זהו פוסט נוסף בקטגורית "אואזיס"
כיצד להכין תודעתית את עצמכם לאורות גבוהים בספירת העמר, על פי תודעת הנסתר ביהדות. ומדוע אנחנו מרגישים כל כך עייפים. (מתוך ספרי המקובלים ביהדות)
כולנו חוגגים את פסח מלשון לפסוח, אבל על מה באמת אנחנו צריכים לפסוח? ולמה מרגישים שמפילים עלינו עייפות בעל כורחינו?
הסוד של זה, נמצא בתנועה התודעתית, בתוך שם החג.
"פה חס"… עלינו לחוס עם פינו על נשמת אדם אחר, ולפסוח על הרצון של האוטומט, שפינו מדביק לה תווית שופטת, שיכולה חס וחלילה, לכלוא את הנשמה האחרת, בכיס או בהיכל תודעה בעולם העליון. כי ריכלנו או שפטנו. זה ממש צריבה תודעתית על תודעת אדם אחר, שאיתה הוא יעלה לעולם העליון. לשון הרע, זה לא קשור לדברי שקר. אלא לתווית שאדם אחד, שם על השני. ואז זה מהרע לעוד חלק של הבורא עצמו.
אז הנה קצת סדר, שיעזור לנו לעשות סדר באחישנה שאנו עוברים ונעבור בשנים הבאות, ונוכל להביא את המשיח ולהכין לאורותיו כלים…
המשיח עצמו זו תודעה גבוהה, שיש בתוכה את כל האורות במבניות הבורא.
כשאומרים, "משיח יבוא על חמור לבן" , חמור זה מלשון חומר, ומשיח זה מלשון רוח. זאת אומרת, התודעה תגבר על החומר.
ואנו עדים כעת לעידן הזה, שאפילו במדע, כבר המדענים הכי גדולים טוענים שאין חומר והכל זה רק תודעה.
.
כאן בעולם הזה, התודעה הזו, תוקרש לאדם שיכיל את האורות האלו.
המשיח הוא אנדרוגינוס. תודעה זכרית ותודעה נקבית, בדיוק כמו כל אחד מאיתנו… גם אשתו תצטרך לקבל אורות כמוהו…
נכנסנו לספירת העמר, אור גדול יורד כעת על התודעה שלנו, ולכן מחלקים לנו את האור בתשלומים.
כשיש כלי שהאור גדול עבורו, נרגיש עייפות גדולה, ובליקוטי מוהרן, הדבר מוסבר היטב, שמרדימים את הצדיק לפעמים, להכיל אור גבוה ולכן מפילים עליו תרדמה.
ובעידן המשיח, זה אור גבוה במיוחד.
עם ישראל זה השכינה הקדושה. כל הנשים והגברים, בונים את השכינה.
השכינה מורכבת משישים ריבוא חלקים… שזה רק 600.000 גברים. אבל כל גבר, הוא פלגא גופא, חצי גוף, כי תמיד הוא צריך את חצי הנשמה שלו שזה האישה. לכן, האישה נכללת אוטומטית עם הגבר, כשאומרים שישים ריבוא.
מתוך השישים ריבוא, שמרכיבים את השכינה, או נשמת אדם ראשון… מתפרסים עוד אנשים, כי עם ישראל הוא מיליוני אנשים. אבל אילו נקראים "ניצוצין".
למשל, אם נדבר בשפה קבלית. וצריך לזכור שזה הכל אין עוד מלבדו. וזה התפרטות אורות הבורא.
ישנן נשמות כלליות… שהן מספירות שורשיות, והניצוצין הם מספירות דספירות דספירות דה ספירות… ותלוי בדרגת הרזולוציה שהן נחצבו…
כשנשמה כללית תעשה אצלה תיקון, היא גם תשפיע מהאורות שלה על הניצוצין שמתפרטים ממנה…
למשל: כאן בעולם הזה, הכי קרוב אל האור זה: גבר, שהוא "כתר דה כתר" , ואשתו תהיה "מלכות דכתר" . האנדרוגינוס שלו. זו נשמה אחת שהתפצלה לשניים. לתודעה זכרית ותודעה נקבית.
האישה תמיד תהיה "מלכות"…כי היא אמורה לקבל אור מהחצי שלה הזכרי… לכן היא נקראת "כלי" מלשון להכיל את האור.
בסדר הבריאה, אור צריך להיות עם הכלי שלו. בדיוק מאותה ספירה, על מנת שהשכינה תהיה מחוברת לפי סדר מבניות הבורא, שתוכל להתחבר אליו בהשתוות הצורה.
אבל אילו נשמות כלליות, ואז הן מתחילות להתפרט…
התפרטות במבניות של הבורא זה כמו: "חסד דהוד דתפארת דיסוד דנצח"
וכך זה אין ספור קומבינציות שאור הבורא מתפרט ומוציא שמותיו, פעולותיו וכינויו.
השם המפורש של הבורא נקרא: אהבה. ומבניות הבורא היא רק מבניות של אהבה. הבורא מגלגל את חלקיו לפי מצבי החיים של מדדי אהבה שיש עוד להשלים מהכח אל הפועל. כי רק זה בונה שלמות של המבניות שלו.
הנשמה של האדם כאן בעולם הזה, מתגלגלת רק עם מה שצריך לתקן. החלקים המתוקנים שלה, נשארים בעולם העליון, וכאן נראה רק את החלקים הלא מתוקנים שלנו.
התיקון הוא רק מצבי אהבה שלא תלויה בדבר. אם בגלגול קודם, לא תיקנו סיטואציית חיים של אהבה, נתגלגל לתקן אותה כאן עם אותו חלק נשמתי בדיוק של אדם אחר.
כאן בעולם הזה, לא פותחים לנו לדעת את מכסת האורות שהנשמה שלנו צברה, וזה נסתר מאיתנו… נדרש לעבור את כל מצבי האהבה, על מד האהבה של הבורא. בכדי להגיע להשתוות הצורה לבורא. עצמות אהבה. זה נקרא שהשגנו "דבקות". כי כשיש השתוות הצורה, אתה נהיה הדבר עצמו…
לכן, כל מה שאנו עוברים כאן בתור מלבושים של הבורא. זה רק בחלק ה"לא מודע", אל השלמות שהוא כבר.
זה מסע מדהים שהבורא עובר עם עצמו… אך זה מבניות של הבורא. כל התחנות שמתפרטת בהם עוד אהבה, זה מבניות הבורא…
זו לא תוכנית, זה מבניות… ולחלק שכאן שעובר את המסע, יש רק אתגרי התבוננות על סוגי אהבה… והוא רק נזכר מה זה לא אהבה או מה זה כן אהבה.
למעשה, זה שני חלקים בבורא, כי הכל זה אין עוד מלבדו… החלק שהוא שכינה, שזה כלי שמקבל את האור הבורא, ולכן הבורא, כל פעם מרחיק את הכלי, בשביל לייצר הפרשי פוטנציאלים של דרגות אהבה בתוכו.
בגלל זה כל אדם נראה שונה, ויש לו תכונות שונות. אבל הוא בעצמו, הפרש פוטנציאל של אהבה…
עם ישראל, נקרא, אהובתו של הבורא. ואנחנו מתפללים "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכנתיה"
התפילה, היא כח מתן התוקף, שאהובת הבורא, תתחבר עם הבורא.
כל הקונספט גבר ואישה, זה אותה מבניות איזומורפית, של הבורא ואהובתו. רק שכאן זה מקבל רק סמלים של גוף.
בעולם העליון, אנחנו נראים אותו דבר בדיוק, רק עם כל מכסת האורות שצברנו כל הגלגולים, ושם אנחנו יישויות אוריות. לפי מעשי החסדים שעשינו, ועבודה על המידות בהשתוות הצורה לבורא.
בעולמות העליונים, רואים פרחים, מלשון הפרחת קונספטים ומשמעויות, ולמעשה אדם שאני רואה, הוא קונספט שיוצא מתוכי. בגלל זה במוות קליני, או בהגות, ניתן לחוות שאני ממש האדם האחר, ואם עשיתו לו רע, אני אחווה את זה על עצמי.
האורות בונים חלוקא דרבנן. אבל שם זה נבנה על פי רק מה שעשינו ולא על פי מה שלא עשינו. רק מידת האמת של הלב וכוונת מעשה החסד, בונה את האור…
בזמן המדבר עם ישראל כבר היה מחווט בתודעתו להתחברות עם רוח הקודש.
ישנה
אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא
במדבר היתה לנו עזרת "דלעילא" (מלמעלה)
כאן בעולם הזה, רק באמצעות העלאת התודעה וקיום ואהבת לרעך כמוך, ממש…זאת אומרת, כל אדם שאנחנו רואים אותו, חווים אותו, זה הבורא בכבודו ובעצמו רק בצמצום. אז הכי אבסורד זה, שכשאדם אחד מפחד מאדם שני, זה כאילו שהבורא מפחד מעצמו? לכן, חשוב להבין שזה למעשה הבורא מול הבורא, ולכן יש לשמור בין חלקי הבורא את קיום עצמות האהבה. כשמקיימים את זה. זה נקרא שיש לנו עזרה מ"דלתתא" (מלמטה)
המשיח, קיים כבר בעולם הזה, רק הנשמה שלו עם כל האורות המלאים, נמצאת עדיין בהיכל עליון שנקרא "קן הציפור"… המושג "תיקון" מגיע משם ההיכל של המשיח, קן ציפור.
בזמן שתהיה גאולת הדעת, קץ הימים, נשמת אותו אדם שנמצא איתנו כאן, תתחבר אל החלק שלה עצמה כאן… ואז יפתח לו הידיעה… ידיעה זו התחברות.
בית המקדש, זה הלב… והוא יקבל את אורותיו. ויתחבר עם החלק הנקבי והחלק הזכרי.
למעשה, כל עם ישראל, בונה את המשיח. כי בתוך כל אדם, יש את כל העולם כולו, כולל כל האנשים… וכל העולמות.
אנחנו נמצאים בתוך הבורא… עולמות התודעה, נמצאים בתוך הבורא… ולהגיע אליהם, זה רק דרך הלב. לא השכל. רק הלב.
כל פעולה שאנחנו עושים בעולם הזה כענפים, משפיע עד העולמות העליונים על השורשים.
היום אנחנו בתקופה שאסתר מתחילה להתגלות כהדסה.
אסתר זה מסמל את הבורא. מלשון הסתר, והדסה, את הריח, מלשון רוחניות.
הרוח של הבורא מתחילה להתגלות…
ולכן עם ישראל עולה בתודעה ויכול להבין ולהכיל מידעים כאלו.
והנבואה שידעו את הבורא מקטן ועד גדול, כבר החלה. זו לא ידיעה מהשכל, זה התחברות מהלב. הלב מצא…
בעולם העליון, יש נהר, שנקרא "נהר כבר" .. והוא מתחיל להשקות…
**** תחנות החיים במבניות הבורא ****
.
אסביר כעת מצד הכלי, אך מי שעושה שחלוף מהכרה אנושית להכרה אלוקית, יצטרך להרגיש מצד האור. מצד האור, הכוונה שהאדם יודע, שהבורא זה הוא. ולכן, זה כאילו הבורא מסביר ומזכיר לחלקים בתוכו, ומביא את חלקיו לדבקות).
.
תודעת האדם (שהיא חלק מתודעת הבורא שבצמצום), ממשיכה להוריד את אורותיו של הבורא, עד לעולם הזה. העולם הזה אינו עולם פיזיקאלי, אלא תודעתי. התפרטות אור הבורא לחלקים חלקים אין ספוריים, יחד עם היותו שלם, נקרא "שלמות", או בשפה קבלית, כח ופועל.
מכיוון שהבורא הוא "אהבה" במצב השלמות, במבניות שלו שבנויה מסך החלקים שבונים את המבניות, נמצא גם את סיטואציות וסוגי האהבה שילמדו אותנו מהי אהבה , וגם את כל הסיטואציות שילמדו אותנו מה זה לא אהבה. אך למעשה, זה כמו סרגל מהאור הכי חשוך, עד האור הכי מואר, וביחד כל סרגל האור הזה, הוא אחד שבנוי מסך חלקיו.
.
כעת, התודעה של האדם, צריכה להוריד את סרגל האור הזה, בכל העולמות, כי הבורא נמצא בכל העולמות…
.
כל עולם שהבורא מצמצם יותר את אורו, התכונות והנראות משתנים, עד שנקבל את העולם הגשמי, רק כהרגש גשמי. כי אין חומר. זה לא המח מייצר תודעה, זו התודעה מייצרת מח, שמייצר אותות חשמליים, למשל כמו ציפור, אבל הציפור לא באמת קיימת, זה רק הרגש שהתודעה שלנו, מקבלת תרגום הרגשי… שיש ציפור בחמשת החושים.
.
כל דבר שיש במבניות הבורא, מסודר על פי היררכיה רוחנית, והתודעה שלנו, פרוסה מהעולם העליון, עד העולם הזה, ותודעת האדם, שהיא במבניות הבורא, מתפתחת בתחנות שהיא מגלה אותן, דרך סיטואציות חיים, שכתובות למסלול שלה מראש, מקבלת אור/השגה/הבנה תודעתית, לפי מדד האור שהבורא שם לעצמו, שהכלי יכול להתבגר ולהכיל, בקצב מסוים.
בדיוק בתחנת המבניות הזו, יש לתודעת האדם, את מכסת האור שהיא צריכה "לינוק" ממנו… מצווה למשל זה מלשון צוותא, התחברות. כשאדם עושה מצווה, זו דרך מדויקת לנשמת האדם, לקבל את האור הגבוה ביותר, בתחנה זו, למשל.
.
תחנות, זה סיטואציות של אהבה שלא תלויה בדבר… כשיש לנו, אירוע עם אדם, והצלחנו להשתמש במידות אלוקיות עימו, נכנס בנו אור תודעתי…
אם לא הצלחנו, לא נכנס שום אור… הבורא נקרא "חסיד", כי הוא מתפרט לחסדי אהבה. ואנחנו בתחנות במבניות שלו, צריכים לשאול את עצמינו, כיצד הסיטואציה שאני עובר כעת, קשורה לאהבה… כי הרי זה מבניות הבורא. ולעולם לא תשתנה.
.
ברגע שהבנתי כיצד זה קשור לאהבה, דרך המה לא, או דרך המה כן…או עשיתי חסד, תודעת האדם תינוק את אור החכמה, שירד על אור החסד… ואז המציאות תעביר אותי לתחנה אחרת בחיי, שבה הבורא רוצה רק להעניק לי מצופו. כך אנו נמצאים במסע של עונג מצוף הבורא, כאשר זה לא באמת זמן שעובר, ולא באמת קיימת הסטוריה, אלא, זה ההתבוננות שלנו התודעתית, עוברת על ספר כתוב… והמטרה היא להיות בהשתוות הצורה לבורא, ולהפוך את עולם הסמלים, שהוא עולם הזה, לעולם אורי של אהבה.
.
כשזה יקרה, נעבור בתודעה לאלף השביעית, שם כבר תהיה "אהבה עד שתחפץ"
זאת אומרת, נוכל ממש לקבל מתוך סמל, את המשמעות של האהבה, שבראה את הסמל כמו כיסא, או שולחן…