הודעות שתייגו‘חישוב הקץ’

קץ האלף – מאמרים קצרים על חישוב הקץ – מאת: הרב גינזבורג

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-התחזקות, כללי

עדכון יום ה' נוספו 6 כתבות חדשות

יתרון האור

"כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ". הפירוש העמוק הוא שלאור יש יתרון, עוצמה מיוחדת, כאשר הוא יוצא דוקא מתוך החשך, "האור [היוצא] מן החשך". יותר מזה, האור היוצא מתוך החשך משמעותו שהחשך עצמו הופך לפתע להיות אור! זהו התיאור של הגאולה הבאה מתוך חשכת הגלות: נעשה חשוך יותר ויותר עד שבוקע האור והנה אנו רואים שהחשך עצמו מאיר. יש מושג של "חשך עליון", עליו נאמר "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ" – זו דרגה כל-כך עליונה, הנמצאת מעל היכולת שלנו לראות. כל אור הוא סוג של גילוי, אבל מעל האור הגלוי נמצא הדבר עצמו, ה'עצם' שמבחינתנו הוא חשוך לגמרי, לא נודע כלל. ובכל זאת, הפלא של הגאולה הוא שאותו חשך עליון של הקב"ה יהפוך לאור עבורנו. זה קיצור תולדות העולם: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם"… חשך שנמשך עד הגאולה "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם [זו רוחו של מלך המשיח]. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר [אור הגאולה]". ורמז יפה: המלה משיח במילוי אותיות – מם שין יוד חית – שוה בדיוק יתרון האור . זהו יתרון האור הבא מן החשך.


משיח מונה א'
באחת מנבואות הנחמה של ירמיהו הנביא נאמר "עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה אָמַר ה'" – כלומר, עוד יעברו עם ישראל והמנהיג בראשם, מלך המשיח (כמו שמפורש בתרגום יונתן שם). למה המשיח מכונה "מונה"? כי הוא כל-כך אוהב את כל היהודים, עד שהוא מונה אותם שוב ושוב, כמו מי שמונה אבנים טובות ומרגליות. כמו מי שאוהב את התורה ומתייחס באהבה לכל אות שלה, כדברי חז"ל על ה'סופרים' שנקראו כך כי היו סופרים את אותיות התורה. כל יהודי הוא כמו אות בספר התורה, כרמז הידוע: ישראל ראשי תבות י ש ש שים ר יבוא א ותיות ל תורה (ואם חסרה אות אחת, ספר התורה פסול). הכח העיקרי של המשיח הוא אמונה. אמונה רומזת לצירוף א מוֹנֶה , האות אל"ף רומזת למקום האמונה עצמה, הקשר העצמי לה' " אלופו של עולם". מי שקשור לדרגת ה-א הזו, הוא מונה את ישראל באהבה.

מונה-משיח ב'

אנחנו ממשיכים לעשות חשבונות לפי הפסוק "עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה", המדבר על מלך המשיח. מונה = 101, ואם המשיח הוא מונה אזי כדאי לחשב ולמנות את המספרים בדילוגים של 101, כלומר: משיח = 358, נפחית 101 ונקבל 257 – בגימטריא ארון וגם נורא. נפחית שוב 101 ונקבל 156, יוסף. נפחית שוב 101 ונקבל 55 (תחילת הסדרה) = הכל וגם כלה. כעת נמשיך כלפי מעלה: משיח ועוד 101 = 459, בעל שם טוב (כמו שראינו בפעם הקודמת). ועוד 101 שווה 560, דעת אלהים. ועוד 101 שווה 661, אסתר. כל המושגים הללו קשורים זה לזה ומלמדים זה על זה: יוסף הצדיק הוא אב-טיפוס של משיח (במיוחד משיח בן יוסף) ו אסתר המלכה היא מדת המלכות של המשיח שילמד את כולם דעת אלהים. ובמושגי הקבלה, יוסף הצדיק הוא הדמות של ספירת היסוד ("צדיק יסוד עולם"), ו אסתר המלכה שייכת לספירת המלכות, הנקראת כלה – כאשר מלך המשיח מייחד בשלמות את היסוד והמלכות. המושג נורא הוא גילוי האלוקות, כדברי יעקב אבינו "מה נורא המקום הזה" (הגילוי המגיע מלמעלה בתוך תחושת ה'יראה' של האדם), וגם ארון הברית מייצג את השראת השכינה. כעת נחשב את סכום כל האיברים בסדרה עד אסתר: 55 ועוד 165 ועוד 257 ועוד 358 ועוד 459 ועוד 560 ועוד 661 = 7 פעמים משיח. וכיון שיש כאן שבעה איברים הרי הממוצע הוא משיח.


דרכו של אליהו
כאשר אנו קוראים את סיפורי אליהו הנביא בתנ"ך, לא ברור לנו שדווקא הוא צריך להביא את הגאולה. אפשר להתחיל כבר מהסיפורים על פינחס ("פינחס הוא אליהו"). יש הרבה מעשים גדולים, אירועים כבירים, הרבה מאבקים, הרבה מלחמות וקנאוּת. אבל זה לא כל כך פשוט, קנאות זה לא הכל… ובכל זאת, אחרוני הנביאים מגלים לנו שאליהו הנביא הוא הוא מבשר הגאולה, "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". בכל אחד מאתנו יש ניצוץ משיחי, ועלינו ללמדו מאליהו הנביא. יש לך דרך ארוכה בחיים, לפעמים רצופה מאבקים לא פשוטים. עליך לעבוד הרבה. אבל אחרי כל סיפורי החיים הנפתלים, בסוף יתגלה הניצוץ שבך. גם אתה תהיה כאליהו הנביא מבשר הגאולה.

אראנו נפלאות

הנביא אומר "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". מה הפירוש "אַרְאֶנּוּ"? מי יראה את מי ולמי? אומר הרב המגיד ממעזריטש: ה' מבטיח שבגאולה העתידה הוא יראה לנו את אותו שם שבו הוציאנו ממצרים, שם הוי', השם המפורש (שם העצם). ביציאת מצרים אמר הקב"ה למשה רבינו שההוצאה תהיה בגילוי שם הוי', "וידעתם כי אני הוי'", לעומת האבות שאליהם היה רק גילוי שם "אל שדי". אם כך, ביציאת מצרים כבר היה גילוי של שם הוי', אבל יש כמה וכמה מדרגות בשם הוי' עצמו: יש שם הוי' גלוי, שבכוחו יצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה, ויש שם הוי' נעלם ונסתר שעוד לא התגלה. בביאת המשיח, במהרה בימינו, יהיה גילוי פנימיות התורה בכוח שם הוי' הנעלם. "אראנו נפלאות" – את אותו הפלא של יציאת מצרים, גילוי שם הוי', נראה באופן נפלא הרבה יותר.


ישראל סבא
אתמול הבאנו את הפסוק "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". לפי הפשט, ה' מבטיח שיראה לעם ישראל נפלאות. אבל אדמו"ר הזקן מעמיק ומפרש: "אַרְאֶנּוּ" לישראל סבא. מה הכוונה? ישראל הוא שמו של יעקב אבינו, ולפי הקבלה יש הבדל בין "ישראל זוטא [הקטן]" ל"ישראל סבא". כלומר, יעקב-ישראל מיוחד למדת התפארת, "תפארת ישראל". התפארת כוללת את כל מדות הלב, ומתבטאת אצלנו בהתעוררות רגשית (עד לרגש הכי פנימי של הרחמים). זהו "ישראל זוטא" – התעוררות הרגש של הקדושה. וזה כבר היה ביציאת מצרים! אבל "ישראל סבא" הוא המדרגה של "פנימיות השכל" שמעל מדות הלב. על כך נאמר "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – ומפרשים חז"ל: "שמע ישראל, ישראל סבא", שמיעה-הבנה פנימית. להשפיע באמת על פנימיות השכל – זו המדרגה של הגאולה העתידה בביאת המשיח. זו השפעה פנימית, מעל החוויה הרגשית החיצונית יחסית. על כך נאמר "אראנו נפלאות" – נפלאות ש'מזיזות' את המקום הפנימי ביותר בנפש.

 קץ כל הקוצים

האם יש קשר בין קץ לקוץ? בין שתי מלים כל כך דומות צריך להיות קשר, במיוחד שניתן לכתוב קֹץ בכתיב חסר, בדיוק כמו קֵץ. אכן, קץ הגלות הוא גם קץ כל הקוצים המזיקים.

אם כך, ניתן לדרוש את הפסוק "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים", אל תקרי קֹצִים אלא קִצִים – אש טובה וקדושה אוכלת ומכלה את הקוצים הרעים ומביאה את הקץ הטוב.

מהי האש הזו? אחד הפירושים החשובים בקבלה למלה אש הוא ראשי תבות " א ל ש די", כמו שהקב"ה אומר למשה רבינו (כפתיחה לארבע לשונות של גאולה) "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי". השם הקדוש אֵל מבטא את הופעת מדת החסד של הקב"ה, כמו בפסוק "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם", ואילו השם הקדוש שַׁדָּי מבטא את ספירת היסוד (ההשפעה). לכן השילוב "אֵל שַׁדָּי" פירושו שכל החסדים נמשכים אל תוך ספירת היסוד, כמו צינור המסדר ומעביר את כל השפע הטוב, מגשים אותו במציאות.

הגילוי הגמור של החסדים במציאות הוא בגאולה השלמה, בביאת המשיח. לכן השם " א ל ש די" הוא האש האוכלת את הקוצים ומגלה את הקיצים.

באופן אישי, על כל אחד ואחת לגלות את שם "אל שדי" בתוך הנפש שלו, על ידי דבקות במדותיהם של האבות הקדושים שהקב"ה נגלה עליהם בשם זה: מדתו של אברהם אבינו – אהבת ה'. מדתו של יצחק אבינו – יראת ה'. ומדתו של יעקב אבינו – רחמים על הבריות. זהו גילוי הקץ בנפש, ומתוך זה יבוא הקץ הטוב לכל ישראל ולכל העולם. אהבה, יראה, רחמים – יצטרפו לשלהבת אש קודש שבזכותה הקב"ה יגאל אותנו ברחמים.


האם ה' מחשב קיצים
חז"ל מתחו ביקורת על מי שמחשב קיצים. אבל האם הקב"ה עצמו מחשב את הקץ?
בהגדה של פסח אנו אומרים "הקדוש ברוך הוא חישב את הקץ". משמעות החישוב הזה היתה לטובה – במקום 400 שנות גלות, כמו שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, היו בני ישראל במצרים רק 210 שנים (כלומר 190 שנים פחות, בגימטריא קץ ). "חישוב הקץ" של הקב"ה פירושו שהקץ עובר מרובד נעלם ונסתר לרובד גלוי יותר, הנהגה והשגחה בפועל.
אבל האם גם בגלות האחרונה, שאנו עומדים לקראת סופה ממש, הקב"ה מחשב את הקץ? חז"ל אומרים שהקץ האחרון לא התגלה, לא רק שלא התגלה לנו אלא גם לקב"ה עצמו. "לבא לפומא לא גליא" – הקץ נסתר ונעלם, ידוע רק ללבו של הקב"ה כביכול, כלומר לדרגה פנימית מאד, נסתרת מכל העולמות. עד שהקץ אינו מגיע בפועל, הוא נותר במסתרים וגם הקב"ה לא מחשב אותו. כשיגיע הקץ – הוא יופיע בבת-אחת, מדלג על שלב החישובים…
זו עצמה הסיבה שגם אנחנו לא עוסקים בחישובי קיצים. העיקר הוא "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה אם כל זה אחכה לא בכל יום שיבוא". אמונה טהורה בלי חישובים.

קץ הימין

המושג קץ מופיע במקורות בשתי צורות עיקריות: האחת "קץ הימים" והשניה "קץ הימין", כמו בפסוק החותם את ספר דניאל "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". לפי הפשט, ימין בארמית הוא ימים בעברית, כמו שכותבים המפרשים בספר דניאל, אבל הפירוש הפנימי הוא ש"קץ הימין" הכוונה באמת לצד ימין (כמוסבר בספר הזוהר ועוד). מה הפירוש? מדוע שהימין יסתיים ויגיע לקיצו? הרי צד ימין מבטא את הצד הטוב, החיובי, החסד והאהבה, והגאולה היא כאשר הימין גובר!

אלא שכאשר מדברים על ימין יש בהכרח שמאל. בלשוננו, אין משמעות לימין בלא שמאל או שמאל בלא ימין. אבל יש דרגה גבוהה שבה גם השמאל הוא ימין – כמו שכתוב בקבלה על דרגת הכתר – שאין בה שמאל אלא הכל ימין! "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". במלים אחרות, הטוב שאנחנו מכירים הוא יחסי. קשה לנו להבין מהו טוב בלי רע רציני שנמצא לצדו, שמאל שמבליט את הימין, "זה לעומת זה עשה האלהים". אבל הטוב המוחלט, מעל המושגים שלנו, הוא טוב שכולל הכל – רק טוב, רק ימין ללא שמאל. זו המשמעות של "קץ הימין" – קץ וסוף לחלוקה ולמחלוקת בין ימין ושמאל. קץ לימין היחסי והתחלת לימין האמיתי, כולו ימין.

ומה הפירוש "קץ הימים"? יש סוף וקץ לימים כפי שאנחנו מכירים אותם. החיים שלנו מורכבים מימים, כך וכך ימים, כך וכך שנים (גם שנה נקראת ימים). אבל בעתיד המופלא מגיעים לחיים נצחיים. זהו "קץ הימים", קץ לימים הקצובים ותחילת הימים הארוכים. ולסיום, בנוגע לחישובי קיצים: אפשר לפרש שהביקורת של חז"ל על חישובי קיצים מתייחסת ל"קץ הימים". אל תחשבו את הקץ הזה, הוא פשוט יקרה (כמו מי שמקיץ משינה). אבל את "קץ הימין" רצוי לחשב, כלומר לחשוב על המדרגה הזו של סוף הימין היחסי ותחילת הימין המוחלט, הכל ימין.


משיח נַאוּ
הרבי מליובאוויטש אהב את מלה באנגלית נַאוּ (now) – עכשיו. "אנחנו רוצים משיח עכשיו" – We want mashiach now. הרבי אף נתן רמזים במלה הזו לפי הכתיב העברי (תעתיק), נאו בגימטריא 57, כמו הצירוף של שני השמות הקדושים אל-הוי' , כפי שאומרים בהלל "אֵל הוי' וַיָּאֶר לָנוּ" – ה' יאיר לנו ויביא את המשיח עכשיו.
נחזור לשפה האנגלית עצמה. המלה נַאוּ (now) קרובה למלה נְיוּ (new), חדש, כיון שאותיותe,o קרובות ומתחלפות בתור אמות קריאה (vowles), בדומה לאותיות אהו"י בעברית.
מה הקשר? כדי להגיע למשיח עכשיו, נאו, צריכים להתחדש, להיות ניו.
מקובל היום לדבר על העידן החדש, ניו-אייג'. אכן, אנו צריכים להיות דור חדש ומתחדש. אם נדע להתחדש כראוי, משיח יבוא עכשיו. נאו-ניו.
   

מגאולה לגאולה

בכל יום בתפילה אנו אומרים "ברוך אתה ה' גאל ישראל" ומיד מתחילים תפילת שמונה עשרה, מה שנקרא בהלכה "לסמוך גאולה לתפילה". גם בתפילת שמונה-עשרה העיקר הוא הבקשה על הגאולה: "ברוך אתה ה' גואל ישראל". מה משמעות המעבר מ"גאל ישראל" ל"גואל ישראל"?

ההסבר הפשוט הוא שברכת "גאל ישראל" עוסקת בעבר, ה' גאל אותנו והוציא אותנו מצרים (זהו תוכן ברכת "אמת ויציב" בשחרית ו"אמת ואמונה" בערבית). וברכת "גואל ישראל" היא תפילה שה' יגאל אותנו עכשיו, בהווה. מתחילים בידיעה הוודאית, "אמת ויציב", שה' גאל אותנו וממשיכים בתפילה וזעקה על הרגע הזה ממש. בתפילה אמתית, מרגישים תוך כדי הזעקה שה' אכן גואל אותנו, ולכן יכולים לברך "גואל ישראל" (וודאי שאין זו ברכה לבטלה!). "גאל ישראל" הוא פעולה מלמעלה, ה' גאל אותנו; "גואל ישראל" הוא פעולה מלמטה, כמו העניין של התפילה שהוא "אתערותא דלתתא" בקריאה לה' שיגאל. ולבסוף, לאחר הקריאה מלמטה, ה' יבוא ו יגאל אותנו במהרה, בביאת המשיח.

במושגי הקבלה, הגאולה היא ספירת היסוד – דימוי של איש-זכר הגואל. ואילו התפילה היא ספירת המלכות – דימוי של אשה-נקבה הנגאלת. צריך לחבר את השנים, לסמוך גאולה לתפילה, לסמוך את מעשה ה' לתפילה שלנו "עד מתי?" – ואז הגאולה תגיע במהרה.


עת גאולה
מה עושה יהודי כשיש לו זמן פנוי, ללא טרדות? הכי פשוט והכי טוב: הוא יושב ולומד תורה, "והגית בו יומם ולילה". מלבד זאת, הוא מתפלל שחרית מנחה וערבית, , תמידין כסדרן. תורה ותפילה – אלו שני העמודים הממלאים בתוכן את סדר היום היהודי. אמנם יש עמוד נוסף, "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה [=תפילה, עבודה שבלב] ועל גמילות חסדים", אבל גמילות חסדים וכל המצוות המעשיות הן תוצאה ישירה מלימוד התורה (שהרי עלינו ללמוד על מנת לעשות). הכל תורה ותפילה.
אנו רגילים לתפילה וזמני תפילה, וגם את לימוד התורה מפסיקים כדי להתפלל. "לכל זמן ועת לכל חפץ" – עת ללמוד תורה ועת לעמוד בתפילה. אבל הדבר אינו כל כך פשוט (כמו שעולה מסוגיות הגמרא): מדוע באמת להפסיק את לימוד התורה הקדושה כדי להתפלל? יש משהו בתפילה שמבטא "צורך דחוף" שאי אפשר בלעדיו, משהו שגובר על התורה הקבועה. הפסוק אומר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – לפעמים יש צורך כה חשוב, "עת לעשות לה'", שמצדיק להפר את כללי התורה הקבועים (כמו הכוח של חכמים ב"הוראת שעה"). כך גם הפסקת הלימוד כדי להתפלל היא בבחינת "הפרו תורתך", מפסיקים "עת תורה" ועוברים ל"עת תפילה". אבל מדוע? מה כל כך חשוב בתפילה? עיקר התפילה הוא התפילה על הגאולה, "גואל ישראל". הקב"ה ברא את העולם שיגיע לתכלית, ביאת המשיח והגאולה השלמה – ועל זה אנו מתפללים. זו "עת לעשות לה'" שמצדיקה להפסיק את התורה, "הפרו תורתך". טוב ויפה ללמוד תורה, אבל חייבים להפסיק כדי לזעוק "עד מתי?", עד מתי המשיח אינו מגיע והבריאה אינה מגיעה לתכליתה. כל תפילה ממש מביאה את הגאולה. יותר מזה: בכל תפילה מתרחשת גאולה, "גואל ישראל".
רמז יפה לזה בגימטריא: משה רבינו אומר "ואתחנן אל ה'" – משה התפלל להכנס לארץ ולהביא את הגאולה. חז"ל אומרים שמשה התפלל 515 תפילות, כמו הגימטריא של המלה ואתחנן , וגם הגימטריא של המלה תפלה . בהמשך לזה, 515 הוא גם הגימטריא של עת גאולה . תפלה = עת גאולה. התפלה היא עת גאולה.

עד מתי

הרבי מליובאוויטש הדגיש את הקריאה "עד מתי?". המקור לביטוי הזה הוא בכמה מקומות בתנ"ך, אחד מהם בדברי ירמיהו הנביא "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר". אפשר לדרוש שירמיהו מתחנן לה' וצועק על הגאולה, עד מתי אחכה לראות את נס הגאולה ולשמוע את קול השופר, שופרו של משיח? כך גם מנבא ישעיהו על הגאולה "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ". אם כן, את ביאת המשיח אנו קולטים בשני החושים, הראיה והשמיעה, רואים את הנס ושומעים את קול השופר.

והנה רמז יפה: אם נחבר את המושגים נס ו- קול שופר נקבל 832, בגימטריא ארץ ישראל – ביאת המשיח וקיבוץ גלויות שלם לארץ ישראל. כעת נחלק את המספר 832 למרכיבים, ונגלה שהוא 32 כפול 26, כלומר כבוד פעמים הוי', "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ", כל ארצנו הקדושה, ארץ ישראל. שנזכה לראות את הנס ולשמוע את קול השופר במהרה בימינו.


רואים ושומעים
האם רואים את הגאולה או שומעים אותה? גם וגם. בפעם הקודמת הבאנו את דברי ירמיהו הנביא "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר", ודברי ישעיהו הנביא "כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" – רואים את הנס ושומעים את קול השופר.
המשמעות הפנימית של ראיית הנס היא ראיה-חוויה שהעולם הזה מתרומם (נס הוא דבר גבוה, מתנוסס מעלה). העולם הזה הוא "עולם תחתון" (התחתון ביותר מכל העולמות הנבראים!), ולפתע אנו מרגישים – ממש כמו ראיה חושית – שהמציאות כולה מתרוממת, נמצאים במקום אחר, מקום טוב וטהור ומאיר, העולם התעלה ולפתע אנו נושמים אויר פסגות מחיה נפשות. איזה נס מתנוסס!
ראיית-חווית הנס היא משהו נפלא, אבל צריך להשלים אותה בצד נוסף. הראיה מתייחסת תמיד למשהו חוץ ממני – אני רואה מראה נהדר, ואפילו "נשאב" לתוכו. אבל השמיעה מדגישה את הקליטה הפנימית בתוכי, אני שומע את הקול בתוך-תוכי. יותר מזה: כתוב שיש קול חיצוני שכולם שומעים ויש "קול פנימי שלא נשמע" ובכל זאת הנשמה שומעת אותו. אם כך, שמיעת קול השופר מבטאת את הגאולה המתרחשת בפנים, במעמקי הנפש. לא מספיק לראות את העולם מתעלה, צריך גם לחוש את השינוי הפנימי המתרחש בתוכי. זהו קול השופר – הקול הפנימי של ההשתפרות.

קץ האלף

בואו נחשב את הקץ. נעסוק בחישוב המלה "קץ". ראשית, נחשב כל אות בפני עצמה בגימטריא: ק = 100. צ = 90. זוג המספרים האלה הם הגילאים של אברהם אבינו (100) ושרה אמנו (90) כאשר נולד יצחק אבינו.

הקץ הזה, קץ שנות העקרוּת וההמתנה לילד היהודי הראשון, רמוז בשמו של יצחק עצמו, כמובא בפירוש רש"י: ה- צ של יצחק היא הגיל של שרה אמו, וה- ק היא הגיל של אברהם אביו. יצחק אותיות קץ חי . גם בהגדה של פסח אומרים "הקדוש ברוך הוא חשב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו… ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" – החשבון של ארבע מאות שנה מתחיל מהולדת יצחק, כאשר ה-400 מתחלקים ל- קץ (190) שנים עד שירדו למצרים, ו-210 שנים במצרים.

אבל יש אפשרות נוספת לחשב את המלה קץ. כיון שהאותיות הסופיות מחושבות לפעמים בערך שונה מאותיות הרגילות. כלומר, אחרי ת (400) מגיעות האותיות הסופיות לפי הסדר: ך, ם, ן, ף, ץ. לפי זה, הערך של ץ הוא 900, ואז קץ = 1000. בדרך הזו, ה"שידוך" בין האותיות ק-ץ הוא ממש מושלם, כי ק היא 10 ברבוע, וביחד עם ץ יש לנו 1000, 10 בחזקת 3. עשר הוא מספר של שלמות (כמו עשר האצבעות ועשר הספירות), עשר ברבוע מבטא שלמות (כמו כל מספר רבועי), ועשר בחזקת שלש מבטא שלמות ברמה גבוהה עוד יותר, "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה [לשון שלמות]".

הקשר בין המספר אֶלֶף לקץ מובן לפי מושג חשוב בקבלה: "אלף אורות". לעם ישראל ניתנו במעמד הר סיני אלף אורות, ולאחר מכן נלקחו מהם וניתנו רק למשה רבינו, אך בביאת המשיח נקבל אותם חזרה בשלמות. כתוב שהקב"ה הראה למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כל התורה שנפרשת לאורך הדורות ניתנה בתמצית למשה רבינו. והנה בגימטריא תלמיד ותיק = 1000, אלו אלף האורות שניתנו למשה רבינו ועתידים להתגלות בשלמות בגאולה. מסורת חסידית מוסיפה שהמושג "תלמיד ותיק" רומז למורנו הבעל שם טוב, שממנו מתחילה התנוצצות האור של המשיח, גילוי ה" קץ ". והרמז בגימטריא: תלמיד ותיק = ישראל בעל שם טוב = אֶלֶף.


קוף אחרי בן אדם
אנו עוסקים בחישובי קץ, מתבוננים במשמעות המלה קֵץ. מה אומרת האות קו"ף ומה אומרת האות צדי"ק, ומה אומרות שתיהן יחד?
האות קו"ף פירושה גם החיה קוֹף. האות צדי"ק רומזת, כמובן ל צדיק. הצדיק הוא האדם המושלם, אם כן הקו"ף שבאה אחרי הצדי"ק היא ממש "קוף אחרי בן אדם", הקוף עוקב אחרי האדם ומנסה לחקות אותו (copy).
מאמר חז"ל מופלא מתאר את היחס בינינו לאבותינו הצדיקים: "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם" – האשה היפה ביותר בעולם נראית כקוף לעומת שרה אמנו וכן הלאה. אם כן, האדם לא נוצר מהקוף אלא להיפך, אנו כקופים שנוצרו מבני אדם (אבולוציה הפוכה). לא מדובר רק על יופי גשמי אלא גם יופי רוחני: היחס בין אנשים פשוטים ("בינונים") לצדיקים הגדולים הוא כמו היחס בין קוף לאדם, הצדיק הוא "אדם" באמת ואילו אנחנו נראים לפעמים כמו חיקוי עלוב שלו.
האם טוב לחקות מישהו אחר? בדרך כלל לא. אם אתה לא במדרגה של הצדיק, אל תנסה לחקות אותו בחיצוניות. בגמרא מובאים דברי רבי שמעון בר יוחאי שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית בידי אחרים (ואין צורך לדאוג בכלל לפרנסה), ועל זה נאמר "הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם" – כלומר, ניסו לחקות אותו מבלי שהיו במדרגתו, ולכן לא הצליחו.
כעת נחזור למלה קץ. הקץ האמיתי הוא כאשר הקוף ילך באמת אחרי האדם. כאשר כולנו נלמד איך לחקות (ק) את הצדיק האמיתי (צ). זאת נלמד ממלך המשיח, שעליו נאמר "וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו", לחקות את דרכיו הטובים לא בחיצוניות אלא בפנימיות. יתירה מזו, גם הקופים על העצים ילמדו לחקות את בני האדם, "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

הקץ והתכלית

קץ ותכלית הן מלים נרדפות, אבל יש הבדל ביניהן. הביטויים "קץ הפלאות", "קץ הימין", "קץ הימים", "חישוב הקץ" – מבטאים בעיקר את קץ הגלות, קץ כל הדברים הרעים והמפריעים בזמן הגאולה וביאת המשיח. אבל התכלית של העולם היא עוד יותר מזה. אחרי ביאת המשיח ובניין המקדש, יש שלבים נוספים של התעלות העולם, העולם הבא ותחיית המתים (דברים רחוקים עוד יותר מתפיסתנו) – זו התכלית, היעוד והמטרה, שעבורם נברא העולם, "התאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", חיבור שלם של המציאות הנבראת עם הקב"ה.

במלים אחרות: הקץ פירושו ירידה למטה, הקב"ה יורד כביכול לגאול אותנו, מוריד אלינו את נשמת המשיח ואת בית המקדש. ואילו התכלית היא עלייה למעלה, העולם (ואנחנו בתוכו) הולך ומתעלה, עליה אחר עליה, דבקות אחר דבקות, התחתונים עולים מעלה והקב"ה דר בתוכם.

רמז לכך יש בלשון השגורה בספרי הקבלה והחסידות (ומקורה בספר הזוהר הקדוש) – "אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ, למטה מטה עד אין תכלית". אם אתה שואף למעלה מעלה, רק שאיפה לרוחניות ודבקות בה' מבלי להסתכל על העולם שלמטה, אז הקץ לא יגיע, "אין קץ" – כי הקץ פירושו שהקדושה העליונה יורדת למטה! לכן צריך להביט למטה, כמו שה' מסתכל למטה, "המשפילי לראות". לעומת זאת, אם אתה רק מסתכל למטה, אתה לא מגיע לתכלית, "אין תכלית", כי התכלית היא דבקות בה', התעלות אחר התעלות.

אם כן, צריך להכיר ולהכיל את שתי הנטיות: אנו רוצים להגיע מעלה מעלה, ורוצים להגיע מטה מטה. ביאת המשיח אל העולם היא ה"למטה" הכי טוב, וכל העליות אחר כך הן ה"למעלה" הכי נעלה.


הקץ המלא
אחד מחישובי הקץ, חישוב המלה קץ, הוא לחשב את המילוי של המלה. מילוי פירושו "לפתוח" כל אות ולחשב אותה בגימטריא. המילוי של האות ק הוא קוף (186), ומילוי האות צ הוא צדיק (204), וביחד 390. מה אומר המספר הזה? 390 מורכב מ-26 כפול 15. למספרים הללו יש משמעות רבה: 26 הוא הגימטריא של שם הוי', י-ה-ו-ה , ו-15 הוא הגימטריא של י-ה, החצי הראשון של שם הוי' שהוא גם שם בפני עצמו.
אם שני שמות ה' הללו "נפגשים" במספר הזה, כדאי שנחפש היכן הם נפגשים בתנ"ך. כך נגיע לפסוק מנבואת ישעיהו "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּ יָ-הּ הוי' צוּר עוֹלָמִים", שני השמות סמוכים זה לזה. ומפרשים חז"ל "בי-ה הוי' צור עולמים" – בשתי האותיות י-ה הקב"ה ברא את העולם ("צור עולמים", יצר את העולמים), באות י ברא את העולם הבא ובאות ה ברא את העולם הזה. שם הוי' (כמו שרגילים לכנותו הַוָיַה ) מורה על כך שהקב"ה מהווה, מקיים ומחיה את העולם בכל רגע, וזאת ע"י שתי האותיות י-ה.
יש כאן מסר לכל אחד. כמו שהקב"ה בורא את העולם הזה והעולם הבא, העולם הגשמי והעולם הרוחני, כך לכל אחד ואחת מאתנו יש את הכח ליצור-לברוא את העולם הגשמי והרוחני שלו. לדאוג לעולם הזה, לדאוג לגשמיות, לבריאות הגוף וכדו' (וזה בהחלט חשוב). ולדאוג לעולם הבא, לעסוק בתורה ובמצוות, לגלות את הנפש האלוקית שבנו, ולהאיר בה את העולם (לא רק את עצמנו). ככל שנעשה זאת כראוי, כך נגלה את שם י-ה ונהווה בו את העולם, ואז "נכפיל" את שם י-ה בשם הוי' ונביא את הקץ, קוף צדיק.

הקץ למטה

האם היצר הרע עצמו יכול להפוך לטוב? כמה שזה מופלא, התשובה היא כן. כך מובא בספר התניא (פ"ט) על פי דברי הזוהר והאר"י, שאצל הצדיק הגמור "הרע נהפך להיות טוב גמור, כמו יצר טוב ממש"!

איך זה קורה? מה שנקרא יצר הרע הוא כח אדיר שיש לו "לבושים" רעים, טמאים ומלוכלכים. הלבושים האלה הם כל התענוגים המפתים של העולם הזה, אותם הוא מציג לנו בשלל צבעים ומושך אותנו לכיוונם. אבל הצדיק הגמור הצליח להפשיט את היצר הרע מכל הלבושים שלו, "הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו", ואז היצר נשאר רק עצם הכח הטהור, ללא כל "לבוש" וציור רע. עכשיו הכח הזה בעצמו משמש את הצדיק הגמור לטוב! במקום יצר טוב אחד שיש לנו, לצדיק יש שני יצרים טובים.

מה פירוש המלה "רע"? בלשון הארמית, "רע" הוא למטה (כמו המלה "מלרע" שמציינת הטעמת מלה בסופה, בניגוד ל"מלעיל", למעלה). היצר הרע הוא זה שמושך אותנו למטה. בעולם הזה יש הרבה "למטה", והיצר מושך אותנו לשם, כמו אל תהום פעורה, בור בלי תחתית. לפי זה, מה קורה לאחר שמורידים מהיצר הרע את כל הלבושים שלו, והוא הופך להיות "טוב גמור"? הוא עדיין מושך למטה, אבל לא מושך אותנו לשקוע בבוץ, אלא מושך את כל הדברים הטובים הנמצאים בינתיים בעולמות עליונים, כאילו מרחפים באויר – למטה, שיתגלו במציאות ממש! שהמשיח יתגלה לעינינו, שתבוא הגאולה האמיתית והשלמה.

היצר הרע שעוד לא תוקן, מפתה לדברים רעים ממש, או סתם לשקוע בתענוגי העולם הזה. היצר הרע שכבר התחיל להיות מתוקן, גורם לצדיקים לחשב את הקץ, לנסות להוריד אותו למטה. אבל הצדיק הגמור ממש כבר לא יצטרך לחשב את הקץ, הוא פשוט יביא אותו למטה. צדיק גמור בגימטריא מלך המשיח.


הקץ בין הקיצים
מתי יבוא המשיח? הגמרא כבר הזהירה "תיפח רוחם של מחשבי קיצים". ובכל זאת, כמה וכמה מגדולי ישראל עסקו בחישובי קיצים! החל מרבינו סעדיה גאון ועד המלבי"ם.
הסיכון בחישובי קיצים מובן: הדבר עלול להוביל למשבר, עגמת נפש, אכזבה ויאוש, כאשר הקץ עבר והמשיח עדיין לא בא (כמו הרבה קיצים שכבר עברו). אך הצדיקים שעסקו בחישובי קיצים היו מוכנים לקחת על כתפיהם את הסיכון המסוים הזה, שניתן לעמוד על המשמר ולמנוע אותו. גם על נפילות אפשר להתגבר, "כי נפלתי קמתי".
אבל מדוע לעשות את זה? מה אפשר להרוויח מחישובי קיצים? באופן פשוט ניתן להסביר שהצדיקים כל-כך משתוקקים ומצפים לקץ הגאולה – כמו שכולנו צריכים להיות – עד שהם מצפים לראות את עקבי המשיח בכל יום, "אחכה לו בכל יום שיבוא". בדרך מליצה אפשר לומר שלכל אחד היצר הרע שלו: היצר הרע הנמוך הוא עבירות ותאוות, והיצר של הצדיקים הגדולים הוא לחשב את הקץ…
יותר בעומק, חישוב הקץ בא "לתפוס" את הגאולה, לתת לה אחיזה במציאות שלנו. כך הופך העניין של גאולה ומשיח למשהו שעוסקים בו, לומדים אותו ומשתעשעים בו (כמו כל דברי תורה, "תורתך שעשעי"). כך למשל, לקראת שנת ה'תשע"ה עסקנו בחישוב הקץ על פי הפסוק "ושבע המאות וחמשה ושבעים [775, תשע"ה]".
יש כאן דבר והיפוכו (פרדוקס): הרי האמת היא שאף אחד לא יכול למצוא ולגלות את הקץ! יעקב אבינו רצה לגלות את הקץ ונעלם ממנו, דניאל איש חמודות בקש לדעת את הקץ ונעלם ממנו, ובגמרא נאמר שהקץ ידוע רק ללבו של הקב"ה, "יום נקם בלבי". אם כן, לכאורה, ככל שנרבה בחישובי קיצים כך אנו דוחים את בוא המשיח, שהרי הוא לא יבוא בזמן שחשבנו שהוא יבוא! ובכל זאת, מחשבים את הקץ וחושבים עליו, העיקר לחשוב על המשיח. אל דאגה, גם אם נמלא את לוח השנים בחישובי קיצים, המשיח יבוא בנקודה כלשהי, "כלו כל הקיצים" (כלשון הגמרא) והוא יבוא בקץ האמתי שמסתתר בין כל הקיצים. ברגע אחד של היסח הדעת, "משיח בא בהיסח הדעת".

קץ חי

חכמינו אמרו "תיפח רוחם של מחשבי קיצים", וכן הזהיר הרמב"ם בתוקף שלא לחשב את זמן ביאת המשיח. בלשון הרמב"ם: "היסוד השנים עשר [מתוך י"ג העיקרים] ימות המשיח. והוא להאמין ולאמת שיבוא ולא יחשב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו, וחכמים אומרים תיפח רוחן של מחשבי קיצים".

בדרך רמז, כתוב בתורה "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת" – אינני מוכנה להתחבר עם אלו שמחפשים את הקץ בכל מחיר. מי שמאמין מחכה וממתין, אינו מחפש סיפוק מיידי, ואינו מתאכזב ומתייאש עם כל דחיה.

אבל בפסוק הזה מסתתר משחק מלים משמעותי: "יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי" – יצחק אותיות קץ חי, כמבואר בספרי המקובלים. יצחק אוהב (צוחק-משחק) להתעסק בקצים! מהו ההבדל בין חישוב הקץ השלילי ל"קץ חי" החיובי?

יצחק אינו מחשב את הקץ שיבוא. אצלו ה קץ חי ממש עכשיו! חישוב הקץ פירושו להיתפס לצד החיצוני, כמו מיסטיקנים זולים שמחפשים פטנטים וקסמים איך להגיע עכשיו לעתיד הטוב. כך מפספסים את העיקר, "מוציאים את הנשמה", ולכן תיפח רוחם של מחשבי קיצים. אל תחפש מתי יבוא משיח, הבא אותו בעצמך בכך שתחיה עכשיו בצורה מתוקנת, חולל בתוכך ובסביבתך את השינוי הפנימי והאמתי. "דוד מלך ישראל חי וקים", משיח בן דוד חי וקים (בכל דור!) – ואם אנו מאמינים באמת בביאתו, כמו שדורש הרמב"ם, אסור לחשב את הקץ אלא לחיות אותו, לחיות עם משיח – ואז הוא יבוא, לא יאחר!

גִלּוּי הַקֵּץ מְסַלֵּק אֶת הַסִּטְרָא אַחֲרָא וּמְזָרֵז אֶת הַגְּאֻלָּה בְּרַחֲמִים. | עוד על סוד עשרה בטבת | סוד החשמל

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, משיח בתשע"ו, סוד החשמל

מוּבָא בָּרַמְחַ"ל (ליקוטים) טַעַם לְמַה שֶּׁאוֹמְרִים בַּזֹּהַר, שֶׁבְּסוֹף הַגָּלוּת אֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת יֹאמְרוּ קִצִּין. סוֹד הָעִנְיָן הוּא, שֶׁהַז"א בַּגָּלוּת הוּא בְּסוֹד קַטְנוּת, וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא יֵשׁ לָהּ אֲחִיזָה, וּבְסוֹף הַגָּלוּת שֶׁצָּרִיךְ לְסַיֵּם זֶה הַדָּבָר, הַתִּינוֹקוֹת יְגַלּוּ קִצִּים, שֶׁבַּגִּלּוּי שֶׁלָּהֶם יִתְרַחֲקוּ הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁנִּתְאַחֲזָה בְּז"א בִּזְמַן קַטְנוּתוֹ, וּבָזֶה יִתְגַּדֵּל בְּמַדְרֵגָתוֹ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן. וְרוֹאִים שֶׁגִּלּוּי הַקֵּץ מְסַלֵּק אֶת הַסִּטְרָא אַחֲרָא וּמְזָרֵז אֶת הַגְּאֻלָּה בְּרַחֲמִים.

מוּבָא

בְּסֵפֶר 'אוֹר הַחַמָּה' (הקדמה), מָצָאתִי כָּתוּב כִּי מַה שֶּׁנִּגְזָר לְמַעְלָה שֶׁלֹּא יִתְעַסְּקוּ בְּחָכְמַת הָאֱמֶת בְּגָלוּי הָיָה לִזְמַן קָצוּב עַד תַּשְׁלוּם שְׁנַת הָר"נ, וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ יִקָּרֵא דָּרָא בַּתְרָאָה וְהֻתְּרָה הַגְּזֵרָה וְכוּ', וּמִשְּׁנַת הַש' לַיְצִירָה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּרַבִּים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים. כָּאן רוֹאִים שֶׁבִּשְׁנַת ש' הִתְחִילָה תְּקוּפַת בְּעִתָּהּ, וְאִם נוֹסִיף לַש' אֶת מִסְפַּר בְּעִתָּ"הּ נַגִּיעַ לְסוֹף שְׁנַת תשע"ו, שֶׁאָז מִסְתַּיֶּמֶת תְּקוּפַת בְּעִתָּהּ.

מוּבָא

בְּשֵׁם הרה"ג ר' שְׁלֹמֹה חַנְסִיאָב שליט"א שֶׁלְּשׁוֹן הַזֹּהַר בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא, בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ו. וְרוֹאִים דְּבַר פֶּלֶא שֶׁגַּם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ו וְגַם בַּאֲרָמִית יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא יוֹצֵא אוֹתוֹ מִסְפָּר. וְכֵן יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא ר"ת וְס"ת מָגֵ"ן אֲנִ"י, כִּי תוֹרָתוֹ שֶׁל רשב"י מָגֵן לָנוּ. וְכֵן מוּבָא בְּעַלּוֹן 'כִּי לַה' הַמְּלוּכָה' שֶׁתשע"ו בְּמִלִּים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת שִׁבְעִים וָשֵׁשׁ בְּגִימַטְרִיָּא יִפְּקוּן מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי בְּמִלּוּי הָאוֹתִיּוֹת יוֹד פֵּי קוֹף וָיו נוּן מֶם נוּן גִּימֶל לָמֶד וָיו תָּיו אָלֶף בֵּית רֵישׁ חֵית מֶם יוֹד. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' ע. טוּבִּי שליט"א שֶׁנֹּסַּח הַפִּיּוּט 'וְאַפֵּק יַת עַמֵּךְ מִגּוֹ גָלוּתָא' בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ו. וְכֵן הַיְשׁוּעָה בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ו. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט"א שֶׁתּוֹרָה מִסִּינַי בְּגִימַטְרִיָּא ה'תשע"ו. וְכֵן הַכָּתוּב (שמות יט, יא) "לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" עִם הַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ו.

מוּבָא

בַּ'שְּׂפַת אֱמֶת' (וארא תרל"ז) ד' מַלְכֻיּוֹת הֵם נֶגֶד אַרְבַּע פֵּרוּשִׁים שֶׁבַּתּוֹרָה פַּרְדֵּ"ס. וְהֵם הַד' לְשׁוֹנוֹת שֶׁל גְּאֻלָּה. וּלְפִי זֶה נִרְאֶה לְבָאֵר עוֹד טַעַם מַדּוּעַ תְּלוּיָה הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה בְּלִמּוּד הַסּוֹד דַּוְקָא. כֵּיוָן שֶׁהַד' מַלְכֻיּוֹת הֵן כְּנֶגֶד פַּרְדֵּ"ס, יוֹצֵא שֶׁהַמַּלְכוּת הָרְבִיעִית הִיא כְּנֶגֶד הַסּוֹד, וְרַק בְּלִמּוּד הַסּוֹד אֶפְשָׁר לְהַכְנִיעַ אוֹתָם. וְכֵן מוּבָא מהג"ר בְּנָיָהוּ שְׁמוּאֵלִי שליט"א עַל הַכָּתוּב "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן", שֶׁמְּרַמֵּז עַל הַמְתָּקַת תְּקוּפַת עִקְבְתָא דִמְשִׁיחָא, הַיְינוּ שֶׁאִם רוֹצִים שֶיִּהְיֶה "וְהָיָה" שֵׁם הוי"ה הַמְסַמֵּל אֶת מִדַּת הָרַחֲמִים, "עֵקֶב", בִּזְמַן הָעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, "תִּשְׁמְעוּן" תִּלְמְדוּ תּוֹרַת שִׁמְעוֹן סֵפֶר הַזֹּהַר. וְכֵן "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן", ר"ת עִתּ"וֹ, וּמְרַמֵּז עַל זְמַן גְּאֻלָּה בְּעִתָּהּ. וּמְרֻמָּז גַּם כֵּן שֶׁהָעִקְבְתָא דִמְשִׁיחָא תִּהְיֶה רַק עַד שְׁנַת תִּשְׁמְעוּן. וּמְרַמֵּז גַּם כֵּן עַל מַה שֶּׁאָמַר מָשִׁיחַ לְריב"ל כְּשֶׁשָּׁאַל מָתַי יָבוֹא "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ". וְכֵן "תִשְׁמָעוּ" אוֹתִיּוֹת עֵשָׂ"ו מֵ"ת, וְכֵן תִשְׁמָעוּ מְרַמֵּז עַל יִשְׁמָעֵאל שֶׁהוּא מִלְּשׁוֹן שְׁמִיעָה.

וְהוֹסִיף

הרה"ג ר' חַיִּים אָדָם שליט"א שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בַּמֵּאָה הַשְּׁמִינִית שֶׁבָּאָה לְאַחַר הַשֶּׁבַע, וְהִיא בְּסוֹד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁבָּא לְאַחַר הַשֶּׁבַע כָּפוּל שֶׁבַע, מֵעַל הַטֶּבַע, וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים הוּא בְּסוֹד שֵׁם אֶהְיֶה [אִמָּא] שֶׁגּוֹאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' אַהֲרֹן כֹּהֵן שליט"א שֶׁאָנוּ גַם נִמְצָאִים בְּעֶשֶׂר הַשְּׁמִינִי שֶׁל הַמֵּאָה, שֶׁהִתְחִיל בִּשְׁנַת תשע"א. וְכָל זֶה נִרְמָז בַּפְּסוּקִים "לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח". "עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח". "עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח". "עַד מָה ה' תִּסָּתֵר לָנֶצַח". "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ". שֶׁבִּזְמַן שֶׁשׁוֹלֶטֶת סְפִירַת הַנֶּצַח הַשְּׁבִיעִית, עֲדַיִן יֵשׁ הֶסְתֵּר פָּנִים, וּכְשֶׁמַתְחִילָה סְפִירַת הַהוֹד הַשְּׁמִינִית מַתְחִיל הַתִּקּוּן. וְכֵן בְּפֶרֶק ה' שֶׁל מְגִלַּת אֵיכָה יֵשׁ תשע"ה אוֹתִיּוֹת וְתֵבוֹת, אִם מַחֲשִׁיבִים גַּם אֶת הַקְּרִי וְגַם אֶת הַכְּתִיב, וּפֶרֶק זֶה מְסַיֵּם בַּפָּסוּק "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים: הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". וְהוֹסִיף הרה"ג ר' מֹשֶה לֶוִינְגֶּר שליט"א שֶׁהַכָּתוּב (ישעי' סג, ד) "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה". בְּגִימַטְרִיָּא נ' שַׁעֲרֵי בִּינָה. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט"א שֶׁהַכָּתוּב (ישעי' סג, ד) "וּשְׁנַת גְּאוּלַי" בְּגִימַטְרִיָּא 800. וְכֵן "וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה" עִם הַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא גְּאֻלָּה תשע"ו. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' יַעֲקֹב שִׁמְשׁוֹן אָשֵׁר שליט"א שֶׁכָּל הָאֵרוּעִים הַגְּדוֹלִים שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל הָיוּ בַּשִָּׁנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אוֹת ח'; א'תתקמ"ח נוֹלַד אַבְרָהָם, ב'מ"ח נוֹלַד יִצְחָק, ב'ק"ח נוֹלַד יַעֲקֹב, ב'תמ"ח הָיְתָה גְּאֻלַּת מִצְרַיִם וּמַתַּן תּוֹרָה. ב'תפ"ח נִכְנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ב'תתקכ"ח הִתְחִיל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן. ג'של"ח נֶחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן. ג'ת"ח הִתְחִיל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי. ג'תתקכ"ח נֶחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי. וְכֵן בִּשְׁנַת תשע"ו אָנוּ נִמְצָאִים 1948 שָׁנִים מֵהַחֻרְבָּן. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה תַּהֲלִיךְ שֶׁל גְּאֻלָּה עַד תשע"ח כְּפִי שֶׁאָמְרוּ צַדִּיקִים.

מָצִינוּ

בַּמִּדְרָשׁ (קה"ר יב, ט) בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לַעֲמֹד עַל הַקֵּץ מָתַי, שֶׁנֶּאֱמַר "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ", אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר הִכְתַּבְתִּיהוּ עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה". רַבִּי שָׁאוּל דְנָוֶוה מַתְנִי לֵהּ בְּשֵׁם ר' שִׁמְעוֹן אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם מָתַי קֵץ הַגְּאֻלָּה הֱוֵי אוֹמֵר לוֹ "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי" כְּתִיב, ר' יְהוּדָה בְּר' סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוֵי שְׁלֹשָה סִימָנִים סִימַנְתִּי לְךָ וְסִיַּמְתִּי לְךָ בִּקְבֻרָתוֹ שֶׁל מֹשֶה "בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר", וְאַף עַל פִּי כֵן "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ" לִבָּא לְפוּמָא לֹא גַּלֵּי. וְרוֹאִים שֶׁקֵּץ הַגְּאֻלָּה נִרְמָז בִּקְבוּרַת מֹשֶה, וּכְמוֹ שֶׁעַל קְבוּרַת מֹשֶה כָּתוּב "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ", כָּךְ זְמַן קֵץ הַגְּאֻלָּה נִסְתָּר וְלֹא נוֹדַע. וּבֵאֵר הרה"ג ר' יוֹסֵף מוֹרְסִיָּאנוֹ שליט"א שֶׁהַכָּתוּב "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ" ס"ת תשע"ו. שֶׁאָז כְּבָר יָבֹא מָשִׁיחַ וְיִהְיֶה "יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ" וְלָכֵן זֶה נִרְמָז בְּסוֹפֵי תֵבוֹת שֶׁמְּרַמְּזִים עַל הַסּוֹף. וְכֵן בֵּית פְּעוֹר עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ו. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' צִיּוֹן דָּוִד סִיבּוֹנִי שליט"א שֶׁהַכָּתוּב "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" בְּגִימַטְרִיָּא חָמֵשׁ שֶׁבַע שֶׁבַע שֵׁשׁ הַיְינוּ 5776. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (תצא רפ.) עַל הַכָּתוּב "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי", שֶׁמֹּשֶה נִקְבַּר בְּסוֹד הַכָּתוּב "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא". וְעַל זֶה נֶאֱמַר הַפָּסוּק שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה עַל הַנְּקָמָה בֶּאֱדוֹם, "וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח". וְכֵן אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ו. וְכֵן אֵלִיָּה"וּ בְּמִלּוּי אָלֶ"ף לָמֶ"ד יוֹ"ד הֵ"א וָא"ו בְּגִימַטְרִיָּא 224 כְּמִנְיַן הַשָּׁנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִשְּׁנַת תשע"ו עַד סוֹף הָאָלֶף.

וְכֵן

מָצִינוּ בַּזֹּהַר (תצא רפ.) עַל הַכָּתוּב "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי", שֶׁמֹּשֶה נִקְבַּר בְּסוֹד הַכָּתוּב "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא". וְעַל זֶה נֶאֱמַר הַפָּסוּק שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה עַל הַנְּקָמָה בֶּאֱדוֹם, "וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח". וְכֵן "וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן", מְרַמֵּז עַל תִּקּוּן שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן שֶׁנִּכְשְׁלוּ בַּעֲוֹן זִמְרִי, וּמְרַמֵּז גַּם, לְהַבְדִּיל, עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁהָיָה נִיצוֹץ מֹשֶה, מֵהַשֶּׁמֶן הָעֶלְיוֹן, וְקָשׁוּר לִנְשִׁיקַת פֶּה שֶׁל פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה. וְכֵן "וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב" מְרַמֵּז עַל הַמָּשִׁיחַ שֶׁיּוֹצֵא מִמּוֹאָב וּמְגַלֶּה אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה שֶׁקְּשׁוּרִים לַגַּיְא.

וְכֵן

הַכָּתוּב (בראשית מה, א) "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" בְּגִימַטְרִיָּא 5776. וְכֵן תשע"ו מְרֻמֶּזֶת בַּכָּתוּב "אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע". וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'בִּכּוּרֵי חוֹתָם' מֵרַבִּי יַעֲקֹב אַבּוּחֲצִירָא זצ"ל שֶׁהַפָּסוּק הַזֶּה מְרַמֵּז עַל קֵץ הַגָּלוּת, שֶׁהקב"ה לֹא יָכוֹל לְהִתְאַפֵּק עוֹד מִלִּגְאֹל, "וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ" מְרַמֵּז שֶׁאַף אֶחָד לֹא יוּכַל יוֹתֵר לְקַטְרֵג בַּזְּמַן הַזֶּה. מוּבָא מֵהַגר"ח פְרִידְלַנְדֶּר זצ"ל (בפירושו להקדמת 'דעת תבונות' לרמח"ל) שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיּוֹסֵף אָמַר "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" וְהֵבִינוּ הָאַחִים אֶת כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת וְהַצָּרוֹת שֶׁפָּקְדוּ אוֹתָם בְּמֶשֶׁךְ 22 שָׁנָה מֵאָז מְכִירַת יוֹסֵף, כָּךְ כְּשֶׁיֹּאמַר הקב"ה לֶעָתִיד לָבֹא "אֲנִי הוי"ה" יָבִינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת וְהַצָּרוֹת שֶׁפָּקְדוּ אוֹתָם בְּמֶשֶׁךְ אַלְפֵי שְׁנוֹת הַגָּלוּת. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (תנחומא ויגש ה) אָמַר רַבִּי יִצְחָק וַוי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין וַוי לָנוּ מִיּוֹם תּוֹכֵחָה, וּמַה יּוֹסֵף כְּשֶׁאָמַר לְאֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כְּשֶׁעוֹמֵד הקב"ה לְדִין דִּכְתִיב בֵּיהּ "וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ" שֶׁכָּתוּב בּוֹ "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּמַה זֶּה נִבְהֲלוּ אֶחָיו מִפָּנָיו כְּשֶׁיָּבוֹא הקב"ה לִתְבֹּעַ עֶלְבּוֹן הַמִּצְוֹת וּפִשְׁעָהּ שֶׁל תּוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּכְשֵׁם שֶׁלֹּא פִּיֵּס יוֹסֵף אֶת אֶחָיו אֶלָּא מִתּוֹךְ בְּכִיָּה כָּךְ כְּשֶיִּגְאַל הקב"ה אֶת יִשְׂרָאֵל מִתּוֹךְ בְּכִיָּה הוּא גוֹאֲלָם שֶׁנֶּאֱמַר "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם".

מָצִינוּ

בַּמִּדְרָשׁ (דבר"ר א, יט) אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה כְּשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו אֵצֶל אָבִיו וְרָאָה שֶׁנָּטַל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת אָמַר לוֹ לֹא הִנַּחְתָּ לִי אֲפִלּוּ בְּרָכָה אַחַת שֶׁנַּאֱמַר "הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה" אָמַר לוֹ יִצְחָק אֲפִלּוּ אֲנִי מְבָרֶכְךָ לוֹ אֲנִי מְבָרֵךְ, לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ" הָעֶבֶד וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לֹא שֶׁל אֲדוֹנָיו הֵם, אָמַר רַב חִיָּא אָמַר לָהֶם אִם רְאִיתֶם אוֹתוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהִתְגָּרוֹת בָּכֶם אַל תַּעַמְדוּ כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא הַצְפִּינוּ עַצְמְכֶם מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיַּעֲבֹר עוֹלָמוֹ, הֱוֵי "פְּנוּ לָכֶם צָפוֹנָה" אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם אִם רְאִיתֶם שֶׁמִּזְדַּוֵּג לָכֶם בִּרְחוּ לַתּוֹרָה וְאֵין צָפוֹנָה אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר "יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה", דָּבָר אַחֵר מַהוּ "צָפוֹנָה" אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר הקב"ה הַמְתִּינוּ עַד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לָבֹא מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ. רוֹאִים שֶׁהָעֵצָה לְהִנָּצֵל מֵעֵשָׂו הִיא רַק עַל יְדֵי הַצְפָּנָה לַסּוֹדוֹת הַצְּפוּנִים שֶׁל הַתּוֹרָה, בְּסוֹד הַכָּתוּב "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ", וְלָזֶה נִזְכֶּה בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְלָכֵן מְקַשֵּׁר הַמִּדְרָשׁ אֶת הָעִנְיָן לְטַעֲנַת עֵשָׂו לְיִצְחָק "הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה", מִלְּשׁוֹן עוֹלַם הָאֲצִילוּת, כִּי לִמּוּד הַסּוֹד שֶׁנִּקְרָא אֲצִילוּת מַשְׁפִּיעַ גַם לַמַּלְכוּת, וּמִמֵּילָא גַּם אֱדוֹם שֶׁהִיא הַקְּלִפָּה שֶׁל הַמַּלְכוּת מְקַבֶּלֶת אֶת חֶלְקָהּ, אֲבָל כְּפִי שֶׁאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו שֶׁהוּא עֶבֶד שֶׁל יַעֲקֹב וְכָל יְנִיקָתוֹ הִיא רַק דֶּרֶךְ לִמּוּד הָאֲצִילוּת שֶׁל יַעֲקֹב וְלֹא בְּאֹפֶן אַחֵר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה"ג ר' יוֹסֵף מֵאִיר סוֹפֵר שליט"א שֶׁמִּלּוּי אוֹתִיּוֹת קַבָּלָ"ה, קוֹ"ף בֵּי"ת לָמֶ"ד הֵ"א, יֶפֶ"ת אֱדוֹ"ם. וְכֵן קַבָּלָה בְּגִימַטְרִיָּא עֵשָׂו, לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁאוֹת שׂ הִיא מִסְפַּר 60. וְכֵן אֱדוֹם בְּגִימַטְרִיָּא תּוֹרָה.

מָצִינוּ

בַּזֹּהַר חָדָשׁ (יתרו לט.) שֶׁשּׁוֹאֵל מַדּוּעַ הִזְכִּיר הקב"ה לְעַם יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא הוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם חֲמִשִּׁים פְּעָמִים בַּתּוֹרָה, הֲרֵי הוּא הִבְטִיחַ לְאַבְרָהָם שֶׁיּוֹצִיא אֶת בָּנָיו מִמִּצְרַיִם וְקִיֵּם אֶת הַהַבְטָחָה. וּמְיַשֵּׁב הַזֹּהַר שֶׁהַהַבְטָחָה לְאַבְרָהָם הָיְתָה לִגְאֹל אֶת הַגּוּפִים שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, וְלֹא עַל נְתִינַת הַתּוֹרָה. לָכֵן הִזְכִּיר הקב"ה חֲמִשִּׁים פְּעָמִים אֶת יְצִיאַת מִצְרַיִם, לְרַמֵּז שֶׁהוּא נָתַן לָנוּ אֶת חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה בַּחֲסָדָיו הַגְּדוֹלִים, אַף שֶׁלֹּא הִבְטִיחַ לְאַבְרָהָם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וְגַם כָּאן רוֹאִים שֶׁעִקַּר הַגְּאֻלָּה מִמִּצְרַיִם וְכֵן לֶעָתִיד לָבֹא הוּא הֲשָׂגַת הַתּוֹרָה וְקִיּוּמָהּ, וְכָל שְׁאַר הָעִנְיָנִים הֵם רַק הֶכְשֵׁר וְלֹא הָעִקָּר.

בְּעִנְיַן

תּוֹרַת הָרֶמֶז מָצִינוּ בַּזֹּהַר (בלק רב.) דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם פְּשָׁט דְּרוּשׁ רֶמֶז וְסוֹד. הַזֹּהַר נוֹקֵט הַסֵּדֶר שֶׁל פְּשָׁט דְּרוּשׁ רֶמֶז סוֹד לְרַמֵּז שֶׁהַדְּרוּשׁ וְהָרֶמֶז מְחַבְּרִים בֵּין הַפְּשָׁט לַסּוֹד. הַיְינוּ שֶׁדֶּרֶךְ הַדְּרוּשׁ וְהָרֶמֶז אֶפְשָׁר לְבָאֵר אֶת הַפְּשָׁט עַל פִּי הַסּוֹד. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'עַרְבֵי נַחַל' (פרשת נשא) שֶׁפְּשָׁט רֶמֶז דְּרוּשׁ סוֹד הֵם כְּנֶגֶד הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. וְרוֹאִים שֶׁבִּשְׁבִיל לַעֲלוֹת מֵעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת פְּשָׁט, לְעוֹלַם הָאֲצִילוּת שֶׁהוּא בִּבְחִינַת סוֹד, צָרִיךְ לַעֲבֹר דֶּרֶךְ עוֹלָמוֹת הַבְּרִיאָה וְהַיְצִירָה שֶׁהֵם בִּבְחִינַת דְּרוּשׁ וְרֶמֶז. וְכֵן מָצִינוּ בְּזֹהַר חָדָשׁ (בראשית ג:) גִּימַטְרִיָּאוֹת וְחֶשְׁבּוֹן וְכוּ' מִשָּׁם נִכְנָס הָאָדָם לָדַעַת לְמַעְלָה. וְזֶה לְשׁוֹן הָרמ"ק בְּסִפְרוֹ 'פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים' (ע' סח:) יְדִיעַת סוֹדוֹת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הוּא עַל יְדֵי הַצֵּרוּפִים, וְהַגִּימַטְרִיָּאוֹת, וְהַתְּמוּרוֹת, וְרָאשֵׁי תֵּבוֹת, סוֹפֵי תֵּבוֹת, וְתוֹכֵי אוֹתִיּוֹת, וְרָאשֵׁי פְּסוּקִים, וְסוֹפֵי פְּסוּקִים, וְדִלּוּג אוֹתִיּוֹת וְצֵרוּף אוֹתִיּוֹת. וְכֵן מוּבָא בַּגְּרָ"א (משלי א, כ) רֶמֶז הוּא פֶּתַח שַׁעַר לְהַסּוֹדוֹת. רוֹאִים שֶׁיְּדִיעַת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה הִיא דֶּרֶךְ תּוֹרַת הָרֶמֶז. וְכֵן אוֹתִיּוֹת רָז נִמְצָאוֹת בְּרֶמֶז בְּתֵבַת רֶמֶז, לְרַמֵּז שֶׁדֶּרֶךְ הָרֶמֶז מַגִּיעִים לָרָז. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּשְׁנָה (חגיגה יא:) אֵין דּוֹרְשִׁין בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. וּמְבָאֵר הָרַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָיוֹת וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ וְהוּא שֶׁיִּתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ וְיָבִין הַכַּוָּנָה מֵעַצְמוֹ וְלֹא יִהְיֶה צָרִיךְ לְפֵרוּשׁ אֶלָּא שֶׁרוֹמְזִין לוֹ הָרְמָזִים, וְהוּא סוֹבֵר בָּהֶן סְבָרָתוֹ וְשִׁקּוּל דַּעְתּוֹ. וְרוֹאִים דִּין שֶׁל מִשְׁנָה שֶׁמֻּתָּר לְלַמֵּד נִסְתָּר רַק לְמִי שֶׁמֵּבִין רֶמֶז, וּכְפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁהָרָז וְהָרֶמֶז הוֹלְכִים יַחַד.

 

מַדּוּעַ "שֵׁם הַיּוֹם" וְ"עֶצֶם הַיּוֹם" קְשׁוּרִים עִם עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת.

הַ'חֲתַם

סוֹפֵר' שׁוֹאֵל ('תורת משה' דרוש לז' אדר, דרשות לח' טבת) מַדּוּעַ צוֹם עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת חָמוּר יוֹתֵר מִצּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב, כְּפִי שֶׁרוֹאִים שֶׁצּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב אֵינוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וְצוֹם עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת דּוֹחֶה שַׁבָּת. [בַּלּוּחַ שֶׁלָּנוּ עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת לֹא יָחוּל בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם מְקַדְּשִׁים עַל פִּי הָרְאִיָּה, יִתָּכֵן שֶׁיָּחוּל]. וּמְבָאֵר הַ'חֲתַם סוֹפֵר' שֶׁהַתְחָלַת הַצָּרָה קָשָׁה יוֹתֵר מִגְּמַר הַצָּרָה, כִּי שָׁם הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל כָּל הַצָּרוֹת, וְכָל הַשְּׁאָר הֵם תּוֹצָאָה מִמַּה שֶּׁהִתְחִיל שָׁם. וְאַדְּרַבָּה גְּמַר הַצָּרוֹת מְצַיֵּן אֶת סוֹף הַצָּרוֹת וּתְחִלַּת צְמִיחַת הַיְשׁוּעָה שֶׁנּוֹלַד מָשִׁיחַ בְּתִשְׁעָה בְּאָב. וּמוֹסִיף הַ'חֲתַם סוֹפֵר' בְּכָל דּוֹר וָדוֹר כְּשֶׁמַּגִּיעַ אוֹתוֹ יוֹם שֶׁל עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת, יוֹשְׁבִין בֵּית דִּין שֶׁלְּמַעְלָה וְגוֹזְרִין הַחֻרְבָּן שֶׁל כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה. נִרְאֶה דְּלָכֵן מְצַיְּנִים אֶת צָרַת הַנַּצְרוּת בְּחֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁאָז חָל הַנִּיטְל, לְרַמֵּז שֶׁצָּרַת הַנִּיטְל הִיא בִּבְחִינַת עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת, כְּשֵׁם שֶׁעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת הוּא הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כָּךְ צָרַת הַנִּיטְל שֶׁבָּהּ נֶחְרְבָה צִיּוֹן הִיא שֹׁרֶשׁ הַשֳּׁרָשִׁים שֶׁל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּדִלְעֵיל. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'בְּאֵר יִצְחָק' (על 'אגרת רבי יוחנן בן זכאי') שֶׁאוֹתוֹ הָאִישׁ נוֹלַד בְּעֶרֶב עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'אֲפִיקֵי יָם' (בין המצרים רנז) בְּשֵׁם הַמְפָרְשִׁים לִמְגִלַּת תַּעֲנִית שֶׁאוֹתוֹ הָאִישׁ נוֹלַד בַּעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת כְּשֶׁסִּיְּמוּ לְתַרְגֵּם אֶת הַתּוֹרָה לִיוָנִית עֲבוּר תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ. וּבְסֵפֶר 'לִקּוּטֵי לֵוִי יִצְחָק' מוּבָא שֶׁחֹדֶשׁ טֵבֵת הוּא הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהִיא הַסְּפִירָה הָעֲשִׂירִית. לָכֵן נִקְרָא טֵבֵת מִלְּשׁוֹן ט' בַּת. הַיְינוּ ט' סְפִירוֹת שֶׁמַּשְׁפִּיעוֹת לַבַּת, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בְּרַשִׁ"י (אסתר ב, טז) שֶׁחֹדֶשׁ טֵבֵת הוּא עֵת צִנָּה שֶׁהַגּוּף נֶהֱנֶה מִן הַגּוּף. וְכֵן טֵבֵת הוּא מִלְּשׁוֹן הַטָּבַת הַנֵּרוֹת. וְלָכֵן תְּקוּפַת טֵבֵת, הִיא הַתְּקוּפָה הָרְבִיעִית, דְּמַלְכוּת הִיא הָאוֹת הָרְבִיעִית שֶׁבְּשֵׁם הוי"ה. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ שֶׁחֹדֶשׁ זֶה הוּא שֹׁרֶשׁ הַמַּלְכוּת, וּבִּפְרָט יוֹם הָעֲשִׂירִי בְּטֵבֵת שֶׁהוּא עֲשִׂירִי שֶׁבָּעֲשִׂירִי, בִּבְחִינַת מַלְכוּת שֶׁבַּמַלְכוּת. וְזֶה הַסּוֹד שֶׁל קֶבֶר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁשָּׁם שֶׁשָּׁם יּוֹנֶקֶת קְלִפַּת הַנַּצְרוּת, שֶׁהוּא הַצִּיּוּן שֶׁבְּצִיּוֹן, בִּבְחִינַת מַלְכוּת שֶׁבַּמַלְכוּת. כְּפִי שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָּן שֶׁקֵּבֶר נִקְרָא צִיּוּן מִלְּשׁוֹן צִיּוֹן. וְקֶבֶר דָּוִד הוּא הַצִּיּוּן שֶׁבְּצִיּוֹן. וְכֵן עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת הוּא יוֹם הַ100 מִתְּחִילַת הַשָּׁנָה בִּבְחִינַת מַלְכוּת שֶׁבַּמַּלְכוּת שֶׁהִיא אֶחָד חֶלְקֵי 100 מִכָּל הַסְּפִירוֹת.

כָּתוּב

(יחזקאל כד, א) "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא הָיָה בְּבָבֶל וְנִבָּא בְּיוֹם עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת אֶת מַה שֶּׁקָּרָה בִּירוּשָׁלַיִם בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁהִתְחִיל הַמָּצוֹר. וְהַמַּלְבִּי"ם הִתְקַשָּׁה מַדּוּעַ "שֵׁם הַיּוֹם" וְ"עֶצֶם הַיּוֹם" קְשׁוּרִים עִם הַנְּבוּאָה כִּלְשׁוֹן הַפָּסוּק, וּמְבָאֵר שֶׁהַמִּלָּה עָשׂוֹר שֶׁהִיא "שֵׁם הַיּוֹם" יַחַד עִם עוֹד מִסְפַּר י' שֶׁהוּא "עֶצֶם הַיּוֹם" בְּגִימַטְרִיָּא יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵן י"א טֵבֵת בְּגִימַטְרִיָּא נְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁסָּמַךְ עַל יְרוּשָׁלַיִם בְּאוֹתוֹ יוֹם. נִרְאֶה לְבָאֵר מַדּוּעַ מְבָאֵר הַמַּלְבִּי"ם אֶת הַפָּסוּק דֶּרֶךְ גִּימַטְרִיָּא, כֵּיוָן שֶׁגִּימַטְרִיָּא שַׁיֶּכֶת לַמַּלְכוּת שֶׁמְּקַבֶּלֶת אֶת הַמִּסְפָּר כַּיָּדוּעַ מִסִּדּוּר הָרַשַּׁ"שׁ, לָכֵן הַבֵּאוּר הוּא בְּדֶרֶךְ גִּימַטְרִיָּא. וּלְפִי דְבָרֵינוּ שֶׁיּוֹם עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת הוּא סוֹד הַמַּלְכוּת שֶׁבַּמַּלְכוּת לֹא קָשָׁה קוּשְׁיַת הַמַּלְבִּי"ם, וּמְבֹאָר מַדּוּעַ שֵׁם הַיּוֹם הַזֶּה, וְעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה קְשׁוּרִים לְצִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. וְכֵן רוֹאִים שֶׁאַף שֶׁמָּצִינוּ לְשׁוֹן "עֶצֶם" בְּכָל הַתּוֹרָה רַק ח"י פְּעָמִים, כָּאן כְּתוּבָה שְׁנֵי פְּעָמִים הַלָּשׁוֹן "עֶצֶם", וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ שֶׁנִּרְמְזָה כָּאן נְקֻדַּת צִיּוֹן שֶׁהִיא נְקֻדַּת הָעַצְמוּת שֶׁנִּשְׁאֲרָה בָּעוֹלָם מִלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם כְּפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'פֶּתַח לְסִדּוּר הָרַשַּׁ"שׁ' וּמִמֶּנָּה שֹׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת אָדָם דָּוִד מָשִׁיחַ. וְכֵן אוֹמְרִים בִּסְלִיחוֹת לַעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת, יֶרַח טֵבֵת מְאֹד לָקִיתִי בוֹ. וְנִשְׁתַּנּוּ עָלַי סִדְרֵי נְתִיבוֹ. סָרַרְתִּי פָּשַׁעְתִּי יְגַלֶּה לִי טוּבוֹ. הָאוֹמֵר לַיָּם עַד פֹּה תָבֹא. וְרוֹאִים שֶׁטֵּבֵת הוּא מִלְּשׁוֹן טוֹב, וּלֶעָתִיד לָבֹא יִתְגַּלֶּה הַטּוֹב שֶׁבּוֹ. והוסיף הרה"ג ר' אליהו נחמני שליט"א שב' פעמים עצם היום הזה בגימטריא תִּקוּן או קִינוֹת.

וְכֵן

מוּבָא בְּסִדּוּרִים יְשָׁנִים לִפְנֵי הַצֶּנְזוּרָה, שֶׁהַפַּיָּט הוֹסִיף בַּעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת קֶטַע מְיֻחָד עַל חֻרְבַּן אוֹתוֹ הָאִישׁ: צִיּוֹן הַדְּרוּשָׁה, צְבִי כָל־עֹבֵר. נְתוּנָה לְמוֹרָשָׁה, לְצִיּוּן הַקָּבֶר. לְנִבְלַת בֶּן־אִשָּׁה, פְּשׂוּקָה לְכָל־עֹבֵר. וְהוּא חֹבֵר חֶבֶר, כִּי חַטַּאת־קֶסֶם מֶרִי: חֵלֶף מְקוֹם הַשִּׁית, הַיּוֹרֵד לַתְּהוֹם. שָׂמוּ חֲשׂוּפֵי שֵׁת, וְשָׁם קֶבֶר הַתְּהוֹם. כְּרוּחַ הַחֲרִישִׁית, לְבָבִי כֵּן יִנְהוֹם. וְכָל־הָעִיר תֵּהוֹם, וּמֶה חֳרִי.

וְהוֹסִיף

הרה"ג ר' צִיּוֹן דָּוִד סִיבּוֹנִי שליט"א שֶׁעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא טצ"ץ, וּמוּבָא מוּבָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בְּסֵפֶר 'קוֹל הַתּוֹר' בְּשֵׁם הַגְּרָ"א שֶׁהַגְּאֻלָּה תְּלוּיָה בַּיְסוֹד, וּבְחִלּוּף אוֹתִיּוֹת טצ"ץ שֶׁמִּתְחַלְּפוֹת בְּחִלּוּף אי"ק בכ"ר. שֶׁהֵן כְּמִנְיַן תתקצ"ט מַדְרֵגוֹת שֶׁיֵּשׁ לְמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף. וְרוֹאִים שֶׁהַמִּסְפָּר הַזֶּה הוּא הַמִּסְפָּר שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, שֶׁאָז יַגִּיעַ לְהַשְׁלָמַת תַּפְקִידוֹ. וְנָבִיא אֶת לְשׁוֹן הַסֵּפֶר 'קוֹל הַתּוֹר' (פרק ב' סימן ל"ה) "הַקָּטָן יִהְיֶה לְאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם", "הַקָּטָן" הַיְינוּ אֶפְרַיִם, כַּכָּתוּב "אָחִיו הַקָּטָן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ". וְכֵן "הַצָּעִיר" הוּא אֶפְרַיִם, וְהַכַּוָּנָה, אִם הוּא יַגִּיעַ עַד דַּרְגַּת הָאֶלֶף פָּחוֹת אֶחָד, הַיְינוּ טצ"ץ בַּיְסוֹד, שֶׁהוּא הַדַּרְגָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל אִיתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, אָז אֲנִי ה' אֲפִלּוּ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר "לְאֶלֶף", הַיְינוּ עַד אֶלֶף, וְלֹא עַד בִּכְלָל. כִּי אָז דַּרְגַּת הָאֶלֶף עַצְמָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת בְּעַנְנֵי שְׁמַיָּא בְּדֶרֶךְ נִסִּית כֻּלָּהּ. וְעוֹד מוּבָא בָּהֶמְשֵׁךְ שָׁם "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב" בְּגִימַטְרִיָּא טצ"ץ, מִנְיַן חֲלָקִים שֶׁנִּתְחַלְּקָה תְּקוּפַת עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, "וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ". וְעוֹד מוּבָא בָּהֶמְשֵׁךְ שָׁם מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִיד בְּגִימַטְרִיָּא טצ"ץ עִם הַכּוֹלֵל, כִּי הַמִּסְפָּר אֶלֶף הוּא כְּנֶגֶד מֹשֶה רַבֵּנוּ שֶׁהוּא הַגּוֹאֵל אַחֲרוֹן וּמַשְׁלִים לְמִסְפַּר אֶלֶף, בְּסוֹד "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה". וְעוֹד מוּבָא בָּהֶמְשֵׁךְ שָׁם טצ"ץ בְּגִימַטְרִיָּא פֶּתַח תִּקְוָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט ישעי' תב) בָּעוֹלָם הַזֶּה אֲפִלּוּ תתקצ"ט מַלְאָכִים מְלַמְּדִין חוֹבָה וּמַלְאָךְ אֶחָד מְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת הקב"ה מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַה טַּעַם "אִם יֶשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אֶלֶף וְגוֹ' וַיְחֻנֶּנּוּ".

וְכֵן

מָצִינוּ בְּסִפְרֵי הָרַמְחַ"ל דְּבָרִים מְפֹרָשִׁים שֶׁאוֹתוֹ הָאִישׁ הָיָה מִקְּלִפַּת עֵשָׂו שֶׁמַּלְבִּישָׁה עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְסוֹד הַגְּאֻלָּה יִהְיֶה כְּשֶׁיְּנַתְּקוּ אֶת יְנִיקָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ מִמַּלְכוּת בֵּית דָּוִד. וְנָבִיא תַּמְצִית דְּבָרָיו: ('אדיר במרום' ח"א מאמר 'בריך ברי') "רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וְגוֹ' וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא" הַפָּסוּק מְדַבֵּר עַל עִנְיַן הַטָּמֵא שֶׁהָיָה בְּיִשְׂרָאֵל [אוֹתוֹ הָאִישׁ] רַק שֶׁנִּדְחָה אַחַר כָּךְ. אַךְ הָאֱמֶת הוּא שֶׁמֵּעֵשָׂו הִתְחִילוּ הַדְּבָרִים, וַחֲטָאֵי יִשְׂרָאֵל גָּרְמוּ לַסִּטְרָא אַחֲרָא לְהִתְגַּבֵּר וְכוּ'. וְגַם בֶּאֱמֶת זֶה הַדָּבָר הִגִּיעַ הַרְבֵּה לְדָוִד. וְהִנֵּה לְפִי שֶׁהָיָה מִיִּשְׂרָאֵל אָמַר, "וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן", כִּי הוּא מַחְשִׁיב עַצְמוֹ כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ. וְכוּ'. וּמִכָּאן יִהְיֶה גַּם כֵּן כִּלְיוֹן הַסִּטְרָא אַחֲרָא לֶעָתִיד לָבֹא, וְזֶה סוֹד "בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלּוּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ", כִּי בְּסוֹד הַתַּנּוּר וְלַפִּיד הָאֵלֶּה, יֵרְדוּ אַלּוּפֵי יְהוּדָה אֵלֶּה בְּתוֹךְ הַקְּלִפּוֹת בֵּין הַבְּתָרִים שֶׁבָּהֶם, וְאָז יֹאכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל, וְיַכְרִיתוּ הַסִּטְרָא אַחֲרָא אֲשֶׁר סְבִיבָם. וְעַל כֵּן אָמַר דָּוִד, "וַיַּעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנוּ", כִּי בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲבֹר בְּסוֹד אַלּוּפֵי יְהוּדָה בֵּין הַגְּזָרִים, הִנֵּה יַבְלִיעַ אֶת הַטֻּמְאָה בְּסוֹף הַזּוּהֲמָא שֶׁהִיא צוֹאָה רוֹתַחַת, [שֶׁנִּדּוֹן בָּהּ אוֹתוֹ הָאִישׁ] עַד שֶׁלֹּא יֵרָאֶה עוֹד כְּלָל, וְלֹא יִפְגֹּם עוֹד. וְתָבִין שֶׁזֶּה נֶאֱמַר גַּם כֵּן עַל כָּל מִי שֶׁנִּכְרַת מֵעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל לוֹ בִּפְרָט יִהְיֶה זֶה הָעִנְיָן לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ. וְהִנֵּה אַחַר כָּךְ יִשְׁתַּלֵּם הַתִּקּוּן, וְהוּא סוֹד, "שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר", כִּי דָּוִד הָיָה מַכָּתוֹ תַּמָּה, שֶׁנּוֹלַד מָהוּל וְאָדָם הָרִאשׁוֹן גַּם כֵּן נוֹלַד מָהוּל, אֶלָּא שֶׁבְּחֶטְאוֹ נִמְשְׁכָה עָרְלָתוֹ. אַךְ דָּוִד הָיָה תִּקּוּן לְאָדָם הָרִאשׁוֹן לְהַחֲזִירוֹ בְּסוֹד הַיֹּשֶר, וְעַל כֵּן נוֹלַד מָהוּל. אֶלָּא שֶׁהוּא צָרִיךְ עֲדַיִן שְׁמִירָה, כִּי לֹא נִשְׁלַם הַתִּקּוּן עַד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְלָכֵן אָמַר, "שְׁמָר תָּם", שֶׁהוּא דָּוִד. "וּרְאֵה יָשָׁר", שֶׁהוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן הַנִּתְקָן בְּכֹחוֹ בְּתִקּוּן זֶה. וְזֶהוּ סוֹד הָא' וְהַד' שֶׁל אָדָם. אַךְ סוֹף הַכֹּל בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא סוֹף הָאָדָ"ם, בְּסוֹד הַם' שֶׁלּוֹ, וְאָז יִהְיֶה הַתִּקּוּן שֶׁל שָׁלוֹם, בְּסוֹד, "וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם", וְלָכֵן, "כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם". וְזֶהוּ תִּקּוּן שָׁלֵם שֶׁל אָדָ"ם אָ'דָם דָּ'וִד מָ'שִׁיחַ. וְאָז, "וּפֹשְעִים נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו". כִּי כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁהַטָּמֵא נִבְלַע בְּזוּהַמְתּוֹ שֶׁל הַצּוֹאָה רוֹתַחַת. ('אדיר במרום' ח"ב מאמר ביאור ז' מלכין) וְהִנֵּה הַנִּזְכָּר יֵשׁ"וּ הוּא בְּסוֹד אֱדוֹם, בְּסוֹד עֵשָׂו, וְכֹחַ טֻמְאָתוֹ בְּסוֹד צוֹאָה רוֹתַחַת, שֶׁעַל כֵן הוּא נִדּוֹן בָּהּ. וְהוּא בְּחִינַת הַזּוּהֲמָא הַנִּדְחֵית מִן הַקְּדֻשָּׁה, וְרוֹתַחַת בַּדִּין קָשֶׁה שֶׁבָּהּ. וּמִשָּׁם כֹּחַ גָּדוֹל לַסִּטְרָא אַחֲרָא לְטַמֵּא הַבְּרִיּוֹת. וְזֶה סוֹד פְּעוֹר, שֶׁעֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ. [א"ה לָכֵן בַּעַל פְּעוֹר בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ, שֶׁמִּשָּׁם הֵם יוֹנְקִים. וְכֵן פְּעוֹר בְּגִימַטְרִיָּא נוֹצְרִי. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (סנהדרין סד.) מַעֲשֶׂה בְּסַבְטָא בֶּן אל"ס, שֶׁהִשְׂכִּיר חֲמוֹרוֹ לְעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים אַחַת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לִפְעוֹר, אָמְרָה לוֹ, הַמְתֵּן, עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא. לְאַחַר שֶׁיָּצָאת, אָמַר לָהּ, אַף אַתְּ הַמְתִּינִי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא. אָמְרָה לוֹ, וְלֹא יְהוּדִי אַתָּה אָמַר לָהּ, וּמַאי אִיכְפַּת לִיךְ נִכְנַס, פָּעַר בְּפָנָיו, וְקִנֵּחַ בְּחָטְמוֹ, וְהָיוּ מְשָׁרְתֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מְקַלְּסִין לוֹ, וְאוֹמְרִים, מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם שֶׁעֲבָדוֹ לְזוֹ בְּכָךְ. הַיְינוּ שֶׁקִּשֵּׁר אֶת הָעֲבוֹדָה זָרָה לִבְחִינַת חֹטֶם, שֶׁהוא סוֹד "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'".] וְתָבִין קֶשֶר הַדְּבָרִים, כִּי סִטְרָא אַחֲרָא זֹאת אֵינָהּ מִתְחַזֶּקֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא עַל יְדֵי הַזְּנוּת דַּוְקָא, וְזֶה סוֹד שִׁטִּים, שֶׁהוּא מַעְיָן הַגּוֹרֵם זְנוּת. וְזֶה הַדָּבָר עוֹמֵד תַּחַת קְלִפַּת מוֹאָב, שֶׁגַּם הִיא בְּסוֹד הַזְּנוּת, בַּחוּצְפָּא שֶׁהִיא הַבְּכִירָה, שֶׁקָּרְאוּ כָּךְ עַל שֵׁם אָבִיהָ, וְהַבְּכִירָה וְהַצְּעִירָה הֵם שְׁתֵּי קְלִפּוֹת קָשׁוֹת, וְהִנֵּה הָלְכוּ הַמִּדְיָנִים וְנִתְחַבְּרוּ בְּמוֹאָב, וְאָז נִתְגַּבֵּר הַזְּנוּת, וְנִתְחַזֵּק עִנְיַן הַצּוֹאָה רוֹתַחַת, וְיָצְאָה אֱמוּנָה כּוֹזֶבֶת, שֶׁהִוא כָּזְבִּי, עַל יְדֵי הַטָּמֵא יֵשׁ"וּ שֶׁהוּא זִמְרִי. וְאָז אָמְרוּ לְמֹשֶה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לְךָ, וְזֶה הָיָה הַקִּלְקוּל הוֹלֵךְ לִבְחִינַת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ. וְהִנֵּה זֶה הַטַּעַם שֶׁנִּקְבַּר מֹשֶה מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, כְּדֵי לְהַכְנִיעַ קְלִפָּה זֹאת, עַד שֶׁתִּבְעַר מִן הָעוֹלָם לֶעָתִיד לָבֹא. וְאָז יֵצֵא מֹשֶה מִקְּבוּרָתוֹ, כִּי הוּא הַמַּחְזִיק הַתּוֹרָה. וַאֲפָרֵשׁ לְךָ עַתָּה סוֹד גָּדוֹל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּזֶה הַמּוֹאָב, כִּי הָעֲטָרָה שֶׁל דָּוִד שֶׁהִיא כֹּחוֹ מַמָּשׁ הָיְתָה שְׁקוּעָה שָׁם, וְהוּא סוֹד הַמְּשִׁיחוּת הָעוֹמֵד לְהַחֲזִיר כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם תַּחַת שִׁעְבּוּד הַקְּדֻשָּׁה, בְּסוֹד "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה". וְזֶה סוֹד דָּוִד שֶׁיָּצָא מִמּוֹאָב. וְכֵן מוּבָא מֵהרה"ג ר' אֵלִיָּהוּ שְׁטֶרְן זצ"ל שֶׁזִמְרִ"י בְּמִלּוּי הָאוֹתִיּוֹת בְּגִימַטְרִיָּא יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי.

מָצִינוּ

בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט חוקת תשנ"ט) "פָּרָה אֲדֻמָּה", מִפְּנֵי מַה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בָּאִים זְכָרִים וְהִיא נְקֵבָה, אָמַר רַבִּי אַיְיבוּ מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פַּלְטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ תָּבֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ הַצּוֹאָה, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. נִרְאֶה לְבָאֵר שֶׁיֵּשׁ כָּאן רֶמֶז גַּם עַל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה, כֵּיוָן שֶׁהַגְּאֻלָּה הִיא אוֹר שֶׁל אִמָּא עִלָּאָה שֶׁתַּעֲשֶׂה תִּקּוּן לְמַה שֶּׁפָּגַם אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהוּא בֶּן הַשִּׁפְחָה שֶׁל הַגּוֹי שֶׁטִּנֵּף פַּלְטִין שֶׁל מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלַיִם, וּבִזְמַן הַגְּאֻלָּה תְּתֻקַּן הַצּוֹאָה שֶׁפָּגַם. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה"ג ר' י. א. שליט"א שֶׁלְּשׁוֹן 'רַבֵּנוּ בַּחְיֵי' תָּבֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ צוֹאַת בְּנָהּ, ר"ת צְבָאוֹ"ת, וְכֵן צוֹאַת בְּנָהּ, אוֹתִיּוֹת צְבָאוֹת נֶצַּח הוֹד. כִּי בִּסְפִירוֹת הַנֶּצַּח וְהַהוֹד שֶׁהֵן שְׁתֵּי רַגְלַיִם בְּחִינַת שֵׁם צְבָאוֹת, שֶׁיּוֹרֵד לְעִמְקֵי הַסִּטְרָא אַחֲרָא, שָׁם יֵשׁ אֶת לִכְלוּךְ הַצּוֹאָה שֶׁצָּרִיךְ קִנּוּחַ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (ש"א כד, ד) "לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו".  

וְאַף

עַל פִּי שֶׁאִמָּא עִלָּאָה מַשְׁפִּיעָה לִסְפִירַת הַהוֹד שֶׁנִּמְצֵאת בְּקַו הַשְּׂמֹאל כַּיָּדוּעַ, וְלֹא לִסְפִירַת הַנֶּצַּח שֶׁמְּקַבֶּלֶת מֵאַבָּא, הֲרֵי מָצִינוּ שֶׁחַנָּה אֵם שְׁמוּאֵל שֶמְּסַמֶּלֶת אֶת אִמָּא עִלָּאָה הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁקָּרְאָה לַה' צְבָאוֹת, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (ברכות לא:) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'צְבָאוֹת', עַד שֶׁבָּאתָ חַנָּה וּקְרָאַתּוֹ 'צְבָאוֹת'. אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִכָּל צִבְאֵי צְבָאוֹת שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ, קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לִתֵּן לִי בֵּן אֶחָד. וְשְׁמוּאֵל תִּקֵּן אֶת הַנֶּצַח כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (בראשית כא:) עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם". וְכֵיוָן שֶׁבְּנָהּ שֶׁל חַנָּה שְׁמוּאֵל תִּקֵּן אֶת הַנֶּצַח, הָיָה לְחַנָּה כֹּחַ לִקְרֹא לַה' צְבָאוֹת וּלְהַשְׁפִּיעַ גַּם לַנֶּצַח וְגַם לַהוֹד, וּמִמֵּילָא אִמָּא מְקַנַּחַת אֶת הַצּוֹאָה שֶׁל הַנֶּצַח וְהַהוֹד. (בביאור זה סייעני הרמ"ז שליט"א).

יוֹצֵא

לְפִי דְּבָרֵינוּ שֶׁקֶּבֶר דָּוִד הַמֶּלֶךְ בְּהַר צִיּוֹן, וְיוֹם עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת, וְדָוִד הַמֶּלֶךְ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ הֵם בְּחִינַת עוֹלָם שָׁנָה נֶפֶשׁ; הַיְינוּ הַר צִיּוֹן בָּעוֹלָם, יוֹם עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת בַּשָּׁנָה, וְדָוִד וּמָשִׁיחַ בַּנֶּפֶשׁ. לְפִי זֶה נִרְאֶה לְבָאֵר מַדּוּעַ יוֹם עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת לֹא קִבֵּל מֵעַם יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת אֶת הַהִתְיַחֲסוּת הָרְאוּיָה, אַף שֶׁהוּא גָּבֹהַּ מִתִּשְׁעָה בְּאָב וְדוֹחֶה שַׁבָּת וּבֹו דָּנִים עַל הַגְּאֻלָּה וְכוּ', מִתְיַחֲסִים אֵלָיו כִּשְׁאַר הַצּוֹמוֹת. וְכֵן קֶבֶר דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה מֻזְנָח רֹב הַשָּׁנִים כַּיָּדוּעַ, כֵּיוָן שֶׁהַחֵלֶק שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַיְינוּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ סוֹבֵל יִסּוּרִים בִּזְמַן הַגָּלוּת, וְחֵלֶק מֵהַיִּסּוּרִים הֵם שֶׁלֹּא מִתְיַחֲסִים אֵלָיו כָּרָאוּי וְכוּ', זֶה מִתְפַּשֵּׁט גַּם לְחֶלְקוֹ בָּעוֹלָם וּבַשָּׁנָה שֶׁיִּהְיוּ מֻזְנָחִים, וּלְפִי זֶה מְבֹאָר הַמִּדְרָשׁ (ילקוט שמואל קו) א"ר שִׁמְעוֹן בַּר מְנַסְיָא אֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאִין סִימַן גְּאֻלָּה לְעוֹלָם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וִיבַקְּשׁוּ שְׁלָשְׁתָּם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם" זוֹ מַלְכוּת שָׁמַיִם, "וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם" זוֹ מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, "וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ" זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. כְּשֶׁיְּבַקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶת דָּוִד מַלְכָּם יִרְאוּ סִימַן גְּאֻלָּה שֶׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעוֹרֵר לָבֹא לְקֶבֶר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וּבְמַקְבִּיל יַתְחִילוּ לְהַחֲשִׁיב יוֹתֵר אֶת יוֹם עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת וּכְפִי שֶׁרוֹאִים הַיּוֹם. וכן קבר דוד המלך בגימטריא טבת.

ביאור חישוב הקץ של האריז"ל | קובץ שמע – סוד החשמל

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, סוד החשמל

לפי האריז"ל עניין גאולה בעתה התחיל בשנת הש"ל 5330 ומסתיים בשנת התשע"ה 5775 | עוד בעניין משיח בן יוסף והקשר לשנת 67 למדינה | עניין בשורת קץ הגאולה שתלוי בגילוי סודות התורה…ועוד

להאזנה לשיעור חישוב קץ האריז"ל לחץ כאן

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט שמואל קו) א"ר שִׁמְעוֹן בַּר מְנַסְיָא אֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאִין סִימַן גְּאֻלָּה לְעוֹלָם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וִיבַקְּשׁוּ שְׁלָשְׁתָּם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם" זוֹ מַלְכוּת שָׁמַיִם, "וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם" זוֹ מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, "וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ" זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. רוֹאִים שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל יִגָּאֲלוּ כְּשֶׁיְּבַקְּשׁוּ אֶת דָּוִד בֶּן יִשַׁי. וְכֵן מוּבָא בְּפֵרוּשׁ בַּעֲלֵי הַתּוֹסָפוֹת (בראשית מט, א) בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת אֶת קֵץ הָעוֹלָם וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. אָמַר אֵין רְאוּיִין אֵלּוּ לְגַלּוֹת לָהֶם אֶת הַקֵּץ, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם שׁוּם חֵטְא שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גּוֹרֵם דָּבָר זֶה, וְתָמַהּ מְאֹד וְחִשֵּׁב וּבָדַק וְלֹא מָצָא בְּכָל אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹתָם לֹא חֵי"ת וְלֹא טֵי"ת עַתָּה נִבְהַל יוֹתֵר מִבָּרִאשׁוֹנָה. חָקַר עוֹד וְלֹא מָצָא בְּאוֹתִיּוֹת שְׁמוֹתָם לֹא קוֹ"פ וְלֹא צָדִ"י אָמַר עַתָּה בִּינוֹתִי כִּי אֵינָם רְאוּיִים לְגַלּוֹת לָהֶם אֶת הַקֵּץ כִּי אֵין בָּהֶם אוֹתִיּוֹת שֶׁל קֵ"ץ רָאָה יַעֲקֹב דָּבָר זֶה וְדִבֵּר בִּדְבָרִים אַחֵרִים. וּמְבָאֵר הַסֵּפֶר 'עִטּוּרֵי תּוֹרָה' שֶׁיַּעֲקֹב רָאָה שֶׁאֵין בַּשְּׁבָטִים אוֹתִיּוֹת קֵ"ץ, הַיְינוּ שֶׁאֵינָם מְחַכִּים וּמְצַפִּים לַקֵּץ, וְלָכֵן אֵינָם רְאוּיִים לְגִלּוּי שְׁכִינָה. כִּי בִּשְׁבִיל לִזְכּוֹת לַשְּׁכִינָה וּגְאֻלָּה צְרִיכִים לְצַפּוֹת לַקֵּץ. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א שֶׁאוֹתִיּוֹת חֵ"ט קֵ"ץ מְרַמְּזוֹת עַל טַ"ח קֵ"ץ, כְּמוֹ "טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם". וְזֶה גַם גִּימַטְרִיָּא רָ"ז, שֶׁלֹּא עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה לְקָרֵב אֶת הַקֵּץ. וכן מתי עם האותיות בגימטריא מלך המשיח, לרמז שהמושג מתי נוסד כדי שיצעקו תמיד מתי יבא מלך המשיח וכן המספר המסתתר בין אותיות מת"י בגימטריא 750 כמנין מחשב"ת לרמז שצריך להשקיע מחשבה לחשב מתי יבא לחזק את הצפיה. וכפי שהבאנו לְעֵיל אֶת הַמִּדְרָשׁ (תהילים ז) שֶׁחֲבַקוּק שׁוֹאֵל אֶת ה' "עַד מָתַי", וַה' עוֹנֶה לוֹ שֶׁיִּקַּח לוּחַ וְיִכְתֹּב עָלָיו אֶת הָאַלֶּ"ף בֵּי"ת בְּמִלּוּיָן וְיֵדַע אֶת הַקֵּץ. וְגַם שָׁם רוֹאִים שֶׁיְּדִיעַת הַקֵּץ הִיא דֶּרֶךְ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה

וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט במדבר תשלו) "לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר קַוֹּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי", זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ" אֲפִלּוּ אֵין בְּיַד יִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַקִּוּוּי כְּדַאי הֵן לַגְּאֻלָּה בִּשְׂכַר הַקִּוּוּי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "טוֹב ה' לְקֹוָו", וְאוֹמֵר "שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה", שֶׁמָּא תֹּאמַר "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשַׁעְנוּ" תַּלְמוּד לוֹמַר "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'", קִוִּיתֶם וְלֹא נוֹשַׁעְתֶּם קַוּוּ וְשׁוּבוּ וְקַוּוּ, וְאִם תֹּאמַר עַד מָתַי נְקַוֶּה כְּתִיב "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם", וְאוֹמֵר "חִזְּקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַה'", וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו "לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע", דָּוִד שֶׁקִּוָּה לִי עֲנִיתִיו. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (שמו"ר לג, ג) "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲנִי יָשַׁנְתִּי לִי מִן הַקֵּץ, וְהקב"ה עֵר, "קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי".

ביאור נבואת דניאל: יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים, וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ – שורש השאלה הנפוצה: אמרו את זה כל שנה!!

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-משיח בתשע"ו

הסבר המפרשים על הפסוקים

ט. וַיֹּאמֶר: "לֵךְ דָּנִיֵּאל, כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ. 

 רש"י  עד עת קץ. עד אשר תקרב הגאולה : 
מצודת דוד: לך דניאל. ר''ל לך משאלתך ולא תשאל עוד כי דברי הגאולה יהיו סתומים וחתומים ברמז לבל ידעוה עד עת קץ אבל בבוא הקץ יתחכמו הכל להבין הרמז : 

י. יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים, וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ. 

רש"י:  יתבררו ויתלבנו. החשבונות האלה : ויצרפו. בהם רבים להבינם : והרשיעו רשעים. את החשבונות לחשבם שלא כמשפט וכשיכלו יאמרו אין עוד גאולה : ולא יבינו. אותם כל רשעים : והמשכילים יבינו. אותה בבא עת קץ : 
מצודת דוד:  יתבררו. הדברים יתבררו ויתלבנו ע''י חוקרים ומחשבים ר''ל יחפצו לברר הדברים וללבן לדעת האמת : ויצרפו רבים. ר''ל רבים יחשבו אשר יצא חשבונם צרוף ומזוקק מבלי שגיאה : והרשיעו רשעים. ובעבור זה ירשיעו הרשעים לומר הואיל ולא בא המשיח בזמן אשר יצא לפי חשבונם שוב לא יבוא : ולא יבינו. לתלות הדבר בטעות החשבון : והמשכילים. אבל המשכילים יבינו לתלות הדבר בטעות החשבון ולא יתייאשו מן הגאולה.
  • מה שאנו רואים מכאן שהרשעים ('רש"ע' ראשי תיבות: רצון של עצמו) יחשבו שכיון שהמשיח לא בא בחישובים הקודמים זה אומר שהוא לא יבוא (וזה מראה על נקודת פנימיותם וד"ל) - ולא יבינו כל רשעים שהדבר בא בסיבת טעות החשבון - וזו בעצם פותח לנו הבנה בנקודה של הדיבור הידוע "אמרו את זה כל שנה" - אנו מבינים כעת לאיפה מגיעים שורש הדברים...

  • וכמו שאמר חכם שמי שלא מתבונן בסימנים ובמה שקורה בעולם ומבין שמשיח בפתח נחשב "לשוטה" (וזה עוד לפני הקודים והגימטריות) - וזה מחזק את מה שכתוב כאן.. והמשכלים יבינו 'מדעתם' 

  • והמשכלים יבינו = 1331 (מילוי)
  • משיח = 1331 (משולש) - אנו רואים שלהבין חשבונות הגאולה זה ע"י המשולש כפי שהרחבנו בעבר
  • 1331 השכינה בציון בהתשעו
    1331 יהוה אלהים יוצר בראשית
    1331 מלחמות יהוה התשע"ו
    1331 נשמת ישראל
    1331 המשיח ישכן בירושלם
    1331 המשיח פועל בהתשע"ה
    1331 בית מקדש של מעלה

משיח בתשע"ו ע"פ דניאל 3

משיח בתשע"ו ע"פ דניאל 2

משיח בתשע"ו ע"פ דניאל 1

אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה.

מידע נרחב על פתרון דניאל גם בספר משיח בתשע"ו בעמודים 10-17

1335 המלכת המשיח בעתה
1335 אליהו התשבי יתגלה בימינו
1335 המשיח האחרון ימשח בשמן טהור
1335 המקדש השלישי בתשעו לפני
1335 המשיח שש שבע
1335 י-ה-ו-ה יגאלינו בי' טבת תשע"ו
1335 מזמור לדויד ∆
1335 מיועדו למשיח להתשעו
1335 מלכות ליהוה בהתשעו
1335 מסגד אל אקצה יחרב התשע"ו
1335 משיח אחרון עני ורכב על חמור
1335 משיח בא ∆
1335 משיח בן דויד אליהו הנביא ה-תשע"ו
1335 משיח יבא לציון בתשעו
1335 משיח יהוה ב 2212 2015 - סופי תיבות (בכתיבת כל מספר ככתבו)
1335 סוד ביאת המשיח נחשף - אותיות לפני
1335 עם ישראל יצעק למשיח יהוה
1335 עת התגלות המשיח בימינו - לפני
1335 מפלת דמשק - אחרי גדול
1335 תִּצְמַח הַיְשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל
1335 מפלת דמשק - לפני
1335 כסאך יהיה נכון בימינו - אתבש

"תיפח רוחם של מחשבי קיצין"-האמנם ? האם מותר לחשב את מועד הקץ ? ומה משקלן של הגימטריות בכלל, ובגילוי וחישוב הקץ בפרט ? כל התשובות המוסמכות בנושא ש-"במחלוקת"

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-משיח בתשע"ו

מאת: ציון סיבוני
תמצית המאמר: האיסור על חישוב הקץ היה רק על תקופת "אחישנה" (אנו כבר "בעתה" משנת תש"ה). כמו כן, האיסור היה לחשב על דרך של גילוי הקץ בניגלה, אולם על דרך הרמז, הדרש והסוד- אין הדבר אסור. ואדרבא, יש חובה על כ"א לחפש ולמצוא את רמזי הקץ בתורה ובנביאים.

בס"ד, חז"ל אמרו:-"אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן, תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע אותו הקץ ולא בא, שוב אינו בא, אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו". ומאידך, אנו מוצאים את דברי חז"ל במקומות אחרים, אשר יש בהם סימנים מובהקים, שבאמצעותם ניתן לזהות את הקץ, "אימתי בן דוד בא":-ואמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל…".

אחד מעיקרי האמונה שלנו הוא:-כי משיח בן דוד, יבוא באחרית הימים ויגאל אותנו, גאולה שלמה. וכי למרות שהתמהמה, בכל יום אחכה לו שיבוא" , מכאן ניתן להבין, כי הגאולה יכולה להתרחש בכל יום ובכל שנה ! אך מאידך, אנו רואים סתירה, כביכול, לדברים אלו בדברי חז"ל  כי:-"בניסן ניגאלו ובניסן עתידים להיגאל". " ובסנהדרין צז':-"תנו רבנן, בשבוע שבן  דוד בא….בששית קולות , ובשביעית מלחמות , במוצאי שביעית בן דוד בא". הכיצד, לכאורה, יש סתירה ? ומתרצים זאת (עפ"י הפשט) כי אכן האמונה והציפייה אמורים/צריכים להיות מידי יום ביומו, אולם יש מועדים, כגון אלו המוזכרים לעיל, אשר מסוגלים יותר לגאולה השלמה, יותר מכל מועד אחר…

מאוד מעניין, שגם חלק מגדולי ישראל, אשר התנגדו לחישובי קיצין…הם בעצמם הביאו חישובי קץ, אשר עברו, ובן דוד טרם בא… יש  כאן, עקב הנ"ל, לכאורה, קצת בלבול ואי הבנה , האם מותר, או אסור לחשב את הקץ…,

בתורה, ראינו כי יעקב אבינו אסף את השבטים הקדושים, ורצה לגלות להם את הקץ, אך רוח הקודש ניסתלקה ממנו והוא לא יכול היה לגלות להם את הקץ. והנביא  דניאל, אשר חי בתחילת בית שני,  התנבא על אחרית הימים/קץ הימין, ונימסרו לו 2 מועדים סתומים (1290 ,1335),אך גם לו לא נודע, אלא ברמז סתום (וגם לדעת מי שאומר שדניאל  כן ידע, הרי המלאך אומר לו בפרוש ,שיסתום את הדברים , ולא יגלה אותם…ואתה תנוח לך לקץ הימין)…                      מאוד מעניין, מה אומר לנו הזהר "וירא"(הסולם) :-"…כשבאו (רבי יהודה ורבי יוסי), לפני רבי שמעון וספרו לו המעשה, אמר להם, אולי בקץ המשיח שבאלו האותיות היתם עוסקים. אמרו לו, אין אנו יודעים, כי הכל נשכח ממנו". "אמר להם רבי שמעון, אין רצונו של הקב"ה בזה, שיתגלה יותר מדי (מדאי) לעולם, וכשיהיה קרוב לימות המשיח, אפילו תינוקות שבעולם עתידים למצוא סודות החכמה, ולדעת בהם קצים וחשבונות של הגאולה, ובאותו הזמן תיגלה לכל…".

ובדניאל יב',ד':-"ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת… ובפסוק ט',"מצודת דוד":-"כי דברי הגאולה יהיו סתומים וחתומים ברמז לבל ידעוה עד קץ, אבל בבוא הקץ יתחכמו הכל להבין הרמז".   רש"י:-" והמשכילים יבינו-"אותה בבוא עת הקץ".    אבן עזרא (פסוק ט):-"…כי סתומים וחתומים הדברים, וזה לאות  כי בגעת הקץ יבינו המשכילים רמיזות המלאך , על כן..". אנו רואים, איפוא, כי עפ"י הדברים הבהירים/ברורים הנ"ל, הרי שלקראת הגאולה ממש, מועד הקץ יתגלה. בתרגום יונתן על הכתוב (קהלת צז', כד'):-"רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו"- "הא כבר איתרחק מבני נשא למידע כל מה דהוה מן יומי עלמא, ורז יום מותא, ורז יום דייתי מלכא משיחא"-ודייק הרה"ג ר' יוסף שיינברגר שליט"א שהתרגום יונתן אומר כי אי אפשר לדעת את היום שבו יבוא מלך המשיח, אבל את השנה, בערך אפשר לדעת. !!!       ואומר לנו רש"י דבר מדהים (בדניאל ח', יד'):-"ואנחנו נוחיל להבטחת מלכנו קץ אחר קץ , ובעבור קץ הדורש ונודע כי טעה במדרשיו, והבא אחריו יתור וידרוש דרך אחרת". ועוד כותב רש"י (תהלים קל, ו):-"נפשי לב' משומרים לבקר", הריני מן המצפים לגאולה."שומרים לבוקר"-מצפין וחוזרין ומצפין קץ אחר קץ". "מצודת דוד"-"בבוא העת אז יפקחו עיני הכל ,להבין רמזי הגאולה". ובסליחות בעשרת ימי תשובה, אנו אומרים:-"חשבון אחר חשבון עמך יפתור, חוכה וסוכה ודוה וחוזר לפתור. זח אור משכיל יכולת לחתור. זמן קול התור מתי לפתור".

וכתוב (שה"ש ז, יב, יג):-"לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים ,נשכימה לכרמים ניראה אם פרחה הגפן, פתח הסמדר הנצו הרמונים, שם אתן את דדי לך". ומתרגם התרגום:-"אמרין בני ישראל אלין לאלין ,נקדים בצפרא ונהך בית כנישתא ולבית מדרשא, ונבקר בספרא דאוריתא ונחמי אי מטא זמן פורקנא דעמא בית ישראל דמתילין לגופנא לאתפרקא מגלותהון ונשאל לחכימיא איתגלי קדם ה' זכותא דצדיקיא דמלין פקודיא כרמנא, אי מטא קצא למסק לירושלם למתן תמן שבח לאלהא דשמיא ולמקרב עלון ונכסת קודשין". רואים מהתרגום שחיפוש זמן הקץ הוא מהתורה:-" ובכל הדורות קמים בני ישראל בכל יום ויום  בבוקר , והולכים לבית הכנסת ולבית המדרש ללמוד תורה, ולחפש בתורה לדעת, אם הגיע זמן הקץ והגאולה של ישראל, כדי לדעת אם הגיע הזמן לעלות לירושלים עיר הקודש, להיות מוכנים להקרבת הקורבנות".

ובמדרש (תהלים ז)-חבקוק הנביא שואל את ה':-"עד מתי"- וה' עונה לו שיקח לוח ויכתוב עליו את האלף בית במילויין וידע את הקץ" (סה"כ=5775+תשע"ה).אנו רואים, איפוא, שידיעת הקץ היא דרך אותיות התורה.

ובגלות מצרים מצינו (שמו"ר ה,יח):-"מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן".  וכן מצינו  במדרש (תנחומא ויגש ה, י):-שכל מה שאירע ליוסף ואחיו הוא רמז למה שיקרה בגאולה העתידה. וכמו שאצל יוסף   האחים לא הכירו את יוסף, עד שאמר להם:-"אני יוסף אחיכם" , כך גם לעתיד לבוא בגאולה השלמה, בקרוב, יאמר לנו ה' יתברך :-"אני ה' אלהיכם", ואז יבינו בני ישראל את כל המאורעות והצרות שפקדו אותם.                         ועיין במאמר הגאולה לרמב"ן (שער ד' בהוצאת מוסד הרב קוק), שבאחרית הימים מותר לחשב קיצין, ומתייחס כבר לדורו כזמן אחרית הימים, ומחשב שם את הקץ. וכן מובא שם שקודם הזמן של הקץ האמיתי ,הוא יפורסם בעולם, וכולם ידעו ויבינו את הקץ.  וכן מובא "באוצרות רמח"ל" (עמוד רנ"ד):-"למה שאומרים בזהר "וירא", שבסוף הגלות אפילו התינוקות יאמרו קצין, סוד העניין הוא…ומתבאר מדבריו שלא די שאין איסור בגילוי הקץ, אלא אדרבא, מצוה גדולה ורבה היא שעל ידי זה מסתלקת הסטרא אחרא, ונמצא שהוא המקרב וממהר את סוף הגלות".                       וכן מובא בספר "קול התור" (סוף פרק ד')ע"י תלמידו של הגר"א, בשם הגר"א, בנוגע לדעה שכלו כל הקיצים…"ולמאן דאמר תפח עצמותיהם של מחשבי קצין", הכונה, למחשבי קיצין גרידא, כלומר בלי ה"אתערותא דלתתא" שאינם מתחשבים עם האתחלתא הבאה ע"י משיח ראשון, משיח בן יוסף…ובמידה שאנו מקדמים את פני הגאולה לרצות את אבניה ולחונן את עפרה, הגאולה מתקרבת אלינו בסוד "כי בא מועד", וכמו שכתוב "שובו אלי ואשובה אליכם", ובמידה זו מתגלים לפנינו רמזים קדישין על מועדי הפקידות וקץ המגולה בדור האחרון".

אנו רואים, איפוא, כי אם יש "איתערותא דלתתא" (השתדלות שבאה מלמטה) בקרוב הגאולה ברחמים, ואדרבא, מהשמים מסייעים לו ומגלים לו תאריכי הפקידה כדי לעורר את העם.

ובספר "ליקוטי הצבי" (ויחי)-המלבי"ם ז"ל בפרושו על דניאל מביא קץ לגאולתן של ישראל, וגדולי הדור כתבו לו, הרי אמרו חז"ל "תפח רוחן של מחשבי קצין, והשיב להם:- חכמנו ז"ל, ראו ברוח קודשם שהגלות יומשך לכמה וכמה מאות שנים, לכן תכף אחר החורבן אמרו על מחשבי קצין תפח רוחן, אבל אני דיברתי בעקבתא דמשיחא אחרי חבלי משיח הגדול והנורא, ואחרי שכבר סבלנו הרבה צרות ישראל' ,ל"ע ,והגיע זמנן של ישראל להיגאל, לכן יפה דברתי עת וסוף וקץ לכל צרותינו".

וכן מצינו שהאיסור לגלות את הקץ , הינו רק דרך לימוד נגלות התורה, אבל כשמגלים דרך למוד פנימיות התורה, אין איסור. כמובא ב-רמח"ל ("אדיר במרום", מאמר בריך ברי לעתיק יומין) על הגמרא שמשיח בא בהיסח הדעת ,שהיסח הדעת היינו שהכיסוי הוא בזו"ן שהם בבחינת הדעת, (בחינת נגלות התורה), אבל בבינה שהיא בבחינת נשמה ופנימיות התורה, הוא שורש משיח, ושם יש לזה גלוי.  והאריך בזה הגרי"א חבר (ביאורי אגדות אפיקי ים סנהדרין צו) ונביא את לשונו בקצרה:-"סוד הקץ אינו כשאר רמיזין לאשכחא בסלע, דנפקו טיפין מסלע דיצירה, אלא בעי לנוקב להאי סלע מעבר לעבר, עד שמגיע לתהום בריאה ושם יתגלה. והוא מה שאמרו שקץ משיח "לבא לפומא לא גלי", שלב הוא בבינה ,ופה ולשון הם זו"ן ,ובינה היא בבריאה, וזו"ן ביצירה ועשיה ,כידוע, ולכן קץ משיח נישאר במחשבה בלב, הלב מבין. ולא בא בדיבור לנביאין שהשגתם ביצירה. והוא גם כן מה שאמרו "ללבי גיליתי ,לאיברי לא גיליתי", שהם איברים דגופא דזו"ן שהם בב' עלמין יצירה ועשיה.והוא שרצה חבקוק לעמוד על קץ משיח, והשיבו לו הקץ אינו בא בדיבור רק בסוד כתיבה בלב, כמו שכתוב "כתבם על לוח לבך". ורואים שאלו המתעסקים להבין את הקץ על דרך הנסתר, נשמת התורה, שהוא בחינת בינה עולם הבריאה, שכן הקץ גלוי ואינו מכוסה. וזה הטעם גופא מלא מעניין חישובי קיצין, כיוון שבבחינת בינה אין היסח הדעת. וכן המספר המסתתר בין אותיות משיח הוא 552, כמניין תעלומה, לרמז שביאת המשיח היא תעלומה של סוד שצריך לגלות כמו שמגלים תעלומות התורה. ועוד טעם נראה לבאר מדוע גילוי הקץ דרך תורת הניסתר הוא מותר, דכל עניין הגאולה הור דבר שהסטרא אחרא מתנגד אליו בתוקף רב ביותר, ועל כן מביא אותה הקב"ה בדרך נסתרת של ערמה, כמו הולדת שורש משיח ע"י לוט ובנותיו, ויהודה ותמר, שבאו בדרך זנות… ולכן, גילוי הקץ דרך נסתרות התורה , הוא האופן היחיד בו אפשר ללמוד ולהבין את עניין הקץ שנעשה דוקא בדרך זו".

ומובא בליקוטי מוהר"ן (קפו)"…וכמו שמצינו בדניאל שמרמז על סוף קץ הגאולה , ועתה הדברים סתומים, כמו שכתוב שם "סתום הדברים וחתם", כי אין אדם יודע עתה איך מרומז שם זמן הגאולה, אבל לעתיד אם ירצה השם כשיקויים הדברים, ויגיע קץ האמת, ויבוא משיחנו, אזי ידעו למפרע איך שמרומז בדבריו זמן הקץ".

ועוד מצינו חלק ממכתב שכתב הרה"ג ר' אלחנן וסרמן הי"ד, (קובץ מאמרים ואגרות ח"א עמוד שכ"ט) "צריך לפרסם גלוי לכל כי הננו עכשיו בתקופת "עקבתא דמשיחא", דבר זה ברור כשמש. ואודיעו אשר עלה בדעתי זה ימים רבים, כי ראוי מאוד לאסוף מכתתבי הקודש ומדברי חז"ל, כל הכתובים והמאמרים מענייני תקופתינו ולבאר את פשטי הדברים…להראות איך שהדברים נתקיימו ומתקיימים לעינינו ממש". וכן מצינו ברש"י (שבת לא) צפית לישועה, לדברי הנביאים, כלומר האם ציפית לישועה, להתגשמות דברי הנביאים… ועוד מצינו חלק ממכתבו של הרה"ג ר' שמעון הורוביץ זצ"ל, שהיה מראשי ישיבת "שער השמים", ומגדולי המקובלים,בשנת תרצ"ג, בסכמתו לספר "קץ הימין":-"אני מבקש מכבוד תורתו שיסדר היטב את כל הרמזים והחידושים בעניין גאולתינו ופדות נפשנו, וידפיס בהצלחה , וה' יעזרהו על זה, , כי בחשכת הגלות הגדול והנורא הזה ראוי והגון לכל מי שיש לו איזה דברים נסתרים ורמזים טובים לעניין הגאולה, שיוציאם לאור הגורם שמחה בלב לאיש, וגורם חיזוק התקוה וכמים קרים על נפש עיפה".                                                                                              וכן, מובא בספר "דברי תורה" מהאדמו"ר ממונקאטש זצ"ל (אות ק) בשם "הקנה" שמותר לעורר שהגאולה קרובה, ולא צריך לחשוש מה יהיה אם חו"ח בן דוד לא יבוא".   ומתוך הסכמות לספר "ואשר תבואנה יגידו", שמבאר את נבואות אחרית הימים, ואת קץ זמן הערב של שנת הערב של שנת תשע"ב. דברים מתוך הסכמת הגר"ש אוירבך שליט"א:-"אין ערוך להדבר הגדול הזה לפתוח פתח על פי פתחן של ראשונים בדברי הנביאים הנאמרין באמת, ואשר נבואה שהוצרכה לדורות ניכתבה, ומי ישיג גודל העניין בדברי הנביאים בגאולת ישראל ופדות נפשנו, ומי יתן וכל עם ה' יתבוננו בינה בדברי הנביאים".                                                                                                                ומתוך הסכמת נהרה"ג ר' צבי קושלבסקי שליט"א:-"אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע". הנביר מדבר על תקופת "עקבתא דמשיחא" ומציין שיש חובה מיוחדת באותה עת להדברות בנושא חיזוק האמונה, כי בימים טרופים אלו צריך להתגבר ולהתחזק באמונה טהורה ותמימה, שכל מה שקורה אינו אלא הכנה לגאולה השלמה. ועת צרה היא ליעקב וממנה ומתוכה יושע . על כן, אברך. מחבר ספר זה שבא למלאות צו השעה לגלות מתוך דברי הנביאים וחז"ל, מה פשר כל המאורעות אותנו, ומתוך זה שרואים אנו כמה תואמים להפליא דברי חז"ל, הגאונים והראשונים, עם כל הקורה  לנו, נדע שכמו שנתקיימו הראשונות ,כך יתקיימו האחרונות".   ובמדרש שמעוני (חבקוק תקס"ב) מאי "ויפח לקץ ולא יכזב", אמר ר' שמואל בר נחמני "תיפח רוחן של מחשבי קצין", פשוט יחד עם המילוי והכולל ת"ו יו"ד קו"ף צד"י יו"ד נו"ן בגימטריא 5775. היינו שצריך להפיח רוח ולמלאות את האותיות הללו לדעת את הקץ. ויש אומרים תיפח רוחם דוקא של מחשבי הקצים…תיפח מלשון "ויפח באפיו נשמת חיים", על כל החישובים והרמזים היפים שהם מתאמצים למצוא ולפרסם. והוסיף ר' מ.צ. שאם נכתוב תפח בלי יוד "תפח רוחם של מחשבי קיצים"=1692=חמש שבע שבש שש (5776). וכן נוסח הרמבם בהלכות מלכים פרק יב "וכל הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו"=5776=תשע"ו.

לסיכום:- האיסור על חישוב הקץ היה רק על תקופת "אחישנה" (אנו כבר "בעתה" ). כמו כן, האיסור היה לחשב על דרך של גילוי הקץ בניגלה, אולם על דרך הרמז, הדרש והסוד- אין הדבר אסור. ואדרבא, יש חובה על כ"א לחפש ולמצוא את רמזי הקץ בתורה ובנביאים. תודה מיוחדת לרב יקותיאל פיש (סוד החשמל) שהעביר לי את כל המקורות הנ"ל ולאתר "כי לה' המלוכה"  סוד .1820

—-

תוספת:

תורה נביאים כתובים (משולש+רגיל) = 5776

זה מרמז על שלמות הכל שלמות = 776 ביאת המשיח = 776 (ראה רשימת גימטריות 776 כאן)

צפנת פענח משמעות המספרים 70 – 376 – 1948 – 2018 – 3760 לשנת הגאולה | מצגת/סרטון

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, סרט, שבעים שנה

סודות ברית בין הבתרים - עודכן סרטון חדש מאת צ' סיבוני


מצורף מאמר מצויין ומעמיק! ממליץ לכולם לבדוק לעומק!  מסגרת יציבה שיכולה להסביר גאולה השנה! האם "יום הששי" הוא יום ה' באייר תש"ח ? מאת צ"ס

תגובה של : Rami Zaltsman ק(י)ץ ה׳תשע״ח המיוחל - עליו דובר רבות!

ק(י)ץ (ה׳ אלפים) ת״ח תש״ח תשע״ח

הגאולה נבנית בשלבים - פרעות ת״ח-ת״ט, הקמת מדינת ישראל ב-ה׳ באייר תש״ח וק(י)ץ תשע״ח במלאות 70 שנה למדינת ישראל...
הכל זה נדבכים של הכנה לגאולה - כשם שהגימטריה והאותיות של השנים המסוגלות הללו הן מורכבות אחת מהשניה - בנדבכים - בתוספת עוד אות (והערך הגימטרי שלה) כל פעם.
ואותיות שהתווספו מאז שנת (ה׳ אלפים) ת״ח הן האותיות ש׳+ע׳ - שהן אותיות ״שעשוע״ - שע+שע באלף השישי - שזה גם כן מרמז ומתקשר לפוסט הרמזים של מכירת מובילאיי שבראשות אמנון שעשוע.
אמנון - אם נון.
נון - זה כנגד ן׳ שערי בינה.
אם - כנגד ספירת הבינה.
יוצא פעמיים בינה - שזה מסתדר עם המיזוג בין הבינה המלאכותית של המוצר של מובילאיי - הבינה המלאכותית שמורכבת במכונית ויוצרת מכונית אוטונומית - לבין הבינה החומרתית של חברת אינטל שהיא החברה העיקרית ביצור שבבי מעבדים למחשב.


עדכון קודם "צפנת פענח-סודות המספרים 376 , 1948, 2018, 3760, בברית בין הבתרים" בס"ד-מצ"ב מאמר חדש/מעודכן ובו חידושים ותוספות רבים. לחץ כאן לצפיה במצגת

המאמר הקודם של ציון סיבוני: האם ידוע מקום קבורת משה רבינו ומתי יתגלה ויגאל אותנו
ארון הברית

זמן הקץ התשע"ו רמוז במדויק במילים "תיפח רוחם של מחשבי קיצים" – פלא פלאים

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-גימטריות, כללי, משיח בתשע"ו, סוד האותיות והמספרים

  • אנו לוקחים את המשפט "תיפח רוחם של מחשבי קיצים" = 1692 בדיוק!! – כשנכתוב "חמש שבע שבע שש"  נקבל שוב את המספר = 1692 זה פלא פלאים!!

  • אבל הפלא היותר גדול שאנו לוקחים את הגימטריה הרגילה 1692 ומוסיפים כולל = 5 מילים  ואז מוספים את המילוי של האותיות שזה 4079 – מה הסיכוי שזה יצא גם 5776…. זה פלא פלאים כשרואים דבר פלאי כזה – אין סיכוי שזה נוצר באקראי…. בשני האופנים מקבלים את אותו גימטריה?<?

וזה רק מצטרף ומחזק את עשרות הרמזים שראינו לגבי שנת תשע"ו – כל הפרטים פתרון הקץ בדניאל ועוד.. בהרצאות שנמסרו ע"י הצדיק הקדוש רבי ציון ברכה זצ"ל בדף משיח בהתשע"ו

לחץ על התמונה להגדלה

תיפח רוחם
דפדפו באלבום תשע"ו רמזים חדשים מתעדכנים תדיר
[widgetkit id=2493]
באם נרצה לכתוב כמו שכתוב בחז"ל"קיצין" אז נוריד (י) תפח רוחן של מחשבי קיצין – ונוסיף בסוף 'נ'

שמענו שיש גרסאות שניתן לומר "תתפח" תתפח רוחם של מחשבי קיצים… התענוג של ראיית פלאי ה' נותן לנו שמחה ורחבות לנפש

 האם מותר לחשב מתי יבוא משיח? התשובה היא כן! וכמה שיותר! מצווה גדולה לעשות חישובים בימים הללו ערב הגאולה 

רמזים חדשים מאת: צ.ס עד סוף האלף נותרו 225=קליפה=חזיר (עשו)     דרך כוכב מיעקב   דרך=224 כלומר משיח בשנת תשעו מערת שדה המכפלה(ר"ת משה)=1202=בראשית ברא אלקים=כי אשה כשית לקח – – מערת המכפלה=892=יציאת מצרים (משה קשור למערת המכפלה) – הפסוק ה 5774 בתורה הנו בהאזינו יב   "ה בדד ינחנו"  והפסוק ה 5775 הנו "ואין עמו אל נכר"   רשי אומר  ורבותינו דרשוהו על העתיד  ואילו הזהר בפרשת משפטים כותב  "וישראל שהיו כיונה נרדפים לפני נשר מצד עופות אומות העולם באותו הזמן יתעורר נשר ויפרוש כנפיו על ערבובית האומות ועשו וישמעאל שהם עמלקים וערבוביה רעה של ישראל וטורף אותם שלא ישאר אחד מהם לקיים מה שנאמר בישראל   "ה בדד ינחנו ואין עמו אל נכר"  ומשם ואילך אין מקבלים גרים לימות המשיח   ואומות עובדי עבודה זרה של העולם שישארו יעורר הקדוש ברוך הוא חיה "של אדם" לשלוט עליהם לקיים בהם כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו לקיים בישראל וירדו בדגת הים וגומר ומוראכם וחתכם וגומר
מאוד מעניין   חיה  "של אדם"=375=דאעש    של=330=טורקיה     אדם=45=מה=גאולה=אבולה=דם (עם הכולל)
בית פעור- סמל הטומאה שרוצה לקטרג על ישראל כל  יז בתמוז אך רואה את משה ויורדת/חוזרת
בית פעור=775 כלומר סופו של פעור יהיה בתשעה ומשום שכנגדו השם שם את משה רבינו ע"ה הרי שגם קברו של משה יתגלה בתשעה
[widgetkit id=2493]

המערכה שהתחילה בעזה והקשר לטורקיה וגימטריות על תשע"ו + רמזים על ה13 חיילים שנהרגו בגדוד 13 ביום ה13

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-משיח בתשע"ו, תיעוד אירועים

דברים חשובים ממערכת "סוד החשמל"

בסוף המאמר הוכחות נוספות על שנת התשע"ו

ונביא דברים ששמעתי בשם צדיק גדול מגדולי ישראל שליט"א המערכה שהתחילה בימים אלו בעזה לא תיפסק לפני שתתפתח ממנה מלחמת עולם שלישית, שהיא מלחמת גוג ומגוג הנוראה שעליה נבאו כל הנביאים, שבמהלכה יתגלה מלך המשיח ויגאלנו גאולת עולם. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' גַּמְלִיאֵל הַכֹּהֵן רַבִּינוֹבִיץ שליט"א בעמח"ס 'גַּם אֲנִי אוֹדֶךָּ' שחמאס בגימטריא לגוג ומגוג עם האותיות, לרמז שמלחמת החמאס בעזה תוביל למלחמת גוג ומגוג.

ונראה לבאר אפשרות איך תתפתח מלחמת גוג ומגוג ממלחמת עזה, על פי מה שכתוב (דניאל יא, יג) "וְשָׁב מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְהֶעֱמִיד הָמוֹן רַב מִן הָרִאשׁוֹן וּלְקֵץ הָעִתִּים שָׁנִים יָבוֹא בוֹא בְּחַיִל גָּדוֹל וּבִרְכוּשׁ רָב: וּבָעִתִּים הָהֵם רַבִּים יַעַמְדוּ עַל מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ: וְיָבֹא מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלְלָה וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת וּזְרֹעוֹת הַנֶּגֶב לֹא יַעֲמֹדוּ וְעַם מִבְחָרָיו וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד: וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְכָלָה בְיָדוֹ: וְיָשֵׂם פָּנָיו לָבוֹא בְּתֹקֶף כָּל מַלְכוּתוֹ וִישָׁרִים עִמּוֹ וְעָשָׂה וּבַת הַנָּשִׁים יִתֶּן לוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא לוֹ תִהְיֶה: וְיָשֵׂם פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים וְהִשְׁבִּית קָצִין חֶרְפָּתוֹ לוֹ בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ: וְיָשֵׁב פָּנָיו לְמָעוּזֵּי אַרְצוֹ וְנִכְשַׁל וְנָפַל וְלֹא יִמָּצֵא: וְעָמַד עַל כַּנּוֹ מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת וּבְיָמִים אֲחָדִים יִשָּׁבֵר וְלֹא בְאַפַּיִם וְלֹא בְמִלְחָמָה". ומבאר הָ'אִבְּן עֶזְרָא' ועתה יחל לדבר על העתידות שנשארו ודע כי ארם היא צפונית מערבית לארץ ישראל גם קוסטנטינא היא צפונית, ובעת קץ שיגיע קץ מלך הצפון אשר אמר והצליח עד כלה זעם אז יבא קץ הגואל כאשר יפרש, והנה לא הזכיר מתי יהיה זה רק הזכיר כי זה המלך אשר יצא ועשה מלחמה עם מלך מצרים וילכוד את מצרים, וילך לארץ ואז יהרג, ואחר ימים ידועים במספר מיום מותו יבא הגואל לישראל. רואים מה'אבן עזרא' שלפני ביאת הגואל תתפתח מלחמה בין טורקיה למצרים, כאשר הטורקים יכבשו את מצרים, וינסו לעלות על ארץ ישראל ויכשלו. ובימים אלו אנו שומעים על התגרויות מלחמה בין טורקיה למצרים סביב הנושא של עזה וארץ ישראל. וכבר ראינו בעבר בפרשת ספינת המרמרה שהטורקים היו מוכנים להלחם עבור עזה. והמלחמה הזאת תגרור אחריה מלחמת אדום וישמעאל בכל העולם, כי רוסיה תצא למלחמה נגד טורקיה, כידוע שהם שכנים אויבים זה לזה וחלוקים מאד בענין עזה. וכבר הבאנו מהספר 'אוֹרְחוֹת רַבֵּנוּ' מֵהַסְּטַיְיפְּלֶר (עקבתא דמשיחא חלק ה עמוד עג וכעין זה בחלק א עמוד מד) קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִתַּלְמִידֵי הַגְּרָ"א בְּשֵׁם הַגָּאוֹן: אִם הַסְּפִינוֹת שֶׁל מַלְכוּת רוּסְיָא יֶחֱצוּ אֶת מֵיצַר 'בּוּסְפוֹרוּס' [הַ'דַּרְדַּנַלִּים'] צְרִיכִים לִלְבֹּש בִּגְדֵי שַׁבָּת, לוֹמַר לְךָ, שֶׁהַשָּׁעָה קְרוֹבָה אָז לְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וּמָרָן הַסְּטַיְיפְּלֶר זצ"ל בֵּאֵר, שֶׁהַכַּוָּנָה שֶׁיִּכְבְּשׁוּ אֶת הַמָּקוֹם.וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'כְּלִילַת יוֹפִי' (עמוד ש"ז) ג' נְבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּסִגְנוֹן אֶחָד, הַגְּרָ"א, הַיְּהוּדִי הַקָּדוֹשׁ מִפְּשִׁיסְחָא, וְרַבִּי יִשְׂרָאֵל מֵרוּזִ'ין, כָּל אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָה אָמְרוּ מַמָּשׁ בְּנֹסַח אֶחָד, כִּי בְשָׁעָה שֶׁהָרוּסִים יִכָּנְסוּ לְטוּרְקִיָּא, צְרִיכִין אָנוּ לִלְבֹּש בִּגְדֵי יוֹם טוֹב לִכְבוֹד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ.

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (קה"ר יב, ט) בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לַעֲמֹד עַל הַקֵּץ מָתַי, שֶׁנֶּאֱמַר "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ", אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר הִכְתַּבְתִּיהוּ עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה". רַבִּי שָׁאוּל דנווה מַתְנִי לֵהּ בְּשֵׁם ר' שִׁמְעוֹן אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם מָתַי קֵץ הַגְּאֻלָּה הֱוֵי אוֹמֵר לוֹ "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי" כְּתִיב, ר' יְהוּדָה בְּר' סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוֵי שְׁלֹשָה סִימָנִים סִימַנְתִּי לְךָ וְסִיַּמְתִּי לְךָ בִּקְבֻרָתוֹ שֶׁל מֹשֶה "בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר", וְאַף עַל פִּי כֵן "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ" לִבָּא לְפוּמָא לֹא גַּלֵּי. וְרוֹאִים שֶׁקֵּץ הַגְּאֻלָּה נִרְמָז בִּקְבוּרַת מֹשֶה, וּכְמוֹ שֶׁעַל קְבוּרַת מֹשֶה כָּתוּב "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ", כָּךְ זְמַן קֵץ הַגְּאֻלָּה נסתר ולא נודע. וביאר הרה"ג ר' יוסף מורסיאנו שליט"א שהכתוב "ולא ידע איש את קברתו" ס"ת תשע"ו. וכן בית פעור עם האותיות והכולל בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ו. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (תצא רפ.) עַל הַכָּתוּב "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי", שֶׁמֹּשֶה נִקְבַּר בְּסוֹד הַכָּתוּב "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא". וְעַל זֶה נֶאֱמַר הַפָּסוּק שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה עַל הַנְּקָמָה בֶּאֱדוֹם,  "וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח".

—————————— שימו לב היה לנו רמזים גדולים במספר 13 ביום ה13 ללחימה בעזה אצל גדוד 13 בשעה 13 הניצול היחיד בנס: שילה

שילה + 13 = משיח = רמז בקשו את ה' ואת המשיח כדי שגורלכם יהיה כמו שילה… ולא כמו השאר…

shilo-chadad (1)

דברים שכתבנו ושכתבו לנו בהקשר למספר 13

13 נהרגו לנו !! שימו לב למספר 13 שרואים לאחרונה שימו לב לפסוק שפרסמנו כבר בהקשר לחדירת המחבלים בסופה עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה אֶת 'וָהֵב' בְּסוּפָה התחלנו את המבצע בסופה – 13 – מחבלים חדרו והב = 13 13 פרחים נקטפו היום!! נמצאו 13 מנהרות – מפרסמים ביומיים אחרונים המספר 13 מנצנצ לאחרונה שימו לב 13 = אהבה = אחד = ה' אחד משה = 345 + 13 = 358 משיח כבר כמה ימים אנו שמים לב למספר אנו עדיין מלקטים את הרמזים

תגובות: (תודה למגיבים) * יג מידות רחמים של הקב"ה… אותו קב"ה שציווה את שאול המלך ע"י שמואל הנביא להרוג את עמלק ולא להותיר מהם זכר מעולל ועד זקן. אפילו לא צאן… לכן מי שחוזר ונלחם בישראל גם שמובן לו שאין לו שום סיכוי לנצח ועושה זאת רק מתוך כוונה לקרר את האמבטיה לכל שאר האויבים שלנו… אין אצלו חפים מפשע… כל מי שלא קם במשך עשרים שנים ועשה מעשה למגר את החמאס מקרבו חייב מיתה. כל השאר גלות {מאיר מצא}

* זה גם היום ה-13 למבצע.. Yakov Gomon **** 13 לוחמים ביום ה13 ללחימה מגדוד 13 גולני 13 גמטריא "אהבה" ו"אחד" נתחזק באהבת חינם כאיש אחד בלב אחד. מאת: אחדותישראל

**אנה ולסוב יום אחרי ה 21.7.14 כפולות של 7 מספר קדוש על פי הקבלה

## Guy Shuraki עוד משהו. זה קרה ב20-7 (20-7=13

****** תוספות: 21.7.14 היום גם ההילולא של בעל התומר דבורה' על ענייני שלוש עשרה מידות הרחמים

שהם כנגד 13 הימים שבתוך ימי בין המצרים מי"ז בתמוז ועד ראש חודש מנחם אב

הפוסט במקור בדף הפיסבוק באלבום "תיעוד אירועים"  בלינק זה

ראו את הסרטונים הקשורים

תמונה 11
תמונה1

בימים הבאים ובשבועות הבאים לא יהיה שום מקלט בטוח, רק בבית ה'

 
כיפת ברזל
iw → he
ויגאלנו

האם מותר לחשב מתי יבוא משיח? תשובה מפורטת

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, משיח בתשע"ו, צפונות בתורה

  • לא זו בלבד שאין בה דבר שלילי , אלא היא מוכיחה על תשוקה אמיתית ונכונה לביאת המשיח

  • שהאיסור הוטל רק על הדורות הראשונים, שהיו רחוקים מן הגאולה..

  • וכאשר נשאל על כך רבי שמואל בר נחמני, השיב , כי אין איסור בחישוב הקץ , אלא כאשר הקץ רחוק , כמו בזמן חז"ל , שמתוך כך שיחשבו את הקץ , היו האנשים מתייאשים מפני אורך הזמן , אבל עתה , שאנו בעזרת ה' קרובים לביאת משיח צדקנו, מותר לחשב את הקץ, ואין בכך איסור.

  • כל הסימנים מעידים שאוטוטו ממש נגאלים ואם לא בחודשים/שנים  הקרובים/ת כלומר משיח יתגלה בגאולה בעיתה ראו את המידע המלא בדף משיח בהתשע"ו

  • אבל חז"ל אמרו שתיפח רוחם של מחשבי הקיצין.. אז איך מותר לחשב קיצין?

  • להלן תשובתי מספר ההוכחות : "האיסור התבטל על חישוב הקיצים: הרמב"ן מביא כמה טעמים לכך שהוא מגלה קץ. תחילה הוא אומר, שהאיסור הוטל רק על הדורות הראשונים, שהיו רחוקים מן הגאולה , ולו היו מגלים אז את הקץ, היה הדבר גורם חלישות ורפיון בעם-ישראל . אולם מאחר "שאנחנו קרובים מהם לקץ … אולי בטלה הגזירה שנגזרה עליו להעלים אותו , כי בטל טעם הסיבה שעליו ".

  • עוד הוא אומר , שגילוי הקץ נאסר כאשר הדבר עלול להכשיל את הרבים, ואילו הקץ שהוא מגלה יש בו כדי לחזק ולהביא "תוספת טובה ונחמה". לבסוף הוא מציין, כי האיסור הוא רק כאשר אומרים קץ בצורה ברורה ומוחלטת, שזה דבר שרק נביאים רשאים לאומרו , אבל הקץ שהוא כותב , נאמר באופן של "דברי שמאופשר" ולא כדבר ודאי ומוחלט. האברבנאל  סבור, שחז"ל גינו את מי שמחשב את הקץ על-פי הכוכבים והמזלות, "אבל לא גינו חכמים בדבריהם מי שיחקור ויבין את הקץ מתוך דברי הנביאים ומדברים ברוח-הקודש, כי כה היה משפטם כל הימים לתת אותות ומופתים לדור שבן-דוד בא בו". לעצם העניין הוא טוען, שהשאיפה לדעת את הקץ , לא זו בלבד שאין בה דבר שלילי , אלא היא מוכיחה על תשוקה אמיתית ונכונה לביאת המשיח , ולכן אנו מוצאים בגמרא שכאשר אליהו הנביא התגלה למי מחכמינו , היו שואלים אותו מתי יבוא המשיח . עוד הוא אומר , כי הקץ נסתם מהדורות הראשונים, אבל כאשר מתקרבים לזמן הגאולה – "יפתח ה' את אוצרו הטוב, והעם ההולכים בחושך… יראו מה שלא ראו הראשונים"

  • בדבריו אלה הוא מסתמך על דברי רבי שמעון בר-יוחאי  , שקרוב לימות המשיח , יתגלו הסודות הכמוסים וקץ הגאולה אפילו לילדים. ראו את סוד 1820 נוסף על כך יש להבחין בין קיצים שנאמרים על- ידי גדולי ישראל לבין סתם חישובי קיצים של הדיוטות. על האחרונים הדבר אסור, ואולם צדיקים גדולים, שיודעים להעריך נכון את השפעתה של אמירת קץ, ויש להם בכך גם כוונות נסתרות  כמו להפליא בשבחם של ישראל ובשלמות עבודתם , שמשום כך הם כבר ראויים לגאולה ; או כרמז לקב"ה שיביא כבר את המשיח , בבחינת "אבא , כך כתוב בתורה "  – להם מותר הדבר  יש גם להבחין בין חישובי קיצים, על-פי סברות אישיות, לבין אמירת קיצים שבאו בקבלה ובמסורת ממקורות נאמנים

  • בחישובים אישיים אין שום ביטחון שהמסקנות יהיו אמיתיות, ואולם קיצים שבאו בקבלה הם אמתיים ויש בהם ממש.

  • חשוב לציין כאן , כי כל הדיון מתייחס לגילוי 'קץ', כלומר, תאריך מוגדר לבוא המשיח. אבל עצם הקביעה שתקופה מסויימת היא תקופת הגאולה, שבה יש להתאמץ במיוחד בענייני תורה ומצוות כדי להתכונן לקראת הגאולה – על כך אין שום שאלה ושום חשש. הלוא לשם כך נתנו לנו חז"ל את סימניה של תקופת 'עקבתא דמשיחא', כדי שאכן נדע שזוהי התקופה שלפני הגאולה ונוכל להתכונן לקראתה כראוי.

  • (וכן רבי מאיר-ליבוש מלבי"ם) מחבר פירוש מלבי"ם על התנ"ך, ששאלוהו כיצד הוא מתיר לעצמו לעסוק בחישובי הקץ, הדפיס קול-קורא ובו הביא משל מילד שאביו לקחו עמו במסעו לעיר הירידים לייפציג. הייתה זו נסיעה קשה וארוכה. כשאך יצאו מעיר מגוריהם, והילד התחיל לסבול את טלטולי העגלה, שאל את אביו מתי כבר יגיעו ללייפציג. האב גער בו: 'מה אתה שואל שאלה של שטות'. בוקר אחד, אחרי נסיעה ממושכת, פנה האב אל העגלון ושאלו אם הם כבר קרובים ללייפציג. התפלא הילד ושאל את אביו: 'הרי אמרת שזו שאלה של שטות?!'. צחק האב: 'כשאך יצאנו לדרך ושאלת מתי כבר נגיע , הייתה זו שאלה של שטות , אך עתה , כשאנו כבר קרובים ללייפציג, הרי השאלה במקומה עומדת'. כך סיים המלבי"ם: "ודאי בתחילת הגלות אסרו חז"ל לחשב קיצים … אבל כעת , שאנו עומדים כבר תחת 'לייפציג ', שפיר מותר וראוי לשאול שאלות כאלה"

  • חשוב לדעת: מבדיקה אישית של מערכת "כי לה' המלוכה" עלתה התוצאה המתבקשת: רוב האנשים שמנופפים השכם והערב בדיבור "אין מחשבים את הקץ" – הם כאלו שמעדיפים שהגאולה תגיע "בלי לחץ" או אולי שלא תגיע ח"ו "ודי לחכימה ברמיזה" – חשוב לדעת איפה לא לבזבז אנרגיה

  • ובכן כל המידע על זמן הגאולה – חישוב קיצים נרחב – פתרון הזמן בדניאל ועוד.. הכל בדף משיח בתשע"ו

[widgetkit id=2493]

holilend

Optimization WordPress Plugins & Solutions by W3 EDGE