חידושים על הר הבית וממלכת ירדן והקשר לגאולה | סוד החשמל

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-בית המקדש השלישי, כללי, סוד החשמל, עלוני גאולה, צפונות בתורה
עדכון אחרון ב-2017-07-26.

להורדת העלון בpdf לחץ כאן

בטבלה הבאה אנו רואים את המילים א”ל אקצ”ה ה”ר הבי”ת א”ב הכל בדילוג 77 שמרמז על חודש א”ב שנת תשע”ז והכל בתוך הפסוקים של אלופי עשו.

הר עשו המקראי נמצא בשטח של מדינת ירדן ששם האזור של ארץ אדום ומקומו של עשו היכן שהיה חי. יהי רצון שיקויים בקרוב הכתוב “וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה’ הַמְּלוּכָה”. היינו שהמושיעים יעלו בהר ציון שהוא הר הבית לשפוט את הר עשו שהיא ממלכת ירדן שהשתלטה עליו.

וְרוֹאִים בַּטַּבְלָה אֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל שֶׁנִּשְּׂאָה לְעֵשָׂו, שֶׁאוֹמְרִים בִּסְלִיחוֹת, כַּלֵּה שֵׂעִיר וְחוֹתְנוֹ וְיַעֲלוּ לְצִיּוֹן מוֹשִׁיעִים. וְלֹא אָמַר כַּלֵּה עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל, דְּיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁעִקַּר הַסַּכָּנָה הוּא הַחִבּוּר שֶׁל עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל, וְיֵשׁ לְכַלּוֹת אֶת הַחִבּוּר שֶׁלָּהֶם, בְּקִשְׁרֵי חִתּוּן, שֵׂעִיר וְחוֹתְנוֹ, וְאָז יַעֲלוּ לְצִיּוֹן מוֹשִׁיעִים. וכן בשמת נקראת גם בשם מחלת שמראה קשר למקום המקדש שמשם באה מחילת עונות, וכן מחלת בגימטריא בעתה, לרמז שהיא קשורה לגאולה בעתה. וכן בשמת בגימטריא קו התאריך שמרמז על הקץ. והוסיף הרה”ג ר’ ציון דוד סיבוני שליט”א שבשמת בת ישמעאל ס”ת תת”ל מספר השנים שאחריהם נחרבו שני בתי מקדשות.

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. ב. שליט”א שֶׁמָּצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ [ב”ר סז, ח] שֶׁהַסִּבָּה שֶׁעֵשָׂו הִתְחַתֵּן עִם בַּת יִשְׁמָעֵאל הָיְתָה בִּשְׁבִיל לַהֲרוֹג אֶת יַעֲקֹב, וְנָבִיא אֶת דִבְרֵי הַמִּדְרָשׁ: “וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו” וְנַעֲשָׂה לוֹ שׂוֹנֵא וְנוֹקֵם וְנוֹטֵר, רַבָּנָן אָמְרִי אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי יֵשׁ שֵׁם וָעֵבֶר יוֹשְׁבִין עָלַי בַּדִּין וְאוֹמְרִים לִי לָמָה הָרַגְתָּ אֶת אָחִיךָ, אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וּמִתְחַתֵּן לְיִשְׁמָעֵאל וְהוּא בָּא וְעוֹרֵר עִמּוֹ עַל הַבְּכוֹרָה וְהוֹרְגוֹ, וַאֲנִי עוֹמֵד עָלָיו כְּגוֹאֵל הַדָּם וְהוֹרְגוֹ, וְיוֹרֵשׁ אֲנִי שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת.

ומלכות ירדן של ימינו שמקורבת גם לאדום וגם לישמעאל וכידוע שהמלכים שלה מתחנכים באנגליה וכו’, הם ההר עשו שמלביש על הר ציון, וכשמתעורר מה שמתעורר על הר הבית זה רמז ברור שהמושיעים כבר פועלים בהר ציון.

עבדללה מלך ירדן הראשון ניהל שיחות שלום עם ישראל ובגלל זה הוא נרצח בדיוק לפני 66 שנים בכניסה למסגד אל אקצה על ידי מתנקש מוסלמי ששמו מוסטאפה עשו. כביכול הר עשו רמז לו שאסור לו להתקרב מידי ליהודים בגלל שהר עשו רצה לשלוט עוד בהר ציון. וכעת באותם תאריכים הכל מתנפץ.

רצח עבדללה היה ט”ז תמוז תשי”א [20 ביולי 1951] וכעת בכ’ תמוז תשע”ז [14 ביולי 2017] התחילו המהומות כשהתחילו שנת ה51 לכיבוש הר הבית. וכן עבדלל”ה נרמז באות שניה הפוכה בפסוק “וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל”.

שֵׁם הָעֲיָּרָה בָּהּ גָּר הֶ’חָפֵץ חַיִּים’ רַאדִין יֵּשׁ בָּהּ אוֹתִיּוֹת יַרְדֵּן.

מוּבָא

בְּ’סֵפֶר הַלִּקּוּטִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (דברים ע’ רסד) יַרְדֵּן סוֹד יְסוֹד דְּנוּקְבָא וְכוּ’ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא הַנּוּקְבָא וְהַיַּרְדֵּן יְסוֹד. רוֹאִים שֶׁהַיַּרְדֵּן הוּא בְּחִינַת יְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת, לָכֵן אֱלִישָׁע רִפֵּא אֶת הַצָּרַעַת בַּיַּרְדֵּן, וְלָכֵן הוּא אָמַר לוֹ לִטְבֹּל “שֶׁבַע פְּעָמִים”, כְּדֵי לְהִתְקַשֵּׁר עִם מִסְפָּר שֶׁבַע דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁמַּשְׁפִּיעָה אֶת הַשֶּׁפַע לַיַּרְדֵּן הַיְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת.

מָצִינוּ

בַּגְּמָרָא (ב”ב עד:) יַרְדֵּן יוֹצֵא מִמְּעָרַת פַּמְּיַיס וּמְהַלֵּךְ בְּיַמָּהּ שֶׁל סִיבְכִי וּבְיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, וּמִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד לַיָּם הַגָּדוֹל, וּמִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפִיו שֶׁל לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר “יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ”. בֵּאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל צַדִּיק’, שֶׁהַלִּוְיָתָן הוּא פַּרְעֹה הַיְסוֹד דִּקְלִפָּה שֶׁמַּכְנִיס אֶת רֹאשׁוֹ לְגַן עֵדֶן לְצַד הַקְּדֻשָּׁה, וּמְקַבֵּל אֶת הַשֶּׁפַע לְהַעֲבִיר לְכָל הַקְּלִפָּה. נִרְאֶה דְּלָכֵן הַיַּרְדֵּן נִשְׁפָּךְ בְּסוֹפוֹ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, דִּלְאַחַר שֶׁהַקְּדֻשָּׁה לָקְחָה אֶת הַשֶּׁפַע מֵהַיְסוֹד וּמֵהַיַּרְדֵּן, הוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד לְהַשְׁפִּיעַ גַּם לִיסוֹד הַקְּלִפָּה פִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, דְּעִקַּר אֲחִיזַת הַקְּלִפָּה הִיא בַּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, וְהַיַּרְדֵּן הוּא הַיְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה. וְכֵן נִרְאֶה דִּיצִיאַת הַיַּרְדֵּן מִמְּעָרַת פַּמְּיַיס שֶׁהוּא מָקוֹם נִסְתָּר מְרַמֶּזֶת עַל הַיְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת שֶׁנִּקְרָא בֵּית הַסְּתָרִים (ע’ במהר”ל ח”א ב”ב עד). וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (במדב”ר כא, יח) שֶׁהַשְׁפָּעָה זוֹ שֶׁל הַיַּרְדֵּן לַלִּוְיָתָן נַעֲשֵׂית אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. וְרוֹאִים קֶשֶׁר לַמִּסְפָּר שֵׁשׁ הַמְסַמֵּל אֶת הַיְסוֹד. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁלָּכֵן הַיַּרְדֵּן מְהַלֵּךְ בְּיַמָּהּ שֶׁל סִיבְכִי לְרַמֵּז עַל הַיְרִידָה לִמְקוֹם הַקְּלִפָּה, שֶׁשָּׁם הַכֹּל מִסְתַּבֵּךְ. וְכֵן פַּמְיָס בְּגִימַטְרִיָּא קֵץ, הַמְסַמֵּל אֶת נְקֻדַּת הַסּוֹף שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה וְחִבּוּרָהּ לַקְּלִפָּה. וְנִרְאֶה לְהוֹסִיף שֶׁלָּכֵן מְקוֹר הַיַּרְדֵּן הָיָה בְּנַחֲלַת שֵׁבֶט דָּן, כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ”י (דברים לג, כב) שֶׁהַיַּרְדֵּן יוֹצֵא מִמְּעָרַת פַּמְּיַיס שֶׁבְּנַחֲלַת שֵׁבֶט דָּן. דְּשֵׁבֶט דָּן מְסַמֵּל אֶת נְקֻדַּת סוֹף הַקְּדֻשָּׁה שֶׁשָּׁם מִתְחַבֶּרֶת הַקְּלִפָּה. וְכֵן יַרְדֵּן אוֹתִיּוֹת יָרַד דָּ”ן. וְלָכֵן הַיַּרְדֵּן עוֹבֵר בִּטְבֶרְיָא, שֶׁשָּׁם פֶּתַח הַגֵּהִנָּם, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (שבת לט.) שֶׁחֲמֵי טְבֶרְיָה עוֹבְרִים עַל פֶּתַח הַגֵּיהִנָּם, לְסַמֵּל שֶׁהוּא יוֹרֵד לַקְּלִפָּה לִמְקוֹם הַגֵּיהִנָּם.

מָצִינוּ

בַּגְּמָרָא (בכורות נה.) אָמַר רַב כַּהֲנָא זַכְרוּתֵיהּ דְיַרְדֵּנָא מִמְּעָרַת פַּמְּיַיס. וּמְבָאֵר רַשִּׁ”י זַכְרוּתֵיהּ דְיַרְדֵּנָא עִקָּרוֹ שֶׁל יַרְדֵּן. נִרְאֶה דְּלָכֵן הַגְּמָרָא נָקְטָה לְשׁוֹן זַכְרוּתֵיהּ דְיַרְדֵּנָא, דְּכֵיוָן שֶׁהַיַּרְדֵּן הוּא יְסוֹד נוּקְבָא, וְהוּא יוֹצֵא מִמְּעָרַת פַּמְּיַיס, הֲרֵי שֶׁבִּמְעָרַת פַּמְּיַיס יֵשׁ בְּחִינַת יְסוֹד זָכָר שֶׁמַּשְׁפִּיעַ לַיַּרְדֵּן. וְכֵן יַרְדֵּן בְּגִימַטְרִיָּא דַּם טוֹהַר שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַשְׁפָּעַת הַיְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה.

מוּבָא

בְּלק”ת לְהָאֲרִיזַ”ל (עקב ע’ רמח) שֶׁכִּנֶּרֶת בְּגִימַטְרִיָּא תרע”א שֶׁזֶּה שֵׁם אֲדֹנָ”י בְּמִלּוּי הָאוֹתִיּוֹת, דְּכִנֶּרֶת הִיא בִּבְחִינַת מַלְכוּת. נִרְאֶה דְּלָכֵן הַיַּרְדֵּן עוֹבֵר בַּכִּנֶּרֶת לְסַמֵּל שֶׁהַיַּרְדֵּן הַמְסַמֵּל אֶת יְסוֹד הַנּוּקְבָא הוּא חֵלֶק מֵהַכִּנֶּרֶת הַמְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּלְכוּת. וְכֵן יַרְדֵּן בְּגִימַטְרִיָּא סַהַר שֶׁהוּא שֵׁם שֶׁל הַיָּרֵחַ הַמְסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת. וְזֶה גַם הַמִּסְפָּר שֶׁל אַחֲרוֹן הַמְסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה לַסְּפִירוֹת. וְכֵן יַרְדֵּן בְּגִימַטְרִיָּא הַכָּתוּב (בראשית מט, כ) “מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ”. וְכֵן מוּבָא בִּ’מְגַלֵּה עֲמֻקּוֹת’ (אופן סא) שֶׁיַּרְדֵּן בְּגִימַטְרִיָּא י’ פְּעָמִים שֵׁם הֲוָיָ”ה. דְּהַיַּרְדֵּן שַׁיָּךְ לְמִדַּת הַמַּלְכוּת הָעֲשִׂירִית.

וְהוֹסִיף

הרה”ג ר’ א. ה. שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת שֵׁם הָעֲיָּרָה רַאדִין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתִיּוֹת יַרְדֵּן, בָּהּ גָּר הֶ’חָפֵץ חַיִּים’ זצ”ל שֶׁדִּבֵּר עַל שָׁלֹש מִלְחָמוֹת, וְנִבָּא אֶת הַתַּאֲרִיךְ הַמְדֻיָּק שֶׁל מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה, וְאָמַר שֶׁתָּבֹא מִלְחֶמֶת עוֹלָם שְׁלִישִׁית שֶׁחֵלֶק מֵהָעוֹלָם יֵחָרֵב וְעוֹד, וּמִשָּׁם בָּא לָעוֹלָם עִנְיַן שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן וְתִקּוּן הַדִּבּוּר שֶׁקָּשׁוּר עִם שֵׁם שפ”ו שֶׁמְּסַמֵּל אֶת יְסוֹד הַנּוּקְבָא וְשֵׁם שפ”ו הוּא בְּגִימַטְרִיָּא לָשׁוֹן. וְכֵן בִּנְדָרִים הִקְפִּידוּ עַל הַלָּשׁוֹן וְהַדִּין מִשְׁתַּנֶּה לְפִי לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. דְּיַרְדֵּן אוֹתִיּוֹת נָדַר י’.  וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בְּזֹהַר חָדָשׁ (יתרו מג:) פּוּמָא דִּילֵיהּ מַלְכוּת, תְּרֵין שִׂפְוָון נֶצַח וָהוֹד, יְסוֹד לְשׁוֹן לִמּוּדִים.  וְכֵן מוּבָא בְּ’אוֹצְרוֹת חַיִּים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (הארות זו”ן פ”ז) שֶׁיְּסוֹד הַנּוּקְ’ נִקְרָא פֶּה. וּכְפִי שֶׁמָּצִינוּ בַּגְּמָרָא (מנחות צח.) פֶה שֶׁלְּמַעְלָה, פֶּה שֶׁלְּמַטָּה. דְּפֶה בִּכְלָלוּתוֹ הוּא מַלְכוּת, וְהַלָּשׁוֹן הִיא בִּבְחִינַת יְסוֹד דְּנוּקְ’, לָכֵן אוֹמְרִים בְּרִית הַלָּשׁוֹן, וְלֹא בְּרִית הַפֶּה, כִּי הַבְּרִית הִיא דֶּרֶךְ הַלָּשׁוֹן שֶׁהִיא בִּבְחִינַת יְסוֹד דְּנוּקְ’.

נִרְאֶה

דְּהִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת בְּמַמְלֶכֶת יַרְדֵּן, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֶלֶךְ עִם גִּינוּנֵי מַלְכוּת וְכוּ’, שֶׁכִּמְעַט אֵינוֹ מָצוּי בְּיָמֵינוּ, כֵּיוָן שֶׁהֵם הַקְּלִפָּה הַמַּלְבֶּשֶׁת עַל הַיְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁשָּׁם מְקוֹמוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל מַטֶּה’. לָכֵן הַמַּלְכוּת אֶצְלָם הִיא דָּבָר עִקָּרִי. וְכֵן מַמְלֶכֶת מוֹאָב הַקְּדוּמָה שֶׁמִּמֶנָּה יָצָא דָּוִד הַמֶּלֶךְ מֵרוּת, הָיְתָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁל מַמְלֶכֶת יַרְדֵּן הַיּוֹם, וְהֵם הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל מַמְלֶכֶת מוֹאָב הַקְּדוּמָה. וְכֵן מֶלֶךְ יַרְדֵּן בְּגִימַטְרִיָּא 354 אוֹתָן סְפָרוֹת שֶׁל 453 בְּגִימַטְרִיָּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הַיְינוּ שֶׁהוּא הוֹפֵךְ אֶת הַמִּסְפָּר מִקְּדֻשָּׁה לַקְּלִפָּה. וכן עבדללה מלך ירדן בגימטריא מלכות.

נִרְאֶה

דְּלָכֵן הַיַּרְדֵּן נִמְצָא בְּנַחֲלַת הַשְּׁבָטִים יוֹסֵף וּבִנְיָמִין. דְּמֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן הָיְתָה נַחֲלַת חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, וּבַצַּד שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה נַחֲלַת הַחֵצִי הַשֵּׁנִי שֶׁל שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, וְנַחֲלַת אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִין. דְּהַיַּרְדֵּן הוּא בְּחִינַת יְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת, וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין הֵם בְּחִינַת יְסוֹד וַעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד, כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל אוֹת’, וִיסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת מִתְחַבֵּר לַיְסוֹד. וְכֵן הַיַּרְדֵּן הוּא סָמוּךְ לִשְׁכֶם, וּבֵאַרְנוּ שֶׁשְּׁכֶם מְסַמֵּל אֶת הַיְסוֹד. וְכֵן הַכָּתוּב (בראשית לד, יב) “הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה” ס”ת יַרְדֵּ”ן, דְּבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל מִילָה’ שֶׁשְּׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הָיָה הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד דִּקְלִפָּה, וּשְׁכֶם חָשַׁק לְהִזְדַּוֵּג עִם דִּינָה שֶׁהִיא יְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה בִּבְחִינַת יַרְדֵּן. וְזֶה מְרַמֵּז הַכָּתוּב שֶׁשְּׁכֶם הִסְכִּים לָתֵת נְדוּנְיָה גְּדוֹלָה בִּשְׁבִיל לְהִזְדַּוֵּג עִם הַיַּרְדֵּן שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַיְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה. וְכֵן מוּבָא בְּשֵׁם ר’ נָטֶע מֵאָוֶורִיטְשׁ שֶׁהָאוֹתִיּוֹת אַחֲרֵי יַרְדֵּן הֵן שְׁכִנָה, כִּי אַחֲרֵי הַנּוּ”ן יֵשׁ עוֹד נוּ”ן.

וְכֵן

הָעִיר יְרִיחוֹ שֶׁנִּמְצֵאת סָמוּךְ לַיַּרְדֵּן וְנִקְרֵאת בַּכָּתוּב (במדבר לג, מח) “יַרְדֵּן יְרֵחוֹ”, קְשׁוּרָה לַיְסוֹד וְלָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד שֶׁמִּתְחַבֵּר לַיַּרְדֵּן, דִּירִיחוֹ נִקְרֵאת בַּכָּתוּב “עִיר הַתְּמָרִים”. וּבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל לוּלָב’ שֶׁהַתָּמָר מְסַמֵּל יְסוֹד וּמַלְכוּת. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘יוֹסִיפוּן’ (פל”ח) שֶׁיְּרִיחוֹ הִיא עִיר הַיָּרֵחַ, בָּהּ רָאוּ לָרִאשׁוֹנָה אֶת מוֹלַד הַיָּרֵחַ לִפְנֵי כָּל הַמְּקוֹמוֹת, וְיָרֵחַ מְסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת. וְכֵן הַשֵּׁם יְרִיחוֹ הוּא עַל שֵׁם הָרֵיחַ שֶׁל הַמַּלְכוּת.

וְכֵן

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט דברים תתקנז) דָּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה. וּבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל צַדִּיק’ שֶׁמִּסְפָּר חֲמֵשׁ מֵאוֹת הוּא מִלּוּי שֶׁל שֵׁם שַׁדַּ”י, וּמְסַמֵּל אֶת הַיְסוֹד. וְכֵן מוּבָא בְּרַשִּׁ”י (במדבר י, לב) כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְחַלְּקִין אֶת הָאָרֶץ הָיָה דָּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ ת”ק אַמָּה עַל ת”ק אַמָּה וְהִנִּיחוּהוּ מִלַּחֲלוֹק, אָמְרוּ מִי שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֶלְקוֹ הוּא יִטְלֶנּוּ. וּמָצִינוּ בַּמִּשְׁנָה (מידות ב, א) הַר הַבַּיִת הָיָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה. רוֹאִים שֶׁדָּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ קָשׁוּר לְהַר הַבַּיִת שֶׁשְּׁנֵיהֶם הָיוּ בְּמִסְפָּר ת”ק עַל ת”ק אַמָּה. וְכֵן מוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (ספרי בהעלתך) שֶׁהֵנִיחוּ אֶת נַחֲלַת יְרִיחוֹ לְמִי שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יִהְיֶה בְחֶלְקוֹ. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (תענית כז.) שֶׁחֵלֶק מֵהַמִּשְׁמָרוֹת הָיוּ בִּירִיחוֹ, וְחֵלֶק בִּירוּשָׁלַיִם. וְכֵן מוּבָא בָּראב”ד (תמיד ג, ח) שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים בִּירִיחוֹ בְּנֵס אֶת הַדְּבָרִים שֶׁקָּרוּ בִּירוּשָׁלַיִם, כִּי יְרִיחוֹ הִיא כְּמוֹ יְרוּשָׁלַיִם.

נִרְאֶה

דְּלָכֵן מְקוֹר הַיַּרְדֵּן הָיָה בְּנַחֲלַת שֵׁבֶט דָּן, כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ”י (דברים לג, כב) שֶׁהַיַּרְדֵּן יוֹצֵא מִמְּעָרַת פַּמְּיַיס שֶׁבְּנַחֲלַת שֵׁבֶט דָּן. דְּשֵׁבֶט דָּן מְסַמֵּל אֶת שֵׁם אֲדֹנָ”י כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל סֻלָּם’. וְכֵן הַיַּרְדֵּן מְסַמֵּל אֶת הַיְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת שֶׁשַּׁיָּךְ לַשֵּׁם אֲדֹנָ”י. וְכֵן יַרְדֵּ”ן מְרֻמָּז בַּכָּתוּב (תהילים קלג, ג) “כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן” בְּדִלּוּג הָפוּךְ שֶׁל ד’ אוֹתִיּוֹת, דְּכָתוּב זֶה מְרַמֵּז עַל שֶׁפַע הַיְסוֹד שֶׁהוּא בְּחִינַת טַל וְהָר הַמֻּשְׁפָּע לְצִיּוֹן הַמְסַמֶּלֶת אֶת הַיְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת, כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל מַטֶּה’. וְהַיַּרְדֵּן שַׁיָּךְ לִבְחִינַת צִיּוֹן הַיְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת.

וְכֵן

בֵּאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘סוֹד הַחֵצִי’ שֶׁהַיַּרְדֵּן הָיָה גְבוּל בְּצַד הָרֹחַב שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְרוֹחַב בְּגִימַטְרִיָּא גְּבוּרָה. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ כֵּיוָן שֶׁהַיַּרְדֵּן הוּא סֵמֶל שֶׁל הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא בִּבְחִינַת דִּין, וְהוּא מִלְּשׁוֹן דָן שֶׁל שֵׁם אדנ”י הַמְרַמֵּז עַל הַדִּין, לָכֵן הוּא גְבוּל בְּצַד הָרֹחַב שֶׁהוּא דִין. וְנִרְאֶה דְּלָכֵן ה’ סוֹבֵב שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן בְּיוֹם י’ בְּנִיסָן בִּימֵי עֶרֶב פֶּסַח שֶׁשּׁוֹלֶטֶת בָּהֶם מִדַּת הַחֶסֶד, כְּדֵי שֶׁהַחֶסֶד יַמְתִּיק אֶת הַדִּין. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁיַּרְדֵּן בְּגִימַטְרִיָּא לֵיל הַסֵּדֶר.

כָּתוּב

(יהושע ד, ה) “וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ עִבְרוּ לִפְנֵי אֲרוֹן ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֶל תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל שִׁכְמוֹ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל: לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם”. נִרְאֶה דְּלָכֵן ה’ צִוָּה אֶת יְהוֹשֻׁעַ לָקַחַת י”ב אֲבָנִים מֵהַיַּרְדֵּן. דִּכְשֵׁם שֶׁקְּרִיעַת יַם סוּף הָיְתָה דֶּרֶךְ הָיְתָה דֶּרֶךְ ארונו שֶׁל יוֹסֵף, כָּךְ בְּקִיעַת הַיַּרְדֵּן הָיְתָה דֶּרֶךְ אֲרוֹן בְּרִית ה’ וְהַלּוּחוֹת שֶׁבְּתוֹכוֹ.

מִשְׁנֶה תּוֹרָה הוּא בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד. וְהַד’ סְפָרִים בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ.

סִיחוֹן הוּא בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְעוֹג בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד.

מוּבָא

בַּ’שְּׂפַת אֱמֶת’ (דברים תרנ”ט) מִשְׁנֶה תּוֹרָה הוּא בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד. וְהַד’ סְפָרִים בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, לָכֵן יֵשׁ בְּמִשְׁנֶה תּוֹרָה כָּל הַנֶּאֱמַר בַּד’ סְפָרִים הַקּוֹדְמִים כְּמוֹ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד שֶׁכָּל הַד’ פַּרְשִׁיּוֹת בְּבַיִת אֶחָד, וְלָכֵן נִקְרָא דְבָרִים דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת שֶׁהֵם מְקָרְבִין לִבּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַתּוֹרָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד “וּקְשַׁרְתָּם” וְהוּא נֶגֶד הַלֵּב. וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ נֶגֶד הַמֹּחַ שֶׁהוּא מַדְרֵגָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁכֵּן הָיָה הַנְהָגַת דּוֹר הַמִּדְבָּר בְּהִתְגַּלּוּת שֶׁלֹּא כְדֶרֶךְ הַטֶּבַע. וּמִשְׁנֶה תּוֹרָה הוּא הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּכְנְסוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ”. בְּכֹחַ מִשְׁנֶה תּוֹרָה מִתְדַּבְּקִין בְּכָל הַתּוֹרָה וּקְשַׁרְתָּם וַהֲדָר וְהָיוּ לְטֹטָפֹת. וְשָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ ב. צ. ג. שליט”א שֶׁאָכֵן רוֹאִים שֶׁכָּל הַפְּסוּקִים שֶׁכְּתוּבִים בַּתְּפִלִּין שֶׁל הקב”ה נִמְצָאִים בְּחֻמָּשׁ דְּבָרִים, וּכְפִי שֶׁהַגְּמָרָא אוֹמֶרֶת שֶׁגַּם בַּתְּפִלִּין שֶׁל הקב”ה כָּל הַפַּרְשִׁיּוֹת כְּתוּבוֹת שׁוּב גַּם בַּתְּפִלִּין שֶׁל יָד. וְנָבִיא אֶת דִּבְרֵי הַגְּמָרָא (ברכות ו.) אָמַר רַבִּי אַבִּין בַּר רַב אַדָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין שֶׁנֶּאֱמַר “נִשְׁבַּע ה’ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ”, וְאֵין “יְמִינוֹ” אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר “מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ”. וְאֵין “עֻזּוֹ” אֶלָּא תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר “ה’ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן”. וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִלִּין עֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב “וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ”. וְתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּא בַּר אַבִּין הַנֵי תְּפִלִּין דְּמָארֵי עָלְמָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ אָמַר לֵיהּ “וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד”. אָמַר לוֹ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי תֵּינַח בְּחַד בֵּיתָא בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי אָמַר לֵיהּ “כִּי מִי גּוֹי גָּדוֹל”, “וּמִי גּוֹי גָּדוֹל”, “אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל”, “אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים” “וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן”, אִי הָכִי נְפִישֵׁי לְהוּ טוּבָא בָּתֵּי, אֶלָּא “כִּי מִי גּוֹי גָּדוֹל”, וּ”מִי גוֹי גָּדוֹל”, דְּדַמְיָן לַהֲדָדֵי בְּחַד בֵּיתָא. “אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל” וּמִי כְּעַמְךָ בְּחַד בֵּיתָא. “אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים” בְּחַד בֵּיתָא. “וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן” בְּחַד בֵּיתָא. וְכוּלְהוּ כְּתִיבֵי בְּאֶדְרְעֵיהּ.

מוּבָא

בַּ’שְּׂפַת אֱמֶת’ (דברים תר”מ)  סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן שֹׁרֶשׁ הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת נֶגֶד תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. עוֹג בְּעַשְׁתְּרוֹת וּבְאֶדְרֶעִי הַמַּעֲשֶׂה נֶגֶד תְּפִלִּין שֶׁל יָד. וְרוֹאִים שֶׁחֻמָּשׁ דְּבָרִים פּוֹתֵחַ בַּפְּסוּקִים שֶׁל הַכְנָעַת סִיחוֹן וְעוֹג: (דברים א, ד) “אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי”, וּכְפִי שֶׁמְּבָאֵר שֶׁבְּאֶדְרֶעִי, מְרַמֵּז עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל חֻמָּשׁ דְּבָרִים. וְנִרְאֶה לְהוֹסִיף שֶׁהָאוֹת שִׁי”ן שֶׁל תְּפִלִּין מְסַמֶּלֶת אֶת יְנִיקַת הַקְּלִפּוֹת מֵהַתְּפִלִּין כְּפִי שֶׁנְּבָאֵר, לָכֵן הַתְּפִלִּין קְשׁוּרוֹת לְסִיחוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שֶׁהוּא סוֹד הָאוֹת שִׁי”ן שֶׁיּוֹנֶקֶת מֵהַתְּפִלִּין.

מָצִינוּ

בַּזֹּהַר (נח סד.) “אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים: בָּרוּךְ ה’ שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם” וְכִי יֵשׁ שִׁנַּיִם לַמַּיִם וְכוּ’. וּמְבָאֵר שָׁם שֶׁיְּנִיקַת הַקְּלִפָּה מֵהַקְּדֻשָּׁה הִיא דֶּרֶךְ בְּחִינַת שִׁנַּיִם. וְכֵן מָצִינוּ בְּזֹהַר חָדָשׁ (איכה קיא. עם פירוש ‘מתוק מדבש’) שֶׁיֵּצֶר הָרָע שֶׁמַּחֲטִיא אֶת הָאָדָם הוּא נוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ.

וְכֵן

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘פָּנִים יָפוֹת’ לְבַעַל הַ’הַפְלָאָה’ (וישלח) שֶׁיִּצְחָק בְּגִימַטְרִיָּא שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים שֵׁם הוי”ה, וְהוּא הוֹרִישׁ שֶׁבַע שְׁמוֹת הוי”ה לְיַעֲקֹב, לָכֵן יַעֲקֹב בְּגִימַטְרִיָּא שֶׁבַע פְּעָמִים שֵׁם הוי”ה, וְשֵׁם הוי”ה אֶחָד הוֹרִישׁ יִצְחָק לְעֵשָׂו שֶׁמִּשָּׁם יְנִיקָתוֹ, לָכֵן שֵׁם הוי”ה עִם אוֹתִיּוֹת שֵׁ”ן בְּגִימַטְרִיָּא עֵשָׂו. וּמְבָאֵר שֶׁשֵּׁן מְסַמֶּלֶת אֶת כְּלָלוּת שִׁבְעַת כֹּחוֹת הַטֻּמְאָה שֶׁל עֵשָׂו, שֵׁן בְּגִימַטְרִיָּא שֶׁבַע פְּעָמִים טָמֵא, וְלָכֵן יַעֲקֹב הִשְׁתַּחֲוָה לְעֵשָׂו שֶׁבַע פְּעָמִים לְבַטֵּל אֶת שִׁבְעַת כֹּחוֹת הַטֻּמְאָה שֶׁלּוֹ, “עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו” לִנְקֻדַּת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבּוֹ שֶׁהִיא שֵׁם הוי”ה כְּמִנְיַן אָחִיו, וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּגְּמָרָא (קידושין כט:) עַל אוֹתוֹ חָסִיד שֶׁכָּרַע שֶׁבַע כְּרִיעוֹת וְעִם כָּל כְּרִיעָה וּכְרִיעָה נָשַׁר רֹאשׁ אֶחָד מֵאוֹתוֹ נָחָשׁ שֶׁהָיָה שָׁרוּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְרוֹאִים שֶׁמַּהוּתוֹ שֶׁל עֵשָׂו הַנִּרְמֶזֶת בִּשְׁמוֹ הִיא יְנִיקָתוֹ מִשֵּׁם הוי”ה דֶּרֶךְ שִׁנָּיו. וְהוֹסִיף הָרה”ג ר’ יוֹסֵף סוֹפֵר שליט”א שֶׁאוֹתִיּוֹת נוֹשֵׁ”ךְ הֵן שֵׁ”ן כ”ו, לְרַמֵּז שֶׁהַשֵּׁ”ן דִּקְלִפָּה נוֹשֶׁכֶת אֶת הַשֶּׁפַע שֶׁבָּא מִשֵּׁם הוי”ה כְּמִנְיַן כ”ו.

וְכֵן

מוּבָא בַּמהרש”א (ב”ק ג:) שֶׁעֵשָׂו הוּא בִּבְחִינַת שֵׁן הַמַּזִּיק, וְכֵן מוּבָא בְּתַרְגּוּם יוֹנָתָן (בראשית כה, כה) שֶׁעֵשָׂו נוֹלַד עִם שִׁנַּיִם. וְכֵן רוֹאִים בַּכָּתוּב, (דניאל ז, ז) שֶׁכֹּחוֹ שֶׁל עֵשָׂו הוּא בַּשִּׁנַּיִם, “חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה וְשִׁנַּיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ”. וְעַיֵּן בְּ’בַעַל הַטּוּרִים’ (בראשית לג, ד) שֶׁעֵשָׂו בְּגִימַטְרִיָּא שִׁינָיו.

מָצִינוּ

בַּזֹּהַר (הקדמה ב:) שֶׁהָאוֹת שׁ’ הִיא אוֹת שֶׁל אֱמֶת וּקְדֻשָּׁה, וְג’ הַקַּוִּים שֶׁבָּהּ הֵם כְּנֶגֶד ג’ אָבוֹת. וְאוֹת זֹאת מִתְחַבֶּרֶת לַקְּלִפָּה לָתֵת יְנִיקָה לַקְּלִפָּה. הַיְינוּ שֶׁיְּנִיקַת הַקְּלִפָּה הַשַׁיֶּכֶת לָאוֹתִיּוֹת ק’ וְר’ הִיא מֵהָאוֹת ש’, שֶׁהִיא אוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה, וְזֶה סוֹד הַשֶּׁקֶ”ר שֶׁהַק”ר יוֹנְקִים מֵהַשִּׁי”ן.

וְכֵן מוּבָא בְּ’שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת’ לְהָאֲרִיזַ”ל (בין המצרים ח”ב ע’ רה) שֶׁחִלּוּפֵי שֵׁם הֲוָיָ”ה הַמְּאִירִים בִּימֵי בֵּין הַמְּצָרִים וּמְרַמְּזִים עַל הַהַשְׁפָּעָה שֶׁיּוֹרֶדֶת מִשֵּׁם הֲוָיָ”ה לַקְּלִפָּה, הֵם בְּסוֹד הָאוֹת שִׁי”ן, דְּג’ הַחִלּוּפִים טדה”ד, כוז”ו, מצפ”ץ הֵם בְּגִימַטְרִיָּא שִׁי”ן. וְכֵן צָרָה עִם שֵׁם אדנ”י בְּגִימַטְרִיָּא שִׁי”ן, וְזֶה הַסּוֹד שֶׁל בֵּין הַמְּצָרִים, בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שִׁי”ן, אֶחָד שֶׁל הַג’ חִלּוּפִים, וְהַשֵּׁנִי שֶל צָרָ”ה אדנ”י.

מוּבָא

בְּסֵפֶר ‘נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ’ (ערך חמס) בְּשֵׁם הַבעש”ט וְהַגר”א שֶׁאוֹתִיּוֹת ש”ן שֶׁיֵּשׁ בְּתֵבוֹת שָׂטָן וְנָחָשׁ, הֵן אוֹתִיּוֹת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁלָּהֶן, וְאוֹתִיּוֹת ח”ט הֵן אוֹתִיּוֹת הַטֻּמְאָה שֶׁלָּהֶן. (עיין בפרוש הגר”א על תיקוני זהר תיקון יט) נִרְאֶה דְּלָכֵן עֵשָׂו נוֹשֵׁךְ בְּשִׁנָּיו, אֶת צַוָּארוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, דְּמָצִינוּ בְּ’מִדְרַשׁ אוֹתִיּוֹת דְּר”ע’ (אות ש’) שֶׁהַשֵּׁן הִיא בִּבְחִינַת אוֹת שִׁי”ן. וְכֵן לַשֵּׁן יַחַד עִם הַשָּׁרָשִׁים שֶׁלָּהּ יֵשׁ צוּרַת אוֹת שִׁי”ן כְּפִי שֶׁהֶרְאֵנוּ בַּצִּלּוּם הַשִּׁנַּיִם. וְכֵן מוּבָא בְּפֵרוּשׁ הַ’מָּתוֹק מִדְּבַשׁ’ עַל הַזֹּהַר (בהעלתך קנד:) שֶׁשֵׁ”ן בְּגִימַטְרִיָּא הָאֲחוֹרַיִם שֶׁל שֵׁמוֹת ע”ב ס”ג. קפ”ד קס”ו. וַאֲחוֹרַיִם מְסַמְּלִים אֶת הַשֶּׁפַע שֶׁיּוֹרֵד לַקְּלִפָּה.

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. ה. שליט”א שֶׁהַשֵּׁן הִיא הָאֵבָר הַיָּחִיד בְּגוּף הָאָדָם שֶׁעָשׂוּי מֵאֶבֶן, וְלָכֵן הַקְּלִפּוֹת יוֹנְקוֹת דֶּרֶךְ הַשִּׁנַּיִם כִּי אֶבֶן מְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה בְּיוֹתֵר שֶׁל הַדּוֹמֵם שֶׁקְּרוֹבָה אֶל הַקְּלִפָּה. וְכֵן סֶלַ”ע נִרְמָז בִּלְעִיסָה.

וְכֵן

מָצִינוּ שֶׁיְּנִיקַת הַקְּלִפָּה הִיא בְּחִינַת שִׁנַּיִם שֶׁיּוֹנְקוֹת חָלָב, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (תדבא”ר כו) מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁלֶּעָתִיד לִימוֹת בֶּן דָּוִד שֶׁיִּהְיוּ שִׁנֵּיהֶם שֶׁל אוֹכְלֵי יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁכִין כ”ד אַמּוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁלֹשִים וְשָׁלֹש אַמּוֹת, וּמַה נִּשְׁתַּנָּה ל”ג מִן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, אֶלָּא כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים לִמְעֻבֶּרֶת וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לִמְנִיקוֹת, כְּנֶגֶד כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ אַמָּה אַחַת.

וְכֵן

הָאוֹת שִׁי”ן שֶׁנִּמְצֵאת בַּמִּלָּה רָשָׁע מְסַמֶּלֶת אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבּוֹ שֶׁמִּשָּׁם הוּא יוֹנֵק, כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר ‘תִּפְאֶרֶת שְׁלֹמֹה’ (פורים) עַל הַכָּתוּב “יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים” שֶׁאִם נוֹצִיא מֵהָרָשָׁע אֶת הָאוֹת שִׁי”ן וְהוּא יִשָּׁאֵר רַק רָע הוּא יִגָּמֵר וְיָמוּת, דְּלֹא תִּשָּׁאֵר לוֹ הַיְנִיקָה מֵהַקְּדֻשָּׁה.  וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. ה. שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת מַקָּק בְּגִימַטְרִיָּא עֲמָלֵק שֶׁמְּגָרְשִׁים אוֹתוֹ בְּאֶמְצָעוּת תַּרְסִיס קֵ”י 300 כְּמִנְיַן ש’ לְרַמֵּז שֶׁהָאוֹת ש’ מַכְנִיעָה אֶת עֲמָלֵק וְיוֹרֶדֶת אֵלָיו לְהַכְנִיעוֹ דֶרֶךְ הָאוֹת ק’ הַמְסַמֶּלֶת אֶת הַנָּחָשׁ. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת לִקְרֹא לְרֶגַע הָאֱמֶת שְׁעַת הַשִּׁי”ן, דְּאוֹת שִׁי”ן הִיא הָאֱמֶת שֶׁמְּחַיָּה אֶת הַקְּלִפּוֹת וּפוֹעֶלֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה.

מוּבָא

בְּשֵׁם הרה”ג ר’ יִצְחָק גִּינְזְבּוּרְג שליט”א עַל הַכָּתוּב (דברים טז, יח)שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר הוי”ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק”. שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ז’ אוֹתִיּוֹת שִׁי”ן כְּנֶגֶד ז’ שְׁעָרִים שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁ הָאָדָם, עֲלֵיהֶם צָרִיךְ לִשְׁמֹר. נִרְאֶה לְהוֹסִיף עַל פִּי דְּבָרֵינוּ שֶׁשַּׁעַר הוּא אוֹתִיּוֹת ש’ רָע, לְרַמֵּז שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שַׁעַר שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵא שֶׁפַע, יֵשׁ אוֹת שִׁי”ן שֶׁמְּחַבֶּרֶת לָרַע אִם אֵין הָאָדָם שׁוֹמֵר עַל שְׁעָרָיו. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עֵר וְלִשְׁמֹר שֶׁהָרַע לֹא יִכָּנֵס דֶּרֶךְ הַשִּׁי”ן.

מָצִינוּ

בַּזֹּהַר (השמטות לס’ שמות רעג.) בִּזְמַן שֶׁמֵּת אוֹתוֹ בֶּן אָדָם, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוֹטְרִים רוֹדְפִים אַחֲרֵי אוֹתוֹ בֶּן אָדָם, וְתוֹפְסִים אוֹתוֹ, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ מְשַׁבֵּר אֵלּוּ קְשָׁרִים וּמוֹרִיד, אוֹתוֹ חֵטְא [פְּגַם הַבְּרִית] מֵעַל צַוָּארוֹ, וְעַל סוֹד זֶה כָּתוּב “אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן”. רוֹאִים שֶׁשְׁלֹש מֵאוֹת שׁוֹטְרִים רוֹדְפִים אַחֲרֵי אוֹתוֹ בֶּן אָדָם, וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ דִּשְׁלשׁ מֵאוֹת הוּא הַמִּנְיָן שֶׁל הָאוֹת ש’, דַּרְכָּהּ נַעֲשָׂה הַפְּגָם. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (גיטין סח.) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁלשׁ מֵאוֹת מִינֵי שֵׁדִים הָיוּ.

וְכֵן

מָצִינוּ רְמָזִים בַּכְּתוּבִים שֶׁהַמִּלְחָמָה בָּרְשָׁעִים הִיא בְּשִׁנֵּיהֶם. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ג, ח) “שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ”. (שם קיב, י) “רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס”, וְזֶה לְשׁוֹן הַמִּדְרָשׁ (‘אותיות דר”ע’ אות שי”ן) “שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ” וְכוּ’, שֶׁעֲתִידִין שִׁנֵּיהֶם שֶׁל אוֹכְלִין מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ לִהְיוֹת יוֹצֵא מִפִּיהֶן כ”ב אַמּוֹת, וְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם רוֹאִין וְאוֹמְרִים מֶה חָטְאוּ אֵלּוּ שֶׁכָּךְ יוֹצְאִין שִׁנֵּיהֶם מִפִּיהֶן, מְשִׁיבִין וְאוֹמְרִים מִפְּנֵי שֶׁאָכְלוּ מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רוֹאִים שֶׁהָרְשָׁעִים נֶעֱנָשִׁים בְּשִׁנֵּיהֶם מִשּׁוּם שֶׁבְּשִׁנֵּיהֶם הֵם מְכַלִּים מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וּכְפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁמִּשָּׁם יְנִיקָתָם, וּמִשָּׁם הֵם לוֹקְחִים אֶת הַשֶּׁפַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִילָם. וְלָכֵן הָעֹנֶשׁ הוּא בְּהַגְדָּלַת הַשִּׁנַּיִם לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם אֶת גֹּדֶל הַיְנִיקָה שֶׁיָּנְקוּ מִיִּשְׁרָאֵל. וְכֵן מוּבָא בְּגִלָיוֹן ‘מֵרֵיחַ נִיחוֹחַ’ מֵהרה”ג ר’ מַסְעוּד אַבּוּחֲצִירָא שליט”א שֶׁהַכָּתוּב “שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ” ר”ת שֹׁרֶ”שׁ וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ שֶׁיֵּשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁמַּכִּים אוֹתָם בַּשִּׁנַּיִם שֶׁשָּׁם הַשֹּׁרֶשׁ מִמֶּנּוּ הֵם יוֹנְקִים. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁעוֹנֶשׁ אוֹתִיּוֹת עָוֹ”ן ש’. כִּי הָעֹנֶשׁ בָּא מֵעָוֹן שֶׁיָּנַק דֶּרֶךְ הַש’.

וְכֵן

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ שֶׁעֲקִיצַת הַנָּחָשׁ נִקְרֵאת נְשִׁיכָה, (פסיקתא רבתי יג) כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחֹשֶךְ מְשַׁמֵּשׁ וּבָא, וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר אוֹי לִי שֶׁמָּא נָחָשׁ בָּא לְנָשְׁכֵנוּ, שֶׁמָּא אוֹתוֹ שֶׁכָּתַב בּוֹ “הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ” בָּא לְנָשְׁכֵנִי. וְכֵן רוֹאִים בְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁיֵּשׁ הַדְגָּשָׁה עַל הָאוֹת שִׁי”ן בַּכָּתוּב (בראשית ג, יג) “הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי”. לְרַמֵּז שֶׁנְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ הִיא דֶּרֶךְ הַשֵּׁן שֶׁלּוֹ שֶׁהִיא בְּסוֹד הָאוֹת שִׁי”ן. וְכֵן יְנִיקַת הַקְּלִפּוֹת מֵהַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל הָיְתָה עַל שֵׁן סֶלַע, כַּמּוּבָא בִּתְפִלַּת מוּסָף לְיוֹם כִּפּוּר שֵׁן סֶלַע הָדְפוּ וְגִלְגֵּל וְיָרַד. וְכֵן הַכָּתוּב (תהילים קכד, ו) “בָּרוּךְ ה’ שֶׁלּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם” ר”ת נִטְל, דְּלֵיל נִטְל הוּא הַלַּיְלָה שֶׁל יְנִיקַת הַקְּלִפּוֹת.

וְכֵן

יֵשׁ רֶמֶז בַּכָּתוּב (תהילים לז, יב) “זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו”, הָרָשָׁע זוֹמֵם לִכָּנֵס בְּשִׁנָּיו בַּצַּדִּיק, לִינֹק מִמֶּנּוּ. וְכֵן לְאַחַר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁהִתְגַּבְּרָה יְנִיקַת הַקְּלִפּוֹת, כָּתוּב (איכה ב, טז) “פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ”, הֵם חָרְקוּ וְטָחֲנוּ אֶת הַשִּׁנַּיִם אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, כִּי הִרְגִּישׁוּ אֶת הַיְנִיקָה הַגְּדוֹלָה מֵהַקְּדֻשָּׁה דֶּרֶךְ שִׁנֵּיהֶם. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (תיקונים לט:) שֶׁ“שָׁרְקוּ” מְרַמֵּז עַל נִקּוּד הַשׁוּרֻ”ק הַמְסַמֵּל אֶת הַיְסוֹד, “וַיַּחַרְקוּ” מְרַמֵּז עַל נִקּוּד הַחִירִיק הַמְסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת, דְּחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ פָּגַם בְּזִוּוּג יְסוֹד וּמַלְכוּת.

מוּבָא

בְּסֵפֶר ‘יְצִירָה’ (ב א) מ’ דּוֹמֶמֶת, ש’ שׁוֹרֶקֶת. וּמְבָאֵר הַגְּרָ”א ש’ שׁוֹרֶקֶת שֶׁהִיא מֵהַלָּשׁוֹן בַּשִּׁנַּיִם, וְהִיא שׁוֹרֶקֶת יוֹתֵר מִכָּל הָאוֹתִיּוֹת. וְכֵן צוּרַת הַשְּׁרִיקָה נַעֲשֵׂית דֶּרֶךְ שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת יַחַד עִם הַלָּשׁוֹן שֶׁיּוֹצֶרֶת אֶת צוּרַת הָאוֹת שִׁי”ן. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘הַנִּיקוּד’ לָר”י גִּיקְטִילְיָא כְּתִיב “אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם כִּי פְדִיתִים”, כִּי בִּהְיוֹת הַשּׁוּרֻק שָׁרוּי בַּמַּלְכוּת אֲזַי יִתְקַבְּצוּ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָל זֶה בֶּהֱיוֹתוֹ שׁוֹכֵן מִלְמַעְלָה, אֲבָל בִּשְׁעַת הַחֻרְבָּן כְּשֶׁנִּפְרַד הַשּׁוּרֻק מִן הַחִירִק, נֶחֱרַב הַבַּיִת וְגָלוּ יִשְׂרָאֵל. נִרְאֶה דְּסוֹד הַשְּׁרִיקָה הוּא הִתְקַשְּׁרוּת עִם הָאוֹת שִׁי”ן שֶׁמְּחַיֶּה אֶת הַקְּלִפָּה, שרק אוֹתִיּוֹת שֶׁקֶר. וּכְשֶׁיֵּשׁ זִוּוּג יְסוֹד וּמַלְכוּת בְּסוֹד שׁוּרֻ”ק וְחִירִיק, אֶפְשָׁר עַל יְדֵי שְׁרִיקָה לְהִתְקַשֵּׁר לַשִּׁי”ן שֶׁהוּא שׁוּרֻ”ק. וּלְהוֹצִיא אוֹתוֹ מִידֵי הַקְּלִפָּה. לָכֵן הַגְּאֻלָּה בָּאָה דֶּרֶךְ שְׁרִיקָה “אֶשְׁרְקָה וַאֲקַבְּצֵם”. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּזְמַן הַגָּלוּת שֶׁהַיְסוֹד הִתְרַחֵק מֵהַמַּלְכוּת. הַשִּׁי”ן בְּיַד הַקְּלִפָּה, וְהַקְּלִפָּה שׁוֹרֶקֶת. “שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן”. וְכֵן מוּבָא בְּפֵרוּשׁ הַ’טּוּר’ עַל הַתּוֹרָה (בראשית כז, ג) שֶׁעֵשָׂו הָיָה שׁוֹרֵק לַחַיּוֹת וְצָד אוֹתָן, לָכֵן כָּתוּב “כִּי צַיִד בְּפִיו”. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ שֶׁעֵשָׂו פּוֹעֵל דֶּרֶךְ שְׁרִיקָה לָצוּד אֶת נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה לְחֶלְקוֹ. וְכֵן מוּבָא בָּ’אוֹר הַחַיִּים’ (בראשית מט, א) וּכְנֶגֶד גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה בְּעֵזֶר הַשֵּׁם שֶׁתִּהְיֶה בְּיָמֵינוּ אָמַר “וְלַשֹּׂרֵקָה”, פֵּרוּשׁ בָּעֵת אֲשֶׁר יִשְׁרֹק ה’ דִּכְתִיב “אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם”. וְכֵן מוּבָא בְּפֵרוּשׁ הַיעב”ץ עַל הַגְּמָרָא (ברכות נז) הָרוֹאֶה שׂרֵקָה בַּחֲלוֹם יְצַפֶּה לַמָּשִׁיחַ. שֶׁנֶּאֱמַר “אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ”. וּכְתִיב “אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם”.

וְכֵן

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (חולין סג.) אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, “רָחָם” זוֹ שְׁרַקְרַק. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָה “רָחָם” אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כֵּיוָן שֶׁבָּאָה רָחָם, בָּאוּ רַחֲמִים לָעוֹלָם. אָמַר רַב בִּיבִּי בַּר אַבַּיֵי, וְהוּא דְּיָתִיב אֲמִידֵי, וְעָבִיד “שְׁרַקְרַק”, וּגְמִירִי דְּאִי יָתִיב אֲאַרְעָא וְשָׁרִיק אַתִי מְשִׁיחָא, שֶׁנֶּאֱמַר, “אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם”. וְכֵן שֹׁרֶשׁ אוֹתִיּוֹת שר”ק הוֹלֵךְ מֵהַסּוֹף לָהַתְחָלָה, מֵהָאוֹת ש’ שֶׁהִיא בַּסּוֹף, לָאוֹת ר’ שֶׁלְּפָנֶיהָ, וְלָאוֹת ק’ שֶׁלְּפָנֶיהָ. וְזֶה מְסַמֵּל אֶת הַמַּיִּין נוּקְבִּין שֶׁל הַמַּלְכוּת שֶׁעוֹלִים מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה.

מָצִינוּ

בַּזֹּהַר (תיקונים ט.) שֶׁבְּב’ אוֹתִיּוֹת שִׁי”ן שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ יֵשׁ שִׁבְעָה קַוִּים, אַרְבָּעָה בְּשִׁי”ן שֶׁל אַרְבָּעָה, וּשְׁלֹשָה בְּשִׁי”ן שֶׁל שְׁלֹשָה, כְּנֶגֶד “שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ”. וּכְנֶגֶד שִׁבְעָה “רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ”. וּפְסוּקִים אֵלּוּ מְרַמְּזִים עַל חִבּוּר עוֹלַם הַבְּרִיאָה וְהָאֲצִילוּת כַּמּוּבָא בְּפֵרוּשׁ ‘מָתוֹק מִדְּבַשׁ’ שָׁם. וְרוֹאִים שֶׁגַּם הָאוֹת שִׁי”ן שֶׁבַּתְּפִלִּין מְרַמֶּזֶת עַל חִבּוּר הַקְּלִפָּה וְהַקְּדֻשָּׁה. דִּבְעוֹלַם הַבְּרִיאָה יֵשׁ קְלִפָּה. וְנִרְאֶה דְּלָכֵן הַחִבּוּר נִרְמָז בִּפְסוּקֵי מְגִלַּת אֶסְתֵּר, דְּבָזֶה שֶׁנֶּהֱנוּ יִשְׂרָאֵל מִסְּעֻדָּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע נָתְנוּ יְנִיקָה גְּדוֹלָה לַקְּלִפָּה, כְּפִי שֶׁרוֹאִים שֶׁבְּשׁוּשָׁן יֵשׁ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שִׁי”ן. וּכְשֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתִּקּוּן כָּתוּב (אסתר ט, טו) “וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם”. הָרְגוּ שְׁלֹש מֵאוֹת כְּמִנְיַן שִׁי”ן לְנַתֵּק אֶת יְנִיקַת הַשִּׁי”ן, וְלֹא שָׁלְחוּ יָדָם בַּבִּזָּה שֶׁלֹּא לָתֵת יְנִיקָה לַקְּלִפָּה מֵהֲנָאַת מָמוֹנָם.

וְכֵן

מוּבָא בְּ’עוֹלַת תָּמִיד’ לְהָאֲרִיזַ”ל (ע’ צט) בְּעִנְיַן שְׁנֵי הַשִּׁינִין שֶׁל תְּפִלִּין, נִתְבָּאֵר כִּי הֵם הַד’ מוֹחִין דְּקַטְנוּת וְכוּ’, וּמֵאֵלּוּ הַמּוֹחִין דְּקַטְנוּת שֶׁהֵם אֱלֹהִים נִמְשָׁכִים י”א סִמָּנֵי הַקְּטֹרֶת, שֶׁהֵם רוּחָנִיּוּת הַקְּלִפּוֹת. רוֹאִים שֶׁיְּנִיקַת הַקְּלִפּוֹת הִיא בָּאוֹתִיּוֹת שִׁי”ן שֶׁבַּתְּפִלִּין. וְכֵן מוּבָא בְּ’אֵלִיָהוּ רַבָּה’ (לא, ב) שֶׁיֵּשׁ שִׁי”ן יָמִים בְּשָׁנָה שֶׁבָּהֶם מַנִּיחִים תְּפִילִין, וְנִרְמָזִים בָּאוֹת שִׁי”ן הָחֲקוּקָה בַּתְּפִילִין, וְכֵן הַכָּתוּב (דברים כח, י) “וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הוי“ה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” ר”ת שִׁי”ן אוֹ שְׁכִינָ”ה.

מוּבָא

בְּלקו”ת לְהָאֲרִיזַ”ל (דברים רלד) עוֹג הוּא עוֹר הַפְּרִיעָה הַמְעַכֵּב הַבְּרִית, וְזֶהוּ עָג עֻגָּה, כִּי הִיא דַּקָּה וּקְרוֹבָה יוֹתֵר אֶל הַקְּדֻשָּׁה. רוֹאִים שֶׁעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מְסַמֵּל אֶת קְלִפַּת נֹגַהּ שֶׁעִנְיָנָהּ לִינוֹק מֵהַקְּדֻשָּׁה וּלְהַעֲבִיר לַקְּלִפָּה. כְּפִי שֶׁמָּצִינוּ בַּזֹּהַר (תיקונים סט:) שֶׁהַפְּרִיעָה כְּנֶגֶד קְלִפַּת נֹגַהּ שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲטֶרֶת הַיְסוֹד שֶׁהִיא בְּחִינַת מַלְכוּת. וְכֵן פְּרִיעָה מְסַמֶּלֶת אֶת הַהִפּוּךְ מִטּוֹב לְרָע וּמֵרָע לְטוֹב שֶׁיֵּשׁ בִּקְלִפַּת נֹגַהּ, שֶׁהוּא סוֹד הֲפִיכַת עוֹר הַפְּרִיעָה, וּכְפִי שֵׁאֶצֶל עוֹג הָיְתָה הֲפִיכָה מֵרָע לְטוֹב וְלָהֵיפֶךְ בְּמֶשֶׁךְ חַיָּיו. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘מְאוֹר הָאֲפֵלָה’ “כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן”. “הֲלֹה” כְּתִיב בְּה’, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיָה כָּתוּב עַל עַרְשׂוֹ אוֹת אַחַת מִשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ וְהִיא ה’, לְפִיכָךְ אֵין אָדָם יָכוֹל לְהַזִיזָהּ מִמְּקוֹמָהּ. רוֹאִים שֶׁלְּעוֹג הָיְתָה אֲחִיזָה בַּקְּדֻשָּׁה דֶּרֶךְ הָאוֹת ה’ וּבְחִינַת מִטָּה שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת הַמַּלְכוּת.

מָצִינוּ

בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט במדבר תשס”ח) עוֹג הוּא אֱלִיעֶזֶר וּפַרְסוֹת רַגְלָיו אַרְבָּעִים מִיל, וְאַבְרָהָם הָיָה טוֹמְנָם בְּכַף יָדוֹ, פַּעַם אַחַת גָּעַר בּוֹ אַבְרָהָם וּמִיִּרְאָתוֹ נָפַל שִׁנּוֹ מִמֶּנּוּ וּנְטָלוֹ אַבְרָהָם וַעֲשָׂאוֹ מִטַּת שֵׁן וְהָיָה יָשֵׁן שָׁם. בֵּאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘כֹּחַ הָאַחְדוּת’ שֶׁנִּמְרוֹד וּבְנוֹ עוֹג שֶׁהוּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם שַׁיָּכִים לַיָּמִין דִּקְלִפָּה שֶׁיּוֹנֵק מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ הַמְסַמֵּל אֶת הַיָּמִין דִּקְדֻשָּׁה. נִרְאֶה דְּלָכֵן גַּעֲרַת אַבְרָהָם הִפִּילָה אֶת שִׁנּוֹ שֶׁל עוֹג, דְּגַעֲרַת אַבְרָהָם בִּטְּלָה אֶת יְנִיקָתוֹ, וּמִמֵּילָא נָפְלָה הַשֵּׁן, וְלָכֵן אַבְרָהָם לָקַח אֶת הַשֵּׁן לְשִׁמּוּשׁוֹ, דְּשֵׁן זוֹ שַׁיֶּכֶת לַקְּדֻשָּׁה שֶׁל עוֹג שֶׁמִּמֶּנָּה הוּא יוֹנֵק וְרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. וְנִרְאֶה לְבָאֵר מַדּוּעַ הָיוּ נִיצוֹצוֹת קְדֻשָּׁה דַּוְקָא בַּמִּטָּה וּבַשֵּׁינָה שֶׁל עוֹג, וּמַדּוּעַ עָשָׂה אַבְרָהָם מֵהַשֵּׁן שֶׁל עוֹג מִיטָה, דְּבֵאַרְנוּ שֶׁאוֹת שִׁי”ן וְשִׁינַיִם, מְרֻמָּזוֹת בְּתֵבַת שֵׁינָה, לְרַמֵּז שֶׁשֵּׁנָה הִיא בְּסוֹד הָאוֹת שִׁי”ן וְשִׁנַּיִם שֶׁמְּחַבְּרוֹת אֶת הַקְּדֻשָּׁה לַקְּלִפָּה. וְכֵיוָן שֶׁעוֹג הָיָה בִּבְחִינַת אוֹת שִׁי”ן וְשִׁנַּיִם שֶׁמְּחַבְּרוֹת קְדֻשָּׁה לַקְּלִפָּה, הָיוּ גַם בִּשְׁנָתוֹ נִיצוֹצוֹת קְדֻשָּׁה מֵהֶם יָנַק. וְאַבְרָהָם שָׁאַב מִמֶּנּוּ אֶת הַנִּיצוֹצוֹת, מִשִּׁנָּיו וּמִבְּחִינַת מִטָּה.

מוּבָא

בְּסֵפֶר ‘עֶרְכֵי הַקֹּדֶשׁ’ בְּשֵׁם הָ’רוֹקֵחַ’ (סוף פרשת חקת) עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, נִקְרָא הַבָּשָׁן כְּמוֹ בֵּין שִׁנַּיִם כִּי מִן שִׁנָּיו עָשׂוּ הַחוֹמָה. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ כֵּיוָן שֶׁכָּל יְנִיקָתָם הָיְתָה דֶּרֶךְ הַשִּׁנַּיִם שֶׁל עוֹג, לָכֵן הֵם עָשׂוּ אֶת הַחוֹמָה וְהַשְּׁמִירָה שֶׁלָּהֶם מִשִּׁנַּיִם אֵלּוּ. וּמְרֻמָּז בַּכָּתוּב (תהילים לה, טז) “בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ”.

מָצִינוּ

בַּגְּמָרָא (ברכות נד:) אֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִזְרֹק עַל יִשְׂרָאֵל, אָמַר מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הָוֵי תְּלָתָא פַּרְסֵי, אֵיזִיל וְאֶיעְקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאֶישְׁדֵּי עֲלַיְיהוּ, וְאִיקְטְלִינְהוּ, אֲזַל עֲקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאַיְיתֵי עַל רֵישֵׁיהּ, וְאַיְיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלֵיהּ קַמְצֵי וְנַקְבוּהָ, וּנְחֵית בְּצַוַּארֵיהּ, הֲוָה בָּעֵי לְמִישְׁלְפַהּ מָשְׁכִי שִׁינֵּיהּ לְהַאי גִּיסָא וּלְהַאי גִּיסָא. מָצִינוּ בַּזֹּהַר (חקת קפד.) שֶׁעוֹג נִסָּה לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל בְּכֹחַ זְכוּת הַמִּילָה שֶׁלּוֹ שֶׁנִּמּוֹל עַל יְדֵי אַבְרָהָם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה שֶׁאֵין לוֹ מַה לְּפַחֵד מֵעוֹג דְּעוֹג קִלְקֵל אֶת בְּרִיתוֹ בַּחֲטָאָיו. וּבָרשב”א בְּ’חִדּוּשֵׁי אַגָּדוֹת’ מְבָאֵר הַגְּמָרָא שֶׁעוֹג עָקַר הַר, הַכַּוָּנָה שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּזְּכוּת שֶׁהָיְתָה לוֹ אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁנִּקְרָא הַר. רוֹאִים שֶׁעוֹג נִסָּה לְהִלָּחֵם בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל, בְּכֹחוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה. לָכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִלְחַם בַּשִּׁנַּיִם שֶׁל עוֹג, דְּשָׁם יְנִיקָתוֹ. וְדֶרֶךְ יְנִיקָתוֹ הוּא נִסָּה לְהִלָּחֵם.

מוּבָא

בְּ’שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (הקדמה לו) מֹשֶה רַבֵּנוּ ע”ה הָרַג לְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, וּבוֹ הָיָה כָּלוּל נִיצוֹץ נִשְׁמַת ר’ שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל יְרֵא חֵטְא, וְלָכֵן הוּא ר”ת בָּשָׁ”ן, וּמִפְּנֵי אוֹתוֹ נִיצוֹץ קְדֻשָּׁה הַמְעֹרֶבֶת בְּעוֹג, הַנִּקְרָא יְרֵא חֵטְא, הָיָה מֹשֶה מִתְיָרֵא לְהָרְגוֹ. וְרוֹאִים שֶׁמֹּשֶה פָּחַד מֵעוֹג בִּגְלַל נִיצוֹץ קָדוֹשׁ שֶׁל ר’ שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל שֶׁהָיָה כָּלוּל בְּנִשְׁמַת עוֹג, וְרוֹאִים שֶׁהַנִּיצוֹץ קָדוֹשׁ נִרְמָז בְּתֵבַת בָּשָׁ”ן שֶׁהִיא ר”ת שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל.

ראה גם פוסט אל אקצה = 223 השנה שלנו מסוף האלף – רמזים בנושא המהומות / מגנומטרים / הפיגוע בחלמיש

תגיות,

חלון הצאט
מערכת כי לה' המלוכה
צאט זה סגור למבזקים בלבד ולחברי vip המעוניין לכתוב כאן מתבקש לשלוח בקשה בטופס https://forms.gle/jd6LeHQpmahEHY95A
baruc
***** ישנם שני מצבים עיקריים שהאור יורד אל תודעת האדם.
.
**** מצב ראשון:
.
האור אמור לרדת בצורה קוהרנטית, בצורה ישירה כמו לייזר, בלי הפרעות. מעולם עליון, עד העולם הזה.
אך הבעיה מתחילה, כשאין ישורת בירידת האור, והוא לא מצליח להכנס לכלי.
האור יורד מעולם המחשבה, עובר לעולם הרגשות ואז יורד עד לעולם המעשה.
זאת אומרת, קודם המחשבה נוצרת אצל האדם, אחר כך המחשבה מייצרת רגש, ואחר כך מתחילה הפעולה הפיזית על ידי הנעת גוף האדם לעשות משהו בעולם הזה.
פעולה זו שהאור יורד אל הכלי, נקראת:: “הבורא יורד לדירה בתחתונים” , הבורא מוציא שמותיו, פעולותיו וכינוייו.
.
מכיוון ששם הבורא הוא : “אהבה” והבורא בעצמו אהבה, הבורא יפשט את אור “האהבה שבדעת” על ידי, שמות של אהבה, פעולות של אהבה, וכינויים של אהבה, שאנחנו הנבראים נצטרך לחוות אותם, על פי מרחקים שונים מעצמות האהבה… בין השאר נלמד מה זה “כעס מאהבה (אדם שכועס כי לא אוהבים אותו) , פחד מאהבה (אדם שמפחד לחיות חיים אוהבים) וכו’… נלמד אהבה, גם דרך , מה זה לא אהבה, ודרך מה זה כן אהבה. נלמד ונתנסה בכל האיוושות האהבה של שמות הבורא. על מנת שנדע כמה אנחנו יישיות של אהבה.
.
כאן בעולם הזה, אנחנו רק רואים את העולם של הסמלים שמתקבלים מתנועות תודעתיות של אהבה, שהנשמה עוברת בעולם העליון, ואז נחווה את ההקרנה של הדבר , כאן בעולם הזה.
.
הבעיה מתחילה כשהאדם:
.
חושב א’
מרגיש ב’
עושה ג’
יוצא שהאור שיורד ומשתלשל מהעולם העליון אל הכלי/הנברא, לא מצליח לקבל ירידה חדה לתוך תודעת האדם, ומתפזר לכל עבר.
.
על מנת שהאור ירד אל תודעת האדם, אדם צריך :
לחשוב א’
להרגיש א’
לעשות א’.
.
לדוגמה: אם אני רוחצת כלים, אני צריכה לחשוב על רחיצת הכלים, להרגיש את רחיצת הכלים, ולעשות את רחיצת הכלים.
אך רב האנשים, בזמן רחיצת הכלים, מחשבתם נודדת, לכל מיני מטלות אחרות, כמו להביא את הילדים לחוג. במקביל הם מרגישים איך הבן זוג מזלזל בדברים שהם עושים, ובמקביל הם עסוקים ברחיצת הכלים.
יוצא שהאור / הארה שצריכים לקבל דרך תנועות תודעתיות בעולם העליון, שכאן מתקבלות, כ”סמלים”, של אדם רוחץ כלים, לא מצליחים להיכנס לתודעת האדם.
בלשון של תודעת הנסתר ביהדות, אין קוהרנטיות.
.
מצב שני, זה שהאור לא ירד עד קומה שלמה.
.
**** ירידת האור לקומה שלמה, תעזור לאדם לחיות בהרמוניה.
.
בעיה שניה בהורדת האור אל הכלי, היא שדווקא האנשים הכי רוחניים, שעושים הגות, או מדיטציה, או מטפלים באחרים, נהיים בעצמם חולים.
.
בגלל שרב האור נשאר תקוע בתוך התודעה, ולא יורד לקומה שלמה, מכח הפוטנציאל, לפועל עצמו , במציאות חיי היום יום.
יוצא שהאור שהם משיגים אותו, באמצעות מדיטציות למשל, או טיפולים
baruc
***** תהליך פתיחת דלת העולם העליון על ידי ביעור חמץ פנימי , לפי תודעת הנסתר ביהדות. וזה קורה פעם בשנה, ורק יום לפני ליל הסדר (היום, ברגעים אלו, לכן כדאי להזדרז).
----------------------------------------------------------------------------
כמה חיכיתי שירד הלילה בכדי שאוכל להתחיל את פעולת ביעור החמץ התודעתי. האם ידעתם שרק היום, מתאפשר לכל אדם, ללא קשר בדרגת התודעה שלו, לחוות זמן תודעתי מיוחד מאד, שבו האדם יכול לפתוח דלת בין שני מימדים . דלת בין העולם הזה, לבין העולם העליון, בלי שהוא צריך לעשות עליה רוחנית.
רק היום זה קורה, ורק אחרי צאת שלושה כוכבים בשמים.

כמו שלמדנו, כל מה שרואים מחוץ לגוף, למעשה זוהי הקרנה גשמית של מה שנמצא בעולם העליון, עולמות עליונים, זה עמקי התודעה של הבורא.
לכן, כל דבר שקורה לנו במציאות, מתרחש לנו על התודעה. ובתודעת הנסתר, לומדים כיצד האלגוריתמים התודעתיים משפיעים לנו על ההקרנה הגשמית, שלה אנחנו קוראים מציאות.

***** ביעור חמץ באמצעות נר בחושך.
המטרה של ביעור החמץ התודעתי, הוא לחפש בעמקי ובנבכי תת המודע שלנו, את התנועות התודעתיות הנסתרות והחשוכות, שגורמות לנו, פחדים, חששות, כעסים, שפיטה, לשון הרע, וכל תנועה תודעתית שרחוקה על מד האהבה מהדרגה התודעתית הכי גבוהה, שהיא עצמות האהבה שלא תלויה בדבר.
התהליך של חיפוש החמץ והביעור שלו, הינו תהליך מאד פשוט, אך דורש ריכוז גדול, נוכחות, רצינות אך בעיקר ענוה.

*****
כיצד עושים את מציאת החמץ התודעתי בעמקי תת המודע.
את התהליך עושים בכל רחבי הבית , חוץ מהשירותים.

1. יש להדליק נר רגיל
2. לכבות את כל האורות בבית
3. להתחיל להסתובב ברחבי החדרים. לעבור חדר חדר, ללכת לפינות החדר, לעבור לאורך הקירות, להכנס למקומות הכי נסתרים בתוך החדר, לאור הנר, ותוך כדי התהליך עצמו, להכנס פנימה למחשבה הפנימית.
4. להחזיק את המילה "חמץ" במחשבה ולנסות להרגיש אילו הרגשות "מחסור" "פירוד" "פחד" "שקר" מתחילות להציף אותנו תוך כדי החיפוש עם אור הנר, בחדרים החשוכים.
5. ממשיכים בתהליך, עד שמרגישים שדמעות שחונקות את הגרון מתחילות לעלות מתוכינו. ממש לתת לדמעות לעלות ולהציף את כל גופינו, לשטוף את החמץ.
6. הדמעות עצמן שמגיעות מעמקי הנשמה שרוצה להרגיש נקיה, הן אילו שיפתחו את הדלת בין הממדים, ואור עצום ישטוף את התודעה שלנו, וינקה את החמץ הנפשי, התודעתי והרוחני.
7. לאחר תהליך הניקיון שיכול לקחת מינימום עשר דקות ועד כמה שאתם מרגישים שצריך. (מקובלים שדברתי איתם, ספרו שלפעמים זה לקח להם אפילו עד שעות הבוקר, עד שעלה האור ממש, כי הם נכנסים עמוק מאד, לבחון את העולם הפנימי שלהם שמקרין לעולם החיצוני, על כל דבר פעוט)
לאחר התהליך עם הנר והדמעות שהציפ
baruc
קצת טעימות מהסודות הנסתרים שקשורים לחג הפסח, לפי תודעת הנסתר הקדמונית ביהדות.
.
חג שמח לכולם.
קריעת ים סוף, זה התהליך התודעתי של קריעת ה"סוף" וההתגלות לאין סוף. כי קריעת ים סוף, נעשתה בתודעה. כשכתוב לנו בתנ"ך שבני ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר, אנחנו שואלים את עצמינו... איך? את המדבר הזה גומרים בשלושה ימי הליכה.

הסוד הוא, שזה לא ארבעים שנה במדבר, אלא ארבעים שערי תודעה, שהתודעה הקולקטיבית של עם ישראל, היתה צריכה לעבור, ולעלות מדרגת התודעה: ארבעים ותשע דטומאה... כאשר טומאה, זה מלשון "אטום".
מה שאוטם את התודעה, וקדושה, זה מה שמקדם את התודעה להתפתח לעבר מטרת האהבה והאחדות.

הכל זה עולם תודעתי וההקרנה מתקבלת כאן בגשמי, כתודעת חלקיק שהוקרסה. סוד קריעת ים סוף, זה שהגבול נפרץ והתבנית נשברת, והבורא מתגלה. וכאן אנחנו צריכים לתת מתן תוקף לנוכחות של הבורא בביתינו. זה היום שצריך להתבודד, אתם עם הבורא... להתפעם, ולהתאהב. השם המפורש של הבורא הוא: אהבה. כך כתוב לנו בספרי תודעת הנסתר.
אהבה זה לא לאבי דאבי, או אהבה בין גבר לאישה, כי בעולמות העליונים, אין פיזיקאליות ולא גופים.
אהבה זה הכח שמרכיב את כל היקום, מלשון א' הבה. שזה אומר, הכח שמחבר ושומר על תשתית רקמת האחדות שהכל בנוי בתוכה.

אם חס וחלילה, אדם פוגע ברקמת האחדות שכבר מתקיימת, על ידי לשון הרע, שיימינג, עצבות דטומאה, פחד דטומאה, כעסים, שפיטה וכו'. זה נקרא "עבודה זרה" , כי תנועות כאלו בתוך יישות אלוקית, זרים לה. כי אנחנו נבראנו בצלם אלוקים, שאין קשר לעצבות, כעסים, פחדים למהות שלנו שהיא אהבה.
לכן הבריאה שיש לה מערכת חיסונית לשמור על האחדות, תשלח יסורים לאדם, כמו מחלות, כאבים, תאונות, וכו'... על מנת לעצור את הנשמה, שתתבונן על עולם האשליה שהיא נותנת לו כח לנהל אותה.
ותגרום לנשמה לשאול שאלות ושהיקום ישלח לה תשובה.

זה מה שנקרא: "לחזור בתשובה" . האדם שואל, הבורא עונה תשובה. וכל שאלה, זה כלי להורדת אור שזה התשובה, עד שהאדם מזדכך על ידי שאילת שאלות יקומיות..
.
כל הגמרא מבוססת על שאלה ותשובה, ובעולם העליון, אנשים שחוו מוות קליני, מספרים על השאלה שהחזיקו בתודעתם, ומיידי חוו את התשובה, כי שם אין זמן ומרחב.
עד ששבו דרך המנהרה התודעתית של האור.

כשכתוב, שאסור לעשות פסל או תמונה, הכוונה, לא להגשים את העולם הזה, כי אין עולם פיזיקאלי, ולא לתת כח לסמלי האשליה שהמח מייצר לנו מאותות חשמליים, כי כלום לא נמצא באמת מחוץ לגופינו. זה הכל רק תודעה.
.
בשפת הקודש, לא רק מסתכלים על הויזואליה, אלא גם על הסאונד. זה משמעות של שם לפי הסאונד, או אותיות מתחלפות .
י. ה. ו. ה. מלשון התהוות
א. ה. ב. ה מלשון א' הבה התאהבות.
.
**
baruc
[10:24, 19/4/2019] ‪+972 52-657-5533‬: ** ישנם ארבעה סוגי תקשורת של הנברא עם הבורא
מדבר בתודעת הנסתר, זה מלשון דיבור. וזו דרגת תודעת נפש. הדרגה הנמוכה ביותר... דיבור זו הדרך שבא הנברא מתקשר עם הבורא

רוח- דרגת התפילה, האדם מתפלל לבורא

דרגת הנשמה - תקשורת דרך שירה. מקובלים רבים כתבו שירה, בינם לבין הבורא

. דרגת חיה - תקשורת דרך ניגון... מקובלים אחדים, עלו לעולמות עליונים והביאו משם ניגונים, ניגוני הבעל שם טוב, ניגוני אשלג וכו'

דרגת יחידה- דרך התקשורת היא ריקוד. זו כבר אומנות בפני עצמה, כי כאן נכנסים לעולמות עליונים דרך ריקוד, התבטלות, עשיית סלטות ותנועות תיקון על התודעה, תוך כדי הריקוד.
לרקוד עם הבורא, זה לקום בבוקר, ולהגיד לבורא, אני רוקד איתך. כל דבר שאתה שולח לי היום, אני פשוט מתנהל לפי מה ששלחת, מקבל באהבה, מתבונן ומוצא, מה רצית שאלמד היום שקשור לאהבה. דרך מה זה לא אהבה ודרך מה זה כן אהבה.

מי יתן ושישאר לנו האור אין סוף בתוך כל תא בתודעה המוקרסת שלנו גם כגוף וגם כנשמה כתודעת גל.
אנונימי121629 IL
אנונימי122195 IL
אנונימי123325 IL
אנונימי123722 IL
אנונימי124193 IL
אנונימי124344 IL
מס' משתתפים בצאט: 6