ארכיון כתב

גילוי הקבלה לכל העמים זהו גילוי אליהו | בעל הסולם

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-התחזקות, חכמת החיבור, כללי

הפצת חכמת הקבלה בכל העולם

והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפילו האומות ישמעו ויודו, כי יש חכמת אלקים בקרב ישראל.

גילוי הקבלה לכל העמים זהו גילוי אליהו

ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא מכונה תמיד בשם “גילוי אליהו”.
וע”ד שאמרו ז”ל: “יהא מונח עד שיבא אליהו”, וכן “תשבי יתרץ קושיות ואבעיות”. ולפיכך אמרו, שג’ ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקע בשופר גדול וכו’.

גילוי הקבלה לכל העמים הוא תנאי לגאולה השלמה

ותבין רמזים האלו, שאין ענין השופר הזה, רק גילוי חכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחוייב לבא בטרם הגאולה השלימה.
ולזאת יעידו הספרים, שכבר נגלו עלידי בחכמה הזאת, שדברים העומדים ברומו של עולם נפרשו לעיני כל כמו שמלה, שזהו עדות נאמנה שאנו מצויים כבר על סף הגאולה, וכבר נשמע קול השופר הגדול, אם לא במרחקים, כי עדיין קול דממה דקה ישמע.
אכן התחלת כל גדלות הוא מוכרח לקטנות מתחילה, ואין קול גדול אם לא תקדים אותו דממה דקה, כי כן דרך שופר שקולו הולך וגדול. ומי עוד כמוני עצמי יודע שאיני ראוי כלל אפילו להיות רק שליח וסופר לגילוי סודות כאלו, ואצ”ל להבינם על שורשם. ולמה עשה ה’ לי ככה? – אין זה אלא מפני שהדור ראוי לכך, שהוא הדור האחרון, העומד על סף הגאולה השלימה. ולפיכך הוא כדאי להתחלה של שמיעת קול שופרו של משיח, שה”ס גילוי נסתרות, כמבואר.

המאמר המלא

שפחה כי תירש גבירתה

דבר זה צריך הסבר גדול. וכדי שיהיה מובן לכל, אבחר לפרש הענין על פי המתגלה לנו מסיבה זו ונמשך אלינו כאן בהנהגת העולם הזה.

פנימיות וחיצוניות

והענין הוא, כי שורשים העליונים ממשיכים כחם בהשתלשלות עד לגילוי בענפיהם בעוה”ז (בעולם הזה), כמ”ש (כמו שכתוב) בביאור ענף ושורש. והנה העולמות בכללם נבחנים לפנימיות וחיצוניות, בדומה למשא כבד, שאין בכחו של מי להגביה ולטלטל אותה ממקום למקום, אז מטכסים עצה לחלק את המשא לחלקים קטנים, ואז מעבירים אותו בזה אחר זה. כן בענין שלנו, להיות תכלית הבריאה הוא נפלא עד לאין ערך, כי ניצוץ קטן ודל, כמו נפשו של אדם, אפשר לו לעלות בהשגתו אל על יותר ממלאכי השרת, ע”ד שאמרו ז”ל על הפסוק, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שפרשו, שהמלאכים עליונים ישאלו לישראל, מה פעל אל?

התפתחות ישראל (פנימיות) בזה אחר זה

והנה כל ההפלגה הזאת תגיע אלינו רק על דרך ההתפתחות בזה אחר זה, בדומה להמשל הנ”ל, אשר גם המשא היותר כבד, האפשרות להגביה אותו, אם נחלקו לחלקים ולהגביה החלקים בזה אחר זה. ולאו דוקא התכלית הכללי מגיע אלינו כן, אלא אפילו התכלית הגופני, שהוא רק ענין מכין את התכלית הכללי, היא ג”כ באה אלינו בהתפתחות דרגתי לאטו. ולפיכך נתחלקו העולמות לפנימיות וחיצוניות, שכל עולם ועולם יש בו הארות, המוכשרים לפעול בהתפתחות אטית, והם נקראים פנימית העולם.

התפתחות אומות העולם (חיצוניות) בבת אחת

ולעומתו יש הארות, המסוגלים לפעול רק בבת אחת. וע”כ כשמופיעים כאן בענפיהם שבעולם הזה ונתנים להם שליטה, אז לא לבד שאינם מתקנים, אלא המה גם מקלקלים. וענין זה מכונה בדחז”ל בהשם פגה, עד”ש ז”ל בעצה”ד (בעץ הדעת) באדה”ר (באדם הראשון), שאכלו פגה. כלומר, שהוא באמת מאכל תאוה ונעים עד אין קץ, וגם עתידה לענג את האדם, אלא לעתיד ולא עתה, להיותו בדרך הגידול וההתפתחות. וע”כ דימו זה לפרי בטרם בישולו, כי גם התאינה, שהיא הפרי היותר מתוקה ונעימה, מ”מ (מכל מקום) אם יבא מי לאוכלה בטרם בישולה, יקלקל קיבתו וימות. אכן יש לשאול, מי הוא הממשיך פעולה זו בעולם, כי נודע שאין פעולה בעולמנו, שתבוא בלי הכאה משורש העליון. ותדע, שזהו הנקרא אצלנו “שליטת חיצוניות”, אשר הוכן בסו”ה (בסוד הכתוב): “זה לעומת זה עשה אלקים”, שיש בו כח דוחף ומזרז אל גילוי הנהגה הפנימיות, עד”ש ז”ל: “הנני מעמיד להם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב”.

פנימיות המה עם ישראל

ואחר שבארנו השרשים העליונים נבאר את הענפים שבעוה”ז. ותדע שענף הנמשך מהפנימיות המה עם ישראל, שנבחרו לפועלי התיקון והתכלית הכללי. ויש בהם אותה ההכנה, שיכולים להתפתח ולגדול, עד שיגיעו גם יניעו את האומות להגיע אל התכלית הכללי. חיצוניות המה אומות העולם והענף הנמשך מחיצוניות הם שאר האומות, שלא הוכנו בהם אותם הסגולות, שיהיו ראויים לקבל את דרכי התפתחות התכלית בזה אחר זה, אלא שמוכשרים לקבל את התיקון בבת אחת בכל מלואו, ע”ד שורשם העליון. ולפיכך בשעה שמקבלים שליטה משורשם, המה מחריבים את הסגולות שבבני ישראל וגורמים יסורים בעולם. עבד ושפחה והנה השורשים העליונים שנקראים “חיצוניות” ע”ד הנ”ל, נקראים בכללם בשם “שפחה” ו”עבד”. והיינו להראות אשר אין ענינם ח”ו להזיק ולקלקל, כמו שנגלו לשטחיות העין, אלא המה משמשים ומשרתים להפנימיות, כמו העבד ושפחה המשמשים לאדונם.

שליטת החיצוניות היא בזה שישראל אינם דורשים עמקות בעבודתם

ושליטת החיצוניות האמורה נקראת בשם “גלות ישראל לבין אומות העולם”, שמביאים בזה להאומה הישראלית יסורים, בזיונות וחורבנות באופנים וגוונים מרובים. אמנם למען הקיצור נבאר רק המתגלה מתוך מבט הכללי, שהוא התכלית הכללי, שהוא בענין העבו”ז (העבודה זרה) ואמונות תפילות בסו”ה “ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם”, שהוא הרעל היותר נורא ומסוכן המשחית נפשות ישראל, להיותם מקרבים את הבליהם לדעת האנושי. כלומר, שאינם דורשים עמקות מרובה להבינם, ובזה משרישים את יסודות עבודתם ללבות בני ישראל. ואע”פ שאין איש ישראלי מוכשר לגמרי לקבל את הבליהם, מ”מ גורמים סוף סוף, שיקוץ וזוהמא עד לכפירה מגולה, עד שאומר כל אפין שוים ח”ו.

סיבה גניזת הקבלה

ומזה תבין ענין גניזת חכמת הנסתר מעיני החיצונים, גם מה שאמרו ז”ל: “אסור ללמד גוי תורה”. ולכאורה יש סתירה לזה מתנא דבי אליהו, שאמר: “אפילו גוי, ואפילו עבד, ואפילו שפחה, שיושבים ועוסקים בתורה, שכינה עמהם”. והאיך הורו ז”ל, שאסור ללמד גוי תורה?

ללמד גוי תורה

אכן הכוונה של תנא דבי אליהו הוא בגוי שנתגייר או עכ”פ שפירש את עצמו מעבודה זרה, דהיינו מאמונות התפילות. והכונה של חז”ל, היינו במי שלא פורש מע”ז (מעבודה זרה), אלא רוצה לידע מתורת ישראל וחכמתו, כדי לקבל ממנו חיזוק וכח לע”ז שלהם. ואם תאמר, מאי אכפת לנו, אם הגוי הזה נעשה בסיבת תורתינו הקדושה יותר אדוק בע”ז שלו, אם לא יועיל מה יזיק?

הבכיה של רשב”י

אכן ע”ז (על זה) בכה רשב”י בטרם שביאר איזה סוד חשוב בחכמת הנסתר, כמ”ש: “בכי ר”ש, ווי אם אימא, ווי אם לא אימא. אם אימא, ידעון חייביא למפלח למאריהון. ואם לא אימא, יאבדון חבריא מלא דא”. כי היה ירא, פן יגיע הסוד הזה לעובדי ע”ז, ויפלחו לע”ז שלהם בכח שכל הקדוש הזה, שזהו המאריך אתגלותינו ומביא לנו כל היסורים והחורבנות, כמו שאנו מוצאים עתה לעינינו, אשר חכמי האומות חקרו ודרשו את כל ספרי בני ישראל, ועשו בזה מטעמים לחזק אמונתם, דהיינו החכמה שלהם, הנקראת “תיאולוגיא”.

שתי רעות בגילוי חכמת ישראל לאוה”ע (אומות העולם)

ושתי רעות עשו א. כי מלבד שמתעטפים בטלית שלנו, ואומרים שכל החכמה ההיא הם מהשגת רוח הקודש שלהם, שהמעתיקים הללו קנו אצלם שם גדול על חשבוננו, אשר בזה מחזקים ודאי את תורתם המזויפת וקונים כח להכחיש את תורתינו הקדושה, ב. אלא עוד רעה יותרגדולה הגיע לנו, כי המסתכל בתוך התיאולוגיה שלהם, מוצא בהם סברות וחכמה בעבודת ה’, שנראים לו יותר כנים ואמיתיים מחכמה שלנו. והוא מב’ טעמים הא’ הוא משום שהמה חברה גדולה ונמצא ביניהם בלשנים גדולים ומובהקים, היודעים המלאכה ההיא, איך לקרב דברים שיהיו מקובלים על דעת אנשים הדיוטים. וענין בלשנות הוא מחכמות חיצוניות, שודאי הוא אשר חברה של שמונת אלפי מיליון איש יכולים להמציא בלשנים יותר גדולים ומרובים מן חברה שלנו, שהוא כמו חמשה עשר מליון איש. וכיון שכן, נכשל המסתכל בספריהם וקונה ספק, אולי הצדק עמהם ח”ו, או עוד יותר גרוע כמובן. וטעם הב’ הוא וזהו העיקר, כי חכמי ישראל מצניעים את חכמת הדת בחדרי חדרים ובכל האפשרות מרבים חכמי כל דור ודור להציע פשט פשוט אל ההמון, ודוחין אותו בכל התחבולות מן הרצון אפילו לבא ולמשש בחכמת הנסתר.

“ווי אי אימא”

ועושים זאת מפחד, שמא יפלו הדברים והחכמה לעובדי ע”ז, כמ”ש רשב”י: “אם אימא ידעון חייביא איך למפלח למאריהון”, כי על דברים הפעוטים שגנבו מכלינו, אנו סובלים בזיון וקצף די מאד, אשר נפלטו אליהם אחר כלהשמירות המעולות.

סיבת הגניזה של הקבלה

ומזה מובן, מה שהיה לנו, אם חכמינו היה מגלים חכמת הנסתר לעין כל. ומתוך שאנו מצניעים, נמצא אשר האיש הפשוט שלנו, כל עוד שאינו כדאי למסור לו רזי תורה, הנה אין לו שום מושג כלל בחכמת הדת. וע”כ מובן מאליו, איזו התפעלות שאדם כזה קונה, בעת שמוצא טעמים וחכמה של מה בתיאולוגיה שלהם, שכל עיקרה אינו אלא קיבוץ של ידיעות גנובות מהנסתר שלנו בתוספות מטעמים ספרותיים. ואחר שרואה זה, אומר ומכחיש את תורתינו המעשית ואח”כ לכפירה לגמרי רחמנא ליצלן. (שפחה כי תירש גבירתה) ודבר זה נקרא “שפחה כי תירש גבירתה”, כי כל כח הגבירה, דהיינו שליטת הפנימיות, הוא בכח החכמה ודעת שלנו, בסו”ה “ונפלינו אני ועמך מכל העם, אשר על פני האדמה”. ועתה קדמה השפחה ומתגאה בהמון, כי היא ירשה החכמה הזאת ח”ו. ותדע, שכחם זה הוא השלשלת, שבו כובלים את רגלי בני ישראל בהגלות תחת שליטתם.

כבלי הגלות

ונתבאר, שכל עיקר כבלי הגלות ותוקפם, הוא מחכמת התורה ורזיה, שהספיקו לגנוב ולשים בכליהם, אחר כל השמירות המעולות והגניזות שעשינו, שבזה מטעים ההמונים, שהמה ירשו את עבודת אלקים ומטילים ספק וגם כפירה בנפשות ישראל כנ”ל.

שופר של משיח

גאולה רק בכח הקבלה

ותדע שז”ס, שאין בני ישראל נגאלים, אלא אחר שיתגלה חכמת הנסתרבשיעור גדול, כמ”ש בזוהר: “בהאי חיבורא נפקין בני ישראל מגלותא”. כי היה בזמן הלז תקוה לגאולה, שכתיבת הזוהר, שהתחילה בימי רשב”י, היתה בזמן גילוי בר כוכבא, שר”ע (רבי עקיבא) רבו של רשב”י אמר עליו: “דרך כוכב מיעקב”. וכן אחר חורבן ביתר היה התקוה גדולה.

כתיבת הזהר וגניזתו

ומשום זה הרשה רשב”י את עצמו וגילה את חכמת הנסתר, דהיינו בספריו זוהר ותיקונים. אכן בשמירה גדולה, כי לא הרשה לכתוב דבריו, אלא לר’ אבא, שיכול לגלות ברזא, שחכמי בני ישראל לבד יבינו הדברים וחכמי האומות לא יבינו, מפחד שמא ידעו חייביא למפלח למאריהן. ומשום זה תיכף שראו שעדיין הזמן מוקדם לגאולת ישראל, אז הצניעו אותו, שהיה בזמן רבנן סבוראי. כי אנו מוצאים הרבה מרבנן סבוראי, שכתבו ענינים בתוך הזוהר כנודע.

גילוי הקבלה – רצון ה’

והיה אמנם רצון השם שיתגלה, ע”כ נתגלגל הדבר עד אלמנת ר’ משה די ליאון, שירשה הכת”י (כתב יד) מבעלה, וכנראה שלא גילה לה כלום מאיסור ההתגלות, וע”פ מקרה נתנה אותו למכירה כנודע.

צרות ישראל מגילוי הקבלה

אכן עד היום הזה גרם הדבר חורבנות מרובים בכרם בית ישראל מטעמים הנ”ל.

טובה מגילוי הקבלה

אכן אין לך רעה בלי טובה, וע”כ השליטה הזאת, שהאומות השיגו ע”י גניבת סודות התורה, גרמה ג”כ דחיפה גדולה להתפתחות הקדושה, אשר לפי השערתי הננו בדור עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חכמת הנסתר בהמון.

טובה א’

כי מלבד טעם הפשוט של “חיל בלע ויקיאנו”, כי בזה יתגלה לעין כל מה בין בני לבין חמי וההבדל בין עיקר הגרעין ובין הקליפה העליונה, שקלפו ממנה כל חכמי האומות שבעולם, כי בטח ישובו כל מחנות ישראל, שכפרו בהתורה, ישובו להשי”ת ולעבודתו.

טובה ב’

הנה יש בזה עוד טעם, כי קבלה בידינו, שיש חיוב מוקדם להגאולה, אשר כל אומות העולם יודו לתורת ישראל בסו”ה “ומלאה הארץ דעה”, דוגמת יציאת מצרים, שהיה חיוב מוקדם, שגם פרעה יודה לאלקים אמת ולמצותיו וירשה להם לצאת.

גאולה ע”י גילוי הקבלה לאוה”ע

וע”כ כתוב, שכל אחד מהאומות יחזיק באיש יהודי ויוליכהו לארץ הקדושה, ואינו מספיק מה שיוכלו לצאת מעצמם. ותבין אמנם, מהיכן יבא לאומות העולם דעת ורצון כזאת. תדע, שהוא ע”י הפצת החכמה האמיתית, שיראו בעליל אלקים אמת ותורת אמת.  

סוד המ’ והרמז

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, סוד האותיות והמספרים

סוד האות מ' ואיך הכל מתחבר למשיח ולגאולה - עיקרו של המאמר הוא באמצע

האות מ(40) היא אות המקור. היציאה ממקום אל לכיוון מקום אחר.
האות שונה מהאות ל’. ל’ היא אות ההגעה ליעד. כלומר השאיפה להגיע למקום מסויים והגעה אליו.
לכן אומרים להיכן פניך מועדות, לאן לאיפה, כלומר לאן אתה רוצה בסופו של דבר להגיע.
לעומת האמת מ’ שאומרים מאין באת, כלומר מה מקום היציאה שלך.
אז האות מ’ היא סוד כח המקור והיציאה ממנו לעומת האות ל’ שהיא השאיפה להגיע למקום אחר.

שואלים שאלה מעניינת: מדוע אם כן האות ל‘ מגיעה לפני האות מ? שהרי לכאורה קודם כל האדם יוצא מהמקור ואז מגיע אל היעד, כלומר ראשית מ’ ורק לאחר מכן ל’. אז למה באותיות העבריות הל’ קודמת?

התשובה היא שהאדם לפני שהוא יוצא מהמקום שלו הוא נמלך בדעתו לצאת, כלומר השאיפה מתחילה קודם ואז בא היציאה  מהמקור. לכן הל’ קודמת למ‘.

מ’ גימטריה 40.
ולד בגימטריה 40 כי הולד נוצר ב40 יום הראשונים.
חלב בגימטריה 40 כי הוא התהליך הבא של הולד עד שהופך לילד.
משה רבינו עלה להר סיני 40 יום והוריד תורה חדשה לעולם והביא את העולם ממקום א למקום ב’
בני ישראל היו במדבר 40 שנה כדי שיוחלף הדור שהיה במקום א’ למקום ב’.
רק בגיל 40 הגבר מקבל בינה (מה שאשה מקבלת מהרגע הראשון אגב). בינה זה הכח להבין דבר מתוך דבר. כלומר מהבנה אחת להבנה במקום אחר – אחרת – נוספת. וזה בגיל 40.
המבול ארך 40 יום והביא את העולם ממקום א’ טמא לעולם טהור מקום ב’.
גניבה או בשפה היפה שלה גזל היא גם בסוד האות מ’ – והיא גם בגימטריה 40 – כי אדם שגוזל ממון מאדם אחר כאילו רצח אותו שהרי כסף נקרא בתורה דמים. ואז לוקחים לאדם את הדם ממנו הוא מת.
יש כידוע לחוטא 40 מלקויות כדי להביאו מחוטא לטהור. 

האות מ’ הראשונה בתורה מופיעה במילה מים. מ’ הם סוד המים. המים הנוזלים ממקום למקום.


הדעת (404) נמשלה למים כמו שהמים מחלחלים מטה כך הדעת יורדת מטה לגוף, עד שלעתיד… ומלאה הארץ דעה כמיים לים מכסים…

רמז אותיות  רז מ – (רז = 207 = אין סוף) שמוצאים את הרז בבריאה שהיא  האות מ‘ אנו רואים רמז.. כפי שנסביר:

כל העולם בנוי מהאות מ האות מ’ יש לה צורה מיצבת… ויציבה היא האות האמצעית שמחזיקה את הכל אמת זה האות הראשונה א והאחרונה ת באמצעה המ‘ המייצבת

בלעם רצה לבלוע את האות מ מכל העולם,

זה האות מ’ של המשיח מלשון מ’ שיח {שיחה} המשיח יגלה את המ’ הסתומה, שנמצאת בכל הבריאה והיא חומר הבריאה שהוא אלוקות בעצם מהותו, רק שכיום זה נשאר סתום (מאמר סתום)

חומר זה על הבסיס והמוצק של הבריאה שרואים… ניקח את החומר שזה כל מה שאנו רואים בעין… נוציא מה’חומר’ את האות ‘מ‘ מה נשאר – ‘חור’ תהפכו את האותיות של חור זה יוצא רוח ז”א בתוך החומר יש את מימד הרוח.. ה’מ’ מייצבת אותו…

האות מ… כשהיא לבדה זה מאמר סתום זה מצב לא טוב .. חייבים חיזוקים ממספרים ואותיות אחרים… דם = 44 זה ללא הא‘ אנחנו צריכים לעשות אדם

וכן ‘מת = 440’…  מת זה ענין של ה4 לבד… כמו החומר שיש לו 4 קצוות  לכן הגימטריה של אמת = 441 ז”א אמת זה ה1 שהיא לוקחת את המת שבגשמי החולף והופכת אותו לאמת…. לכן ‘אין מספר’ שווה 441 שזה אמת… “ולגדולתו אין מספר כך נאמר”… מי שמחובר לאמת הוא חיי…

דוגמה נוספת:  ילד = 44 = ילד הוא רוצה חומריות… עד גיל 13 שבו נכנסת הנשמה… ואז מתקדם לקראת היותו אדם = 45 

זה ה גאולה=45 להתחיל להיות אדם = 45 להפסיק להיות ילד שרק רוצה לקבל, להתחיל להשפיע לבורא נחת רוח. אדם מלשון אדמה לעליון להבין שכל מה שנראה כחומר זה אלוקות והקב”ה פועל ומראה לי את זה ככה את המציאות

  • לכן מקדש זה אותיות מקדש

המטרה לקדש את החומר, וזה מה שהורגש במקדש כל החומר נהיה כאפס לעומת האלוקות שנראת שם, כמו גודל הארון שלא תפס מקום, וכו’ שאר הניסים שחשו כולם במקדש, וכן מקדש שווה 444 ענין המקדש שהוא דווקא על הארץ הגשמית שיש לה גם 4 רוחות וזה ענין ה’מ’ שאמרנו… זה לקדש את החומר…

תקחו את המספר של אמת 441 תוסיפו את האמת של האמת… ז”א 441 ועוד שלוש אותיות יוצא בדיוק 444… זה מקדש קידוש החומר מכל כיוון… וזוית וזה עניין הרמז = רז (207=אור) + האות מ’ שדיברנו עליה… זה מאיר לנו את האור של המ’

וזה גם עניין המספר מ‘ + ספר (מלשון סיפור של המ כמו מ’ שיח וכן הרמז מרומם את הקדושה ע”י שקולטים דבר מתוך דבר ולכן זה גם רם + ז = 7 – המימד השביעי הקדוש שבנו

זה מאמר לכבוד סוכות, מעוניינים במאמרים נוספים על שאר האותיות? נא ציינו בתגובה


נספח

אמנם האות ה’ היא סוד ההיריון הנשי, אבל העובר נחשב אדם רק ביום הארבעים. מ’ בגימטריה 40.
גם המקווה חייב להיות 40 סאה – ולכן דווקא ב40 האדם עובר ממקום טמא להיות טהור. ממקום למקום.
התורה ניתנה לאחר שמשה עלה 40 יום. כי עד אז היו בני ישראל ככל העמים ואחרי מתן תורה הגיעו למקום חדש שהוא העם הנבחר. לכן דווקא 40.
לכן גם ולד בגימטריה 40, אבל האם הופכת להיות אם ביום ה41 לכן אם בגימטריה 41.
אין מים לשון יחיד. מים זה תמיד רבים – מהסיבה הפשוטה שכל טיפת מים ניתן לחלק אותה עוד ועוד. זה תמיד רבים.
המים מסוגלים להיות בשלושה מצבים נוזל – מוצק (קרח) וגז (אדים). כי הם בסוד המעבר ממקום למקום.
אם מ’ היא נקודת מוצא, כלומר מקום אז היא דבר דומם שלא זז. לכן המילה דומם או דום הם פירוש המילה
הד’ הדלה מחברת בין מ’ למם סופית ולכן הוא הסוף של אותו החפץ והוא דומם כמו דל שאינו זז.

במילה מים יש חיות הם נעים ממקום למקום ולכן יש י’ בתוכם. סוד החיות. במילה דומם אין י’ ולכן היא סמל לדום.

אם האות מ’ היא אות היציאה ממקום אל מקום אחר, אז נסביר שהמילה אמת היא אם ומת.
כלומר האם נותנת חיים ואז האדם מת. יש א’ שהוא כח הנשמה החיות, ואז יש ת’ אות האחרונה המסמלת את המוות. אבל באמצע יש מ’ המ’ מסמלת לנו את המעבר מלידה למיתה.
האם נותנת חיים היא הא’ – המ’ הוא תהליך החיים – היציאה מהלידה לכיוון הת’ שהיא המיתה. 

צורת האות
גם האות ל’ כמו האות מ’ בנויות מכ’ + ו’ – אלא שבאות ל’ הו’ מעל לכ’ ובאות מ’ היא צמודה לו ולצידו. מדוע?
הסבר פשוט: הכ’ שהיא הצורה כלומר האדם מביט רחוק באמצעות האות ו’ לאן הוא אמור ללכת.
לעומת זאת במ’ הכ שהיא הצורה כלומר האדם מסתכל בפנימיות שלו – כלומר מהיכן הוא בא.
ל’ נראית כמו אדם שצופה מרחוק ליעד לשאיפה למקום אחר. המ’ מסוגרת ומסתכלת בפנימיות שלה מאין היא באה.
ערכה המספרי

פירוש המילה מלאך בתורה היא שליח של אלוקים.
המלאך הוא כמו מלך אבל עם א’.
המלאך הוא מ’ יוצא ממקום מסויים ויש לו שאיפה בסוד האות ל’ ללכת בעזרת הא’ שהיא הציווי האלוקי לך’ סופית שהיא מקום היעד.
לעומת מלך שאומר מדעתו ללכת ממקום אחד לשאיפה למקום אחר להגיע ליעד מסויים ללא הא’ כי זה מדעתו.

יש משנה שאומרת מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
מאין באת? מטיפת זרע מסריחה
לאן אתה הולך? לקבר שהוא מקום העפר רימה ותולעה.
לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

מאין באת – סוד האות מ’
לאן אתה הולך – סוד האות ל’

פולמוס בענין הקיצין בקו סוד החשמל

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, סוד החשמל

9 קבצי שמע קצרים  יש לשמוע את המספר הגבוה ולרדת לנמוך הבא אחריו

מכון המקדש מאשר: פרה אדומה נולדה בישראל. צפו

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-בית המקדש השלישי, כללי, תיעוד אירועים

מכון המקדש’ מאשר כי ב-28 באוגוסט השנה נולדה פרה אדומה ‘טהורה’ וזאת לראשונה מאז ימי בית המקדש השני. הפרה האדומה עומדת בדרישות הנבואה שכן היא אדומה לגמרי – עובדה אותה אישרו רבנים מומחים מספר ימים לאחר לידתה

כעת ממתינים להתפתחות בימים הקרובים ובמידה והיא לא תצמיח שיערות לבנות או שחורות, היא תוכרז סופית כפרה האדומה שנולדה מזה 2,000 שנה בארץ ישראל . לדברי גורמים במכון המקדש אפרה של הפרה ישמש לטיהור אנשים טמאים ולבניית בית המקדש השלישי.

בסרטון ששחרר המכון ניתן לראות את העגלה הקטנה לצד אמה. ממכון המקדש נמסר שהפרה עברה בדיקה מקיפה בידי רבנים ואלה קבעו כי היא “מועמדת בת-קיימא לפרה האדומה המקראית” וכי היא “צפויה להביא לחזרתו של הטוהר המקראי לעולם”.


כל זה בימים של טהרה ערב יום הדין, וזה בתקופה שפורסם הצופן היחיד בתורה של ‘ימות המשיח’ בדילוג 7790 = תשע”ט – שבו מדובר על נושא של טהרה. לחץ כאן למעבר לצופן

פרה אדמה תמימה = 1820 (מילוי)

לסרטון על סוד 1820 לחץ כאן

2018 זה אותם ספרות של 1820


גאולה… פרה אדומה… מקרי?!

פורסם בחדשות ב 3:58 = משיח – ו 1:11 = פלא

סוד השבת – סוד הנסיון – בצופן התורה | מצגת

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-הרצאות, כללי, סרט, צפונות בתורה

המצגות מאת שמואל רבר

רמזים לגאולה (45) מגמר תוכנית האח הגדול

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, רמזים חזקים, תיעוד אירועים

"דע מה למעלה ממך עין רואה אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים"

הרמזים התקבלו מאת: ל”ס – י”ל – אייל

תוכנית האח הגדול שודרה בערוץ 26 = הויה

הגמר שודר בערוץ 13 = אחד 

המתמודדים יושבים בבית ומצולמים 24/7 (רמז = 247)

במשך 120 ימים (120 = אליהו הנביא)

שני המתמודדים האחרונים שנשארו בבית הם:

ישראל אוגלבו

שזכה בגמר

ואליאב רחמים

אליאב = 45 עם הכולל = גאולה

מרמז שעם ישראל הולך לגאולה ברחמים

(כשם משפחתו של אליאב “רחמים)

ישראל אוגלבו – אותיות – “בו גואל ישראל

8 מליון הצבעות מספר 8 מעל המזל, עם ישראל מעל הטבע

סיכום: שני האישיים מרמזים על גאולה לעם ישראל ברחמים

לפני ההכרזה על הגמר: נכנס אליהם עומר ‘אדם = 45′ בשעה 11:11 ושר להם את השיר כמו “שני משוגעים” (המשוגע = 424 = משיח בן דוד)

בעבר ראינו רמזים על עומר “אדם=45=גאולה” שתוך 4.5 שעות אזלו כל הכרטיסים למופע שלו, הוא אושפז לפני כשנה למשך 4.5 חודשים  לא מופיע בשבת, והוא הזמר מס’ אחד בציבוריות הישראלית הכללית

אליאב = 45 קיבל כפרס את הרכב אופל ‘אדם =  שוב 45

אופל אותיות פלא – הגאולה 45 תבוא בפלא ע”י אלופו של עולם הקב”ה ישתבח שמו לעד 


נספח

אחרי שנודע לאליאב על זכיתו של ישראל הוא לא התאכזב, הוא היה מחויך ושמח ואמר “תודה רבה לבורא עולם על הכל, יש לי אופל, אדומה, קטנה, מנצנצת, אני שמח – תודה רבה לכולם”
ככה זה במצב גאולה. על הכל אומרים תודה כי הכל מדוייק ומושגח.
 
ישראל ללא משפחה, כל הדיירים חיכו להם משפחות לישראל לא המתינה משפחה, 
עם ישראל בודד בין העמים, אין לו אף אחד רק את הקב”ה
האח הגדול אמר לו: לפני שיצא אחרון מהבית: בגיל כל כך צעיר יצאת אל הלא נודע, יש לך כוחות מיוחדים. מגיע לך הפרס
ישראל אמר תמיד: “לא באתי להכיר חברים, באתי לקחת את הכסף, ואני לא חושב על שום אופציה אחרת שלא יכנסו לי ספקות (ספק = עמלק) ישראל זכה במליון, וזה אחרי שהיה ישן תקופות בחדרי מדריגות, כי לא היה לו בית! צריך להיות חדור במטרה ואז מצליחים,
 רמז לתכונתו של עם ישראל שצריך להיות דבוק במטרה כל הזמן ואז מנצחים
ישראל כיבה את האור ויצא אחרון מהבית,
רמז שעם ישראל יסיים את התיקון ויכבה את האור לקראת המעבר לעולם הבא
מתוך דברי ישראל
מה תקנה עם הכסף?
“כנראה בית, בעזרת השם”.
רמז לבית המקדש

596 = שופר \ ירושלים 111 = פלא

ישראל אוגלבו האח הגדול =651 
משיח כבר כאן =651 
עם ישראל =651

מצגת על האירועים האחרונים בעולם 30.8.2018

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-הרצאות, כללי, סרט, תיעוד אירועים

חדשות בעולם לפי הזוהר והקבלה: שיעור בחלקו על בסיס סוד החשמל, בנושא ארמילוס, רוסיה אירופה, משיח בן יוסף, שבעים אומות ועוד…

צופן יחיד בתורה של “ימות המשיח” בדילוג 7790 = תשע”ט | >> רמזים על שנת תשע”ט מתעדכן ##

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-גלריות גימטריה, כללי, צפונות בתורה

גלרית צפנים תשע"ט

צופן מדהים בו מופיע בצורת מ”ם סתומה שנפתחת המילים: ה’תעש”ט, גו”ג מגו”ג אכל”ה, באופן שהגו”ג והמגו”ג מחוברים על ידי אות ג’ משותפת, רמז שה’ יכלה את גוג ומגוג. והתשע”ט נראה כמו הדלת שפתחה את המ”ם סתומה. במרכז המ”ם בדיוק מופיע האות ע’ רמז על סיום ע’ שנים של חבלי משיח, והע’ היא של תבת “ערב”, כי אני נמצאים בזמן הערב של האלף השישי ו”לעת ערב יהיה אור”, וכן רואים בתוך הריבוע של המ”ם את המילים “כל קהל ישראל” כאשר בתוך זה מופיע המילה שיל”ה. היינו כל קהל ישראל יחד עם המשיח שנקרא שילה סגורים בגלות בתוך המ”ם סתומה, ושנת התשע”ט פותחת את המ”ם, שזה סוד הגאולה, כמובא בְּ’רַבֵּנוּ בַּחְיֵי’ (בראשית מז, כח) “לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה”, מִשְׁפָּט הַמֶּ”ם שֶׁבְּאֶמְצַע תֵּבָה לִהְיוֹת פְּתוּחָה וְזוֹ סְתוּמָה לִרְמֹז כִּי הַמַּעֲלָה וְהַמִּשְׂרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֲלֹא הִיא סְתוּמָה בִּזְמַן הַגָּלוּת. אָז תִּפָּתַח הַמִּשְׁרָה שֶׁהִיא סְתוּמָה. ולכן רואים בתוך הריבוע את המילה גא”ל, כי כאן טמון סוד הגאולה, ומול הפתח שנפתח רואים גא”ל אליה”ו. וכן רואים גם את עש”ו שנמצא על גבולות הריבוע לסמל שהוא יונק מהריבוע הזה ויש לו פתח החוצה, היינו עש”ו לא סגור בפנים, אלא יונק ומוציא את השפע החוצה. וכן לו יצוייר שהריבוע היה שלם הצד שסוגר יש בו אותיות אד”ם ל’, שמסמלים את המלכות,אד”ם ר”ת אדם דוד משיח, והמלכות נקנית בל’ מעלות.

וכן מופיע גם מ“ם סתומה נוספת שנפתחת שבה המילים : אר”ם, ערב”י. וכן רואים מילת גו”ג נוספת שמופיעה ליד המילה נשי”א.

בראש הצופן מופיע המילה תוב”ל היא צפון קוריאה כמבואר בירושלמי [מגילה י.], וליד זה: טרמ”פ, ובצד השני: אר”ם. ובסיום הצופן מופיע המילה: מש”ך היא רוסיה כמובאר בירושלמי שם, ומעל זה בדיוק: עו”ץ היא פרס כמפורש במדרש איכה רבה ד’ כ”א, ומעל זה מופיע: רומ”י. כל שמות הארצות בני הברית הרוסית רוסיה, פרס, צפון קוריאה, וסוריה מופיעים כולם באותו דילוג בדיוק, בניגוד לרומ”י וטרמ”פ שמופיעים בדילוגים אחרים.

בצופן מופיעים כל המילים הקשורות למלחמת גוג ומגוג: גוג מגוג נשיא משך תובל רומי עוץ ארם, עם התאריך ה’תשע”ט.

עד כאן הצופן

ראה פוסט שעלה לאחרונה על סוד המ’ והרמז – איך המ’ קשורה למשיח 


וכן עלה רמז מעניין מהרעידות אדמה אתמול 10.10 וזה גם קשור לנושא המ’ והרמז

בסדרת רעידות אדמה שהיו אתמול 10.10 ראינו רמזים מעניינים לביאת משיח, רעידה בעוצמה של ‘73 = חכמה’ ורעידה נוספת בעוצמה של ‘67 = בינה’… תוצאה של החיבור של “חכמה ובינה” אנו מקבלים “דעת=474” וזו: בשורת משיח = 4740 (משולש) כנאמר בנביא: {ירמיהו לא} “ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את י-הוה כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם י-הוה כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד”…. כשיודעים ומבינים ברור: שאין עוד מלבדו והקב”ה עשה עושה ויעשה לכל המעשים… ממילא נמחקים מיד כל העוונות, (כנאמר בספרים הקדושים) כי ברגע האמונה אתה נכלל בקב”ה והמחובר לטהור טהור… וכן הרעידה אחת היתה בעומק 10 (10.10 היום) ואחת היתה בעומק 40 = מ’ (וזה קשור לסוד האות מ’ שתפתח בגאולה כפי שנכתב על זה בפוסט באתר- וכן רעידת אדמה זה נושא של בקיעה ופירוק העולם הישן, לקראת עולם חדש, וכן הבורסות ירדו ביום זה בחדות שלא היתה שנתיים, רמז שעולם החו(מ)ר נופל

לְהַלָּן צֹפָן מַדְהִים בּוֹ נִרְאוֹת הַמִּלִּים: בְּעִתָּ”הּ אֲחִשֶׁנָּ”ה זוֹ לְיַד זוֹ, מְכֻוָּנוֹת בְּאוֹתוֹ דִּלּוּג. מִלִּים אֵלּוּ חוֹצוֹת אֶת הַמִּלִּים: בִּשְׁנַת הוי”ה שֶׁעוֹלוֹת בְּגִימַטְרִיָּא מְדֻיֶּקֶת תשע”ח שֶׁהִיא הַשָּׁנָה שֶׁלָּנוּ לְפִי חֲזַ”ל, אוֹ עִם הַכּוֹלֵל תשע”ט. וְזֶה נִמְצָא בַּכָּתוּב עַל הַיּוֹבֵל שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַגְּאֻלָּה: (ויקרא כז, כג) “וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַהוי”ה: בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב”. מֵעַל זֶה, בְּאוֹתוֹ דִלּוּג: קֵץ מִתשנ”ב, רֶמֶז שֶׁהַתַּהֲלִיךְ הִתְחִיל מִשְּׁנַת תשנ”ב שֶׁהָיְתָה אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת הַמִּפְרָץ וּנְפִילַת הַקּוֹמוֹנִיזְם וְכוּ’, הַיְינוּ אַחֲרֵי חֲצוֹת שֶׁל הָאֶלֶף הַשִּׁישִׁי. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁתשנ”ב אוֹתִיּוֹת בִּשְׁנַ”ת.

הממצאים שאנו רואים:

התשעט – גאולה  מקבילים!!

אליהו, בעתה,

מעניין הדילוג שנמצא שיש בו ספרות –  778 ו 779 ו 1 אלופו של עולם

חיפשנו את כל מילות הצופן בתוכנת הגימטריה התוצאה 1358 משיח + הקב”ה

צופן יחיד בכל התורה של המילים “ימות המשיח” והדילוג במספר אותיות שווה של 7790 בדיוק !! הצופן אולי מרמז שיתחילו ימות המשיח ב779 – תשע”ט ? זה כהמשך לרמזים שראינו על כ”ט אלול התשע”ח,

וכמו שהוסבר רבות שאדם לא יכול לדעת או להבין בסוד ה’ או בזמן הגאולה ! 

המשך הממצאים בצופן במקטעים הבאים

 

מאת: סוד החשמל עוד בענין הצופן יחיד בתורה ימו”ת המשי”ח שמופיע בדילוג של 7790 אנו רואים אותיות מכ”י משני צידי הצופן ומכ”י בגימטריא 70 רמז שאנו נמצאים בסיום 70 שנים של חבלי משיח. וכן מכ”י מרמז על הגאולה, כמו שכתוב (במדבר יג, טו) “לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי“.

שימו לב מתי זה אמור להתרחש- בירוק- מעל לצופן- ע״ח (חז״ל) ואז אנו רואים יחון מלשון חנינה

ומתחת לצופן -באדום- התנאי לגאולה – לשפוך את הלב לפני הקב״ה- ׳שפכי׳ 

בהמשך אנו רואים מתחבר ליחון פעמים פסוקים ממקומות שונים בנושא של כיבוס וטיהור

וכן אנו רואים שהגאולה בזכות אבות (לחץ לגלריה) וזכרתי להם ברית ראשונים, ואז הקב”ה ישלח את אליהו (הא’ של ראשונים)

בצד ימין אנו רואים “וילחם בישראל” וכן אירן (יראה נון – מלחמת גוג ומגוג זה לגלות את שער הנ‘)

גם אתמול ראינו בחדשות במדינה רמז בנושא של גאולה ברחמים ("אליאב 45 רחמים" לחץ כאן)

רמזים נוספים על שנת תשע"ט = 779
בשבעים = 424
בשבעים שנה = 779

כָּתוּב (יחזקאל יא, יט) “וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר”. וְשָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁהַפָּסוּק הַזֶּה מְרַמֵּז עַל חַגֵּי חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי לְפִי הַסֵּדֶר; הַפָּסוּק מַתְחִיל עִם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד” ר”ת אֱלוּ”ל, שֶׁבֶּאֱלוּל ה’ מֵסִיר אֶת עָרְלַת הַלֵּב מֵעַם יִשְׂרָאֵל, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים שֶׁהַכָּתוּב (דברים ל, ו) “וּמָל הוי”ה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב” ר”ת אֱלוּ”ל. וְאַחַר כָּךְ “וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם” כְּנֶגֶד רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁמִּתְחַדְּשִׁים כְּקָטָן שֶׁנּוֹלָד. וְאַחַר כָּךְ “וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם” כְּנֶגֶד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁה’ מֵסִיר אֶת הַשָּׂטָן שֶׁהוּא לֵב הָאֶבֶן. וְהַפָסוּק מְסַיֵּם “וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר” ר”ת לוּלָ”ב שֶׁכְּבָר זוֹכִים לְלֵב בָּשָׂר אַחֲרֵי הֲסָרַת הָעָרְלָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (סוכה מה:) מַה תָּמָר זֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֶלָּא לֵב אֶחָד לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וּכְעֵין זֶה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ברכות נז.) הָרוֹאֶה לוּלָב בַּחֲלוֹם, אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ אַבְרָהָם יִצְחָק וַיְנְבֶּרְג שליט”א שֶׁלּוּלָ”ב ר”ת וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהַלּוּלָב דּוֹמֶה לְשִׁדְרָה וְהָאֶתְרוֹג לְלֵב, הַשִּׁדְרָה הִיא קַו הָאֶמְצַע שֶׁכּוֹלֵל אֶת הַכֹּל וּבִּפְרָט אֶת הַלֵּב שֶׁהוּא נְקֻדַּת הָאֶמְצַע, וְלָכֵן נִכְלָלִים כָּל הַמִּינִים בַּלּוּלָב. וְכֵן הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל ג’ פְּעָמִים לֵב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “לֵב אֶחָד”, “לֵב בָּשָׂר” יַחַד עִם “לֵב” בְּלִי “הָאֶבֶן”, כִּי אֶת הָאֶבֶן הֵסַרְנוּ, עוֹלָה 611 כְּמִנְיַן תּוֹרָה רֶמֶז לְיוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה לוֹ אָנוּ זוֹכִים אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה שֶׁל אֱלוּל וְתִשְׁרֵי.

הַתַּרְגּוּם יוֹנָתָן כָּאן מְתַרְגֵּם: וְאֶתֵּן לְהוֹן לֵב דְחִיל, וְרוּחַ דְחִילָא, אֶתֵּן בְּמֵעֵיהוֹן, וְאֶתְּבַר לִבָּא דְרַשִׁיעָא דְהוּא תַּקִּיף כְּאַבְנָא מִבִּסְרֵיהוֹן, וְאֶתֵּן לְהוֹן לֵב דָחִיל קֳדָמַי לְמֶעְבַד רְעוּתָי. וְרוֹאִים שֶׁמְּתַרְגֵּם גַּם אֶת הַ“לֵב אֶחָד”, וְגַם אֶת הַ“לֵב בָּשָׂר”, וְגַם אֶת הָ“רוּחַ חֲדָשָׁה” בַּמִּלָּה דְחִיל שֶׁפֵּרוּשָׁהּ יִרְאָה, וּכְפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ כָּאן מַדְרֵגוֹת בַּיִּרְאָה בָּהֶן עוֹלִים בֶּאֱלוּל, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, יוֹם הַכִּפּוּרִים וְסֻכּוֹת.

עֲבוֹדַת הַשּׁוֹפָר בֶּאֱלוּל וְיָמִים נוֹרָאִים קְשׁוּרָה עִם בְּרִית מִילָה, כַּמּוּבָא בַּ’ט”ז’ (או”ח תקפד, ב) שָׁמַעְתִּי שֶׁהַגָּאוֹן הָרַב מהר”ר פֵיווּשׁ מִקְּרָאקָא ז”ל הָיָה מָל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא קִנַּח פִּיו אַחַר הַמִּילָה, אֶלָּא בַּפֶּה הַמְלֻכְלָךְ בְּדַם מִילָה תָּקַע בַּשּׁוֹפָר לְעָרֵב מִצְוַת מִילָה בַּשּׁוֹפָר. וְכֵן יוֹם הַכִּפּוּרִים קָשׁוּר עִם בְּרִית מִילָה, כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר ‘שְׂפַת אֱמֶת’ (יוה”כ תרנ”ב) יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, וְהוּא יוֹם מְיֻחָד מִכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וּמֵאַחַר שֶׁשס”ה יָמִים בַּשָּׁנָה הֵם נֶגֶד שס”ה גִּידִים בַּנֶּפֶשׁ, נִרְאֶה כִּי זֶה הַיּוֹם הוּא גִּיד הַמִּילָה, לָכֵן נִתַּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רְשׁוּת לְהָסִיר הָעָרְלָה מִזֶּה הַגִּיד, וְהוּסַר הַשָּׂטָן מִזֶּה הַיּוֹם כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא נְדָרִים ל”ב, לָכֵן אִיתָא בְּפִרְקֵי דְר”א כִּי אַבְרָהָם אָבִינוּ נִמּוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ כֵן זֶה לְעֻמַּת זֶה תִּשְׁעָה בְּאָב מְיֻחָד נֶגֶד גִּיד הַנָּשֶׁה, כִּדְאִיתָא בַּזוה”ק, וּכְמוֹ שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה מַשְׁכִּיחַ עֲבוֹדַת השי”ת, כְּמוֹ כֵן הַמִּילָה הוּא בְּחִינַת זְכִירָה. רוֹאִים שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְקַשֵּׁר עִם מִצְוַת מִילָה שֶׁשַּׁיֶּכֶת לַיּוֹם הַשְּׁמִינִי. וְכֵן יוֹם הַכִּפֻּרִים בְּגִימַטְרִיָּא שְׁמִינִי. וְכֵן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא הַמְדַבֶּרֶת עַל עֲבוֹדַת הַכֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יֵשׁ שְׁמוֹנָה פְּרָקִים. וְהַפֶּרֶק הַשְּׁמִינִי נִקְרָא יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן בְּכָל הַתַּנַּ”ךְ מוֹפִיעָה שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים הַמִּלָּה כִּפּוּרִים. וְהוֹסִיף הָרה”ג ר’ שְׁמוּאֵל אֶנְגֶל שליט”א שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא הַשְּׁמִינִי לְאַחַר ז’ יְמֵי עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה שֶׁהָיוּ לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

לָכֵן מַמְשִׁיךְ הַכָּתוּב: “לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים”. כִּי אַחֲרֵי הֲסָרַת הָעָרְלָה מֵהַלֵּב בִּבְחִינַת בְּרִית מִילָה אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לְמִצְווֹת, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (נדרים לב.) גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (נדרים לא:) גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם, עַד שֶׁמָּל. רוֹאִים שֶׁהַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם קֹדֶם הַמִּילָה לֹא הָיוּ שְׁלֵמוֹת, וּלְאַחַר שֶׁמָּל נִקְרָא שָׁלֵם, וּמִצְווֹתָיו שְׁלֵמוֹת. וְכֵן הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל בְּרִית שֶׁעוֹלָה 612 מְחַבֶּרֶת אֶת הַמִּסְפָּר 611 שֶׁל תּוֹרָה, לַמִּסְפָּר 613 שֶׁל מִצְוֹת. כִּי בְּרִית מִילָה הִיא הֶכְשֵׁר לַתּוֹרָה, כִּי תוֹרָה בְּלִי מִצְוֹת אֵינָהּ תּוֹרָה, הֱיוֹת שֶׁתַּכְלִית הַתּוֹרָה עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהַבְּרִית מְחַבֶּרֶת אֶת הָאוֹר שֶׁל הַמִּצְוֹת לָאוֹר שֶׁל הַתּוֹרָה חַיָּבִים אֶת הַבְּרִית שֶׁמַּשְׁלִימָה אֶת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. וּלְפִי זֶה מְבֹאֶרֶת גַּם הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁהֵבֵאנוּ עַל ג’ פְּעָמִים לֵב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “לֵב אֶחָד”, “לֵב בָּשָׂר” יַחַד עִם “לֵב” בְּלִי “הָאֶבֶן”, כִּי אֶת הָאֶבֶן הֵסַרְנוּ, עוֹלָה 611 כְּמִנְיַן תּוֹרָה שֶׁנִּשְׁלֶמֶת בִּזְכוּת הַבְּרִית שֶׁמְסִירָה אֶת הָעָרְלָה מֵהַלֵּב.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ יוֹסֵף סוֹפֵר שליט”א שֶׁהָאוֹתִיּוֹת אַחֲרֵי מִילָ”ה הֵן מוּכָ”ן, לְרַמֵּז שֶׁאַחֲרֵי בְּרִית מִילָה מוּכָן הָאָדָם לִלְמֹד תּוֹרָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (אמור צא:) מִי שֶׁמְּלַמֵּד תּוֹרָה לְמִי שֶׁלֹּא נִמּוֹל מְשַׁקֵּר בִּשְׁתֵּי בְּרִיתוֹת, מְשַׁקֵּר בִּבְרִית הַתּוֹרָה, וּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית צַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַתּוֹרָה לְזֶה הַמָּקוֹם נִתְּנָה וְלֹא לְאַחֵר. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘שַׁעֲרֵי אוֹרָה’ (שער ב’) מִתּוֹךְ בְּרִית בָּשָׂר יִכָּנֵס אָדָם לִבְרִית הַלָּשׁוֹן שֶׁהוּא קְרִיאַת הַתּוֹרָה.

טַעַם נוֹסָף בֵּאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘תּוֹרָה מָזוֹן’ מַדּוּעַ מִסְפַּר תּוֹרָה הוּא 611, וּמִסְפַּר הַמִּצְווֹת 613, וְהַמְחַבֵּר בֵּין מִסְפַּר תּוֹרָה לְמִסְפַּר הַמִּצְווֹת הִיא הַבְּרִית שֶׁמִּסְפָּרָהּ 612, כֵּיוָן שֶׁמִּצְווֹת הֵן מַקִּיפִים וְתוֹרָה הִיא פְּנִימִית, צָרִיךְ אֶת הַבְּרִית לְחַבֵּר בֵּינֵיהֶן לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַמַּקִּיפִים בִּפְנִימִיּוּת, וּמִצְוַת מִילָה שֶׁהִיא בַּבְּרִית יֵשׁ לָהּ אֶת הַכֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ אֶת הָאוֹר שֶׁל כָּל הַמִּצְווֹת בִּפְנִימִיּוּת, כְּמוֹ הַלּוּלָב שֶׁדּוֹמֶה לַשִּׁדְרָה שֶׁסִּיּוּמָהּ בַּיְסוֹד וְעוֹלֶה עַד הַדַּעַת לְהַמְשִׁיךְ אֶת מַקִּיפֵי הַסֻּכָּה בִּפְנִימִיּוּת, כָּךְ בְּרִית מִילָה שֶׁהִיא בַּיְסוֹד עוֹלָה עַד הַדַּעַת לְהַמְשִׁיךְ אֶת מַקִּיפֵי כָּל הַמִּצְווֹת בִּפְנִימִיּוּת. דְּבִשְׁבִיל לְהַמְשִׁיךְ מַקִּיף בִּפְנִימִיּוּת צָרִיךְ אֶת הַיְסוֹד שֶׁעוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּקַו הָאֶמְצַע שֶׁל הַסְּפִירוֹת עַד לְמַעְלָה בַּדַּעַת שֶׁשָּׁם יֵשׁ חִבּוּר לַמַּקִּיפִים, כַּיָּדוּעַ שֶׁדַּעַת הִיא חִיצוֹנִיּוּת הַכֶּתֶר, וּבְנוֹסָף הַיְסוֹד יָכוֹל לְהוֹרִיד אֶת הָאוֹר עַד לְמַטָּה מַטָּה בַּמַּלְכוּת שֶׁיִּתְקַבֵּל בִּפְנִימִיּוּת. וְגַם כָּאן רוֹאִים קֶשֶׁר בֵּין הַבְּרִית לַלּוּלָב שֶׁשְּׁנֵיהֶם מְסַמְּלִים אֶת הַמְשָׁכַת הַמְקִיפִים בִּפְנִימִיּוּת. וְלָכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מכות כג:) דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלָאִי, תַּרְיַ”ג מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה שְׁסַ”ה לָאוִין, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה. רְמַ”ח עֲשֵׂה כְּנֶגֶד אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם. אָמַר רַבִּי הַמְנוֹנָא, מַאי קְרָא “תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה”. תּוֹרָה בְּגִימַטְרִיָּא שִׁית מֵאָה וְחַד סְרֵי הַוְיָין, “אָנֹכִי”, וְ”לֹא יִהְיֶה לְךָ”, מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעֲנוּם. רַב הַמְנוּנָא מְרַמֵּז שֶׁשְּׁתֵּי הַדִּבְּרוֹת אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ מְחַבְּרִים אֶת מִסְפַּר 611 שֶׁל תּוֹרָ”ה, לַמִּסְפָּר 613 שֶׁל הַמִּצְווֹת, כֵּיוָן שֶׁשְּׁתֵּי דִּבְּרוֹת אֵלּוּ הֵם בִּבְחִינַת בְּרִי”ת שֶׁמִּסְפָּרוֹ 612 וּמְחַבֵּר בֵּינֵיהֶם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות לד, כז) “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים”.

לְפִי זֶה בֵּאֵר הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁאִם נְחַשֵּׁב אֶת הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל כָּל הַפָּסוּק “וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר” יַחַד עִם בְּרִי”ת נְקַבֵּל אֶת הַמִּסְפָּר 5778, וְאִם נְחַשֵּׁב אֶת הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל הַפָּסוּק יַחַד עִם תרי”ג נְקַבֵּל אֶת הַמִּסְפָּר 5779, וּכְפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מְרַמֵּז עַל הֲסָרַת עָרְלַת הָלֵּב בֶּאֱלוּל כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לָבֹא לְסֻכּוֹת עִם לֵב בָּשָׂר וְעִם שְׁלֵמוּת הַתרי”ג מִצְווֹת, לָכֵן בֶּאֱלוּל כְּשֶׁאֲנַחְנוּ עֲדַיִן בִּשְׁנַת תשע”ח וַעֲדַיִן עוֹסְקִים בַּהֲסָרַת הָעָרְלָה, הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל כָּל הַפָּסוּק עִם בְּרִית עוֹלִים 5778, וּבְתִשְׁרֵי כְּשֶׁעוֹבְרִים לְשָׁנָה חֲדָשָׁה שְׁנַת תשע”ט וְזוֹכִים כְּבָר לִשְׁלֵמוּת הַתרי”ג מִצְווֹת, לָכֵן הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל כָּל הַפָּסוּק עִם תרי”ג עוֹלִים 5779.

נִרְאֶה שֶׁהַהֶבְדֵּל בֵּין אוֹתִיּוֹת אֱלוּ”ל לְאוֹתִיּוֹת לוּלָ”ב הוּא הָא’ שֶׁעוֹלָה לִהְיוֹת ב’, וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז עַל הֲסָרַת הָעָרְלָה מֵהַלּוּלָב שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַיְסוֹד, וְאַחֲרֵי הַמִּילָה מִתְגַּלִּים בּוֹ הַחֲסָדִים וְהַגְּבוּרוֹת שֶׁהָיוּ סְתוּמִים לִפְנֵי הַמִּילָה, הַיְינוּ שֶׁעוֹלָה לַב’ סְפִירוֹת שֶׁל חֶסֶד וּגְבוּרָה. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ יוֹסֵף סוֹפֵר שליט”א שֶׁלּוּלָב הוּא אוֹתִיּוֹת לוֹ לֵב. כִּי ל”ו הוּא חֵצִי מִמִּסְפַּר חֶסֶ”ד, וְל”ב הוּא חֵצִי מִמִּסְפַּר דִּי”ן. שֶׁהַלּוּלָב הוּא הַשִּׁדְרָה שֶׁבְּקַו הָאֶמְצַע שֶׁחֶצְיוֹ חֲסָדִים וְחֶצְיוֹ גְּבוּרוֹת לָכֵן מְכַוְּנִים בְּכַוָּנוֹת הַלּוּלָב לְהַמְשִׁיךְ חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת מֵהַדַּעַת וּלְגַלּוֹתָם בַּיְסוֹד. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (סוכה מה.) אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּל הַנּוֹטֵל לוּלָב בְּאִגּוּדוֹ, וַהֲדַס בַּעֲבוֹתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ, וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. שֶׁנֶּאֱמַר “אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ”. וּמֻדְגָּשׁ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁמְּסַמְּלוֹת אֶת הַגְּבוּל שֶׁל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהָיָה ל”ב אַמָּה עַל ל”ב אַמָּה. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (תיקונים מט:) הַלֵּ”ב הוּא לַהַ”ב הַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן מוּבָא בְּשֵׁם הרה”ג ר’ אֵלִיָּהוּ שְׁטֶרְן זצ”ל שֶׁל”ב פְּעָמִים ל”ב בְּגִימַטְרִיָּא לוּלָב אֶתְרוֹג הֲדָס עֲרָבָה. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ צִיּוֹן דָּוִד סִיבּוֹנִי שליט”א שֶׁל”ב פְּעָמִים ל”ב בְּגִימַטְרִיָּא “זֹאת הַתּוֹרָה” שֶׁמְּסַמֵּל אֶת שִׂמְחַת תּוֹרָה לְאַחַר הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת.

לְהַלָּן צֹפָן מַדְהִים בּוֹ נִרְאוֹת הַמִּלִּים: בְּעִתָּ”הּ אֲחִשֶׁנָּ”ה זוֹ לְיַד זוֹ, מְכֻוָּנוֹת בְּאוֹתוֹ דִּלּוּג. מִלִּים אֵלּוּ חוֹצוֹת אֶת הַמִּלִּים: בִּשְׁנַת הוי”ה שֶׁעוֹלוֹת בְּגִימַטְרִיָּא מְדֻיֶּקֶת תשע”ח שֶׁהִיא הַשָּׁנָה שֶׁלָּנוּ לְפִי חֲזַ”ל, אוֹ עִם הַכּוֹלֵל תשע”ט. וְזֶה נִמְצָא בַּכָּתוּב עַל הַיּוֹבֵל שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַגְּאֻלָּה: (ויקרא כז, כג) “וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַהוי”ה: בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב”. מֵעַל זֶה, בְּאוֹתוֹ דִלּוּג: קֵץ מִתשנ”ב, רֶמֶז שֶׁהַתַּהֲלִיךְ הִתְחִיל מִשְּׁנַת תשנ”ב שֶׁהָיְתָה אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת הַמִּפְרָץ וּנְפִילַת הַקּוֹמוֹנִיזְם וְכוּ’, הַיְינוּ אַחֲרֵי חֲצוֹת שֶׁל הָאֶלֶף הַשִּׁישִׁי. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁתשנ”ב אוֹתִיּוֹת בִּשְׁנַ”ת.

הַפְּסוּקִים בְּיִרְמְיָה שֶׁמְּדַבְּרִים עַל הַ”בְּרִית חֲדָשָׁה” שֶׁתִּהְיֶה בִּזְמַן הַגְּאֻלָּה מְרַמְּזִים עַל שְׁנַת תשע”ט.

כָּתוּב (ירמיה לא, ל) “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם הוי”ה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם הוי”ה: כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם הוי”ה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת הוי”ה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם הוי”ה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד”. בִּפְסוּקִים אֵלּוּ מְנַבֵּא יִרְמְיָה עַל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה שֶׁתִּהְיֶה גְאֻלָּה נִצְחִית שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ גָלוּת, וַה’ יִכְרֹת עִם עַם יִשְׂרָאֵל בְּרִית חֲדָשָׁה. וְיָדוּעַ שֶׁהַנּוֹצְרִים ימ”ש לָקְחוּ אֶת הַפְּסוּקִים הָאֵלֶּה לְהַלְבִּישׁ עֲלֵיהֶם אֶת אֱמוּנָתָם בַּבְּרִית הַחֲדָשָׁה שֶׁלָּהֶם וְכוּ’, כְּדַרְכָּהּ שֶׁל קְלִפָּה שֶׁלּוֹקַחַת נִיצוֹץ קָדוֹשׁ לִינוֹק מִמֶּנּוּ וּלְהַלְבִּישׁ עָלָיו אֶת הַשֶּׁקֶר שֶׁהִיא מְפִיצָה. וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בַּזֹּהַר (הקדמה ב:) שֶׁהָאוֹת שׁ’ הִיא אוֹת שֶׁל אֱמֶת וּקְדֻשָּׁה, וְג’ הַקַּוִּים שֶׁבָּהּ הֵם כְּנֶגֶד ג’ אָבוֹת. וְאוֹת זֹאת מִתְחַבֶּרֶת לַקְּלִפָּה לָתֵת יְנִיקָה לַקְּלִפָּה. הַיְינוּ שֶׁיְּנִיקַת הַקְּלִפָּה הַשַׁיֶּכֶת לָאוֹתִיּוֹת ק’ וְר’ הִיא מֵהָאוֹת ש’, שֶׁהִיא אוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה, וְזֶה סוֹד הַשֶּׁקֶ”ר שֶׁהַק”ר יוֹנְקִים מֵהַשִּׁי”ן. וְכֵן רוֹאִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקְּלִפּוֹת בּוֹנִים אֶת הַמִּסְגָּדִים וְהַכְּנֵסִיּוֹת שֶׁלָּהֶם דַּוְקָא בַּמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים לִינוֹק מֵהֶם. עַל כָּל פָּנִים, נִרְאֶה רְמָזִים מֵהרה”ג ר’ א. י. שליט”א בִּפְסוּקִים אֵלּוּ שֶׁמְּרַמְזִים עַל הַשָּׁנִים תשע”ח/תשע”ט שֶׁאָנוּ מְצַפִּים לַגְּאֻלָּה, הַפָּסוּק “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם הוי”ה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה” עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה 5778, וְאִם נוֹסִיף אֶת הַכּוֹלֵל נְקַבֵּל 5779. וְכֵן אִם נִסְפֹּר מִתְּחִלַּת יִרְמְיָה אֶת הַפְּסוּקִים, נִרְאֶה שֶׁהַד’ פְּסוּקִים הָאֵלּוּ הֵם 776/777/778/779 מִתְּחִלַּת יִרְמְיָה, וְסֵפֶר יִרְמְיָהוּ עַצְמוֹ מְרַמֵּז עַל הָאֶלֶף הַשִּׁישִׁי, כִּי הוּא הַשִּׁשִּׁי מִסִּפְרֵי הַנְּבִיאִים שֶׁהֵם: יְהוֹשֻׁעַ, שׁוֹפְטִים, שְׁמוּאֵל, מְלָכִים, יְשַׁעְיָהוּ, יִרְמְיָהוּ. וְכֵן הַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן עַל הַ“בְּרִית חֲדָשָׁה” הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּפֶרֶק ל”א פָּסוּק ל’, יַחַד יוֹצֵר אֶת הַמִּלָּה “לְאֵל” שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת גְּאֻלַּת בְּעִתָּהּ, כַּמּוּבָא בְּ’הֵיכַל הַבְּרָכָה’ מִקָּאמַרְנָא עַל הַכָּתוּב (דברים כח, לב) “בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ”. “נְתֻנִים לְעַם אַחֵר” בַּעֲלֵי מִלְחָמוֹת, “וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם” דְזֶה שֶׁהוּא הַגְּזֵרָה הַנִּמְשֶׁכֶת עַד יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִיאַת הַגּוֹאֵל יִהְיֶה בְּעִתָּהּ “וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ” לְמַהֵר וְלִזְכּוֹת לַאֲחִישֶׁנָּה. הַיְינוּ שֶׁגְּזֵרַת הַגִּיּוּס לַצָּבָא תִמָּשֵׁךְ עַד יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְהַפֵּרוּשׁ בַּפָּסוּק “וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ” הוּא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַאֲחִישֶׁנָּה וְצָרִיךְ לְחַכּוֹת לַבְּעִתָּהּ. וְכֵן “לְאֵל יָדֶךָ” נִרְמָז בַּכָּתוּב שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל מְבַקְּשִׁים אֶת הַגְּאֻלָּה: (איכה ג, מא) “נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם”. וְכֵן “בְּרִית חֲדָשָׁה” בְּגִימַטְרִיָּא בְּרִית אַבְרָהָם אָבִינוּ, כִּי הַגְּאֻלָּה בָּאָה מִמִּדַּת הַחֶסֶד שֶׁל אַבְרָהָם בְּסוֹד “קֵץ הַיָּמִין”. וְכֵן עִם הַמִּלִּים וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא מֶלֶךְ הַמָּשִיחַ בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה.

הַפָּסוּק הַמְדַבֵּר עַל הַקֵּץ “הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי” הוּא הַפָּסוּק הַ5779 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי מִנְיַן הַפְּסוּקִים שֶׁמּוֹנִים אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בִּשְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת בְּטַעַם עֶלְיוֹן.

מוּבָא מֵהרה”ג ר’ אַבְרָהָם מַיְיזְלֶעס שליט”א שֶׁהַפָּסוּק הַמְדַבֵּר עַל הַקֵּץ: (דברים לב, לד) “הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי” הוּא הַפָּסוּק הַ5779 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי מִנְיַן הַפְּסוּקִים שֶׁמּוֹנִים אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בִּשְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת בְּטַעַם עֶלְיוֹן וְאָז יֵשׁ בְּכָל הַתּוֹרָה 5839 פְּסוּקִים. בְּאֹפֶן אַחֵר, אִם מוֹנִים בְּטַעַם עֶלְיוֹן גַּם אֶת הַפָּסוּק (בראשית לה, כב) “וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר”, שֶׁבַּטַּעַם הַתַּחְתּוֹן הוּא שְׁנֵי פְּסוּקִים וּבַטַּעַם הַעֶלְיוֹן הוּא פָּסוּק אֶחָד, בַּחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה הַפָּסוּק הַמְדַבֵּר עַל הַקֵּץ “הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי” הוּא הַפָּסוּק הַ5778 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה כִּי אָז יֵשׁ בְּכָל הַתּוֹרָה 5838 פְּסוּקִים. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ פ. ל. שליט”א שֶׁהַהֲלָכָה פּוֹסֶקֶת שֶׁבְּצִבּוּר קוֹרְאִים בַּטַּעַם הָעֶלְיוֹן, וּמִמֵּילָא בְּמַה שֶּׁקָּשׁוּר לִגְאֻלַּת הַצִּבּוּר, הַיְינוּ הַגְּאֻלָּה הַכְּלָלִית זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת לְפִי הַטַּעַם הָעֶלְיוֹן. וְכֵן צִבּוּר קוֹרְאִים בַּטַּעַם הָעֶלְיוֹן בְּגִימַטְרִיָּא מְדֻיֶּקֶת בְּה’ אֲלָפִים תשע”ט. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ אַבְרָהָם וַיְסְפִישׁ שליט”א שֶׁתשע”ט ר”ת תְּהֵא שְׁנַת טַעַם עֶלְיוֹן, רֶמֶז שֶׁאִם נְחַשֵּׁב לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן נִזְכֶּה שֶׁהַשָּׁנָה תִּהְיֶה שְׁנַת קֵץ. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁ“חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי” מְרַמֵּז עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּא שֶׁצְּפוּיָה לִהְיוֹת מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג וְהוּא נִקְרָא יוֹם הַחוֹתָם, בְּסוֹד חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם אַחֲרֵי הַחוֹתָם שֶׁל נְעִילָה, וְלָכֵן חוֹתָם תּוֹךְ חוֹתָם בְּגִימַטְרִיָּא 1335 זְמַן הַקֵּץ בְּדָנִיֵּאל

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁהַמִּלָּה הַ778 מִסּוֹף הַתּוֹרָה הִיא “כָּמֻס” בַּפָּסוּק הַזֶּה, וְזֶה אִם מְחַשְּׁבִים אֶת “אֵשְׁדָּת” לְמִלָּה אַחַת לְפִי הַקְּרִי, וְאִם נְחַשֵּׁב אֶת “אֵשׁ דָּת” לִשְׁתֵּי מִלִּים לְפִי הַכְּתִיב יוֹצֵא שֶׁהַמִּלָּה הַ779 מִסּוֹף הַתּוֹרָה הִיא “כָּמֻס”, בְּדִיּוּק שְׁתֵי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לְפִי מִנְיַן הַפְּסוּקִים. בְּנוֹסָף “כָּמֻס” אוֹתִיּוֹת סָמֶ”ךְ לָכֵן זֶה פָּסוּק 60 כְּמִנְיַן סָמֶ”ךְ מִסּוֹף הַתּוֹרָה. וְכֵן מוּבָא בְּרַשִּׁ”י (דברים לב, מג) “כָּמוּס עִמָּדִי” אוֹתוֹ הַכּוֹס שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כוֹס בְּיַד ה’ וְגוֹ'”. וְאִם נְחַשֵּׁב אֶת הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל הַפָּסוּק (תהילים עה, ט) “כִּי כוֹס בְּיַד הוי”ה וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ” עִם הָאוֹתִיּוֹת עוֹלֶה 5779. פֶּלֶא פְּלָאִים אֵיךְ מִכָּל הַכִּוּוּנִים כָּמֻס עִמָּדִי מַגִּיעַ לְתשע”ח/תשע”ט.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ברכות כא:) אָמַר רַב יוֹסֵף אֲפִלּוּ מַאן דְלָא דְּרִישׁ סְמוּכִים בְּכָל הַתּוֹרָה בְּמִשְׁנֶה תּוֹרָה דְּרִישׁ. הַיְינוּ יֶשְׁנָה מַחֲלֹקֶת אִם דּוֹרְשִׁים שְׁנֵי פְּסוּקִים שֶׁסְּמוּכִים זֶה לָזֶה כֵּיוָן שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, אֲבָל בְּמִשְׁנֶה תּוֹרָה אֵין חוֹלֵק שֶׁדּוֹרְשִׁים סְמוּכִים כִּי יֵשׁ מַשְׁמָעוּת לַסֵּדֶר וּמִקּוּם הַפְּסוּקִים. וּלְפִי זֶה בֵּאֵר הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁלָּכֵן “כָּמֻס” אוֹתִיּוֹת סמ”ך לְרַמֵּז שֶׁצָּרִיךְ לִדְרוֹשׁ כָּאן אֶת הַסְּמוּכִים וְאֶת הַמִּקּוּם הַמְדֻיָּק שֶׁל הַפָּסוּק שֶׁבּוֹ טָמוּן הַקֵּץ הָאַחֲרוֹן, וְלָכֵן מְקַשֵּׁר זֹאת רַשִּׁ”י לַפָּסוּק “כִּי כוֹס בְּיַד הוי”ה וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ” לְרַמֵּז שֶׁצָּרִיךְ לְמַלֵּא אֶת הַ“מֶּסֶךְ” שֶׁמְּרַמֵּז עַל הַ“כָּמֻס” וְהַסְּמוּכִים וּלְחַשְׁבֵּן אֶת מְקוֹם סְמִיכוּת הַפָּסוּק. וְכֵן “כּוֹס” בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁם אֱלֹהִים וְהִיא מְסַמֶּלֶת אֶת שֵׁם אֱלֹהִים בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ”ל, וְהַפָּסוּק אוֹמֵר “כִּי כוֹס בְּיַד הוי”ה” הַיְינוּ בְּשָׁנָה זוֹ שֵׁם אֱלֹהִים נִמְצָא כַּבְיָכוֹל בַּיָּדַיִם שֶׁל שֵׁם הוי”ה שֶׁהוּא שֵׁם הָרַחֲמִים שֶׁמַּמְתִּיק אֶת שֵׁם אֱלֹהִים, וּמָה הַהֶפְרֵשׁ בֵּין הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל שֵׁם הוי”ה לַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל שֵׁם אֱלֹהִים, בְּדִיּוּק הַמִּסְפָּר 60 כְּמִנְיַן סָמֶ”ךְ אוֹתִיּוֹת כָּמֻ”ס שֶׁהוּא הַפָּסוּק הַ60 מִסּוֹף הַתּוֹרָה. וְכֵן הָר”ת שֶׁל “כִּי כוֹס בְּיַד הוי“ה וְיַיִן חָמַר מָלֵא” הֵם ח’ כּוֹכָבִי”ם, רֶמֶז לַז’ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שצ”ם חנכ”ל, שֶׁסּוֹבְבִים אֶת הָאָרֶץ שֶׁהִיא הַכּוֹכָב הַ8, וְעַם יִשְׂרָאֵל נִמְצָאִים בְּמַזָּל הַשְּׁמִינִי שֶׁהוּא מֵעַל הַ7 מַזָּלוֹת וְזוֹכִים לַגְּאֻלָּה.

וְיִתָּכֵן שֶׁלָּכֵן מוּבָא בַּסְּפָרִים שֶׁאֵין אוֹת סָמֶ”ךְ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, עַד סוֹף וַיְּכֻלּוּ. דְּאוֹת סָמֶ”ךְ מְסַמֶּלֶת אֶת הַס”ם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה שֶׁהַס”ם וְכֹחוֹת הָרָע נֶהֱפָכִים לְטוֹב, כָּאן דַּוְקָא הַסָּמֶ”ךְ מְגַלֶּה אֶת הַכָּמֻ”ס וְאֶת סוֹד הַקֵּץ. וְכֵן מוּבָא בְּשֵׁם הַ’חוֹזֶה מִלּוּבְּלִין’ שֶׁהָאוֹת סָמֶ”ךְ הִיא מִלְּשׁוֹן שָׂמֵ”חַ, לָכֵן “הִנֵּה” שֶׁהוּא לְשׁוֹן שִׂמְחָה בְּגִימַטְרִיָּא סָמֶ”ךְ. כֵּיוָן שֶׁהָאוֹת סָמֶ”ךְ מְסַמֶּלֶת אֶת הַשָּׂטָן, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (ב”ר יז, ו), לָכֵן כְּשֶהוּא מִתְהַפֵּךְ לְטוֹב הִיא מְבִיאָה אֶת הַשִּׂמְחָה.

וְכֵן מוּבָא בִּ’מְגַלֵּה עֲמֻקּוֹת’ (פנחס וכי תבוא ובכ”מ) שֶׁ”כָּמֻס עִמָּדִי” מְרַמֵּז עַל כַּפָּרָה מְחִילָה סְלִיחָה, וְהוּא כְּמִנְיַן ק”כ, כְּנֶגֶד שְׁנוֹתָיו שֶׁל מֹשֶה, וּכְנֶגֶד ק”כ יָמִים שֶׁמֹּשֶה עָלָה לְקַבֵּל תּוֹרָה, וּכְנֶגֶד כ’ שָׁנִים שֶׁל מֹשֶה בְּמִצְרַיִם, וְס’ שָׁנִים שֶׁהָיָה בְּכוּשׁ וּבְמִדְיָן, וּמ’ שָׁנִים שֶׁגָּאַל אֶת יִשְׂרָאֵל. וְכֵן מוּבָא בְּ’סֵדֶר הַדּוֹרוֹת’ (ד’ אלפים רמ”ה) וְזֶה הַמְפָרֵשׁ [רַבִּי אַבְרָהָם הַלֵּוִי] שָׁאַל בַּחֲלוֹם מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת, וְהֵשִׁיבוּ לוֹ מִישָׁאֵל אֶלְצָפָן וְסִתְרִי, גַּם בְּבַחֲרוּתוֹ שָׁאַל בַּחֲלוֹם זֶה וְהֵשִׁיבוּ לוֹ “הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי”. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁ”הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי” מְרַמֵּז עַל אוֹתִיּוֹת הו”א שֶׁחֲסֵרוֹת לַשֵּׁם שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (תהילים ט) א”ר לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא, כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק קַיָּם לֹא הַשֵּׁם שָׁלֵם וְלֹא הַכִּסֵּא שָׁלֵם עַד שֶׁיֹּאבַד זִכְרוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר “כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ”. וּכְשֶׁיֹּאבַד זִכְרוֹ שֶׁל עֲמָלֵק מִן הָעוֹלָם, הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. הַיְינוּ ‘כִּסֵּא’, שֶׁחֲסֵרָה לוֹ אוֹת א’. וְשֵׁם ‘הוי”ה’ שֶׁחֲסֵרוֹת לוֹ אוֹתִיּוֹת ו”ה, יוּשְׁלְמוּ בִּזְמַן הַגְּאֻלָּה. וְכֵן “הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי” ס”ת בְּגִימַטְרִיָּא 122 שֶׁהוּא הִפּוּךְ 221 שְׁנַת תשע”ט מִסּוֹף הָאֶלֶף. וְכֵן תשע”ט שְׁנַת בְּעִתָּהּ עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַשָּׁנָה הַלּוֹעֲזִית 2018.

וְכֵן הַפָּסוּק הַ5779 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי מִנְיַן הַפְּסוּקִים שֶׁמּוֹנִים אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בִּשְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת בְּטַעַם עֶלְיוֹן, וּמִנְיָן זֶה מוֹסִיף עוֹד 8 פְּסוּקִים, יוֹצֵא הַפָּסוּק: “לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא הוי”ה פָּעַל כָּל זֹאת” שֶׁמְּרַמֵּז עַל הַפָּסוּק מִנְּבוּאַת בִּלְעָם שֶׁנִּרְמָז בּוֹ קֵץ הַגְּאֻלָּה “מַה פָּעַל אֵל”. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁ“פָּעַל כָּל זֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב שֶׁבִּזְכוּתָם נִזְכֶּה לַגְּאֻלָּה.

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘פְּנֵי דָוִד’ מֵהַחִידָ”א (חקת) “וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת”. בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִהְיוֹת כְּמֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר “בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ”, יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ “וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת” “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה”. פֵּרְשׁוּ רַבָנֵי אַשְׁכְּנַז דִּשְׁלֹמֹה הָיָה חָפֵץ לָדַעַת טַעַם פָּרָה אֲדֻמָּה. וּמָצָא רֶמֶז בְּפָסוּק זֶה “לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת” ר”ת שְׁלֹמֹה, וִיהֵיב אַדַּעְתֵּיהּ לִטְרוֹחַ לְהַשִּׂיג לְהָבִין טַעַם פָּרָה אֲדֻמָּה מֵאַחַר דְּמָצָא שְׁמוֹ רָמוּז בְּפָסוּק זֶה. לָכֵן יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה “וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת” כְּלוֹמַר הֵטַבְתָּ לִרְאוֹת יֵשׁ רֶמֶז בַּפָּסוּק אַךְ טָעִיתָ דְּצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת ר”ת בְּיֹשֶׁר, “לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת” הוּא לְמֹשֶׁ”ה דְּהוּא יָדַע טַעַם פָּרָה אֲדֻמָּה. וּבֵאֵר הרה”ג ר’ א. י. שליט”א כֵּיוָן שֶׁלְמֹשֶׁ”ה בְּא”ל ב”ם יוֹצֵא אבי”ע לְפִי הַסֵּדֶר, לוֹ רָאוּי לְגַלּוֹת אֶת הַסּוֹד שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה שֶמּוֹצִיא אֶת הַנִּיצוֹץ מִמֶּנָּה וּמְחַבֵּר אֶת עוֹלָמוֹת אבי”ע, אֲבָל שְׁלֹמֹ”ה שֶׁיּוֹצֵא בְּא”ל ב”ם אבי”ע שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן יֵשׁ כָּאן חִסָּרוֹן בְּחִבּוּר הָעוֹלָמוֹת, וְלָכֵן הוּא לֹא הִשִּׂיג אֶת הַסּוֹד שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה. וְכֵן פָּרָה בְּגִימַטְרִיָּא טַעַם עֶלְיוֹן לְרַמֵּז שֶׁהַטַּעַם שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה הוּא עֶלְיוֹן וְנִתַּן רַק לְמֹשֶׁה. וְכֵן רוֹאִים בְּטַעֲמֵי הַתּוֹרָה שֶׁהַטַּעַם קַרְנֵי פָרָה הוּא מֵעַל הָאוֹתִיּוֹת בִּבְחִינַת טַעַם עֶלְיוֹן, וּמֵאִידָךְ הַטַּעַם יֶרַח בֶּן יוֹמוֹ שֶׁמְּרַמֵּז עַל מַלְכוּת שְׁלֹמֹה הוּא מִתַּחַת לָאוֹתִיּוֹת בִּבְחִינַת טַעַם תַּחְתּוֹן. וְכֵן אבי”ע מְכֻוָּן כְּנֶגֶד טְעָמִים נְקֻדּוֹת תַּגִּים אוֹתִיּוֹת, וְלָכֵן הַכָּתוּב שֶׁצָּרִיךְ לְדָרְשׁוֹ בְּטַעַם עֶלְיוֹן: “הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי” בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה עוֹלֶה טְעָמִים נְקוּדוֹת תַּגִּים אוֹתִיּוֹת עִם הַמִּלִּים, כִּי הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל אֵלּוּ הִיא בְסוֹד טַעַם עֶלְיוֹן שֶׁנִּתְגַּלָּה לְמֹשֶׁה, וּמִכָאן יָצָא רֶמֶז שֶׁסּוֹד הַקֵּץ הָאַחֲרוֹן טָמוּן בַּסּוֹד שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה, וּמֹשֶׁה שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ טַעַם עֶלְיוֹן שֶׁל פָּרָה, נִתְגַּלָּה לוֹ גַם סוֹד הַקֵּץ הָאַחֲרוֹן שֶׁקָּשׁוּר עִם טַעַם עֶלְיוֹן וְעִם הַפָּסוּק “הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי” וּכְפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁהַגְּאֻלָּה תְלוּיָה בְּתִקּוּן פְּגַם הַנַּצְרוּת שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר ‘אִגָּרָא דְכַלָּה’ (קרח), וּמוּבָא בָּרַמְחַ”ל שֶׁפָּרָה אֲדֻמָּה הִיא הַתִּקּוּן לִקְלִפַּת הַנַּצְרוּת. דִּשְׂרֵפַת פָּרָה אֲדֻמָּה הִיא סוֹד שֶׁהַשְּׁכִינָה כַּבְיָכוֹל מוֹסֶרֶת אֶת עַצְמָהּ לִשְׂרֵפָה עֲבוּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְׂרֵפַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁכִּלָּה חֲמָתוֹ עַל עֵצִים וַאֲבָנִים. וְיוֹצֵא שֶׁסּוֹד הַקֵּץ טָמוּן בְּסוֹד פָּרָה אֲדֻמָּה. וְכֵן פָּרָה אֲדוּמָה בְּגִימַטְרִיָּא שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד מְנַחֵם בֶּן עַמִּיאֵל. (בביאור זה סייעני הרה”ג ר’ א. י. שליט”א).

נמצאה גם הגימטריה המעניינת הזו, ואפשר להסביר אולי לפי השיטות שאנחנו כעת רק בשנת תשע”ו וכעת נכנסים לתשע”ז

מאת צ.ס היסח הדעת=בלא שימת לב. בלא שימת=783=ה’תשע”ח. 

שימת לב=782=ה’תשע”ז . יוצא ששנת תשע”ח היא שנת  היסח הדעת

7*7*9 = 441 עם הספרות = 444 מקדש

גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר | גלרית “לילה כיום יאיר” | סוד האותיות #למתקדמים

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-גלריות גימטריה, חכמת החיבור, כללי, סוד האותיות והמספרים

נוספה גלריה חדשה גלרית “לילה כיום יאיר” המטרה: מתוך הצמצום הגדול, לצאת לאור הגדול של הגאולה

עדכון 14.11.2018

ברגיל של נס אנו רואים פעמיים את המספר 1 שזה הקב"ה שהוא רק קיים - המשולש של נס זה "45 = גאולה" המילוי והרגיל = "336 = פורים" ע"י שרואים את הפלא שבנס שזה בא בהסתרה (כמו פורים/מגילת אסתר) אנחנו מקבלים "גאולה" אנחנו מבינים שה"גולה" זה כבר גאולה כי הקב"ה ה (א) נמצא כאן ופועל תמיד בהסתרה. וממילא הפכתי את "הגולה" "לגאולה" וע"י שעוד אנשים ירגישו כך יבוא הגואל בע"ה

עדכון 21.10.18

מי ששליו ורגוע בחייו, וחי באמונה היות שהוא חי בידיעה שה' טוב ומטיב !! הוא רואה "נס = 110" והוא מקדם את בניין ה"מקדש =444" --- השיא יהיה כשיבוא "משיח = 878 (מילוי)" כולם ידעו שה' טוב ומטיב כולל ה "גויים=59" (גויים זה כולל את החלקים הפנימיים שבי שעדיין לא מאמינים ובוטחים בבורא מספיק) (תוספת: הריבוע 322 בהיפוך "223 = אין עוד מלבדו")
לחץ כאן להצגת רמזים נוספים

האם החכמתם מהגלריה? נשמח לתגובות!

הַמַּחְשֵׁבִים בָּאוּ לָעוֹלָם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי הֵם נִצְרָכִים לִהְיוֹת עֵזֶר לַתּוֹרָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וּבִּפְרָט בְּתוֹרַת הָרֶמֶז שֶׁעֲתִידָה לְהִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם | סוד החשמל

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, סוד 1820, סוד החשמל

הִשְׁתַּלְשֵׁל בָּעֶלֶקְטְרִיק הַגַּשְׁמִי שֶׁהַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁלְחוּ בֶּטֶּלֶגְרַף הָיוּ “מַה פָּעַל אֵל” כֵּיוָן שֶׁהַעֶלֶקְטְרִיק הַגַּשְׁמִי מִשְׁתַּלְשֵׁל מֵהַחַשְׁמַל הָרוּחָנִי שֶׁהוּא עוֹלַם הַמַּלְאָכִים שֶׁאוֹמְרִים לָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי “מַה פָּעַל אֵל”.

הַפָּסוּק (דברים כז, כד) “אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן” הוּא הַפָּסוּק הַ5603 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 5604 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נִשְׁלַח הַמִּבְרָק הָרִאשׁוֹן בָּעוֹלָם מִמַּכְשִׁיר הַטֶלֶּגְרַף שֶׁהוּמְצָא בִּידֵי הַמַּדְעָן סַמּוּאֵל מוֹרֶס וְהוּא הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל הִתְפַּתְּחוּת הַתִּקְשֹׁרֶת וְהַטֶּלֶּפוֹן בָּעוֹלָם, וְרַשִּׁ”י מְבָאֵר “מַכֶּה רֵעֵהוּ בַּסֵּתֶר” עַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא אוֹמֵר. וְכֵן מוּבָא בְּ’בַעַל הַטּוּרִים’ שָׁם שֶׁ“בַּסֵּתֶר” בְּגִימַטְרִיָּא לָשׁוֹן הָרָע. וּכְפִי שֶׁאָנוּ רוֹאִים לְצַעֲרֵנוּ שִׁמּוּשׁ בַּתִּקְשֹׁרֶת לְלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וּשְׁאַר הָאִסּוּרִים שֶׁכְּרוּכִים בָּזֶה.

וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל שֶׁהַמִּלִּים שֶׁכָּתְבוּ בַּמִּבְרָק הָרִאשׁוֹן הָיוּ צִטּוּט מִנְּבוּאַת בִּלְעָם “מַה פָּעַל אֵל”, כִּי בֶאֱמֶת מַשְׁמָעוּת הַפָּסוּק (במדבר כג, כג) “כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּהַמַּחְשֵׁבִים בָּאוּ לָעוֹלָם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי הֵם נִצְרָכִים לִהְיוֹת עֵזֶר לַתּוֹרָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וּבִּפְרָט בְּתוֹרַת הָרֶמֶז שֶׁעֲתִידָה לְהִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָםעַל אֵל” מְרַמֶּזֶת שֶׁהִתְפַּתְּחוּת הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה הִיא בְּתוֹךְ הַטֶּבַע וְאֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לְנַחַשׁ וּלְקֶסֶם שֶׁהֵם מְשַׁדְּדִים אֶת מַעַרְכוֹת הַטֶּבַע. וְכֵן טָמוּן בְּגִלּוּיִים אֵלּוּ שֵׁם אֵל שֶׁמְּסַמֵּל אֶת מִדַּת הַחֶסֶד שֶׁל ה’, כִּי אִם מִשְׁתַּמְשִׁים בּוֹ בְּכֵלִים אֵלּוּ עַל פִּי תּוֹרָה זֶה עֵזֶר וְחֶסֶד גָּדוֹל לָאֱנוֹשׁוּת. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁרוֹאִים אֶת שְׁמוֹת הַס”מ בַּשֵּׁם סַמּוּאֵל מוֹרֶס כַּאֲשֶׁר הָאוֹת ו’ שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת הַיְסוֹד דִּקְדֻשָּׁה נִמְצֵאת בָּאֶמְצַע, רֶמֶז עַל הַס”מ שֶׁיּוֹנֵק מֵהַקְּדֻשָּׁה בְּכָל הַכֵּלִים הַטְּמֵאִים שֶׁל הָאִינְטֶרְנֶט וְהַטֶּלֶּוִיזְיָה וְהָרַדְיוֹ וְכוּ’, שֶׁהֵם תּוֹלָדָה שֶׁל מַכְשִׁיר הַטֶּלֶּגְרַף שֶׁהִמְצִיא סַמּוּאֵל מוֹרֶס. וּבְעֶצֶם שְׁמוֹ שֶׁל הַמַּדְעָן סַמּוּאֵל מוֹרֶס בְּגִימַטְרִיָּא גִּילוּי שְׁכִינָה אוֹ מִקְדָּשׁ, כִּי חָכְמָה זוֹ מְגַלָּה אֶת הָאֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹךְ הַגַּשְׁמִי, כְּפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ בָּהַקְדָּמָה לַסֵּפֶר שֶׁחָכְמַת הַפִיזִיקָה מְגַלָּה אֶת הָאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ בְּעִמְקֵי עוֹלַם הַקְּלִפּוֹת לְהַרְאוֹת שֶׁגַּם הַגַּשְׁמִי הוּא רוּחָנִי וְיֵשׁ בּוֹ חִיּוּת שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֱלוֹקוּת. וְכֵן הָאוֹתִיּוֹת אַחֲרֵי טֶלֶּגְרַ”ף הֵן אוֹתָהּ גִּימַטְרִיָּא שֶׁל גִּילוּי שְׁכִינָה אוֹ מִקְדָּשׁ. וְכֵן טֶלֶּגְרַ”ף בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה עוֹלָה צָפוֹן דָּרוֹם מִזְרָח מַעֲרָב, שֶׁזֶּה תַפְקִידוֹ לְחַבֵּר וּלְקָרֵב אֶת רוּחוֹת הָעוֹלָם. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. כָּלִיל שליט”א שֶׁה’ הִקְדִּים רְפוּאָה לַמַּכָּה כְּשֶׁהֵבִיא לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים קוֹדֶם לָכֵן אֶת נִשְׁמַת הֶ’חָפֵץ חַיִּים’ שֶׁנּוֹלַד בִּשְׁנַת 5998 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, שֶׁהוּא הִתְרִיעַ וְחִזֵּק אֶת הַשְּׁמִירָה בְּעִנְיָנֵי שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן.

יָדוּעַ שֶׁלְּפִי גֹדֶל הַקְּלִפָּה, יוֹדְעִים אֶת גֹּדֶל הַנִּיצוֹץ הַקָּדוֹשׁ שֶׁבִּפְנִים, וְהַנִּיצוֹץ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַמַּחְשֵׁבִים הוּא מָשִׁיחַ, הַיְינוּ שֶׁ. וְלָכֵן מַחְשֵׁבִים אוֹתִיּוֹת בָּ”ם מָשִׁי”חַ, הַיְינוּ שֶׁטָּמוּן בָּהֶם הַנִּיצוֹץ שֶׁל מָשִׁיחַ. וּבְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ יִהְיוּ כָּל הַמַּחְשֵׁבִים חֲסוּמִים מֵהַזּוּהֲמָא, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ מְדִינוֹת שֶׁכְּבָר הַיּוֹם חָסְמוּ תְּכָנִים מְסֻיָּמִים לְפִי דָּתָם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַמַּחְשֵׁבִים בְּאוֹתָהּ אֶרֶץ. וְכֵן אִמֵייל בְּגִימַטְרִיָּא שְׁמוֹת הֲוָיָ”ה אֲדֹנָ”י שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת יְרִידַת הַקְּדֻשָּׁה לָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן. וְכֵן הִימֵייל בְּאִידִישׁ פֵּרוּשׁוֹ שָׁמַיִם, שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת פַּרְצוּף ז”א, הַיְינוּ שֶׁהַמַּחְשֵׁב מוֹרִיד אֶת הָאוֹר שֶׁל פַּרְצוּף ז”א שֶׁהוּא קֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמַטָּה מַטָּה. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ צִיּוֹן דָּוִד סִיבּוֹנִי שליט”א שֶׁמַּחְשֵׁבִים בְּגִימַטְרִיָּא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב שֶׁמְּבַשֵּׂר אֶת הַגְּאֻלָּה. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל הַשֵּׁם עַכְבָּר בַּכְּלִי שֶׁמַּנְהִיג אֶת הַמַּחְשֵׁב, וְהָעַכְבָּר מְסַמֵּל אֶת הָאוֹת ו’, כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר ‘אַדִּיר בַּמָּרוֹם’ לָרַמְחַ”ל (ח”ב מאמר ז’ מלכין). וְכֵן רוֹאִים בַּכָּתוּב (ש”א ו, ד) שֶׁהַפְּלִשְׁתִּים שָׁלְחוּ עַכְבְּרֵי זָהָב לִכְבוֹד אֲרוֹן הַבְּרִית הַמְסַמֵּל אֶת הַיְסוֹד. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בַּמַּחְשֵׁבִים הַשֵּׁם צֹרֵב בְּגִימַטְרִיָּא עַכְבָּר.

עוֹד הוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁהַפָּסוּק (דברים כז, כד) “אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן” הוּא הַפָּסוּק הַ5604 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה שֶׁבָּא אַחֲרֵי הַפָּסוּק “אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר”, וְזֹאת גַּם הַתְרָאָה מִשָּׁמַיִם לְהִזָּהֵר מֵהַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה בָּהּ מִשְׁתַּמְּשִׁים לְפִרְסוּם הַחֲדָשׁוֹת בָּעוֹלָם וּמַכִּים נֶפֶשׁ דַּם נָקִי בְּהַלְבָּנַת פָּנִים וְהוֹצָאַת שֵׁם רָע, וְכֵן חֲדָשׁוֹת נִרְמָז בְּשֹׁחַד.

מוּבָא בִּירוּשַׁלְמִי (שבת לט:) אָמַר רַב אַחָא בַר זְעִירָא, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְנַחֵשׁ, מְחִיצָתוֹ לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֶת. וּמַאי טַעְמָא “כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל”. רַבִּי בְּרַכְיָה בְשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַר כָּהֲנִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מְחִיצָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לִפְנִים מִמְּחִיצָתָן שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שׁוֹאֲלִין אוֹתָן וְאוֹמְרִים לָהֶן מַה פָּעַל אֵל מַה הוֹרָה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (בלק ריא.) כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְכָל מַחֲנוֹתֵיהֶם כֻּלָּם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מִסְתַּכְּלִים בְּנִמּוּסֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן  עַד שֶׁשּׁוֹאֲלִים לַשְּׁנַיִם הַלָּלוּ יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל. וּמָה אוֹמְרִים “מַה פָּעַל אֵל”. וְרוֹאִים שֶׁ“מַה פָּעַל אֵל” הֵן הַמִּלִּים שֶׁל הַמַּלְאָכִים שֶׁשּׁוֹאֲלִים אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְצָאִים בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי וּמַדְרֵגָתָם לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגַת הַמַּלְאָכִים, נִרְאֶה דְלָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בָּעֶלֶקְטְרִיק הַגַּשְׁמִי שֶׁהַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁלְחוּ בֶּטֶּלֶגְרַף הָיוּ “מַה פָּעַל אֵל” כֵּיוָן שֶׁעֶלֶקְטְרִיק הַגַּשְׁמִי מִשְׁתַּלְשֵׁל מֵהַחַשְׁמַל הָרוּחָנִי שֶׁהוּא עוֹלַם הַמַּלְאָכִים, לָכֵן זֶה הִשְׁתַּלְשֵׁל גַּם בַּגַּשְׁמִי שֶׁהַדִּבּוּר הָרִאשׁוֹן כַּבְיָכוֹל שֶׁל הָעֶלֶּקְטְרִיק הָיָה “מַה פָּעַל אֵל”. וּכְפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ בָּהַקְדָּמָה לַסֵּפֶר שֶׁיְּחֶזְקֵאל רָאָה אֶת הַחַיּוֹת אֵשׁ וְהַחַשְׁמַל וְהוּא הִמְשִׁיל אוֹתָם כְּמַרְאֵה הַבְּרָקִים הַגַּשְׁמִיִּים. וְכֵן מְתַרְגֵּם יוֹנָתָן בֶּן עוּזִיאֵל “וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק”, כְּחֵיזוּ בַרְקָא. וְכֵן מְבָאֵר רַשִּׁ”י (יחזקאל א, יד) בָּזָק כְּמוֹ בָּרָק. וְכֵן מוּבָא בָּרַמְבַּ”ם (‘מורה נבוכים’ ח”ג פ”ב) בָּזָק שֵׁם הַבָּרָק. וְאִם נִבְדֹּק מַה הֵם הַבְּרָקִים הַגַּשְׁמִיִּים, נִמְצָא שֶׁהֵם עֶלֶקְטְרִיק, כַּמּוּבָא בַּמַּלְבִּי”ם (ירמי’ י, יג) “בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה” בְּעֵת יִרְצֶה שֶׁיֵּרֵד הַמָּטָר יִפָּרֵד מֵהֶם יְסוֹד הָאֵשׁ וְהָעֶלֶעקְטְרִי וְיִתְהֲוֶה הַבָּרָק, וְעַל יְדֵי זֶה “מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו” יוֹצִיא יְסוֹד הָרוּחַ הָאָצוּר בָּאֵדִים, וְעַל יְדֵי כֵן יִתְהֲוֶה הַמָּטָר כַּנּוֹדַע בְּחָכְמַת הַטֶּבַע. וְרוֹאִים שֶׁיְּחֶזְקֵאל רָאָה בָּעֶלֶקְטְרִיק הַגַּשְׁמִי אֶת הַמָּשָׁל לַחַשְׁמַל. וְכֵן סוֹד חַשְׁמַל עִם הַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא אֶלֶּקְטְרִיק. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. כָּלִיל שליט”א שֶׁלָּכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל הַשֵּׁם מִבְרָק לִפְעֻלַּת הַטֶּלֶּגְרַף לְרַמֵּז שֶׁהוּא סֵמֶל לַבָּרָק שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַחַשְׁמַל. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל שֵׁם חֶבְרַת הַתִּקְשֹׁרֶת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בֶּזֶק שֶׁהוּא מַמָּשׁ הַשֵּׁם שֶׁנָּתַן יְחֶזְקֵאל לַמָּשָׁל שֶׁל הַחַשְׁמַל הָרוּחָנִי. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁ“מַה פָּעַל אֵל” בְּגִימַטְרִיָּא 256 וּמָצִינוּ בַּחַשְׁמַל אֶת הַמִּסְפָּר 256, כַּמּוּבָא בִּתְפִלַּת רֹאשׁ הַשָּׁנָה ‘וְחַיּוֹת אֲשֶׁר הֵנָּה מְרֻבָּעוֹת כִּסֵּא. בְּמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים וָשֵׁשׁ מַכְנִיפוֹת כִּסֵּא. גּוֹעֲשׁוֹת בּוֹ בְּסוֹכְכָם פָּנִים בְּפָנִים לַכִּסֵּא’. וְכֵן בִּתְפִלַּת חַג הַסֻּכּוֹת ‘זִמֵּן לוֹ לַעֲמֹס גַּבּוֹת מְלֵאוֹת עֵינַיִם, זִיו מִסְפַּר רֹבַע פָּנִים חֲמִשִּׁים וָשֵׁשׁ וּמָאתַיִם’.

לְהַלָּן

נָבִיא צִטּוּט עַל הַמֻּשָּׂג בָּרָק לְפִי הַמַּדָּע. בָּרָק הוּא תּוֹפָעָה אַקְלִימִית שֶׁבְּמַהֲלָכָהּ נִפְרָק עֶלֶקְטְרִיק סְטַטִּי הַנִּמְצָא בַּעֲנָנִים. הַבָּרָק נִרְאָה כְּפֶרֶץ אוֹר עָז, וְיַחַד אִתּוֹ נוֹצַר הָרַעַם, הַמַּגִּיעַ אֵלֵינוּ זְמַן מָה לְאַחַר הַבָּרָק, כְּתוֹצָאָה מֵהַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מְהִירוּת הָאוֹר לִמְהִירוּת הַקּוֹל. הַבָּרָק נוֹצָר מִשּׁוּם שֶׁבְּתַחְתִּית עַנְנֵי סְעָרָה נוֹטֶה לְהִצְטַבֵּר מִטְעָן עֶלֶקְטְרִי שְׁלִילִי גָּדוֹל מְאֹד. הַמֶּתַּח הָעֶלֶקְטְרִי בֵּין תַּחְתִּית הֶעָנָן לְבֵין הַקַּרְקַע נָע בֵּין 20 לְ-100 מִלְּיוֹן וָולְט. עֹצְמַת זֶרֶם הַבָּרָק עֲשׂוּיָה לְהַגִּיעַ עַד 10,000 אַמְפֶּר. פְּגִיעָה שֶׁל בָּרָק בְּגוּף חַי אוֹ דּוֹמֵם עַל הָאֲדָמָה נִקְרֵאת מַכַּת בָּרָק. פְּגִיעַת הַבָּרָק הִיא לְמַעֲשֶׂה מַכַּת עֶלֶקְטְרִיק, שֶׁבָּהּ עוֹבֵר זֶרֶם עֶלֶקְטְרִי בַּעַל מֶתַּח גָּבֹהַּ מְאֹד, מְהָאֲוִיר אֶל הַגּוּף שֶׁנִּפְגַּע. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט”א שֶׁמְּהִירוּת הָאוֹר בְּגִימַטְרִיָּא 873 אוֹתָן סְפָרוֹת שֶׁל 378 גִּימַטְרִיָּא חַשְׁמַל. וְזֶה גַם הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

וְכֵן מוּבָא בְּזֹהַר חָדָשׁ (יתרו מח.) שֶׁהַחַשְׁמַל הוּא נְהִירוּ דַקִּיק [הַיְינוּ אוֹר דַּק]. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (בראשית לה:) שֶׁנְּטִיעוֹת הַשֵּׁם הֵן נְהִירוּ דַקִּיק. וּמוּבָא בְּרַבֵּנוּ בַּחְיֵי (במדבר ו, ג) שֶׁנְּטִיעוֹת הַשֵּׁם הֵן כְּעֵין חוּטֵי שַׁלְהֲבִיּוֹת. וְכֵן מְבָאֵר הָר”מ בּוּטְרִיל בְּשֵׁם רַב הַאי גָּאוֹן וְעוֹד מְקֻבָּלִים “וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק”, וְהוּא קַל וּמָהִיר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בְּיוֹם סַגְרִיר, וְהוּא נִרְאָה לָאָדָם כְּהֶרֶף עַיִן וְכוּ’, בָּזָק הוּא כְּמוֹ בָּרָק, כִּי הַזַּיִ”ן בִּמְקוֹם רֵי”שׁ, שֶׁהוּא מִתְלַהֵט בִּמְהֵרָה וּמַעֲלֶה לַהַב עוֹלֶה וְיוֹרֵד הַלַּהַב, וְעַל דֶּרֶךְ הַפָּסוּק “כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ” נָקָט “רָצוֹא”.

וְהוֹסִיף

הָרה”ג הַמְקֻבָּל ר’ עַמְרָם אוֹפְמַן שליט”א שֶׁמּוּבָא בְּתַרְגּוּם יוֹנָתָן בֶּן עוּזִיאֵל עַל הַפָּסוּק (זכריה ט, יד) “וַה’ עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ”. וַיָי עֲלֵיהוֹן יִתְגְלֵי וִיהוֹן נַפְקִין כִּבְרָקִין פִּתְגָּמוֹהִי. וְרוֹאִים שֶׁהַשְׁפָּעַת הַתּוֹרָה וְהַנְּבוּאָה מֵהקב”ה נִמְשֶׁלֶת לִבְּרָקִים. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (יתרו פב.) עַל הַכָּתוּב שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַתַּן תּוֹרָה, “וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת” שֶׁרָאוּ אֶת הַחַשְׁמַל, וְכֵן כָּתוּב (שמות יט, טז) “וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים”. וְיִתָּכֵן שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל לִקְרֹא לְקַבָּלַת מוֹחִין, הַבְרָקָה, מֹחַ מַבְרִיק, מִלְּשׁוֹן בָּרָק, לְרַמֵּז שֶׁהַחַשְׁמַל הָרוּחָנִי שֶׁהוּא בְּסוֹד בָּרָק הִשְׁפִּיעַ חָכְמָה. וְכֵן מוּבָא בְּכִתְבֵי רי”א חָבֵר (‘פתחי שערים’ פנימיות וחיצוניות כא) הַבָּרָק הַמִּתְנוֹצֵץ בָּרָקִיעַ הוּא סוֹד יְרִידַת מוֹחִין חֲדָשִׁים מִן הַהַנְהָגָה הָעֶלְיוֹנָה.

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. ב. שליט”א שֶׁהָרַמְבַּ”ם בְּאִגְּרוֹת תֵּימָן (סוף פרק ג’) כָּתַב שֶׁלְּפִי הַמָּסֹרֶת שֶׁבְּיָדוֹ תַּאֲרִיךְ הַקֵּץ מָתַי תַחֲזוֹר הַנְּבוּאָה לְיִשְׂרָאֵל רָמוּז בַּפָּסוּק “כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל”. וְכָתַב הָרַמְבַּ”ם שֶׁזֶּה אֲמִתִּי יוֹתֵר מִכָּל חֶשְׁבּוֹן שֶׁל קֵץ. אֶלָּא שֶׁלְּפִי הָאֹפֶן שֶׁהָרַמְבַּ”ם מַסְבִּיר כֵּיצַד יוֹצֵא תַּאֲרִיךְ הַקֵּץ מִתּוֹךְ הַפָּסוּק עָבַר הַקֵּץ לִפְנֵי תרט”ו שָׁנִים, וּלְפִי דְבָרֵינוּ מְבֹאָר שֶׁעִקַּר הַמָּסֹרֶת הִיא מֵהַפָּסוּק עַצְמוֹ שֶׁהוּא סֵמֶל וּמָשָׁל לְחִדּוּשׁ הַנְּבוּאָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּחִבּוּר הָעוֹלָם הָרוּחָנִי וְהַגַּשְׁמִי. וְאַדְּרַבָּה כָּל נוֹשֵׂא הַתִּקְשֹׁרֶת הָאֶלֶּקְטְרוֹנִית הוּא הַ”לְּעֻמַּת זֶה” שֶׁל הַנְּבוּאָה, כִּי הַנְּבוּאָה הִיא הַעֲבָרַת מֶסֶר מֵהקב”ה לְעַמּוֹ, וְאִלּוּ הַתִּקְשֹׁרֶת הִיא הַעֲבָרַת מֶסֶר גַּשְׁמִי בְּדֶרֶךְ הַדּוֹמָה לִנְבוּאָה שֶׁהַמֶּסֶר מַגִּיעַ לָאָדָם בְּמֶרְחָק לְלֹא מָקוֹר הַנִּכָּר לָעַיִן מֵאַיִן זֶה הִגִּיעַ. וּמִכַּמּוּת וְעָצְמַת הַתִּקְשֹׁרֶת בָּעוֹלָם אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְהָבִין כַּמָּה עָצְמָה שֶׁל נְבוּאָה עוֹמֶדֶת לְהִתְגַּלּוֹת בְּתוֹךְ עַם יִשְׂרָאֵל, כִּי מְרֻבָּה מִדָּה טוֹבָה וְכוּ’. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יואל ג, א) “וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ”.

מָצִינוּ אֵצֶל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא כָּתוּב (מלכים א’ יט, יא) “לֹא בָרוּחַ ה’ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה’: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה”. וּבַמַּלְבִּי”ם (יחזקאל א, יד) מְפָרֵשׁ כָּתוּב זֶה, דְּהָרוּחַ הוּא קְלִפַּת רוּחַ סְעָרָה, הָרַעַשׁ הוּא קְלִפַּת עָנָן גָּדוֹל, [דְּהָרַעַשׁ בָּא מֵהָעֲנָנִים שֶׁמִּתְנַגְּשִׁים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ וְנַעֲשִׂים רְעָמִים], וְהָאֵשׁ הוּא קְלִפַּת אֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְאַחַר כָּל אֵלֶּה הַקְּלִפּוֹת הָיָה הַקּוֹל דְּמָמָה דַקָּה, הַחַשְׁמַל, שֶׁלִּפְעָמִים הֵם בִּבְחִינַת קוֹל מְמַלְּלוֹת, וְלִפְעָמִים דְּמָמָה שׁוֹתְקוֹת, [פֵּרוּשׁ זֶה מְרֻמָּז גַּם בְּזֹהַר (תקונים ג:) וְעַיֵּן בְּרַשִּׁ”י שָׁם שֶׁהָרוּחַ, הָרַעַשׁ וְהָאֵשׁ אֵלּוּ מַחֲנוֹת מַלְאָכִים], וְרוֹאִים שֶׁהַחַשְׁמַל מְסַמֵּל אֶת צַד הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁמִּזֶּה הָיְתָה הַנְּבוּאָה שֶׁל אֵלִיָּהוּ, וְזֶה חוֹדֵר בְּתוֹךְ הַקְּלִפּוֹת, וּמַשְׁפִּיעַ לְמַטָּה. וּכְפִי שֶׁהֵבֵאנוּ מֵהַתַּרְגּוּם יוֹנָתָן בֶּן עוּזִיאֵל עַל הַפָּסוּק (זכריה ט, יד) “וַיהֹוָה עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ”. וַיָי עֲלֵיהוֹן יִתְגְּלֵי וִיהוֹן נַפְקִין כִּבְרָקִין פִּתְגָּמוֹהִי. וְרוֹאִים שֶׁהַשְׁפָּעַת הַנְּבוּאָה מֵהקב”ה הִיא בִּבְחִינַת בְּרָקִים הַמְּסַמְּלִים אֶת הַחַשְׁמַל.

לְהַלָּן צֹפָן בּוֹ נִרְאוֹת שְׁנוֹת הַקֵּץ מִסָּבִיב לַפָּסוּק מַה פָּעַל אֵל“: קֵ”ץ בְּעִתָּ”הּ, ה’תשע”ח תש”ח, תשע”ב, תשע”ב וְעוֹד ו’, שֶׁמְּרַמֶּזֶת עַל שְׁנַת תשע”ח, תש”פ, נְבוּאָ”ה.

 

C:\Users\מנהל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\מה פעל.jpg

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ פ. ל. שליט”א שֶׁהַכָּתוּב “מַה פָּעַל אֵל” בְּמִלּוּי הָאוֹתִיּוֹת בְּגִימַטְרִיָּא “עֶרֶב בֹקֶר שֶׁהִיא גִימַטְרִיָּא שֶׁטָּמוּן בָּהּ קֵץ הַגְּאֻלָּה, כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ”י: (דניאל ח, יג) “עַד עֶרֶב בֹקֶר” אֲנִי אוֹמֵר כִּי הָעֶרֶב וְהַבֹּקֶר הָאָמוּר כָּאן גִּימַטְרִיָּא הוּא. וְכֵן “עֶרֶב בֹקֶר מְרַמֵּז עַל חִבּוּר הָרוּחָנִי וְהַגַּשְׁמִי הַסּוֹד שֶׁל “מַה פָּעַל אֵל” כִּי בַבֹּקֶר מֵאִיר חוּט שֶׁל חֶסֶד רוּחָנִי לְהָאִיר אֶת חֶשְׁכַת הַלַּיְלָה שֶׁל הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי. וְזֶה גַם הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל ה’ אֶצְבָּעוֹת שֶׁמְּסַמְּלוֹת אֶת הַ“מַה פָּעַל אֵל” כִּי פְעֻלָּה נַעֲשֵׂית בִּבְחִינַת יָדַיִם. וְזֶה גַם הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל יוֹנָה בֶן אֲמִיתַּי שֶׁנִּסָּה לִבְרוֹחַ מֵהַנְּבוּאָה וְהַחַשְׁמַל, וַה’ מְשָׁכוֹ חֲזָרָה.

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁהַכָּתוּב “כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל” עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַמִּלִּים וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא 1820 שֶׁהוּא הַמִּסְפָּר שֶׁל בְּרֵאשִׁית בְּמִלּוּי הָאוֹתִיּוֹת, וְהוּא כַּיָּדוּעַ מִסְפָּר שֶׁל חוֹתָם קָדוֹשׁ בַּתּוֹרָה, כְּמִסְפַּר שְׁמוֹת הוי”ה שֶׁיֵּשׁ בַּתּוֹרָה. וְכֵן הַשָּׁנָה הַלּוֹעֲזִית 2018 הֵן אוֹתָן סְפָרוֹת שֶׁל 1820. וְכֵן הַפָּסוּק מְדַבֵּר עַל יַעֲקֹב “כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב” וְ10 פְּעָמִים יַעֲקֹ”ב שֶׁמְּסַמֵּל אֶת כָּל הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת שֶׁל יַעֲקֹב עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא 1820. הַמִּסְפָּר הַזֶּה קָשׁוּר לְשֵׁם הוי”ה הַמְסַמֵּל אֶת מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת שֶׁל יַעֲקֹב, וְכָל עִנְיָנֵי שֵׁם הוי”ה וְהַמִּסְתָּעֵף מַגִּיעִים לַמִּסְפָּר הַזֶּה. וּבְנוֹסָף יֵשׁ בַּמִּסְפָּר הַזֶּה אֶת הָרֶמֶז שֶׁל מִסְפַּר 18 הַמְסַמֵּל אֶת עַמּוּד הָאֶמְצַע שֶׁל יַעֲקֹב בִּבְחִינַת ח”י חוּלִיּוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה וְעוֹד. וּמִסְפָּר 20 מְרַמֵּז עַל עֶשְׂרִים בְּגִימַטְרִיָּא כֶּתֶר הָעוֹמֵד בְּרֹאשׁ עַמּוּד הָאֶמְצַע. וְכֵן מִסְפַּר הַמִּלִּים שֶׁדִּבֵּר יַעֲקֹב עִם רָחֵל וְלֵאָה בַּתּוֹרָה הוּא 1820. וְכֵן דִּבְרֵי יַעֲקֹב “עִם לָבָן גַּרְתִּי” עִם הַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא 2018 אוֹתָן סְפָרוֹת שֶׁל 1820 רֶמֶז שֶׁעַד שָׁנָה זוֹ יִהְיֶה “עִם לָבָן גַּרְתִּי” בַּגָּלוּת וְנִזְכֶּה לַגְּאֻלָּה. וְכֵן הֶמְשֵׁךְ הַכָּתוּב “וָאֵחַר עַד עָתָּה” עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַמִּלִּים וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא תשע”ז שֶׁהִיא תשע”ח לְפִי חֲזַ”ל שֶׁלֹּא מָנוּ אֶת בְּרִיאַת הָעוֹלָם כְּשָׁנָה. וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בְּבַעַל הַ’טּוּרִים’ שָׁם “עַד עָתָּה”, כְּלוֹמַר אֲנִי צָרִיךְ לְהִתְאַחֵר עַד שֶׁיַּעַבְרוּ “עָתָּה” ע’ שֶׁל [גָּלוּת] בָּבֶל. וְת’ שֶׁל [גָּלוּת] מִצְרַיִם. וְה’ אֲלָפִים שֶׁל גָּלוּת אֱדוֹם, וְיָבֹא אֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶהֵם יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאַחַר כָּךְ “וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו”. וְכֵן עַל הֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (תנחומא וישלח א) “וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר” אֵין לִי לִירָא מִמְּךָ שֶׁהֲרֵי נוֹלַד יוֹסֵף שֶׁנִּקְרָא שׁוֹר, “וַחֲמוֹר” זֶה מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, וְכֵן שׁוֹר וַחֲמוֹר עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַמִּלִּים וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא תשע”ז. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ צִיּוֹן דָּוִד סִיבּוֹנִי שליט”א שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ נוֹלַד בִּשְׁנַת 2108 אוֹתָן סְפָרוֹת שֶׁל 1820.

וְכֵן אִם נִכְתֹּב אֶת הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל הוי”ה עֶשְׂרִי”ם שֵׁ”שׁ בְּמִלּוּי יוֹצֵא 1820. וְכֵן הָאוֹת הַ1820 מִתְּחִילַת הַתּוֹרָה הִיא הָאוֹת ו’ שֶׁבַּכָּתוּב “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת הוי”ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם”. וּבְסָמוּךְ מוֹפִיעַ שֵׁם הוי”ה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מִתְּחִילַת הַתּוֹרָה, וְהִיא הַמִּלָּה הַ477 מִתְּחִילַת הַתּוֹרָה כְּמִנְיַן בְּעִתָּהּ. וְנִרְמָז בַּכָּתוּב (ישעי’ ס, כב) “אֲנִי הוי”ה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה”. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. עֶבְרוֹן שליט”א שֶׁאִם נְחַשֵּׁב גְּאֻלָּה בְּעִתָּהּ הוי”ה בְּגִימַטְרִיָּא רְגִילָה יַחַד עִם מְשֻׁלָּשׁ יָשָׁר וְהָפוּךְ וְעִם הַ3 מִלִּים 5778. וְכֵן הִתְגַּלּוּת הַשֵּׁם הַמְפוֹרָשׁ בְּגִימַטְרִיָּא 1820. וְכֵן הַמִּסְפָּרִים מֵ26 עַד 65 שֶׁהוּא גִימַטְרִיָּא שֵׁם אדנ”י יוֹצֵא 1820. וְכֵן הַתּוֹרָה מֻרְכֶּבֶת מֵ1820 שָׁרְשֵׁי מִלִּים. וּבָהַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח יֵשׁ 1820 מִלִּים. וְהַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת וְהָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל פְּסוּקֵי בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בְּגִימַטְרִיָּא 1820. וְכֵן סְפִירַת הַמַּלְכוּת נִרְמֶזֶת בַּמִּסְפָּר 1820, כִּי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם בְּגִימַטְרִיָּא 819 וְיַחַד עִם הַמִּסְפָּר 1 הַמְסַמֵּל אֶת הַכּוֹלֵל וְהַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל הַמַּלְכוּת נְקַבֵּל 1820, כִּי הַמִּסְפָּר 1 גַּם מַשְׁלִים לְ820 וְגַם עוֹמֵד בְּסָמוּךְ לְהַשְׁלִים לְ1820. וְכֵן מוּבָא מֵהרה”ג ר’ שְׁמוּאֵל יָנִיב שליט”א שֶׁהַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל כָּל שִׁירַת הַיָּם הִיא 38220 כְּמִנְיַן 21 פְּעָמִים 1820, כִּי קְרִיעַת יַם סוּף הָיְתָה בְּיוֹם כ”א נִיסָן, וְהָיְתָה בְּכֹחַ הַשְּׁמִינִי שֶׁהוּא שֵׁם אהי”ה שֶׁעוֹלֶה כ”א. וְכֵן הַפָּסוּק מִסְפַּר 1820 מִתְּחִילַת הַתּוֹרָה הוּא (שמות יב, ב) “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, וּפָסוּק זֶה הוּא בְּחִינַת כֶּתֶר, כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ”י בִּתְחִילַת הַתּוֹרָה שֶׁהָיָה רָאוּי לִפְתֹּחַ אֶת הַתּוֹרָה בַּפָּסוּק הַזֶּה. וְכֵן יוֹם א’ נִיסָן בְּגִימַטְרִיָּא 1820, הַיְינוּ אִם נַחֲשִׁיב אֶת הָא’ בְּמִסְפַּר אֶלֶף כְּמוֹ אוֹת אָלֶ”ף רַבָּתִי.

וְכֵן “מַה פָּעַל אֵל” מְרַמֵּז עַל שֹׁרֶשׁ פֶּלֶא שֶׁמְּסַמֵּל חִבּוּר רוּחָנִי וְגַשְׁמִי כַּמּוּבָא בָּרמ”א (או”ח סי’ ו’) עַל מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת, וּנְקֻדָּה זֹאת שֶׁהַמַּלְאָכִים בָּאִים לָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי לִשְׁאוֹל “מַה פָּעַל אֵל”, הִיא מַמָּשׁ נְקֻדַּת הַפֶּלֶא שֶׁל חִבּוּר עוֹלַם הַמַּלְאָכִים שֶׁהוּא רוּחָנִי עִם הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא גַשְׁמִי. וְזֶה מַמָּשׁ מִשְׁתַּלְשֵׁל בָּעֶלֶּקְטְרִיק הַגַּשְׁמִי שֶׁמִּתְגַּלֶּה בּוֹ חִבּוּר הָרוּחָנִי לַגַּשְׁמִי, כִּי חָכְמַת הָעֶלֶּקְטְרִיק מְגַלָּה שֶׁהַגַּשְׁמִי הוּא בְּעֶצֶם רוּחָנִי וְלֹא גַשְׁמִי, כְּפִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִמו”ר הָרה”ג ר’ מֹשֶה שַׁץ שליט”א שֶׁכֹּחַ הָעֶלֶקְטְרִיק הַגַּשְׁמִי הוּא כֹּחַ אֶנֶּרְגִּיָּה פָּעִיל שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מַהוּתוֹ וְשָׁרְשׁוֹ, וְהוּא סֵמֶל לַחַשְׁמַל הָרוּחָנִי שלא נוּכַל לְהַשִּׂיג מַהוּתוֹ וְשָׁרְשׁוֹ רַק פְּעֻלּוֹתָיו בִּלְבָד. וְכֵן לֹא נִתַּן לִרְאוֹת בְּעַיִן גַּשְׁמִית אֶת זֶרֶם הַחַשְׁמַל, רַק אֶת פָּעֳלוֹ, כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים שֶׁיֵּשׁ זֶרֶם שֶׁעוֹבֵר דֶּרֶךְ גַּלֵּי אֲוִיר וְכַדּוֹמֶה, וְגַם הַזֶּרֶם שֶׁעוֹבֵר בַּחוּט אֵינוֹ נִרְאֶה בְּעַיִן הַגַּשְׁמִית. וְהַמְשֻׁתָּף לְכֻלָּם שֶׁהֵם סֵמֶל וּמָשָׁל לָאֱלֹקוּת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, לָכֵן אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתָם בְּעַיִן גַּשְׁמִית. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יח”ל שליט”א שֶׁלָּכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל הַשֵּׁם פֶּלֶאפוֹן לְרַמֵּז שֶׁכָּל אֵלּוּ הֵם מָשָׁל בְּתוֹךְ הַגַּשְׁמִי לְסוֹד הַפֶּלֶא שֶׁמְּחַבֵּר רוּחָנִי לְגַשְׁמִי.

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מֹשֶה צוּרִיאֵל שליט”א שֶׁמָּשִׁיחַ בְּגִימַטְרִיָּא רֶמֶז פֶּלֶא, כִּי חִבּוּר רוּחָנִי וְגַשְׁמִי נַעֲשָׂה דֶרֶךְ תּוֹרַת הָרֶמֶז בָּהּ טָמוּן אוֹר הַגְּאֻלָּה. וְכֵן הַמַּלְאָךְ נִקְרָא בְּשֵׁם פֶּלִאי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שופטים יג, יח) “וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה’ לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶּלִאי”. כִּי עוֹלַם הַמַּלְאָכִים הוּא הָעוֹלָם הַמְמֻצָּע בֵּין הָעוֹלָם הָרוּחָנִי לָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי. וְכֵן מוּבָא בָּ’רוֹקֵחַ’ (הפטרת נשא) שֶׁכָּל שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים מֻפְלָאִים. וְכֵן פֶּלִאי בְּגִימַטְרִיָּא עַמּוּד שֶׁמְּחַבֵּר בֵּין הָעוֹלָמוֹת. וְכֵן נֶאֱמַר שָׁם בְּהֶמְשֵׁךְ הַכָּתוּב “וַיַּעַל עַל הַצּוּר לה’ וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים”. וְכֵן חִבּוּר שֶׁל פַּרְדֵּ”ס הַתּוֹרָה שֶׁמְּחַבֵּר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה עוֹלָמוֹת עוֹזֵר לְהָבִין גַּם אֶת הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת בְּגַשְׁמִיּוּת לְמַטָּה מַטָּה, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִתְחַבְּרוּ הָעוֹלָמוֹת הֵם מִתְחַבְּרִים הָלְאָה לְהַפְלִיא. וְכֵן יֶלֶד קָטָן שֶׁעוֹמֵד לִהְיוֹת גָּדוֹל מְכֻנֶּה מוּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ, כֵּיוָן שֶׁהוּא נִמְצָא בִּנְקֻדַּת הַפֶּלֶא שֶׁל חִבּוּר הָעוֹלָמוֹת. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת הַמֻּנָּח פְּלֵאי עַל הַפְעָלַת מִשְׂחָק, כִּי מִשְׂחָק מוֹרִיד אֶת הָאוֹר לְעוֹלָם יוֹתֵר נָמוּךְ שֶׁל קְטַנִּים. וְכֵן כָּתוּב (רות ג, יח) “וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר”. וּבַתַּרְגּוּם עַד זְמַן דְּתֵדְעִין אֵיכְדֵין יִתְגְּזָר מִן שְׁמַיָּא. וְכֵן בָּ’אִבְּן עֶזְרָא’ בַּעֲבוּר שֶׁכָּל הַגְּזֵירוֹת בָּאוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַל כֵּן יִפֹּל. רוֹאִים שֶׁהָהַשְׁפָּעוֹת שֶׁבָּאוֹת מִן הַשָּׁמַיִם נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם “יִפֹּל דָּבָר” וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ דְּ“יִפֹּל” בְּגִימַטְרִיָּא פֶּלִאי וְדָּבָר מְסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת שֶׁמְּקַבֶּלֶת אֶת הַשֶּׁפַע. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט”א שֶׁמָּשִׁיחַ בְּגִימַטְרִיָּא הַיְקוּם פֶּלֶא אֱלֹהִים.

וְכֵן אוֹת אָלֶ”ף הִיא אוֹתִיּוֹת פֶּלֶ”א, וּבְגִימַטְרִיָּא שֵׁמוֹת הֲוָיָ”ה אֱלֹהִים, כֵּיוָן שֶׁהִיא מְסַמֶּלֶת אֶת אַחְדּוּת ה’ שֶׁיּוֹרֶדֶת עַד עִמְקֵי הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, יֵשׁ בָּזֶה בְּחִינַת פֶּלֶא שֶׁמְּסַמֵּל חִבּוּר רוּחָנִי וְגַשְׁמִי, וְכֵן מוּבָא מֵהרה”ג ר’ יוֹסֵף מוֹרָד שליט”א שֶׁאָלֶ”ף אוֹ פֶּלֶ”א בְּא”ת ב”ש תּוֹ”ךְ, לְרַמֵּז שֶׁאַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם נִמְצָא בְּתוֹךְ כָּל דָּבָר בַּבְּרִיאָה. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. עֶבְרוֹן שליט”א שֶׁהַמִּסְפָּר הַמִּסְתַּתֵּר בֵּין אוֹתִיּוֹת ‘וּמַפְלִי”א לַעֲשׂוֹ”ת’ הוּא 1111 וְכֵן מִסְפַּר הָאוֹתִיּוֹת 11, וְכֵן הַגִּימַטְרִיָּא הַקְּטַנָּה מַגִּיעָה לְ1. וְכֵן ‘וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת הוי”ה’ בְּגִימַטְרִיָּא ט’ פְּעָמִים 111, וְהַמִּסְתַּתֵּר 1118 כְּמִנְיַן “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי”ה אֱלֹהֵינוּ הוי”ה אֶחָד”. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל בַּגַּשְׁמִיּוּת שֵׁם שֶׁל פִּתָּה לַפַא אוֹתִיּוֹת פֶּלֶ”א כִּי הַלֶּחֶם הוּא סֵמֶל לְחִבּוּר רוּחָנִי וְגַשְׁמִי. וְכֵן הַמִּסְפָּר הַמִּסְתַּתֵּר בֵּין אוֹתִיּוֹת יאהדונה”י שֶׁהֵם שֵׁמוֹת הוי”ה אדנ”י מְשֻׁלָּבִים וּמְסַמְּלִים אֶת יִחוּד הַשֵּׁם, הוּא מִסְפַּר 110 שֶׁיַּחַד עִם הַכּוֹלֵל עוֹלֶה 111. וְכֵן מוּבָא מֵהרה”ג ר’ יוֹסֵף מוֹרָד שליט”א שֶׁבְּבִרְכַּת וְיִתֵּן לְךָ שֶׁבֵּרֵךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב יֵשׁ 111 אוֹתִיּוֹת, וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ כֵּיוָן שֶׁבְּרָכָה זוֹ הִיא בִּרְכַּת הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁבָּאָה מִיִּצְחָק כְּפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘וַיֶּאֱהַב יִצְחָק’ מַדּוּעַ יִעֵד יִצְחָק אֶת הַבְּרָכָה לְעֵשָׂו, וּמִמֵּילָא יֵשׁ כָּאן בְּרָכָה שֶׁל פֶּלֶא שֶׁהוֹפֵךְ רוּחָנִי לְגַשְׁמִי. וְכֵן מַסְוֶה בְּגִימַטְרִיָּא 111 לְרַמֵּז שֶׁיֵּשׁ מַסְוֶה שֶׁמַּסְתִּיר אֶת אַחְדּוּת ה’ שֶׁחוֹדֶרֶת אֶת כָּל הַבְּרִיאָה.

וְכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלָה בַּמַּדָּע תֵּאוֹרְיַת שְׁנֵי הַסְּדָקִים בָּהּ יֵשׁ לָהֶם אַבְּסוּרְד שֶׁהֵם אֵינָם מַשִּׂיגִים אֶת הָאֱמֶת הַמַּדָּעִית כִּי יֵשׁ מַצָּב שֶׁל נִגּוּדִים שֶׁל מַצָּבִים מְרֻבִּים [סוּפֶּר פּוֹזִיצְיָה] שֶׁהוּא מַצָּב לֹא נָכוֹן מִבְּחִינָה מַדָּעִית, שֶׁמַּרְאֶה שֶׁהֵם לֹא הִשִּׂיגוּ עַד הַסּוֹף. הַיְינוּ בִּזְמַן שֶׁהֵם מוֹדְדִים אֶת הַחִבּוּר שֶׁל הַגַּל לְמַסָּה בְּכָל חֶלְקִיק, שֶׁהוּא חִבּוּר הַחֵלֶק הַחָמְרִי לַחֵלֶק הָרוּחָנִי שֶׁל כָּל חֶלְקִיק כְּפִי שֶׁהוּא מִשְׁתַּלְשֵׁל בַּגַּשְׁמִיּוּת, הֵם רוֹאִים מַצָּבִים מְרֻבִּים שֶׁתָּלוּי בָּאָדָם הַמּוֹדֵד. אִם הוּא יִפְנֶה לַחֵלֶק הָרוּחָנִי, לַגַּל, הוּא יִמְדֹּד זֹאת כְּגַל רוּחָנִי, וְאִם הוּא יִפְנֶה לַחֵלֶק הַפִיזִי, לַמַּסָּה, הוּא יִמְדֹּד זֹאת כְּחֵלֶק פִיזִי שֶׁל מַסָּה וְהַתּוֹצָאוֹת סוֹתְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. דָּבָר דּוֹמֶה לָזֶה שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הרה”ג ר’ מָרְדֳּכַי נוֹיְגֶרְשַׁל שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל בַּחֶלְקִיקִים שֶׁהַמַּדָּע רוֹאֶה שֶׁאֵין וַדָּאּוּת מַה יַּעֲשׂוּ הַחֶלְקִיקִים וּלְאָן יִפְנוּ, אַף שֶׁעַל פִּי רֹב הֵם פּוֹעֲלִים בְּצוּרָה יְדוּעָה. וְעוֹד הוֹסִיפוּ שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל בַּמַּדָּע עִנְיָן הָאוֹר הַגַּשְׁמִי שֶׁהֵם רוֹאִים בּוֹ גַם מַסָּה וְגַם גַּל, הַיְינוּ יֵשׁ בּוֹ אֶת צוּרַת הַחֹמֶר וְאֶת צוּרַת הָרוּחַ כְּפִי שֶׁמִּשְׁתַּלְשְׁלִים בַּגַּשְׁמִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם יַחַד פּוֹעֲלִים בּוֹ, וְאֶפְשָׁר לְהִתְיַחֵס אֵלָיו כְּחֹמֶר אוֹ כְרוּחַ אֵיךְ שֶׁרוֹצִים. וְזֶה סֵמֶל לָאוֹר אֵין סוֹף הָרוּחָנִי שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַבְּרִיאָה, לָכֵן יֵשׁ בּוֹ כָּל הַתְּכוּנוֹת יַחַד וְאֵין סְתִירָה. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּעִנְיַן הַגַּל וְהַמַּסָּה שֶׁאֶחָד נָע בְּצוּרָה מַעֲגָלִית וְהַשֵּׁנִי בְּצוּרָה יְשָׁרָה וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז עַל עִגּוּלִים וְיֹשֶׁר בָּהֶם בָּרָא ה’ אֶת הָעוֹלָם.

אִם נִבְדֹּק מַדּוּעַ נָתְנוּ אֶת הַשֵּׁם חַשְׁמַל לְעֶלֶקְטְרִי, נִמְצָא שֶׁהַמָּקוֹר שֶׁלָּהֶם הָיָה סֵפֶר ‘תַּרְגּוּם הַשִּׁבְעִים’ שֶׁהוּא תִּרְגּוּם יְוָונִי עַתִּיק עַל הַתַּנַ”ךְ מִלִּפְנֵי 2300 שָׁנָה, שֶׁרֻבּוֹ מְיֻחָס לַסַּנְהֶדְּרִין שֶׁאֻלְּצוּ לְתַרְגֵּם אֶת הַתּוֹרָה לִיוָנִית. וְשָׁם מְתֻרְגֶּמֶת הַמִּלָּה חַשְׁמַל הַמֻּזְכֶּרֶת בִּיחֶזְקְאֵל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת לְעֶלֶקְטְרָא. דְּבִזְמַנָּם כְּבָר הָיָה יָדוּעַ כֹּחַ הָעֶלֶקְטְרָא הַסְּטַטִּי בְּשִׁפְשׁוּף חֳמָרִים, שֶׁהוּא הַמָּקוֹר לַמִּלָּה עֶלֶקְטְרָא בְּכָל שְׂפוֹת הָעוֹלָם. וְכֵיוָן שֶׁסֵּפֶר ‘תַּרְגּוּם הַשִּׁבְעִים’ תִּרְגֵּם אֶת הַחַשְׁמַל הָרוּחָנִי לְעֶלֶקְטְרָא, נָתְנוּ אֶת הַשֵּׁם חַשְׁמַל לָעֶלֶקְטְרָא הַגַּשְׁמִי. וּגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל הִתְנַגְּדּוּ לָזֶה בְּתֹקֶף, דְּגַם אִם הָעֶלֶקְטְרָא מַמְשִׁיל אֶת הַחַשְׁמַל הָרוּחָנִי, אֵין לִקְרֹא לָעֶלֶקְטְרָא בְּשֵׁם קָדוֹשׁ, וְאֵין לִקְרֹא לַמָּשָׁל בְּשֵׁם הַנִּמְשָׁל. וְאכמ”ל. עַל כָּל פָּנִים הַדִּמּוּי בֵּין שְׁנֵי הַדְּבָרִים אֵינוֹ מְיֻחָס לָהֶם.

מָצִינוּ בַּזֹּהַר (וירא קטז:) בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי הַחָכְמָה לְמַעְלָה וּמַעְיָנוֹת הַחָכְמָה לְמַטָּה, וְיִתְכּוֹנֵן הָעוֹלָם לְהִכָּנֵס בַּשְּׁבִיעִי, כְּבֶן אָדָם שֶׁמִּתְכּוֹנֵן בְּיוֹם שִׁשִּׁי מִשֶּׁמַּעֲרִיב הַשֶּׁמֶשׁ לְהִכָּנֵס בְּשַׁבָּת. רוֹאִים שֶׁמִּשְּׁנַת ת”ר הִתְחִילָה תְּקוּפַת הַהֲכָנָה לַגְּאֻלָּה בְּסוֹד עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא. וְרוֹאִים שֶׁהַהֲכָנָה לַגְּאֻלָּה הִיא פְּתִיחַת מַעְיָנוֹת הַחָכְמָה לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַקְּלִפּוֹת, כָּל הִתְפַּתְּחוּת הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה וְכוּ’. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין אֶת פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה הַשַׁיֶּכֶת לָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים בְּלִי לְהִתְבּוֹנֵן בַּמְּשָׁלִים שֶׁל הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, עַל כֵּן חַיָּבִים שֶׁיִּפָּתְחוּ מַעְיָנוֹת הַחָכְמָה לְמַטָּה, וְהָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן יַגִּיעַ לִשְׁלֵמוּתוֹ הַגַּשְׁמִית לָתֵת אֶת כָּל הַמְּשָׁלִים הַנִּצְרָכִים. וּבִּפְרַט לְפִי מַה שֶּׁהֶרְאֵנוּ שֶׁהַמְּשָׁלִים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר וְהָאֲמִתִּיִים בְּיוֹתֵר בָּאִים מֵהַגִּלּוּיִים הַמַּדָּעִיִּים שֶׁהִתְגַּלּוּ בִּפְתִיחַת מַעְיָנוֹת הַחָכְמָה לְמַטָּה. וְאָכֵן שְׁלִיחַת הַטֶּלֶגְרַף הָרִאשׁוֹן בָּעוָלם הָיְתָה בִשְׁנַת 5604 סָמוּךְ מְאֹד לַשָּׁנָה שֶׁעָלֶיהָ מְדַבֵּר הַזֹּהַר. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁמָּשָׁל נִרְמָז בַּכָּתוּב (תהילים קג, יט) “וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה”. הַיְינוּ שֶׁדֶּרֶךְ בְּחִינַת מָשָׁל אֶפְשָׁר לְהָבִין אֵיךְ מַלְכוּת ה’ מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל הַבְּרִיאָה עַד לְמַטָּה מַטָּה. וְכֵן גַּשְׁמִי אוֹתִיּוֹת מַשִּׂיג, לְרַמֵּז שֶׁדֶּרֶךְ הַצִּמְצוּם שֶׁבַּגַּשְׁמִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אֶת הָאֱלֹקוּת בַּדַּרְגָּה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר, כִּי הַמָּשָׁל הָאֲמִתִּי הוּא בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַנִּמְשָׁל, אֶלָּא שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל לְדַרְגָּה נְמוּכָה.

הַגִּימַטְרִיָּא הַגְּדוֹלָה שֶׁל כָּל הַפָּסוּק (במדבר כג, כג) “כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל” עוֹלָה אוֹתָהּ גִּימַטְרִיָּא גְדוֹלָה שֶׁל כָּל הַפָּסוּק (משלי ו, כג) “כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר” רֶמֶז שֶׁחָכְמַת הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה בָּאָה לְהָאִיר אֶת אוֹר הַתּוֹרָה וְהַמּוּסָר, וְלָכֵן שְׁנֵיהֶם בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה, רֶמֶז שֶׁצָּרִיךְ מוֹחִין דְּגַדְלוּת לְהָבִין אֶת זֶה. וְכֵן רוֹאִים שֶׁשְּׁנֵי הַפְּסוּקִים הִשְׁתַּלְשְׁלוּ כְּפָסוּק כ”ג, וְהַפָּסוּק “כִּי לֹא נַחַשׁ” הוּא גַם בְּפֶרֶק כ”ג, וְכ”ג זֶה גִימַטְרִיָּא שֶׁל חַיָּ”ה אוֹ חוּ”ט שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת הַחַיּוֹת אֵשׁ שֶׁהֵן בְּחִינַת חוּטֵי אֵשׁ שֶׁהִשְׁתַלְשְׁלוּ לְחוּטֵי הָעֶלֶּקְטְרִיק הַגַּשְׁמִיִּים. כְּפִי שֶׁמּוּבָא בִּ’מְבוֹא שְׁעָרִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (שכו) שֶׁחַיָּה בְּגִימַטְרִיָּא חוּט.

מָצִינוּ בַּזֹּהַר (ואתחנן רסב.) בָּהַתְחָלָה הָיוּ [אָדָם וְחַוָּה] כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, וּמֻפְשָׁטִים מֵהַגְּוָנִים שֶׁלְּמַטָּה, וְהָיָה הָאוֹר הָעֶלְיוֹן סוֹבֵב עֲלֵיהֶם. אַחַר שֶׁחָטְאוּ הֶחֱזִירָם בְּצוּרוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְהֶעֱבִיר מֵהֶם הַצּוּרוֹת שֶׁלְּמַעְלָה. מַה כָּתוּב “וַיַּעַשׂ ה’ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם”, מִצּוּרַת הָעוֹלָם הַזֶּה. “וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם” בְּצוּרַת הָעוֹלָם הַזֶּה, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה קֹדֶם שֶׁהָיוּ מַשְׁגִּיחִים וּפוֹקְחִים לְמַעְלָה, לֶעָתִיד לָבֹא כָּתוּב “וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ וְגוֹ'”. עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְקֹחַ עֵינַיִם שֶׁל אֲנָשִׁים לֹא חֲכָמִים, וּלְהִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָה עֶלְיוֹנָה וּלְהִדָּבֵק בְּמַה שֶּׁלֹּא נִדְבְּקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ אֶת רִבּוֹנָם. אַשְׁרֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁיִּזְכּוּ לְאוֹתָהּ חָכְמָה, שֶׁאֵין חָכְמָה כְּאוֹתָהּ חָכְמָה, וְלֹא יְדִיעָה כְּאוֹתָהּ יְדִיעָה, וְלֹא דְבֵקוּת כְּאוֹתָהּ דְּבֵקוּת. וְרוֹאִים שֶׁהַמַּעֲלָה לֶעָתִיד לָבֹא תִּהְיֶה שֶׁיַּשִּׂיגוּ מִתּוֹךְ הָעוֹלָם הַמְעֻפָּשׁ הַגַּשְׁמִי אֶת סוֹדוֹת הָרוּחָנִי, וְאֵין חָכְמָה כְּאוֹתָהּ חָכְמָה, וּכְפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁגַּשְׁמִי אוֹתִיּוֹת מַשִּׂיג וּמִמֶּנּוּ תָבאֹ הַהַשָּׂגָה הָעֶלְיוֹנָה.

יֵשׁ לְבָאֵר עַל פִּי זֶה מַדּוּעַ יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה נְפִילוֹת רוּחָנִיּוֹת, וְנוֹשְׁרִים בְּדוֹרֵנוּ. וּבִּפְרָט הָאִינְטֶרְנֶט שֶׁרַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וְגַם בֵּין הַיְרֵאִים וּשְׁלֵמִים. כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁמוֹת דּוֹר הַגְּאֻלָּה בָּאוּ לָעוֹלָם לִלְמֹד פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה, אִם אֵין לוֹמְדִים וְטוֹעֲמִים מֵהָאוֹר שֶׁשָּׁם שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה, אֵין אוֹר שֶׁיִּדְחֶה אֶת הַחֹשֶׁךְ. וְלָכֵן דַּוְקָא הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה מוֹשֶׁכֶת אֶת הָאֲנָשִׁים לַחֵטְא, כִּי גִּלּוּי חָכְמַת הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה הִיא הַלְּעֻמַּת זֶה בַּגַּשְׁמִיּוּת שֶׁל גִּלּוּי פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן. כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (וירא קטז:) בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי הַחָכְמָה לְמַעְלָה וּמַעְיָנוֹת הַחָכְמָה לְמַטָּה, וְיִתְכּוֹנֵן הָעוֹלָם לְהִכָּנֵס בַּשְּׁבִיעִי, כְּבֶן אָדָם שֶׁמִּתְכּוֹנֵן בְּיוֹם שִׁשִּׁי מִשֶּׁמַּעֲרִיב הַשֶּׁמֶשׁ לְהִכָּנֵס בְּשַׁבָּת. וְרוֹאִים שֶׁמִּשְּׁנַת ת”ר הִתְחִילָה תְּקוּפַת הַהֲכָנָה לַגְּאֻלָּה בְּהִתְגַּלּוּת פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, וְחָכְמַת הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה מִצַּד הַקְּלִפָּה. וְאִם אֵין טוֹעֲמִים אֶת שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, וְהַקְּלִפָּה פּוֹתַחַת אֶת כָּל הַשְּׁעָרִים, מַה יַּעֲשֶׂה הַבֵּן וְלֹא יֶחְטָא, כְּשֶׁאֵין לוֹ מְעַט אוֹר שֶׁיִּדְחֶה אֶת הַחֹשֶׁךְ. וְכֵן מוּבָא מֵהַג”ר יִשְׂרָאֵל אֵלִיָּהוּ וַינְטְרוֹיבּ זצ”ל שֶׁהַגר”ח מִוָּואלָזִ’ין זצ”ל עָשָׂה פְּרִיצַת דֶּרֶךְ בְּעוֹלַם הַיְשִׁיבוֹת שֶׁכָּתַב סֵפֶר ‘נֶפֶשׁ הַחַיִּים’ שֶׁמְּדַבֵּר בְּעִנְיָנֵי קַבָּלָה בְּשָׂפָה פְּשׁוּטָה, וְיִעֵד אוֹתוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וּרְצוֹנוֹ שֶׁל צַדִּיק הִתְקַבֵּל שֶׁהַסֵּפֶר הַזֶּה הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁפָּרַץ דֶּרֶךְ בְּעוֹלָם הַיְשִׁיבוֹת לְעִנְיָנֵי קַבָּלָה. וְהֵבִיא בְּשֵׁם הַגר”ח זצ”ל שֶׁבֵּאֵר שֶׁהוּא כּוֹתֵב אֶת הַסֵּפֶר כַּהֲכָנָה לִשְׁנַת 5600 שֶׁמּוּבָא בַּזֹּהַר שֶׁיִּפָּתְחוּ בָהּ מַעְיְנוֹת הַחָכְמָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה כַּהֲכָנָה לַגְּאֻלָּה. כִּי הוּא רוֹאֶה שֶׁיִּפָּתְחוּ מַעְיְנוֹת חָכְמָה בְּצַד הַקְּלִפָּה וְחַיָּבִים לִפְתֹּחַ מַעְיְנוֹת חָכְמָה בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיַּעַמְדוּ כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפּוּרְעָנוּת הַזֹּאת.

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘עֵץ הַדַּעַת טוֹב’ (בלק) עֲתִידִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר לַצַּדִּיקִים “מַה פָּעַל אֵל“, וּבָזֶה נוּכַל לְהָבִין מִלַּת “כָּעֵת” כִּי הִנֵּה לְשֶׁעָבַר לֹא זָכָה שׁוּם צַדִּיק לְזֹאת הַמַּדְרֵגָה כִּי אִם אָדָם הָרִאשׁוֹן בֶּהֱיוֹתוֹ בְגַן עֵדֶן קוֹדֶם שֶׁחָטָא שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְשַׁמְּשִׁין אוֹתוֹ וְצוֹלִין לוֹ בָּשָׂר וּמְסַנְּנִין לוֹ יַיִן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁהָיָה אֱלוֹהַּ. וְרוֹאִים שֶׁלְּאָדָם הָרִאשׁוֹן הָיְתָה מַדְרֵגַת לְפָנִים מֵהַמַּלְאָכִים שֶׁאָמְרוּ לוֹ “מַה פָּעַל אֵל”, וְהַהֶמְשֵׁךְ יִהְיֶה בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁנִּזְכֶּה לָזֶה שׁוּב בְּסוֹד אָדָ”ם ר”ת אָדָם דָּוִד מָשִׁיחַ, כְּשֶׁנַּחֲזוֹר לְדַרְגַּת אָדָם הָרִאשׁוֹן קוֹדֶם הַחֵטְא. וְכֵן הָיָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן לְבוּשׁ חַשְׁמַל בְּגַן עֵדֶן, לָכֵן הוּא זָכָה לְמַדְרֵגַת הַחַשְׁמַל שֶׁל חִבּוּר הָרוּחָנִי וְהַגַּשְׁמִי, וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בְּסֵפֶר ‘בֶּן אִישׁ חַי’ (שנה ראשונה פ’ בראשית) הִנֵּה יָדוּעַ מַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ הָאֲרִ”י ז”ל בְּעִנְיַן הַלְּבוּשִׁים דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, קֹדֶם הַחֵטְא הָיוּ כָּתְנוֹת אוֹר מִן הַחַשְׁמַל, וּכְשֶׁחָטָא הִפְסִיד אוֹתָם הַלְּבוּשִׁים דְּחַשְׁמַל וְעָשָׂה לוֹ מַלְבּוּשׁ אַחֵר מִקְּלִפַּת נֹגַהּ וְהֵם כָּתְנוֹת עוֹר. וְכֵן מוּבָא בַּ’שְׁלָ”ה’ (תולדות אדם בית דוד) הִנֵּה אֵלּוּ הַטּוֹבוֹת שֶׁבְּפָרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִתְקַיְּמוּ עַד לֶעָתִיד בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, תִּמְצָא מַעֲלוֹת מַעֲלוֹת בְּעִנְיַן רִבּוּי הַטּוֹבוֹת, מַתְחִיל בְּשֹׂבַע וְאַחַר כָּךְ מֵעִנְיַן הַשָּׁלוֹם, וְאַחַר כָּךְ הַבְטָחָה גָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת וְהִיא “וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם” שֶׁהוּא סוֹד שְׁכִינָה בַתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁהִתְאַוָּה לָזֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה כִּי אֲנַחְנוּ נִהְיֶה הַמֶּרְכָּבָה בְּעֶצֶם לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגַת הַמַּלְאָכִים, וְכָעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל, כִּי הַשְּׁלֵמוּת הַנִּצְחִי תִּהְיֶה בְּגוּף וּבְנֶפֶשׁ שֶׁהוּא יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן הַמִּסְפָּר הַמִּסְתַּתֵּר שֶׁל טֶלֶּגְרַ”ף הוּא 365 כְּמִנְיַן “אָחוֹר וָקֶדֶם” שֶׁנֶּאֱמַר עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן קוֹדֶם הַחֵטְא שֶׁהָיָה רוֹאֶה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא: (חגיגה יב.) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר, “וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם” וְכֵיוָן שֶׁסָּרַח הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִיעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה”. וְזֶה גוּפָא הַבְּחִינָה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ שֶׁמְּחַבֵּר אֶת הָרוּחָנִי לַגַּשְׁמִי מִמֵּילָא הוּא רוֹאֶה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת. וְכֵן הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל “מַה פָּעַל אֵל” נִרְמָז בַּפְּסוּקִים הַמְדַבְּרִים עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּלִישִׁי וְהַשָּׂכָר לֶעָתִיד לָבֹא: (שמות טו, יז) “תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ הוי”ה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ”. (תהילים לא, כ) “מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם”. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁ”מַה פָּעַל אֵל” ס”ת בְּגִימַטְרִיָּא בֶּן דָּוִד שֶׁאָז נִזְכֶּה לָזֶה.

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘מַטְבֵּעַ שֶׁל אַבְרָהָם’ שֶׁהַפָּסוּק (דברים א, ה) “הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר” הוּא הַפָּסוּק הַ4895 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 4895 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נוֹלַד רַבֵּנוּ מֹשֶה בֶּן מַיְמוֹן, הָרַמְבַּ”ם. וְלָכֵן זֶה מוֹפִיעַ בִּתְחִילַת חֻמָּשׁ מִשְׁנֵה תּוֹרָה [דְּבָרִים], לְרַמֵּז עַל סֵפֶר ‘מִשְׁנֶה תּוֹרָה וְיָד הַחֲזָקָה’ לָרַמְבַּ”ם. וּכְפִי שֶׁמִּסְתַּיֵּם סֵפֶר מִשְׁנֵה תּוֹרָה (דברים לד, יב) “וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל”. וּמוּבָא בְּ’סֵדֶר הַדּוֹרוֹת’ (ד’ אלפים תתקע”ב) כָּתַב הָרַמְבַּ”ם בְּאִגַּרְתּוֹ לְאַנְשֵׁי תֵימָן, יֵשׁ בְּיָדִי קַבָּלָה נִפְלָאָה מֵאָבִי וּמִזְּקֵנִי שֶׁקִּבְּלוּ מֵאֲבוֹתָם וְזִקְנֵיהֶם עַד תְּחִלַּת אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם שֶׁבִּלְעָם אָמַר “כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל” יֵשׁ בּוֹ סוֹד שֶׁהַזְּמַן הַהוּא יִמְנֶה כַּמָּה יֵשׁ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית עַד זְמַן שֶׁתָּשׁוּב הַנְּבוּאָה לְיִשְׂרָאֵל, כִּי זֶה הַזְּמַן [שֶׁבִּלְעָם אָמַר אֶת הַנְּבוּאָה] הָיָה בִּשְׁנַת ל”ח שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁהָיָה ב’ אֲלָפִים תפ”ו, [וְאִם נַכְפִּיל אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר “כָּעֵת יֵאָמֵר” שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְפִּיל אֶת הַזְּמַן] תָּשׁוּב הַנְּבוּאָה בִּשְׁנַת ד’ אֲלָפִים תתקע”ו. וְשָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ א. כָּלִיל שליט”א שֶׁאִם נְחַשֵּׁב אֶת אוֹתוֹ חֶשְׁבּוֹן מִשְּׁנַת יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמַתַּן תּוֹרָה לְהַכְפִּיל אֶת הַזְּמַן נַגִּיעַ לִשְׁנַת לֵדֵת הָרַמְבַּ”ם שֶׁאָמְרוּ עָלָיו ‘מִמֹּשֶׁה עַד מֹשֶׁה לֹא קָם כְּמֹשֶׁה’ וְתוֹרָתוֹ שֶׁנִּכְתְּבָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הִיא בְּחִינַת חֲזָרַת הַנְּבוּאָה לְיִשְׂרָאֵל.

וְכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלָה חֶבְרַת תִּקְשֹׁרֶת גְּדוֹלָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁם סֶלְקוֹם, וּרְאֵה זֶה פֶלֶא: סֶלְקוֹ”ם מְרֻמָּז בְּר”ת יָחִיד בַּתַּנַּ”ךְ בַּפָּסוּק שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הוֹרָדַת אוֹר הַנְּבוּאָה לָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי לְדוֹרֵי דוֹרוֹת: (ירמיה לו,  א) “וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה’ לֵאמֹר: קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה”.

וְיֵשׁ פָּסוּק דּוֹמֶה לָזֶה בִּיחֶזְקֵאל: (יחזקאל ב, ח) “וְאַתָּה בֶן אָדָם שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ אַל תְּהִי מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ: וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר: וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק: וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם לֶךְ בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם: כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ”. נִרְאֶה לְבָאֵר מַדּוּעַ אָמַר ה’ לִיחֶזְקֵאל לֶאֱכֹל אֶת הַמְּגִלָּה בָּהּ כְּתוּבִים דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה, לְרַמֵּז לוֹ שֶׁדְּבַר ה’ יוֹרֵד לְמַדְרֵגָה נְמוּכָה לְמַטָּה מַטָּה, כִּי אֲכִילָה הִיא סֵמֶל לְהוֹרָדַת שֶׁפַע לְעוֹלָם יוֹתֵר נָמוּךְ, כַּיָּדוּעַ שֶׁכָּל עוֹלָם מַשְׁפִּיעַ בִּבְחִינַת פָּנִים לַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁתַּחְתָּיו, וּבִּבְחִינַת אָחוֹר לַקְּלִפּוֹת שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁתַּחְתָּיו. הַשְׁפָּעַת הַפָּנִים נִרְמֶזֶת בַּדְּמָעוֹת, וְצוֹאַת הַחֹטֶם, וְהַזֶּרַע שֶׁבַּיְסוֹד. וְהַשְׁפָּעַת הָאָחוֹר נִרְמֶזֶת בַּצּוֹאָה. גַּם בְּהַשְׁפָּעַת הָאָחוֹר שֶׁעוֹבֶרֶת דֶּרֶךְ הַמֵּעַיִם יֵשׁ אֶת הַחֵלֶק שֶׁנִּבְרָר מֵהַמַאֲכָל לְהַחֲיוֹת אֶת הַגּוּף, וְהוּא בְּחִינַת הַטּוֹב שֶׁבַּנֹּגַהּ שֶׁשַּׁיָּךְ לְצַד הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת פָּנִים דְּאָחוֹר. וְכֵן מוּבָא בַּמִּדְרָשׁ שֶׁלֶּעָתִיד לָבֹא בִּמְקוֹם צוֹאָה יֵצֵא מֵהַגּוּף דְּבַשׁ וְחָלָב וְרֵיחַ מֶרְקָחִים: (אלפא ביתות) “וְנָחֲךָ ה’ תָּמִיד” זוֹ מְנוּחַת הָעוֹלָם הַבָּא, “וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ” זוֹ מַעֲדַנֵּי עוֹלָם הַבָּא, “וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה” שֶׁאֵין יוֹצֵא צוֹאָה וְרֵיחַ סְרוּחָה מִתּוֹךְ נְקוּבוֹתֵיהֶם וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל נְקוּבָה וּנְקוּבָה עֲתִידִין שֶׁיּוֹצְאִין מִכָּל אַחַת וְאַחַת דְּבַשׁ וְחָלָב וְרֵיחַ מֶרְקָחִים. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ שֶׁאִם הָעוֹלָם עוֹלֶה בְדַרְגָּה לְמָקוֹם שֶׁאֵין קְלִפָּה זֶה מַשְׁפִּיעַ גַם עַל הַצּוֹאָה שֶׁתִּהְיֶה בִּבְחִינַת צוֹאָה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהִיא דְּבַשׁ וְחָלָב וְרֵיחַ מֶרְקָחִים. כְּפִי שֶׁרוֹאִים שֶׁאָנוּ מְקַבְּלִים אֶת הַצּוֹאָה שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁמֵּעָלֵינוּ שֶׁמִּמֶּנּוּ שֹׁרֶשׁ כָּל הַשְׁפָּעוֹת הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁקַּיָּמִים, שֶׁבָּאִים מֵאָחוֹר שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁמֵּעָלֵינוּ.

וְלָכֵן אָמַר ה’ לִיחֶזְקֵאל לֶאֱכֹל אֶת הַמְּגִלָּה לְהוֹרִיד אֶת הַנְּבוּאָה מַטָּה מַטָּה דֶּרֶךְ בְּחִינַת הַפָּנִים דְּאָחוֹר שֶׁיּוֹרֵד יוֹתֵר לְמַטָּה מִבְּחִינַת הַפָּנִים דְּפָנִים. וּמְדֻיָּק בַּכָּתוּב “וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר” הַיְינוּ שֶׁהִיא גַם פָּנִים וְגַם אָחוֹר, הַיְינוּ בְּחִינַת הַפָּנִים דְּאָחוֹר, הַטּוֹב שֶׁבָּאָחוֹר. וְלָכֵן אָמַר ה’ לִיחֶזְקֵאל אַחֲרֵי אֲכִילַת הַמְּגִלָּה שֶׁכָּעֵת הוּא יָכוֹל לְדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּשָׂפָה שֶׁיָּבִינוּ, וְלֹא כְמוֹ שֶׁמְּדַבֵּר לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁצָּרִיךְ לְתַרְגֵּם וּלְשַׁנּוֹת אֶת צוּרַת הַדְּבָרִים כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ, כִּי זֶה תַּכְלִית כָּל אֲכִילַת הַמְּגִלָּה בְּגַשְׁמִיּוּת כִּפְשׁוּטוֹ, לָתֵת כֹּחַ לְהוֹרִיד אֶת אוֹר הַנְּבוּאָה בְּאֹפֶן שֶׁיִּתְקַבֵּל עַל יְדֵי הַשּׁוֹמְעִים בַּדַּרְגָּה הַנְּמוּכָה: “וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם לֶךְ בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם: כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ”. הַיְינוּ שֶׁכָּעֵת אוֹר הַתּוֹרָה יָרַד לְמַדְרֵגָה נְמוּכָה בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכְלוּ לְהָבִינוֹ וּלְקַבְּלוֹ.

חלון הצאט
צאט זה יפתח בימים של אירועים בטחונים ובימים של עומס בצאט הכללי

הרשם לרשימת התפוצה

Optimization WordPress Plugins & Solutions by W3 EDGE