אירועי טבע וקולות שופר בעולם ניסן תשע”ט | פוסט #4

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-אסונות/תופעות טבע, כללי, תיעוד אירועים

פוסט המשך ל: גל צונאמי באינדונזיה במהלך הופעה של להקה | אירועי טבע וקולות שופר בעולם | פוסט #3

22/4/2019 רעידת אדמה בפיליפינים בעוצמה 6-4 מגדלים זזים

20/4/2019 יום א’ דפסח שקוראים בהגדה על המכות באירן: מכת ארבה הכי גרועה ב40 שנים האחרונות  מצב חירום ב6 מחוזות
מגפות רבות במדינות המזרח התיכון על נחילי החרקים, כולל מסגדים במכה. ולנו הגיעו הפרפרים… פרפרים בעולם העליון, לפני שהם משתלשלים ומקבלים כאן תצורה של פרפר, אילו חסדים לרגעים בודדים,
מכת ברד בלבנון 4.2019
קולות שופר בריסטול 11.4.2019
קולות שופר רומניה 3.2019

רמזים על התרסקות החללית בראשית והקשר לבחירות | סוד החשמל

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-אסונות/תופעות טבע, סוד החשמל, שבעים שנה, תיעוד אירועים

השתלשל בגשמיות בסיום השבעים שנים של מלכות הערב רב בארץ ישראל שתוצאות הבחירות היו 35 ועוד 35 לשני המפלגות הגדולות. ובאותם ימים התרסקה חללית ישראלית שניסתה לנחות על הירח.

מוּבָא

בְּלק”ת (עקב יז.) שֹׁרֶשׁ משֶׁה הוּא מִבְּחִינַת מְקוֹר הַחָכְמָה “כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ” בִּבְחִינַת יַם חָכְמָה עֶלְיוֹנָה, וּמְקוֹרוֹ מֵהַזֹּהַר (שמות כא:) “וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה’ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה”. משֶׁה קָרַב לָאֵשׁ וְלֹא נִשְׂרַף “כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ” מִי שֶׁנִּמְשַׁךְ מִן הַמַּיִם לֹא מְפַחֵד מֵאֵשׁ, דְּתַנְיָא אָמַר ר’ יְהוּדָה מִמָּקוֹם שֶׁנֶּחְצַב משֶׁה לֹא נֶחְצַב אָדָם אַחֵר. וְכֵן משֶׁה נוֹלַד מִיּוֹכֶבֶד הַמְסַמֶּלֶת אֶת יַם הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה. וְכֵן מַיִ”ם בִּמְשֻׁלָּשׁ בְּגִימַטְרִיָּא מֹשֶׁה. (תוספת האתר: החללית שוגרה ב3:45 = משה ראה פוסט)

מוּבָא

בְּלק”ת לְהָאֲרִיזַ”ל (שמות ע’ קכה) שֶׁיּוֹכֶבֶד וּמִרְיָם הֵן בִּבְחִינַת לֵאָה וְרָחֵל. שֶׁלֵּאָה מְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים וְרָחֵל מְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים. רוֹאִים שֶׁמִּרְיָם מְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים. נִרְאֶה דְּשֹׁרֶשׁ מִרְיָם הָיָה מֵהַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים, דְּמִרְיָם הִיא בִּבְחִינַת מָרִים הַיְינוּ מַיִם בְּטַעַם מַר, דְּהַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים הֵם מָרִים, כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים שֶׁהַיַּמִּים מְלוּחִים וְאֵינָם רְאוּיִים לִשְׁתִיָּה. וְכֵן מוּבָא בְּ’שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת’ לְהָאֲרִיזַ”ל (יוה”כ ח”ב רפא) צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע כִּי הוי”ה דְּב”ן הוּא מַיִם מָרִים. הַיְינוּ בְּחִינַת רָחֵל שֶׁשַּׁיֶּכֶת לַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים הִיא בִּבְחִינַת מַיִם מָרִים. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ(ב”ר יג, יג) אָמַר רַבִּי לֵוִי הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים זְכָרִים, וְהַתַּחְתּוֹנִים נְקֵבוֹת. רוֹאִים שֶׁבְּאֹפֶן כְּלָלִי הַנְּקֵבוֹת שַׁיָּכוֹת לִבְחִינַת הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים. דְּעַל נְקֵבוֹת נֶאֱמַר (משלי ה, ה) “רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת” הַיְינוּ שֶׁהֵן שַׁיָּכוֹת יוֹתֵר לָעוֹלָם הַזֶּה לִמְקוֹם הַמָּוֶת, לַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים. וְכַמּוּבָא בַּזֹּהַר (השמטות רסז:) אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם עוֹלָם הַתַּחְתּוֹן בְּלֹא נְקֵבָה. וְלָכֵן מִרְיָם הָיְתָה שַׁיֶּכֶת לַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים בִּמְיֻחָד. וְכֵןמִרְיָם בְּגִימַטְרִיָּא אֶרֶץ. וְכֵן מִרְיָ”ם ר”ת וְס”ת הַכְּתוּבִים הַמְדַבְּרִים עַל הַיָּם וְעַל עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה הַתַּחְתּוֹן, (תהילים צג, ד) “מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם“, (שם קד, כד) “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ הוי“ה”.

וּכְשֶׁאַהֲרֹן

מְבַקֵּשׁ מִמּשֶׁה שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל מִרְיָם שֶׁתִּתְרַפֵּא מֵהַצָּרַעַת כָּתוּב (במדבר יב, יב) “אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ” וּמְבָאֵר רַשִּׁ”י “חֲצִי בְשָׂרוֹ” שֶׁאָחִיו בְּשָׂרוֹ הוּא, הַיְינוּ שֶׁמִּרְיָם הִיא בִּבְחִינַת חֲצִי בְּשָׂרוֹ שֶׁל משֶׁה, וְלָכֵן משֶׁה צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ, וְלִכְאוֹרָה מַדּוּעַ הַלָּשׁוֹן חֲצִי בְּשָׂרוֹ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר שְׁלִישׁ בְּשָׂרוֹ, דַּהֲרֵי הָיוּ שְׁלשָׁה, משֶׁה, אַהֲרֹן, וּמִרְיָם, נִרְאֶה שֶׁאַהֲרֹן רָמַז לוֹ שֶׁמִּרְיָם קְשׁוּרָה אֵלָיו בְּשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתָהּ, דְּמשֶׁה מְסַמֵּל אֶת הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים, וּמִרְיָם מְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים, וּשְׁנֵיהֶם שַׁיָּכִים לְשֹׁרֶשׁ אֶחָד, דְּבִתְחִלַּת הַבְּרִיאָה הָיוּ מְחֻבָּרִים הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, וְלָכֵן חֲצִי בְּשָׂרוֹ דַּיְיקָא, דְּמִרְיָם הִיא חֵצִי שֶׁל משֶׁה מִצַּד שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתָהּ. וּכְפִי שֶׁמָּצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (עשרת הדברות א) בְּשָׁעָה שֶׁחָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַיָּם, חֶצְיוֹ לְמַעְלָה וְחֶצְיוֹ לְמַטָּהוְרוֹאִים שֶׁהַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים הֵם בִּבְחִינַת שְׁנֵי חֲצָאִים.

וכן שמעתי מהרה”ג ר’ אברהם אגשי שליט”א שהגימטריא הגדולה של כל הפסוק (במדבר יב, יב) “אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ” עולה 3535 שרואים במספר את החלוקה לשני חצאים שמגיעים יחד למספר 70 שמסמל את המלכות שכוללת את המים העליונים והמים התחתונים, כי מים העליונים מסמלים את המלכות העליונה, והמים התחתונים מסמלים את המלכות התחתונה, ולכן מיד אחר כך כתוב “וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ” בגימטריא 35. וכן רואים שהפסוק נמצא בפרק י”ב פסוק י”ב שמרמז על שני חצאים שיש במלכות שיש בה את המספר י”ב.

וכן מצינו עוד שני פסוקים שהגימטריא של כל הפסוק עולה 3535 ושניהם מדברים על חיבור שמים וארץ בסוד חיבור מים עליונים ותחתונים: (בראשית יא, ד) “וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ”. (ישעיה סו, א) “כֹּה אָמַר הוי”ה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי”. והוסיף הרה”ג ר’ ל. שטרית שליט”א שהמספר המסתתר בין המספרים 3535 הוא 222 שמרמז על חיבור 2 החצאים של מים העליונים ומים התחתונים.

וכן השתלשל בגשמיות בערב פסח תשע”ט שהיא שנת תשע”ח לפי חז”ל היינו 222 מסוף האלף. בסיום ה70 שנים של מלכות הערב רב בארץ ישראל שתוצאות הבחירות היו 35 ועוד 35 לשני המפלגות הגדולות יחד 70. ובאותם ימים התרסקה חללית ישראלית שנתנו לה את השם ‘בראשית’ שניסתה לנחות על הירח. ומובא בספר ‘תפארת יהונתן’ מהרבי ר’ יהונתן איבשיץ זצ”ל שדור ההפלגה שאמרו “הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם” כונתם היתה לעלות לירח עם ספינת אויר [חללית] כדי להנצל ממבול שיבוא לעולם. ונביא את לשונו: (תפארת יהונתן פרשת נח) העב הלזה יכול לילך ברוח מעלה מעלה עד הכדור הירחי. כי הרוח יגביה אותו תמיד לילך מעלה הרוח הולך וחזק, וכבר חיברו חיבורים איך לעשות ספינה לילך לכדור הירחי, אבל העיקר שתגיע ספינה זו תחילה למעלה מהאוויר העכור הזה. וזה הייתה כוונתם דור ההפלגה גם כן שביקשו לקבוע מושבם בכדור הירחי ששם יהיו ניצולים ממבול וחשבו לעשות על ידי ספינה הנ”ל, אפס, כיצד יגביהו אותה הספינה למעלה מאוויר העכור ההוא ולזה חשבו לבנות מגדל גבוה כל כך עד למעלה האוויר ומשם יוכלו להשתמש בספינה הנ”ל לשוט באוויר עד כדור הירחי. ורואים שדור ההפלגה בנו את המגדל לעלות מעל כח המשיכה של כדור הארץ, ואז הם חשבו שיסעו בספינת אויר לגור על הירח ולהנצל מעוד מבול שאולי יבוא לעולם. וכפי שהבאנו שהפסוק“וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ” בגימטריא 3535 שמסמל חיבור שמים וארץ, והטעות שלהם היתה שחשבו שאפשר לחבר שמים וארץ דרך הקליפות ולהגיע לירח שמסמל את המלכות. וה’ בלבל אותם ללמד שחיבור שמים וארץ עושים דרך הקדושה ושמירת התורה שמחברת מים עליונים ותחתונים, ולא חס ושלום להיפך, ואז זוכים גם להגיע למלכות דקדושה שנרמזת בירח.

ויתכן שמשתלשל היום בתוצאות הבחירות 35 ועוד 35 בסיום ה70 שנים של חבלי משיח ושל מלכות הערב רב בארץ ישראל יחד עם התרסקות החללית בראשית, כי משמים מרמזים את אותו רמז שרמזו לדור ההפלגה שאי אפשר להגיע לירח שמסמל את המלכות דקדושה, ולהביא את הגאולה שהיא סוד הבראשית, דרך מפלגות ואנשים שאינם שומרים תורה ומצות ופועלים נגד ה’ ונגד משיחו. אמנם היתה פקידה של משיח בן יוסף שהתלבשה בקליפות, כמו שאמרו המקובלים שמשיח בן יוסף פועל דרך הקליפות להכין את גאולת ישראל. [הכנה ולא אתחלתא], אבל מלכות דקדושה ממש שזה הפקידה של משיח בן דוד חייבת להעשות בכלים דתיקון והיא לא תתלבש בכלים של מלכות הערב רב בשום אופן, וכפי שרואים את הקושי להקים ממשלה שתמשיך את המצב הקיים בגלל גזירת הגיוס של בג”ץ שרוצים לעקור את הכל, ואין מוצא מלבד לבקש מה’ מלכות בית דוד ובנין בית המקדש.

ולכן השתלשל שהמפלגות החרדיות קבלו כל אחת נציגים, וזה בא להם מתוספת של 71 קולות שהכניסו את הנציג השמיני, ומנעו משתי המפלגות הגדולות להגיע יחד ל71 נציגים, כאשר 71 זה שוב רמז ל8 היינו ועוד 1. כי ה’ מרמז שהגיע זמן השבא אחרי ה70 שנים של מלכות הערב רב, והם אין להם שיכות עם ה8 לכן הם לא זכו ל 71 נציגים. ואנו מצפים למלכות דקדושה שמתחברת עם ה8שמעל הטבע, כי המסמל את החיבור לחצי העליון של המים העליונים בבחינת אמא כידוע, אבל מלכות זו לא תתברג בתוך הערב רב כפי שיש כאלה שחושבים, אלא תהיה מלכות חדשה שתצמח בצד הקדושה בב”א. וכן שבעים ואחד בגימטריא אמת, רמז לקץ האמת, ובגימטריא גדולה עולה 1001 שזה המספר 1000 שמסמל את הגאולה העתידה עם הכולל, ובא”ת ב”ש עולה 999 שמסמל את הגאולה העתידה. ובאח”ס בט”ע עולה 819 כמנין דוד מלך ישראל חי וקים.

ולכן הגימטריא הגדולה של כל הפסוק (במדבר יב, יב) “אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ” עולה 3535 כי הפסוק הזה מרמז על יציאה מהרחם סוד לידת משיח ובקיעת המ”ם סתומה, וזה סוד חיבור שמים וארץ בצד הקדושה שנרמז בחיבור המספרים 3535. והוסיף הרה”ג ר’ אברהם אגשי שליט”א שכעת הגענו למצב של 35 מול 8 יש כאן רמז שהגענו לחיבור המספרים 358 הגימטריא של משיח.

כיצד לעשות סדר תודעתי לפי תודעת הנסתר ביהדות, ואיך זה קשור לשריפה בצרפת בכנסיית “נוטר-דם”. (פוסט לתלמידים מתקדמים) | אואזיס צולר

נכתב על ידי כתבים שונים ב-. פורסם ב-אואזיס, כללי

***** , כיצד לעשות סדר תודעתי לפי תודעת הנסתר ביהדות, ואיך זה קשור לשריפה בצרפת בכנסיית “נוטר-דם”. (פוסט לתלמידים מתקדמים) ומתנה לליל הסדר, לכל הקוראים 
(הפוסט הזה, מוקדש לדולי דולי וולמן ובתה באהבה רבה, 
לרפואה שלמה ולרפואת גוף ונפש לכל מי שזקוק… “בעא”י” )

לאחרונה אני מוצפת בפניות של מטפלים “אנרגטים” , מורים 
רוחניים, יועצים כלכליים ועוד… ואנשים שבאמת עושים המון למען אחרים, נמצאים בנתינה מתמדת, ומבקשים לדעת, מדוע המטופלים שלהם מחלימים והם בעצמם נהיים חולים, או מדוע לקוחות בצמיחה כלכלית מהרעיונות שלהם והם עצמם לא, ורובם חווים עייפות נוראית ומתישה. 
.
אז לקראת חג הפסח, הגיע הזמן לעשות סדר בתפיסת המציאות לפי תודעת הנסתר הקדמונית ביהדות.
.
ואתן כמה טיפים וכלים שיעזרו לבער את החמץ, לנקות יסודי את הכלים, ואולי אפילו לאפשר לנשמה לטבול במקווה של הבריאה ולהתקדש.
.
. ************************* הערה: זהו לא פוסט, אלא שיעור תודעה גבוהה של תודעת הנסתר ביהדות, שילוב של מדע הפיזיקה הקוונטית, תודעה ובינה רוחנית, הקוראים כאן לומדים מעל לחמש שנים… יותר מעשרת אלפים איש כבר החלו במסע של שחלוף מהכרה אנושית להכרה אלוקית, כל אחד במסע שלו, בזמן שלו ובכלים שהוא בונה לעצמו לקבל אורות. …רובם מדפיסים את השיעורים וקוראים אותם בזמנם
———————————————————————————————————-
.
**** הבריאה עובדת עם אורות וכלים.
.
ראשית עלינו לדעת שיש מבניות לבורא, ובמבניות של הבורא, יש היררכיה רוחנית, שמסודרת לפי “אורות” / הארות רוחניות, וכלים/הנבראים… הנבראים אמורים לקבל הארות רוחניות, שמאפשרות לבורא להתעבר בתוך תודעת האדם ממש. “ושכנתי בתוכם”.
.
כל מה שהבורא יודע, האדם מורשה גם הוא לדעת. לכן, הנשמה של האדם, עושה מסע של “ידיעה”.
כפי שהסברתי בהרצאה, אדם שרואה את המספר 33 שוב ושוב , מתחיל להתחבר לראיה רוחנית, וכל אחד מעם ישראל יתחיל לחוות זאת במהלך המסע שלו כאן. 
33 = גג … וזה קשור לתקופת גוג ומגוג, מלחמת הגיגים.
33 = גל – מלשון גילוי. בסוד: אסתר הופכת להדסה. משמע, הרוחניות מתגלה מההסתר שלה.
כשכתוב : “משיח יבוא על חמור לבן” , משיח זה הרוחניות, וחמור זה החומר, משמע, הרוחניות תגבר על החומר. ואנו עדים בתקופה זו על מימוש הנבואה, ממש בדור שלנו.
.
הסוד בתודעת הנסתר ביהדות טמון בסיפור דוד ובת שבע, שדוד ראה את בת שבע (בת שבע זו ,דרגה רוחנית) , רוחצת מעל הגג… גג זו ספירת הכתר. וזה קשור לעידן של היום, שכתר דכתר יוריד את אורו למלכות דכתר. (קצת בשפה קבלית למי שמבין)
.
המלחמה האמיתית של הצדיקים היא בעולמות העליונים. זוהי מלחמה ממש של אור מול שרי החושך. לכל מדינה יש שר בעולם העליון, ולכל שר בעולם העליון, של מדינה, יש המנון… אני לא אכנס ממש לכל הסודות, רק אגיד שאפילו השריפה כעת בצרפת, כתובה לנו כנבואה בזוהר. “ואז תיפול אש גדולה בעיר רומי, (פריז של היום) וכמה מגדלים ישרפו” … הזוהר מתאר את העולם העליון, אך לנו כאן בעולם הזה, תוקרן המציאות כפי שמופיע כעת בפריז. 
.
מעניין שהשריפה מתרחשת היום, בדיוק ביום הולדתו של הרבי מלובביץ’, שחזה את השריפה הזו, כי הוא ידע מה יקרה לשר בעולם העליון של “העיר רומי הגדולה” . ולקח את ההימנון הצרפתי, בעולם העליון משר רומי הגדולה שמילותיו “דם לא טהור, השקה את השדות שלנו”,” והפך אותו להמנון החסידים : “האדרת והאמונה”… וזה המעט שאוסיף, כי זה קשור להוצאת ניצוצות של קדושה שנפלו לקליפות הסיתרא אחרא.
.
… לא אוכל יותר מידי להוסיף למה ואיך, אבל , זה מתקיים כבר על מבניות הבורא, והמקובלים עולים לעולם העליון ורואים את המבניות וכותבים נבואות. גם הנבואה על השואה קיימת בזוהר והצגתי אותה בהרצאה האחרונה.
.
לא פעם המקובלים לוקחים על עצמם גזירות בשמים, ומחלקים בינהם על מנת שלא ירד מהעולם העליון הגזירות, כאן על עם ישראל… ואורות עצומים שהכלי שלהם אמור להכיל אותם, אך הם יחוו כאב פיזי, או מחלה, עד שהתיקון יעשה דרך הכלי שלהם /תודעתם… באמת שיש כאן עקדת יצחק מאד גדולה למען עם ישראל… זה דוגמה , מהצד של היסורים.
.
יש עוד צד מאד יפה, וזה צד מעשי החסד, שנשמות מהאלף השביעית, השמינית, התשיעית והעשירית, ירדו לכאן, ומשפיעים על העולמות העליונים לשנות שם את התודעה, על מנת שיוקרן לנו כאן בהקרנה בעולם הגשמי מציאות אחרת. שוב, הכל ידוע והרשות נתונה, והכל נמצא כבר על מבניות הבורא.
כשאדם נמצא בתודעה גבוהה, משמע על מבניות הבורא, יש תחנות שהתודעה של האדם, תתנסה ביכולת להיות אפילו “בשותפות” ממש עם הבורא, וזה תלוי לפי גיל היקום ומצב הבשלות של התודעה הקולקטיבית.
עד אז, בדרגת תודעת נפש, לאדם אין זכות התערבות, כי כך זה בנוי על מבניות הבורא כאקסיומה.
עם כל עליה בתודעה, זה התקדמות על מבניות הבורא, שהאדם מקבל יותר חופש להתערב בבריאה ומה שנעשה בעולמות העליונים. הכל מוכתב במבניות מדרגות תודעת הבורא. גם ההשגחה האלוקית.
.
.
. ביחד עם ישראל מעלה את התודעה, כשהוא מתאחד , בלב אחד ומחשבה אחת של אהבה. 
השם המפורש של הבורא, נקרא : אהבה… זה לא אהבה כמו בין גבר לאישה, כי כל הבריאה עשויה מאהבה, ובעולמות העליונים אין פיזיקליות ולא גופים… לכן צריכים לדעת על איזו אהבה מושתת היקום, ומאיזו אהבה אנחנו עשויים.
.
ידיעה בתודעת הנסתר, זה לא לדעת משהו, אלא ידיעה זה “התחברות” ..
כשכתוב : אדם “ידע” את חוה, הכוונה היא שאדם התחבר לתודעת חוה והם נהיו אחד,”אנדרוגינוס תודעתי”.
כשהבורא שאל את אדם “אייכה” , הכוונה בתודעת הנסתר, לאיזו דרגת תודעה על מבניות הבורא, אדם התחבר, והתודעה שלו מוזנת ממנה. 
.
***** במסע על תחנות הזכרות תודעתית.
.
למעשה, התודעה שלנו נמצאת במסע של תחנות שנקבעו לה מראש, ודרך מעבר תחנות אלו, הבורא מוריד לעצמו , אורות מעולם עליון, עד העולם הזה. האדם הוא לא הבורא, אך הבורא הוא האדם, ולכן כל מה שהאדם עובר, זה לשם התפשטות אור הבורא בכל העולמות, עד העולם הזה. העולם “הגשמי”. שהבורא אמור להתגלות גם כאן.
.
בהרצאה הסברתי, כיצד נשמה מתגלגלת ואיזה נשמה תתגלגל לאילו הורים, לפי חוקי האקסיומה של מבניות הבורא. לכן אין שום זכות בחירה לנשמות לבחור את הוריהם, אין שום חוזה נשמות ולא בחירה חופשית. גם לא בוחרים איזו התנסות הנשמה שלנו תעבור או איזו הרפתקת חיים היא תחווה.
זה הכל מבניות של הבורא. כמו שהכיבה לא בוחרת איזה אוכל יכנס אליה, או היד לא בוחרת מה תכתוב העט שהיא מחזיקה. 
.
.
**** מבניות הבורא והחליפה האורית של הנשמה
..
מבניות הבורא, בנויה כאקסיומה, ולפי התפתחות גיל היקום, כך גם מתפתחות ומשתדרגות גם התחנות שהתודעה של האדם תחווה. כל אירוע אפילו הכי מינורי, מוריד אור/השגה רוחנית/תודעתית אל הנברא… וכשעולים לעולם עליון דרך הגות, ניתן לראות את ה”חליפת אור” שהאדם השיג, שנקראת: “חלוקא דרבנן” . שמתעצב ומתקבל , לפי מעשי חסד שהאדם עשה כאן בעולם הזה.
.
במקום לראות אדם בראיה ויזואלית כמו שהוא כאן בעולם הזה, רואים בבואה של אותו אדם, רק לפי דרגת האור שהוא מואר. בעולם העליון, אתם נראים אותו דבר בדיוק, רק כישויות של אור, לפי הספירה שהנשמה שלכם נחצבה ממנה.
.
אירועי ומצבי החיים שהתודעה עוברת, משפיעים , מעצבים ומעצימים את תודעת האדם, עד שהיא מסיימת את כל הגלגולים שלה, על מנת שתוכל להמשיך את המסע שלה בעולם העליון, וחס וחלילה לא להיות תקועה בכיסי תודעה, או היכלות.. התודעה נכנסת להיכל תודעתי, לפי דרגת התודעה של האורות שהיא מסוגלת להכיל. דרגת האורות תואמת את דרגת הכלי שהיא עיצבה כאן….
.
נשמה שיש לה שורש יהודי, רצוי שתגיע עד לבורא בכבודו ובעצמו ולא לקליפה דתוהו. כמו שרבים שחוו מוות קליני ממדינות אחרות מתארים. המקובלים שלנו, יודעים לזהות עד להיכן אותם אנשים שחוו מוות קליני, הגיעו בהיררכיה הרוחנית. 
.
***** גלגול של תודעת האדם
.
תודעת האדם מתגלגלת לכאן, רק עם החלקים שהיא צריכה לתקן. חלקים שתוקנו, נשארים בעולם העליון. לכן אם אתם רואים אדם שמתנהג בצורה “דיסהרמונית” , יכול להיות שרב החלקים שלו מתוקנים בעולם העליון, וכאן הוא התגלגל רק עם החלק שצריך לתקן… לכן אסור לנו לשפוט אף אדם. הוא אפילו יכול להיות בעצמו “צדיק”, פשוט לא מגלים לו עדיין, או הומלס ברחוב, שנמצא עם הבורא עשרים וארבע שעות ביממה, כי אף אחד לא מתייחס אליו.
.
רובינו עברנו גלגולים כ6000 שנה כבר, ורב החלקים שלנו כבר מתוקנים. הם תוקנו בעיקר על ידי יסורים. יסורים מלשון להסיר את מה שמסתיר… וכמות של שנים כזו, תהיו בטוחה שהסירה הרבה מאד מתודעת האדם שלכם, את מה שמסתיר ממנה להזכר שהיא תודעת ויישות אלוקית, טהורה וקדושה.
.
בהרצאה דברתי על עולמות עליונים, וכיצד באמצעות השגת רוח הקודש, שכל אדם יכול להשיג אותה, (וגם ישיג אותה. כמו שכתוב לנו בתודעת הנסתר, “לא ידח ממנו נדח”), האדם יכול לחוות בעולם העליון, את ההארות הרוחניות שהשיג בתחנות החיים שידועות כבר מראש, בתוך מבניות הבורא עצמו.
.
תודעה של ילד בן שלוש, תהיה כמובן שונה מתודעה של נער בן 17, ותודעה של נער בן 17 תהיה שונה מתודעה של גבר בן חמישים… בתודעת הנסתר יש ממש את פירוט התחנות, בהן משתחלפת התודעה. (על כך נלמד בסמינר “מתקדמים דמתקדמים, שיהיה ממוקד בנושא, “הכח הרוחני בשפת הקודש”).
.
**** הסוד בבריאות גוף ונפש האדם מבחינה תודעתית.
.
מכיוון שאין עולם פיזיקאלי, וכמו שהסברתי בהרצאה, בעולם העליון הנשמה שלנו חווה רק אותות תודעתיים, שמוקרנים לעולם הזה, למח האדם בתצורה של אותות חשמליים, שמייצרים לאדם מראה של ציפור , בתוך המח, כי אין שום דבר מחוץ לגוף האדם.
.
כל דבר שהאדם חווה במציאות היום יומית שלו, למעשה זה רק אשליה שנרקמת אצלו במח. 
ההקרנה הגשמית כביכול, כלל לא גשמית, אלא רק תחושות של אותות חשמליים שמתורגמים בתוך המח, לגירויים חשמליים שמייצרים תחושות של חמשת החושים. ואנו קוראים לזה מציאות.
הבעיה שנוצרה אצל אנשים שחווים דיסהרמוניה בחייהם. כמו שציינתי על הפניות שאני מקבלת מאנשים, נגרמת כתוצאה מזה שאין קוהרנטיות בזמן ירידת האור אל הכלי.
.
נכון, זה נשמע גבוה ומורכב, וכאן אני נכנסת לפשט לכם את השפה , שאפילו לילד הקטן שלכם תוכלו להסביר בכיף. אז בואו נתחיל (אחרי ששברנו עם ההקדמה הזו קצת מהתנגדות תת המודע שלכם)…
.
***** כיצד מורידים אורות אל הכלי בצורה נכונה, על מנת שלא תהיה לכם “שבירת הכלי”.
.
בעולם המקובלים יש שפה שנקראת: “אורות וכלים” . למעשה, אדם שהגיע לדרגת “התפשטות הגשמיות” , לא יראה יותר עולם גשמי, אלא הוא יראה אותיות. הוא ילך על המדרכה ויראה אותיות, הוא יראה אדם אוכל פסטה , ויראה אותיות נכנסות לגופו, כי גם גוף האדם הוא בסך הכל הקרשה של התודעה. לכן, הכל בנוי על שפת הקודש. גם בעולם העליון הכל זה שפת הקודש, רק שאין שם דתות או שפות. יש חוויות והרגשים של שפת הקודש. שמקבלים גם שם הקרנה. 
כשאור יורד את הכלי, השגה רוחנית ותודעתית יורדת אל תודעת האדם, היא אמורה להתיישב בתודעת האדם, ולבנות תשתית לרוח הקודש להתיישב עליה : “ושכנתי בתוכם”.
.
***** ישנם שני מצבים עיקריים שהאור יורד אל תודעת האדם.
.
**** מצב ראשון: 
.
האור אמור לרדת בצורה קוהרנטית, בצורה ישירה כמו לייזר, בלי הפרעות. מעולם עליון, עד העולם הזה.
אך הבעיה מתחילה, כשאין ישורת בירידת האור, והוא לא מצליח להכנס לכלי.
האור יורד מעולם המחשבה, עובר לעולם הרגשות ואז יורד עד לעולם המעשה.
זאת אומרת, קודם המחשבה נוצרת אצל האדם, אחר כך המחשבה מייצרת רגש, ואחר כך מתחילה הפעולה הפיזית על ידי הנעת גוף האדם לעשות משהו בעולם הזה.
פעולה זו שהאור יורד אל הכלי, נקראת:: “הבורא יורד לדירה בתחתונים” , הבורא מוציא שמותיו, פעולותיו וכינוייו.
.
מכיוון ששם הבורא הוא : “אהבה” והבורא בעצמו אהבה, הבורא יפשט את אור “האהבה שבדעת” על ידי, שמות של אהבה, פעולות של אהבה, וכינויים של אהבה, שאנחנו הנבראים נצטרך לחוות אותם, על פי מרחקים שונים מעצמות האהבה… בין השאר נלמד מה זה “כעס מאהבה (אדם שכועס כי לא אוהבים אותו) , פחד מאהבה (אדם שמפחד לחיות חיים אוהבים) וכו’… נלמד אהבה, גם דרך , מה זה לא אהבה, ודרך מה זה כן אהבה. נלמד ונתנסה בכל האיוושות האהבה של שמות הבורא. על מנת שנדע כמה אנחנו יישיות של אהבה.
.
כאן בעולם הזה, אנחנו רק רואים את העולם של הסמלים שמתקבלים מתנועות תודעתיות של אהבה, שהנשמה עוברת בעולם העליון, ואז נחווה את ההקרנה של הדבר , כאן בעולם הזה.
.
הבעיה מתחילה כשהאדם:
.
חושב א’
מרגיש ב’
עושה ג’
יוצא שהאור שיורד ומשתלשל מהעולם העליון אל הכלי/הנברא, לא מצליח לקבל ירידה חדה לתוך תודעת האדם, ומתפזר לכל עבר.
.
על מנת שהאור ירד אל תודעת האדם, אדם צריך :
לחשוב א’
להרגיש א’
לעשות א’.
.
לדוגמה: אם אני רוחצת כלים, אני צריכה לחשוב על רחיצת הכלים, להרגיש את רחיצת הכלים, ולעשות את רחיצת הכלים.
אך רב האנשים, בזמן רחיצת הכלים, מחשבתם נודדת, לכל מיני מטלות אחרות, כמו להביא את הילדים לחוג. במקביל הם מרגישים איך הבן זוג מזלזל בדברים שהם עושים, ובמקביל הם עסוקים ברחיצת הכלים.
יוצא שהאור / הארה שצריכים לקבל דרך תנועות תודעתיות בעולם העליון, שכאן מתקבלות, כ”סמלים”, של אדם רוחץ כלים, לא מצליחים להיכנס לתודעת האדם. 
בלשון של תודעת הנסתר ביהדות, אין קוהרנטיות. 
.
מצב שני, זה שהאור לא ירד עד קומה שלמה. 
.
**** ירידת האור לקומה שלמה, תעזור לאדם לחיות בהרמוניה.
.
בעיה שניה בהורדת האור אל הכלי, היא שדווקא האנשים הכי רוחניים, שעושים הגות, או מדיטציה, או מטפלים באחרים, נהיים בעצמם חולים.
.
בגלל שרב האור נשאר תקוע בתוך התודעה, ולא יורד לקומה שלמה, מכח הפוטנציאל, לפועל עצמו , במציאות חיי היום יום.
יוצא שהאור שהם משיגים אותו, באמצעות מדיטציות למשל, או טיפולים רוחניים, תקוע בגוף האדם, והאור מצטבר ומצטבר, עד שהוא מתחיל לאכול פיזית את הגוף. בתודעת הנסתר ביהדות, כשאור מצטבר ולא מקבל ביטוי כקומה שלמה… מתחולל לפעמים: “שבירת הכלי”.
שבירת הכלי יכולה להתבטא, כבעיה פיזית, בעיה נפשית או בעיה רוחנית.
.
**** מה אדם צריך לעשות בשביל להוריד את האור לקומה שלמה
.
הפעילות שאדם רוחני תודעתי צריך לעשות, היא לזהות איזה אור תקוע בתודעתו שלא קיבל ביטוי כאקט פיזי.
לדוגמה: אדם קיבל רעיון שהוא צריך לכתוב ספר. הרעיון נמצא בעולם המחשבות. האדם מתחיל להתרגש מהמחשבה שהוא יכתוב ספר. אבל בפועל , משאיר את האור שהוא קיבל לתודעה, ברמת הרעיון וההתרגשות מהרעיון.
תהליך כזה, שלא יצא לפועל מהכח הפוטנציאלי שלו, יכול לגרום לאדם להיות חולה והוא לא ידע מדוע. 
.
מבניות הבורא בנויה בצורה כזו, שהאור של הבורא, צריך להתפשט , מעולם המחשבות, לעולם הרגשות ולבוא לידי ביטוי בעולם המעשה. אם אותו אדם שקיבל “הארה” לכתוב ספר, לא כתב את הספר, זה אומר שהוא תקע את האור של הבורא שמבקש לצאת לידי ביטוי, והאור הזה, נשאר בדרגת המחשבות והרגשות. ומתחיל צבור “כח גרעיני” לא ממומש.
.
במקרה כזה, גם אם אדם לא מצליח לכתוב ספר מכל סיבה שהיא, או לא משיג תקציב, או אין לו זמן וכו’… הוא יצטרך לשחרר חלק מהאור שירד אל הכלי שלו, ולפחות להתחיל לכתוב דף אחד מהספר. או נקודות לספר, או למצוא שם לספר וכו’…
אדם חייב לשחרר את האור של הבורא כאן בעולם העשייה.
.
המון אנשים שלמדו לדבר עם הבורא באופן אינטימי, בזמן הסמינרים , או קראו על כך בפוסטים ויישמו זאת , מדווחים לי על ניסים מופלאים שהם עוברים, גם מבחינה פיזית, בריאותית, כלכלית, וכו’.. מהסיבה, שהם למדו שעם הבורא, לא מדברים דרך הלב, אלא ממש מדברים איתו בקול רם, על מנת שהאורות ירדו עד עולם העשייה, ממש, לקומה שלמה. 
.
דוגמה נוספת. מטפל שעוזר לאדם אחר לצמוח או להצמיח רעיונות, אם הוא יועץ כלכלי למשל.
אם אותו יועץ, או מטפל, מקבל אורות בנושא של צמיחה בנושא מסוים, אפילו שהוא מלמד את המטופל שלו או הלקוח שלו, כיצד לייצר צמיחה, נפשית, תודעתית או כלכלית, עדיין האורות שהוא הוריד, לא מקבלים ביטוי בעולם העשיה כלל. ולכן במקרה כזה, מומלץ לו לעשות משהו פיזי שקשור לצמיחה, כמו לשתול עציץ שיצמח.
בהרצאה הסברתי, שפרחים בעולם העליון, הם משמעויות של קונספטים , כמו אמת, חסד, צדק, וכו’… וכאן בעולם הזה, יוקרן לנו פרח בגינה כסמל לקונספט מסוים.
פרפרים בעולם הזה, הם הקרנות מהעולם העליון, שם מעשי חסד ומעשים טובים מקבלים תנועות תודעתיות של אנשים שעשו כאן בעולם הזה לרגעים קטנים. ואותן תנועות תודעתיות, יתורגמו לאותות חשמליים שייצרו במח האדם “סמל של פרפר”.
.
אם מח האדם לא ידע משמעות של תנועה תודעתית מעולם העליון, לדוגמה: תנועת התכנסות, מח האדם לא יוכל לייצר לה ויזואליה של הסמל כסא. או תנועה תודעתית של “שילוח” , לא יוצר סמל של שולחן וכו’…
.
כל העיניין הוא שהאור האלוקי, חייב לעבור את שלושת העולמות ואסור לו להתקע בתוך הכלי, אלא הוא חייב לשרת את כלל הבריאה והסופראורגניזם.
.
אדם שמרגיש עייפות, בזמן שהוא לדוגמה קורא ספרות של תודעה, או ספרות קבלית, או שומע הרצאות שמורידות אורות גבוהות, ימצא את עצמו נרדם לא מעט. זה קורה כשאורות גבוהים יורדים לו לכלי/לתודעתו.
לכן, לא פעם ירדימו אותו, שיוכל להכיל אורות כאלו, כנ”ל אורות שאדם מקבל דרך חלום.
אם אדם נרדם , בזמן למידה, ברגעים אלו, האורות כנראה גבוהים לכלי שלו, שלא מכוייל להכיל אותם, אבל האורות האלו, ימשיכו להפתח אצלו בתודעה לאחר מכן בהדרגה. 
.
***** לסיכום.
כל רגע ורגע אדם מוריד אורות. רב הזמן ללא ידיעתו, כי הוא עובד על אוטומט. אנשים תודעתיים יותר, מורידים אורות לשלות נפש, או חויה מיסטית, על ידי מדיטציות, קריאת ספרים ותכני מודעות, ואנשים בעלי תודעת הנסתר, מורידים אורות על ידי הגות והתבודדות קבלית, אך אילו אורות גבוהים עד לרוח הקודש ממש, לקבלת השגות רוחניות והרשאות לעליה לעולמות עליונים.
כישויות תודעתיות, חשוב מאד להבין כיצד אורות נכנסים לתודעת האדם, דבר זה יעזור הרבה גם לגוף האדם, לקבל הרמוניה ושלוות נפש. 

רמזים חזקים מהשריפה בקתדרלת נוטרדאם בצרפת | רמזים מהתרסקות החללית בראשית !

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-אסונות/תופעות טבע, כללי, רמזים חזקים, תיעוד אירועים

עודכן 17.4 – עוד רמז בנושא החללית
אש בכל מקום ….

מאת: גולש באתר בשם ‘יהודה’

אש בלב פריז ובלב העולם הר הבית הקליפות מתחילים להתכלות מהעולם אירועים משמעותיים לפני הגאולה בחודש האביב נשרפים אלוהיהם..
יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלאכי האדמה באדמה..
ביעור חמץ למהדרין מן המהדרין.. והאלילים כרות ייכרתון

באותו זמן גם חדר השומרים של הווקף בהר הבית עולה באש, אין נפגעים

כמו כן היום פורסם תקדים ישראלי עולמי פיתוח “לב” מלאכותי בהדפסה .זה מראה שלבן של ישראל הקב”ה מתעורר למטה ולמעלה בשורות טובות לכל ישראל…

(פורסם ב3:58 = משיח !!!)


מאת: יניב חיו

שימו לב לפרשת השבוע ולמספר העגלות של סיפרי התורה שנשרפו 24 ולמספר הקומות שעלו באש 24
אותו מיקום בדיוק בו עמד פעם התלמוד היום עומדת קתדרלת נוטרדמוס
השריפה בצרפת היא בדיוק במקום שבו היתה שריפת התלמוד לפני 777 שנה.
השריפה אז היתה בערב שבת פרשת חוקת, ובדיוק בערב שבת פרשת חוקת התחילה השריפה בנוטרדם.
בדיוק בחצר נוטרדם שרפו את התלמוד, ובדיוק שם פרצה השריפה שמכלה את נוטרדם עצמו.
בשריפת התלמוד נשרפו 24 קרונות מלאים ספרים, ובדיוק 24 קומות נשרפים שם. למידע ויקפדיה לחץ כאן


מאת גולש באתר “שינשין”

נראה לי שהשריפה של כנסית נוטרדאם מסמנת את ביטול העבודה זרה. אנחנו מתפללים בעלינו לשבח  “והם משתחווים להבל וריק”, ריק בגימטריה 310 נוטרדאם גימטריה 310. הקב”ה פועל לביטול העבודה זרה בעולם לקריאת ביאת המשיח.

מאת: אריה מילשטין

הקתדרלת נוטרדאם נקראת ” גבירתנו ” על שם מרים אמא של ישו….להבדיל אלף הבדלות היום היה פטירתה של מרים הנביאה.

מרים כנגד מרים להבדיל בין הטהור לטמא.

 

מאת יוסי וליאור

היום- י״א ניסן -יום לידת הרבי מחב״ד זצ״ל.  בתחילת דרכו היה הרבי גם בפריז( צרפת)  צרפת- ׳ופרצת׳ השריפה התחילה בדיוק במעבר בין י לי”א ניסן

שימו לב … הרבי נולד היום. השליח הראשון נפטר היום
יגאל- גאולה

׳נוטרדם ׳מזכירה את ׳נוסטרדמוס׳ שחזה את סוף העולם

 

מאת תמי קציר:

הקתדרלה בת 850 שנה….
850= כי עת הזמיר הגיע (זמיר זה משיח)
850= עד ביאת המשיח
850= שבת פסח

רמזי החללית בראשית 

פוסט הרמזים הקודם החללית הישראלית לירח “בראשית” תשוגר בשעה 3:58 !!!

עדכון 17.4.2019

כמה שעות אחרי התרסקות בראשית בכשלון “הנחיתה” על הירח. חברת ספיס אקס הצליחה לראשונה בהסטוריה להחזיר שלושה טילים חזרה לכדור. בנחיתה אנכית. (כמו שבראשית היתה אמורה לנחות) הקב”ה סידר את שני האירועים צמודים. הטילים נשאו לווין תקשורת. מדוע שלושה טילים? 3 זה שורש של “גל = 33” (שורש גאולה) הכשל בנחיתה היה במנוע הראשי. אפשר לומר שהרמז גם עם נכשלתם בהגעה לידע הנכסף “ללבנה” אפשר לנסות שוב ושוב “לוויין תקשורת”  

בדרך לבראשית ב ?
יום לאחר הבחירות החללית מתרסקת על הירח…
מעט מהרמזים שנתקבלו בנושא התרסקות “בראשית” כרגע עדיין לומדים את התמונה ומנסים לפענח רמזים בנושא שרב הנסתר בו. נכתוב כאן מקצת מהדברים הבולטים שהתקבלו ללא הזכרת שמות הכותבים
הקשר למועד הגאולה של דניאל
הירח נחשב למועד,
כי ממנו אנו מחשבים מועדים וזמנים,
כמו שכתוב
עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים,
עכשו עולים לירח,
וידוע מועד הגאולה בספר דניאל,
וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי 
וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי = 2204,
עם הכולל 2205
זו שעת הנחיתה המשוערת 22:05

כשהחללית החלה את הירידה במהירות לירח זו הגובה שנלכד בעדשת צלמינו 1335 – מועד הגאולה בספר דניאל וכן למטה יש 216 = יראה – וכן 26 = הויה

מנוע ראשי לא עבד = 784

התשעט = 784

תאריך הנחיתה

הִנֵּה יוֹם בָּא לַיהוָה וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ. … זכריה

“הנה יום בא להויה” = 175

ה’ ניסן = 175
אתבש = 156 = יוסף

56 = יוסף (מקוצר)

221 = השנה

66 = בן דוד

1820 = סוד ה’

שימו לב לגימטריה הזו

156 = יוסף (בנימין /שאול משורש יוסף)

2210 = השנה

הליכוד כחול לבן = 221

המספר 1500 מופיע חזק בהקשר לחללית – והקשר לבחירות ולבנט

כי יד על כס י”ה… מלחמה לה’ בעמלק

15 = י”ה

15 = גאוה

מי שהיתה שרת המשפטים שחוקקה “חוקים”

נאבקת ב”חוק” היבש שלא נותן לה להכנס לכנסת

שימו לב !

הירח נחשב למועד,
כי ממנו אנו מחשבים מועדים וזמנים, כמו שכתוב
עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים,

שימו לב לפסוק עשה ירח בכל וריאציה מביא 1500


הירח  (המלכות) מצומצמת

צמצום = 266 (רגיל) 218 (מסתתר)

ירח + האותיות מביא את השנה 221

218 = ירח 

474 = דעת

המפתח להכל זה סור+יה שדמשק תיפול יבנה המקדש. לא פלא שהם מקשרים את עצמם (!!!) להפלת החללית

סור = 266 = צמצום

לאחר הנחיתה של החללית בירח – יהוד מקום היצור של החללית

 

רמזים לגאולה מהקמת “מגדל 120” החדש ברמת גן

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-רמזים חזקים, תיעוד אירועים

רמזים מאת: עמיחי

שימו לב
מהחשובים ביותר (!)

כל סיפור “מגדל 120” החדש ברמת גן – מגלם בתוכו את כל סיפור הגאולה לפרטיה…

המגדל הראשי היה אמור להיות עם 111 קומות (פלא/אלף)
“הוחלט על תוספת 9 קומות….כלומר 120 קומות.
אליהו הנביא = 120

מדובר על שטח “מתחם הבורסה”

מתחם…. אותיות חותם. חתימה של הקב”ה.

מתחם = 784 מסתתר (התשעט)

הבורסה = 396 מסתתר (דויד בן ישי)

דויד בן ישי התשעט

גילוי אליהו כבר מתרחש צריך לפקוח עיניים

המגדל יתנשא לגובה 520 מטר
מלכות דויד = 520

אליהו = 52

ולידו עוד שני גורדי שחקים
אחד 77 קומות

והשני 88 קומות

(כ”ט אלול במסתתר) !!

—-

הבחירות = 631

מלך ישראל = 631 

גימטריה רגילה !

מגדל אותיות מ‘ גדול

סוד המ’ והרמז

האם מספרים “רודפים” אחריכם? ואם כן מדוע? …

נכתב על ידי כתבים שונים ב-. פורסם ב-אואזיס, כללי

תגובה זו שנתקבלה היא סנונית וכבר לא ראשונה. מקורות תורניים לא שייך למצוא. כל מה שקשור למספרים מסודרים זה קשור לתורת הגאולה תורה "חיה" שמדברת איתך. וזה דבר שמגלים בימינו. וזה רק יתגבר. שעון אותיות "נושע"
האם מספרים "רודפים" אחריכם? ואם כן מדוע? … תכירו בבקשה את ההדרכה היקומית של סולם 33 תפיסות המציאות שעל התודעה שלכם לעבור
מאת: אואזיס צ’
 
****33****

מחקרים מראים שלאדם היום יש תשומת לב יותר קצרה מלדג זהב. דג זהב מחזיק את תשומת ליבו על דבר אחד כ 9 שניות, והאדם הממוצע מחזיק את תשומת ליבו על דבר אחד 8 שניות… מובטח לכם שמי שרואה “מספרים רודפים” אחריו, לא נמצא בקטגוריה של האדם הממוצע.

לפני זמן מה התחלתי להבחין שמספר “33” רודף אחרי. אבל באמת רודף אחריי. זה היה מוזר לי ולכן החלטתי לעקב אחרי הנושא ולתעד מתי למעשה אני רואה את המספר 33. זה הופיע בצורה דיגטלית וזה קרה בדיוק כשנכנסתי למחשב והסתכלתי על השעון בלי שתכננתי בכלל. כאילו התפתחה הרגשה פנימית לא מודעת שלקחה את תשומת ליבי להכנס למחשב באותן שניות להביט בדיוק באותה דקת ה33 . בהתחלה זה היה בשעון של המחשב 0:33, אחר כך כשלקחתי ליד את הסלולרי , אחר כך כשנכנסתי לפייסבוק ומספר ההודעות שמחכות לי היו 33, אחר כך במספר התגובות שאנשים כתבו 33, אחר כך באחוז הסוללה שנשארה בסלולרי 33%, וכך הופיע לו המספר 33 כל פעם עם אותה הרגשה פנימית שמהדהדת ולוקחת את תשומת ליבי להסתכל לכיוון העולם הדיגיטלי.

אך זה לא נגמר בזה, פתאום המספר 33 התחיל להופיע לא רק בעולם האון ליין, הפעם זה עלה דרגה והופיע בעולם האוף ליין. הלכתי למסעדה, קיבלתי שולחן מספר 33, קבלתי חשבונית, הסכום היה 33, הוזמנתי למסיבת יום הולדת, הבחור גר בבית מספר 33, הלכתי לטייל ועל הקיר באחד הבתים בחוץ, הופיע ריבוע הקסם 33, קניתי פחית שתיה במטוס, ועל הפחית הופיע 33, ועוד ועוד ועוד… ה33 פשוט מככב בחיי.

התחלתי לנהל רשימות במשך חודשים, ולתעד מתי אני ו33 מתחברים, ומצאתי את המכנה המשותף. כל פעם שאני חושבת על נושא ספציפי, או מדברת על אותו נושא, או עושה פעילות כלשהי באותו נושא, תודעת האדם שלי “הובלה” להתבונן במספר 33.

כל פעם שהייתי במצב שקראתי לו “קדושה”. (אין קשר לדת), שהמחשבות והרגשות שלי של אותם רגעים היו מוקדשות/נעולות על הנושא הספציפי שהסתובבתי איתו בהרגשה פנימית ובתשומת לב רבה, כמעט יום ולילה, היקום התאים לתדר הזה את המספר 33.
אני כותבת את המילה “התאים”, כי מספר פעמים התדר ממש “הותאם”. בהתחלה חשבתי שאני הוזה, אבל זה קרה. לנגד עיניי, מספר פעמים ראיתי מספר שונה של אורך הודעת סאונד כ 24 שניות שנשלחה אליי, ולאחר שהאזנתי חזרתי להביט, פתאום ראיתי 33 , לפעמים מצאתי את עצמי במחשבה “רגע, לא היה שם מספר דיגיטלי אחר קודם”?…
אנשים מתעדים את התופעה הזו בפורומים שעוסקים בנושא,ברחבי האינטרנט:

” Omg I went through a speed radar at 45mph but it showed 33mph even after I let off the gas!”

” I typed in my DOB which for some reason changed too 19933 haha”

אני מודעת לתופעה של השעון האטומי, שמפספס בשניה אחת, כי המדענים רוצים לבדוק אם חוקי הפיסיקה משתנים עם חלוף הזמן . וכיום הניסוי הזה כבר נמצא ברב הטכנולוגיות, תוכלו לראות כיצד סרטונים של יוטיוב משתנים בשניה אחת, כיצד סרטונים שאתם מעבירים מאחד לשני, משתנים בשניה אחת וכו’… כנסו לגוגל, חפשו סרטון וידאו, תופתעו שבתוצאות חיפוש מספר השניות הוא שונה ממספר השניות שמופיע ביוטיוב.. בדיוק אותו אורך סרטון, אך לנגד עינכם תשתנה שניה 1 בלבד.. מ45 תקבלו 44, בגלל ניסוי שעושים.

לא מצאתי קשר בין המספר הרודף, כמו שולחן מספר 33, או מספר בית 33 שאני מוזמנת אליו ואת הקשר לשעון האטומי ולניסוי שעושים איתו ברחבי הטכנולוגיה והמדיה ואתם לא מודעים שאתם חלק מזה, כי גוף האדם שבנוי מאטומים גם הוא, נשען על דיוק תודעתי של קצב יקומי.

האינטרנט מתמלא באנשים ובפורומים שעוסקים בתופעה הזו, בעיקר בתופעה שרודף אחריהם 11:11 ועוד במצבים שאנשים רואים מספרים כפולים או הפוכים וכו’…כולל אורי גלר שבעצמו כתב פוסט על הנושא וניסה לחקור גם הוא. אחד האנשים שהכי התעניין בנושא היה “קארל יונג”. אשר כתב ספר על הנושא וחקר אותו ביחד עם מדען לפיזיקה קוונטית.
הפוסט נכתב כי הגיע הזמן שאתם תדעו מה פשר ה33, או כל מספר אחר שאתם “נרדפים” על ידו. מעבר למה מתאר ה33 או כל מספר אחר שרודף אחריכם, יותר חשוב לדעת, מדוע התופעה קיימת וכיצד היא מתקיימת מבחינה תודעתית מדעית. נכנסתי למחקר קטן וגיליתי שלא רק אותי זה עיניין, אלא שכבר נעשו מחקרים משנת 1800 .

כן, כן, קראתי את כתבי קארל יונג שקרא לתופעה זו “סינכרוניות”, וכן קראתי גם על התקשורים שתפסו תאוצה בנושא של מלאכים שמעבירים מסרים, ניסויים שצרן עושים בשוויץ מתחת לאדמה ופותחים מימדים… הכל טוב ויפה , בכל דבר מצאתי משהו שנראה הגיוני, אך עדיין לא מצאתי משהו שישלים לי את התמונה או ההבנה של התופעה ולמה אני רואה 33 ואחרים רואים מספרים אחרים, והאם זה יכול להיות שמציאות משתנה לי מול העיניים ומותאמת באופן אישית אליי? יש שקוראים לזה מסרים ממלאכים.
ואז פניתי ל”נסתר”… אל הנסתר פונים על ידי החזקת שאלה לטובת כלל המערכת . הנסתר הוא זה שמוביל ומדריך את תודעת האדם על ידי חוויות צירופי מקרים שמשלימים לאדם את התשובה שהוא ביקש למצוא. (הנושא דורש פוסט בפני עצמו) אך דוגמה לתוצאה של תשובה מהנסתר לשאלה ששאלתי נמצאת בתמונות בפוסט זה.

מתברר שמה שאתם חווים הם חוקים רוחניים בין האור הרוחני שאמור להכנס לכלי התודעתי שלכם ולהפוך אתכם לכלי להשפעה, שהתודעה שלכם מכינה במסע שלה . חוקים רוחניים אילו אף הוטמעו בתורה עצמה וזה נקרא “גימטריה פילנדרומית”.

הנה כמה דוגמאות לחוקים רוחניים אילו:
1. אנשים רבים דיווחו שהם נרדפים על ידי מספר שספרותיו זהות 3 פעמים, כמו: “444”

בתורה תמצאו , חוק רוחני שחוזר במשפטים שלוש פעמים אחד אחרי השני : “וכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה, וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה, וְכַפְתֹּ֕ר תַּחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים ממנה”

בגימטריה שווה כל משפט שחוזר על עצמו 3 פעמים : 444
וחוק רוחני זה מופיע בעוד מקומות כמו: “קדוש קדוש קדוש”=555 ירמיה – “ארץ ארץ ארץ”=11,11,11 (מספר מאסטר) יחזקאל – “עוה עוה עוה”=999, ירמיהו – “היכל ה’ היכל ה’ היכל ה ‘” =777

2. אנשים שרואים: 08:08, 06:06
בתורה תמצאו : קו לקו קו לקו=08:08 זעיר שם זעיר שם =06:06

3. אנשים שרואים מספרים הפוכים כמו: 21:12 , בשפת הנסתר זה נקרא: פלינדרום סימטרי

המילה הפלינדרומית הארוכה ביותר בתנ”ך היא “לאיתיאל”, המופיעה בספר משלי, פרק ל’, וניתן לקרוא אותה מימין לשמאל ומשמאל לימין.

4. אנשים מדווחים שהם רואים מספר קבוע כמו 575 שהוא גם פלינדרום סימטרי
תתפלאו אבל גם החוק הרוחני הזה מופיע בתורה וזה מתבטא בשם של מלך ששמו ושם אביו נותנים תוצאה שניתן לקרוא אותה מימין לשמאל ומשמאל לימין: דוד בן ישי= 575

ישנו גם חוקים רוחניים נוספים שגם להם יש השפעה על המציאות הגשמית כמו חוק רוחני שנסתר במילה אחת, שיש לה שני הופכים. כמו המילה ” “לברך” פירושה גם לקלל.”

הנושא של אורות רוחניים, שנכנס לכלי התודעה שלכם הוא נושא עמוק. בקבלה מסבירים שהעולם נברא מאותיות… וקוראי הפוסטים למדו שמח האדם, הוא זה שמייצר ממשמעויות של מילים את התמונה שאתם קוראים לה “מציאות”. קוראי הפוסטים למדו שאם המח לא ידע את המשמעות או המילה “כסא”, לעולם לא תוכלו לראות כסא. אם ישנה משמעות שהמח לא מכיר אותה, הוא פשוט לא ייצר לכם את התמונה של הדבר, והדבר לא יקבל גם גשמיות בחייכם.

יחד עם האותיות נבראו גם המספרים, שעל פיהם מתנהלת הבריאה במימד הגשמי בנוסחה מדוייקת שנקראת “חתך הזהב” שקשורה לחוק הרוחני “ואהבת לרעך כמוך” . גם האותיות וגם המספרים נחשבים לצינורות רוחניים שמותמרים למלבושים בעולם הגשמי.

לפני שאתחיל להסביר על התופעה של החוקים הרוחניים, ישנם כמה כללים ומושגים שצריכים לדעת.

***** מהי סינכרוניות****

המילה “סינכרוניות” , נשמעת קצת מפחידה, אבל אין כמעט אדם שלא עובר את התהליך התודעתי הזה, במודע או שלא במודע. סינכרוניות , אילו רגעי מציאות שמופעלת עליכם הרגשה פנימית לא מודעת ופתאום אתם מגלים שצירופי מקרים מתרחשים, ואין להם הסבר.

בחרתי לחלק לכם ל4 דרגות סינכורניות שמשנות תוצאות חיים:

1. דרגה א’ – שינוי מציאות מתוך בחירה: אם תבחרו לחשוב על משהו תוכלו לראות זאת במציאות שלכם, לדוגמה: תבחרו לחשוב על צבע אדום, תתחילו לראות המון דברים אדומים סביבכם שלא ראיתם קודם, תבחרו לחשוב על צבע צהוב ותצאו לרחוב, תתחילו לראות מכונית צהובה, נער עם חולצה צהובה, שלט צהוב וכו’… אדם שבחר לחשוב על אדם אחר, פתאום האדם יתקשר אליו וכו’…….בדרגה זו, המציאות מתעצבת לפי בחירה

2. דרגה ב’ – שינוי מציאות מתוך סיטואציה קיימת: אשה שנמצאת בסיטואציה של הריון , תתחיל לראות המון נשים בהריון, או מוצרים לתינוקות וכו’… זוג שנמצא בסיטואציה של חתונה יתחיל לראות המון פרסומות שקשורות לחתונות, וכו’…

3. דרגה ג’ – שינוי מציאות מתוך שאלה: אדם שמסתובב עם שאלה מסויימת ומחפש לה תשובה, או נמצא בבעיה , המציאות תזמן לו תשובה באמצעות צירופי מקרים, פתאום הוא יפגוש אדם שיביא לו את התשובה, פתאום תגיע אליו הזדמנות שתיתן לו פתרון וכו’…

4. דרגה ד’ – שינוי מציאות מתוך הובלה: אדם שמתחיל להרגיש שמספרים רודפים אחריו, שהוא מקבל סימנים עקביים שמובילים אותו במסע התודעתי שלו , והוא ממש מרגיש שהוא “מובל” והוא מצא תבנית קבועה שמוכיחה את תוצאותיה וכו’…

אילו הן ארבעת הדרגות שלתודעה שלכם ישנה אפשרות להשתמש בזכות הבחירה מה היא תחווה, במימד הגשמי על מנת לשנות מציאות חייכם. והפוסט עוסק בדרגה הרביעית: “שינוי מציאות מתוך הובלה”. ידעתי שיש כאן עקביות של דרגה ד’ שתודעת האדם שלי משנה מציאות תוך כדי “הובלה”. הדבר הוביל אותי לבדוק את הנושא לעומק, עד כדי כך שמצאתי את עצמי אפילו שואלת קבליסט מהחסידות שעוסק בנסתר לפשר הדבר.. כן הוא ידע מה זה ה”33″ ביהדות הנסתרת, אבל נשאיר את זה לאחר כך…

***** הכללים שיחשבו למספר “רודף”****

חשוב להדגיש, אם אדם ראה פעם פעמיים 33 או מספר אחר, זה לא נקרא שהמספר “רודף אחריו”, על מנת שהאדם יהיה בקטגוריה שמספר “רודף” אחריו, צריכים להיות ארבעה גורמים (מתייחס לכל מספר שרודף אחריכם):
1. ראייה של מינימום חמש פעמים ביום את המספר, באוף ליין ובאון ליין
2. האדם לא חשב על המספר באותם רגעים
3. התופעה מתרחשת ברציפות יום אחרי יום בלי הפסקה עם אותו מספר במשך חודשים
4. התופעה מתרחשת רק עם מספר אחד ולא עוד מספרים שמשתנים לסירוגין.
מכיוון שמדובר בתודעה, החלטתי שזה תוכן חשוב לבדוק ולהתפרש ולנסות לעשות הצלבה במספר רבדים:

***** דתות****

עם הזמן מצאתי ש33 יש לו חשיבות גם בדתות ואחוות מיסטיות: ביהדות , דוד המלך מלך בירושלים 33 שנים,בעזרת ניזאר בוטו, Nizar Butto גיליתי שיש 33 חרוזים בשרשרת של הסופים , גם עבור הנוצרים, 33 זהו מספר מיסטי ביותר כי ישו מת בגיל 33 ועשה 33 ניסים , וכידוע הדרגה הגבוה ביותר באחווה של הבונים החופשיים,היא 33…אז מה הם יודעים ואתם לא?
למעשה, גם בכל אחד ואחת מכם, ישנו מלבוש גשמי שקשור לתהליך רוחני של המספר 33 וזה מתבטא בעמוד השדרה. עמוד השדרה הינו תעלה המורכבת בצעירותיכם מ 33 חוליות ושלוש קשתות. בעמוד השדרה עוברת אנרגיה , וכשאנרגיה זו מגיעה לחוליה 33 , מתפרצת האנרגיה הרוחנית המתפתלת בבסיס עמוד השדרה, שנראית כנחש מפותל , יש שקוראים לזה “קונדליני” .כשהקונדליני מתפרץ בעמוד השדרה ומתחבר עם בלוטת האיצטרובל במח, האדם מתחיל לחוות תופעות תודעתיות ולפתח יכולות מעבר לחמשת החושים.

***** נומרולוגיה Alon Lahat****
התחלתי לבדוק נתוני זהות שלי, רציתי לדעת אם יש קשר… על הדרך מצאתי שלעולם הגשמי הגעתי באמת עם שם זהות שמסתכם במספר 33 .
1. הגימטריה של שם פרטי+שם משפחה =33 (שם משפחה לפני החתונה)
2. תאריך הלידה שלי,(כפי שהוא נכתב ללא 1900) , 21.05.70 = 33

לא ידעתי אם יש לזה קשר, שהרי עוד אנשים מדווחים שהם רואים 33 והזהות שלהם לא מורכבת משם מלא, שהוא 33 …
אז המשכתי לחפש עוד קצוות על מנת לחבר לתמונה גדולה יותר… ופניתי לאדם יקר שהוא חבר טוב, הנומרלוג אלון להט שעוסק בנומרולוגיה על פי הקבלה שלאחר שהצגתי לו את סולם תפיסת המציאות התודעתי שנמצא בנסתר, לקח על עצמו לבדוק מבחינה נומרולגית אם יש הקבלה למה שידוע בנומרולוגיה וכמובן שנמצאה התאמה… למי שמתעניין מהיכן לקוח סולם תפיסת המציאות… הוא יוכל למצוא אותו מוצפן בתורה. (רזמים נשתלו בסולם עצמו בהמשך הפוסט)

מדגם של אנשים שחווים את התופעה עם הפרטים האישיים שלכם נאסף, אז תודה לכל מי שתרם לסטטיסטיקה הקטנה, על מנת לבדוק האם יש קשר מבחינה נומרולגית. ואלון היקר, אכן עלה על משהו שאולי הוא רק התחלתי ואולי דורש עוד הסתכלות. וזה מה שאלון להט הנומרולוג כתב:

“בפילוח מספרים לפי נושאים נומרולוגים בעלי השפעה ישירה שאינה ניתנת לשינוי כפועל יוצא של תאריך הלידה הופתענו לגלות מספר נתונים מעניינים. אחוז גדול מהאנשים שחווים את התופעה הם דווקא בעלי מספרים רציונאליים (1, 3, 5) ולא אמוציונאליים. כלומר בעלי נטייה גשמית חזקה יותר מאשר רוחנית.. בדיקה נוספת העלתה שכ 46% מהמדגם הינו בעל מספר תיקון קארמתי שלרוב הוא גשמי יותר מעצם מהותו “באתי לתקן בעולם הזה”.

או במילים אחרות “הגעתי למימד הגשמי בכדי ליצור כלים גשמיים שאוכל להוריד אליהם את הרוחניות. ביהדות קוראים לזה “הבורא רוצה לעבור דירה”. הרוח רוצה להכנס לחומר. ומהחומר לעלות בחזרה לרוח. והקבלה קוראת לזה “כלים דה השפעה”.

***** מדע ותודעת הנסתר****

במחקרים שנעשו, נמצא, שישנה אנרגיה אלקטרומגנטית המחוברת למחשבותיכם ורגשותיכם, ושהמחשבה שלכם מונעת על ידי הרגשות שלכם . בגלל שרגשותיכם הם גלי תדר, אתם למעשה “מגנטים מהלכים” ששולחים כל הזמן אורכי גל שונים של מגנטיות, וכל הזמן מושכים חזרה לתוך המימד הגשמי את התוצאה של מה ששלחתם.
לכן הגיע הזמן שתכירו שני מושגים בעולם התודעה:
1. “בינה רשתית תהודתית”.
2. “ניורון אמפתי”

***** מהי בינה רשתית תהודתית****

היקום מבוסס על חוקיות של תהודה שחוזרת על המבנה שלה מעולם קטן אין סוף כמו האטומים ועד עולם גדול עד אין סוף כמו הגלקסיות. כשמבינים את המבנה השכפולי ניתן לראות כיצד המחשבה האלוקית נבנתה לטובת מסעה של תודעת האדם שתוכל למצוא תשובות במימד הגשמי. התשובה תהיה תואמת לפי תפיסת המציאות שהאדם חי מתוכה. תודעת האדם תימשך למה שאתם מקרינים ומהדהדים, והתוצאות שתקבלו יתיישרו עם התפיסת מציאות התודעתית שתודעת האדם שלכם נמצאת בו, במידה ויש לה שיעור חיים להתנסות בו.

אך מה שאתם לא יודעים, שגם בין תודעת האדם שלכם לבין תודעת היקום ישנם קשרי גומלין. כשאתם מייצרים תהודה בתדר מסוים, היקום מגיב , בסיטואיציות ש”מקוטלגות” גם הן בתדר שאתם נמצאים בו.
היקום משדר כל העת אמפתיות לרגשותכים, מחשבותיכם ומעשיכם. והוא עושה זאת על ידי “ניורוני האמפתיה”.
על מנת להבין את התהודה שנוצרת בין תודעת האדם לבין תודעת היקום שמלווה כל אחד ואחד מכם בכל רגע ורגע, צריכים להבין ראשית כיצד נוצרת תהודה בין תודעת אדם לתודעת אדם.

*****ניורוני האמפתיה****

האם ידעתם שכאשר אתם מביטים במישהו שמושיט יד, לקחת לדוגמה: תפוח. בפעילות המוחית שלכם, ירשם מידע התנהגותי, כאילו אתם אילו שהושטתם יד לקחת את התפוח?

כן כן, רק בגלל שהסתכלתם על האדם שהושיט יד לקחת תפוח, אצלכם נרשם במח כאילו אתם אילו שלקחתם את התפוח.. ולא רק זה, מתברר שהנוירונים שלכם במח מעתיקים אחד לאחד ומאמצים תפיסת חיים של האדם שאתם מסתכלים עליו, מזדהים איתו רגשית, או אפילו רק חושבים עליו. החוק הרוחני “ואהבת לרעך כמוך”, הוטמע כהתנהגותו הטבעית של מח האדם. התנהגות זו של הנוירונים במח זכתה לכינוי “ניורוני האמפתיה”.

לנוירונים האלו יש את החוקיות הרוחנית של האמפתיה, אותם ניורונים יירו , רק אם תודעת האדם שלכם נמצאת במצב של הזדהות מקסימלית עם האדם שהיא צופה בו, או חושבת עליו. זאת אומרת, מתקיימת “נקודה קוהירנטית” של חיבור הלב עם המחשבה על אותו אדם. וזה עובד גם בהזדהות “דיסהרמונית” או הזדהות “הרמונית”. מה שאומר שאתם צריכים להיות מאד עירנים בחייכם ולבדוק עם איזה אדם אתם בוחרים להזדהות ברגשותכים ובמחשבותיכם.

גם פחדים זה סוג של הזדהות… הזדהתם עם רגשותיכם ועם מחשבותיכם עם אדם חולה, הזדהתם עם רגשותיכם ומחשבותיכם עם אדם מצליח, הזדהתם עם אדם מואר, הזדהתם עם אדם שיש לו תפיסת עולם מסויימת… המח יחשוב שזה קורה לכם וייצר לכם בסוף מציאות כזו בגשמיות.
(הקוראים למדו בפוסט קודם, שהמח לא מבחין בין דימיון למציאות). לכן מאד חשוב לשמוע ולהיות אוזן קשבתלאדם בצרה, אך בשום אופן לא לאפשר הזדהות עם מצב דיסהרמוני. עליכם רק להתבונן במצב בלי לתת לו השפעה עליכם.

חוקרים באיטליה בראשות המדען “ג’יאקומו ריזולאטי מצאו גם שיש נוירוני אמפתיה במח לא רק לפעולה, או הזדהות של מחשבה ורגשות, אלא גם למגע.
אם תראו אדם שמישהו נגע בו, ואתם נמצאים בהזדהות וחיבור איתו ברגשותיכם ומחשבותיכם, ממש כמו מראה, הפעילות שתרשם אצלכם במח תהיה כאילו האדם שנגעו בו זה אתם, והמח יחשוב שאדם מסוים נוגע בכם.
זאת אומרת, שיכול להיות מצב, שאנשים סיפרו לכם משהו שהם עברו או שראיתם שהם עברו, ובמח תרשם אצלכם פעילות ותיווצר לכם מחשבה כאילו שעשו את זה לכם כשהייתם קטנים.

***** מדוע אתם לא מרגישים כאילו מישהו באמת נוגע בכם? ****

התשובה היא: שמה שמפריד בין אדם לאדם, זה רק דבר אחד “העור שלו”. על עור האדם ישנם קולטנים שאחראים להעביר מסרים. ברגע שיורידו לכם את העור , ותסתכלו על מישהו אחר שנוגעים בו, אתם כן תרגישו כאילו נוגעים בכם.

***** היקום כולו מבוסס על קשרי אמפתיה*****

כמו שמודל האמפתיה, “ואהבת לרעך כמוך” , עובד בין תודעת אדם לתודעת אדם, כך אותו מודל של אמפתיה עובד בין תודעת האדם לתודעה הגלובלית, תודעת האדם היקומית ותודעת הבורא.
רואים? אתם לעולם לא לבד, ותמיד תודעת האדם שלכם מקבלת הכוונה הדרכה ושמירה בהיותכם במסע על סולם תפיסת המציאות.

***** סולם תפיסת המציאות******

קוראי הפוסטים למדו שהאדם הינו יישות תודעתית שעושה מסע. המסע עצמו זה עלייה במצבי תודעה ותפיסת מציאות.. למעשה מי שעולה בתודעה, זו ההכרה של האדם, עד שהיא מתחברת עם ההכרה של הבורא, ומבינה שהיא חלק בלתי נפרד מהבורא, ומה שנותן לה להרגיש נבדלות מהבורא זה רק התפיסה התודעתית שהיא נמצאת בה.. כי הרי, אין גשמיות באמת, והכל זה רק שדה תודעה שהמח הוא האחראי לתרגם לאדם את הנבדלות וליצר אשלייה של חלקים חלקים מופרדים.. אך זה רק “תפיסת מציאות במח” שמייצרת חלקים חלקים נפרדים.. במציאות הכל מחובר, כל דבר גשמי בנוי מאטומים, וכל אטום מורכב מ99.999 אחוז חלל ריק… המח הוא זה שנותן לתודעת האדם את האשליה. התפקיד של ההכרה של האדם, זה לשנות את התפיסה ולהבין שהיא חלק בלתי נפרד מהאחד הזה שלעולם לא הופרד, וההפרדה היא רק במחשבות.

כל פעם שההכרה עושה צעד במסע, זה נקרא שהיא התחברה לתודעה גבוהה יותר, תפיסת החיים שלה עלתה בדרגה, התרחקה מעולם האשלייה לכיוון עולם האמת.

תפיסת מציאות של תודעת האדם מתחלקת ל33 חלקים של מציאות אחת. אך הם מפוזרים על 4 דרגות של הכרה:

1. הכרת אדם – “אדם בודד מייצר עם מחשבותיו מציאות אישית”

2. הכרה גלובלית – “מסה של אנשים מייצרים עם מחשבותיהם מציאות גלובלית, ההכרה מתחילה לקחת אחריות על מצבי התודעה הדיסהרמוניים שהיא שולחת לשדה התודעה הכללי, כי היא מודעת שהם מצטרפים לתודעה הגלובלית ומקבלים התהוות כמלחמות, תאונות דרכים, שנאה בין אחד לשני, הרס כדור הארץ וכו’…”

3. הכרה יקומית – “חיבור מסה של הכרות אדם, עם עולמות נוספים, מייצרים מציאות יקומית- ההכרה מתחילה להשתמש בכוחות ההשפעה על כדור הארץ, מאורות השמיים ועולמות עליונים”

4. הכרה האחד. – “חיבור לתודעת האחד ניהול חיי העולם הגשמי מהמימד הרוחני והשורשי.

המושג תודעה מתייחס למצבי תודעת האדם שהכרת האדם מתחברת אליהם. הכרת אדם יכולה להיות בתודעת כעס, כועסת כל היום, תודעת שמחה, שמחה כל היום, תודעת עצלנות, וכו’… כל מצב כזה, נקרא מצב תודעתי שהכרת האדם חווה ומתנסה. כל מצב תודעתי שכזה, מהדהד את התדר לשדה תודעת היקום ומייצר מציאות שחוזרת כהשתקפות לתודעת האדם.

בין ארבעת דרגות ההכרה, מתפרסות להם על 33 תפיסות מציאות תודעתיות. כל פעם שההכרה נמצאת על תפיסת מציאות מסוימת, היא עוברת עוד שלב של התקדמות לחזור להיות מהכרת אדם להכרה אלוקית והיא מהדהדת עם רגשותיה ומחשבותיה שתואמים לתפיסה שתודעת האדם שלה מתנסה בה, ובהתאם לכך נשלחים לה ניסיונות חיים.

מכיוון שיש הקשרי גומלין בין תודעת האדם לתודעת הבורא, האדם יקבל בחזרה את האקו שתודעת האדם שלו נמצאת בה משדה תודעת האדם בתצורה של מספר, שהשורש המספר, הוא אור רוחני, ומח האדם שקולט את אותו אור, יציג לו את הפירוש במימד הגשמי כמספר מסוים “שרודף אחריו”. אותו מספר יותאם בהתאם לתפיסת המציאות שההכרה התבייתה עליו בתקופת חיים מסוימת וכעת היא עוברת את ניסיונות הלימוד שלה בתפיסת המציאות הספציפית.
———————————————————————————
***** 33 תפיסות מציאות בתהליך ההתמרה מהכרת אדם להכרה אלוקית, הן במודע או שלא במודע, הם המספרים שרודפים אחריכם כמוניטור תדרי:

******* הכרת אדם *********

תפיסת מציאות 1 – תודעת האדם מגלה שהיא יכולה ליצור מציאות בעזרת מחשבותיה (נקודת הקוהירנט)
תפיסת מציאות 2 – תודעת האדם מתנסה בשימוש באנרגיה נשית בעזרת רגשותיה– אנרגית קבלת השפע
תפיסת מציאות 3 – תודעת האדם מתנסה באנרגיה גברית – אנרגית נתינת השפע
תפיסת מציאות 4 – תודעת האדם מבינה כיצד חוקי ההרמוניה עובדים
תפיסת מציאות 5 – תודעת האדם מתנסה בחיבור הרמוני בין אנרגיה נשית לאנרגיה גברית
תפיסת מציאות 6 – תודעת האדם מתנסה באנרגית אהבה ללא תנאי
תפיסת מציאות 7 – תודעת האדם עוצרת להתבונן על מה שהיא למדה עד כה
תפיסת מציאות 8 – תודעת האדם עושה תוכנית אחרי שהיא התבוננה, כיצד להוציא מהכח אל הפועל
תפיסת מציאות 9 – תודעת האדם מתחילה לחוות הרס וחורבן שמכינים לה קרקע פוריה לעלות בדרגת התודעה שלה , לא לתת כח לעולם האשליה וללמוד את עולם האמת.

.******* הכרה גלובלית *********

תפיסת מציאות 10 – תודעת האדם משתמשת בכוחות פנימיים להזיז אנרגיה ולקבל תוצאות מציאות
תפיסת מציאות 11 –תודעת האדם לומדת לחוות את רגעי ההווה ולהתנהל מהם.

תפיסת מציאות 12 – תודעת האדם לומדת על הצורך להתחבר לתודעת האחד
תפיסת מציאות 13 – תודעת האדם עוברת מוות פנימי, (למות לפני המוות) , ממיתה את האגו הפנימי, הרצונות לטובת עצמה, הרצון לעליונות על האחר.
תפיסת מציאות 14 – תודעת האדם מתנסה ביופי ואומנות המחשבה על ידי שימוש בהרמוניה ברגשותיה ומחשבותיה
תפיסת מציאות 15 – תודעת האדם משתמשת בתפיסת המציאות החדשה ונכנסת למצב של לבטוח בבורא
תפיסת מציאות 16- תודעת האדם ממיתה את האגו החיצוני. הפחדים מה יגידו, איך היא נראית וכו’…
תפיסת מציאות 17 – הכנת תודעת האדם לקבלת גילויים תודעתיים מעולמות עליונים
תפיסת מציאות 18 – הבנה מה התפל ומה העיקר, הבנה מה האשלייה ומהי המציאות
תפיסת מציאות 19 – להתחבר לאור האלוקי

******* הכרה יקומית  *********

תפיסת מציאות 20 – הבנת חוקי היקום
תפיסת מציאות 21 – שימוש בחוקי היקום בחיי היום יום
תפיסת מציאות 22 – מציאת הייעוד לטובת כלל מערכת הבריאה והכנת כלי להשפעה שאור רוחני יכנס בו.
תפיסת מציאות 23 – ,אדעה מילים ויענני” – תודעת האדם מתחילה להשתמש בכח ההתהוות לטובת כלל המערכת
תפיסת מציאות 24 – יתן לי לבטח וישען – תודעת האדם מובלת על ידי אורות רוחניים
תפיסת מציאות 25 תודעת האדם נמצאת במצב תודעתי שנקרא “שלום”
תפיסת מציאות 26 – תודעת האדם נמצאת במצב תודעתי שנקרא “שקט”, לא שופטת, לא שמה תוויות, לא מייצרת רעשים
תפיסת מציאות 27 – תודעת האדם מזהה מהו המלבוש שמתקבל מהאור הרוחני ומתנהלת מתוך מצב תודעתי שנקרא “התבטלות”
תפיסת מציאות 28 – תודעת האדם נמצאת במצב תודעתי שנקרא “חוכמה”
תפיסת מציאות 29 – תודעת האדם נחשפת לסודות יקומיים

******* הכרת האחד  *********

תפיסת מציאות 30 – תודעת האדם במצב תודעתי של השפעה – אינטריינמנט
תפיסת מציאות 31 – תודעת האדם מחוברת לעולם עליון
תפיסת מציאות 32 – תודעת האדם לא רואה יותר חושך רק אור, עבורה הכל זה טוב והיא בוטחת בתהליך הבריאה ועושה קפיצה קוונטית
תפיסת מציאות 33 – תודעת האדם השיגה את אחת התכונות של הבורא על ידי תיקון המידה. תודעת האדם מתנהלת מהעולם הרוחני ולא הגשמי. תודעת האדם מכירה באחריות שיש לה, ויכולת האורות הרוחניים שיש בה על כלל המערכת
—————————————————————————————-
מעל 33 – אין השגה לתודעות שנמצאות במימד הגשמי.
ל33 תפיסות המציאות של התודעה יש הקבלה גם בתורה עצמה, אך לא אלאה אתכם… אגלה לכם שהמקובל שפניתי אליו… ואמרתי לו “המספר 33 רודף אחריי” , לא נתן לי לסיים את המשפט וישר אמר לי את הפירוש של 33: “גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ.= תפיסת מציאות 33, נפתח לתודעה אפשרות להתבונן על סודות היקום.

*****לסיכום:******
תודעות האדם בנויות לקשרי גומלין עם הבריאה בכל עת. הקשרי אמפתיה נמצאים בין תודעת אדם לאדם ומה שמפריד בינהם זה “שכבת העור”, הקשרי אמפתיה נמצאים גם בין תודעת האדם לתודעת הבורא, ומה שמפריד בינהם זה “שכבת האור”.

תודעת אדם שהתחילה לשאול שאלות יקומיות מהותיות למסע שלה, כמו: מי אני?, למה אני כאן? ולאן אני הולכת? תהיה פתוחה יותר ומוכנה יותר לחוות את ההדרכה היקומית. אנו נמצאים בעידן תודעתי מרגש שלתודעות שלא הגיעו לדרגות מקובלים, מתאפשר להן להתאחד סימולטנית עם העולם הגשמי והאור הרוחני. הזמן נהיה מהיר יותר ולכן , מחשבה שלכם שמחוברת עם רגש עוצמתי, יכולה לקבל מניפסטיישן במהירות. לרע ולטוב, תלוי בסוג המחשבות והרגשות שאתם מסתובבים איתם.

אנשים שיחוו את התופעה, יהיו בעיקר אנשים ממוקדי שאלה שיוצאת מהלב לטובת כלל מערכת הבריאה.

כל פעם שאתם רואים מספר רודף אחריכם, זהו סימן של “השתוות הצורה” בין תודעת האדם לתודעת היקום שמעבירה לכם הדרכה שאתם נמצאים בתדר שאתם צריכים להיות עליו ברגעים אילו, ומציגה לכם “חיצים מספריים” שמובילים אתכם ליעודכם. מומלץ לכל תודעה “להתעורר ולהתאורר” ולחוות את הבורא ברגעי ההווה אשר מדריך את התודעה כיצד לעבור את המסע, בכדי שהיא תשוב אליו בהשתוות הצורה. על התודעה לעבור את 33 סוגי תפיסת המציאות ולהתקדם בסולם.

אם אתם מבחינים שאתם קופצים בין מספר למספר לפי התנאים שנחשבים “מספר רודף”, זה מעיד שהתודעה שלכם חווה קפיצות בין תפיסות מציאות, ואתם ממש יכולים לדמיין שאם היה לכם מוניטור, הייתם רואים בגרף את הקפיצות שעוברת התודעה שלכם. אין סדר מסוים לתודעה לחוות את שלבי תפיסת המציאות, אך יש חשיבות שהתודעה תשלים את הידע שיש בכל השלבים.

בתמונות:
1. דוגמאות למספר 33 שרודף 

2. שתי התמונות האחרות הן דוגמה כיצד “הנסתר” מדריך תודעה שנמצאת בתפיסת מציאות 33:
הסבר:
בימים אלו אני מפתחת שיטה עבור הסמינר למתקדמים.. לרב החומרים אני מחכה לקבל אישור הדרכתי מהנסתר… הנסתר עובד בצורות שונות, ומתקשר דרך כל אמצעי במדיה,
(אולי יום אחד אכתוב על כך פוסט). התהלכתי עם השאלה האם להמשיך עם ה”שיטה”… קבלתי מהנסתר מילה מחשבתית שהייתי צריכה לחפש את המילה במדיה, במקרה זה “גוגל”. האתר שהגיע הייתי צריכה ללחוץ ולראות את התשובה שהנסתר שלח…
התמונה שיש בה ריבוע אדום… הגיע עם המספר 3333 , שאין כמובן קשר לתוצאת החיפוש
התמונה השניה, היא אותו לינק שהגיע ולחצתי, הופיע הדף הזה, מודגש בצהוב בשפת הקודש עם המילים:
“והלכתא באמצע שיטה דווקא”. שהתרגום היום יומי “להמשיך באמצעות השיטה ששאלתי עליה”.

הנושא מרתק בפני עצמו, ותודעה שנמצאת בתפיסת מציאות 33, חווה הרבה הרבה מסתורין, הנסתר מדבר בשפת הקודש וצריכים ללמוד כיצד לקבל את הגילויים הרוחניים.. יש הרבה מה לחכות.

הערות

מידע נוסף בתגית האתר “סוד 333”

ראו גימטריות מסודרות 1234 + הסבר –  בגלרית “בשורת משיח”

רמזים לגאולה מבחירתו החמישית של נתניהו לראשות הממשלה | התגלה חותם מימי בית ראשון “נתנמלך”

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-הרצאות, כללי, סוד האותיות והמספרים, רמזים חזקים, תיעוד אירועים

עדכון חול המועד פסח:

רמזים חדשים על הקשר של ביבי לגאולה וליהונתן בן שאול

 5 פריטים של יוני נתניהו שהגיעו לנתניהו לאחרונה מרמז על ה 5 דברים שנתן יהונתן לדוד. וזו הממשלה החמישית של ביבי וקיבל עוד 5 מנדטים קורה פה משהו… ענק
שיעור חדש של הרב לוי סודרי

מדוע קיבלנו את השנה 2210 ??
913 = בראשית (בכותרות השנה)

שיעורים קודמים של הרב לוי סודרי

 


עדכון קודם

הליכוד + כחול לבן = 221

גימטריה של השנה שלנו 779 – מסוף האלף.
אנו בכנסת ה-21 – סוף האלף.
הליכוד וכחול לבן יחד – 70 מנדטים.
70 שנה מסתיימים – ב ה’ בניסן

בקרוב ביבי בן 70 שנה

התוצאות פורסמו, בדיוק חודש לפני יום העצמאות 

70 = גוג ומגוג

אנו בעיצומו של תהליך גוג ומגוג

שזה מלחמה על האמונה והבטחון בקב”ה

בשבעים = 424

בשבעים שנה = 779 = תשע”ט.

הכל גימטריות רגילות

 

תוספות חברים
מאת ליאור ש: הכל כתוב בתורתנו הקדושה. כולם יודעים שזאת הבחירה החמישית של נתניהו בספר בראשית כתוב: “ולבנימין נתן חמש חליפות” זאת החליפה החמישית והאחרונה אחריה המשיח (אותיות חמישה)👍👏🙏
מאת יניב: בנימין נתניהו לובש חליפה חמישית, שבעוד מספר ימים מגיע לכהונה הארוכה של “דוד” בן גוריון,
גם פה יש רמז שמגיע לזמן דוד.

ציטוט מהכתבה

נתניהו מכהן ברציפות כראש ממשלה מאז 31 במרץ 2009, כלומר 10 שנים ו-10 ימים

בי”ז בתמוז, הוא צפוי להפוך לראש הממשלה שמכהן בתפקיד במשך הזמן הרב ביותר, ולהדיח מהמקום את קודמו – דוד בן גוריון.

מאת ר.מ שימו לב לגימטריה המדהימה 1820 = סוד * הויה

צמח = 676 – משולש – שער נון = 676 – רגיל

 

מאת: ציון ס’ היום בו נולד נתניהו… כ״ח תשרי תש״י  יום שישי ערש״ק פרשת בראשית !!! מדהים . הוא קשור לבראשית  “בראשית המחשבה”.

הבחירות = 631

מי שהכל קובע כאן הוא:

אין עוד מלבדו אפס זולתו = 813

מלך ישראל = 631

 


עדכון קודם

“נתנמלך עבד המלך”: התגלה חותם מסוף ימי בית ראשון בני 2,600 שנה

מעניין שכל זה מתגלה לפני הבחירות בישראל עם “נתןיהו”

שימו לב לגימטריה המדהימה

590 = גוים’

כי מי גוי גדול אשר לו א-להים קרבים אליו כי-הוה א-להינו בכל קראנו אליו”

2210 !!! השנה שלנו מסוף האלף

1472 = י-הוה מושל (משולש) (הסבר נרחב על המספר בגלרית לילה כיום יאיר)

318 – הסבר בהמשך העמוד

שתי מילים בלבד מביאים לנו בדיוק 2210 !!!

427 = משיח בן דוד בא

1434 = משיח בן  דויד

יש כוח אחד בבריאה מאז ומעולם. וזה כוחו של משיח. לאט לאט יראו זאת בבירור. והוא יצמח ויגדל

שמות שני המפלגות הגדולות

221 !!!

הממשלה תשב ב

ירושלם = 586

יש כאלו שחושבים שיש למישהו בעולם שליטה חוץ מלקב”ה

את הכל מפעיל “משיח = 1236 (רגיל + מילוי)

784 = התשע”ט

434 = משיח בן דויד

(בגאולה משיח יקבל אות יוד ויהיה דויד)

318 גם במילוי וגם בצד ההופכי (אתבש) מרמז לנו על מהותו של משיח שזה

שיח = 318

שיח+ מ

(בעברית: דיבור ה’ דרך הטבע)

(כדי ללמוד עוד על סוד המ‘ והרמז לחץ)

הקב”ה פועל בעולם בשלושה קווים דין חסד ורחמים

שהמטרה לאחד את כולם ולראות שהכל אחד וטוב גמור

לכן: קו = 106 כפול שלושה קוים זה בדיוק 318 

וזה הכוונה בלרכב על החמור/חומר

התאריך של פורים השנה כמניין 221 מניין השנים שנותרו לנו עד סוף האלף.

שיעורי תודעה גבוהה אואזיס צ’ | מתעדכן

נכתב על ידי כתבים שונים ב-. פורסם ב-התחזקות, כללי

הצדיק שיאחד אותנו | מסר

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-התחזקות, כללי, מסרים

קטעים מתוך המסר:

  • שאלה : איך יקבלו את הצדיק? יש כל כך הרבה התנגדויות מכל הכיוונים? תשובה : לא לשכוח, שהצדיק – השם שומר עליו אישית. הם לא יכולים לעשות לו כלום. הוא דבוק להשם. לא משנה מה שינסו לפגוע בו זה לא ילך.
  • אם לא לומדים תורה. אז כל החיים זה סיפור בלהות, אם לא הולכים לפי התורה.
  • בתי החולים מלאים עם אנשים חולים מהאוכל, ברור שזה מהשמים, אבל זה מתבטא ככה. כי בן אדם נותן לעצמו להשתולל בלי מעצורים, אז הוא יסבול מזה, כי זה היה הבחירה שלו. ועכשיו, כל המכשירים של הבידור וכל הבידור. בכלל, זה רק לבזבז זמן. אנחנו כאן בעוה”ז באנו לתקופה מסוימת ואם אנחנו מבזבזים את הזמן שניתן לנו, אז לא נשאר לנו כלום.
KDD2019B

“וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא פּוּרִים תשע”ט. “לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא פֶּסַח תש”פ. | סוד החשמל

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, סוד החשמל

 עדכון 5.4.2019

הֶסְתֵּר גְּאֻלַּת בְּעִתָּ”הּ נִרְמֶזֶת בַּהֲסָרַת הַטַּבַּעַת.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה יד.) “וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ” אָמַר רַבִּי אַבָּא בַר כַּהֲנָא גְּדוֹלָה הֲסָרַת הַטַּבַּעַת יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִתְנַּבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, לֹא הֶחֱזִירוּם לְמוּטָב, וְאִלּוּ הֲסָרַת טַבַּעַת הֶחֱזִירָתַן לְמוּטָב. נִרְאֶה דְּלָכֵן יְשׁוּעַת פּוּרִים בָּאָה דֶּרֶךְ הֲסָרַת הַטַּבַּעַת שֶׁאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ נָתַן לְמָרְדֳּכַי, דְּמָצִינוּ בַּזֹּהַר (תיקונים כה:) שֶׁטַּבַּעַת מְסַמֶּלֶת אֶת הַיְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת, וּלְבִישָׁתָהּ עַל הָאֶצְבַּע מְסַמֶּלֶת זִוּוּג שָׁלֵם. וַהֲסָרַת הַטַּבַּעַת מֵאֶצְבָּעוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶצְבָּעוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי סִמְּלָה אֶת הַזִּוּוּג הָרוּחָנִי שֶׁהֵבִיא אֶת יְשׁוּעַת פּוּרִים.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ אֱלִיעֶזֶר שְׁלֹמֹה זוֹנֶנְשַׁיְין שליט”א שֶׁהֲסָרַ”ת אוֹתִיּוֹת הֶסְתֵּ”ר שֶׁבַּנְּקֻדָּה הַזֹּאת הָיָה הַהֶסְתֵּר פָּנִים הַגָּדוֹל שֶׁל פּוּרִים, כְּשֶׁאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הֵסִיר אֶת הַטַּבַּעַת לְהָמָן, וְאַחַר כָּךְ גִּלּוּי הַהֶסְתֵּר שֶׁזָּכִינוּ לוֹ בַּהֲסָרַת הַטַּבַּעַת לְמָרְדְּכַי, וּשְׁתֵּי הֲסָרוֹת טַבַּעַת אֵלּוּ הֵבִיאוּ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה. וְכֵן נִרְאֶה דְּטַבַּעַת הִיא מִלְּשׁוֹן טֶבַע שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁעוֹלַם הַטֶּבַע מְכַסֶּה עָלָיו. וְלָכֵן בַּטַּבַּעַת הִשְׁתַּלְשֵׁל הַהֶסְתֵּר פָּנִים וְהַגִּלּוּי פָּנִים בְּפוּרִים כְּשֶׁגִּלּוּ שֶׁגַּם הַטֶּבַע בְּגִימַטְרִיָּא אֱלֹהִים וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְלָכֵן גִּלּוּי הַהֶסְתֵּר בְּפוּרִים הִשְׁתַּלְשֵׁל דֶּרֶךְ הֲסָרַת הַטַּבַּעַת, בִּבְחִינַת הֲסָרַת הַהֶסְתֵּר שֶׁל הַטֶּבַע שֶׁנִּרְמָז בְּטַבַּעַת. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁצּוּרַת הַטַּבַּעַת כְּגַלְגַּל סָגוּר מְרַמֶּזֶת עַל הַהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁהַכֹּל מְכֻסֶּה וְסָגוּר וְלֹא רוֹאִים אֶת הָאוֹר. וְכֵן הֶסְתֵּר גְּאֻלַּת בְּעִתָּ”הּ נִרְמֶזֶת בַּהֲסָרַת הַטַּבַּעַת. כִּי גְּאֻלַּת בְּעִתָּהּ אוֹתִיּוֹת הַטֶּבַע, כִּי אוֹתִיּוֹת ט’ וְת’ מִתְחַלְּפוֹת, וְהִיא פּוֹעֶלֶת בְּתוֹךְ הַטֶּבַע בְּדוֹמֶה לְאוֹר הַפּוּרִים שֶׁפָּעַל בְּתוֹךְ הַטֶּבַע דֶּרֶךְ הֲסָרַת הַטַּבַּעַת עַד שֶׁנְּגַלֶּה אֶת אוֹר ה’ שֶׁמֵּאִיר בְּתוֹךְ הַטֶּבַע שֶׁהוּא אוֹר הַגְּאוּלָה הָעֲתִידָה שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר: (ישעיה מ, ה) “וְנִגְלָה כְּבוֹד הוי”ה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי הוי”ה דִּבֵּר” שֶׁיִּרְאוּ אֶת הָאֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹךְ הַגַּשְׁמִי. וְכֵן טַבַּעַ”ת בְּא”ת ב”ש בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ.

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁ48 פְּעָמִים נָבִיא עוֹלֶה 3024 וְ7 פְּעָמִים נְבִיאָה עוֹלֶה 476 יַחַד 3500. אִם נוֹסִיף לָזֶה אֶת הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל נֻסַּח הַפָּסוּק “וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן” יַחַד עִם הַמִּלִּים גְּדוֹלָה מ’, עַם הַ9 מִלִּים נְקַבֵּל 5779 הַשָּׁנָה שֶׁאָנוּ מְצַפִּים לְקֵץ בְּעִתָּהּ. וְכֵן 7 פְּעָמִים נְבִיאָה שֶׁעוֹלֶה 476 הוּא מִסְפָּר אֶחָד פָּחוֹת מֵהַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל בְּעִתָּהּ שֶׁעוֹלָה 477, כִּי הֲסָרַת הַטַּבַּעַת שֶׁמְּרַמֶּזֶת עַל גְּאֻלַּת בְּעִתָּהּ בְּסוֹד אוֹר הַפּוּרִים הִיא גְּדוֹלָה מֵהַ7 נְבִיאוֹת לָכֵן הִיא מִסְפָּר אֶחָד יוֹתֵר. וְכֵן טַבַּעַת אוֹתִיּוֹת טֵבֵת ע’ רֶמֶז עַל אֶסְתֵּר שֶׁנִּלְקְחָה בְּחֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁהוּא הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ, כִּי עֲשִׂירִי כָּפוּל שֶׁבַע עוֹלֶה ע’, וּמִזֶּה הִתְחִילָה לְהִתְרַקֵּם יְשׁוּעַת פּוּרִים. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁלָּכֵן הָיְתָה הֲסָרַת הַטַּבַּעַת יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, כִּי 48 וְעוֹד 7 עוֹלֶה נ”ה וְזֶה הַסּוֹד שֶׁהֲסָרַת הַטַּבַּעַת לְהָמָ”ן הָיְתָה יוֹתֵר מִנ”ה נְבִיאִים.

מַדּוּעַ גִּלּוּי הַהֶסְתֵּר בְּפוּרִים הָיָה בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה הַהֵפֶךְ מִצַּד הַקְּלִפָּה.

שָׁמַעְתִּי קֻשְׁיָא בְּשֵׁם הָאַדְמוֹ”ר מִטָּאלְנֶא שליט”א מַדּוּעַ גִּלּוּי הַהֶסְתֵּר בְּפוּרִים הָיָה בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה הַהֵפֶךְ מִצַּד הַקְּלִפָּה. הַיְינוּ מָרְדְּכַי פָּעַל בְּגָלוּי שֶׁלֹּא כָּרַע וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה, וְהִתְגָּרָה בְּהָמָן וְכוּ’. וְאֶסְתֵּר פָּעֲלָה בְּהֶסְתֵּר שֶׁאֵינָהּ מַגֶּדֶת אֶת עִמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ וּבָאָה בְּהֶסְתֵּר לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִפְעֹל לְבִטּוּל הַגְּזֵרָה. וּבְצַד הַקְּלִפָּה זֶה הָיָה לְהֵפֶךְ; שֶׁהָמָן פָּעַל בְּהֶסְתֵּר כַּמּוּבָא בַּפִּיּוּט ‘אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם וַיָּפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרֻמִּים: טָמַן בְּלִבּוֹ מַחְשְׁבוֹת עֲרֻמָּיו. וַיִּתְמַכֵּר לַעֲשֹוֹת רָעָה. וְגַם אֶת הָאִגְּרוֹת לַהֲרוֹג אֶת הַיְּהוּדִים הוּא כָּתַב בְּהֶסְתֵּר שֶׁלֹּא הוֹדִיעַ לְכָל הַמְּדִינוֹת שֶׁזֹּאת גְּזֵרָה בְּכָל הַמְּדִינוֹת, וְכִבְיָכוֹל שָׁלַח גְּזֵרָה לְכָל מְדִינָה בְּנִפְרָד. וְכֵן אֶת פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב שֶׁשָּׁלַח לָעָם הוּא רַק אָמַר לִהְיוֹת עֲתִידִים לַיּוֹם י”ג בַּאֲדָר בְּלִי לְגַלּוֹת אֶת הַגְּזֵרָה שֶׁל הַשְׁמָדַת הַיְּהוּדִים. וּמֵאִידָךְ זֶרֶשׁ פָּעֲלָה בְּגָלוּי וְאָמְרָה לוֹ לַעֲשׂוֹת עֵץ גָּבוֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה לִתְלוֹת אֶת מָרְדְּכַי בְּגָלוּי לְעֵינֵי כֻלָּם.

וְכֵן הֵעִיר חֲכַם אֶחָד שֶּׁרוֹאִים בַּמְּגִלָּה שֶׁאֶסְתֵּר פָּעֲלָה נֶגֶד הָמָן וּדְאָגָה שֶׁיִּתְלוּ אוֹתוֹ עַל הָעֵץ, וּמֵאִידָךְ זֶרֶשׁ פָּעֲלָה נֶגֶד מָרְדְּכַי וְאָמְרָה (אסתר ה, יד) “וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו”. וְכֵן מוּבָא מֵהרה”ג ר’ מֹשֶׁה יַעֲקֹב שליט”א שֶׁהַשֵּׁם אֶסְתֵּר מֻזְכָּר בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר 55 פְּעָמִים, וְהַשֵּׁם הָמָן מֻזְכָּר 54 פְּעָמִים וְרוֹאִים שֶׁהֵם אוֹתוֹ מִסְפָּר, וְאֶסְתֵּר הִיא אֶחָד יוֹתֵר כִּי הַקְּלִפָּה יוֹנֶקֶת מֵהַקְּדוֹשָׁה. וּמֵאִידָךְ אִם נוֹסִיף לַ54 פְּעָמִים הָמָן אֶת הַ4 פְּעָמִים שֶׁמֻזְכֶּרֶת זֶרֶשׁ נְקַבֵּל 58 פְּעָמִים, וְזֶה כְּנֶגֶד הַ58 פְּעָמִים שֶׁמֻּזְכָּר מָרְדְּכַי בַּמְּגִלָּה, שׁוּב אוֹתוֹ רֶמֶז שֶׁזֶּרֶשׁ יוֹנֶקֶת מִמָּרְדֳּכַי וְהִיא הַמַּקְבִּילָה שֶׁלּוֹ. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁנ”ח פְּעָמִים שֶׁכָּתוּב מָרְדְּכַי יַחַד עִם נ”ה פְּעָמִים שֶׁכְּתוּבָה אֶסְתֵּר מְרַמְּזִים עַל חֶנְנָ”הּ סוֹד “עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד”.

וְנִרְאֶה לְבָאֵר כֵּיוָן שֶׁגִּלּוּי הַהֶסְתֵּר הוּא לְגַלּוֹת אֶת הַהֶסְתֵּר שֶׁבַּגְּבוּרוֹת, כִּי חֵלֶק מִצִּמְצוּם הַגְּבוּרָה הוּא לְהַסְתִּיר כָּל דָּבָר וְלֹא לְגַלּוֹתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה הַזָּכָר הוּא חֶסֶד וְהַנְּקֵבָה הִיא גְּבוּרָה, לָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל הַהֶסְתֵּר בְּאֶסְתֵּר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּקְּלִפָּה מוּבָא בְּלק”ת לְהָאֲרִיזַ”ל (תצא ע’ רעה) שֶׁבַּקְּלִפָּה הַזָּכָר הוּא בִּבְחִינַת גְּבוּרָה, וְהַנְּקֵבָה הִיא בִּבְחִינַת חֶסֶד, לָכֵן הַהֶסְתֵּר הָיָה בְּצַד הַזָּכָר שֶׁל הָמָן. וְכֵן מוּבָא בָּ’עֵץ חַיִּים לְהַאֲרִיזַ”ל’ (שער מח ח”ב ע’ שעז) שֶׁבַּקְּלִפָּה הַנְּקֵבָה שׁוֹלֶטֶת עַל הַזָּכָר כִּי הִיא בְּחִינַת חֶסֶד שֶׁשּׁוֹלֵט עַל הַגְּבוּרָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (פנחס רלא:) שֶׁהַזָּכָר דִּקְלִפָּה הוּא בִּבְחִינַת כָּבֵד, וְהַנְּקֵבָה דִּקְלִפָּה הִיא בִּבְחִינַת יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד. כִּי יֵשׁ לָהּ יוֹתֵר שֶׁפַע מִמֶּנּוּ, וְהִיא מִתְגַּבֶּרֶת עָלָיו, וּמַשְׁפִּיעָה לוֹ רַק אֶת הַשִּׁירַיִם שֶׁלָּהּ. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (וישלח קעד.) שֶׁכָּל הַשְׁפָּעָה לַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מוֹצִיאָה קֹדֶם אֶת הַדִּינִים וְאַחַר כָּךְ בָּא הַשֶּׁפַע, וּבַקְּלִפָּה זֶה הַהֵיפֶךְ. וּמְבָאֵר הַ’מָּתוֹק מִדְּבַשׁ’ עַל פִּי הָ’עֵץ חַיִּים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (שער מ”ח) שֶׁלַּזָּכָר דִּקְלִפָּה יֵשׁ אוֹרוֹת רַק בַּשֵּׁשׁ סְפִירוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁלּוֹ, וְלַנְּקֵבָה דִּקְלִפָּה יֵשׁ אוֹרוֹת בְּכָל הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת שֶׁלָּהּ. וְכֵן הַנּוּקְבָא דִּקְלִפָּה שֶׁנִּקְרֵאת לִילִית בְּגִימַטְרִיָּא ב’ פְּעָמִים עֲמָלֵק שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַזָּכָר.

דָּבָר זֶה הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת שֶׁהַיִּשְׁמָעֵאלִים הַשַּׁיָּכִים לַיָּמִין דִּקְלִפָּה, מוֹנִים אֶת חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה שֶׁלָּהֶם לְפִי הַיָּרֵחַ הַמְסַמֵּל אֶת הַנְּקֵבָה, כֵּיוָן שֶׁהַנְּקֵבָה דִּקְלִפָּה הִיא בְּחִינַת יָמִין. וְצֶאֱצָאֵי עֵשָׂו הַשַּׁיָּכִים לַשְּׂמֹאל דִּקְלִפָּה, מוֹנִים אֶת חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה שֶׁלָּהֶם לְפִי הַחַמָּה הַמְסַמֶּלֶת אֶת הַזָּכָר, כֵּיוָן שֶׁהַזָּכָר דִּקְלִפָּה הוּא בְּחִינַת שְׂמֹאל. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (יבמות עח:) שֶׁבְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם הַוָּלָד מִתְיַחֵס אַחֲרֵי אָבִיו, אִם הָאַבָּא עַמּוֹנִי וְהָאִמָּא מִצְרִית הַוָּלָד עַמּוֹנִי וְכַדּוֹמֶה. וְלֹא כְּמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהַוָּלָד מִתְיַחֵס אַחֲרֵי אִמּוֹ, שֶׁאִם אָבִיו גּוֹי וְאִמּוֹ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ דִּין יִשְׂרָאֵל. נִרְאֶה דְּיִחוּס הוֹלֵךְ לְפִי צַד הַדִּין שֶׁהוֹלִיד אֶת הַוָּלָד, וּבְיִשְׂרָאֵל הָאִמָּא הִיא דִּין, וּבְאֻמּוֹת הָעוֹלָם הָאָב הוּא דִּין.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעֲתּוֹ וְגַם אֵצֶל מָרְדְּכַי מָצִינוּ אֶת שְׁלֹשֶׁת הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (שבת פז.) שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעֲתּוֹ וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעֲתּוֹ, וּפִירֵשׁ מִן הָאִשָּׁה, וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ מַאי דָּרֵשׁ “הַיּוֹם וּמָחָר” הַיּוֹם כְּמָחָר מַה לְּמָחָר לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם לֵילוֹ עִמּוֹ. וְלֵילֵיא דְּהָאִידְּנָא נָפֵק לֵיהּ שְׁמַע מִינָּה תְּרֵי יוֹמֵי לְבַר מֵהָאִידְּנָא. וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמוֹ דְּלָא שָׁרְיָא שְׁכִינָה עַד צַפְרָא דְּשַׁבְּתָא. וּפִירֵשׁ מִן הָאִשָּׁה מַאי דָּרֵשׁ נָשָׂא קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ אָמַר וּמַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא דִּבְּרָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם אֶלָּא שָׁעָה אַחַת וְקָבַע לָהֶם זְמַן אָמְרָה תּוֹרָה “אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה” אֲנִי שֶׁכֹּל שָׁעָה וְשָׁעָה שְׁכִינָה מְּדַבֶּרֶת עִמִּי וְאֵינוֹ קוֹבֵעַ לִי זְמַן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ דִּכְתִיב “לֵךְ אֶמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם” וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ “וְאַתָּה פֹּה עֲמוֹד עִמָּדִי”. שִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת מַאי דָּרַשׁ אָמַר וּמַה פֶּסַח שֶׁהוּא אֶחָד מִתרי”ג מִצְווֹת אָמְרָה תּוֹרָה “כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ” הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כָּאן וְיִשְׂרָאֵל מוּמָרִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר “אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ” וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ יִישָׁר כֹּחַךָ שֶׁשָּׁבַרְתָּ. וְשָׁמַעְתִּי מהרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁגַּם אֵצֶל מָרְדְּכַי מָצִינוּ אֶת שְׁלֹשֶׁת הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ. לְאַחַר שֶׁאֶסְתֵּר בִּקְּשָׁה לָצוּם שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וְיוֹם, מָרְדְּכַי הוֹסִיף עוֹד יוֹם אֶחָד מֵאוֹתָהּ סִבָּה שֶׁמֹּשֶׁה הוֹסִיף בְּמַתַּן תּוֹרָה, הַיְינוּ שֶׁהַיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיָה בְּלִי לַיְלָה כִּי הִתְחִילוּ מֵהַבֹּקֶר. וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בָּרַשַּׁ”שׁ (מגילה טו.) “וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי וְגוֹ'” אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁשָּׁב לְשַׂקּוֹ וּלְתַעֲנִיתוֹ וְזֶה הָיָה בְּיוֹם ט”ז דְּמָרְדֳּכַי הוֹסִיף יוֹם אֶחָד לְעַצְמוֹ. וְכֵן מוּבָא בְּחִדּוּשֵׁי הַגְרִי”ז (אסתר ח, טו) נִרְאָה דְּהִנֵּה עַל הַפָּסוּק “וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ” דָּרְשׁוּ חֲזַ”ל שֶׁשָּׁב לְשַׂקּוֹ וּלְתַעֲנִיתוֹ, וְהַיְינוּ דְּאַף דְּהָיָה לוֹ נִצָּחוֹן עַל הָמָן בְּכָל זֹאת שָׁב לְשַׂקּוֹ וּלְתַעֲנִיתוֹ כִּי מָרְדְּכַי לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ לְנִצְחוֹנוֹת עַל הָמָן אֶלָּא רַק לְבִטּוּל הַגְּזֵרָה עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא בָּטְלָה הַגְּזֵרָה לֹא הָיָה לִבּוֹ לְשִׂמְחָה עַל נִצְחוֹנוֹ הַפְּרָטִי.

וְכֵן הַדָּבָר הַשֵּׁנִי שֶׁמֻּזְכָּר עַל מֹשֶׁה שֶׁפָּרַשׁ מֵהָאִשָּׁה, מֻזְכָּר גַּם עַל מָרְדְּכַי שֶׁפָּרַשׁ מֵהָאִשָּׁה לְאַחַר הַשְּׁלֹשֶׁת יָמִים הָאֵלּוּ שֶּׁאֶסְתֵּר הָלְכָה לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (מגילה טו.) “אֲשֶׁר לֹא כַדָּת” אָמַר רַבִּי אַבָּא שֶׁלֹּא כְדָת, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּאוֹנֶס וְעַכְשָׁיו בְּרָצוֹן. “וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי”, כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱבַדְתִּי מִבֵּית אַבָּא, כָּךְ אֹבַד מִמְּךָ. וּמְבָאֵר רַשִׁ”י עַד עַכְשָׁו נִבְעַלְתִּי בְּאוֹנֵס. וְעַכְשָׁו מִכָּאן וָאֵילָךְ מִדַּעְתִּי. אָבַדְתִּי מִמְּךָ וַאֲסוּרָה אֲנִי לְךָ, דְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, וּבְרָצוֹן אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ.

וְכֵן הַדָּבָר הַשְּׁלִישִׁי שֶׁמֻּזְכָּר עַל מֹשֶׁה שֶׁשִּׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת מִדַּעְתּוֹ הָיָה גַּם אֵצֶל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה. כִּי הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת מְסַמְּלוֹת אֶת הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת, הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הָיוּ מַצָּב קָשֶׁה לְעַם יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה לַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁהָיוּ מַצָּב קָשֶׁה בִּגְלַל חֵטְא הָעֵגֶל. וְהָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁבָּהֶם בָּאָה הַיְשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל הָיוּ כְּנֶגֶד הַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁה’ סָלַח לְעַם יִשְׂרָאֵל עַל חֵטְא הָעֵגֶל. וְכֵיוָן שֶׁהָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת בִּטְּלוּ אֶת הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת יֵשׁ כָּאן בְּחִינָה שֶׁל שְׁבִירַת הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וּבִטּוּלָם. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהָרה”ג ר’ אַהֲרֹן לֵב הָאֲרִי שליט”א שֶׁהַכָּתוּב בְּמַתַּן תּוֹרָה (שמות יט, טז) “וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר” דּוֹמֶה לַכָּתוּב (אסתר ה, א) “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת”.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהָרה”ג ר’ זְאֵב פְרִידְמַן שליט”א שֶׁלְּאַחַר חֵטְא הָעֵגֶל נֶאֱמַר עַל מֹשֶה: (דברים ט, יח) “וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה’ כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לְהַכְעִיסוֹ”. וּלְאַחַר הַחֵטְא שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעֻדָּתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, נֶאֱמַר עַל מָרְדֳּכַי: (תרגום יונתן אסתר א, י) וּמָרְדְכַי צַדִּיקָא צַלֵי קֳדָם ה’ מִן יוֹמָא קַדְמָאָה דְמִשְׁתַּיָא עַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה דִּי הוּא שַׁבְּתָא, לַחְמָא לָא אֲכַל וּמוֹי לָא שְׁתָא.

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל’ (פרשת כי תשא) שְׁנֵי לוּחוֹת הָעֵדוּת, בַּמִּדְרָשׁ וְלָמָּה שְׁנַיִם נֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, נֶגֶד חָתָן וְכַלָּה, נֶגֶד שְׁנֵי שׁוֹשְׁבִינִים. הִנֵּה גִּלּוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹד שֶׁכָּתַב הָרַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת תֵּצֵא דִשְׁבִירַת הַלּוּחוֹת הָיוּ כְּחָתָן דִּתְבַר בְּתוּלִים דִּילֵיהּ, כִּי יָדוּעַ שֶׁנִּשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לֹא חָטְאוּ, וּמְפֹרָשׁ אָמְרוּ בַּגְּמָרָא לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתָהּ מַעֲשֶׂה אֶלָּא כְּדֵי לְהוֹרוֹת תְּשׁוּבָה. וּמָצִינוּ בַּגְּמָרָא שֶׁהָיוּ מְיַחֲדִים חָתָן וְכַלָּה בְּעֵדִים. וַהֲגַם שֶׁעַכְשָׁו אֵין הַיִּחוּד בְּעֵדִים, עִם כָּל זֶה עִקַּר הַיִּחוּד הָרִאשׁוֹן וְהַזִּוּוּג הוּא עַל יְדֵי שׁוֹשְׁבִינִים וּבְרֹב עָם וְהוּא פַּרְהֶסְיָא וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ הוּא בְּהֶסְתֵּר. וְגַם עֵת טְבִילָה מְחֻיֶּבֶת לְהַסְתִּיר. וְהָעִנְיָן הוּא יָדוּעַ, אָמְרוּ רַזַ”ל שֶׁאֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְלָזֶה לֹא אִכְפַּת לָן הַפַּרְהֶסְיָא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אַחֲרֵי כֵן שֶׁהַיִּחוּד הוּא שֶׁיָּבֹא לִידֵי לֵדָה אָז צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּהֶצְנֵעַ. עַל כֵּן לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הָיוּ בְּפַרְהֶסְיָא וְכִדְאִיתָא גַם בַּגְּמָרָא וּמִטַּעַם שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַעֲיָא מְהֵימְנָא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּלוּחוֹת שְׁנִיּוֹת אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ אָמַר הקב”ה אֵין לְךָ יָפָה מִן הַצְּנִיעוּת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַמִּדְרָשׁ נֶגֶד חָתָן וְכַלָּה וְנֶגֶד שׁוֹשְׁבִינִים וְהָבֵן. וְרוֹאִים שֶׁלּוּחוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁמֹּשֶׁה שִׁבֵּר הָיוּ בְּסוֹד שְׁבִירַת הַבְּתוּלִים שֶׁל בִּיאָה רִאשׁוֹנָה כְּמוֹ לֵיל הַנִּשּׂוּאִין שֶׁהַכֹּל נַעֲשֶׂה בְּפַרְהֶסְיָא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת הָיוּ יוֹתֵר בְּהֶצְנֵעַ כִּי הֵם מְסַמְּלִים אֶת הַיִּחוּד הַשֵּׁנִי שֶׁהַפַּרְהֶסְיָא שֶׁל לֵיל הַנִּשּׂוּאִין אֵינֶנָּה. וְכֵן אֵצֶל אֶסְתֵּר מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה יג.) “וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלוֹת”, קְרִי לָהּ “אִשָּׁה” וּקְרִי לָהּ “בְּתוּלָה” אָמַר רַב בִּקֵּשׁ לִטְעֹם טַעַם בְּתוּלָה טוֹעֵם. טַעַם בְּעוּלָה טוֹעֵם. וְרוֹאִים שֶׁהָיְתָה אֶצְלָהּ בְּחִינָה שֶׁל בְּתוּלָה וּבְעוּלָה שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת.

אִם נְחַשֵּׁב 33 יָמִים אֲחוֹרָה מִיּוֹם ט”ו נִיסָן שֶׁאֶסְתֵּר נִכְנְסָה לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זֶה יוֹצֵא בְּיוֹם י”ג בַּאֲדָר שֶׁאָז הָיְתָה הַפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת שֶׁהִיא נִקְרְאָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה י”ג:) “הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל”, תָּנָּא, כֵּיוָן שֶׁנָּפַל פּוּר בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, אָמַר, נָפַל לִי פוּר בַּיֶּרַח שֶׁמֵּת בּוֹ מֹשֶׁה רַבָּן, וְהוּא לָא יָדַע שֶׁבְּשִׁבְעָה בַאֲדָר מֵת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וּבְשִׁבְעָה בַאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה מַדּוּעַ שָׂמַח הָמָן מֵהַגּוֹרָל שֶׁיָּצָא עַל יוֹם י”ג בַּאֲדָר [יוֹם תַּעֲנִית אֶסְתֵּר], בִּגְלַל יוֹם ז’ בַּאֲדָר. וּבַסֵּפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לַ’חֲתַם סוֹפֵר’ מֵבִיא כַּמָּה פֵּרוּשִׁים עַל זֶה, אוֹ שֶׁיּוֹם י”ג בַּאֲדָר יוֹצֵא יוֹם ז’ בַּאֲדָר לִשְׁנַת הַחַמָּה לְפִי הַחֶשְבּוֹן שֶׁל אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁהָיְתָה שָׁנָה אַחֲרֵי הָעִבּוּר. וְעוֹד פֵּרוּשׁ מֵבִיא שָׁם (דרוש לז’ אדר שני) “וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם”, לִכְאוֹרָה אַדְּרַבָּא עַל יְדֵי זֶה שֶׁלֹּא הָיְתָה כְבָר אֶצְלוֹ זְמַן מְרֻבֶּה תִּגְדַּל אַהֲבָתוֹ אֵלֶיהָ וִיחַבְּבֶנָּה יוֹתֵר, וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ כִּי כְבָר בֵּאֲרוּ כָּל הַמְפָרְשִׁים שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּזְכָּר בַּמְּגִלָּה מֶלֶךְ סְתָם הַכַּוָּנָה עַל מֶלֶךְ עֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, וְאֶסְתֵּר הִרְגִּישָׁה בְּעַצְמָהּ שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם שֶׁהָיְתָה מְנֻדָּה וּמְרֻחָק מִמֶּלֶךְ עֶלְיוֹן וְגַם הָיְתָה מְרֻחָק מִמֶּלֶךְ הַתַּחְתּוֹן, וּתְשׁוּבָתָהּ זֹאת הָיְתָה בְּי”ג נִיסָן, נִמְצָא שֶׁהַתְחָלַת סִלּוּק רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיְתָה אָז שְׁלוֹשִׁים יוֹם כְּבָר הָיָה בְּי”ג אֲדָר, וּגְזֵרַת הָמָן לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג הָיָה גַם כֵּן מְיֹעָד לְי”ג אֲדָר הַבָּא, וְהִנֵּה מֵאַחַר שֶׁמֵּת מֹשֶׁה בְּז’ אֲדָר שָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלוֹ בְּי”ג אֲדָר, וְהָיָה הָמָן יוֹדֵעַ שֶׁאֲבֵלוּת הַצַּדִּיק יָגֵן עֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵגֵנוּ שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת שֶׁל מְתוּשֶׁלַח עַל דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁהִמְתִּין הקב”ה מִלְּהָבִיא הַמַּבּוּל עוֹד אַחַר הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה עַד שֶׁכָּלוּ יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מְתוּשֶׁלַח, וּלְכָךְ הוּצְרַךְ לִגְזוֹר גְּזֵרוֹת בַּיּוֹם שֶׁכָּלָה אֲבֵלוּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק וְעַכְשָׁיו בְּיוֹם י”ג אֲדָר יוֹם שֶׁכָּלָה אֲבֵלוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה דְמִקְצַת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ נִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְנַעֲשֵׂית כִּמְנֻדָּה לְמֶלֶךְ עֶלְיוֹן וּלְמֶלֶךְ תַּחְתּוֹן לָכֵן חָשְבָה שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּגְזֵרַת הָמָן וּמֻסְכָּם בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, לָכֵן שָׁלְחָה לוֹ וְהוֹדִיעַ זֹאת לְמָרְדֳּכַי כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי כֵן יִתְחַזְּקוּ וְיִתְאַמְּצוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְלָצוּם שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֵילוֹת כְּדֵי שֶׁיְרוּחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וְשָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אֲבִיגְדֹּר אוֹתִיּוֹת י”ג בַּאֲדָר וְזֶה מַרְאֶה שֶׁבֶּאֱמֶת הַיּוֹם הַזֶּה קָשׁוּר לְמֹשֶׁה שֶׁבּוֹ שָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלוֹ כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר הַ’חֲתַם סוֹפֵר’, וְלָכֵן הָמָן שָׂמַח מֵהַיּוֹם הַזֶּה דַּוְקָא. וְכֵן כָּתוּב (אסתר ד, יא) “וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם וגו’ לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת” וְאִם נְחַשֵּׁב 33 יָמִים אֲחוֹרָה מִיּוֹם ט”ו נִיסָן שֶׁאֶסְתֵּר נִכְנְסָה לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זֶה יוֹצֵא בְּיוֹם י”ג בַּאֲדָר שֶׁאָז הָיְתָה הַפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת שֶׁהִיא נִקְרְאָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, וְכֵיוָן שֶׁאֶסְתֵּר הִיא סֵמֶל לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהוֹלִידָה אֶת מֹשֶׁה בְּיוֹם ז’ בַּאֲדָר, וְאַחֲרֵי זֶה יֵשׁ בְּחִינָה שֶׁל 7 יְמֵי טֻמְאָה עַד י”ג בַּאֲדָר, וְעוֹד 33 יְמֵי טְבוּלַת יוֹם אָרוֹךְ לְזָכָר עַד ט”ו נִיסָן, וְעַד אָז נֶאֱמַר “בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע”, אֲבָל אַחֲרֵי זֶה הִיא יְכוֹלָה לַחְזֹר לֶאֱכוֹל בְּקָדָשִׁים לָכֵן אֶסְתֵּר נָגְעָה בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט בִּבְחִינַת נְגִיעָה בְּקֹדֶשׁ שֶׁהַשַּׁרְבִיט מְסַמֵּל.

וְלָכֵן כָּתוּב (שמות ב, ד) “וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ”. וּמְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא (מגילה יד.) שֶׁהָיְתָה מִתְנַבְּאָה כְּשֶׁהִיא אֲחוֹת אַהֲרֹן, וְאוֹמֶרֶת, עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁהִטִּילוּהוּ בַיְאוֹר, “וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ”, מַה יְּהֵא בְּסוֹף נְבִיאוּתָהּ. וְכֵן כָּתוּב (אסתר ב, יא) “וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ”. וּמְבָאֵר רַשִּׁ”י שֶׁעֲתִידָה לָקוּם לְהוֹשִׁיעַ לְיִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הָיָה מְחַזֵּר לָדַעַת מַה יְּהֵא בְּסוֹפָהּ.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (שבת פח.) דָּרַשׁ הַהוּא גְּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, בְּרִיךְ רַחְמָנָא דִּיהַב אוּרְיָין תְּלִיתַאִי, לְעַם תְּלִיתַאִי, עַל יַד תְּלִיתַאִי, בְּיוֹם תְּלִיתַאִי, בְּיַרְחָא תְּלִיתַאי. רוֹאִים שֶׁכָּל עִנְיְנֵי מַתַּן תּוֹרָה הָיוּ בְּסוֹד מְשֻׁלָּשׁ. תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, לְעַם מְשֻׁלָּשׁ, עַל יְדֵי שָׁלשׁ, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי. [בָּאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי לִבְרִיאַת הָעוֹלָם]. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (פסחים סח:) רַב יוֹסֵף, בְּיוֹמָא דַּעֲצַרְתָּא אָמַר, עָבְדוּ לִי עֶגְלָא תִּלְתָּא. אָמַר, אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָּרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא. רַב שֵׁשֶׁת, כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדַּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ, וְתָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא, אָמַר, חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, לָךְ קָרָאִי, לָךְ תָּנָאִי. וְרוֹאִים אֶת הַמִּסְפָּר שָׁלשׁ בְּמַתַּן תּוֹרָה. וְכֵן אֶמְצַע הָאוֹתִיּוֹת מְשׁוּלָשׁ בְּגִימַטְרִיָּא פּוּרִים שֶׁקִּבַּלְנוּ שׁוּב אֶת הַתּוֹרָה בְּמַדְרֵגַת הָאַהֲבָה, וְכִבְיָכוֹל מְשׁוּלָּשׁ מְרַמֵּז עַל ש”ם פּוּרִי”ם, הַיְינוּ הָאוֹת הָרִאשׁוֹנָה וְהָאַחֲרוֹנָה שֶׁל מְשׁוּלָשׁ מְרַמְּזוֹת עַל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבִּפְנִים שֶׁהֵן בְּגִימַטְרִיָּא פּוּרִים. כִּי הַפּוּרִים טָמוּן בְּתוֹךְ הַמְשֻׁלָּשׁ, וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל פּוּרִים הַמְשֻׁלָּשׁ כְּשֶׁחָל בְּשַׁבָּת, וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל מַאֲפֶה לְפוּרִים בְּצוּרַת מְשֻׁלָּשׁ. וְכֵן כָּתוּב (אסתר ה, א) “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת”. וְכֵן הֶאָרַת פּוּרִים בָּאָה מֵהֲתָךְ שֶׁהָיָה מְתַוֵּךְ בֵּין מָרְדְּכַי לְאֶסְתֵּר, וּמָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ערכין טו:) שֶׁתְּלִיתָאִי פֵּרוּשׁוֹ מְתַוֵּךְ, הַיְינוּ שָׁלִישׁ הַמְחַבֵּר בֵּין שְׁנַיִם.

מָצִינוּ קֶשֶׁר בֵּין מֹשֶה לְמָרְדֳּכַי בַּמִּדְרָשׁ (אסת”ר ו, ב) “אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשָׁן הַבִּירָה” אִישׁ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מָרְדֳּכַי שָׁקוּל בְּדוֹרוֹ כְּמֹשֶה בְּדוֹרוֹ, דִּכְתִיב בֵּיהּ “וְהָאִישׁ מֹשֶה עָנָו מְאֹד”. מַה מֹּשֶה עָמַד בַּפֶּרֶץ דִּכְתִיב “וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶה בְּחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ”, אַף מָרְדֳּכַי כֵּן דִּכְתִיב “דּוֹרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדוֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ”, מַה מֹּשֶה לִמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב “רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים”, אַף מָרְדֳּכַי כֵּן דִּכְתִיב “דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת”. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (אסת”ר ז, יג) חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמֹשֶה אֵי רוֹעֶה נֶאֱמָן כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבָטַלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת, אָמַר לוֹ מֹשֶה כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, אָמַר לוֹ יֵשׁ וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, אָמַר לוֹ לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה וַאֲנִי מִכָּאן וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הקב”ה, אָמַר לוֹ רוֹעֶה נֶאֱמָן כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ מֹשֶה אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם נֶחְתְּמָה מַה שֶּׁהָיָה הוּא, אָמַר לוֹ בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה, אָמַר לוֹ מֹשֶה רַבֵּינוּ לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי מִיָּד. הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי. וְרוֹאִים שֶׁמֹּשֶה פָּעַל בַּשָּׁמַיִם לְבַטֵּל אֶת גְּזֵרַת פּוּרִים, וּמִשּׁוּם כָּךְ מוּבָא בָּ’אַלְשֵׁיךְ’ לְכַוֵּן בְּמִצְוַת מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים לְעִלּוּי נִשְׁמַת מֹשֶה רַבֵּנוּ. וְכֵן מוּבָא בָּרמ”ד וָואלִי (אסתר) שֶׁ“אִישׁ יְהוּדִי” בְּגִימַטְרִיָּא מֹשֶה. וְכֵן מְגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁנִּקְרֵאת אִגֶּרֶת בְּגִימַטְרִיָּא משֶׁה רַבֵּנוּ. וּבְגִימַטְרִיָּא הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי. וְכֵן מְגִילַת אֶסְתֵּר בְּגִימַטְרִיָּא קַבָּלַת תּוֹרָה. וְכֵן פּוּרִים בְּגִימַטְרִיָּא הַר סִינַי. וְכֵן מוּבָא בְּשֵׁם הרה”ג ר’ יִצְחָק גִּנְזְבּוּרְג שליט”א שֶׁמָּרְדֳּכַי נִקְרָא מָר דְּרוֹר, מָ”ר ר”ת מֹשֶה רַבֵּנוּ, וּדְרוֹר מְרַמֵּז עַל מֹשֶה שֶׁבָּא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘אֹסְרִי לַגֶּפֶן’ (פורים ע’ ערה) שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמּשֶׁה נוֹלַד מָהוּל, הַיּוֹם בּוֹ הוּא הָיָה צָרִיךְ לִכָּנֵס בַּבְּרִית וְעָשׂוּ לוֹ הַטָּפַת דַּם בְּרִית חָל בְּפוּרִים.

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט שמות קסח) שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ מָלַךְ בְּאֶרֶץ כּוּשׁ אַרְבָּעִים שָׁנָה לִפְנֵי שֶׁהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכֵן מוּבָא בְּלק”ת לְהָאֲרִיזַ”ל (שופטים ע’ רסח) שֶׁצִּפֹּרָה נִקְרֵאת “הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית” דְּשָׁרְשָׁהּ הָיָה מִשֹּׁרֶשׁ משֶׁה מִבְּחִינַת כּוּשִׁי. וְכֵן מוּבָא מִבַּעַל הַ’שֵּׁבֶט מוּסָר’ בְּסִפְרוֹ ‘מִדְרַשׁ תַּלְפִּיּוֹת’ (ערך בתיה) בְּשֵׁם סֵפֶר ‘יַלְקוּט דָּוִד’ בְּשֵׁם הַזֹּהַר, שֶׁבַּתְיָה וְצִפּוֹרָה הָיוּ אֲחָיוֹת תְּאוֹמוֹת אֲסוּפוֹת, שֶׁאֻמְּצוּ עַל יְדֵי פַּרְעֹה וְיִתְרוֹ. וְיוֹצֵא שֶׁגַּם בַּתְיָה שֶׁהִצִּילָה אֶת מֹשֶה הָיְתָה כּוּשִׁית. וְכֵן מָרְדֳּכַי הָיָה נֶכֶד שֶׁל שָׁאוּל שֶׁנִּקְרָא כּוּשִׁי. כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (מועד קטן טז.) מֵהַכָּתוּב “עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי”. וְכֵן כּוּשִׁי בְּגִימַטְרִיָּא שָׁאוּל אוֹ פּוּרִים. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (קידושין מט:) עֲשָׂרָה קַבִּים שִׁכְרוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלוּ כּוּשִׁים. וְרוֹאִים קֶשֶׁר בֵּין הַכּוּשִׁים לַשִּׁכְרוּת שֶׁל פּוּרִים, וְכֵן אוֹתִיּוֹת כּוּשׁ נִמְצָאוֹת בְּשִׁכּוֹר. וְכֵן מָצִינוּ כּוּשׁ בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁאַחַשְׁוֵרוֹשׁ מָלַךְ “מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ”. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יְהוּדָה גּוֹלְד שליט”א שֶׁהַפּוּר שֶׁל פּוּרִים מְרֻמָּז בִּשְׁמָהּ שֶׁל צִפּוֹרָה שֶׁהִיא הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית.

כָּתוּב (אסתר ד, יד) “כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת”. וּמְבָאֵר רַשִּׁ”י “וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת”, וּמִי יוֹדֵעַ אִם יַחְפֹּץ בָּךְ הַמֶּלֶךְ לְשָׁנָה הַבָּאָה שֶׁהוּא זְמַן הַהֲרִיגָה, אִם תַּגִּיעִי לִגְדֻלָּה שֶׁאַתְּ בָּהּ עַכְשָׁו. “לְעֵת כָּזֹאת” שֶׁהוּא הָיָה עוֹמֵד בְּנִיסָן וּזְמַן הַהֲרִיגָה בַּאֲדָר לַשָּׁנָה הַבָּאָה. וְרוֹאִים שֶׁמָּרְדְּכַי מְרַמֵּז לְאֶסְתֵּר בְּנִיסָן שֶׁאֵין וַדָּאוּת שֶׁהִיא תִּשָּׁאֵר מִלְכָּה עַד אֲדָר הַבָּא שֶׁהוּא זְמַן הַגְּזֵרָה, לָכֵן הִיא חַיֶּבֶת לִפְעֹל מִיָּד, כִּי בִּשְׁבִיל הַזְּמַן הַזֶּה הַיְינוּ נִיסָן שֶׁהֵם עָמְדוּ בוֹ הִיא הִגִּיעָה לַמַּלְכוּת. וְשָׁמַעְתִּי מהרה”ג ר’ א. ר. שליט”א וְר’ א. י. שליט”א שֶׁלָּכֵן “לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא מְדֻיֶּקֶת פֶּסַח תש”פ, וּמֵאִידָךְ “וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא מְדֻיֶּקֶת פּוּרִים תשע”ט. הַיְינוּ רֶמֶז בָּרוּר שֶׁשְּׁנַת תשע”ט הִיא הַקֵּץ הָאֲמִתִּי שֶׁבּוֹ אָנוּ מְצַפִּים לְהַגִּיעַ לַמַּלְכוּת, כִּי אִם נְחַכֶּה לְשָׁנָה הַבָּאָה לְפֶסַח תש”פ בְּגִימַטְרִיָּא “לְעֵת כָּזֹאת” כְּבָר יַעֲבוֹר הַזְּמַן וְהוּא לֹא הַזְּמַן הָאֲמִתִּי שֶׁמְּיֹעָד לַמַּלְכוּת וְלֹא בִּשְׁבִילוֹ הִגַּעְנוּ לַמַּלְכוּת. וְכֵן “וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא כֶּתֶר מַלְכוּת. וּ”לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא אֱמֶת לַאֲמִיתָהּ. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁ“לְעֵת כָּזֹאת” בְּמִלּוּי לָמֶ”ד עַיִ”ן תָּי”ו כַ”ף זַיִ”ן אָלֶ”ף תָּי”ו עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא 1335. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מהרה”ג ר’ צ. א. שליט”א שֶׁי”ד אדר ב’ בְּגִימַטְרִיָּא 221 שֶׁהִיא שְׁנַת תשע”ט מִסּוֹף הָאֶלֶף.

אֶסְתֵּ”ר ר”ת כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁנִּלְחָמוֹת בְּסוּרְיָא אִירַאן סוּרְיָא תּוּרְכִּיָּה רוּסְיָה. וְאִם נְחַשֵּׁב אַסְתִּי”ר נְקַבֵּל גַּם אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּלְחֶמֶת שָׁם.

שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁאֶסְתֵּ”ר ר”ת כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁנִּלְחָמוֹת בְּסוּרְיָא אִירַאן סוּרְיָא תּוּרְכִיָּה רוּסְיָה. וְאִם נְחַשֵּׁב אַסְתִּי”ר נְקַבֵּל גַּם אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּלְחֶמֶת שָׁם, וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בַּגְּמָרָא (חולין קלט:) אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן “וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר“. כִּי כְמוֹ שֶׁאַחֲרֵי אֶסְתֵּר זָכִינוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי, כָּךְ אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה בְּסוּרְיָא נִזְכֶּה לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיָּבֹא אַחֲרֵי נְפִילַת דַמֶּשֶׂק אוֹתִיּוֹת מִקְדָּשׁ, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (אוצר מדרשים אייזנשטיין מדרש רשב”י עמוד 556) וְזֶה לְךָ הָאוֹת כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁנָּפַל נִירוֹן מִזְרָחִי שֶׁבְּדַמֶּשֶׂק, נָפְלָה מַלְכוּת בְּנֵי מִזְרָח, [יִשְׁמָעֵאל] וְאָז תִּצְמַח הַיְשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יוֹסֵף מַרְצִיָאנוֹ שליט”א שֶׁ“הַסְתֵּר אַסְתִּיר” בְּגִימַטְרִיָּא 1336. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט”א שֶׁגְּאוּלַת פּוּרִים בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה 1335 עִם הַכּוֹלֵל, וּבְגִימַטְרִיָּא רְגִילָה עוֹלָה בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְכֵן מוּבָא בְּעַלּוֹן ‘כִּי לַה’ הַמְּלוּכָה’ שֶׁמְּגִלַּת אֶסְתֵּר עִם הַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ תשע”טוּבְמִלּוּי עוֹלֶה 3580 כְּמִנְיַן י’ פְּעָמִים מָשִׁיחַ. וּבְנוֹסָף הַדִּלּוּג הַיָּחִיד שֶׁל מְגִלַּ”ת אֶסְתֵּ”ר בַּתּוֹרָה מוֹפִיעַ בְּדִלּוּג שֶׁל 424 אוֹתִיּוֹת כְּמִנְיַן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד.

מִלּוּי אָזְנֵי הָמָן בִּתְמָרִים אוֹ שׁוֹקֹלָד אוֹ פֶּרֶג ר”ת שְׁנַת תש”פ.

מוּבָא בְּרַשִּׁ”י (תענית כט.) מִשֶּׁנִּכְנָס אֲדָר מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה, יְמֵי נִסִּים הָיוּ לְיִשְׂרָאֵל פּוּרִים וּפֶסַח. וְרוֹאִים שֶׁרַשִּׁ”י מַכְלִיל אֶת גְּאֻלַּת פּוּרִים וּפֶסַח יַחַד. וְכֵן לֵיל הַסֵּדֶר בְּגִימַטְרִיָּא פּוּרִים. וּלְפִי זֶה בְּפוּרִים תשע”ט אָנוּ מִתְחַבְּרִים לְפֶסַח תשע”ט שֶׁלְּפִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בְּנִיסָן זֶה כְּבָר פֶּסַח תש”פ, וְשָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁתש”פ ר”ת תְּהֵא שְׁנַת פּוּרִים, תְּהֵא שְׁנַת פֶּסַח, הַיְינוּ שֶׁכָּל הַשָּׁנָה יָאִיר הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים וּפֶסַח וְתִהְיֶה שְׁנַת גְּאֻלָּה. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת שֶׁמְּמַלְּאִים אֶת אָזְנֵי הָמָן בִּתְמָרִים אוֹ שׁוֹקֹלָד אוֹ פֶּרֶג ר”ת שְׁנַת תש”פ. וְכֵן פּוּרִים בִּלְשׁוֹן רַבִּים מְרַמֵּז עַל ב’ פְּעָמִים פּוּר, וְאִם נַחֲלִיף פּוּר פּוּר בְּאח”ס בט”ע נְקַבֵּל גמ”ו גמ”ו שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ אוֹתִיּוֹת גּוֹג וּמָגוֹג שֶׁאָנוּ מְצַפִּים שֶׁה’ יֵצֵא וְיִלָּחֵם בַּגּוֹיִם וְנִזְכֶּה לַגְּאֻלָּה. וְכֵן הָמָן הָאֲגָגִי נֶכְדּוֹ שֶׁל אֲגָג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, מְרַמֵּז עַל גּוֹג מֶלֶךְ הַמָּגוֹגוְכֵן יוֹם פּוּרִים יוֹם כִּיפּוּר עִם הָאוֹתִיּוֹת בְּגִימַטְרִיָּא תש”פ שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲזַ”ל שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא כְּפוּרִים. וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁהָמָן אוֹתִיּוֹת מָנָה, לָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל שֶׁעוֹשִׂים אָזְנֵי הָמָן וּמְמַלְּאִים אוֹתָם בְּמַטְעַמִּים, כִּי מָנָה מְסַמֶּלֶת אֹכֶל מְתֻקָּן כָּל צָרְכּוֹ, כַּמּוּבָא בַּסֵּפֶר ‘מֶשֶׁךְ חָכְמָה’ (שמות כט, כו) “וְהָיָה לְךָ לְמָנָה” הִנֵּה מָנָה יִקָּרֵא דָבָר הַמְתֻקָּן כָּל צָרְכּוֹ, כֵּן בְּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת צָרִיךְ לִהְיוֹת מְבֻשָּׁלִין.

כָּחוֹ”ל לָבָ”ן ר”ת כֻּלּוֹ חַיָּב וְלָבָן.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (סנהדרין צז.) אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין בֶּן דָּוִד בָּא, עַד שֶׁתִּתְהַפֵּךְ כָּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת. אָמַר רָבָא, מַאי קְרָא “כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא”. וְשָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ יח”ל שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשְׁלָה מִפְלֶגֶת כָּחוֹ”ל לָבָ”ן שֶׁנִּלְחֶמֶת בְּכָל הַקָּדוֹשׁ ר”ת כֻּלּוֹ חַיָּב וְלָבָן.

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘צִדְקַת הַצַּדִּיק’ (נֹב) חֲזַ”ל אָמְרוּ שֶׁבֶּן דָּוִד אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא בְּדוֹר שֶׁכֻּלּוֹ חַיָּב דְּיַעֲמִיד מֶלֶךְ קָשֶׁה כְּהָמָן שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וַדַּאי יִהְיֶה חָבִיב, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ חַיָּב וְיִתְהַפְּכוּ לְדוֹר חָבִיב עַל יְדֵי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְבִיאֵם לִתְשׁוּבָה, וְעַל כָּרְחֲךָ שֶׁשֹּרֶשׁ נִשְׁמָתָם מִמָּקוֹם גָּבֹהַּ יוֹתֵר מִכָּל הַדּוֹרוֹת. וְנִרְאֶה לְהוֹסִיף שֶׁחַיָּיב שֶׁמִּתְהַפֵּךְ לְחָבִיב הֵן אוֹתָן אוֹתִיּוֹת בְּהֶפְרֵשׁ שֶׁל 8 שֶׁמְּסַמֵּל אֶת עוֹלַם הַבִּינָה וְהַתְּשׁוּבָה. וּכְפִי שֶׁמְּבָאֵר שֶׁעַל יְדֵי תְּשׁוּבָה יִתְהַפְּכוּ מִחַיָּיב לְחָבִיב. וְכֵן עַל אוֹר הַחֲנֻכָּה שֶׁשַּׁיָּךְ לְמִסְפַּר 8 נֶאֱמַר בָּרַמְבַּ”ם (חִנּוּכָהּ ד, יב) מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה חֲבִיבָה עַד מְאֹד.

וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (פסיקתא רבתי לו) בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה אָמְרוּ אוֹיְבָיו וְשָׂרֵי הַמַּלְכֻיּוֹת בֹּאוּ וְנַשְׂטִין עַל דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁלֹּא יִבָּרְאוּ לְעוֹלָם, אָמַר לָהֶם הקב”ה אֵיךְ אַתֶּם מַסְטִינִים עַל הַדּוֹר הַהוּא שֶׁהוּא חָמוּד וְנָאֶה וַאֲנִי שָׂמֵחַ בּוֹ וַאֲנִי חָפֵץ בּוֹ וַאֲנִי אֶתְמֹךְ בּוֹ וְהֵיאַךְ אַתֶּם מַשְׂטִינִים עָלָיו הֲרֵינִי מְאַבֵּד אֶת כֻּלְּכֶם וּנְשָׁמָה אַחַת מֵהֶם אֵין אֲנִי מְאַבֵּד לְכָךְ נֶאֱמַר “כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר”.

רֶמֶז שֶׁקְּלִפַּת אִירַ”ן עֲרָבִ”י יוֹנֶקֶת מֵרַבִּי עֲקִיבָה

הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת שֶׁרוּחוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין אֱדוֹם לְפָרַס, הֵם סְבִיב מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא מֵיצָרֵי הוּרְמוֹז, הַמְרַמְּזִים עַל עִנְיַן הָרֶמֶז שֶׁבּוֹ תְּלוּיָה הַגְּאֻלָּה. הַמֵּצַר מִתְפַּתֵּל כְּמוֹ נָחָשׁ, כְּפִי שֶׁרוֹאִים בַּתְּמוּנָה לְקַמָּן. וְאוֹתִיּוֹת רֶמֶ”ז סְמוּכוֹת לְאוֹתִיּוֹת נָחָ”שׁ שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ. וְכֵן עָרֹד שֵׁם הַנָּחָשׁ, עוֹלֶה כְּמִנְיַן גִּימַטְרִיָּא. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ש. רֵיְיסְקִין שליט”א שֶׁמֵּצָרֵי הוּרְמוֹז נִקְרְאוּ כָּךְ עַל שֵׁם דֶּקֶל הַתָּמָר, שֶׁבְּפַרְסִית הוּא דוֹמֶה לְהוּרְמוֹז, וְתָמָר מְסַמֵּל אֶת הַתְּמוּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹרַת הָרֶמֶז.

שָׁמַעְתִּי מֵהָרה”ג ר’ יוֹסֵף סוֹפֵר שליט”א שֶׁרַבִּ”י עֲקִיבָ”ה בְּא”ט ב”ח יוֹצֵא שח”צ לתצח”נ וְהָאוֹתִיּוֹת שֶׁאַחֲרֵיהֶן הֵן תט”ק מאקט”ס, וְעוֹד פַּעַם הָאוֹתִיּוֹת שֶׁאַחֲרֵיהֶן הֵן אִירַ”ן עֲרָבִ”י. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁקְּלִפַּת אִירַ”ן עֲרָבִ”י יוֹנֶקֶת מֵרַבִּי עֲקִיבָה, כִּי הַחִלּוּפִים וְהַתְּמוּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּאוֹתִיּוֹת מְסַמְּלִים אֶת הַיְרִידָה לַקְּלִפָּה. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁרַבִּ”י עֲקִיבָ”א אוֹתִיּוֹת אִירַ”ן עֲרָבִ”י אִם נַחֲלִיף אֶת הָאוֹתִיּוֹת ק”ב שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא בְּאוֹתִיּוֹת נ”ר שֶׁל אִירַן עֲרָבִי, כִּי בְּרַבִּי עֲקִיבָא יֵשׁ שֵׁם יב”ק שֶׁהוּא ר”ת יִחוּד בְּרָכָה קְדֻשָּׁה, וְהַקְּלִפָּה הוֹפֶכֶת אֶת הָאוֹתִיּוֹת ק”ב לְאוֹתִיּוֹת נ”ר שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַזִּוּוּג דִּקְלִפָּה, וְהוּא מוֹצִיא אֶת הָאוֹת י’ שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת הַיִּחוּד דִּקְדֻשָּׁה שֶׁל שֵׁם יב”ק שֶׁנִּמְצֵאת בֵּין הַק’ לַב’ וְשָׂמָה אוֹתָהּ מִבַּחוּץ. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ כֵּיוָן שֶׁקְּלִפַּת אִירַ”ן עֲרָבִ”י יוֹנֶקֶת מִמֵּצָרֵי הוּרְמוֹז, הֵם יוֹנְקִים מִשֹּׁרֶשׁ תּוֹרַת הָרָז וְהָרֶמֶז שֶׁמְּקוֹרָהּ מֵרַבִּי עֲקִיבָא. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מנחות כט:) שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא הָיָה דּוֹרֵשׁ כִּתְרֵי הָאוֹתִיּוֹת בְּסוֹד תּוֹרַת הָרֶמֶז: עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘פְּרִי חַיִּים’ (קאמרנא) שֶׁעֲקִיבָ”א ר”ת עַמּוּדִים קְרָשִׁים יְרִיעוֹת בָּרִיחִים אֲדָנִים שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת חִבּוּר חֶלְקֵי הַתּוֹרָה. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁלָּכֵן הִשְׁתַּלְשֵל בִּטְבֶרְיָה רֹאשׁ עִיר שֶׁנִּלְחָם בַּקְּדֻשָּׁה בְּשֵׁם רוֹן קוֹבִי לְרַמֵּז שֶׁיּוֹנֵק וּמַעֲבִיר שֶׁפַע מֵרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁקָּבוּר בִּטְבֶרְיָה בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה שֶׁהוֹפֵךְ אֶת הַק”ב לְנ”ר.

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט אסתר תתרנו) בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיַּרְא [מָרְדֳּכַי] בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה רַעַשׁ וָרַעַד חָזָק מְאֹד וְקוֹל בֶּהָלָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, וּפַחַד וָרַעַד עַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ. וַיִּסְעוּ שְׁנֵי תַּנִּינִים גְּדוֹלִים זֶה לִקְרַאת זֶה לְמִלְחָמָה, וַיָּרוּצוּ לְקוֹלָם כָּל הָאָרֶץ, וְהִנֵּה בֵּינֵיהֶם גּוֹי אֶחָד קָטָן, וַיָּקוּמוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל גּוֹי קָטָן לְאַבֵּד זִכְרוֹ מִן הָאָרֶץ, וְהִנֵּה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם חֹשֶךְ וַעֲרָפֶל לְכָל הָעוֹלָם וַיֵּצֶר לַגּוֹי הַקָּטָן מְאֹד וַיִּצְעַק אֶל ה’, וְהַתַּנִּינִים נִלְחָמִים בְּאַכְזָרִיּוּת חֵמָּה. וַיַּרְא מָרְדֳּכַי וְהִנֵּה מַעְיָן אֶחָד עוֹבֵר בֵּין שְׁתֵּי הַתַּנִּינִים וַיַּפְרֵד בֵּין שְׁנֵיהֶם מִן הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר הָיוּ נִלְחָמִים, וַיִּגְדַּל הַמַּעְיָן וַיְהִי לְנַחַל שׁוֹטֵף כְּשֶׁטֶף הַיָּם הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ וְשׁוֹטֵף עַל כָּל הָאָרֶץ, וַיִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּאֶר עַל כָּל הָעוֹלָם וַיִּתְרוֹמֵם הַגּוֹי הַקָּטָן וְנַעֲשָׂה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּכָל הָאָרֶץ. וְ’הָאַבַּרְבַּנֵאל’ (‘מעיני הישועה’ יא, ח) מְבָאֵר אֶת מִלְחֶמֶת הַתַּנִּינִים שֶׁהִיא מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל. וְרוֹאִים בַּמִּדְרָשׁ שֶׁבֵּין אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל יֵשׁ מַעְיָן קָטָן שֶׁמַּפְרִיד בֵּינֵיהֶם, וּמְרַמֵּז עַל מֵיצָרֵי הוּרְמוּז. וּמִתְבָּאֵר עַל פִּי דְּבָרֵינוּ שֶׁמֵּיצָרֵי הוּרְמוּז מְסַמְּלִים אֶת מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁיֵּצֵא לֶעָתִיד לָבֹא מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. שֶׁהוּא מַעְיַן הָרֶמֶז שֶׁמְּחַבֵּר בֵּין הַפְּשָׁט לַסּוֹד, וּמִתְפַּשֵּׁט לֶעָתִיד לָבֹא, וְכֵן מֵיצָרֵי הוּרְמוֹז מְחַבְּרִים בֵּין הָאוֹקְיָנוּס הַהוֹדִי לַמִּפְרָץ הַפַּרְסִי, וְיֵשׁ כָּאן סֵמֶל לַיְסוֹד שֶׁמְּחַבֵּר בֵּין הַנֶּצַח וְהַהוֹד, כִּי הוֹדוּ שַׁיֶּכֶת לִסְפִירַת הַהוֹד, וּפָרַס הִיא בִּבְחִינַת נֶצַח דִּקְלִפָּה, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (יומא עז:) שֶׁגַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ הִכְנִיעַ אֶת דּוּבִּיאֵל שַׂר פָּרַס בַּשָּׁמַיִם עִם הַפָּסוּק “שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם”. וְהַבֵּאוּר כֵּיוָן שֶׁקְּלִפַּת פָּרַס הִיא בִּבְחִינַת נֶצַח דִּקְלִפָּה, מִתְגַּבְּרִים עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי הַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר, דְּהָנֵץ הוּא מִלְּשׁוֹן נֶצַח, שֶׁמִּתְנוֹצֶצֶת נְקֻדַּת הַנֶּצַח שֶׁל הַיּוֹם, בִּבְחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד שֶׁמֵּאִיר לְמַטָּה דֶּרֶךְ הַנֶּצַ”ח שֶׁמְּרַמֵּז עַל הָנֵ”ץ חַמָּה. וְכֵן אֵלִיָּהוּ קָשׁוּר לְשֵׁבֶט גָּד שֶׁמְסַמֵּל אֶת מִדַּת הַנֶּצַח. שֶׁלְּשֵׁבֶט גָּד הָיָה אֶת כֹּחַ הַנִּצָּחוֹן שֶׁל סְפִירַת הַנֶּצַח, וְהֵם הָיוּ יוֹצְאֵי צָבָא לְרַמֵּז שֶׁהֵם שַׁיָּכִים לַחֵצִי הָרִאשׁוֹן שֶׁל שֵׁם צְבָאוֹת שֶׁמְּסַמֵּל אֶת סְפִירַת הַנֶּצַח, וּמָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ב”מ פה:) שֶׁאֵלִיָּהוּ נִדְמֶה כְּדֹב שֶׁל אֵשׁ. וְכֵן פָּרַס קְשׁוּרָה עִם פּוּרִים שֶׁהוּא בְּחִינַת נֶצַח. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ צִיּוֹן דָּוִד סִיבּוֹנִי שליט”א שֶׁמֵיצָרֵי הוּרְמוֹז בְּגִימַטְרִיָּא הַכָּתוּב שֶׁנֶּאֱמַר לְעֵשָׂו: (בראשית כז, מ) “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ”, לְרַמֵּז שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

רוֹן קוֹבִי מְרַמֵּז בִּשְׁמוֹ שֶׁהוֹלֵךְ לִהְיוֹת רוֹן וְשִׂמְחָה בְּמִשְׂחַק הַקּוּבִּיָא

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘אַהֲבַת יְהוֹנָתָן’ (בלק) אִיתָא בַּ’מִּזְרָחִי’ “וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ”, רֶמֶז לַמְשַׂחֲקִים בְּקֻבִּיָּא, וְהָעִנְיָן הוּא כְּשֶׁזֶּה נוֹפֵל וְזֶה קָם, עִנְיַן הַקֻּבִּיָּא הוּא כָּךְ כְּשֶׁתַּשְׁלִיכִי בְּכָל צַד שֶׁתִּרְצֶה וּתְחַשֵּׁב לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בְּיַחַד יַעֲלֶה מִסְפַּר ז’. אִם לְמַעְלָה הוּא א’ אָז לְמַטָּה הוּא ו’, אִם לְמַעְלָה הוּא ג’ אָז הוּא לְמַטָּה ד’ וְכֵן לָהֵפֶךְ. וְזֶהוּ כָּאן “וְיָרֹם מֵאֲגַג”, הוּא מַלְכּוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, מִמֶּנּוּ יָרוּם מַלְכּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל דָּוִד הַמֶּלֶךְ. אִם א’ שֶׁל אֲגַג נוֹפֵל לְמַטָּה, יִהְיֶה לְמַעְלָה ו’ שֶׁל דָּוִד, וְאִם ג’ שֶׁל אֲגַג נוֹפֵל לְמַטָּה, יִהְיֶה לְמַעְלָה ד’ שֶׁל דָּוִד, וְכֵן בָּאוֹת ג’ וְד’ הַשֵּׁנִי. וְזֶה שֶׁכָּתַב “יִתֵּן ה’ אֶת אֹיְבֶיךָ” שֶׁהוּא עֲמָלֵק, “בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ”. וְרוֹאִים שֶׁהַמִּלְחָמָה שֶׁל מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה נֶגֶד מַלְכוּת דִּקְלִפָּה, הִיא דֶרֶךְ דָּוִד הַמֶּלֶךְ נֶגֶד אֲגַג, וְנִרְמֶזֶת בְּאוֹתִיּוֹת שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁהֵם מַקְבִּילִים בְּמִשְׂחַק הַקֻּבִּיָּא, שֶׁאִם אוֹתִיּוֹת דָּוִ”ד תִּהְיֶינָה לְמַעְלָה בַּקֻּבִּיָּא, אוֹתִיּוֹת אֲגַ”ג תִּהְיֶינָה לְמַטָּה, וְכֵן ח”ו לְהֵפֶךְ, כִּי כְּשֶׁזֶּה נוֹפֵל זֶה קָם, וְהַקֻּבִּיָּא תִּתֵּן תָּמִיד תּוֹצָאָה שֶׁל מִסְפַּר שֶׁבַע שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת אִם נְחַשֵּׁב אֶת הַלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה יַחַד. וְשָׁמַעְתִּי מֵהָרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל מִלְחָמָה בֵּין הַקְּדֻשָּׁה לַקְּלִפָּה בָּעִיר טְבֶרְיָה כְּשֶׁרֹאשׁ הָעִיר שָׁם רוֹן קוֹבִּי נִלְחָם בְּרַבָּנֵי הָעִיר וּבְכָל דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, וְנִרְמָז בִּשְׁמוֹ רוֹן קוֹבִּי שֶׁהוֹלֵךְ לִהְיוֹת רוֹן וְשִׂמְחָה בְּמִשְׂחַק הַקּוּבִּיָּא כְּשֶׁמַּלְכוּת בֵּית דָּוִד תְּנַצֵּחַ, וְלָכֵן זֶה מִשְׁתַּלְשֵׁל בָּעִיר טְבֶרְיָה שֶׁקְּשׁוּרָה עִם דָּוִד הַמֶּלֶךְ כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (שלח קעה:) זוֹ הַתְּכֵלֶת הִיא סוֹד שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְהַגָּוֶן שֶׁלָּהּ יוֹצֵא מִדָּג שֶׁהוֹלֵךְ בְּיַם כִּנֶּרֶת, וְעַל כֵּן כִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט ישעיהו תכט) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֶשֶׂר גָּלֻיּוֹת גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין. מִלִּשְׁכַּת הַגָּזִית לַחֲנֻיּוֹת. וּמֵחֲנֻיּוֹת לִירוּשָׁלַיִם. וּמִירוּשָׁלַיִם לְיַבְנֶה. וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא. וּמֵאוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם. וּמִשְּׁפַרְעָם לְבֵית שְׁעָרִים. מִבֵּית שְׁעָרִים לְצִפּוֹרִי. מִצִּפּוֹרִי לִטְבֶרְיָה. וּטְבֶרְיָה עֲמֻקָּה מִכֻּלָּם. כְּדִכְתִיב “וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי”. וּמִשָּׁם עֲתִידִין לְהִגָּאֵל. רוֹאִים שֶׁהַסַּנְהֶדְרִין גָּלוּ מִטְּבֶרְיָה וְיַחְזְרוּ לֶעָתִיד לָבֹא לִטְבֶרְיָה. וְכֵן רוֹן קוֹבִּי נִלְחָם בַּג”ר דֹּב קוּק שליט”א שֶׁנִּרְמָזוֹת בִּשְׁמוֹ אוֹתִיּוֹת קו”ק שֶׁדּוֹמוֹת לְדָּוִ”ד שֶׁמְּנַצֵּחַ אֶת אֲגָ”ג. וְכֵן שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הַג”ר דֹּב קוּק שליט”א שֶׁאָמַר שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל הַשֵּׁם מִפְלֶגֶת יֵשׁ עָתִיד, עַל הַקְּלִפָּה. לְרַמֵּז שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַגְּאֻלָּה שֶׁעָלֶיהָ אָמְרוּ חֲזַ”ל בַּמִּשְׁנָה הָאַחֲרוֹנָה בְּסֵדֶר טָהֳרוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק ש”י עוֹלָמוֹת. וְכֵן רַב הָעִיר הַג”ר אַבְרָהָם דֹּב אוֹיֶרְבָּךְ שליט”א עִם הַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא מַלְכוּת.

כְּמוֹ כֵן נִרְאֶה לְהוֹסִיף שֶׁרַבִּי יְהוֹנָתָן אַיְבְּשִׁיץ זַצַ”ל לֹא בֵּאֵר מַה קּוֹרֶה אִם הַקֻבִּיָּה נוֹפֶלֶת עַל מִסְפָּרִים שֶׁל 2 אוֹ 5 שֶׁמַּקְבִּילִים זֶה לָזֶה וְעוֹלִים יַחַד 7. וְלִכְאוֹרָה גַּם כָּאן הַמִּסְפָּר הַגָּבוֹהַּ 5 יְסַמֵּל אֶת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד וְהַמִּסְפָּר הַנָּמוּךְ 2 יְסַמֵּל אֶת עֲמָלֵק. וְכֵן מוּבָא בְּ’סֵפֶר הַלִּקּוּטִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (תהילים תלו) “גְּעַר חַיַּת קָנֶה”, וּכְשֶׁיַּחְתֹּךְ רֶגֶל זוֹ הַק’ שֶׁל קָנֶ”ה, יִשָּׁאֵר הִנֵּ”ה, בְּסוֹד “רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם”. וְזֶה סוֹד נְעִיצַת הַקָּנֶה בַּיָּם, רוֹצֶה לוֹמַר רֶגֶל זֹאת הַק’ נִתְאָרְכָה, וְנָעֲצָה בַּיָּם שֶׁהִיא ה’ תְּתָאָה, הַנִּקְרָא יָם, וְהוֹרִידָהּ לַחִיצוֹנִים. וְק’ שֶׁל זֹאת הַקָּנֶה שֶׁנִּתְאָרְכָה מֵהִנֵּה, הוּא שֶׁהֶעֱלָה שִׂירְטוֹן. רוֹצֶה לוֹמַר, קַו אָרֹךְ מִרֶגֶל הַק’. וְעָלֶיהָ נִבְנָה כְּרָךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי וְכוּ’, וּבָזֶה הַשִּׂירְטוֹ”ן יֵשׁ אוֹתִיּוֹת שָׂטָ”ן רְוָיָ”ה, לְמַעַן שְׂפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה, וְנִבְנְתָה צוֹר מֵחֻרְבָּנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם. וְרוֹאִים שֶׁאוֹתִיּוֹת הנ”ה שֶׁהֵן מִסְפָּרִים שֶׁל וְ50 מְסַמְּלוֹת אֶת הַנִּצָּחוֹן שֶׁל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וּמֵאִידָךְ אוֹתִיּוֹת בי”ב מְרַמְּזוֹת עַל בִּיבִין [בִּיּוּב בִּלְשׁוֹן חֲזַ”ל] שֶׁל עֲמָלֵק.

וְכֵן רוֹאִים שֶׁהַמִּלְחָמָה שֶׁל מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה נֶגֶד מַלְכוּת דִּקְלִפָּה, הִיא דֶרֶךְ דָּוִד הַמֶּלֶךְ נֶגֶד אֲגַג, לָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בַּקֻּבִּיָּא שֶׁתָּמִיד יוֹצֵא מִסְפַּר שֶׁבַע שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת. וְלָכֵן הָאוֹתִיּוֹת הַמַּקְבִּילוֹת שֶׁל דָּוִד מוּל אֲגַג הֵן אוֹתִיּוֹת ד’ מוּל ג’, הַיְינוּ אוֹתִיּוֹת דָּ”ג שֶׁמְּסַמֵּל אֶת נְקֻדַּת הַשְּׂחוֹק שֶׁבַּמַּלְכוּת. וְכֵן דָּוִד בְּגִימַטְרִיָּא ב’ פְּעָמִים דָּ”ג, וַאֲגָג בְּגִימַטְרִיָּא פַּעַם אַחַת דָּ”ג. וְכָן גָּ”ד נִרְמָז בַּכָּתוּב (תהילים עה, יא) “וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק”. הַיְינוּ שֶׁיִּהְיֶה אֲגַדֵּ”עַ לְגָ”ד, וְיָרוּם קֶרֶן הַדָּ”ג. וְכֵן שְׁמוֹת בְּנֵי דָּוִד נִרְמְזוּ בְּדָגִים; שְׁלֹמֹה נִרְמָז בְּדַג סַלַּמוֹן, וְאַבְשָׁלוֹם בְּדַג סוֹל. וְאַמְנוֹן הוּא שֵׁם שֶׁל דָּג. וְדָנִיֵּאל וַאֲדוֹנִיָּה נִרְמָזִים בְּדַג דֶּנִיס. וֶאֱלִיפֶּלֶט נִרְמָז בְּפִילֶט דָּגִים. וְכֵן דָּג בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי נִקְרָא נוּנָא. וּמוּבָא בְּרַשִּׁ”י (תהילים עב, יז) עַל הַכָּתוּב “לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ” שֶׁהַמַּלְכוּת הִיא בִּבְחִינַת נוּ”ן. יִנּוֹן לְשׁוֹן מַלְכוּת וּשְׂרָרָה כְּמוֹ “וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן”. וְכֵן דָּוִד הַמֶּלֶךְ נִקְרָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת נָגִיד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אוֹתִיּוֹת דָּ”ג נ’. וְכֵן הָאוֹתִיּוֹת לִפְנֵי נוּ”ן הֵן מה”מ ר”ת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁשְּׁמוֹ יִנּוֹן. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִנֶּכֶד הַמְקֻבָּל רַבִּי לֵוִי סְעַדְיָה נַחְמָנִי זצ”ל שֶׁאִמּוֹ חָלְמָה לִפְנֵי לֵדַת אָחִיו שֶׁהַבָּבָּא סָאלִי זצ”ל בָּא אֵלֶיהָ בַּחֲלוֹם וְאָמַר לָהּ שֶׁיִּוָּלֵד לָהּ בֵּן וְתִקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִנּוֹן, כִּי יִנּוֹ”ן אוֹתִיּוֹת הוי”ה, וּבָאָה לְאָבִיהָ הַצַּדִּיק וְסִפְּרָה לוֹ אֶת הַחֲלוֹם, וְאָמַר שֶׁהַחֲלוֹם אֲמִתִּי, כִּי אוֹת נ’ מִסְפָּרָהּ חֲמִשִּׁים כְּמוֹ אוֹת ה’ שֶׁמִּסְפָּרָהּ חָמֵשׁ, וְאָכֵן אוֹתִיּוֹת יִנּוֹ”ן הֵן אוֹתִיּוֹת הוי”ה, וְקָרְאוּ לַבֵּן יִנּוֹן.

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יַעֲקֹב מָטָר שליט”א שֶׁפּוּר בַּשָּׂפָה הַפַּרְסִית הוּא סוּג שֶׁל גּוֹרָל שֶׁעוֹשִׂים עַל יְדֵי מִשְׂחָק הַקֻּבִּיָּא, וְהָמָן שֶׁעָשָׂה פּוּר שֶׁנֶּהֱפַךְ לְפוּרֵנוּ הָיָה עַל יְדֵי מִשְׂחַק קֻבִּיָּא שֶׁהָפַךְ אֶת נִצְחוֹן עֲמָלֵק לַנִּצָּחוֹן שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל. וְנִרְאֶה שֶׁלָּכֵן יָצָא לוֹ יוֹם י”ג אֲדָ”ר שֶׁהֵן אוֹתִיּוֹת אֲבִיגְדֹ”ר שְׁמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁמֻּזְכָּר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, כִּי בְּאֶמְצַע אֲבִיגְדֹ”ר יֶשְׁנָן הָאוֹתִיּוֹת ד”ג שֶׁמְּנַצְּחוֹת אֶת עֲמָלֵק. וּבִפְרָט בְּחֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁמַּזָּלוֹ דָּגִים. הַיְינוּ בַּאֲבִיגְדֹר יֵשׁ ג”ד שֶׁמְּרַמֵּז עַל נִצְחוֹן אֲגָג לָכֵן הָמָן חָשַׁב שֶׁיְנַצֵּחַ, אֲבָל אוֹר הַפּוּרִים הָפַךְ אֶת זֶה, וְשָׂם אֶת הַד’ לִפְנֵי הַג’ וְעַם יִשְׂרָאֵל נִצֵּחַ. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘בֵּאוּרֵי אַגָּדוֹת אֲפִיקֵי יָם’ שֶׁמֹּשֶׁה הוּא בְּחִינַת דַּג הַלִּוְיָתָן: (ב”ב עָג.) וּפַרְעֹה הוּא הַתַּנִּין הַגָּדוֹל וְכוּ’ וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם נֶגְדּוֹ בַּקְּדֻשָּׁה בִּיסוֹד עִלָּאָה לִוְיָתָן דְּבָלַע כָּל נוּנֵי יַמָּא. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ צִיּוֹן דָּוִד סִיבּוֹנִי שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת מִשְׂחַק הַכַּלְכָּלָה הָעוֹלָמִית תַּחַת הַשֵּׁם דַּאוּ גּ’וֹנְס ר”ת ד”ג, וְג’וֹנְס בְּגִימַטְרִיָּא קוּבִּיָּא וּבְגִימַטְרִיָּא דָּוִיד הַמֶּלֶךְ. וְכֵן מִשְׂחָק עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.

דִּבְרֵי הַגְּרָ”א עַל ‘עַד דְּלָא יָדַע’ שֶׁנִּטְּלָה הַנְּקָמָה וְהַדֵּעָה שֶׁנִּתְּנוּ בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת “אֵל נְקָמוֹת ה'”. “אֵל דֵּעוֹת ה'”.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה יב.) שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי מִפְּנֵי מָה נִתְחַיְּבוּ שֹוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה, אָמַר לָהֶם אִמְרוּ לִי אַתֶּם, אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעֻדָּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. אָמַר לָהֶם אִם כֵּן שֶׁל שׁוּשָׁן יֵהָרֵגוּ שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא יֵהָרְגוּ, אָמְרוּ לוֹ אֱמוֹר לָנוּ אָתָּה, אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם. אָמְרוּ לוֹ וְכִי מַשֹּוֹא פָנִים יֵשׁ בַּדָּבָר [אֵיךְ זָכוּ לַנֵּס], אָמַר לָהֶם הֵם לֹא עָשֹוּ אֶלָּא לַפָּנִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה עִמָּהֶם אֶלָּא לַפָּנִים, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב “כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ”. וְרוֹאִים שֶׁכָּל הַחֵטְא שֶׁעָלָיו נִגְזְרָה גְזֵרַת פּוּרִים הָיָה חֵטְא רַק לְמַרְאִית עַיִן בִּלְבַָד, כִּי בְתוֹךְ לִבָּם לֹא הִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם, וְלָכֵן כָּל הַגְּזֵרָה מִלְכַתְּחִלָּה הָיְתָה רַק לְמַרְאִית עַיִן בִּלְבַָד לְעוֹרְרָם לִתְשׁוּבָה וּלְקַבֵּל הַתּוֹרָה מֵאַהֲבָה. וּמָצִינוּ בַּיְרוּשַׁלְמִי (שקלים יד.) רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן, בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים מָצִינוּ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם. בַּתּוֹרָה מִנַּיִן דִּכְתִיב “וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל”. בַּנְּבִיאִים מִנַּיִן דִּכְתִיב “אֵל אֱלֹהִים ה’ אֵל אֱלֹהִים ה’ הוּא יוֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדַע. בַּכְּתוּבִים מִנַּיִן דִּכְתִיב “וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם”. וְשָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁהֶאָרַת פּוּרִים קְשׁוּרָה עִם הַבְּחִינָה הַזֹּאת שֶׁהִתְרָחֲשׁוּ דְבָרִים בִּבְחִינָה שֶׁלֹּא יָדְעוּ וְלֹא הֵבִינוּ, גַּם הָמָן לֹא יָדַע שֶׁמֹּשֶׁה נוֹלַד בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, וְגַם עַם יִשְׂרָאֵל לֹא יָדְעוּ וְלֹא הֵבִינוּ שֶׁמָּרְדֳּכַי מִתְגָּרֶה בְּהָמָן כְּדֵי לְהַצִּילֵם, וְהֵם הִתְמַרְמְרוּ עַל מָרְדֳּכַי מַדּוּעַ הוּא מִתְגָּרֶה בְּהָמָן, וְרַק עַל מָרְדֳּכַי כָּתוּב (אסתר ד, א) “וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה”. וְלָכֵן רוֹאִים בַּפְּסוּקִים בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁהַיְרוּשַׁלְמִי מַזְכִּיר עַל הַחֲשִׁיבוּת שֶׁל מַרְאִית עַיִן אֶת הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל יָדַע הֵפֶךְ הָעַד דְּלָא יָדַע שֶׁהָיָה בְּפוּרִים: (יהושע כב, כב) “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּהוי”ה אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה”. הַמַּעֲשֶׂה שָׁם הָיָה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל לֹא יָדְעוּ וְלֹא הֵבִינוּ מַדּוּעַ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן, וְחָשְׁבוּ שֶׁהֵם רוֹצִים לַעֲבוֹד חַס וְשָׁלוֹם עֲבוֹדָה זָרָה, וְרָצוּ לָצֵאת לְמִלְחָמָה נֶגְדָּם, וְשָׁלְחוּ אֶת פִּנְחָס וְרָאשֵׁי הָעָם לִשְׁאוֹל אוֹתָם, וְהֵם אָמְרוּ שֶׁעָשׂוּ זֹאת כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁל עֵבֶר הַיַּרְדֵּן עִם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בִּשְׁבִיל קָרְבָּנוֹת. וְהַכָּתוּב הַזֶּה שֶׁהוּא הַיָּחִיד בַּתַּנַּ”ךְ שֶׁמֻּזְכָּרִים שֵׁשֶׁת שְׁמוֹת ה’ בִּרְצִיפוּת “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” בְּגִימַטְרִיָּא פּוּר, לְרַמֵּז שֶׁפּוּר הָמָן נֶהְפַךְ לְפוּרֵינוּ מִשּׁוּם שֶׁהָיָה מַהֲלָךְ שֶׁלֹּא יָדְעוּ, אַף שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת בְּאֹפֶן שֶׁיָּבִינוּ וְיֵדְעוּ, שֶׁיִּהְיֶה “וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל”. וְכֵן הַכָּתוּב שָׁם (יהושע כב, י) “וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה” ר”ת מג”ל שֶׁהֵן ר”ת מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר עַל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. וְהַשָּׁלִיחַ שָׁם לִבְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְשָׁאֳלָם מַדּוּעַ בָּנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ, הָיָה פִּנְחָס שֶׁהוּא אֵלִיָּהוּ שֶׁהָיָה הַשָּׁלִיחַ גַּם בִּגְאֻלַּת פּוּרִים לְהָבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם. וְכֵן הַכָּתוּב “וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם” מְרַמֵּז שֶׁצָּרִיךְ לִמְצוֹא שֵׂכֶל חָדָשׁ לִפְעוֹל בְּאֹפֶן שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ וְיָבִינוּ שֶׁעוֹשֶׂה טוֹב, וְלֹא בְּאֹפֶן שֶׁנִּרְאָה מוּזָר בְּעֵינֵי אַחֵרִים.

מוּבָא בַּשו”ע (או”ח תרצ”ה, ב) חַיָּב אֱינִישׁ לְבַסּוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דלא יֵדַע בֵּין אָרוּר הַמָּן לְבָרוּךְ מָרְדֳּכַי. וּבְּבֵאוּר הַגְּרָ”א שָׁם רוֹצֶה לוֹמַר בֵּין נִקְמַת הָמָן לִגְדֻלַּת מָרְדֳּכַי, וְהוּא מַה שֶּׁמּוּבָא גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דִּכְתִיב “אֵל נְקָמוֹת ה'”. גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר “כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'”, וְכֵיוָן שֶׁנִּטְּלָה הַדַּעַת לֹא יָדַע. וְרוֹאִים שֶׁהַסּוֹד שֶׁל עַד דְּלָא יָדַע בְּפוּרִים קָשׁוּר עִם הַדַּעַת וְהַנְּקָמָה שֶׁנִּמְצָאִים בֵּין שְׁמוֹת אֵ”ל לַהוי”ה, וְזֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁנִּרְמָז בַּפְּסוּקִים בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁנִּטְּלָה הַיְדִיעָה שֶׁקְּשׁוּרָה עִם שֵׁמוֹת אֵלּוּ. וְזֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁקָּרָה בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ שֶׁנִּטְּלָה הַנְּקָמָה שֶׁרָצוּ לִנְקוֹם בִּבְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אַחֲרֵי שֶׁהֵבִינוּ שֶׁנִּטְּלָה הַיְדִיעָה וְלֹא הֵבִינוּ אוֹתָם מַה שֶּׁהִתְכַּוְּנוּ בִּבְנִיַּת הַמִּזְבֵּחַ. וְהַהַמְתָּקָה הִיא בְּסוֹד שֵׁמוֹת “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” בְּגִימַטְרִיָּא פּוּר, כִּי מַכְנִיסִים אֶת הַשֵּׁם אֱלֹהִים שֶׁהוּא דִין בֵּין שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת אֵ”ל וַהוי”ה שֶׁמְּסַמְּלִים חֶסֶד וְרַחֲמִים, וְהֵם מַמְתִּיקִים אֶת הַדִּין. וְכֵן לְשׁוֹן הַגְּרָ”א בֵּין נִקְמַת הָמָן בְּגִימַטְרִיָּא הֶמְשֵׁךְ הַלָּשׁוֹן שֶׁלּוֹ לִגְדֻלַּת מָרְדֳּכַי. וְזֶה גַם הַמִּסְפָּר שֶׁל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְשֶׁל מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם אוֹ “מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים” שֶׁקְּשׁוּרִים עִם יְשׁוּעַת פּוּרִים. וְכֵן הַכָּתוּב (תהילים קיח, כז) “אֵל הוי”ה וַיָּאֶר לָנוּ” בְּגִימַטְרִיָּא מָרְדֳּכַי, וְהַפָּסוּק מְרַמֵּז שֶׁשֵּׁמוֹת אֵ”ל הוי”ה מַמְתִּיקִים אֶת שֵׁם אֱלֹהִים כְּמִנְיַן “לָנוּ”. וְכֵן א”ל פְּעָמִים הוי”ה בְּגִימַטְרִיָּא שֶׁמֶן זַיִת שֶׁקָּשׁוּר עִם מָרְדֳּכַי שֶׁנִּרְמָז בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה.

וְנִרְאֶה לְבָאֵר אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין נְקָמָה לְדֵעָה, שֶׁשְּׁנֵיהֶם קְשׁוּרִים עִם עֲטֶרֶת הַיְסוֹד שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים, שֶׁמּוֹשֶכֶת אֶת הַטִּפָּה מֵהַדַּעַת בִּבְחִינַת עַד דְּלָא יָדַע, וְהִיא גַם פּוֹעֶלֶת בִּבְחִינַת מְקַנֵּא וְנוֹקֵם, כִּי נְקָמָה, הִיא חֵלֶק מֵהַקִּנְאָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (נחום א, ב) “אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם הוי”ה”. וּמָצִינוּ בַּזֹּהַר (ויחי רמה.) כָּל מִי שֶׁאוֹהֵב וְלֹא קָשׁוּר עִמּוֹ קִנְאָה, אֵין אַהֲבָתוֹ אַהֲבָה, כֵּיוָן שֶׁקִּנֵּא הֲרֵי אַהֲבָה נִשְׁלֶמֶת, מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁצָּרִיךְ בֶּן אָדָם לְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַשֵּׁר עִמָּהּ אַהֲבָה שְׁלֵמָה. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘בֵּית עוֹלָמִים’ לְרי”א חֶבֶר (דף קמט. ד”ה ותאנא), שֶׁהַמִּלָּה קִנְאָה בְּגִימַטְרִיָּא יוֹסֵף, וּפִינְחָס הִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשׁ קִנְאָה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת יוֹסֵף הַיְסוֹד דִּקְדֻשָּׁה, כְּשֶׁקִּנֵּא עַל מַעֲשֵׂה זִמְרִי. עַיֵּן בְּ’שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (הקדמה לב) שֶׁפִּינְחָס הָיָה גִּלְגּוּל יוֹסֵף. וְלָכֵן הֶאָרַת פּוּרִים קְשׁוּרָה עִם אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, כִּי מָצִינוּ בַּזֹּהַר (כי תשא קצ.) שֶׁאֵלִיָּהוּ הוּא פִּינְחָס. וְאֵלִיָּהוּ הוּא בִּבְחִינַת יְסוֹד מַלְאַךְ הַבְּרִית. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט”א שֶׁאֵלִיָּה”וּ נִרְמָז בַּקִּנְאָה שֶׁל פִּינְחָס. (במדבר כה, יג) “תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. וְכֵן רוּחַ קִנְאָה בְּגִימַטְרִיָּא יְסוֹד וַעֲטָרָה. וְכֵן שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הרה”ג ר’ יִצְחָק גִּנְזְבּוּרְג שליט”א שֶׁנְקָמָ”ה ר”ת מְסִירוּת נֶפֶשׁ קִדּוּשׁ הַשֵּׁם.

בֵּאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘עוֹלַם הַשְּׁמִינִי’ מַדּוּעַ נְקָמָה הִיא חֵלֶק מֵהַקִּנְאָה, דְּמוּבָא בְּ’שַׁעַר הַפְּסוּקִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (בראשית כה) שֶׁנְּקָמָה בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה הִיא גַּם מִלְּשׁוֹן תְּקוּמָה, כִּי הִיא בָּאָה לְתַקֵּן אֶת הַשֵּׁנִי, וְכֵן רוֹאִים שֶׁשֵּׁם אֵ”ל שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַחֶסֶד פּוֹעֵל אֶת הַנְּקָמָה שֶׁהִיא תִּקּוּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים צד, א) “אֵל נְקָמוֹת ה’ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ”. וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁל קִנְאָה שֶׁבָּאָה לְתַקֵּן אֶת הַשֵּׁנִי. הֶאָרַת פּוּרִים בָּאָה לְתַקֵּן אֶת עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּזְכּוּ לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה מֵאַהֲבָה. וְכֵן פְּעֻלַּת הַיְסוֹד הִיא בִּבְחִינַת תְּקוּמָה כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר ‘פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים’ לָרמ”ק (שער טז פ”ו) שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב “וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי” מְרַמֵּז עַל קִשּׁוּי הַיְסוֹד שֶׁבָּא לְהַשְׁפִּיעַ לַמַּלְכוּת, דִּנְקָמָה וְקִנְאָה הֵן פְּעֻלּוֹת שֶׁבָּאוֹת מִמִּדַּת הַיְסוֹד הָרוּחָנִית שֶׁעִנְיָנָהּ לְהַשְׁפִּיעַ וּלְתַקֵּן אֶת הַשֵּׁנִי, לָכֵן כְּשֶׁיֵּשׁ פְּגָם בַּבְּרִית מִתְעוֹרֶרֶת בְּיוֹתֵר הַנְּקָמָה לִנְקוֹם נָקָם בְּרִית, כֵּיוָן שֶׁהַנְּקָמָה הִיא פְּעֻלַּת הַבְּרִית, וְלָכֵן הַקִּנְאָה וְהַנְּקָמָה שֶׁל פִּנְחָס שֶׁמִּשָּׁם לוֹמְדִים עִנְיָנֵי נְקָמָה הָיוּ עַל פְּגַם הַבְּרִית. וְכֵן קִנְאַת הַבַּעַל לְאִשְׁתּוֹ הִיא עַל הַבְּרִית. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁזֶּה הַסּוֹד בְּדִבְרֵי הַגְּרָ”א שֶׁגְּדוֹלָה דֵעָה וּגְדוֹלָה נְקָמָה קְשׁוּרִים עִם גְדֻלַּת מָרְדֳּכַי, כִּי עֲטֶרֶת הַיְסוֹד שֶׁמּוֹשֶכֶת אֶת הַטִּפָּה מֵהַדַּעַת מְבִיאָה אֶת קִשּׁוּי הַיְסוֹד שֶׁנִּהְיָה גָדוֹל. וְהִיא מַשְׁפִּיעָה אֶת הַקִּנְאָה וְהַנְּקָמָה לַמַּלְכוּת בְּאֹפֶן שֶׁנִּטְּלָה הַנְּקָמָה מֵהַיְסוֹד וְעָבָרה לַמַּלְכוּת. לָכן נִטְּלָה הַדֵּעָה וְנִטְּלָה הַנְּקָמָה. וְכֵן דֵּעָה נְקָמָה בְּגִימַטְרִיָּא מָרְדֳּכַי. וְכֵן הַמִּסְפָּר הַמִּסְתַּתֵּר בֵּין אוֹתִיּוֹת נָקָ”ם הוּא 110 כְּמִנְיַן שְׁנוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף הַיְסוֹד.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ברכות לג.) אָמַר רַבִּי אַמִּי גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר “כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'”, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר גָּדוֹל מִקְדָּשׁ שֶׁנִּתָּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר “פָּעַלְתָּ הוי”ה מִקְדָּשׁ אדנ”י'”. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה כְּאִלּוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו. דֵּעָה נִתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִתָּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. מַתְקִיף לָהּ רַב אַחָא קַרְחִינָאָה אֶלָּא מֵעַתָּה גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דִּכְתִיב “אֵל נְקָמוֹת ה'”. אָמַר לֵיהּ אִין בְּמִילְתֵיהּ מִיהָא גְּדוֹלָה הִיא. וּמְבָאֵר רַשִׁ”י בְּמִילְתֵיהּ מִיהָא גְּדוֹלָה הִיא בְּמָקוֹם שֶׁצְּרִיכָה נְקָמָה דָּבָר גָּדוֹל הוּא. וְרוֹאִים קֶשֶׁר בֵּין דֵּעָה לִנְקָמָה וּלְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כִּי בִּזְכוּת הֶאָרַת פּוּרִים שֶׁעוֹרְרָה אֶת הַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן בְּסוֹד דֵּעָה וּנְקָמָה, זָכִינוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁשָּׁם הָיָה יִחוּד קב”ה וּשְׁכִינְתֵּיהּ. וְנִרְאֶה דְּלָכֵן רַב אַחָא קַרְחִינָאָה אוֹמֵר אֶת הַמֵּימְרָא, כִּי הַשֵּׁם קֹרַח קָשׁוּר עִם יְשׁוּעַת פּוּרִים וְהַנְּקָמָה בְּהָמָן, כַּמּוּבָא בְּ’פִרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר’ (מט) רַבִּי פִּנְחָס אוֹמֵר שְׁנֵי עֲשִׁירִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד בְּיִשְׂרָאֵל, וְאֶחָד בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, קֹרַח בְּיִשְׂרָאֵל, וְהָמָן בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, קֹרַח שֶׁמָּצָא אוֹצָרוֹת שֶׁל זָהָב שֶׁל יוֹסֵף, וְהָמָן שֶׁלָּקַח כָּל אוֹצָרוֹת שֶׁל מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת כָּל אוֹצָרוֹת שֶׁל קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְרָאָה הַמֶּלֶךְ עָשְׁרוֹ וַעֲשֶׂרֶת בָּנָיו סוֹפְרִים וְכוֹתְבִין לְפָנָיו וְרָצָה הַמֶּלֶךְ לְגַדְּלוֹ וּלְרוֹמְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר “גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא” וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כָּל עַם וָעָם כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְפָנָיו וְכוּ’. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֶה עָשָׂה אֵלִיָּהוּ ז”ל נִדְמֶה לְחַרְבוֹנָא אֶחָד מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר לוֹ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ יֵשׁ עֵץ בְּבֵיתוֹ שֶׁל הָמָן מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר “וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן וְגוֹ’ וְאֵת אוּלָם הָעַמּוּדִים חֲמִשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וּשְׁלשִׁים אַמָּה רָחְבּוֹ” מִיָּד צִוָּה הַמֶּלֶךְ לִתְלוֹתוֹ וּכְתִיב “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן”, לָקַח הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל אֲשֶׁר לְהָמָן וְנָתַן לְמָרְדֳּכַי וּלְאֶסְתֵּר. וְרוֹאִים שֶׁהַמִּדְרָשׁ מְקַשֵּׁר אֶת קֹרַח וְהָמָן שֶׁהֵם שְׁנֵי הָעֲשִׁירִים שֶׁעָמְדוּ בָּעוֹלָם. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘חַיֵּי מוֹהֲרָ”ן’ (צ) עֲבוֹדָה שֶׁלִּי בְּפוּרִים הָיָה לְתַקֵּן פְּגַם קֹרַח, וּכְשֶׁנִּתְגַּלָּה לִי זֹאת הָיָה רָחוֹק בְּעֵינַי מְאֹד מַה סְּמִיכוּת יֵשׁ לְפוּרִים עִם קֹרַח עַד שֶׁעָזַר לִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְכוּ’ כִּי יֵשׁ דְּבָרִים סְתוּמִים מְאֹד בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְנִתְגַּלָּה לִי שֶׁאוֹתִיּוֹת פּוּרִים הֵם רָאשֵׁי תֵבוֹת “וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאֹשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא” בְּחִינַת קֹרַח. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (אסתר תתרנד) “וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד”, שֶׁמָּא תֹּאמַר קָרְחָה אֲנִי עוֹשֶׂה בְּמַלְכוּתְךָ מְפֻזָּרִים הֵם בְּכָל הָעַמִּים. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן שליט”א שֶׁמָּצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה טז.) שֶׁהָמָן הָיָה סַפָּר שֶׁל כְּפַר קַרְצוּם, מִמֵּילָא הוּא קָשׁוּר עִם קֹרַח שֶׁמְּרַמֵּז עַל קָרְחָה שֶׁמֹּשֶׁה עָשָׂה לַלְּוִיִּים לְסַפֵּר אֶת כָּל שַׂעֲרָם.

וְנַחֲזֹר לִרְאוֹת רְמָזִים נוֹסָפִים בַּפָּסוּק שֶׁהֵבֵאנוּ “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” יֵשׁ 22 אוֹתִיּוֹת. רֶמֶז עַל אוֹר הַפּוּרִים שֶׁקִּבְּלוּ בְּאַהֲבָה אֶת הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ 22 אוֹתִיּוֹתוְכֵן פּוּר אוֹ “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” בְּגִימַטְרִיָּא 22 פְּעָמִים אַהֲבָה לְרַמֵּז שֶׁזָּכוּ בְּפוּרִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ 22 אוֹתִיּוֹת מֵאַהֲבָה. וְכֵן אִם נְחַשֵּׁב ב’ פְּעָמִים פּוּר, כִּי פּוּרִים לְשׁוֹן רַבִּים עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא 22 פְּעָמִים שֵׁם הוי”ה. כי כל התורה שנתנה ב22 אוֹתִיּוֹת היא שמותיו של הקב”ה. וכן אלהים הוי“ה אלהים הוי“ה ר”ת בְּגִימַטְרִיָּא 22. וְכֵן אִם נְחַלֵּק אֶת האוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּ“אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” כְּנֶגֶד 22 אוֹתִיּוֹת, יוֹצֵא שֶׁהַשְּׁנֵי שֵׁמוֹת אֱלֹהִים מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת ג’ ד’ ה’ ו’ ז’ נ’ ס’ ע’ פ’ צ’ שֶׁבְּאוֹתִיּוֹת הָא’ ב’, וְהַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל ג’ ד’ ה’ ו’ ז’ נ’ ס’ ע’ פ’ צ’ עוֹלָה שע”ה נְהוֹרִין שֶׁיּוֹצְאִים מִשְּׁנֵי שְׁמוֹת א”ל בְּמִלּוּי וּמַמְתִּיקִים אֶת שְׁמוֹת אֱלֹהִים, וּכְפִי שֶׁמְּכַוְּנִים בְּבִרְכַּת ‘שֶׁעָשָׂה נִסִּים’ לִפְנֵי קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בְּפוּרִים לְהַמְשִׁיךְ ש”ע נְהוֹרִין מֵאֲרִיךְ לְהַמְתִּיק אֶת הַדִּינִים שֶׁיֵּשׁ בְּשֵׁם אֱלֹהִים הַנִּרְמָז בָּאוֹתִיּוֹת ש”ה שֶׁהוּא מִלּוּי שֵׁם אֱלֹהִים. וְהַש”ע נְהוֹרִין בִּשְׁלֵמוּתָם הֵם שע”ה נְהוֹרִין, כַּמּוּבָא בְּ’שַׁעַר הַפְּסוּקִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (יתרו קמח) שע”ה חֲסָדִים דִּכְלִילָן בְּחֶסֶד דְּעַתִּיק יוֹמִין, כַּנִּזְכָּר בְּאִדְּרָא רַבָּא וּכְנֶגְדָּם בַּחֹטֶם הָעֶלְיוֹן, אָרְכּוֹ שע”ה עָלְמִין, לִכְפּוֹת הַדִּינִים. וְכֵן אִם נְחַלֵּק אֶת האוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּ“אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” כְּנֶגֶד 22 אוֹתִיּוֹת, יוֹצֵא שֶׁשְּׁנֵי שְׁמוֹת אֵ”ל מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת א’ ב’ ל’ מ’ וְעוֹלִים יַחַד כְּמִנְיַן חָכְמָה שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ הַחֶסֶד שֶׁנִּרְמָז בְּשֵׁם אֵ”ל. וְזֶה גַּם הַגִּימָטְרִיָּא שֶׁל מג”ל ר”ת מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר עַל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר כְּדִלְעֵיל. וְכֵן אִם נְחַשֵּׁב עַל דֶּרֶךְ זוֹ אֶת הַשְּׁנֵי שְׁמוֹת הוי”ה יַעֲלוּ בְּגִימַטְרִיָּא 1047 כְּמִנְיַן מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ י. פ. שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשְׁלָה בְּגַשְׁמִיּוּת הַמִּלָּה פְּרוֹפּוֹרְצְיָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתִיּוֹת פַּרְצוּ”ף וְגַם ב’ פְּעָמִים אוֹתִיּוֹת פו”ר לְרַמֵּז שֶׁכָּל דָּבָר צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּפְּרוֹפּוֹרְצְיָה בִּבְחִינַת פַּרְצוּף לִרְאוֹת אֶת כָּל הַתְּמוּנָה, וְזֶה סוֹד הַמְתָּקַת הַדִּינִים שֶׁיֵּשׁ בְּפוּרִים, שֶׁהָאוֹר בָּא מֵעֲטֶרֶת הַיְסוֹד שֶׁכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הַג’ קַוִּים שֶׁנִּרְמָזִים בְּשֵׁמוֹת “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” וּמִמֵּילָא נִמְתָּקִים הַדִּינִים. וְלָכֵן בִּתְחִלָּה יֵשׁ עַד דְּלָא יָדַע שֶׁעֲדַיִן לֹא רוֹאִים אֶת כָּל הַתְּמוּנָה וַחֲסֵרָה הַדַּעַת שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת קַו הָאֶמְצַע שֶׁכּוֹלֵל אֶת הַכֹּל, וּבַסּוֹף כְּשֶׁרוֹאִים וּמְבִינִים זוֹכִים לְאוֹר הַפּוּרִים. וְלָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּפוּרִים שֶׁמִּתְחַפְּשִׂים וּמְשַׁנִּים אֶת הַפַּרְצוּף.

כָּתוּב (דברים לג, כ) “וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה’ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל” וּמְבָאֵר רַשִּׁ”י “וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ” רָאָה לִטּוֹל לוֹ חֵלֶק בְּאֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁהִיא רֵאשִׁית כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ. “כִּי שָׁם חֶלְקַת” כִּי יָדַע אֲשֶׁר שָׁם בְּנַחֲלָתוֹ חֶלְקַת שְׂדֵה קְבוּרַת מְחוֹקֵק וְהוּא מֹשֶׁה. “סָפוּן” אוֹתָהּ חֶלְקָה סְפוּנָה וּטְמוּנָה מִכָּל בְּרִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ”. וְרוֹאִים שֶׁשֵּׁבֶט גָּד רָצוּ נַחֲלָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כִּי רָצוּ לִהְיוֹת סְמוּכִים לִמְקוֹם קְבוּרַת מֹשֶׁה שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ”. וּבֵאֵר הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁשֵּׁבֶט גָּד רָצוּ לִהְיוֹת לְיַד הָעַד דְּלָא יָדַע שֶׁל קְבוּרַת מֹשֶׁה, וְלָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל לֹא יָדְעוּ וְלֹא הֵבִינוּ מַדּוּעַ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן, וְחָשְׁבוּ שֶׁהֵם רוֹצִים לַעֲבוֹד חַס וְשָׁלוֹם עֲבוֹדָה זָרָה, וְרָצוּ לָצֵאת לְמִלְחָמָה נֶגְדָּם, וְשָׁלְחוּ אֶת פִּנְחָס וְרָאשֵׁי הָעָם לִשְׁאוֹל אוֹתָם, וְהֵם אָמְרוּ שֶׁעָשׂוּ זֹאת כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁל עֵבֶר הַיַּרְדֵּן עִם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בִּשְׁבִיל קָרְבָּנוֹת. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ שֶׁבְּנֵי גָד אוֹתִיּוֹת דָּג וּקְשׁוּרִים עִם חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁמַּזָּלוֹ דָגִים, נִדְבְּקוּ בָּאוֹר שֶׁל פּוּרִים שֶׁהוּא הָאוֹר שֶׁל עַד דְּלָא יָדַע, וְלָכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלָה אֵצֶל מֹשֶׁה הַבְּחִינָה שֶׁל “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ” כִּי הֶאָרַת פּוּרִים הִיא הֶאָרַת מֹשֶׁה שֶׁזָּכוּ לְקַבֵּל הַתּוֹרָה מֵאַהֲבָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (אסת”ר ז, יג) שֶׁמֹּשֶה פָּעַל בַּשָּׁמַיִם לְבַטֵּל אֶת גְּזֵרַת פּוּרִים, וּמִשּׁוּם כָּךְ מוּבָא בָּ’אַלְשֵׁיךְ’ לְכַוֵּן בְּמִצְוַת מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים לְעִלּוּי נִשְׁמַת מֹשֶה רַבֵּנוּ. וְכֵן מֹשֶׁה הוּא בְּחִינַת נֵצַח, וּפוּרִים הוּא סוֹד נֵצַח בְּכַוָּנוֹת הָרַשַׁ”ש כַּיָּדוּעַ. וְכֵן שֵׁבֶט גָּד הֵם בְּחִינַת נֵצַח שֶׁבַּשְּׁבָטִים לָכֵן הֵם מְנַצְּחִים אֶת הַמִּלְחָמוֹת.

וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ קֶשֶׁר בֵּין מֹשֶה לְמָרְדֳּכַי (אסת”ר ו, ב) “אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשָׁן הַבִּירָה” אִישׁ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מָרְדֳּכַי שָׁקוּל בְּדוֹרוֹ כְּמֹשֶה בְּדוֹרוֹ, דִּכְתִיב בֵּיהּ “וְהָאִישׁ מֹשֶה עָנָו מְאֹד”. מַה מֹּשֶה עָמַד בַּפֶּרֶץ דִּכְתִיב “וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶה בְּחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ”, אַף מָרְדֳּכַי כֵּן דִּכְתִיב “דּוֹרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדוֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ”, מַה מֹּשֶה לִמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב “רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים”, אַף מָרְדֳּכַי כֵּן דִּכְתִיב “דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת”. וְכֵן מוּבָא בָּרמ”ד וָואלִי (אסתר) שֶׁ”אִישׁ יְהוּדִי” בְּגִימַטְרִיָּא מֹשֶה. וְכֵן מְגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁנִּקְרֵאת אִגֶּרֶת בְּגִימַטְרִיָּא משֶׁה רַבֵּנוּ. וּבְגִימַטְרִיָּא הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי. וְכֵן מְגִילַת אֶסְתֵּר בְּגִימַטְרִיָּא קַבָּלַת תּוֹרָה. וְכֵן פּוּרִים בְּגִימַטְרִיָּא הַר סִינַי. וְכֵן רוֹאִים בַּפָּסוּק שָׁם רְמָזִים עַל בְּחִינַת רֹאשׁ: “וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם” וּבֵאַרְנוּ שֶׁרֹאשׁ מְסַמֵּל אֶת הֶאָרַת פּוּרִים, כִּי עֲטֶרֶת הַיְּסוֹד נִקְרֵאת רֹאשׁ צַדִּיק, וְגַם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁקָּשׁוּר עִם הֶאָרַת פּוּרִים מָשְׁחוּ עַל הֲרֹאשׁ וְזֶה הָיָה בְּמִסְפָּרַיִם שֶׁל 500 עִם הַכְרֵעַ כְּמִנְיַן רֹא”שׁ. וְכֵן אָרוּר הָמָן אוֹ בָּרוּךְ מָרְדְּכַי בְּגִימַטְרִיָּא רֹאשׁ.

מָצִינוּ בַּזֹּהַר (ויחי רלד:) “הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם וְגוֹ”, רַבִּי יוֹסֵי שָׁאַל אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן מַדּוּעַ בְּמִלָּה זוֹ “וְאַגִּידָה”, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה בְּגִימֶ”ל דָּלֶ”ת בְּלֹא פֵּרוּד, וְזֶה הוּא סוֹד הַחָכְמָה שֶׁהֲרֵי זוֹ בְּזוֹ מִתְקַשְּׁרוֹת, וּמִי שֶׁמַּבְדִּיל אוֹתָם גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ מָוֶת. וְזֶה הָיָה חֵטְא שֶׁל אָדָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ יוֹ”ד לִפְעָמִים בֵּין גִּימֶ”ל לַדָּלֶ”ת, זֶה לֹא פֵּרוּד וְהַכֹּל קִשּׁוּר אֶחָד. נִרְאֶה דְּהַזֹּהַר מְרַמֵּז שֶׁקִּשּׁוּר הָאוֹתִיּוֹת גִּימֶ”ל לַדָּלֶ”ת הַיּוֹצֵר גַּד, אוֹ עִם יוֹ”ד, גִּיד, הוּא קִשּׁוּר הַיְסוֹד לַמַּלְכוּת דֶּרֶךְ הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד, וְכִדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל שׁוֹפָר’, שֶׁהָאוֹת דָּלֶ”ת מְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּלְכוּת. וְכֵן מוּבָא בַּזֹּהַר (שם רמד:) שֶׁהָאוֹת ג’ נוֹתֶנֶת וְהָאוֹת ד’ לוֹקֶטֶת. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (שבת קד.) אָלֶף בֵּית אֱלַף בִּינָה. גִּימֶל דָּלֶת גְּמוֹל דַּלִּים. מַאי טַעְמָא פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶל לְגַבֵּי דָּלֶת, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחֲרֵי דַּלִים. וּמַאי טַעְמָא פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּדַלֵית לְגַבֵּי גִּימֶל, דְּלִמְצִי לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ. וּמַאי טָעְמָא מְהַדֵּר אַפֵּיהּ דְּדַלֵית מִגִימֶל דְּלִיתֵּן לֵיהּ בְּצִנְעָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְסוֹף מִינֵיהּ. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘סוֹד הַשִּׂמְחָה’ מֵהָרַב גְּלָזֶרְסוֹן שליט”א (ע’ 70), שֶׁהָאוֹת ג’ מְסַמֶּלֶת אֶת ג’ הָאָבוֹת הַמַּשְׁפִּיעִים לָאוֹת ד’ הַמְסַמֶּלֶת ד’ אִמָּהוֹת. וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז הַזֹּהַר שֶׁיַּעֲקֹב בֵּרַךְ בַּלָּשׁוֹן וְאַגִּידָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתִיּוֹת גִּיד, לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַבְּרָכָה דֶּרֶךְ הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד. וְכֵן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּחֶטְאוֹ הִפְרִיד בֵּין הַגִּימֶ”ל לַדָּלֶ”ת, דְּחֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָיָה בָּעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל דָּם’. וּלְפִי זֶה שֵׁבֶט גָּד מְסַמְּלִים בִּשְׁמָם אֶת הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד כְּמוֹ שֵׁבֶט בִּנְיָמִין, וּמִמֵּילָא הֵם קְשׁוּרִים לְהֶאָרַת פּוּרִים שֶׁהִיא הֶאָרַת מָרְדְּכַי מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין שֶׁמְּסַמֵּל אֶת עֲטֶרֶת הַיְסוֹד. וְכֵן מָצִינוּ מַחֲלֹקֶת בַּמִּדְרָשׁ (ב”ר עא, ט) אִם אֵלִיָּהוּ בָּא מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין אוֹ מִשֵּׁבֶט גָּד: פַּעַם אַחַת נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּדָּבָר אֵלּוּ אוֹמְרִים מִשֶּׁל גָּד וְאֵלּוּ אוֹמְרִים מִשֶּׁל בִּנְיָמִין, בָּא וְעָמַד לִפְנֵיהֶם אָמַר לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ מָה אַתֶּם נֶחְלָקִים עָלַי, אֲנִי מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחֵל. נִרְאֶה דְּלָכֵן טָעוּ בּוֹ שֶׁהוּא מִשֵּׁבֶט גָּד, דְּבִנְיָמִין וְגָד הֵם בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה, וְזֶה בְּחִינַת אֵלִיָּהוּ הַשַּׁיָּךְ לִבְחִינָה זוֹ. וְלָכֵן שָׁלְחוּ אֶת אֵלִיָּהוּ גַּם בִּישׁוּעַת פּוּרִים וְגַם בִּבְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְגַלּוֹת אֶת הַיְּדִיעָה וְאֶת יְשׁוּעַת פּוּרִים מִתּוֹךְ הַכִּסּוּי שֶׁל עַד דְּלֹא יָדַע כְּדִלְעֵיל. וְכֵן אֵלִיָּהוּ בְּגִימַטְרִיָּא הָר”ת שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף הַמְסַמֵּל אֶת הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁהַהֶפְרֵשׁ בֵּין מִסְפַּר אֵלִיָהוּ הַנָּבִיא לְמִסְפַּר מָשִׁיחַ הוּא מִסְפַּר רָחֵ”ל. לְרַמֵּז שֶׁרָחֵל מְחַבֶּרֶת אֶת אֵלִיָּהוּ לַמָּשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ אֲנִי מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחֵל. וְכֵן גָּד הַנָּבִיא הָיָה נָבִיא שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ בִּבְחִינַת עֲטֶרֶת הַיְסוֹד שֶׁמַּשְׁפִּיעָה לַמַּלְכוּת וְכֵן רוֹאִים שֶׁשֵּׁבֶט גָּד קִבְּלוּ נַחֲלָה בֵּין הַכִּנֶּרֶת לְיַם הַמֶּלַח בְּאֹפֶן שֶׁהֵם מְחַבְּרִים אֶת שְׁנֵי הַיַּמִים הָאֵלֶּה שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת לֵאָה וְרָחֵל כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמָר ‘רֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל’. וְכֵן גָּד מְסַמֵּל מַזָּל טוֹב כְּמוֹ סוֹד הַדָּגִים, כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ”י (בְּרֵאשִׁית ל, יא) “בָּגָד” בָּא מַזָּל טוֹב. וְכֵן גָּד הָיָה הַשְּׁבִיעִי בַּשְׁבָטִים וּמִסְפָּר שֶׁבַע מְסַמֵּל אֶת עֲטֶרֶת הַיְסוֹד.

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘קוֹל אֵלִיָּהוּ’ (במדבר כב, יח) “ויען בלעם ויאמר וגו’ לא אוכל לעבור את פי ה’ אלקי לעשות קטנה או גדולה”, ויש לדקדק דהא אם קטנה לא יוכל לעשות ממילא מובן שמכל שכן גדולה לא יוכל לעשות, ולכאורה התבות “או גדולה” מיותרות, אמנם יבואר על פי דרשתם במדרש פליאה על הפסוק “וישם ה’ דבר בפי בלעם וגו'” חד אמר חכה הדא הוא דכתיב “מה אקוב וגו'”, וחד אמר רסן הדא הוא דכתיב “מה אזעום וגו'”. והנה לכאורה דברי המדרש הללו הם סתומים מאוד, אמנם יבואר דהנה החילוק בין רסן לחכה הוא, דחכה הוא מחט כפוף שנכנס בלשון הדג ודוקרו שלא יוכל להוציאו לחוץ. ורסן הוא להיפך שלוחץ את שפתי הבהמה דוחק עצום עד שמתוך הלחץ זו הדחק מוציאה לשונה לחוץ, כי באמת לשניהם הוצרך פעם לחכה לעצור לשונו בתוכו, ופעם לרסן להוציא לשונו לחוץ לדבר יותר, והוא כי תמיד היה חותר רק לקלל את ישראל כי באמת היה שונאם יותר מבלק, והנה ידוע דשם אלקים מורה על דין ותחילתו דהיינו “אל” הוא שם מדת החסד, והשם הוי”ה הוא רחמים, ותחילתו דהיינו י”ה מורה על דין כמו שכתוב “אשרי הגבר אשר תיסרנו יה”, והנה בלעם, רצה תמיד לעורר הדין על ישראל בהזכירו עליהם שמות המורים על דין, אבל הקב”ה החפץ חסד ברחמיו שם דבר בפיו בעת שרצה לקללם שלא יוכל להזכיר עליהם שמות הדין רק שמות הרחמים דהיינו כשהתחיל להוציא מפיו השם אלקים דהוא דין אז שם בפיו חכה לדקור בלשונו שלא יוכל לגמור כל השם רק התחלתו דהיינו שם אל דהוא חסד, וכשהיה רוצה להזכיר עליהם השם י”ה דהוא ג”כ דין, אז שם רסן בפיו להכריחו להוציא לשונו ולגמור את כל השם הוי”ה שהוא רחמים, וזהו שאמר “מה אקוב לא קבה אל”, פירוש איך אקוב אם זה השם אל אינו על הקללה ודין כי אם על חסד, דהיינו על ידי החכה אין ביכולתי לגמור השם אלקים, “ומה אזעום לא זעם הוי”ה” רוצה לומר איך אזעם אם זה השם של הוי”ה איננו מורה על זעם ורוגז, דהיינו על ידי הרסן אנכי מוכרח להזכיר רק השם הוי”ה, ואין ביכולתי להוציא מפי רק שתי שמות הללו חסד ורחמים, וזה שכתוב “הלא את אשר ישים ה’ בפי אותו אשמור לדבר”. והשתא יבואר הפסוק שהתחלנו בו, “אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי הוי”ה אלקי”, רוצה לומר שהם שמות רחמים ודין, לעשות קטנה רוצה לומר דהיינו משם הוי”ה לקצר באותיות ולומר רק השם י”ה, או גדולה דהיינו לומר השם אלקים, דכשאנכי מתחיל בשם אלקים לא אוכל לגמרו ולהגדילו, כי החכה והרסן עומדים לשטן נגדי, ומכריחים אותי פעם להאריך ופעם לקצר, היינו להקטין ולהגדיל. וביאר הרה”ג ר’ א. י. שליט”א כיון ששמות א”ל הוי”ה מסמלים את הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים, שהדעה והנקמה נתנו בין שמות אלו, וגם הפסוק “אל אלהים הוי”ה” כדלעיל, לכן ה’ שם רסן וחכה בפיו של בלעם שהיה בבחינת דעת דקליפה הלעומת זה של משה רבינו, והכריח אותו לומר שמות א”ל הוי”ה כדי לעורר את הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים שיכניע אותו ויהפוך את הקללה לברכה בסוד אוֹר הַפּוּרִים שזכינו ל”ונהפוך הוא”. כמובא בַּזֹּהַר (בראשית כה.) שֶׁבִּלְעָם וּבָלָק הָיוּ מִשֹּׁרֶשׁ בָּבֶל וַעֲמָלֵק, וּמְרֻמָּז בִּשְׁמוֹתָם בִּלְעָם, בָּלָק, אוֹתִיּוֹת בָּבֶל עֲמָלֵק, וְכֵן מוּבָא בְּתַרְגּוּם יוֹנָתָן (במדבר לא, ח) שֶׁבִּלְעָם גִּרָה אֶת עֲמָלֵק שֶׁיִּלָחֲמוּ בְּיִשְׂרָאֵל בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכֵן בִּלְעָם יָדַע לְכַוֵּן אֶת הרג”ע שֶׁל מִדַּת הַדִּין, ר”ת “רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק” שאמר בלעם בנבואתו. וְכֵן עֲמָלֵ”ק מְרֻמָּז בְּאוֹת שְׁלִישִׁית בַּכָּתוּב (במדבר כב, לט) “וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק”. וְכֵן הַכָּתוּב הַנֶּאֱמָר עַל בִּלְעָם (במדבר כב, כב) “וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ” בְּגִימַטְרִיָּא עֲמָלֵק. וְכֵן רֶסֶן וְחַכָּה הֵם כֵּלִים שֶׁצָּדִים בָּהֶם דָּגִים וּקְשׁוּרִים עִם הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים בְּחֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁמַּזָּלוֹ דָגִים. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (אסת”ר ז, יא) שֶׁהָמָן בָּחַר בְּחֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁמַּזָּלוֹ דָּגִים, שֶׁאָמַר כְּשֵׁם שֶׁהַדָּגִים בּוֹלְעִים כָּךְ אֲנִי בּוֹלֵעַ אוֹתָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשָׁע, דָּגִים פְּעָמִים נִבְלָעִין פְּעָמִים בּוֹלְעִים. וְכֵן הַשֵּׁמוֹת י”ה אֱלֹהִים שֶׁבִּלְעָם הִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְעוֹרֵר אֶת מִדַּת הַדִּין מוֹפִיעִים יַחַד בְּמָקוֹם אֶחָד בַּתַּנַ”ךְ בַּפָּסוּק שֶׁמְּדַבֵּר עַל מַתַּן תּוֹרָה: (תהילים סח, יט) “עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים”. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁעֲדַיִן הָיְתָה מִדַּת הַדִּין בִּבְחִינַת “סוֹרְרִים” כִּי לֹא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה מֵאַהֲבָה, עַד שֶׁזָּכִינוּ לְנֵס פּוּרִים שֶׁנִּצַּח אֶת עֲמָלֵק בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה שֶׁל הַכְנָעַת בִּלְעָם וְנִמְתְּקוּ שְׁמוֹת י”ה אֱלֹהִים, וְכֵן הִכְנִיעוּ אֶת עֲמָלֵק שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו “כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ”. וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁמָּרְדְּכַי נִקְרָא פְּתַחְיָה לְרַמֵּז שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ אֶת שֵׁם י”ה שֶׁעֲמָלֵק מְכַסֶּה עָלָיו.

הוֹסָפוֹת עַל מַאֲמַר “הָאֲחַשְׁתְּרָנִים”.

הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת נְחַשׁ הָאֲתָרִים.

הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת הַר אַחַת שְׁנַיִם.

הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת מַחֲנֵה רֵאשִׁית.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה יג:) “הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל”, תָּנָּא, כֵּיוָן שֶׁנָּפַל פּוּר בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, אָמַר, נָפַל לִי פוּר בַּיֶּרַח שֶׁמֵּת בּוֹ מֹשֶׁה רַבָּן, וְהוּא לָא יָדַע שֶׁבְּשִׁבְעָה בַאֲדָר מֵת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וּבְשִׁבְעָה בַאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. וּמַקְּשִׁים הַמְפָרְשִׁים מַדּוּעַ אוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא וְהוּא לָא יָדַע שֶׁבְּשִׁבְעָה בַאֲדָר מֵת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֲרֵי הַגְּמָרָא אָמְרָה שֶׁהָמָן יָדַע שֶׁמֹּשֶׁה מֵת בַּאֲדָר וּמִשּׁוּם כָּךְ הוּא שָׂמַח. וּבֵאֵר הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁהָמָן יָדַע שֶׁמֹּשֶׁה מֵת בַּאֲדָר, אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁמֹּשֶׁה גַם נוֹלַד בַּאֲדָר, וְאִם הוּא גַם נוֹלַד זֶה אוֹמֵר שֶׁהַלֵּדָה מִתְגַּבֶּרֶת עַל הַמִּיתָה, הַיְינוּ שֶׁיֵּשׁ מַצָּב שֶׁל מִיתָה שֶׁהוּא דִין, לָכֵן הִצְלִיחַ הָמָן לִשְׁלוֹחַ אֶת הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד, אֲבָל הוּא לֹא יָדַע שֶׁיֵּשׁ גַּם לֵדָה שֶׁתִּתְגַּבֵּר עַל הַמִּיתָה וְתָבֹאנָה הָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁתִּתְגַּבֶּרְנָה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת וּתְבַטֶּלְנָה אוֹתָן, וְאֶת סוּג הַמִּיתָה הַזֹּאת הוּא לֹא יָדַע. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (אסתר ח, יד) “הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה” וְרוֹאִים שֶׁבָּאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים לִתְפּוֹס אֶת הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת כְּשֶׁעֲדַיִן תִּהְיֶינָה בַּדֶּרֶךְ וּלְבַטְּלָן מֵעִקָּרָא, בִּבְחִינַת לֵדָה שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת עַל הַמִּיתָה.

כְּשֵׁם שֶׁעֲמָלֵק מְנַסֶּה לְהִתְגַּבֵּר בְּכֹחַ מִיתַת מֹשֶׁה וְנִכְשַׁל, כָּךְ הוּא נִסָּה לְהִתְגַּבֵּר מִכֹּחַ מִיתַת אַהֲרֹן וְנִכְשַׁל, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (ר”ה ג.) “וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד” מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע, שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד, וּכְסָבוּר נִתְּנָה רְשׁוּת לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל. וּבַתּוֹסְפוֹת שָׁם (ד”ה וישמע) “וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד”, בַּמִּדְרָשׁ אָמְרִינַן דְּהַיְנוּ עֲמָלֵק.

וּכְמוֹ שֶׁאַחַר מִיתַת אַהֲרֹן שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה ה’ אָמַר לְמֹשֶׁה לִמְשׁוֹחַ אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וְגַם חָזְרוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד, כָּךְ לֵדַת מֹשֶׁה מִתְגַּבֶּרֶת עַל מִיתַת מֹשֶׁה מִכֹּחַ מָרְדֳּכַי שֶׁהוּא סוֹד שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְזָכִינוּ לְהִתְגַּבֵּר עַל הָמָן וַעֲמָלֵק. וְלָכֵן הָאֲחַשְׁתְּרָנִים מֻזְכָּרִים רַק בְּמִשְׁלוֹחַ הָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת כְּשֶׁהִגִּיעָה הַיְשׁוּעָה בִּזְכוּת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁ”הָאֲחַשְׁתְּרָנִים” אוֹתִיּוֹת מְשִׁיחַ”ת אַהֲרֹ”ן וְהֵם מְרַמְּזִים עַל מְשִׁיחַת אַהֲרֹן הַכֹּהֵן בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁקְשׁוּרָה עִם הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים, כִּי הֵם מְרַמְּזִים שֶׁשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מַמְשִׁיךְ גַּם אַחַר פְּטִירָתָם וְאֵינוֹ מַפְסִיק. וְלָכֵן “הָאֲחַשְׁתְּרָנִים” אוֹתִיּוֹת אֶ“ת נֵ”ר מָשִׁי”חַ שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה.

וְלָכֵן אוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא: (תענית כט.) אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנָס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה, כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנָס אֲדָר מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה. הַגְּמָרָא אוֹמֶרֶת כְּשֵׁם לְרַמֵּז שֶׁשְּׁנֵי הֶחֳדָשִׁים קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה, וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ שֶׁשִּׂמְחַת הַפּוּרִים בְּחֹדֶשׁ אֲדָר מְבַטֶּלֶת אֶת הָאֲבֵלוּת שֶׁל חֹדֶשׁ אָב, כִּי הִיא מַמְתִּיקָה אֶת מִיתַת אַהֲרֹן בְּחֹדֶשׁ אָב, בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה שֶׁל הָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁבִּטְּלוּ אֶת הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְהִמְתִּיקוּ אֶת מִיתַת מֹשֶׁה, וְהַכֹּל נִרְמָז בְּאוֹר הָאֲחַשְׁתְּרָנִים שֶׁל פּוּרִים שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת וּמְסַמְּלִים אֶת הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּדִלְעֵיל. וְכֵן אַהֲרֹן נִקְבַּר בְּהֹר הָהָר בְּגִימַטְרִיָּא חֹדֶשׁ אֲדָר פַּעֲמַיִם כִּי יֶשְׁנָם שְׁנֵי אֲדָרִים. לְרַמֵּז שֶׁחֹדֶשׁ אֲדָר מַמְתִּיק אֶת מִיתַת אַהֲרֹן. וּרְאֵה זֶה פֶלֶא: הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת נְחַשׁ הָאֲתָרִים כִּי הֵם מַמְתִּיקִים אֶת הִתְגַּבְּרוּת עֲמָלֵק בְּמִיתַת אַהֲרֹן שֶׁשָּׁם כָּתוּב: (במדבר כא, א) “וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד [שֵׁם שֶׁל נָחָשׁ שֶׁנִּקְרָא עָרוֹד] ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל”. וְכֵן הֵבֵאנוּ אֶת דִּבְרֵי הַגְּמָרָא: מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע, שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד.

וְכֵן הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת הַר אַחַת שְׁנַיִם שֶׁמְּרַמֵּז עַל הֹר הָהָר, כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ”י (במדבר לג, לט) “הֹר הָהָר” הַר עַל גַּבֵּי הַר כְּתַפּוּחַ קָטָן עַל גַּבֵּי תַּפּוּחַ גָּדוֹל. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁהָאֲחַשְׁתְּרָנִים מַמְתִּיקִים אֶת מִיתַת אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר. וְכֵן מוּבָא בְּרַשִּׁ”י (במדבר כ, כב) וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעָנָן הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וּמַשְׁוֶה אֶת הֶהָרִים שְׁלשָׁה נִשְׁאֲרוּ בָּהֶן; הַר סִינַי לַתּוֹרָה, וְהַר נְבוֹ לִקְבוּרַת משֶׁה, וְהֹר הָהָר לִקְבוּרַת אַהֲרֹן. וּרְאֵה זֶה פֶלֶא הַר סִינַי הֹר הָהָר הַר נְבוֹ בְּגִימַטְרִיָּא הָאֲחַשְׁתְּרָנִים שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת הַמְתָּקַת מִיתַת מֹשֶׁה בְּהַר נְבוֹ, וְהַמְתָּקַת מִיתַת אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר, וְהַמְתָּקַת מַתַּן תּוֹרָה בְּהַר סִינַי כְּשֶׁעַם יִשְׂרָאֵל קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה מֵאַהֲבָה בִּישׁוּעַת פּוּרִים. וְלָכֵן כְּשֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד שֶׁהָיוּ מְיַשְּׁרִים אֶת הֶהָרִים, הֵם חָזְרוּ אַחַר כָּךְ בְּסוֹד מְשִׁיחַת אֶלְעָזָר עַל יְדֵי מֹשֶׁה בִּבְחִינַת הֶאָרַת הָאֲחַשְׁתְּרָנִים שֶׁל פּוּרִים. וְכֵן הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת מַחֲנֵה רֵאשִׁית שֶׁמְּסַמֵּל אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרָאִים רֵאשִׁית שֶׁהִתְגַּלָּה לְאַחַר שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד שֶׁהָיוּ מְכַסִּים עֲלֵיהֶם, וּבָאוּ לְהִלָּחֵם מַחֲנֵה עֲמָלֵק שֶׁגַּם נִקְרָאִים “רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק”. וְאָז בָּא אוֹר הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת מַחֲנֵה רֵאשִׁית בִּבְחִינַת פּוּרִים לְהַחֲזִיר אֶת עַנְנֵי הַכָּבוֹד וּלְהִתְגַּבֵּר עַל עֲמָלֵק. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁאָב בְּשִׂמְחָה בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ. הַיְינוּ שֶׁעַל יְדֵי הַמְשִׁיחָה בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה אֶפְשָׁר לַהֲפוֹךְ גַּם אֶת חֹדֶשׁ אָב שֶׁיִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה. וְכֵן מַחֲשֶׁבֶת הָמָן הָיְתָה כֵּיוָן שֶׁמֹּשֶׁה הִסְתַּלֵּק בְּהַר נְבוֹ אוֹתִיּוֹת נ’ בּוֹ, חָשַׁב הָמָן שֶׁיֵּשׁ לְעַם יִשְׂרָאֵל חֻלְשָׁה בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בְּגִימַטְרִיָּא הַר בְּמִסְפַּר נ’, לָכֵן הוּא הֵכִין עֵץ גָּבֹהַּ נ’ אַמָּה לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי, וְלֹא יָדַע שֶׁמֹּשֶׁה גַם נוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה, לָכֵן פּוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵינוּ וְתָלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ הַנ’ הַזֶּה. וְכַבְיָכוֹל הַר נְבוֹ הוּא אֲדָר נ’ בּוֹ, כְּפִי שֶׁהֵבֵאנוּ שֶׁהַר בְּגִימַטְרִיָּא אֲדָר.

מָצִינוּ בַּזֹּהַר (ויקרא ח.) בּוֹא וּרְאֵה זֶה הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב לֹא זֻמַּן עַד אוֹתוֹ זְמָן שֶׁהָעֲבוֹדָה שֶׁלְּמַטָּה הָיְתָה עוֹלָה, וּפָגְשׁוּ זֶה בָּזֶה, זֶה הוּא שֶׁכָּתוּב “שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב” שֶׁמֶן לְמַעְלָה וּקְטֹרֶת לְמַטָּה אָז הוּא שִׂמְחַת הַכֹּל. וְכֵן מוּבָא בְּ’שַׁעַר הַפְּסוּקִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (שמיני קסא) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, כִּי מוֹחִין דְּאִימָא נִקְרָאִים קְטֹרֶת, וּדְאַבָּא נִקְרָאִים שֶׁמֶן. וְאָז רָצוּ לְהַקְטִיר קְטֹרֶת, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ מוֹחִין דְּאִימָא בַּנּוּקְבָא, וְעַל יְדֵי כֵן תַּחֲזוֹר פב”פ לְהִזְדַּוֵּג עִם זְעֵיר. וְזֶהוּ לְשׁוֹן קְטֹרֶת, לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת הַנּוּקְבָא בְּבַעֲלָהּ. וְנוֹדַע, כִּי הַמּוֹחִין דְּאִימָא, הַנִּקְרָאִים קְטֹרֶת, מְלֻבָּשִׁים תּוֹךְ נה”י דְּאִימָא. וְהֵם ג’ אהי”ה, דְּיוּדִי”ן, וַאֲלָפִי”ן, וְהֵהִי”ן. שֶׁהֵם בְּגִימַטְרִיָּא מַחְתָּ”ה. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (בהעלותך קנא.) וּמִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה עָמְדוּ בְּיַחַד לְשִׂמְחַת הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כז) “שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב”, וְעַל כֵּן לֹא נִקְרַב הַקְּטֹרֶת אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁשֶּׁמֶן הָיָה נִמְצָא. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘כַּד הַקֶּמַח’ (נר חנוכה) שֶׁהָיוּ בַּמִּשְׁכָּן שְׁמוֹנָה סוּגֵי רֵיחַ, אַרְבָּעָה בַּקְּטֹרֶת וְאַרְבָּעָה בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְרוֹאִים קֶשֶׁר בֵּין הַקְּטֹרֶת וְהַשֶּׁמֶן לַמִּסְפָּר שְׁמוֹנֶה. נִרְאֶה לְקַשֵּׁר קְטֹרֶת עִם שֶׁמֶן, דִּקְטֹרֶת עִנְיָנָהּ בְּשָׂמִים וְרֵיחַ, וּבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘פֶּסַח קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ’, אֶת עִנְיַן הָרֵיחַ שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מַקִּיף, דְּהָאָדָם אֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵהָרֵיחַ בַּפְּנִימִיּוּת כְּמָזוֹן, רַק בַּחִיצוֹנִיּוּת בִּבְחִינַת מַקִּיף. וְרֵיחַ מִתְקַשֵּׁר עִם שֶׁמֶן שֶׁהוּא גַם בְּחִינַת מַקִּיף שֶׁצָּף עַל הַמַּיִם וּמְשַׁמֵּשׁ לְסִיכָה וְלֹא לִשְׁתִיָּה, כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאַמְרֵי חֲנֻכָּה. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (אחרי נח:) פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְדָרַשׁ “לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים”, זֶה הַפָּסוּק הִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ וְכָךְ הוּא, “לְרֵיחַ”, מַהוּ רֵיחַ, רֵיחַ הַקְּטֹרֶת, שֶׁהוּא דַּק וּמְעֻלֶּה וּפְנִימִי מֵהַכֹּל, וְכַאֲשֶׁר עָלָה אוֹתוֹ רֵיחַ לְהִתְקַשֵּׁר בְּאוֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחָה שֶׁל נַחֲלֵי הַמַּעְיָן, הִתְחַבְּרוּ זֶה בָּזֶה, וְנִקְשְׁרוּ בְּיַחַד, וְאָז הֵם שְׁמָנִים טוֹבִים לְהָאִיר, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר “לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים”, וְכוּ’, וּמִפְּנֵי שֶׁזּוֹ הַקְּטֹרֶת נִקְשֶׁרֶת בַּשֶּׁמֶן שֶׁלְּמַעְלָה, יוֹתֵר נֶחְשֶׁבֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל קָרְבָּנוֹת וְעוֹלוֹת. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (יומא ג:) ר’ יוֹנָתָן אוֹמֵר בֵּין “קַח לְךָ סַמִּים” וּבֵין “וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ”, מִשֶּׁל צִבּוּר, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר “קַח לְךָ”, כַּבְיָכוֹל מִשֶּׁלְּךָ אֲנִי רוֹצֶה יוֹתֵר מִשֶּׁלָּהֶם. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁמֹּשֶה נוֹלַד בִּשְׁנַת ב’ אֲלָפִים שס”ח, וּבַקְּטֹרֶת יֵשׁ שס”ח מָנִים לְשָׁנָה. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁבִּשְׁנַת שס”ח נוֹלַד מִי שֶׁיָּכִין אֶת הַשס”ח. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יוֹסֵף מֵאִיר סוֹפֵר שליט”א שֶׁהַנִּקּוּד שֶׁל תֵּבַת קְטֹרֶת, שְׁוָא חוֹלָם סֶגּוֹל ר”ת שס”ח.

וְיוֹצֵא מִכָּל זֶה שֶׁשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּקְטֹרֶת הוֹלְכִים יַחַד, לְפִי זֶה מְבֹאָר מַדּוּעַ יְשׁוּעַת פּוּרִים שֶׁקְּשׁוּרָה עִם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קְשׁוּרָה גַם עִם קְטֹרֶת, כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר ‘הַלִּקּוּטִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (וישלח ע’ צה) שֶׁי”א סַמְמָנֵי הַקְּטֹרֶת הֵם כְּנֶגֶד י”א אַלּוּפֵי עֵשָׂו, וּכְנֶגֶד הָמָן וְי’ בָּנָיו. וְכֵן פּוּר בְּגִימַטְרִיָּא י”א פְּעָמִים שֵׁם הוי”ה. וְזֶה גַם הַמִּסְפָּר שֶׁל מֵירָא דַּכְיָא. וְכֵן מוּבָא בַּשל”ה (ספר שמות דרוש לשבת זכור) שֶׁהָמָן הוּא בְּחִינַת הַחֶלְבְּנָה שֶׁבַּקְּטֹרֶת שֶׁרֵיחָהּ רַע, וְהִיא הַסַּמְמָן הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר בַּקְּטֹרֶת, וּמָרְדֳּכַי הוּא בְּחִינַת הַקְּטֹרֶת, לָכֵן הוּא בִּבְחִינַת מָר דְּרוֹר. וּמָרְדֳּכַי הָפַךְ גַּם אֶת הָמָן לְטוֹב, בָּזֶה שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הָמָן לָמְדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְּרַק, דְּעַל יְדֵי הַקְּטֹרֶת גַּם הַחֶלְבְּנָה נֶהֱפֶכֶת לְטוֹב. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘מְגַלֵּה עֲמֻקּוֹת’ (אופן קפט) שֶׁהָמָן בְּגִימַטְרִיָּא חֶלְבְּנָה. וְכֵן מוּבָא בְּשֵׁם הָרה”ג ר’ יִצְחָק גִּינְזְבּוּרְג שליט”א שֶׁמַּחְתָּה שֶׁל קְטֹרֶת, מְרַמֶּזֶת עַל “תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק”. וְכֵן הַס”מ נִרְמָז בְּ”סַמִּים”, וּ”מֹר” בְּגִימַטְרִיָּא עֲמָלֵק. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יוֹסֵף סוֹפֵר שליט”א שֶׁהַקְּטֹרֶת הָיְתָה מָנֶה לְכָל יוֹם, אוֹתִיּוֹת הָמָן. לְרַמֵּז שֶׁהִיא הוֹפֶכֶת אֶת בְּחִינַת הָמָן לְטוֹב. וְכֵן הַקְּטֹרֶת הָיְתָה פְּרָס בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם, וּמְרַמֶּזֶת עַל מַלְכוּת פָּרַס שֶׁשָּׁם הָיָה נֵס פּוּרִים. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘אֱמוּנַת עִתֶּיךָ’ (תש”ס ע’ קכב) שֶׁהַכָּתוּב (אסתר ט, א) “וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים” בְּגִימַטְרִיָּא הַכָּתוּב (שמות ל, א) “מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת”. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ, דִּבְפוּרִים זָכוּ לְ”וְנַהֲפוֹךְ הוּא” בִּבְחִינַת קְטֹרֶת, הֲפִיכַת הָרָע עַצְמוֹ לְטוֹב. וְכֵן כָּתוּב (שם ט, כב) “וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה” וְרוֹאִים שֶׁבְּפוּרִים זָכוּ לִבְחִינַת הַהֲפִיכָה. וְכֵן מָצִינוּ טַעַם מַהְפָּךְ עַל תֵּבַת “וְעָשִׂיתָ” בַּכָּתוּב (שמות ל, לה) “וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת”. לְרַמֵּז עַל הֲפִיכַת הָרָע לְטוֹב בַּעֲשִׂיַּת הַקְּטֹרֶת. וְכֵן שֶׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ יוֹסֵף סוֹפֵר שליט”א שֶׁהַהִפּוּךְ שֶׁל הַקְּטֹרֶת מְרֻמָּז בַּנִּקּוּד שֶׁל קְטֹרֶת; הַשְּׁוָא שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַשְּׂמֹאל הִתְהַפֵּךְ וְנִמְצָא בְּצַד יָמִין, וְהַסֶּגוֹל שֶׁמְּסַמֵּל חֶסֶד הִתְהַפֵּךְ וְנִמְצָא בְּצַד שְׂמֹאל. וְרַק הַחוֹלָם שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הָאֶמְצַע נִמְצָא בִּמְקוֹמוֹ בָּאֶמְצַע.

וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם’ שֶׁמָּרְדֳּכַי הוּא בְּחִינַת הָרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ שֶׁל הַקְּטֹרֶת שֶׁקָּשׁוּר עִם הַחֹטֶם, וְהָמָן הוּא בְּחִינַת הַחֲרוֹן אַף שֶׁיֵּשׁ בְּחֹטֶם, וְכַיָּדוּעַ שֶׁחַג הַפּוּרִים הוּא בְּחִינַת חֹטֶם, כַּמּוּבָא בְּפרע”ח לְהָאֲרִיזַ”ל (ר”ה תקנז) אֲדָר הוּא חֹטֶם הַזָּכָר. וְכֵן מוּבָא בַּ’שְּׂפַת אֱמֶת’ (ליקוטים לראש חודש אדר) וְזֶה עִנְיַן הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ, וְזֶה עַצְמוֹ הָיָה בִּקְרִיעַת יַם סוּף שֶׁנִּתְגַּבֵּר בְּחִינַת יְמִינְךָ עַל יְדֵי “בְּרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם” וְכוּ’, וְיֵשׁ לִרְמֹז “בְּרוּחַ אַפֶּיךָ” עַל חֹדֶשׁ אֲדָר סוֹד “וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ” רוּחַ הַבָּא מִן הַמֹּחַ לְהַחֹטֶם עַל יְדֵי זֶה נֶעֶרְמוּ מַיִם, שֶׁהוּא “מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים כוּ’ אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'”, כַּנּוֹדַע בְּדִבְרֵי הָאֲרִ”י ז”ל שֶׁחֹדֶשׁ אֲדָר חָטְמָא דִּדְכוּרָא. וְכֵן הַחֹטֶם דִּדְכוּרָא הוּא הַחֵלֶק הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאוֹת ו’, שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ הַחוֹתָם שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד שֶׁשַּׁיֶּכֶת לַחֵלֶק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הָאוֹת ו’. וּמָצִינוּ בַּזֹּהַר (תיקונים קמה:) שֶׁהַחוֹתָם הוּא בְּחִינַת חֹטֶם.

חלון הצאט
מערכת כי לה' המלוכה
צאט זה סגור למבזקים בלבד ולחברי vip המעוניין לכתוב כאן מתבקש לשלוח בקשה בטופס https://forms.gle/jd6LeHQpmahEHY95A
baruc
***** ישנם שני מצבים עיקריים שהאור יורד אל תודעת האדם.
.
**** מצב ראשון:
.
האור אמור לרדת בצורה קוהרנטית, בצורה ישירה כמו לייזר, בלי הפרעות. מעולם עליון, עד העולם הזה.
אך הבעיה מתחילה, כשאין ישורת בירידת האור, והוא לא מצליח להכנס לכלי.
האור יורד מעולם המחשבה, עובר לעולם הרגשות ואז יורד עד לעולם המעשה.
זאת אומרת, קודם המחשבה נוצרת אצל האדם, אחר כך המחשבה מייצרת רגש, ואחר כך מתחילה הפעולה הפיזית על ידי הנעת גוף האדם לעשות משהו בעולם הזה.
פעולה זו שהאור יורד אל הכלי, נקראת:: “הבורא יורד לדירה בתחתונים” , הבורא מוציא שמותיו, פעולותיו וכינוייו.
.
מכיוון ששם הבורא הוא : “אהבה” והבורא בעצמו אהבה, הבורא יפשט את אור “האהבה שבדעת” על ידי, שמות של אהבה, פעולות של אהבה, וכינויים של אהבה, שאנחנו הנבראים נצטרך לחוות אותם, על פי מרחקים שונים מעצמות האהבה… בין השאר נלמד מה זה “כעס מאהבה (אדם שכועס כי לא אוהבים אותו) , פחד מאהבה (אדם שמפחד לחיות חיים אוהבים) וכו’… נלמד אהבה, גם דרך , מה זה לא אהבה, ודרך מה זה כן אהבה. נלמד ונתנסה בכל האיוושות האהבה של שמות הבורא. על מנת שנדע כמה אנחנו יישיות של אהבה.
.
כאן בעולם הזה, אנחנו רק רואים את העולם של הסמלים שמתקבלים מתנועות תודעתיות של אהבה, שהנשמה עוברת בעולם העליון, ואז נחווה את ההקרנה של הדבר , כאן בעולם הזה.
.
הבעיה מתחילה כשהאדם:
.
חושב א’
מרגיש ב’
עושה ג’
יוצא שהאור שיורד ומשתלשל מהעולם העליון אל הכלי/הנברא, לא מצליח לקבל ירידה חדה לתוך תודעת האדם, ומתפזר לכל עבר.
.
על מנת שהאור ירד אל תודעת האדם, אדם צריך :
לחשוב א’
להרגיש א’
לעשות א’.
.
לדוגמה: אם אני רוחצת כלים, אני צריכה לחשוב על רחיצת הכלים, להרגיש את רחיצת הכלים, ולעשות את רחיצת הכלים.
אך רב האנשים, בזמן רחיצת הכלים, מחשבתם נודדת, לכל מיני מטלות אחרות, כמו להביא את הילדים לחוג. במקביל הם מרגישים איך הבן זוג מזלזל בדברים שהם עושים, ובמקביל הם עסוקים ברחיצת הכלים.
יוצא שהאור / הארה שצריכים לקבל דרך תנועות תודעתיות בעולם העליון, שכאן מתקבלות, כ”סמלים”, של אדם רוחץ כלים, לא מצליחים להיכנס לתודעת האדם.
בלשון של תודעת הנסתר ביהדות, אין קוהרנטיות.
.
מצב שני, זה שהאור לא ירד עד קומה שלמה.
.
**** ירידת האור לקומה שלמה, תעזור לאדם לחיות בהרמוניה.
.
בעיה שניה בהורדת האור אל הכלי, היא שדווקא האנשים הכי רוחניים, שעושים הגות, או מדיטציה, או מטפלים באחרים, נהיים בעצמם חולים.
.
בגלל שרב האור נשאר תקוע בתוך התודעה, ולא יורד לקומה שלמה, מכח הפוטנציאל, לפועל עצמו , במציאות חיי היום יום.
יוצא שהאור שהם משיגים אותו, באמצעות מדיטציות למשל, או טיפולים
baruc
***** תהליך פתיחת דלת העולם העליון על ידי ביעור חמץ פנימי , לפי תודעת הנסתר ביהדות. וזה קורה פעם בשנה, ורק יום לפני ליל הסדר (היום, ברגעים אלו, לכן כדאי להזדרז).
----------------------------------------------------------------------------
כמה חיכיתי שירד הלילה בכדי שאוכל להתחיל את פעולת ביעור החמץ התודעתי. האם ידעתם שרק היום, מתאפשר לכל אדם, ללא קשר בדרגת התודעה שלו, לחוות זמן תודעתי מיוחד מאד, שבו האדם יכול לפתוח דלת בין שני מימדים . דלת בין העולם הזה, לבין העולם העליון, בלי שהוא צריך לעשות עליה רוחנית.
רק היום זה קורה, ורק אחרי צאת שלושה כוכבים בשמים.

כמו שלמדנו, כל מה שרואים מחוץ לגוף, למעשה זוהי הקרנה גשמית של מה שנמצא בעולם העליון, עולמות עליונים, זה עמקי התודעה של הבורא.
לכן, כל דבר שקורה לנו במציאות, מתרחש לנו על התודעה. ובתודעת הנסתר, לומדים כיצד האלגוריתמים התודעתיים משפיעים לנו על ההקרנה הגשמית, שלה אנחנו קוראים מציאות.

***** ביעור חמץ באמצעות נר בחושך.
המטרה של ביעור החמץ התודעתי, הוא לחפש בעמקי ובנבכי תת המודע שלנו, את התנועות התודעתיות הנסתרות והחשוכות, שגורמות לנו, פחדים, חששות, כעסים, שפיטה, לשון הרע, וכל תנועה תודעתית שרחוקה על מד האהבה מהדרגה התודעתית הכי גבוהה, שהיא עצמות האהבה שלא תלויה בדבר.
התהליך של חיפוש החמץ והביעור שלו, הינו תהליך מאד פשוט, אך דורש ריכוז גדול, נוכחות, רצינות אך בעיקר ענוה.

*****
כיצד עושים את מציאת החמץ התודעתי בעמקי תת המודע.
את התהליך עושים בכל רחבי הבית , חוץ מהשירותים.

1. יש להדליק נר רגיל
2. לכבות את כל האורות בבית
3. להתחיל להסתובב ברחבי החדרים. לעבור חדר חדר, ללכת לפינות החדר, לעבור לאורך הקירות, להכנס למקומות הכי נסתרים בתוך החדר, לאור הנר, ותוך כדי התהליך עצמו, להכנס פנימה למחשבה הפנימית.
4. להחזיק את המילה "חמץ" במחשבה ולנסות להרגיש אילו הרגשות "מחסור" "פירוד" "פחד" "שקר" מתחילות להציף אותנו תוך כדי החיפוש עם אור הנר, בחדרים החשוכים.
5. ממשיכים בתהליך, עד שמרגישים שדמעות שחונקות את הגרון מתחילות לעלות מתוכינו. ממש לתת לדמעות לעלות ולהציף את כל גופינו, לשטוף את החמץ.
6. הדמעות עצמן שמגיעות מעמקי הנשמה שרוצה להרגיש נקיה, הן אילו שיפתחו את הדלת בין הממדים, ואור עצום ישטוף את התודעה שלנו, וינקה את החמץ הנפשי, התודעתי והרוחני.
7. לאחר תהליך הניקיון שיכול לקחת מינימום עשר דקות ועד כמה שאתם מרגישים שצריך. (מקובלים שדברתי איתם, ספרו שלפעמים זה לקח להם אפילו עד שעות הבוקר, עד שעלה האור ממש, כי הם נכנסים עמוק מאד, לבחון את העולם הפנימי שלהם שמקרין לעולם החיצוני, על כל דבר פעוט)
לאחר התהליך עם הנר והדמעות שהציפ
baruc
קצת טעימות מהסודות הנסתרים שקשורים לחג הפסח, לפי תודעת הנסתר הקדמונית ביהדות.
.
חג שמח לכולם.
קריעת ים סוף, זה התהליך התודעתי של קריעת ה"סוף" וההתגלות לאין סוף. כי קריעת ים סוף, נעשתה בתודעה. כשכתוב לנו בתנ"ך שבני ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר, אנחנו שואלים את עצמינו... איך? את המדבר הזה גומרים בשלושה ימי הליכה.

הסוד הוא, שזה לא ארבעים שנה במדבר, אלא ארבעים שערי תודעה, שהתודעה הקולקטיבית של עם ישראל, היתה צריכה לעבור, ולעלות מדרגת התודעה: ארבעים ותשע דטומאה... כאשר טומאה, זה מלשון "אטום".
מה שאוטם את התודעה, וקדושה, זה מה שמקדם את התודעה להתפתח לעבר מטרת האהבה והאחדות.

הכל זה עולם תודעתי וההקרנה מתקבלת כאן בגשמי, כתודעת חלקיק שהוקרסה. סוד קריעת ים סוף, זה שהגבול נפרץ והתבנית נשברת, והבורא מתגלה. וכאן אנחנו צריכים לתת מתן תוקף לנוכחות של הבורא בביתינו. זה היום שצריך להתבודד, אתם עם הבורא... להתפעם, ולהתאהב. השם המפורש של הבורא הוא: אהבה. כך כתוב לנו בספרי תודעת הנסתר.
אהבה זה לא לאבי דאבי, או אהבה בין גבר לאישה, כי בעולמות העליונים, אין פיזיקאליות ולא גופים.
אהבה זה הכח שמרכיב את כל היקום, מלשון א' הבה. שזה אומר, הכח שמחבר ושומר על תשתית רקמת האחדות שהכל בנוי בתוכה.

אם חס וחלילה, אדם פוגע ברקמת האחדות שכבר מתקיימת, על ידי לשון הרע, שיימינג, עצבות דטומאה, פחד דטומאה, כעסים, שפיטה וכו'. זה נקרא "עבודה זרה" , כי תנועות כאלו בתוך יישות אלוקית, זרים לה. כי אנחנו נבראנו בצלם אלוקים, שאין קשר לעצבות, כעסים, פחדים למהות שלנו שהיא אהבה.
לכן הבריאה שיש לה מערכת חיסונית לשמור על האחדות, תשלח יסורים לאדם, כמו מחלות, כאבים, תאונות, וכו'... על מנת לעצור את הנשמה, שתתבונן על עולם האשליה שהיא נותנת לו כח לנהל אותה.
ותגרום לנשמה לשאול שאלות ושהיקום ישלח לה תשובה.

זה מה שנקרא: "לחזור בתשובה" . האדם שואל, הבורא עונה תשובה. וכל שאלה, זה כלי להורדת אור שזה התשובה, עד שהאדם מזדכך על ידי שאילת שאלות יקומיות..
.
כל הגמרא מבוססת על שאלה ותשובה, ובעולם העליון, אנשים שחוו מוות קליני, מספרים על השאלה שהחזיקו בתודעתם, ומיידי חוו את התשובה, כי שם אין זמן ומרחב.
עד ששבו דרך המנהרה התודעתית של האור.

כשכתוב, שאסור לעשות פסל או תמונה, הכוונה, לא להגשים את העולם הזה, כי אין עולם פיזיקאלי, ולא לתת כח לסמלי האשליה שהמח מייצר לנו מאותות חשמליים, כי כלום לא נמצא באמת מחוץ לגופינו. זה הכל רק תודעה.
.
בשפת הקודש, לא רק מסתכלים על הויזואליה, אלא גם על הסאונד. זה משמעות של שם לפי הסאונד, או אותיות מתחלפות .
י. ה. ו. ה. מלשון התהוות
א. ה. ב. ה מלשון א' הבה התאהבות.
.
**
baruc
[10:24, 19/4/2019] ‪+972 52-657-5533‬: ** ישנם ארבעה סוגי תקשורת של הנברא עם הבורא
מדבר בתודעת הנסתר, זה מלשון דיבור. וזו דרגת תודעת נפש. הדרגה הנמוכה ביותר... דיבור זו הדרך שבא הנברא מתקשר עם הבורא

רוח- דרגת התפילה, האדם מתפלל לבורא

דרגת הנשמה - תקשורת דרך שירה. מקובלים רבים כתבו שירה, בינם לבין הבורא

. דרגת חיה - תקשורת דרך ניגון... מקובלים אחדים, עלו לעולמות עליונים והביאו משם ניגונים, ניגוני הבעל שם טוב, ניגוני אשלג וכו'

דרגת יחידה- דרך התקשורת היא ריקוד. זו כבר אומנות בפני עצמה, כי כאן נכנסים לעולמות עליונים דרך ריקוד, התבטלות, עשיית סלטות ותנועות תיקון על התודעה, תוך כדי הריקוד.
לרקוד עם הבורא, זה לקום בבוקר, ולהגיד לבורא, אני רוקד איתך. כל דבר שאתה שולח לי היום, אני פשוט מתנהל לפי מה ששלחת, מקבל באהבה, מתבונן ומוצא, מה רצית שאלמד היום שקשור לאהבה. דרך מה זה לא אהבה ודרך מה זה כן אהבה.

מי יתן ושישאר לנו האור אין סוף בתוך כל תא בתודעה המוקרסת שלנו גם כגוף וגם כנשמה כתודעת גל.
baruc
בבריאה חוק האיזומופריה עובד להפליא, והוא פועל מהגלקסיות הכי גדולות ועד החלקיקים הקוונטיים הכי קטנים , דבר אשר משמר את המכנה המשותף של שפת הבריאה על כל רבדיה. מבחינתי אין איפא ואיפא בין בני האדם. לא בגיל, ולא בתרגיל, לא בדת, לא בלאום, לא במגדר ולא במצב האישי או הסוציואוקונומי.
.
למדתי כבר למצוא את הבורא בכל אדם ואדם, ולראות השתלשלות של אירועים בטבע, מקבלים אפילו ביטוי בתוך התודעה הקולקטיבית והפרטית של האדם. לכן כשאני מדריכה לקוחות פרטיים, אחד על אחד, אני מתבוננת עליהם כעוד מלבוש של הבורא, רק בתצורה שונה. אין מולי אדם, אלא יישות אלוקית וזה הדבר היחיד שאני רואה, מרגישה וחווה.
.
כעת רק ניתן לאפשר לאותו אדם להזכר כיצד מתחברים לתודעה האלוקית, לעולם האמת, וכמה שיותר להתנתק מעולם האשליה.
.
כמה שעולים בתודעה, כך גם התרגום של המציאות של הכרה אנושית שהשתחלפה להכרה אלוקית, מקבלת תרגום בהתאם לדרגת התודעה שהיא נמצאת, ומובן שמגיעים איתו השגות תודעתיות, עם כל שלב ושלב. לי כבר מזמן אין אפשרות לראות את העולם כעולם פיזיקאלי, אלא אני כבר רואה את הכל כמחובר. אני רואה את הכל כרשת של אדוות, שפעולה אחת במקום ובזמן מסוים משפיעה על פעולה שניה במקום אחר בעולם ובזמן אחר. מדוע? כי הכל קשור להכל, וקוראי הפוסטים כבר למדו, שאפילו הנפרדות היא אשליה. כי אם אני אוריד את העור לכל האנשים בעולם, ואני אגע באדם אחד בלבד, כולם ירגישו כאילו אני נוגעת גם בהם, וכולנו מחוברים בניורוני האמפתיה במח.
.
.

******* "עלמא דשיקרא ועלמא דקשוט - עולם השקר ועולם האמת, לפי תודעת הנסתר ביהדות.
.
.
אנו חיים בתרגום של עולם אשלייתי לחושים שלנו, בתודעת הנסתר, בארמית זה נקרא: "עלמא דשיקרא" ולכן עושים המון טעויות בתפיסות החיים שלנו. שחלקן אפילו מסכנות חיים, או עושות נזקים רבים. מדוע ?
.
לבריאה יש המון חוקי אקסיומה שלמדנו עליהם בסמינרים של כיתות, וזה מתקשר כבר ללימוד : "עלמא דקשוט" - עולם האמת. שפועל לפי מערכת חיסונית של אחדות הבריאה.
.
חוקים כמו:
.
מה שאתה רודף אחריו יברח ממך
.
ממה שאתה בורח זה ירדוף אחריך
.
עולם הניגון על הקלידים הלבנים והשחורים
.
גילוי מתוך האפשרויות
.
מה שתזלזל בו, יזלזל בך
baruc
אין זמן ואין מרחב, הכל כתוב והרשות נתונה. כל המציאות מתקיימת בו זמנית, ולאדם יש יכולת לשוטט עם התודעה שלו, על כל עמודי הספר שנכתב מראש.
.
לאדם יש אפשרות לגרום למציאות להתיישר אליו, לפי דרגת האור האלוקי שהוא מחזיק, בדרגת האחדות שלו וקיום ואהבת לרעך כמוך. תודעת הייחוד.
.
הבורא הוא לא זה שמסתיר את עצמו, אלא האדם מסתיר את עצמו מהבורא- המון תלמידים חוו ניסים אחרי ניסים מעל הטבע, כשהבינו את זה.
.
לא אתם אילו שצריכים את הדברים, אלא הדברים צריכים אתכם, כי אתם ישות שעושה פוטוסינתזה לאורות אלוקיים, לקבל התגשמות.
.
. זכות הבחירה שיש לתודעה הקולקטיבית שמתאחדת, שיכולה על ידי אחדות או אי אחדות "להושיב את הבורא על כסא דין (גזירה) או כסא הרחמים (אחדות ואהבה).

.
שמץ מינהו
.
ועוד ועוד..
.
**** עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני
.
חוק אקסיומתי חשוב מאד הוא, שעולם פנימי מקרין לעולם חיצוני. אין באמת שני עולמות. יש רק עולם אחד פנימי, וכל תנועה שעוברת על האדם בתודעה, כאילו מסתכלת בתוך מראה שאנו קוראים לה: "מציאות" .
.
כל מה שקורה לאדם, זה רק השתקפות במראה שמאפשרת לנשמה שלנו, לראות מה מתחולל אצלה בפנים, ואילו תנועות הנפש של האדם עוברת, ואותן תנועות בתודעת האדם , מקבלות בסך הכל תרגום "ויזואלי". ממש כמו סמלים של אימוג'י בסלולרי..
.
אך זכרו, המציאות כלל לא נמצאת מחוץ לנו. המציאות נמצאת מאחורי הסמלים של האימוג'י.

למעשה הדעת של האדם מתחברת כל הזמן לתתי תודעות , ובהתאם לחיבור שהיא התחברה, זה התרגום והחוקים של התודעה שפועלים בדרגה שהתחברנו אליה, זו המציאות שנחווה.
baruc
***** מהם חלומות .

חלום זה בסך הכל , כיס תת תודעתי, שדעת האדם מטיילת בו, לרגעים מסוימים, וחווה שם תיקוני תודעה, של תנועות תודעתיות שהיא לא הספיקה לחוות בזמן העירות שלה. בחלום פשוט משלימים לדעת האדם, את תנועות התודעה שדעת האדם היתה צריכה לסיים לאותו יום.
דעת האדם, עוברת מסטאטוס של תודעה אחד לסטאטוס של תודעה שניה, בין מימדים ומציאויות מקבילות. (נדרש פוסט)
.
בדיוק כמו בחלום, אנחנו בטוחים שאנו חווים מציאות, ובטוחים שמפעילים את חמשת החושים שלנו, רואים, שומעים, וכו', כשלמעשה אנחנו ממש לא, וכשאנו מתעוררים אנו מגלים שהדעת שלנו, פשוט טיילה במציאות שהיתה "אשליה".

חלום לא נועד שיפרשו אותו, כי גם ככה הפירושים יהיו לפי האמת הסובייקטיבית של החולם או המפרש. חלום נועד להשלים תנועות תודעתיות שדעת האדם צריכה לעבור, ולכן, רב פרשני החלומות, מפרשים לפי האמת הסובייקטיבית של עצמם ולא לפי האמת האובייקטיבית של הבריאה. כי הדברים שרואים בחלום, זה כלל לא תואם לפירושים האמיתיים שתודעת האדם חווה.
ובתודעת הנסתר לומדים, שחלום זה בסך הכל הרהורי ליבו של האדם, שמקבלים סימליות, בסטאטוס של תודעה, שאין שם מרחב וזמן ולכן גם אין גבולות ויש ערבוב חושים.
כל מראה ויזואלי בחלום, זו תנועה תודעתית שאין קשר כלל לאיך שהסמל שלה נראה. ובהתאם לדרגת התודעה שדעת האדם נמצאת, אילו החלומות שהוא יחווה, כי זה בסך הכל בא לתקן לו את התודעה, ולא להעביר לו שום מסרים.

המון אנשים רצים לפרש את החלום דרך ספרים שעוסקים בנושא, או אנשים שמפרשים להם חלומות. אין קשר בין פירוש החלום לפי האמת הסובייקטיבית שהאדם מפרש, לפי האמת האובייקטיבית של הבריאה. המושגים של כסא שזה התכנסות התודעה או שולחן , שילוח אורות, ליוותן, ליווי , עז, נחישות ותעוזה, נחש, לנסות לראות בחשכה ולנחש... ואין קשר לפיתוי ומיניות למשל, כמו שמציגים בגלל פיתוי הנחש את חוה... , רצפה, חלון וכו'... הם שונים לחלוטין מסתם להגיד פירוש לפי מה שאנחנו חושבים...

.
מכיוון שחלומות הם תנועות תודעתיות, שמעצבים לנו את העולם הפנימי, תוך כדי שינה, ישנם מצבים שנראה את ההשפעה שלהם לאחר מכן, גם במראה של העולם החיצוני.

.

בחלומות מסרים גבוהים מגיעים כשהם רק בדרגה גבוהה מאד, כשרוח הקודש שורה על האדם.
לא פעם פנו אליי אנשים שאמרו לי שהם לא חולמים, או לא זוכרים חלום. אין אדם שלא חולם, כי אחרת זו יישות אלוקית שלא עוברת את המשך תנועות התודעה שהיא צריכה לעבור כאן. אם אדם לא זוכר את החלום, זה מעיד על כך, שהוא לא מזוכך במידותיו, ולכן משכיחים ממנו את החלום.
.
אומנם בחלום וגם במציאות, העין רואה שולחן, אך שולחן זה רק סמל האימוג'י של תנועה בתודעת האדם,
baruc
שנקראת : "שילוח" . וכסא זה סמל /אימוג'י , ממש כמו סמיילי בסלולרי, שמה שיוצר לנו את ההקרנה של הצורה שלו, זה התנועה התודעתית שנקראת: "התכנסות" ... הרי אפילו לפי המדע, אין אנו יודעים איך באמת נראה כסא, ואיך נראה שולחן, כי העין שלנו קולטת רק תנועות סיבוב של אלקטרונים שמתסובבים מסביב לגרעין האטום. לכן אנו רואים רק תוצאה של "הקרנה" בצורת כסא או שולחן, אך לא באמת יודעים איך נראה כסא או שולחן.
.
בתודעת הנסתר ביהדות, המקובלים כלל לא מסתכלים על העולם של האשליה ולא מנתחים סמלים, עבורם זה העולם של הסמלים שמתקבלים ממהירות האור של הפוטונים שמייצרים לנו "אשליה" שיש משהו לנגד עייננו, כשלמעשה אין באמת שום דבר מחוץ לגופינו. בתודעת הנסתר עובדים עם הרגשים , ההרגשים הם הקודים הרוחניים והתודעתיים שבונים לנו את ההקרנה שלה אנו קוראים "המציאות הפיזית."
.
בסמינר, כשאנשים עלו על הבמה וסיפרו את סיפורי חייהם, התלמידים למדו לעשות "הרגש הזולת" , דרגה תודעתית יותר גבוהה מיכולת "הרגש הזולת" נקראת: יכולת: "שמיעה רוחנית".
.
**** מהי שמיעה רוחנית.
.
שמיעה רוחנית, זו יכולת שיש לכל אדם, אך צריך להתחבר לתודעה שמאפשרת אותה.
.
למעשה אין קשר בשמיעה רוחנית , לחוש השמיעה.
.
כל דבר ביהדות, אפילו בכל תפילה, כשמופיעה המילה "שמע" , כמו "שמע ישראל" ... "נעשה ונשמע" ... אין קשר לחוש השמיעה, אלא למילה "משמעות".
.
חוש השמיעה הרוחנית, זה למעשה יכולת לסרוק. ממש כמו שיש לך ברקוד, או סקאנר, אתם יכולים לעמוד ליד משהו, או מישהו, ופשוט לסרוק אותו ולקבל מידע על הנשמה, על תנועות התודעה שהוא עובר, מדוע הוא תקוע בחייו, מה הדרך לממש את שיא הפוטנציאל , מה נכון לו, מה יקרה אם הוא יבחר בזה או בזה וכו'...
.
וזו יכולת שכל אחד ואחד יצטרך להגיע אליה, כי לשם התודעה של עם ישראל אמורה להגיע, ובקרוב מאד.
.
מה יקבע את הצלחת האדם ? זה החיבור של הדעת שלו אל התודעה הנכונה.
baruc
**** מה זה תודעה לפי המדע.
.
עד היום, המדע הכי עדכני לא יודע להגדיר מה זה תודעה. גם אם היתה פעם תאוריה שנקראת תורת המיתרים, שרב המורים הרוחניים שלא מעודכנים ממשיכים ללמד אפילו כעת, את מה שכבר הופרך מזמן, וכל שני וחמישי יש תאוריה אחרת, המדע לא מתקרב אפילו להסביר מה זה תודעה.
.
מדוע ? כי העולם הפיזיקאלי לא באמת קיים. אלא מה שמתקיים לפי המדע, זה רק הסתברויות של גלים פוטנציאליים, שעד שהאדם לא שם את תשומת ליבו על נושא מסוים, אותו גל, שזו אחת מהאופציות שמתקיימות בו זמנית, עדיין לא קיבל ביטוי מהכח אל הפועל.
.
כשעשיתי הרצאה באחת האוניברסיטאות, עמדתי על הבמה לפני המדענים, ופשוט נאלצתי לשים להם מול הפנים, את העובדה שהם הכי מפחדים ממנה, ולהגיד להם: "המלך הוא עירום" . אתם בודקים פיזיקאליות ועושים מחקרים, על מה שגדולי המדענים בכל הזמנים אמרו, אין באמת עולם פיזיקאלי, אז מה אתם בדיוק מודדים ?
.
מיותר לציין כיצד קיבלו את המסר הזה. אבל חלקם באמת ניגשו והתעניינו, להבין בתודעת הנסתר ביהדות, וחלקם הסתגרו. אחרת צריך לשנות את כל ספרות הפיזיקה ויש מצב שחלק אפילו יאבדו את מקומות העבודה שלהם.
.
למעשה, כמה שמתרחש תהליך אחישנה שהתלמידים והקוראים למדו על כך, כך אנו עדים לתופעה ולגילויים של המדע, שמיום ליום מתקרב יותר ויותר לידע שקיים בתודעת הנסתר ביהדות.
.
בתודעת הנסתר ביהדות, הידע הזה כתוב לנו כבר בזוהר. אם הכל בנוי מאטומים, וכל אטום בנוי מ99.999 אחוז חלל ריק, אז אין באמת חומר, והכל למעשה מחובר.
.
תתארו לכם כיצד מגיבים הלקוחות שלי, כשאני מסבירה להם שכל מה שהם עומלים ורודפים אחריו, לא באמת קיים באופן פיזיקאלי, וזה לא אני אמרתי, אני מביאה להם נתונים מדעיים. ועוד יותר כיצד הם מגיבים שהם נחשפים לעובדה, שחמישים מיליון איש שחוו מוות קליני, אמרו: נישארתי אותו אני. היישות הזו שחושבת ומרגישה, היא נצחית, רק החזירו אותי לחיים כי אמרו לי שהזמן שלי עדיין לא הגיע לעזוב את המימד הזה, או לא השגתי עדיין את מה שהייתי צריך לעשות כאן. אז הם גם מבינים, שאף אדם לא לוקח שום דבר איתו מכאן אחרי שהנשמה עוזבת את המימד הזה. וכשפותחים לנשמה ומגלים לה את מה שהיה נסתר ממנה, רובם בשוק, ששבעים שנה בממוצע, בזבזו את חייהם ברדיפה ופתחו תלות אחרי משהו שאין לו טעם והוא אשליה גמורה.
.
תתארו לכם את ההלם הראשוני שאני נמצאת עם אנשים שרובם חיים בתוך בריכות של כסף, מותגים, מכוניות מפוארות, בתים של המאיון העליון, יאכטות, ואז באה איזשהי ישראלית קטנה ונסתרת, ומיידעת אותם, שגם הגוף שלהם שהם משקיעים מאות אלפים לטיפוח שלו, גם הוא הקרשה של תודעה.
.
תתפלאו, אבל זה בדיוק מה שהם זקוקים לשמוע. כשח
baruc
אבל זה בדיוק מה שהם זקוקים לשמוע. כשחיים בכזה פאר , שלא באשמתם, אלא רובם הם יורשים ונכנסים למציאות הזו, כמה רגיעה הם מקבלים פתאום, שמישהו באמת מלמד אותם, כיצד העולם הזה עובד. ועוד יותר הם שמחים לדעת, שהם כאן בשביל מטרה מסוימת ויש להם יעוד רוחני ולא רק גשמי.
.
אז מבחינת המדע עד לא מזמן, המדענים חשבו שהמח מייצר תודעה. בזוהר אצלינו מוסבר כיצד התודעה למעשה מייצרת מח. ומיום ליום אנו עדים לכך, יותר ויותר.
baruc
***** שאלה:

מטריד אותי משהו יקירה לא יודעת אם קשור לכאן: העם מפולג, השכינה זועקת לאנרגיית האחדות, ממש יכולה לשמוע אותה, העם הזה עוצמתי מאוד באחדותו, אני חושבת שאנחנו לא ממש מבינים עד כמה. ניסים קורים כשהוא מאוחד והוא לא, מה קורה עם זה? טריגרים יגיעו על מנת לאחד, כולל מהגויים שכמהים " ...............

***** תשובה:

צודקת, אכן... העם מפולג, כאן בעולם הזה, אך בעולם העליון, הנשמות מאד מחוברות אחת עם השניה... ובונות נשמה אחת.

לבריאה יש מערכת חיסונית, שאחראית לשמור על רקמת האחדות שלה. אך היא עושה זאת בשני אופנים. או יסורים, או תודעה. ובמילים יותר קבליות, או תורה, או דרך ארץ. ... אם העם לא מאוחד, ישנה גזרה. ולא מתוך עונש, אלא מתוך עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני, של התודעה הקולקטיבית. ואם עם ישראל מפולג, אנשים מדברים לשון הרע אחד על השני, מה שהיה בבחירות, היה שפל המדרגה, שיימינג שעושים על ילדים , חרם שעושים בבתי הספר על ילדים, בני זוג שהם אלימים וכו'... כל זה בונים תודעה קולקטיבית של פחדים, חששות, לחצים, וכו'.. וזה יתורגם למצבים שישמרו על האחדות, כמו מלחמה, שכולם צריכים להתפלל, רעידות אדמה, חס וחלילה, טילים , שריפות גדולות , אסונות... ואז רואים את עם ישראל שיש לו לב ענק, מנחמים אחד את השני באחדות... זו דרך אחת, ונקראת "יסורים" מלשון להסיר את מה שמסתיר לנו להיות יישויות אלוקיות..

כשיש גזרה, המקובלים יפנו לעם ישראל לעשות צום. על מנת שהרוח תגבר על החומר.

מצד שני, אפשר דרך העלאת התודעה... ללמוד שהכל זה הבורא, וכל אדם הוא חלק חשוב בפאזל, והוא מתגלגל רק בשביל לתקן מצבי אהבה, וכולם עדיין כניצנים שרק נפתחים כעת... ואז עם ישראל מתאחד דרך תודעה קולקטיבית של לב אוהב וחם, ודוגמה טובה שאיחדה את עם ישראל, זו להקת שלוה, שהתגלתה פתאום וקיבלה פרסום, ועם ישראל התאחד לאהוב את השונה, ולראות בו את המיוחדות.

ככה או ככה, מבניות הבורא תמיד תשמור על רקמת האחדות. הכל תלוי על איזה כסא אנחנו מושיבים את הבורא.

כסא הדין, שמפעיל חוקי אקסיומה , כמו ילד שמכניס אצבע לחשמל, ומתחשמל . זה לא שהחשמל כועס על הילד, זה פשוט, חוק אקסיומתי שמופעל.

או כסא הרחמים, שזו התודעה הקולקטיבית שהיא אוהבת, מקבלת אורות גבוהים לתודעה, בלי צורך לעבור יסורים.

בסיפורי התנ"ך, אפשר לראות בבירור, שהיכן שעם ישראל היה מפולג, וגם בהיסטוריה שלנו, כמו במגילת אסתר, שלטו עלינו האויבים.

כשעם ישראל הפך ליישות אחת, אי אפשר לגעת בו, כי הוא מקבל את כח האחדות של הנחיל. הסופר אורגניזם.

לא סתם כתוב לנו "והיום נהיית לעם" ... לא כתוב נהייתם, אלא נהיית. גוף אחד מאוחד ומיוחד.
baruc
בקרוב יעלה מאמר ****
כיצד להכין תודעתית את עצמכם לאורות גבוהים בספירת העמר, על פי תודעת הנסתר ביהדות. ומדוע אנחנו מרגישים כל כך עייפים. (מתוך ספרי המקובלים ביהדות)
אנונימי121629 IL
אנונימי126044 BR
אנונימי128601 IL
אנונימי131479 IL
אנונימי135104 IL
אנונימי135144 IL
אנונימי135397 US
אנונימי135412 GB
מס' משתתפים בצאט: 8