אנחנו, אנחנו הרוצחים | מסר

מסר שנמסר לפני כשנה לאחר הטבח בהר נוף ירושלים - מאת: דני 18

אני מאד מאד סובל ממה שקרה אתמול. סובל בלי סוף. ארבעה קרבנות-ציבור. יהודים חשובים ביותר. ערבים רצחו אותם. אבל מי הרוצח האמיתי? אנחנו. [ירמיהו ב’ ל’: ‘אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית’, ע”ש] הערבים הם פראי-אדם, שונאים יהודים כמו שישמעאל תמיד שנא את יצחק, מאז ומעולם. אבל, הרוצח האמיתי זה אנחנו! ולמה? אני חושב שהמילים שלי יביאו אתכם לתדהמה, ואולי אפילו לכעס, אבל האמת – היא אמת. אנחנו, עם ישראל, האהובים של הקב”ה [‘עַם קְרוֹבוֹ’], אנחנו גורמים לקב”ה כביכול צער [‘וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל’, עי’ תומ”ד פ”א, ‘לשארית נחלתו’], כי אנחנו בדור הזה לא מתנהגים כפי שיהודים צריכים להתנהג. אני לא מדבר על החילונים שהם מאד רחוקים מהאמת, ואני לא מדבר על האלה שעם כיפות-סרוגות שלא כל כך קרובים לקב”ה, אני מדבר על הכיפות הסרוגות שהם יותר קרובים לה’, ובראש ובראשונה לחרדים מכל הסוגים.

אנחנו. אנחנו הרוצחים!

היהודים האלה – הם היו בין הטובים ביותר בעם ישראל, הם היו דוגמה, ואנחנו, אנחנו לא חיים כמו שהם, אנחנו לא מנסים להיות כפי שהם. ה’ לקח אותם. וברור לכולם שה’ לא-סתם לקח אותם. זה היה מכוון, זה היה מתוכנן בשביל להגיד לנו משהו, בכדי ללמד אותנו.

והצורה שהם נרצחו – היתה צורה נוראה. צורה קשה ביותר [‘בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ’]. שחלקם, חלק מגופם הופרד ע”י הגרזן או הסכין של פרא-האדם. היה דם שזרם על כל הריצפה שם בבית-המדרש. ולמה? למה אנחנו צריכים לראות את זה? כי אנחנו חייבים לעשות תשובה. הגענו למצב רציני ביותר, לנקודת-הזמן בהיסטוריה שֶבָּהּ צריכים לעשות החלטות קשות, החלטה לעזוב את עגה”ז, ולחזור להקב”ה, כי אם לא – זה יהיה הסוף שלנו. אבל הם בגן-עדן, ואם אנחנו לא נחזור בתשובה – אז חוץ ממה שנסבול פה בעוה”ז, גם לא יהיה לנו עוה”ב, חס ושלום. ולכן אנחנו חייבים ללמוד ממה שקרה. [‘שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם’].

והבעיה היא שלומדים דברים מצחיקים. לומדים שצריך שמירה ליד כל בית ספר… לומדים שצריכים שמירה ליד כל בית כנסת… כאילו שהם לא יודעים שיש שמירה. מלמעלה. ולומדים מזה שצריכים לתת לכל בן-אדם שיכול להשתמש בנשק – ללכת כל הזמן עם נשק. זה מה שלומדים.

אבל לא מבינים, מי זה ‘שומר ישראל’? אנחנו מתפללים, ואנחנו אומרים תהילים, ואנחנו עושים כל מיני דברים [‘מְלוּמָדָה’], אבל לא מבינים באמת מי שומר ישראל. אז האחים שלי והאחיות שלי, אני מבקש מכם לשבת רגע, ולחשוב, האם אתם רוצים להיגמר ככה בצורה כזו, אבל בלי העוה”ב, או שאתם רוצים לקבל משיח צדקינו? זו הבחירה שלכם! [הרמ”ק בפי’ לזוה”ק שמות י”ז ע”א].

 

ואני אעבור פה על כל הבעיות שלנו, מה שמונע אותנו להגיע לרמה שמאפשרת לנו לקבל משיח צדקנו.

נכון, אנחנו מתפללים, נכון שאנחנו אפילו מתפללים שלש פעמים ביום במנין, נכון שאנחנו עושים כל מה שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו לומדים, אנחנו עושים את כל החגים כמו שצריך, משתדלים. אבל יש, לא כולם, ברור, אבל יש פה קבוצה גדולה מאד, גם של חסידים, גם של ליטאים, גם של ספרדים, וגם של אשכנזים, שהם רודפים את העגה”ז, שהם בוטחים בכסף, בוטחים בבנקים, בוטחים בהלוואות שהם נותנים עם הרבה ריבית, בוטחים בקופ”ח, בוטחים בכל מיני אנשים וסוגי דברים,אבל בהקב”ה לא בוטחים ממש. [ישעיהו ל”א: ‘עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ’].

עכשיו, אנחנו כבר הגענו למצב שהרבה אנשים כבר אין להם כל כך לחם על השולחן [‘שתכלה פרוטה’]. יש הרבה זוגות שנשענים על ההורים שלהם, כי אפילו ששנים עובדים – בכל זאת לא גומרים את החודש. הנה, זוהי רק ההתחלה של ‘האימונים’ שלנו בביטחון. ובהתחלה ה’ נותן לנו להשען על ההורים, וכאשר ההורים לא יוכלו לתת יותר, אז מה תעשו? הלוואות. וכשתכנסו ל’בְּרוֹךְ’ עם ההלוואות – תצטרכו לחפש את הקב”ה, כי תאבדו את הכל, את כל העגה”ז, ותצטרכו לחפש את הקב”ה.

וזה לא רק בנושא של הכסף, בעיות של חוסר משכורת או אי-יכולת לגמור את החודש, זה בכל דבר ודבר. יש היום מלא מלא מחלות, אבל אני לא מאמין שאנחנו יותר חולים מאשר הדורות הקודמים שהאנשים היו נפטרים מדברים שהיום כבר לא קורים. אבל מי שולט עלינו? קופות החולים, הביטוח הרפואי, הרופאים עצמם… והם יכולים למכור לנו כל ‘לוֹקְשְׁ’ ונרוץ אחריהם כמו שהם מי-יודע-מה [משלי י”ד ט”ו]. ובאמת הרוב הם “מי יודע מה”… לא שוים כלום. שקרנים. הם משתמשים בנו בשביל להתקדם, בשביל להרוויח. לא כל רופא, אבל לא לשכוח מה שכתוב על הרופאים[קידושין פב.], וזה לא השתנה. אמנם יש כמה רופאים פה ושם שבאמת הם משתדלים, אבל אלה יודעים שיש הקב”ה. אפילו הגוים הטובים שהם רופאים – הם יודעים שרק הקב”ה הוא מחליט מי יהיה בריא ומי לא, שלא נדע. [איוב י”ב: ‘אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי’].

אבל זה לוקח לנו הרבה זמן בכדי להבין את זה. והאדם, רק לפני שהוא נפטר אולי הוא יתפוס את זה. ורק אם הוא עושה אימונים כל הזמן, במשך כל החיים שלו – הוא יכול להבין את זה, כי זהו דבר מפחיד, דבר מפחיד ביותר. כי האדם מפחד על החיים שלו, הוא מפחד מהלא-ידוע. עולם הבא – הוא לא יודע, זה ‘סימן שאלה’ בשבילו. ובא רופא, שהוא מאמין שהוא מומחה, ושהוא יכול להציל אותו, אז הוא מחזיק בו, כי הוא צריך אותו. הוא יכול גם לבקש מהקב”ה – אבל באמת הוא סומך על הרופא. האם היהודי סומך על הקב”ה ולא על רופא? ברור דבר אחד, וזה אמת! אמת! אמת! שרק הקב”ה הוא המחליט בכל דבר שקיים, אין משהו אחר. כל האנשים האחרים – הם שחקנים בתיאטרון של הקב”ה כביכול, והם עושים אך ורק מה שה’ נותן להם לעשות.

אז לכן, אפילו אם ח”ו הבן-אדם נפטר ממחלה ח”ו, הוא יודע שזה חלק של מה שחייב להיות. זה כתוב, וזה חתום, ולא יכול להיות אחרת [הגזרה אמת – והחריצות שקר, רמב”ן עה”ת פר’ וישב]. ואם הוא מקבל את זה בצורה נכונה, אז יהיה לו עוה”ב. ואם לא – הוא לא יכול להתרגל לעוה”ב, הוא צריך לעבור דברים בעוה”ב בכדי להתרגל. לא כל אחד יכול ללכת לגן עדן, צריכים להתרגל לגן-עדן, צריכים שיהיה איזה בסיס לקבל את החיים-שאחר-החיים, את החיים בגן עדן, זה לא דבר כל כך פשוט. [‘בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה’, ר’ מקורות לפרק ‘בין ידידים’]

הצדיק, הוא יכול להכנס לגן עדן בקלי-קלות, כי הוא בנוי לכך, הוא הכין את עצמו לזה [‘הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר’], אבל השאר לא יכולים. איך אפשר לשים רשע בגן עדן?!… מה הוא יכול להבין בזה?!… [‘אֵין זוּלָתְךְ מַלְכֵּנוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא’] זה יהיה גיהנום בשבילו גם כן… אז לכן אנחנו חייבים לבטוח אך ורק בהקב”ה. זה הדבר הראשון.

דבר שני: “קדושים תהיו”. קדושים תהיו. אתם שומעים? קדושים-תהיו! [דניאל פרק 160] מה זה אומר? האם זה אומר שאשה יהיה לה פיאה שנראית כמו שיער? לא! האם זה אומר שכשהיא הולכת ברחוב היא הולכת עם בגדים כל-כך צמודים שאפשר לראות את צורת-הגוף שלה, וזה מושך עינים של גברים אחרים? האם זה מה שזה אומר? לא! אז מה זה אומר? זה אומר שצריכים ללכת ולאכול ברחוב בצורה בלתי-צנועה? לא! אז מה זה אומר כן? מה זה ‘להיות קדוש’? אם גבר הולך ברחוב והוא אינו שומר על העיניים, למה? כי זה מצחיק, זה מבייש אותו לעשות את זה [‘וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל’]. או שזה בכלל יותר מעניין אותו להסתכל על הנשים החרדיות היפות, ולצחוק מהנשים החרדיות שמנסות להיות בצניעות.

יהודי חייב לשמור עיניים. תמיד. גם מגברים וגם מנשים. אין הבדל. לא צריך להסתכל על מה שבן-אדם אחר עושה. זה לא מעניין אותנו. ברחוב במיוחד. אנחנו צריכים להיות קדושים, בלי מחשבות לא-טובות. אנחנו צריכים לשמור על עצמנו נגד זה. אנחנו חייבים לגדל את הילדים שלנו בצניעות, גם הבחורים וגם הבנות [‘אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים… אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת…’]. כולם. כולם. בדיבור, בהתנהגות, בתנועות-הגוף, בלבוש, ובשמירת העינים. וגם אשה צריכה לעשות שמירת-עינים. היא לא צריכה להסתכל על כל דבר שקורה. לא צריכים להסתכל גם על חיות יותר מדי, כי זה לא צניעות. חיות אין להם בושות, יש להם רק במידה מסוימת [עירובין ק:], אבל בדרך כלל אין להם בושות. אז לא צריכים גם להסתכל על חיות.

ואי אפשר להגיד תהלים, ולבכות, ולהיראות כמו איזו שחקנית-קולנוע לא צנועה. אי אפשר שהבן-אדם יעטוף את עצמו בטלית, ויניח תפילין, ויתפלל, ויבקש מהקב”ה בקשות, וכשהוא יצא החוצה הוא מדבר ומספר בדיחות לאשה אחרת חוץ מאשתו [אבות א’ ו’]. וגם לא כדאי לו לספר יותר מדי בדיחות לאשתו. וזה החיים שלנו היום.

ישנן זוגות שיוצאים לאכול במסעדות, זה “זמן טוב ביחד”. משאירים את הילדים – והולכים. פעם לא היה כזה דבר בארץ, אבל עכשיו יש כזה דבר. מה זה אומר לשבת במסעדה? מה?! אין שום בעיה בזה. אבל ישנה בעיה גדולה! מה? הם יושבים ויש שם תורה?!… יהודי יודע, שליד שולחן יושבים עם תורה. ואם לא – זה לא יכול להיות. והם יושבים, ומפטפטים על שטויות, וזה כאילו שהקיאו על השולחן [אבות ג’ ג’]. ואת זה לא מבינים.

אנחנו נכנסנו לעולם-של-גשמיות שאי אפשר לתאר את זה. זה כל כך גרוע, כל כך הרבה שטויות[‘וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל…’], ואפילו שיש עכשיו כל כך הרבה בעיות כלכליות – ובכל זאת האנשים מוכנים להכניס את עצמם בחובות בשביל להחזיק את החיים האלה, את החיים של השקר. והם הפסידו עם כל הגשמיות, עם כל המשחקים, כל אחד עם האיפון שלו, הם הפסידו את הרוחניות שלהם. הם נהיו קשים [‘עַזֵּי נֶפֶשׁ’] ולא רכים [‘קְשֵׁי עוֹרֶף’], ולא פתוחים לאמת. [‘הַחֵרֵשׁ הָיָה לִבָּם’, שבת קמז:].

אז במקום להעביר את הזמן עם שטויות אני מציע לכם להיכנס לתוך עצמכם, לחפש בפנים את הקשר הזה עם הקב”ה, ולחזק את זה, ולעזוב את כל הדברים האחרים. פשוט לחזק את זה, את החבל הזה, כי זה מה שמציל אותנו, ולא דבר אחר. [תהלים ל”ג י”ז]

אני ממש בכיתי על היהודים האלה. גם ההורים שלי מכירים את חלקם, וגם אני. ואני יודע להגיד שהם בטוח היו צדיקים [‘דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ.. וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים’]. וה’ לקח את הצדיקים האלה בצורה שכזאת, כדי שאנחנו נזדעזע מזה [‘אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר…’], כי אם כל אחד היה מת במיתה קלה וחלקה – זה היה אמנם משפיע עלינו, אבל לא כמו שזה כך כאשר הם מתים בצורה כה אכזרית. ואנחנו צריכים לשבת ולחשוב ולהבין למה, ואם לא נעשה את זה – אוי לנו. נעבור מבחן עוד יותר גדול. [‘וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי’, רמב”ם רה”ל תעניות] ואני מציע לכם לא לתת לזה להיות, ח”ו [‘עַל מֶה תֻכּוּ…’]. ואם אנחנו נבוא להקב”ה, ונוריד את הראש, ונקבל, ונשתדל להתקבל אצלו, הכל יכול, ואנחנו נקבל אותו כ’הכל-יכול’ ולא שום דבר אחר. ששום דבר אחר לא יכול להיות במקומו, שום דבר אחר. לא שום אדם, לא שום ארגון. לא שום כלום. רק הוא. רק הוא. רק הוא.

ואז אפשר למנוע מראות כמו שראינו עכשיו [‘וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם’, משנה תענית פ”ב], ולבקש מהקב”ה לתת לנו את הזכות לקבל משיח צדקנו, ברחמים ובשמחה. ושנבין מה זה אומר לעלות כל כך גבוה כדי להכנס לעולם של משיח, לעולם הבא של משיח. זה לא פשוט, לא פשוט לעלות ככה[‘מִי יַעֲלֶה בְהַר ה’, וּמִי יָקוּם…’]. ואי אפשר, אי אפשר לאכול פלאפל בדרך, אי אפשר לשתות קולה או ללקק גלידה בדרך. חייבים להיות רציניים, חייבים להיות קרובים לה’, חייבים לדעת ש”אין עוד מלבדו”, אין עוד מלבדו! רק הוא, אין עוד. ולהשתדל, ולהתגעגע, להיות אחד – רק אתו. להתגעגע! אתם שומעים?! להתגעגע! להתגעגע למשיח. להתגעגע להקריב קרבנות בבית-המקדש, להתגעגע, להרגיש געגועים, געגועים. [‘אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ’ סוף דניאל, מזמור פ”ד, ‘דור שהוא  מצפה למלכותו מיד נגאלין’]. כי אם לא מרגישים את זה – לא תוכלו לחיות בעולם כל-כך טוב, כל כך קרוב לה’. אנחנו נהיה בפנים – ואתם תהיו בחוץ [שבת קנג.]. לא כדאי. סוף.

סרט חדש שעלה

רקע סרט

auto → he
בלי