עלון 1019 מדה כנגד מדה חלק א עלון 1020 מידה כנגד מידה חלק ב (1) עלון 1023מדה כנגד מדה
עלון מס' 1019 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על צניעות ויסודי הדת – כ"ט כסלו – שנה שניה תשפ"ג
מידה כנגד מידה – חלק א'
הנהגת השם יתברך עם הבריות מידה כנגד מידה
מידה כנגד מידה
מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות
צריך להתבונן מפני מה כל כך קשה לאישה להסיר את אלוהי הנכר זה הפאה הנכרית מתקרובת עבודה זרה ירחם ה'.
מי אשם?
אלא מפני שראתה בקטנותה את המורות שלה ואת הרבניות הגדולות ואת האימהות המפורסמות, לכן קשה ההרגל עד מאוד!!!
לכן תקנו גדולי ישראל שהמורות המלמדות [גם הגננות-גירסא דינקותא לא משתכחת].
ידקדקו ביותר על לבושם ויקפידו ללכת רק בכיסוי ראש אמיתי!
ועל זה יקבלו שכר עצום, כי כל הדור תלוי בהם, ובזכות נשים צדקניות נגאלנו וניגאל, (קב הישר).
בכוח רוח הטהרה הזה יתן השי"ת רוח טהרה כדברי הנביא וזרקתי עליכם רוח טהרה וטהרתם וגו'.
במידה שאדם מודד בה מודדים לו, ומידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות!!!
זכות הרבים תלוי בכם! חושו להצלת עם ישראל!
לעורר רחמי שמים, כי כאשר אתם תעשו נגד הטבע שקשה לכם ככה משים ירחמו ויהפכו מידת הדין לרחמים, והכל יתהפך לטובה הכל יזקף לזכותכם, הדורות הבאים ירשמו על שמכם!
כל אחד ילמד עם בני ביתו את הגמרא דלהלן, כדי שיבינו איך הנהגת ה' בעולם, הפנקס פתוח והיד רושמת והכל מתועד וכמה כדאי להינצל מהעבירות, לא שווה א הבזיונות והצער הנורא!
ועם מעט התגברות מקבלים שפע של סייעתא דשמיא והצלחה בכל הענינים.
אנא למען השם תגלגלו את היצר הרע מכל המדרגות לא תשמעון אליו ולא תתפתו לטיפשות המכשלה הטמאה, כי מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך.
בואו וראו איך בעזות דקדושה נצחו החשמונאים שהיו מעטים את המון היוונים, כי ה' הולך איתם!
כן עם כל אחת ואחת שתדרוך על יצר הרע ולא תתפתה, הכוח הזה יהיה למגן וצינה לה ולכל משפחתה, וכל צאצאיה יקבלו סייעתא דשמיא מיוחדת לדורות!!!
וידוע מאמר החזון איש זי"ע, שאם רואים שהנכד חוזר בתשובה זה מפני הדמעות של הסבתא, וכן כשסיפרו לגאון הצדיק מרן הרב שטיינמן זי"ע, על הרב הצדיק רבי אורי זוהר זצ"ל שחזר בתשובה בגיל 40 ועזב את כל מנעמי העולם הזה, אמר הרב שטיינמן זה בגלל הדמעות של הסבתא שלו שמחקו את האותיות בתהילים, ואחרי הרבה שנים אמרו את זה להרב אורי זוהר זצ"ל, מיד הראה להם את התהילים של הסבתא שלו, שמרוב הדמעות נמחקו האותיות בתהילים! ויהי לפלא!!!
אבל צריך להסיר את המכשולים החוסמים את התפילות, כי עבודה זרה מטמאה כנידה (גמרא שבת פרק רבי עקיבא), ותקרובת עבודה זרה מטמאה כטומאת אוהל המת, (תוספות יום טוב, פסקי הרג"מ שטרנבוך). ואיך יתקבלו התפילות?
וצריך קודם לילך בדרכי אבותינו כמו שציוה יעקב אבינו לבניו, (בראשית לה, ב-ה) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.!!! רק אחרי שנטהרו זכו לשמירה הצלה וקיבול תפילות, כן אנחנו ניטהר מהעבודה זרה ונזכה לשמירה והצלה וקבלת התפילות וגאולה ברחמים, אמן כן יהי רצון.
בגמרא (סוטה ח:) אמר רב יוסף: אף על גב [אף על פי] שמדה עצמה בטילה, שאין בית דין בזמן הזה רשאי לדון ולהעניש בעונשי גוף כדין המפורש בהם, מכל מקום במדה, בדין שראוי להיענש לא בטיל [בטל], ואדם נענש משמים כראוי לחטאיו. שאמר רב יוסף, וכן תני [שנה] ר' חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרי – ארבע מיתות לא בטלו. ותוהים: והא [והרי] בטלו! אלא, הכוונה היא: דין ארבע מיתות לא בטלו מן המציאות, כיצד?
מי שנתחייב סקילה – או נופל מן הגג בדומה למה שעושים תחילה לנידון בסקילה, או חיה דורסתו ומשברת את איבריו. מי שנתחייב שריפה – או נופל בדליקה ונשרף, או נחש מכישו שיש בזה תחושת שריפה כמו בשריפה ממש. מי שנתחייב הריגה בחרב – או נמסר למלכות והם הורגים אותו בחרב, או ליסטין (שודדים) באין עליו ורוצחים אותו. מי שנתחייב חניקה – או טובע בנהר ונחנק במים, או מת בסרונכי (אסכרה), שנחנק בגרונו על ידי מחלה זו. תניא [שנויה ברייתא], היה רבי אומר: מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו – שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח), כלומר, במידה (סאה) שנהג בה – בה הוא נענש ("תריבנה"). אין לי אלא סאה שהיא מידה גדולה, מנין לרבות תרקב (חצי סאה) וחצי תרקב, קב וחצי קב, רובע הקב וחצי רובע, תומן (שמינית הקב) ועוכלא שהיא אחת משלושים ושתים בקב מנין – תלמוד לומר: "כי כל סאון סאן ברעש" (ישעיה ט, ד), שהוא מפרש "סאון" סאה קטנה, שאפילו על עבירה קטנה אין מוותרים לאדם. ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, שגם אם אינו נענש מיד על העבירות הקטנות, בסופו של דבר הכל מצטרף לעונש חמור – תלמוד לומר: "אחת לאחת למצא חשבון" (קהלת ז, כז).
וכן מצינו בסוטה, שבמדה שמדדה – בה מדדו לה; היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו לנואף – לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל. היא פרסה לו (עבורו) סודרין נאין על ראשה – לפיכך כהן נוטל (מוריד) כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה – לפיכך
(דף ט׳.): פניה מוריקות, שצבע פניה משתנה לירוק לאחר ששותה. היא כחלה לו בכוחל וייפתה את עיניה – לפיכך עיניה בולטות לאחר ששותה. היא קלעה לו את שערה – לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו באצבע, שרמזה לו לבוא אליה – לפיכך ציפורניה נושרות, היא חגרה לו בצילצול (בסרט, חגורה) – לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה. היא פשטה לו את יריכה – לפיכך יריכה נופלת. היא קיבלתו על כריסה – לפיכך בטנה צבה. היא האכילתו מעדני עולם – לפיכך קרבנה מאכל בהמה (שעורים). היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחים – לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה (כלי פשוט) של חרש. היא עשתה בסתר – "ישב בסתר עליון" (תהלים צא, א), הקדוש ברוך הוא, שם בה פנים, שנאמר בסוג כזה של מעשים "ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים "(איוב כד, טו). שהנואף בא בלילה ("נשף") שלא יראוהו ("לא תשורני עין"), והקדוש ברוך הוא עושה שיתגלה הדבר ברבים ("פנים ישים"). דבר אחר: היא עשתה בסתר – המקום פירסמה בגלוי, שנאמר: "תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל" (משלי כו, כו), ששנאה וחטא שהיו מכוסים בחושך ("משאון") – לסוף מתגלים בקהל.
א לענין זה שאמרנו שאף העבירות הקטנות שעושה אדם מצטרפות ונחשבות, ולבסוף נענש על הכל, שואלים: ומאחר דנפקא ליה [שיצאה, נלמדה, לו] ההוכחה לענין זה מ"אחת לאחת למצא חשבון" (קהלת ז, כז), אם כן הכתוב "כי כל סאון סאן ברעש" (ישעיה ט, ד) המלמד שנענשים גם על עבירות קטנות, למה לי? ומשיבים: להורות לנו שלא רק שהדברים מצטרפים ואין דבר אובד, אלא לכמדה, שהעונש הוא מידה במידה. ושואלים: ומאחר דנפקא ליה [שיוצא, נלמד, לו הענין] של מידה במידה מ"כי כל סאון סאן ברעש", אם כן הכתוב "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח) למה לי?
ומשיבים: כתוב זה נדרש לענין אחר, לכ דברי רב חיננא בר פפא. שאמר רב חיננא בר פפא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה החוטאת עד שעת שילוחה איבודה הסופי מן העולם, שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה". ושואלים: איני [וכן הוא]? והאמר [והרי אמר] רבא: שלשה כוסות (של פורענות) האמורות בחלומו של שר המשקים במצרים ("וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה". בראשית מ, יא), למה? אחת – ששתת (ששתתה) בימי משה בעשר המכות, ואחת – ששתת בימי פרעה נכה מלך מצרים שנוצח בידי נבוכדנצר, ואחת – שעתידה לשתות עם חברותיה עם שאר האומות בימות המשיח. ואם כן נמצא שמצרים לקתה לא פעם אחת אלא פעמים אחדות! וכי תימא הנך אזדו והני אחריני נינהו [ואם תאמר כי אלה, המצרים הקדמונים, הלכו, ואלה שנמצאים שם כעת אחרים הם] – והתניא [והרי שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה: מנימין גר המצרי היה לי חבר, ואף הוא היה מתלמידי ר' עקיבא. ואמר מנימין גר המצרי: אני מצרי ראשון, כלומר, שהוא עצמו התגייר ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני (שהוא מצרי מדור שני) מצרית שניה, כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל כי מצרים אסורים לבוא בקהל רק עד דור שלישי. משמע מכך שדיני המצרים הקדמונים חלים גם על המצרים שבזמן הזה והם אותה אומה!
אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב חיננא בר פפא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע ("בסאסאה") מן המלך עד שעת שילוחו מן העולם, שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח). אמימר מתני להא [היה שונה את זו] שאמר רב חיננא בר פפא אהא [על זו]: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי ג, ו)? – "אני ה' לא שניתי" מתפרש: לא הכיתי לאומה ושניתי לה (נצרכתי להכותה שנית) שכאשר מכה אותה פעם אחת – שוב אין לה תקומה, "ואתם בני יעקב", למרות שהוכיתם פעמים רבות – "לא כליתם" היינו דכתיב [וזהו שנאמר] "חצי אכלה בם" (דברים לב, כג), לומר: חצי כלין, והן, ישראל, אינן כלין, אלא נשארים קיימים למרות הפורענויות הרבות שעברו עליהם. אמר רב המנונא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו (המידה הראויה לו), שנאמר "במלאות שפקו יצר לו" (איוב כ, כב). שכאשר מתמלא השיעור המספיק ("ספקו") אז תבוא עליו הצרה ("יצר לו"). ואגב כך הביאו עוד מה שדרש ר' חיננא בר פפא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה" (תהלים לג, א)? אל תקרי "נאוה תהלה" אלא "נוה (בית) תהלה", לומר: זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, שבנו נוה לה', והנוה הזה נשאר קיים.
דוד מניין שלא הרסו זרים מעשיו – דכתיב [שנאמר]: "טבעו בארץ שעריה" (איכה ב, ט), לומר שבשערי המקדש לא שלטו השונאים, אלא טבעו השערים בארץ ונטמנו בה. משה – שאמר מר [החכם]: משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד, קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. ושואלים: היכא [היכן] נגנז? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל.
ב תנו רבנן [שנו חכמים]: סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, באדם זר, ונענשה שמה שביקשה להיות עם הנואף – לא ניתן לה, שהרי נאסרת עליו לעולם, ומה שבידה (בעלה) – נטלוהו ממנה, שנאסרת גם עליו. וכלל הוא: שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו – מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו.
שם (דף ט׳:): וכן מצינו בנחש הקדמוני שפיתה את חוה, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו שרצה לשאת את חוה, מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו. שכן אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי תחילה: יהא הנחש מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה (ראה בראשית ג, יד). אני אמרתי יהלך בקומה זקופה – עכשיו על גחונו ילך. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם – עכשיו עפר יאכל. הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה – עכשיו "איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה" (בראשית ג, טו). וכן מצינו בקין, שרצה לרשת לבדו את העולם, וקרח שרצה כהונה, ובלעם שרצה את ממונו של בלק, ודואג ואחיתופל שקינאו בדוד, וגחזי שלקח את ממונו של נעמן, ואבשלום ואדוניהו שרצו במלוכה, ועוזיהו שרצה כהונה גדולה, והמן שרצה לאבד את כל היהודים, שכל אלה נתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, ולכן מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלוהו מהם.
א נאמר במשנה: בירך התחילה הסוטה בעבירה ואחר כך בבטן, ולפיכך נענשת תחילה בירך. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שכך סדר העונש? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב [שנאמר]: "בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה" (במדבר ה, כא), שמשמע שזה סדר העונש – והכתיב [והרי נאמר] גם "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" (בראשית ג, כז), משמע שהפורענות באה בבטן תחילה ואחר כך בירך! אמר אביי: כי לייט [כאשר הכהן מקלל] – הריהו לייט [מקלל] תחילה את הירך והדר [ואחר כך] את הבטן לייט [מקלל], ומיא כי בדקי [והמים כאשר בודקים הם אותה] – כי אורחייהו בדקי [כדרכם בודקים אותה], שהמים נכנסים בבטן ברישא [בתחילה] והדר [ואחר כך] מגיעים לירך. ומקשים: בקללה נמי כתיב [גם כן נאמר] "לצבות בטן ולנפל ירך" (בראשית ג, כב), משמע שקודם שתחילת הפורענות הבטן ואחר כך בירך! ומשיבים: הכתוב ההוא אותו בא לומר דמודע [שמודיע] לה הכהן שהבטן נבדקת ברישא [בתחילה] והדר [ואחר כך] הירך נבדקת, שלא להוציא לעז על מים המרים, שאם לא יהיה הדבר לפי הסדר הזה, יאמרו שהמים לא בדקו אותה.
ב משנה ועוד בדברי אגדה על כך שאדם מקבל מידי שמים לפי המידה שהוא עצמו מודד. שמשון הלך אחר עיניו – לפיכך נענש מידה במידה כאשר נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר: "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו" (שופטים טז, כא).
אבשלום נתגאה בשערו – לפיכך נתלה בשערו. ועוד, לפי שבא על עשר פלגשי אביו (ראה שמואל ב טו, טז, ושם טז, כב) – לפיכך נתנו (נתקעו) בו עשר לונביות (חניתות), שנאמר: "ויסבו עשרה נערים נשאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימיתוהו" (שמואל ב יח, טו). ולפי שגנב שלש גנבות, שגנב ליבם של שלושה; לב אביו, שרימה אותו כשאמר לו שהולך לזבוח, ולב בית דין שרימה גם את בית הדין שיתמכו בו, ולב כל ישראל, שנאמר: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" (שמואל ב טו, ו) – לפיכך נתקעו בו בליבו שלשה שבטים, שנאמר: "ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום" (שמואל ב יח, יד).
וכן לענין הטובה משלמים לאדם מידה כנגד מידה, מרים המתינה למשה שעה אחת על שפת היאור, שנאמר: "ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ד) – לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר כאשר לקתה בצרעת, שנאמר: "והעם לא נסע עד האסף מרים" (במדבר יב, טו).
יוסף זכה לקבור את אביו, ואף שאין באחיו מי שהיה גדול בחשיבות ממנו, שנאמר: "ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו… עמו גם רכב גם פרשים" (בראשית נ, ז. בראשית נ, ט) – מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו בארונו אלא משה שהיה גדול שבישראל.
משה זכה להתעסק בעצמות יוסף ואף שאין בישראל גדול ממנו, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יט) – מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום (הקדוש ברוך הוא) עצמו, שנאמר: "ויקבר אתו בגי" (דברים לד, ו), ואין מבואר בכתוב מי קברו, ללמדנו שה' הוא שקבר אותו. לא על משה בלבד אמרו שהקדוש ברוך הוא התעסק בו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח).
ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: שמשון בעיניו מרד שמשום שהלך אחר עיניו עבר עבירות, שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד, ג) – לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר: "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו" (שופטים טז, כא). ומקשים: איני [וכי כן הוא]? והכתיב [והרי נאמר] "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים" (שופטים יד, ד), משמע שלא היה זה מפני שהלך אחר עיניו, אלא מפני שעשה בכך שליחות המקום! ומשיבים: אמנם עונשם של פלשתים נועד מעם ה', אבל כי אזל מיהא [כאשר הלך על כל פנים] – בתר ישרותיה אזל [אחר ישרותו, נטיית ליבו, הלך] ולא עשה לשם שמים. תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה – לפיכך לקה בעזה. ומסבירים: תחילת קלקולו בעזה – דכתיב [שנאמר]: "וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה" (שופטים טז, א), לפיכך לקה בעזה – דכתיב [שנאמר]: "ויורידו אותו עזתה" (שופטים טז, כא). ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] קודם לכן: "וירד שמשון תמנתה וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים" (שופטים יד, א), משמע שכבר בתמנה החל הדבר! ומשיבים: תחלת קלקולו מיהא [על כל פנים] בעזה היה, שזאת שבתמנה נשא לאשה ואילו בזנות קילקל בעזה.
נאמר "ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה" (שופטים טז, ד). תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: גם אילמלא (אם לא) לא נקרא שמה "דלילה" – ראויה היתה שתקרא "דלילה". ומדוע? משום שדילדלה את כחו, דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו. ומבאר: דילדלה את כחו – דכתיב [שנאמר] לאחר שגילחה את שערו: "ויסר כחו מעליו" (שופטים טז, יט). דילדלה את לבו – דכתיב [שנאמר]: "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו" (שופטים טז, יח). דילדלה את מעשיו – דאיסתלק [שהסתלקה] שכינה מיניה [ממנו], דכתיב [שנאמר]: "והוא לא ידע כי ה' סר מעליו" (שופטים טז, כ).
ישעיהו הנביא צועק תקבלו מכה שמקרחת את הראש!
- הנביא ישעיהו (ג' ט"ז). בעת החורבן – ניבא גם לדורנו האחרון – "יַעַן כִּי גָבְהוּ …" – הנשים היו מכשילות את האנשים בהליכותיהן: איפור, נעליים גבוהות, בושם, התקשטות וכו'.
- "הָלוֹךְ וְטָפוֹף…" – הנשים היו קולעות פאות לתוך שערן שיהיה יותר עבה ומושך, וכך החטיאו את הגברים.
- "וְתַחַת מַעֲשֶׂה" (ג' כ"ד) רש"י: מקום שהיו עושות בו המעשה האמור… העונש -"מִקְשֶׁה קָרְחָה" , רש"י: שם תהיה מקשה קרחה, מכה המקרחת את הראש.
- אנחנו רואים שהנבואה הזאת מתקיימת בימינו, רח"ל. למרבה הפחד והצער, בעקבות הטיפולים הקשים הכימוטרפיים של המחלה הארורה רח"ל – שיער הראש נושר.
- מידתו של הקדוש ברוך הוא, זה מידה כנגד מידה. והעונש בדור האחרון יהיה על אותה פריצות שהייתה בתקופת בית המקדש.
- כמו כן ישנו סיפור מחריד ומזעזע ממרן הבעל שם טוב הקדוש, אור שבעת הימים זי"ע, שעשה פעם עליית נשמה וראה חומה גדולה ואדירה ומאוד התפלא מה זה ועל מה זה, ושאל מלאך אחד והגיד לו שזאת לא חומה אלא סיר ענק בגודל של עיר, והעלה אותו גבוה לראות מה יש בסיר הזה, וראה שם מרן הבעל שם טוב זי"ע, שהסיר מלא ידיים ורגליים. ולשאלתו על מה זה, ענו לו, לבשל בסיר הזה אלו האיברים של נשים שהלכו בחוסר צניעות, רח"ל.
- לב מי לא יחרד ויזדעזע לשמוע דברים כאלה. מי עדיין טיפש ללכת בשרירות ליבו ולזרוק מאחורי גבו את כל מה ששמע וקרא על הדינים הקשים בשמים על חוסר הצניעות?
- נשים ובעלים, מהרו עוד היום לשרוף את הפאה הנכרית ולזרוק את כל הבגדים הלא צנועים ולחזור בלב שלם, וחרטה גדולה לאבינו שבשמים. והצילו את עצמכם מכל הדינים הקשים והמרים שמחכים אחרי 120 שנה למי שלא יקשיב ויפנים את כל מה שקרא ושמע על הצניעות והפאה הנכרית. השנים חולפות במהירות ואז מתייצבים מול האמת המפחידה והמרה. (ניתן לקרוא את הסיפור המלא בספר "שכר ועונש" של כ"ק מרן האדמו"ר מהאלמין שליט"א).
- יהודים יקרים, הזמן אוזל במהירות עצומה. קומו ותעשו תשובה כל עוד שיש את האפשרות לכך. מחר עלול להיות מאוחר מדי.
המורה מעבירה את כל התפילות של הילדות לפסל בהודו, ועל זה חייבים המנהלים והמנהלות והראשים שלהם
- אם המורה שלכם חובשת פאה והולכת עם חצאית קצרה, בגדים צמודים, וגרביים שקופות או בצבע הרגל, זה המסר שהיא תעביר לתלמידות שלה, שזה בסדר כביכול, להתלבש בפריצות ולחבוש פאה, ולהיראות כמו בחורה פנויה. וכך הם יתלבשו בעתיד, ויראו פרוצות כמו המורה שהייתה להן, שכן הפאה אינה מהווה כיסוי ראש, כמבואר בפוסקים שאם אומרים ברכה כנגד פאה כל הברכות לבטלה, כמבואר בפוסקים רבים (מהר"י מינץ, פרמ"ג ועוד).
- הבעיה המרכזית כרגע היא, ששיער הפאות מגיע מתקרובת עבודה זרה בהודו, כפי שכבר הוכח מעל לכל ספק. אין פאות כשרות. הכל שקר ומרמה. ישנם הרבה רבנים שמתירים את הפאות בעבור הרבה מאוד כסף, ואסור לסמוך עליהם. כתוב באר"י הקדוש זיע"א והבעש"ט הקדוש זיע"א שבדור האחרון יהיו רוב הרבנים, רבני ערב רב כמו שומשומין, כך שהמורה הזאת עם הפאה שלה, מלמדת תלמידות קדושות ותמימות עם שתי וערב על הראש [ע"ז]. יותר נכון 150,000 שתי וערב על הראש כמניין שערות הפאה.
- וכל התפילות של הבנות הללו, בגלל המורה שלהם, עוברות לס"א [לפסל בהודו]. מכיון שאם הם התפללו כנגד המורה הזאת, הם התפללו כנגד הפאה שלה שהיא מתקרובת ע"ז – הנשים ההודיות מקריבות את שיער ראשן לפסל שלהם בהודו והשיער נפוץ בכל העולם תחת הַסְוָואוֹת ושמות שונים שמטעים את מקורו.
הגרא"מ שך זי"ע זעק "שאם הנשים הולכות בפריצות, כל התורה בסכנה! מה שווה התורה של הבעל? הרי כל התורה שלו הולכת לסטרא אחרא!"
- הגרא"מ שך זי"ע זעק "שאם הנשים הולכות בפריצות, כל התורה בסכנה! אין שום קדושה ושום סייעתא דשמיא לתורה הזאת, מה שווה התורה של הבעל? הרי כל התורה שלו הולכת לסטרא אחרא!" המורה הזאת פשוט שורפת נשמות תמימות וקדושות מעם ישראל שנה אחר שנה. והיא תהיה אחראית וענושה על כל אחת מהם שהיא הכשילה, ושהם יכשילו בעתיד. שרשרת ללא סוף. והמורה הזאת עושה יותר גרוע מהעבודה זרה שהייתה בעבר, שהיו מעבירים את זרעם למולך. במולך היו שורפים את הגופות של הילדים השם ישמור, וכאן המורה החרדית שורפת נשמות קדושות מעם ישראל, לנצח נצחים.
למה באה השואה?
האם הצדיקים ידעו והזהירו מקודם?
- לפני השואה הנוראה, הרה"ק רבי שמחה בונים מאוטוואצק זי"ע, צעק על זה שנשים בזמנו החלו לשים על המצח חתיכת עור כבש עם שערות, ואמר "שאם זה ימשיך, יבוא יום ויתחילו ללבוש פאות הדומות לשיער, ואז יקום גוי אחד וישמיד את כל יהודי אירופה!" כך דיבר לפני השואה הנוראה, וידוע שהחלה התדרדרות בעניין יהדות אירופה, גם בנושא כיסוי הראש, והסוף המר ידוע לכולם רח"ל. הגר"מ שטרנבוך כתב (תשובות והנהגות ח"ו סי' כ"ב), מכ"ק האדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זי"ע [נפטר בשנת תרפ"ז] שאמר שפריצות זו אביזרייהו דגילוי עריות, שיהרג ואל יעבור (ועי' בתשובות והנהגות סי' ר"ס ועוד), ושם מביא את דברי האור החיים הקדוש ומסיים, ותמצא שהאיסור איבוד עכו"ם ומשמשיה, ואיסור הנאה מתקרובתה בא"י מדאורייתא, ועוברים בכל רגע יהרג ואל יעבור, (גר"א בדעת הרמ"א יו"ד קנ"ז, וכן בר"ן פסחים פ"ב, ועי' שו"ת מן השמים סי' כ"ח ועוד, ועי"ש דתקרובת ע"ז חמור מעבודה זרה גופא שמטמאה באוהל).
- כל אישה שלובשת פאה מחטיאה את הרבים בפריצות הנוראה של אומות העולם, ונחשבת למין ואפיקורס ויינם יין נסך, והרי היא כבר לא נחשבת לבת ישראל, אלא נכרית (ספר פסק בי"ד של 71 גדו"י משנת תרכ"ו). וידוע שיש הרבה שאומרים שנוהגים לפי הרמ"א דעו לכם שכל מפרשי השו"ע ביארו שהרמ"א דיבר רק לענין ק"ש, כנגד פאה נכרית בביתה ובחצר, ולא לענין יציאה בפאה לרשות הרבים: יעב"ץ, (מו"ק סימן ע"ה), חסד לאברהם (מהדו"ת אבה"ע סי' פ"ז), כף החיים (סי' ע"ה), החקל יצחק (סי' פ"א): הרמ"א מדבר רק בחצר. ירושלמי (כתובות ט"ז), ועוד 16 פוסקים, ואכמ"ל. (ראה באריכות בקונטרס שמסר עולמו לשומרים). ובוודאי שלא מדובר בפאות של היום המנוגדות לצניעות.
- יהודי יקר: מה תענה על זה בבית דין של מעלה, שבכל רגע עברת יחד עם אשתך על יהרג ולא יעבור, ואם לא מחיתם אתם גם נענשים על זה.
חשבון הנפש
- כתוב במס' כריתות (דף ב'), "הנותן מזרעו למולך ברצונו או בזדון חייב כרת. בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם עשה בעדים והתראה נסקל. שנאמר אשר יתן מזרעו למולך מות יומת". כל הורה ששולח את בתו לבית ספר וסמינר עם מורה שחובשת פאה, זה כמו שמעביר את זרעו למולך, והוא יותר אכזרי מעבודה זרה של המולך, שהמולך היה בעולם הזה, והפריצות ופאה נכרית שורפת את נשמות הבנות לנצח נצחים.
- כל איסורי הפאה מפורסמים בכל מקום. הפאה היא עבודה זרה מהודו, תקראו את הספר "הישכם אוהבים את ה'". הכל בדוק, ואין שום פאות מאף מקום אחר בעולם. הכל מוסווה ע"י שמות מארצות שונות, וגם מעל 260 גדולי עולם פוסקים שאסרו את הפאה משום פריצות, וזה כולל גם פאה סינטטית. אישה עם פאה אפילו סינטטית, היא בחרם ע"י הרה"ק בעל ה"הפלאה" שיצא עם שני בתי דינים, ביחד עם ספר תורה ושמו בחרם כל אשה שתחבוש פאה, חרם שאין לו התרה עולמית, עפ"י 71 פוסקים. [עד שתחדול מחבישת הפאה].
- ההולכים בפאה נכרית עוברים על יהרג ואל יעבור, כתב הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות חלק ו' סימן כ"ב) מכ"ק אדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זצ"ל שאמר שפריצות זו אביזרייהו דגילוי עריות, שיהרג ואל לעבור. בפרט שכיום יש מכשול של תקרובת עבודה זרה בשיער הפאות שאסור בהנאה, כפי שמתריעים גדולי הרבנים. היתכן להחטיא כך את הרבים, בלי לרעוד מחרדת ואימת הדין הצפוי על כך? והחשבון של העובר על יהרג ואל יעבור: ועכשיו נכתוב לכם פרט חשוב מאוד שתדעו איזה גדולים אתם וכמה גדול לאין שיעור הרב והרבי שלכם:
- 60 דקות בשעה כפול 24 שעות, יוצא: 1,440 ביממה עוברים על יהרג ואל יעבור. כפול 365 ימים בשנה יוצא: 525,000 פעמים עברו על יהרג ואל יעבור. כפול שבעים שנה: 36,750,000 מיליון 750 אלף פעמים שעברו על יהרג ואל יעבור. כפול 48 מיליון כנ"ל: 1,764,000,000,000,000 במילים 1 קוואדריליון 764 טריליארד פעמים שעברו על יהרג ואל יעבור.
מה מועילה המזוזה הכשרה השומרת דלתות ישראל, אם הטומאה נכנסת גם בבית סגור
- אמר מרן הגה"ק רבנו שמואל וואזנר זצוק"ל "מה מועילה המזוזה הכשרה השומרת דלתות ישראל, אם הטומאה נכנסת גם בבית סגור. אם זה התלבושת הפרוצה שנלקחה כידוע מהירודים שבאומות. וכל אופנה כידוע מקורה בשאול תחתית של הגיהנום. ואם זה הפאות הנכריות, כיסוי הראש בפאה אין בינו לגילוי ראש ולא כלום. האישה הזאת לא נראית כאישה חרדית, אלא כאחת השחקניות מהרחוב התחתון, ולא כבת ארצנו הקדושה אלא כבת פריז". עכ"ל.
- כתוב: "וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים…" (ישעיה ד' א'). בדור האחרון יחזיקו 7 נשים באיש אחד, מרוב נשים אלמנות שיהיו, כמו שאנחנו רואים שבכל יום מתווספים עוד אלמנות ויתומים, רח"ל.
- השאלה הנשאלת היא מדוע הקדוש ברוך הוא לוקח את הבעל? הרי האישה הזאת שחובשת פאה, מה היא בעצם אומרת? היא אומרת תסתכלו עלי שאני יפה. ואני נראית כמו בחורה. בחורה פנוייה. והקדוש ברוך הוא אומר, את רוצה להיראות פנוייה? תהיי פנוייה. ולוקח לה את בעלה, רח"ל, והיא נשארת לָשֵׂאת בְּכָל הָעֹל עִם כָּל הַקְשַׁיִים וְהַצָּרוֹת, אַלְמָנָה וּמִסְכֵּנָה. כעת אנחנו כמו דור המבול. איש כטוב בעיניו יעשה.
- צריכים לחשוב, איך אנחנו נראים בפני החברה החילונית עם ההופעה הלא צנועה של מראה הפאות והלבוש הקצר והצמוד. הגורם לתגובות לא חיוביות בקרב הציבור החילוני שבזה גורמים לחילול השם נוראי!
- בת ישראל, תדעי שכאשר האישה היא צנועה, היא מונעת אסונות מעם ישראל, וכאשר אישה "חרדית כביכול" מסתובבת בפריצות היא גורמת לאסונות נוראים בעם ישראל, לְמָוֶת, הרס וחורבן.
- האם אתם יודעות שחוסר צניעות בציבור החרדי מעכב את הגאולה? חם לכם בקיץ? קשה לך להתלבש ארוך וסגור? תדעי שכל טיפת זיעה מבגדים צנועים לכבוד השם יתברך – זה טל תחייה בתחיית המתים, ושכר אין קץ בגן עדן לכל מי שהקריבה את גַּאֲוָתָהּ והלכה בצניעות למען השי"ת.
הערה: למידע מורחב על כל איסורי הפאה, הוכחות וכו' מי שנכשל בפאה נכרית ורוצה לעשות תשובת המשקל, נא להתקשר ולהשיג חומר בנושא בטלפון: 054-8505928.
| הרב שלום יהודה גראס
אבדק"ק האלמין בית שמש, ארץ הקודש
|
עלון מס' 1020 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על יסודי הדת – י"ג אייר תשפ"ג
מידה כנגד מידה – חלק ב'
הקב"ה כל מדותיו מידה כנגד מידה – במדה שאדם מודד מודדין לו
חלק ב'
במדה שאדם מודד מודדין לו
ישמחו השמים ותגל הארץ שזכינו להוציא לאור לפני כעשרים ושתים שנים את הספרים שכר ועונש ו' חלקים עם כל המקורות ויסודות מהתורה וחז"ל הקדושים, ראשונים ואחרונים וכל ספרי הזוהר וקבלה וספרי תלמידי בעל שם טוב ותלמידיהם זי"ע, על ענייני שכר ועונש, וסיפורים נפלאים שנתקבלו בכל העולם, והדפסנו קרוב לשש מאות אלף עותקים, וגם הבאנו שם הרבה על הענין שהקב"ה משלם הכל מידה כנגד מידה. ואני מקווה להביא כל המקורות מאדם הראשון ועד תקופת הראשונים המבוארים בתנ"ך חז"ל ראשונים ואחרונים וכל ספרי מוסר כמו שהבאתי כבר חלק מהם בספרי שכר ועונש.
מכל המקורות האלו אנו לומדים שדרך הנהגת הקב"ה את עולמו, הכל הוא בהנהגה של מדה כנגד מדה, ובעלונים אלו ימצא נפש כל חי, טל תחיה להשיב נפשו, ולעורר הלב לחשוב חשבונו של עולם, וגם יראו עין בעין שכל ההשתלשלות כל עניני הבריאה לפי מעשי האדם הן לטוב הן למוטב, כמו שפירשו הקדמונים, דע! מה למעלה, ממך! כלומר כל הבריאה היא תלויה במעשיך, (עיין נפש החיים להגר"ח מוואלוזין שהאריך בזה) ונדע איך צריך להתנהג ומה היא הדרך הרצויה.
הענין של מדה כנד מדה הוא דבר העומד ברומו של עולם בעניני האמונה והשגחה פרטית והנהגת שכר ועונש וכו', [כמו שהארכתי בשכר ועונש ח"א]. והוא ממש דבר בעיתו, וזהו היסוד ושורש, איך שנכשלים בעבירות הכי חמורות של אכילת נבילות וטריפות חלב ודם, וטומאת פאה נכרית עם תקרובת עבודה זרה, וכאילו לא כלום, ולא חלי ולא מרגיש, וכל זה הוא מפני שאין מאמינים בשכר ועונש ובמדה כנגד מידה, כמבואר בספר צפית לישועה מהח"ח זצ"ל שזה יסוד האמונה בשכר ועונש, כמו שהארכתי בשכר ועונש מש"ס בבלי וירושלמי ומאמרי חז"ל ומספרי בעש"ט הקדוש ותלמידיו, מה שנוגע לעקרי יסודות האמונה והשגחה בשכר ועונש, ומחויבים אנחנו כל אחד ואחד לחזק את עיקרי יסודות הדת, כמו שכתב הרמב"ן פרשת בא (פרק יג פסוק טז): ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא), עכ"ל.
ובעזרת השי"ת על ידי שיראו וילמדו מתורתן של רבותינו הראשונים והאחרונים קדושי עליונים אשר כל דבריהם כגחלי אש תמיד תוקד להלהיב הלבבות שוכני בתי חומר בארץ תלאובות המוקפות נסיונות לאלפים ורבבות, ואמרת ה' אמרות טהורות יחזקם יאמצם ויעודדם לתורה ויראת שמים אמונה ובטחון אמיתי.
ובעזרת השם יתברך הספר הזה מדה כנד מדה יהיה לתועלת גדול לחיזוק האמונה והיראת שמים ולהתעוררות גדולה לעבודת הבורא יתברך א-ל חי צורינו יוצרינו יתברך שמו.
כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה
כלל זה למדונו חז"ל הקדושים -כי כל מידותיו של השם יתברך הם מדה כנגד מדה כדאיתא במסכת כלה (פרק ראשון) [גמ'] אמר רבא כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וכן הוא בגמרא סנהדרין (דף צ., ובעין יעקב שם אות קכז) – מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יונָתָן, מִנַּיִן שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה? שֶׁנֶּאֱמַר, (מ"ב ז) "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, שִׁמְעוּ דְבַר ה' וגו', כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן", וּכְתִיב, (שם) "וַיַּעַן הַשָּלִישׁ וְגוֹ' וַיֹּאמַר, הִנֵּה ה' עֹשֶׁה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל", וּכְתִיב, (שם) "וַיְהִי לוֹ כֵּן, וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּעַר וַיָּמֹת". וְדִלְמָא קִלְלַת אֱלִישָׁע גָּרְמָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, קִלְלַת חָכָם – אֲפִילוּ בְּחִנָּם הִיא בָּאָה. אִם כֵּן לִכְתֹּב, ,וַיִּרְמְסֻהוּ וַיָּמֹת'? מַאי, בַּשַּעַר'? עַל עִסְקֵי שַׁעַר.
כי בדבר אשר זדו עליהם – כתרגומו במים דמו לאבדם, והם נאבדו במים
ועל ידי זה נתעורר יתרו ונתפעל להתגייר כמו שכתוב (שמות פרק יח, פסוקים י-יב) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְדֹוָד אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְדֹוָד מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן משֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: ופירש רש"י שם, עתה ידעתי – מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר (מכילתא) מכל האלהים – מלמד שהיה מכיר בכל עבודת אלילים שבעולם שלא הניח ע"א שלא עבדה (מכילתא): כי בדבר אשר זדו עליהם – כתרגומו במים דמו לאבדם והם נאבדו במים: אשר זדו – אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו (סוטה יא) לשון (בראשית כה) ויזד יעקב נזיד בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו.
וברבנו בחיי (שמות פרק א פסוק י): ובמדרש (עיין סוטה יא. מדרש אגדה שמות א, י) הבה נתחכמה לו, לעם, הבה נתחכמה לו, למלכו של עולם, אם נשרפם הם בני אברהם שניצל מכבשן האש, אם נהרגם הם בני יצחק שניצל מן החרב, אם נסקלם באבנים הם בני יעקב שנתעלה באבן, שנאמר (בראשית מט, כד) משם רועה אבן ישראל, ועוד מלכותם נמשלה לאבן, שנאמר (דניאל ב, לה) ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלת כל ארעא, אלא נשליכם במים שהרי נשבע שלא יביא מבול לעולם לפיכך הטביעם במים שנאמר (שמות יח, יא) כי בדבר אשר זדו עליהם בתבשיל שבשלו בו נתבשלו, וכן אמר הנביא (ישעיה סו, ד) גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם:
עוד עד עולם. סופי תבות, מודד
ובחומת אנך (שמות פרק יד פסוק יג אות ו.) לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. סופי תבות, מודד והענין דישראל נתיראו משר של ים שעדיין היה קיים כמו שכתוב: והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ואמרו רז"ל שראו שר של מצרים, ועל זה היו יראים, דאיך היה קיים, כי הקב"ה בתחילה מבטל שר האומה ואחר כך האומה. ואילו הכא המצריים לקו כמה מכות ושר של מצרים קיים. והתשובה לזה, כי הקב"ה כל מדותיו מדה כנגד מדה ועד הים אינו פרעון. וכל הקודם הם פירות והכנה, ובים גמר הפרעון שגזרו היאורה תשליכו כל הבן הילוד, ונתחכמו על מושיען של ישראל דנשבע שלא יביא מבול. ולזה הם אומה אחת באים ונופלים בתוכו ובים יאבדו השר והאומה, וזה שכתוב, אשר ראיתם את מצרים והשר, לא תוסיפו לראותם, שיאבדו בים מצרים והשר, שהוא הפרעון, כמו שכתבתי אני בעניי בנחל על פסוק, כי בדבר אשר זדו, עי"ש וכל זה רמוז בסופי תיבות שהוא מודד מדה כנגד מדה כדבר האמור.
כי ה' מודד מדה כנגד מדה
ובאור החיים (שמות פרק ג פסוק יח) : גם השאלת הכסף וגו' אין בו דבר שקר, כי בתורת שאלה בא לידם אלא שעכבוהו בעד תביעתם שיש להם כנגד שכר שכיר שעבדו אותם, ובנו כמה בנינים, וכשיבואו לחשבון ידייקו החשבון וישלמו להם המצריים מה שנוגע להם.
ואחת שאלתי עמדה לי, ומה הכריח הדבר להיות כן לרדוף המצריים אחרי בני ישראל ולמה לא יכבד ה' בפרעה ובכל עמו ויעלה עליהם היאור, בדבר עצמו אשר זדו, ושם יצף ה' לפרעה ולכל עמו וגם הנשים והטף, ולא היה צריך לכל האמור, ויוציא ישראל בכסף וזהב בעל כרחם, או שיטלו הכל בשבעת ימי אפילה כי להם היה אור וחפשום כמו שכתבנו בסמוך: ואולי כי עשה ה' ככה לב' טעמים, הא' כי קריעת ים סוף ופלאיו פרסמו גדולתו יתברך וכבודו מלא עולם כידוע מה שלא היה נעשה כן באופן אחר, וטעם ב' כי ה' מודד מדה כנגד מדה, ואמרו חז"ל (תנחומא בהעלותך יג) כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחילה בפה רך ואח"כ בפרך, והשופט בצדק מדד במדה עצמה כי מתחילה בפה רך נלכה ג' ימים, השאילוני כספיכם שמלותיכם וגו', ואח"כ בפרך, ועל כל פנים נתחכם האדון שלא יצא גם מפי ישראל דבר שקר כנזכר תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ).
כל אותן עשר מכות חשבו לעשות לנו, ונהפוך עליהם
ובספר פנים יפות (שמות פרק יח פסוק יא): עתה ידעתי וגו' כי בדבר וגו', פירש"י קדירה שבשלו בה נתבשלו. ענינו שלא כמדת מלך בשר ודם, שהחטא והעונש הם שני דברים, מה שאין כן, אצל הקב"ה, שהחטא עצמו הוא העונש, כמו שכתוב [ירמיה ב, יט] תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך, ואמר עוד [איכה ג, לט] מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, וכן היה במצרים שכל כחו של פרעה הוא מחמת שנתערב בו כח הקדושה, ובהגיע זמן הגאולה להוציא ממנו הקדושה, בכח זה עצמו הכהו עשר מכות, וכדאיתא במדרש [תנחומא בא ד] שכל אותן עשר מכות חשבו לעשות לנו, ונהפוך עליהם. והיינו דאמר יתרו עתה ידעתי, כיון שאמרו חז"ל [סוטה יא.] שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו, יתרו ברח, ואיוב שתק וכו', וכשסיפר לו משה העשר מכות ידע יתרו מן העצה שחשבו לעשות לנו, וכן אמר עתה ידעתי וגו' כי בדבר אשר זדו וגו', והוא הענין עצמו שהיה בגלות מדי, כמו שנאמר במגילה [אסתר ו, ד] על העץ אשר הכין לו, תנא, לו הכין [מגילה טז.] וכתיב [שם ט, א] ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים וגו', שאותו הכח עצמו נתהפך לרעה להם. ויש לפרש בזה מה שאמר בגאולה העתידה [תהילים קמח, ט] רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם וגו' לאסור מלכיהם בזיקים וגו'. כי ענין החרב אינו מידה של ישראל אלא מידת עשו שנאמר [בראשית כז, מ] ועל חרבך תחיה, ומצינו הכתוב בנקמה העתידה [דברים לב, מב] וחרבי תאכל בשר וגו', ונאמר (ישעיה לד, ה) כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט. וכן כתיב גבי יהושע [לעיל יז, יג] ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב. אמנם הענין הוא, כי מה שנאמר בעשו על חרבך תחיה הוא בכח ניצוצות הקדושה שנשארו לעשו ובהגיע זמן הגאולה יתהפך אותו החרב עצמו עליו והוא המכה, כמו שאמר הכתוב(ישעיה פרק כז ז) הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג. וזה שאמר כי עיקר מלחמת ישראל הוא ע"י רוממות אל שבגרונם, ועל ידי זה נעשה חרב פיפיות שהוא כחו של עשו להרוג את עמו ולמחות את זכרו, והיינו דאמר לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם וגו, שהם ניצוצות הקדושה שבהם הנקראים מלכים, ועל ידי רוממות אל בגרונם של ישראל, יכופו את הכח הקדושה של עשו לעשות משפט כתוב, מחיית עמלק, שהוא כתוב בתורה כדכתיב כתוב זאת זכרון וגו', וכמ"ש לעיל בסוף פ' בשלח שזהו שאמר מתחת השמים שאותו החרב עצמו שהוא שרשו בשמים תירד עליהם למחות אותם, והיינו דמסיים הדר הוא לכל חסידיו, שהם בעצמם במדת החסד, ואין זה הדר להם נקמת החרב אלא שהשם בעצמו הוא ימחה אותם.
אין דבר רע יורד מלמעלה רק החטא הוא הממית
ובנחלת יעקב (שמות פרק יח פסוק יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. הכתוב הזה תמוה דנראה כאלו אלהי העמים גם כן גדולים, ועוד איך נתוודע הדבר הזה שהוא גדול במה שאמר כי בדבר אשר זדו. והנראה בכוונתו, דהנה ידוע כי אין דבר רע יורד מלמעלה רק החטא הוא הממית כדכתיב (ישעי' סד, ו) ותמוגנו ביד עוונינו. וידוע (בראשית רבה לג, ג) ששם הוי"ה ב"ה הוא רחמים ואלהים הוא דין. וזהו שאמר, אחר שנודע לי החטאים שעשו והעונשים שהגיע עליהם אמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כלומר שה' הוא מדת רחמים ואין לייחס לו מדת הרע שהוא מדת הדין המכונה בשם אלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם, כלומר הרע שהיה מגיע עליהם לא היה רק בדבר אשר בישלו בעצמם עליהם, שבכל העונש הוכר החטא שהיה מכוון כנגדו העונש.
בדבר אשר זדו עליהם שנתכוון לדונם דוקא במים
ובחתם סופר (שמות פרק יח פסוק ח): ויספר משה לחתנו וגו' את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה', י"ל דמוסב על מצריים את כל התלאה אשר מצאו המצריים בדרך שהיה ראוי שימותו ע"י אותן התלאות, כגון וישקף ה' בעמוד אש וענן ויהם וגו' ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות וכהאי גוונא, והקב"ה הצילם כדי לתת נקמתו בהם במים דוקא, ועל זה אמר יתרו עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל אלקי' ר"ל העונש הבא מרחמי הוי' כמו עונשי המצרים הוא קשה מכל אלקי' מדה"ד שבעולם ומסיים בדבר אשר זדו עליהם שנתכוון לדונם דוקא במים כנ"ל. [תקס"ג].
אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש
ובדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות פרק א פסוק י) הבה נתחכמה לו – הב"ה בגימטריא י"ב נתחכמה לי"ב שבטים. ופרש"י נתחכם למושיען של ישראל וכו' והם טעו כי לא נשבע אלא שלא יביא מים על האומות אבל שלא יבואו האומות במים לא נשבע. ואמרו חז"ל שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נדון ביסורים, יתרו שברח זכו בניו לישב בלשכת הגזית ובלעם דהוה בעצת דהבה נתחכמה קשה מהא דאמרינן בפרק חלק, בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם חגירא, כד קטל יתיה פנחס ליסטאה משום דכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואם היה בעצה זו נמצא היה בן מאה וארבעים כשנפל במלחמת מדין שהרי לכל הפחות היה בן עשרים כשיעץ ותחשוב שמנים של משה ולסוף ארבעים שהלכו במדבר היתה מלחמת מדין כדכתיב אחר תאסף הרי שהיה בן ק"מ שנה. לכך פי' ר' מנחם מדאנ"י, שלשה היו באותה עצה דלכה איעצך כדאמרינן, אמר ליה לבלק אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כדאיתא בחלק, והקשה הרב משה כי בדברי הימים דמשה תמצא כתיב בפי' העצה דהכא ויען בלעם הקוסם, ועל כן הקשה ר' מנחם מהא דאמרינן בזבחים פרק פרת חטאת, בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל נתקבצו כל האומות אצל בלעם ואמרו מה קול ההמון ששמענו שמא הקב"ה רוצה להביא מבול כדאיתא התם. ואפילו אם תמצא לומר שלא היה כי אם בן כ' כששואלין ממנו עצה ובסוף ארבעים נהרג אלמא בן ששים היה כשמת. ויש ספרים שכתוב בהן ונקבצו כלן אצל קמואל והני פי' לא נהירא לי דהתם משמע דקמואל אבי ארם היינו בלעם אם כן תפל היה במיתתו. וגם נמצא בב"ר קמואל אבי ארם הוא לבן הארמי הוא כושן רשעתים הוא בלעם ולמה נקרא קמואל שקם על אומתו של אל. וכן נמי אמרינן בחלק הוא בלעם הוא בעור, ולמה נקרא בעור שבא על בעירו, הוא לבן הוא כושן רשעתים ולמה נקרא שמו כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחת בימי יעקב ואחת בימי שופטים, מכל אלה משמע שהיה תפל והאי דכתיב באיוב כי יתרי פתח ויענני ובמסורת כתיב יתרו, ומפרש דהכי קאמר, יתרו נמי היה באותו עצה והוא פתח הדבר ואותי תענה, וקשיא דהא דאמרינן דיתרו ברח ואיוב לא ברח אלא שתק, ויש לומר, שהיה יתרו גדול הדור באותה שעה והיה בידו למחות ולא לברוח ולכך מאשימו איוב.
וכל חז"ל הקדושים מלאים מדרכי הנהגתו של הקב"ה ובכל דבר מסבירים את עניין מדה כנגד מדה שבדבר, וברש"י (כתובות דף עב.) אזהרה – מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור, אי נמי מדכתיב ופרע, מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש וכן עיקר:
ובתפארת ישראל /יכין/ (מסכת אבות פרק ד משנה י [נד]) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה – מדל"ק הוה ממעט מלעסוק, שמע מיניה, הכי קאמר, דאפילו באותו עסק שצריך לפרנסתך תמעט בו כל שאפשר: [נה] והוי שפל רוח בפני כל אדם – אפילו נגד מי שאינו ממעט בעסק כמוך, או ר"ל דהמרבה בעסק וודאי כוונתו כדי להרבות כבודו בעשרו, לכן אמר הוה שפל וכו':[נו] ואם בטלת מן התורה – מחמת עסקיך: [נז] יש לך בטלים הרבה כנגדך – שיענשוך מדה כנגד מדה, שאפילו שכשתרצה בסוף לעסוק בתורה, ישפכו לך קיתון על פניך [כסוכה כ"ח ב']: [נח] ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך – שיקילו לך טרחת פרנסתך, שמלאכתך יעשה ע"י אחרים [כברכות ל"ה ב']:
לעולם יזהר אדם מן העבירות שאף על פי שעונש בית דין בטל, דין שמים במקומו עומד
והמאירי (סוטה דף ח:) כתב: לעולם יזהר אדם מן העבירות ואל יהא לבו בז לדבר בעשייתם, מצד שאין סנהדרין לבער הרע מקרבנו, או שאין עדים בדבר, שאף על פי שעונש בית דין בטל, דין שמים במקומו עומד. דרך הערה אמרו אף על פי שארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה, או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומפילתו לארץ כדרך הסקילה שמפילין אותו ממקום גבוה, נתחייב שריפה, או נופל בדליקה או נחש מכישו וארס שורפו, נתחייב הריגה, או נמסר למלכות להתזת הראש או ליסטים באים עליו, נתחייב חנק, או טובע בנהר או מת בסרונכי, רוצה לומר בועות הנעשות בגרונו וחונקות אותו, וכן בכל עבירה גדולה או קטנה הקדוש ברוך הוא משלם בה מדה כנגד מדה, ואל יקל ראש במה שרואה שאין נפרעין ממנו, שפרוטה ופרוטה מצטרפת לכאיסר, וכן כל עבירה ועבירה מצטרפת לחשבון גדול והכל שמור לו. ואף בענין סוטה אמרו במדה שמדדה בה מדדו לה, היא עמדה על פתח ביתה לראותו, וכהן מעמידה בשער ניקנור ומראה קלונה לכל, היא פירסה סודרים נאים על ראשה, וכהן נוטל צעיף שבראשה ומניחו תחת רגליה, היא קישטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה לו את עיניה, לפיכך עיניה בולטות וכמו שאמרו אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות, היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה, היא הראתה לו את אצבעה לרמוז לו שיבא, לפיכך צפרניה נושרות, היא חגרה עצמה בצלצול נאה לפניו, וכהן קושרה בחבל המצרי, היא פשטה לו ירכה, לפיכך ירכה נופלת, היא קבלתו על כריסה, לפיכך בטנה צבה, היא האכילתו מעדנים, לפיכך קרבנה מאכל בהמה, רוצה לומר, שעורים, היא השקתו יין משובח בכוסות משובחים, וכהן משקה אותה מים המרים במקידה של חרס, היא עשתה בסתר, והקב"ה מפרסמה, היא נתנה עיניה במה שאינו שלה, מה שבקשה לא ניתן לה ואת שלה נטלו הימנה, וכן מצינו בקין וקרח ובלעם דואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדניה ועזיה והמן, נתנו עיניהם במה שאין ראוי להם מה שבקשו לא ניתן להם ומה שבידן נטל מהן, ופירוטן: קין בתאומה שנולדה עם הבל, לפי הדרש קרח בנשיאות, בלעם בממונו של בלק, דואג בחכמתו של דוד שקינא בו כמו שנדרש בהגדת חלק, אחיתופל במלוכה, וכמו שנדרש שם, שראה בחלום אים יוצאה מאמתו, גחזי בממונו של נעמן, אבשלום במלכות, אדניה באבישג, עזיה בכהונה, המן בישראל.
למדה טובה מצינו שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה
והמאירי (סוטה דף ט/ב) כתב: וכן למדה טובה מצינו שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה, כיצד מרים המתינה למשה שעה אחת דכתיב ותתצב אחותו וכו' ונתעכבו לה ישראל שבעה ימים שנאמר והעם לא נסעו עד האסף מרים, יוסף זכה לקבור את אביו, והוא היה גדול שבאחיו, רוצה לומר, נכבד שבכלם, ולפיכך זכה שנתעסק גדול שבישראל בקבורתו, רוצה לומר, משה רבינו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וכו', משה היה גדול שבישראל ונתעסק בעצמות יוסף, ולפיכך זכה ונתעסק בו גדול על כל גדולים והוא השם יתברך, שנאמר ויקבור אותו וכו' ואף לכל הצדיקים כן, כדכתיב וכבוד ה' יאספך.
במדה שאדם מודד מודדין לו
במהרש"א (סנהדרין דף צ/א) מנין שכל מדותיו של הקב"ה מדה כו'. נראה דלא סגי ליה לאתויי הכא הא דתניא בפרק המקנא רבי אומר מנין שבמדה שאדם מודד מודדין לו שנאמר בסאסאה בשלחה וגו' דהתם אפשר לפרש דאמרינן במעשה אדם אבל הכא הוסיף לומר מניין שכל מדותיו כו' שאף בכופר במחשבה בתחיית המתים דלעתיד הקב"ה משלם לו מדה כנגד מדה שנאמר ויאמר אלישע וגו' שזה השליש כפר במחשבה הפרטית כזו שלא היה אפשר כביכול לתת לחם לכלם ועל כן, א"ל הנך רואה בעיניך בהשגחה פרטית זו ומשם לא תאכל שאין אתה ראוי ליהנות בהשגחה זו במדה כנגד מדה וכתיב ויהי לו כן וגו'.
הרב שלום יהודה גראס
אבדק"ק האלמין
בית שמש, ארץ הקודש
עלון מס' 1021 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על יסודי הדת – י"ג אייר תשפ"ג
מדה כנגד מדה – חלק ג'
הקב"ה כל מדותיו מידה כנגד מידה – ושכר ועונש
חלק ג'
תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹקָיִךְ (ירמיה פרק ב יט).
ישמחו השמים ותגל הארץ שזכינו להוציא לאור לפני כעשרים ושתים שנים את הספרים שכר ועונש ו' חלקים עם כל המקורות ויסודות מהתורה וחז"ל הקדושים, ראשונים ואחרונים וכל ספרי הזוהר וקבלה וספרי תלמידי בעל שם טוב ותלמידיהם זי"ע, על ענייני שכר ועונש, וסיפורים נפלאים שנתקבלו בכל העולם, והדפסנו קרוב לשש מאות אלף עותקים, וגם הבאנו שם הרבה על הענין שהקב"ה משלם הכל מידה כנגד מידה. ואני מקווה להביא כל המקורות מאדם הראשון ועד תקופת הראשונים המבוארים בתנ"ך חז"ל ראשונים ואחרונים וכל ספרי מוסר כמו שהבאתי כבר חלק מהם בספרי שכר ועונש.
מכל המקורות האלו אנו לומדים שדרך הנהגת הקב"ה את עולמו, הכל הוא בהנהגה של מדה כנגד מדה, ובעלונים אלו ימצא נפש כל חי, טל תחיה להשיב נפשו, ולעורר הלב לחשוב חשבונו של עולם, וגם יראו עין בעין שכל ההשתלשלות כל עניני הבריאה לפי מעשי האדם הן לטוב הן למוטב, כמו שפירשו הקדמונים, דע! מה למעלה, ממך! כלומר כל הבריאה היא תלויה במעשיך, (עיין נפש החיים להגר"ח מוואלוזין שהאריך בזה) ונדע איך צריך להתנהג ומה היא הדרך הרצויה.
הענין של מדה כנגד מדה הוא דבר העומד ברומו של עולם בעניני האמונה והשגחה פרטית והנהגת שכר ועונש וכו', [כמו שהארכתי בשכר ועונש ח"א]. והוא ממש דבר בעיתו, וזהו היסוד ושורש, איך שנכשלים בעבירות הכי חמורות של אכילת נבילות וטריפות חלב ודם, וטומאת פאה נכרית עם תקרובת עבודה זרה, וכאילו לא כלום, ולא חלי ולא מרגיש, וכל זה הוא מפני שאין מאמינים בשכר ועונש ובמדה כנגד מידה, כמבואר בספר צפית לישועה מהח"ח זצ"ל שזה יסוד האמונה בשכר ועונש, כמו שהארכתי בשכר ועונש מש"ס בבלי וירושלמי ומאמרי חז"ל ומספרי בעש"ט הקדוש ותלמידיו, מה שנוגע לעקרי יסודות האמונה והשגחה בשכר ועונש, ומחויבים אנחנו כל אחד ואחד לחזק את עיקרי יסודות הדת, כמו שכתב הרמב"ן פרשת בא (פרק יג פסוק טז): ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא), עכ"ל.
ובעזרת השי"ת על ידי שיראו וילמדו מתורתן של רבותינו הראשונים והאחרונים קדושי עליונים אשר כל דבריהם כגחלי אש תמיד תוקד להלהיב הלבבות שוכני בתי חומר בארץ תלאובות המוקפות נסיונות לאלפים ורבבות, ואמרת ה' אמרות טהורות יחזקם יאמצם ויעודדם לתורה ויראת שמים אמונה ובטחון אמיתי.
ובעזרת השם יתברך הספר הזה מדה כנד מדה יהיה לתועלת גדול לחיזוק האמונה והיראת שמים ולהתעוררות גדולה לעבודת הבורא יתברך א-ל חי צורינו יוצרינו יתברך שמו.
מי ששותק מלתת עצה טובה הוא מדה כנגד מדה שנידון ביסורים
ובערוך לנר (סנהדרין דף קו.): אמר רבי חייא ב"א אמר רב סימאי, ג' היו באותה עצה בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית.
למה איוב מפני ששתק נידון ביסורין, יש לבאר מדרש תמוה בשעה שהתרעם איוב על היסורין הראה לו סוכה של ג' דפנות, ובפירוש י"ל שמי ששותק מלתת עצה טובה הוא מדה כנגד מדה שנידון ביסורים, דיסורין מעוררין קול צעקה שלא לרצונו, והוא העונש שלא פתח פיו לעמוד לימין חבירו בעצה טובה, ולכן גם איוב ששתק מלתת עצה טובה לפרעה שישלח ישראל, מפני שתיקתו נידון ביסורין. ועל פי זה, יובן הפסוק (תהילים פרק לט, ב-ג) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא…. נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. כלומר שדוד היה רוצה לשתוק לגמרי שלא לחטוא בפיו, ועל ידי זה החשיתי מטוב, אבל כאבי נעכר, דמי ששותק מטוב, נידון ביסורין. והנה לאיוב לכאורה היה התנצלות על ששתק שהיה ירא שלא ימית אותו פרעה אם יאמר נגדו עם העצה שהיה בלבבו, וכמו שבאמת יתרו ברח מטעם זה.
אין לעשות עוול מיראת אנשים,שבני אדם אין להם ממשלה רק כשהם בעולם הזה
ואפשר שהוא יירא לברוח, אכן אין זה תירוץ, שאין לעשות עוול מיראת אנשים,שבני אדם אין להם ממשלה רק כשהם בעולם הזה, אכן העולם הזה אין סתום מכל צד שצד אחד פתוח לצאת ממנה ולא יעכבוה אנשים, והנה ידוע שיש פלוגתא אי סוכה בעי ג' דפנות או ד', דלמאן דאמר, ד' דפנות סבירא ליה, סוכה דירת קבע בעינן, ולמאן דאמר ג', סבירא ליה סוכה דירת עראי בעינן, גם ידוע דסוכה מרמז על עולם הזה, על דרך צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, שימי שנותינו על הארץ הם כמו ישיבת עראי, ולכן איוב שלא שם לבו לזה שימי שבתנו על הארץ הם כמו דירת עראי ושתק מיראת אדם, הראו לו סוכה של ג' דפנות ובעולם הזה נידון ביסורין.
מי שאומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה בחיבור ואחדות, טורפין תפלתו בפניו
וכתב בניהו בן יהוידע (ברכות דף ה:) שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו. נראה לי בס"ד טעם לזה, כי המתנה שממתין לחבירו מורה על חיבור ואחדות, והיוצא ומניח חבירו במורא ופחד זה מורה על הפירוד, שאומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה בחיבור ואחדות, ולכן טורפין תפלתו בפניו, כי על הרוב אין תפלתו של האדם שלימה מצד הכונה, אך נשלם חסרונה מחמת הצטרפות שלה עם תפלות הצדיקים שהם שלימות, והם מושכים תפילות החלשים, כמו ספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה, ולכך זה שאין לו חפץ ורצון בחיבור ואחדות, אז מדה כנגד מדה תפלתו לא תהיה מצטרפת עם תפילות צדיקים השלמים, ונבדלת ונפרדת מהם, ואז יוכר חסרונה ואין בה כח לעלות, ולכך טורפין לו תפלתו בפניו, ולכך גורם גם כן סילוק שכינה מישראל, כי השראת שכינה בישראל יהיה על ידי קיום תרי"ג מצות, ובאמת אי אפשר שיהיה כל אדם מקיים הכל, אך על ידי החיבור ואחדות נחשב כל אחד ואחד קיים כל תרי"ג מצות, וזה לפי שיטתו שאינו רוצה באחדות וחיבור לכך גורם כך, ובזה יובן הילפותא מקרא,(ישעיה פרק מח יח) לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. ופירש רש"י: שצותי לגמול חסד, וקשא למה נקיט לשון רבים, ובזה ניחא שאם המתנת, שאתה מודה וחפץ בחיבור ואחדות, אז תזכה למצות רבים משל אחרים
כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם
ועוד בבניהו בן יהוידע (ברכות דף טו:) כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם. נראה לי בס"ד דאיירי בצדיק גמור שיורד לגיהנם לפי שעה, כדי למשוך ולעלות משם נשמות, וכדי שלא יצטער אותה שעה מאש גיהנם, מצננין לו, ושוב ראיתי שכן כתב הגאון הצל"ח ז"ל, יעיין שם, ובזה יובן טעם נכון מה יש בזה מדה כנגד מדה, והוא כי אש גיהנם הוא כולו חלק אחד, ועצם אחד, ואם יצטנן האש בשביל אותו צדיק נמצא הרשעים שצריכים להשרף בכל רגע באין הפסק ומנוח הם ניצולים, ואיך יתכן זה, ולכך ראוי שלא יצטנן בשביל הצדיק ההוא, אך באמת אם זה הצדיק מדקדק בקריאת שמע, שנותן ריוח בין הדבקים להבדיל בין תיבה לתיבה, כן הקב"ה יעשה הבדלה בין האש שיורד שם הצדיק, ובין האש שהוא דולק על הרשעים, ועל ידי כן אותו האש שיורד בו הצדיק יצטנן, ואותו האש ששורף את הרשעים ישאר בחומו, כיון שנבדלו זה מזה, ונעשה כמו כותל מפסיק בניהם, ונמצא הווה מדה כנגד מדה, ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם למדה כנגד מדה, כי הקורא במהירות בלתי הרווחה בין תיבה לתיבה יהיה הבל פיו חם יותר, כי ההבל יוצא מקרב האדם חם הרבה, ואם יקרא לאט לאט כדי לתת ריוח בין תיבה לתיבה, יצטנן ההבל קצת בתוך הפה דהיינו בעודו באויר הפה, לכן המדקדק באותיותיה שנותן ריוח מוכרח שקורא בנחת, שאז יצטנן ההבל בתוך פיו קצת ולכך מצננין לו גיהנם, והנה ראשי תיבות פסוקים פרשת שמע ופרשת והיה אם שמע עולה ת"ז, כמנין אתה עם הכולל, ובזה יובן [תהלים כ"ג ד'] גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, רצונו לומר זכות הפסוקים שראשי תיבות שלהם אתה, שאני מדקדק בהם הוא עמדי.
המקבל יסורין באהבה גורם בזה למתק מדת הגבורה במדת החסד
ועוד בבניהו בן יהוידע (ברכות סג.שם), כל המשתף שם שמים בצערו. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל מאי שמים, אש ומים, שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהם שמים נמצא שם של שמים, רמוז בו חסד וגבורה שהם מים ואש, וידוע המקבל יסורין באהבה גורם בזה למתק מדת הגבורה במדת החסד, ולכך זוכה שיבא לו שפע משתי מידות חסד וגבורה הנרמזים בשם של שמים, שהוא אש מים, וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו פירוש ממתק הגבורה בחסד הנרמזים בשם שמים בתוך הצער שלו שמקבל היסורין באהבה, אז כופלין לו פרנסתו שיבא לו שפע כפל ממדת החסד וממדת הגבורה.
גם בעת הצער שלבו טרוד, עם כל זה הוא נזהר ליחד שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם סוד שם שמים שמכוין בכל תורה ומצוה ליחד הוי"ה ואדנ"י שהם אחד
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע שמים כינוי לשם הוי"ה ב"ה שנקרא שמים, ושם הוא כינוי לשם אדני בסוד [ש"ב ח' י"ג] ויעש דוד שם, ובזה פירשו הראשונים, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, פירוש ליחד שם שהיא סוד אדני עם שמים שהיא סוד הוי"ה עד כאן דבריו, וידוע ששם אדני נזכר בפה אבל שם הוי"ה בלב ובזה פירשו המקובלים [תהלים ק"ל א'] ממעמקים קראתיך ה', שם הוי"ה בלב דוקא, אך שם אדני שמעה בקולי בפה בגלוי עד כאן דבריו, וידוע מה שכתבו הראשנים בפסוק [שם כ"א ג'] תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, יש מתפלל בפיו שיתן לו הקב"ה אלף דינר, אך בלבו רוצה עוד אלף דינר כדי לקנות בהם חצר, וברצות ה' דרכי איש שיתן לו משאלות לבו הוא החצר, וגם ארשת שפתיו שבקש בגלוי על אלף דינר, בל מנעת סלה עד כאן דבריו, וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו, רצונו לומר גם בעת הצער שלבו טרוד, עם כל זה הוא נזהר ליחד שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם סוד שם שמים שמכוין בכל תורה ומצוה ליחד הוי"ה ואדנ"י שהם אחד נסתר בלב דוקא ואחד נגלה בפה, אז כופלין לו פרנסתו מדה כנגד מדה, שיתן לו הקב"ה תאות לבו הנסתרת, וגם ארשת שפתיו הנגלית, וכמו שכתב על פסוק תאות לבו נתת לו, או יובן בס"ד הכונה שאינו דואג בעבור חסרונות הגופניים בלבד אלא בעבור חסרונות הנפשיים גם כן, שהם ענין תורה ומצות, אז כופלים לו פרנסתו שישפעו לגופו וגם לנפשו.
מי שיוצא מבית הכנסת ולא אכל פת שחרית, ובא לבית המדרש מקום שקובעין עת לתורה בכל יום ועוסק בתורה עסק ממש בכרס רעבה, שנמצא זה נצטער על דברי תורה הרי זה זוכה ומקבל פני שכינה
עוד בניהו בן יהוידע על (ברכות דף סד.) שם היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה. י"ל למאי הוצרך לפרש ולומר ועוסק בתורה, ונראה לי יש בא לבית המדרש לשמוע דוקא והוא יושב ודומם, וביאתו שם מצות אנשים מלומדה שכך הנהיגו אותו אבותיו לבא לקביעות דברי תורה בבית המדרש כל יום אחר התפלה, ולכן אינו מטה אזניו לכל ד"ת אלא עיניו תחזנה כה וכה וצופה על היושבים ועל ההולכים ובאים, הנה זה אין לו חלק במעלה זו דקתני הכא אלא רק מי שיוצא מבית הכנסת שעדיין לא אכל פת שחרית, ובא לבית המדרש מקום שקובעין עת לתורה בכל יום ועוסק בתורה עסק ממש בכרס רעבה, שנמצא זה נצטער על דברי תורה הרי זה זוכה ומקבל פני שכינה, שאותו למוד שלמדו ביגיעה בכרס רעבה, נעשה אורות שרפי קודש ומתעטר בהם בעולם הבא, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל על מאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שהם אורות שנבראו מלימוד תורה, ולזה אמר מקבל רצונו לומר שיקבל עטרות שהם אורות שרפי קודש הנבראים מד"ת שלמד על ידי צער ויגיעה, והא דאמר זוכה ומקבל הכונה שהוא זוכה מכוחו ומעצמו שאינו נצרך לקבל כח מצדיק זולתו, כי ידוע שיש צדיק אשר אורות עטרות לימודו ומצותיו חלשים והם במדרגת אספקלריא שאינה מאירה, ורק יאירו מן הארת אורות צדיקים גדולים כדרך הלבנה שהיא חשובה ומקבלת אורה מן השמש, לזה אמר כאן הנה איש כזה זוכה ומקבל, זוכה מעצמו ולא על ידי סיוע וכח זולתו, ועל זה הביא הכתוב [תהלים פ"ד ח'] ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, יראה מעצמו ולא על ידי זולתו, והא דקרי לבית הכנסת ובהמ"ד בשם חיל, מפני ששם נברא חיל מלאכים מתפלה ותורה.
בשכר שהוא מקדים מזון הנפש על מזון הגוף כן בעולם הבא יעשו לו קדימה, שיהיה מוקדם לישב בשורות העליונות הרואין פני שכינה, ולא ישב בשורות האחרונים שאין רואין פני שכינה
ועוד נראה לי בס"ד בענין זה שאמר זוכה ומקבל פני שכינה, שיש בזה מדה כנגד מדה, והוא באמרו בגמרא יש צדיקים שזוכין לישב בפני שכינה דהיינו בשורה העליונה, ויש צדיקים שיושבין אחר כמה שורות, שאין רואין פני שכינה, אלא פניהם כנגד שורות הצדיקים שקודמין להם, והנה כאן כיון שיצא האדם מבית הכנסת שכבר התפלל שאז מותר לו לאכול, והוא אינו הולך לביתו לאכול מזון הגוף אלא הולך לבית המדרש לעסוק בתורה שהיא מזון הנפש, שגם התורה נקראת לחם כעבור שהיא מזון הנפש, ולכן בשכר שהוא מקדים מזון הנפש על מזון הגוף כן בעולם הבא יעשו לו קדימה, שיהיה מוקדם לישב בשורות העליונות הרואין פני שכינה, ולא ישב בשורות האחרונים שאין רואין פני שכינה, שאף על פי. שהוא מדורות האחרונים יזכה לישב עם דורות הקדמונים שרואין פני שכינה, ועיין מ"ש בס"ד עוד במאמר זה בסוף מ"ק.
אם רואין אדם ערום בגילוי הראש הם נדבקין ונאחזין בו בחשבם שהוא דומה להם, ולכן הקפידו רבותינו ז"ל על גילוי הראש יותר כי החיצונים משוטטין באויר העולם
בניהו בן יהוידע שבת (דף קנו/ב): שם א"ל כסי רישך. פירוש כיסוי נוסף על הנהוג כדי שלא יזדמן לו באיזה שעה שיהיה בגילוי הראש לגמרי אפילו רגע, ומה שבחרה בסגולה זו, מפני דידוע שהחיצונים והקליפות אין להם יניקה מן אור מקיף והם עומדים ערומים בלי מקיף, בסוד הכתוב [בראשית ג' א'] והנחש היה ערום, ולכן אם רואין אדם ערום בגילוי הראש הם נדבקין ונאחזין בו בחשבם שהוא דומה להם, ולכן הקפידו רבותינו ז"ל על גילוי הראש יותר כי החיצונים משוטטין באויר העולם, וכמו שאמר השטן משוט בארץ ומתהלך בה, וכיון דישוטטו באויר המה יביטו בראש, שהוא כנגדם יותר משאר הגוף, וידוע דהסטרא אחרא נח לה בעון גניבה שגונב האדם מחבירו יותר משאר עונות, מפני שבזה אז מדה כנגד מדה גם היא תגנוב מן הקדושה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל מאן רשעים גנבי וביארנו הדבר במקומו, ולכן בחרה בסגולת שמירה זאת של כסוי הראש כדי שלא ישנה בשום פעם להיות בגילוי הראש אפילו זמן מועט, ובזה יבדלו החיצונים והקליפות ממנו ולא ישלטו חס וחלילה בו לעשות איזה גניבה חלילה כדאמרי לה כלדאי, והא דנזדמן פעם אחת דפסקה לקיבורא בשיניה, נראה לי דמן השמים גלגלו דבר זה שיתגבר יצרו כל כך עליו כדי שלא יקוץ בדבר זה שהכריחתו אמו.
הלועג על דברי חכמים דבק בקליפה הקשה דסטרא ולכן נידון בצואה רותחת שהיא חלקה ומזונה של סטרא
בניהו בן יהוידע עירובין (דף כא/א): שם כל הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. נראה לי בס"ד הטעם דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד בית פעור, דהסטרא יונקת מאותו מקום דאחוריים דאדם, ולכן נקראת הקליפה בית פעור, ולכן כתיב בסטרא קיא צואה בלי מקום, ובזה רמזו המפרשים ז"ל הפסוק [בראשית ל"ט ה'] ויברך ה' את המצרי בגלל יוסף, לשון גללים. והנה זה הלועג על דברי חכמים דבק בקליפה הקשה דסטרא ולכן נידון בצואה רותחת שהיא חלקה ומזונה של סטרא.
תתגלגל נפשו אחרי מותו בתוך צואה רותחת של בית הכסא שריחה רע ביותר, כי כל סרחון רותח מעלה ריח רע ביותר ושם תהיה נפשו מתגלגלת
גם עוד נראה טעם לזה דהוא מדה כנגד מדה, כיון דלועג על דברי חכמים הנה הוא ממאיס דבריהם ותקנותם בעיני הבריות, לכן זה משפטו שיהיה נידון בדבר המאוס ביותר שהוא צואה רותחת. ודע כי משפט זה דצואה רותחת הוא בשתי אופנים, האחד הוא שתתגלגל נפשו אחרי מותו בתוך צואה רותחת של בית הכסא שריחה רע ביותר, כי כל סרחון רותח מעלה ריח רע ביותר ושם תהיה נפשו מתגלגלת, ואופן הב' הוא כי אש גיהנם אשר נידון בו נהפך לו לבדו כצואה רותחת ונידון בו, ובזה יהיה סחי ומאוס גם בעיני שאר רשעים הנידונים עמו באש גיהנם, ועוד יקללוהו כל הנידונים שם כי יגיע להם ריח רע מן האש שלו, ונמצא זה צערו כפול.
כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו
בניהו בן יהוידע (עירובין דף סג.) שם אזיל לשאול בלא ולד. נראה לי בס"ד הטעם, הוא זלזל בכבוד רבו לכך לא יהיה לו בן שיכבדהו, כי התלמיד נחשב בן לרבו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו, וכן אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו ח' י"ח) אני והילדים אשר נתן לי ה', והיינו רצונו לומר תלמידים. או יובן בס"ד הכונה דלא יהיה לו בן זכר, אבל בת יהיה לו, דהא יהושע היה לו בנות, ולכן דקדק בעל המאמר למנקט הכי, אזיל לשאול בלא ולד, והדרך הזכר מוליך את האב לקבר ולא הבת, והוי מדה כנגד מדה, הוא זלזל בכבוד תורה לכך לא יהיה לו בן זכר שישנו בעסק התורה, אלא בת שאין לה מצות תלמוד תורה.
יש שעובר על פשע חבירו שחטא לו בדברי בזיון מפני הענוה שלו שהוא נבזה ונמאס בעיני עצמו
ועוד בבניהו בן יהוידע (ראש השנה דף יז:) למי שמשים עצמו כשיריים. נראה לי בס"ד על פי מה שפירש מורנו הרב יעקב מדובנא ז"ל, יש עובר על פשע חבירו שחטא לו בדברים, מפני שיהיה לו טובה בזה כדי שיהיה הקב"ה מעביר לו על פשעיו מדה כנגד מדה, ויש שעובר על פשע חבירו שחטא לו בדברי בזיון מפני הענוה שלו שהוא נבזה ונמאס בעיני עצמו, ולכן לא יחשוב דברים אלו שדבר חבירו בעדו לבזיון.
כל אדם צריך לחשוב עצמו תמיד הוא סוף ושיור שבו נשלם הכרעת כף הזכיות והכרעת כף העונות, הנה זה הוא אשר יזכה לכך
וכמו שכתוב (תהלים ט"ו ד) נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד. נבזה מאחרים בדברים, הנה בעיניו, רצונו לומר בעיני עצמו, הוא נמאס יותר מן הבזיון שביזוהו, ולכן אינו מקפיד על מה שחטא לו חבירו בדברים, עד כאן דבריו, יעויין שם. וכאן בא ר' אחא בר חנינא לפרש מה שנאמר שיעביר לו הקב"ה על כל פשעיו לאו בכל מעביר על פשעי חבירו איירי אלא רק אותו שאינו מקפיד על פשע חבירו מפני שהוא משים ורואה עצמו בדעתו שהוא מאוס כשיריים אלו שמשיירין בקערה אחר אכילה שהם נמאסין בעיני בני אדם ואין אוכלים השיורין אלא הפחותים שהם המשרתים והעניים כן הוא נמאס בעיני עצמו, ולכך אינו מקפיד על בזיון שבזהו חברו, הנה לזה דוקא מעביר על פשעיו, אבל היודע בעצמו שהוא אדם חשוב ובזהו חבירו בדברים וחטא לו והוא שותק ועובר על פשע חבירו כדי להרויח טובה מאת ה' שיעביר על פשעיו לא יזכה לכך. או יובן בס"ד מה שאמר משים עצמו כשיריים, על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל [קדושין מ' ע"א] לעולם יראה אדם עצמו כאלו העולם חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות, וכו'. ונמצא שכל אדם צריך לחשוב עצמו תמיד הוא סוף ושיור שבו נשלם הכרעת כף הזכיות והכרעת כף העונות, הנה זה הוא אשר יזכה לכך.
יחשוב שכבר בא בגלגול בעולם הזה כמה פעמים, ומי יודע כמה חטא בגלגולים שקדמו, ואף על פי שעתה מלא תורה ומצות לא יספיקו להשלים חסרון גלגולים שקדמו לשליש ולרביע, ובזה יהיה שפל בעיניו באמת
ועוד נראה לי בס"ד דאם האדם רואה עצמו מלא תורה ומצות איך יהיה שפל ועניו בעיני עצמו באמת, אך בזאת יוכל להיות שפל אף על פי שהוא מלא תורה ומצות והיינו שיחשוב שכבר בא בגלגול בעולם הזה כמה פעמים ומי יודע כמה חטא בגלגולים שקדמו, ואף על פי שעתה מלא תורה ומצות לא יספיקו להשלים חסרון גלגולים שקדמו לשליש ולרביע ובזה יהיה שפל בעיניו באמת. וזה שאמר למי שמשים עצמו כשיריים רצונו לומר עתה הוא שיורין של גלגולים אחרים, ובזה יהיה שפל באמת. או יובן יעשה עצמו דהיינו צרכי גופו כשיריים כלומר טפלים.
להודיע לבני אדם כח המצוה של זכות הרבים
ועוד בבניהו בן יהוידע (תענית דף כד.) ומייתנא חמרא לקדושא ואבדלתא. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, הוא עשה מצוה ביין שהוא בסוד הגבורה כנודע, לכן הגשמים שהם בסוד הגבורה ירדו בזכותו, דידוע מה שאמרו לעיל [דף ב' ע"א], למה נקראו גבורות גשמים מפני שיורדים בגבורה, ובודאי זכות רבנו הקדוש נפיש טובא טפי מאותו האיש אלף פעמים, ובכלל מאתים מנה, אך רצו מן השמים להודיע לבני אדם כח המצוה של זכות הרבים.
העובר עבירה בסתר הרי זה גונב דעת הבריות, שמראה עצמו לפניהם שהוא צדיק והוא איש רשע, וכיון שגונב דעת הבריות גורם שגם הקליפה תעיז לגנוב משפע הקדושה יותר מדאי מדה כנגד מדה
ועוד בבניהו בן יהוידע (חגיגה דף טז.) ועוד נראה לי בס"ד כי העובר עבירה בסתר הרי זה גונב דעת הבריות, שמראה עצמו לפניהם שהוא צדיק והוא איש רשע, וכיון שגונב דעת הבריות גורם שגם הקליפה תעיז לגנוב משפע הקדושה יותר מדאי מדה כנגד מדה, וידוע שאין הקליפות יכולות ליקח כלום אלא רק מן הגבורות שבקדושה הנקראים אלקים קדושים, וידוע ששם אלקים שבקדושה שהוא סוד הגבורות בכללו שמונים ושש כמנין כו"ס, ובפרטיו מספר ת"ל, דכל אות ממנו כולל מספר שם אלקים שלם, וכל זה נרמז באותיות שאחר אותיות שכינה שהם אותיות ת"ל, ואותיות כו"ס, וזה שאמר כל העובר עבירה בסתר, שגונב דעת הבריות, ובזה גורם שהקליפה תגנוב ותינק מן הגבורות שבקדושה, כאלו דוחק רגלי השכינה, רצה לומר הגבורות הרמוזות בסוף אותיות שכינה, שהם ת"ל וכו"ס, כאמור, שגורם שינקו הקליפות מהם.
כל הכועס כאלו שכינה אינה חשובה כנגדו
ועוד נראה לי בס"ד, כאלו דוחק רגלי השכינה, על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר [נדרים כ"ב ע"ב] כל הכועס כאלו שכינה אינה חשובה כנגדו, דאותיות שכינה מתחלקות לשתי חלוקות שהם ש"ך ינ"ה, והכועס מגביר הדינים וממשיך ש"ך ניצוצין של הדינים, ומסלק ינ"ה שהוא מספר שם אדנ"י, ולזה אמר אין שכינה, רמז לשם אדנ"י הנרמז באותיות ינ"ה דשכינה, חשוב כנגדו, עכ"ד בשער מאמרי רז"ל ע"ש. ובזה יובן, העובר עבירה בסתר, שאז הוא כופר בהשגחתו יתברך, הרי זה מגביר הדינים מדה כנגד מדה, שממשיך ש"ך ניצוצין של הדינים, ומסלק שם אדנ"י שרמוז באותיות ינ"ה שבסוף שכינה, וזהו רגלי השכינה, כי ינ"ה הם סוף שם שכינה.
המדקדק לומר דבר בשם אומרו הרי זה מואס בגאוה ולומד תורה לשמה
ועוד בבניהו בן יהוידע (מגילה דף טו.) נמצא למדנו מכאן שהאומר דבר תורה בשם אומרו מביא גאולה, וצריך להבין מה טעם יש בזה על דברי תורה. ונראה לי בס"ד דאם אומר דבר תורה ואינו אומרו בשם אומרו, זה יהיה מחמת גאוה שרוצה להתגאות בטלית אחרים, שיחשבו העולם שדבר זה הוא המחדש אותו מדעתו, ולפי זה המדקדק לומר דבר בשם אומרו הרי זה מואס בגאוה ולומד תורה לשמה, לכן מדה כנגד מדה בזכות זה שלומד לשמה יטיל הקב"ה אות למ"ד שבו רמוז לימוד התורה בתוך אותיות גאוה אשר מאס זה האדם, ויהיה כאן צירוף גאולה ולזה אמר מביא גאולה לעולם.
האומר דבר בשם אומרו בשביל טעם זה, יש לו אמונה בדברים הנסתרים שנעשים לצדיקים בקבר, כי דברים אלו אינם גלוים אלא נסתרים, ורק נודעים לנו על פי הקבלה
או יובן בס"ד טעם לזה, כי ידוע התועלת שיצאה לבעל אותו דבר אם יאמרו דבר תורה משמו הוא שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, ונמצא זה האומר דבר בשם אומרו בשביל טעם זה, יש לו אמונה בדברים הנסתרים שנעשים לצדיקים בקבר, כי דברים אלו אינם גלוים אלא נסתרים, ורק נודעים לנו על פי הקבלה, וזה המאמין בדברי קבלה שאין גלויים לעיני הכל הרי זה בעל אמונה, וידוע האמונה מקרבת הגאולה וכמו שאמרו רז"ל [מכות כ"ד ע"א] בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, והמאמין בדבר אחד מדברי קבלה הרי זה מאמין בכל, ולכן האומר דבר בשם אומרו שנמצא מאמין בדברי קבלה הנזכרת מביא גאולה לעולם.
השי"ת ישלם מדה כנגד מדה, ואינו מקפח שכר דבר כל דהו
בגמרא כתובות (דף סב:) רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דרבי שמעון בן יוחאי, אמר ליה איעכב לי עד דאתי בהדך, לא איעכבא ליה, אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב עד דאתי, אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה, אזל יתיב אגודא דנהרא שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה בת חכינאי בת חכינאי מלי קולתך ותא ניזיל, אמר שמע מינה האי רביתא דידן, אזל בתרה הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא, דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה, אמר לפניו רבונו של עולם ענייה זו זה שכרה, בעא רחמי עלה וחייה. ומבאר בבניהו בן יהוידע , הא דהוצרך תלמודא לפרש דבר זה, שאמר לו תמתין לי ולא רצה להמתין, היינו ליישב בזה דבר אחר, שיש להתפלאת הלא אלישע הנביא ע"ה כשהחיה את הילד הוצרך לעשות כמה דברים, ששם פיו על פיו וכו', ואיך ר' חנניה בבקשת רחמים החיה אותה תכף ומיד, אך בזה מובן הטעם, כי השי"ת ישלם מדה כנגד מדה, ואינו מקפח שכר דבר כל דהו, והיינו בשכר שהיה להוט ומהיר לילך ללמוד תורה, דהגם שבקש ממנו ר' שמעון שימתין לו לא רצה, וזה הוא חוץ משורת דרך העולם, שיותר טוב להולכי דרכים שיתלוו זה עם זה, ויהיו בצוותא חדא, ועם כל זה להיותו נחפז ללמוד תורה שעה אחת קודם, לא רצה להמתין, ועל כן פרע לו השי"ת עתה שבקש רחמים להחיות את אשתו, ענה אותו תכף ומיד, ולא איחר לו בקשתו. ובמדרש ויקרא פרשה כ"א איתא י"ג שנים, וכאן אמר י"ב, אולי הם ישבו י"ב שלמים, ובתוך שנת י"ג חזר, ובמדרש חשיב מקוטעים, ובתלמודא חשיב י"ב שלמים.
ישראל, כשעושין רצונו של מקום הם יקחו עיקר השפע הקדוש, והחיצונים חלקם מן הפסולת אשר בעולם התחתון תדמה אליה הצואה והזבל של בית הכסא, ועל כן החיצונים נקראים בשם צואה בלי מקום
ועוד בבניהו בן יהוידע (כתובות דף סו:) מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים, נראה לפרש בס"ד הטעם שהגיעו ישראל בחרבן למדרגה התחתונה הזאת שילקטו שעורים מבין גללים לפרנס עצמן בהם, והוא כי ישראל כשעושין רצונו של מקום הם יקחו עיקר השפע הקדוש, והחיצונים חלקם מן הפסולת אשר בעולם התחתון תדמה אליה הצואה והזבל של בית הכסא, ועל כן החיצונים נקראים בשם צואה בלי מקום, וזהו סוד עבודה זרה של פעור, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, ובזה פרשו המפרשים רמז הכתוב [בראשית ל"ט ה'] ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף לשון גללים, ולכן מדה כנגד מדה בחרבן שרבו העונות ועשו תגבורת לחיצונים, ליזון מעיקר השפע הקדוש, אז ירדו ישראל למדרגה התחתונה הזאת, שיהיו יקרים שבהם מתפרנסים מן הגללים של בהמות הערביים, ודוק היטב.
ואם תהיה האומה גדולה אז גם קליפתה גדולה, ואז ממילא צריך יגיעה רבה לברר ניצוצי קדושה שבה
שם אשריכם ישראל. קשא מה שייך לשון אשריכם בחלוקה השנית. ונ"ל בס"ד דידוע אם ישראל נמסרים ביד איזה אומה, אז הקליפה של אותה אומה חוטפת ניצוצי קדושה מישראל ואין ישראל נגאלין ממנה אלא עד שיתבררו ניצוצי קדושה שחטפה הקליפה מהם, וגם ניצוצי קדושה שהיו באותה הקליפה מכבר, באופן שיבררו הכל חדשים עם ישנים, ואז יגאלו ממנה, וכדהוה בגלות מצרים שלא נגאלו אלא עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן [ברכות ט' ע"ב], ואם תהיה האומה גדולה אז גם קליפתה גדולה, ואז ממילא צריך יגיעה רבה לברר ניצוצי קדושה שבה, ואפשר שלא יוכלו לה, אך אם האומה שפלה אז גם קליפתה קטנה ושפלה, ויוכלו לה בודאי לברר ניצוצי קדושה שבה בנקל, שאז יהיו נגאלין ממנה בנקל, ולזה אמר אשריכם ישראל בחלוקה זו גם כן.
אם עשה בממון חסד הגון הרי זה נחשב מלח, לקיים הממון שלו
שם מלח ממון חסר ברי"ש, ואמרי לה חסד בדל"ת. נ"ל בס"ד הנפקותא בזה, אם ברי"ש אין זה מלח אלא אם כן יחסר ממונו, כגון שנותן צדקה לעני, אבל אם עשה גמילות חסדים שהלוה לאדם בששת דוחקו, ואחר כך חזר זה ופרע לו, דאין נחסר ממנו כלום, לא יועיל זה להיות בסוג מלח. ולמאן דאמר חסד בדל"ת, גם גמילות חסד כזו שהלוה ונפרע יועיל, דהא עשה חסד. ועוד נ"ל בס"ד הנפקותא, למאן דאמר חסר ברי"ש, אם נתן הצדקה לאדם שאינו הגון, כי חשב שהוא הגון יועיל, דהא זה חסר ממונו בשביל מצוה, ולמאן דאמר חסד בדל"ת בעינן שיהיה זה המתן חסד, ואם נתן לאינו הגון אין זה חסד, ולכן תמצא ממון מספרו עולה מספר חס"ד הגו"ן, כלומר אם עשה בממון חסד הגון הרי זה נחשב מלח, לקיים הממון שלו. גם ממון עולה מספר נח מלח, רמז שצריך להניח על הממון מלח, כדי שיתקיימו בצדקה זו גם כן.
דוד המלך ע"ה וחבקוק הנביא ע"ה כל מה שאמרו בבואם בעולם הזה, כבר אמרה אותו נשמתם שהיא מזלם בשמים, מקודם ביאתם לעולם הזה, וגם תפילות שלהם אלו נאמרו מכבר, ובעבורם ניצולו ישראל.
ועוד בבניהו בן יהוידע (סוטה דף מט.) אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב. קשה, ומקמי דייתי דוד המלך ע"ה ויתפלל תפלה זו, איך ניצולו ישראל מן העניות, וכן יש להקשות במאמר השני של חבקוק הנביא ע"ה. ונ"ל בס"ד, דאיתא בגמרא דשבת, כשעלה משה רבנו ע"ה למרום, הראהו הקב"ה את רבי עקיבא יושב ודורש עם תלמידיו על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, וכיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו רבינו מנין לך, אמר להם הלכה למשה מסיני ע"ש, ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים, הכונה שהראהו מזלו של רבי עקיבא דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ע"ש, ולפי זה גם דוד המלך ע"ה וחבקוק הנביא ע"ה כל מה שאמרו בבואם בעולם הזה, כבר אמרה אותו נשמתם שהיא מזלם בשמים, מקודם ביאתם לעולם הזה, וגם תפילות שלהם אלו נאמרו מכבר, ובעבורם ניצולו ישראל.
ואלו יתוקנו על ידי יסורין של עניות יותר משאר מיני יסורין, כי שבירתם עניות ותיקונם עשירות
ומה שהיו ישראל ראויים ליסורין של עניות שהם קשים ביותר, היינו כי ישראל באו לתקן שבירת הכלים, שהם ז' ספירות הנקראים ימי קדם, ואלו יתוקנו על ידי יסורין של עניות יותר משאר מיני יסורין, כי שבירתם עניות ותיקונם עשירות. ובזה מובן נועם שיח דברי רז"ל, שאמרו היו ישראל מוכרי רבב, כי רב"ב עולה מספר ימי קדם, ושבעה ספירות שנשברו נקראים ימי קדם כנודע, ולכן נאמר בישראל [יחזקאל ט"ז ז'] רבבה כצמח השדה נתתיך, שהם היו מוכרי רבב, ועל ידי תפילת דוד המלך ע"ה שהיא בסוד ה"א אחרונה שבשם, ניצולו מן רבב ונעשו רבבה, ולזה אמר [תהלים ט' כ"א] שיתה ה' מורא להם, שית הא על רבב, ויהיו רבבה, וזהו שאמר [שם כ"ג ה'] תערוך לפני שלחן נגד צוררי.
ולכן אם אין ביניהם תורה, שהיא סוד חכמה, ראויין להשרף, כי מדה כנגד מדה יסתלק אות יו"ד, שהיא סוד חכמה המפסקת בשם איש שראוי לחכם וישאר אש, ולכך ראויין להשרף
שם ואין ביניהם דברי תורה ראויין להשרף. נ"ל בס"ד תואר איש יצדק על תלמיד חכם, כי איש, לשון חשיבות כמו איש ירושלים, אישי כהן גדול, ותוך איש יש יו"ד שהיא סוד חכמה מפסקת בתוך אש, ולכן אם אין ביניהם תורה, שהיא סוד חכמה, ראויין להשרף, כי מדה כנגד מדה יסתלק אות יו"ד, שהיא סוד חכמה המפסקת בשם איש שראוי לחכם וישאר אש, ולכך ראויין להשרף.
התורה מעלה חן על לומדיה, דכתיב אילת אהבים ויעלת חן, ואם תוסיף מספר חן על מספר אש, יהיה מספר שנ"ט אותיות שטן, ולכן התורה שהיא אש ויעלת חן דוחה את השטן
או יובן בס"ד, התורה נקראת אש, דכתיב [ירמיה כ"ג כ"ט] הלא כה דברי כאש נאם ה', אך התורה מעלה חן על לומדיה, דכתיב [משלי ה' י"ט] אילת אהבים ויעלת חן, ואם תוסיף מספר חן על מספר אש, יהיה מספר שנ"ט אותיות שטן, ולכן התורה שהיא אש ויעלת חן דוחה את השטן, ולכן שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך שהוא מקום סכנה, ואין ביניהם דברי תורה, שהיא אש המעלה חן, לדחות השטן, אז ראויין להשרף באש של השטן, ועל זה הביא הפסוק דקאמר ויפרידו בין שניהם, וקשה הוה ליה למימר ויפרידום, ולמה האריך לומר בין שניהם, אך בא הכתוב לרמוז מאחר שהיו הלוך ודבר בדברי תורה שדוחה את השטן, לכך נדחה השטן ונפרד מהם, והיינו כי ההפרש שיש בין מספר אליהו שעולה ב"ן למספר אלישע שעולה תי"א, הוא מספר שנ"ט בדקדוק שהיא אותיות שטן, ולזה אמר ויפרידו בין שניהם, רצה לומר הפרידו השטן, שהוא רמוז במספר היתרון שיש בין שניהם.
הרב שלום יהודה גראס
אבדק"ק האלמין
בית שמש, ארץ הקודש
עלון מס' 1021 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על יסודי הדת – י"ג אייר תשפ"ג
מידה כנגד מידה – חלק ג'
הקב"ה כל מדותיו מדה כנגד מדה – ושכר ועונש
מדה כנגד מדה
חלק ג'
תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹקָיִךְ (ירמיה פרק ב יט).
ישמחו השמים ותגל הארץ שזכינו להוציא לאור לפני כעשרים ושתים שנים את הספרים שכר ועונש ו' חלקים עם כל המקורות ויסודות מהתורה וחז"ל הקדושים, ראשונים ואחרונים וכל ספרי הזוהר וקבלה וספרי תלמידי בעל שם טוב ותלמידיהם זי"ע, על ענייני שכר ועונש, וסיפורים נפלאים שנתקבלו בכל העולם, והדפסנו קרוב לשש מאות אלף עותקים, וגם הבאנו שם הרבה על הענין שהקב"ה משלם הכל מידה כנגד מידה. ואני מקווה להביא כל המקורות מאדם הראשון ועד תקופת הראשונים המבוארים בתנ"ך חז"ל ראשונים ואחרונים וכל ספרי מוסר כמו שהבאתי כבר חלק מהם בספרי שכר ועונש.
מכל המקורות האלו אנו לומדים שדרך הנהגת הקב"ה את עולמו, הכל הוא בהנהגה של מדה כנגד מדה, ובעלונים אלו ימצא נפש כל חי, טל תחיה להשיב נפשו, ולעורר הלב לחשוב חשבונו של עולם, וגם יראו עין בעין שכל ההשתלשלות כל עניני הבריאה לפי מעשי האדם הן לטוב הן למוטב, כמו שפירשו הקדמונים, דע! מה למעלה, ממך! כלומר כל הבריאה היא תלויה במעשיך, (עיין נפש החיים להגר"ח מוואלוזין שהאריך בזה) ונדע איך צריך להתנהג ומה היא הדרך הרצויה.
הענין של מדה כנגד מדה הוא דבר העומד ברומו של עולם בעניני האמונה והשגחה פרטית והנהגת שכר ועונש וכו', [כמו שהארכתי בשכר ועונש ח"א]. והוא ממש דבר בעיתו, וזהו היסוד ושורש, איך שנכשלים בעבירות הכי חמורות של אכילת נבילות וטריפות חלב ודם, וטומאת פאה נכרית עם תקרובת עבודה זרה, וכאילו לא כלום, ולא חלי ולא מרגיש, וכל זה הוא מפני שאין מאמינים בשכר ועונש ובמדה כנגד מידה, כמבואר בספר צפית לישועה מהח"ח זצ"ל שזה יסוד האמונה בשכר ועונש, כמו שהארכתי בשכר ועונש מש"ס בבלי וירושלמי ומאמרי חז"ל ומספרי בעש"ט הקדוש ותלמידיו, מה שנוגע לעקרי יסודות האמונה והשגחה בשכר ועונש, ומחויבים אנחנו כל אחד ואחד לחזק את עיקרי יסודות הדת, כמו שכתב הרמב"ן פרשת בא (פרק יג פסוק טז): ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא), עכ"ל.
ובעזרת השי"ת על ידי שיראו וילמדו מתורתן של רבותינו הראשונים והאחרונים קדושי עליונים אשר כל דבריהם כגחלי אש תמיד תוקד להלהיב הלבבות שוכני בתי חומר בארץ תלאובות המוקפות נסיונות לאלפים ורבבות, ואמרת ה' אמרות טהורות יחזקם יאמצם ויעודדם לתורה ויראת שמים אמונה ובטחון אמיתי.
ובעזרת השם יתברך הספר הזה מדה כנד מדה יהיה לתועלת גדול לחיזוק האמונה והיראת שמים ולהתעוררות גדולה לעבודת הבורא יתברך א-ל חי צורינו יוצרינו יתברך שמו.
מי ששותק מלתת עצה טובה הוא מדה כנגד מדה שנידון ביסורים
ובערוך לנר (סנהדרין דף קו.): אמר רבי חייא ב"א אמר רב סימאי, ג' היו באותה עצה בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית.
למה איוב מפני ששתק נידון ביסורין, יש לבאר מדרש תמוה בשעה שהתרעם איוב על היסורין הראה לו סוכה של ג' דפנות, ובפירוש י"ל שמי ששותק מלתת עצה טובה הוא מדה כנגד מדה שנידון ביסורים, דיסורין מעוררין קול צעקה שלא לרצונו, והוא העונש שלא פתח פיו לעמוד לימין חבירו בעצה טובה, ולכן גם איוב ששתק מלתת עצה טובה לפרעה שישלח ישראל, מפני שתיקתו נידון ביסורין. ועל פי זה, יובן הפסוק (תהילים פרק לט, ב-ג) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא…. נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. כלומר שדוד היה רוצה לשתוק לגמרי שלא לחטוא בפיו, ועל ידי זה החשיתי מטוב, אבל כאבי נעכר, דמי ששותק מטוב, נידון ביסורין. והנה לאיוב לכאורה היה התנצלות על ששתק שהיה ירא שלא ימית אותו פרעה אם יאמר נגדו עם העצה שהיה בלבבו, וכמו שבאמת יתרו ברח מטעם זה.
אין לעשות עוול מיראת אנשים,שבני אדם אין להם ממשלה רק כשהם בעולם הזה
ואפשר שהוא יירא לברוח, אכן אין זה תירוץ, שאין לעשות עוול מיראת אנשים,שבני אדם אין להם ממשלה רק כשהם בעולם הזה, אכן העולם הזה אין סתום מכל צד שצד אחד פתוח לצאת ממנה ולא יעכבוה אנשים, והנה ידוע שיש פלוגתא אי סוכה בעי ג' דפנות או ד', דלמאן דאמר, ד' דפנות סבירא ליה, סוכה דירת קבע בעינן, ולמאן דאמר ג', סבירא ליה סוכה דירת עראי בעינן, גם ידוע דסוכה מרמז על עולם הזה, על דרך צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, שימי שנותינו על הארץ הם כמו ישיבת עראי, ולכן איוב שלא שם לבו לזה שימי שבתנו על הארץ הם כמו דירת עראי ושתק מיראת אדם, הראו לו סוכה של ג' דפנות ובעולם הזה נידון ביסורין.
מי שאומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה בחיבור ואחדות, טורפין תפלתו בפניו
וכתב בניהו בן יהוידע (ברכות דף ה:) שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו. נראה לי בס"ד טעם לזה, כי המתנה שממתין לחבירו מורה על חיבור ואחדות, והיוצא ומניח חבירו במורא ופחד זה מורה על הפירוד, שאומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה בחיבור ואחדות, ולכן טורפין תפלתו בפניו, כי על הרוב אין תפלתו של האדם שלימה מצד הכונה, אך נשלם חסרונה מחמת הצטרפות שלה עם תפלות הצדיקים שהם שלימות, והם מושכים תפילות החלשים, כמו ספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה, ולכך זה שאין לו חפץ ורצון בחיבור ואחדות, אז מדה כנגד מדה תפלתו לא תהיה מצטרפת עם תפילות צדיקים השלמים, ונבדלת ונפרדת מהם, ואז יוכר חסרונה ואין בה כח לעלות, ולכך טורפין לו תפלתו בפניו, ולכך גורם גם כן סילוק שכינה מישראל, כי השראת שכינה בישראל יהיה על ידי קיום תרי"ג מצות, ובאמת אי אפשר שיהיה כל אדם מקיים הכל, אך על ידי החיבור ואחדות נחשב כל אחד ואחד קיים כל תרי"ג מצות, וזה לפי שיטתו שאינו רוצה באחדות וחיבור לכך גורם כך, ובזה יובן הילפותא מקרא,(ישעיה פרק מח יח) לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. ופירש רש"י: שצותי לגמול חסד, וקשא למה נקיט לשון רבים, ובזה ניחא שאם המתנת, שאתה מודה וחפץ בחיבור ואחדות, אז תזכה למצות רבים משל אחרים
כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם
ועוד בבניהו בן יהוידע (ברכות דף טו:) כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם. נראה לי בס"ד דאיירי בצדיק גמור שיורד לגיהנם לפי שעה, כדי למשוך ולעלות משם נשמות, וכדי שלא יצטער אותה שעה מאש גיהנם, מצננין לו, ושוב ראיתי שכן כתב הגאון הצל"ח ז"ל, יעיין שם, ובזה יובן טעם נכון מה יש בזה מדה כנגד מדה, והוא כי אש גיהנם הוא כולו חלק אחד, ועצם אחד, ואם יצטנן האש בשביל אותו צדיק נמצא הרשעים שצריכים להשרף בכל רגע באין הפסק ומנוח הם ניצולים, ואיך יתכן זה, ולכך ראוי שלא יצטנן בשביל הצדיק ההוא, אך באמת אם זה הצדיק מדקדק בקריאת שמע, שנותן ריוח בין הדבקים להבדיל בין תיבה לתיבה, כן הקב"ה יעשה הבדלה בין האש שיורד שם הצדיק, ובין האש שהוא דולק על הרשעים, ועל ידי כן אותו האש שיורד בו הצדיק יצטנן, ואותו האש ששורף את הרשעים ישאר בחומו, כיון שנבדלו זה מזה, ונעשה כמו כותל מפסיק בניהם, ונמצא הווה מדה כנגד מדה, ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם למדה כנגד מדה, כי הקורא במהירות בלתי הרווחה בין תיבה לתיבה יהיה הבל פיו חם יותר, כי ההבל יוצא מקרב האדם חם הרבה, ואם יקרא לאט לאט כדי לתת ריוח בין תיבה לתיבה, יצטנן ההבל קצת בתוך הפה דהיינו בעודו באויר הפה, לכן המדקדק באותיותיה שנותן ריוח מוכרח שקורא בנחת, שאז יצטנן ההבל בתוך פיו קצת ולכך מצננין לו גיהנם, והנה ראשי תיבות פסוקים פרשת שמע ופרשת והיה אם שמע עולה ת"ז, כמנין אתה עם הכולל, ובזה יובן [תהלים כ"ג ד'] גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, רצונו לומר זכות הפסוקים שראשי תיבות שלהם אתה, שאני מדקדק בהם הוא עמדי.
המקבל יסורין באהבה גורם בזה למתק מדת הגבורה במדת החסד
ועוד בבניהו בן יהוידע (ברכות סג.שם), כל המשתף שם שמים בצערו. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל מאי שמים, אש ומים, שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהם שמים נמצא שם של שמים, רמוז בו חסד וגבורה שהם מים ואש, וידוע המקבל יסורין באהבה גורם בזה למתק מדת הגבורה במדת החסד, ולכך זוכה שיבא לו שפע משתי מידות חסד וגבורה הנרמזים בשם של שמים, שהוא אש מים, וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו פירוש ממתק הגבורה בחסד הנרמזים בשם שמים בתוך הצער שלו שמקבל היסורין באהבה, אז כופלין לו פרנסתו שיבא לו שפע כפל ממדת החסד וממדת הגבורה.
גם בעת הצער שלבו טרוד, עם כל זה הוא נזהר ליחד שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם סוד שם שמים שמכוין בכל תורה ומצוה ליחד הוי"ה ואדנ"י שהם אחד
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע שמים כינוי לשם הוי"ה ב"ה שנקרא שמים, ושם הוא כינוי לשם אדני בסוד [ש"ב ח' י"ג] ויעש דוד שם, ובזה פירשו הראשונים, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, פירוש ליחד שם שהיא סוד אדני עם שמים שהיא סוד הוי"ה עד כאן דבריו, וידוע ששם אדני נזכר בפה אבל שם הוי"ה בלב ובזה פירשו המקובלים [תהלים ק"ל א'] ממעמקים קראתיך ה', שם הוי"ה בלב דוקא, אך שם אדני שמעה בקולי בפה בגלוי עד כאן דבריו, וידוע מה שכתבו הראשנים בפסוק [שם כ"א ג'] תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, יש מתפלל בפיו שיתן לו הקב"ה אלף דינר, אך בלבו רוצה עוד אלף דינר כדי לקנות בהם חצר, וברצות ה' דרכי איש שיתן לו משאלות לבו הוא החצר, וגם ארשת שפתיו שבקש בגלוי על אלף דינר, בל מנעת סלה עד כאן דבריו, וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו, רצונו לומר גם בעת הצער שלבו טרוד, עם כל זה הוא נזהר ליחד שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם סוד שם שמים שמכוין בכל תורה ומצוה ליחד הוי"ה ואדנ"י שהם אחד נסתר בלב דוקא ואחד נגלה בפה, אז כופלין לו פרנסתו מדה כנגד מדה, שיתן לו הקב"ה תאות לבו הנסתרת, וגם ארשת שפתיו הנגלית, וכמו שכתב על פסוק תאות לבו נתת לו, או יובן בס"ד הכונה שאינו דואג בעבור חסרונות הגופניים בלבד אלא בעבור חסרונות הנפשיים גם כן, שהם ענין תורה ומצות, אז כופלים לו פרנסתו שישפעו לגופו וגם לנפשו.
מי שיוצא מבית הכנסת ולא אכל פת שחרית, ובא לבית המדרש מקום שקובעין עת לתורה בכל יום ועוסק בתורה עסק ממש בכרס רעבה, שנמצא זה נצטער על דברי תורה הרי זה זוכה ומקבל פני שכינה
עוד בניהו בן יהוידע על (ברכות דף סד.) שם היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה. י"ל למאי הוצרך לפרש ולומר ועוסק בתורה, ונראה לי יש בא לבית המדרש לשמוע דוקא והוא יושב ודומם, וביאתו שם מצות אנשים מלומדה שכך הנהיגו אותו אבותיו לבא לקביעות דברי תורה בבית המדרש כל יום אחר התפלה, ולכן אינו מטה אזניו לכל ד"ת אלא עיניו תחזנה כה וכה וצופה על היושבים ועל ההולכים ובאים, הנה זה אין לו חלק במעלה זו דקתני הכא אלא רק מי שיוצא מבית הכנסת שעדיין לא אכל פת שחרית, ובא לבית המדרש מקום שקובעין עת לתורה בכל יום ועוסק בתורה עסק ממש בכרס רעבה, שנמצא זה נצטער על דברי תורה הרי זה זוכה ומקבל פני שכינה, שאותו למוד שלמדו ביגיעה בכרס רעבה, נעשה אורות שרפי קודש ומתעטר בהם בעולם הבא, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל על מאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שהם אורות שנבראו מלימוד תורה, ולזה אמר מקבל רצונו לומר שיקבל עטרות שהם אורות שרפי קודש הנבראים מד"ת שלמד על ידי צער ויגיעה, והא דאמר זוכה ומקבל הכונה שהוא זוכה מכוחו ומעצמו שאינו נצרך לקבל כח מצדיק זולתו, כי ידוע שיש צדיק אשר אורות עטרות לימודו ומצותיו חלשים והם במדרגת אספקלריא שאינה מאירה, ורק יאירו מן הארת אורות צדיקים גדולים כדרך הלבנה שהיא חשובה ומקבלת אורה מן השמש, לזה אמר כאן הנה איש כזה זוכה ומקבל, זוכה מעצמו ולא על ידי סיוע וכח זולתו, ועל זה הביא הכתוב [תהלים פ"ד ח'] ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, יראה מעצמו ולא על ידי זולתו, והא דקרי לבית הכנסת ובהמ"ד בשם חיל, מפני ששם נברא חיל מלאכים מתפלה ותורה.
בשכר שהוא מקדים מזון הנפש על מזון הגוף כן בעולם הבא יעשו לו קדימה, שיהיה מוקדם לישב בשורות העליונות הרואין פני שכינה, ולא ישב בשורות האחרונים שאין רואין פני שכינה
ועוד נראה לי בס"ד בענין זה שאמר זוכה ומקבל פני שכינה, שיש בזה מדה כנגד מדה, והוא באמרו בגמרא יש צדיקים שזוכין לישב בפני שכינה דהיינו בשורה העליונה, ויש צדיקים שיושבין אחר כמה שורות, שאין רואין פני שכינה, אלא פניהם כנגד שורות הצדיקים שקודמין להם, והנה כאן כיון שיצא האדם מבית הכנסת שכבר התפלל שאז מותר לו לאכול, והוא אינו הולך לביתו לאכול מזון הגוף אלא הולך לבית המדרש לעסוק בתורה שהיא מזון הנפש, שגם התורה נקראת לחם כעבור שהיא מזון הנפש, ולכן בשכר שהוא מקדים מזון הנפש על מזון הגוף כן בעולם הבא יעשו לו קדימה, שיהיה מוקדם לישב בשורות העליונות הרואין פני שכינה, ולא ישב בשורות האחרונים שאין רואין פני שכינה, שאף על פי. שהוא מדורות האחרונים יזכה לישב עם דורות הקדמונים שרואין פני שכינה, ועיין מ"ש בס"ד עוד במאמר זה בסוף מ"ק.
אם רואין אדם ערום בגילוי הראש הם נדבקין ונאחזין בו בחשבם שהוא דומה להם, ולכן הקפידו רבותינו ז"ל על גילוי הראש יותר כי החיצונים משוטטין באויר העולם
בניהו בן יהוידע שבת (דף קנו/ב): שם א"ל כסי רישך. פירוש כיסוי נוסף על הנהוג כדי שלא יזדמן לו באיזה שעה שיהיה בגילוי הראש לגמרי אפילו רגע, ומה שבחרה בסגולה זו, מפני דידוע שהחיצונים והקליפות אין להם יניקה מן אור מקיף והם עומדים ערומים בלי מקיף, בסוד הכתוב [בראשית ג' א'] והנחש היה ערום, ולכן אם רואין אדם ערום בגילוי הראש הם נדבקין ונאחזין בו בחשבם שהוא דומה להם, ולכן הקפידו רבותינו ז"ל על גילוי הראש יותר כי החיצונים משוטטין באויר העולם, וכמו שאמר השטן משוט בארץ ומתהלך בה, וכיון דישוטטו באויר המה יביטו בראש, שהוא כנגדם יותר משאר הגוף, וידוע דהסטרא אחרא נח לה בעון גניבה שגונב האדם מחבירו יותר משאר עונות, מפני שבזה אז מדה כנגד מדה גם היא תגנוב מן הקדושה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל מאן רשעים גנבי וביארנו הדבר במקומו, ולכן בחרה בסגולת שמירה זאת של כסוי הראש כדי שלא ישנה בשום פעם להיות בגילוי הראש אפילו זמן מועט, ובזה יבדלו החיצונים והקליפות ממנו ולא ישלטו חס וחלילה בו לעשות איזה גניבה חלילה כדאמרי לה כלדאי, והא דנזדמן פעם אחת דפסקה לקיבורא בשיניה, נראה לי דמן השמים גלגלו דבר זה שיתגבר יצרו כל כך עליו כדי שלא יקוץ בדבר זה שהכריחתו אמו.
הלועג על דברי חכמים דבק בקליפה הקשה דסטרא ולכן נידון בצואה רותחת שהיא חלקה ומזונה של סטרא
בניהו בן יהוידע עירובין (דף כא/א): שם כל הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. נראה לי בס"ד הטעם דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד בית פעור, דהסטרא יונקת מאותו מקום דאחוריים דאדם, ולכן נקראת הקליפה בית פעור, ולכן כתיב בסטרא קיא צואה בלי מקום, ובזה רמזו המפרשים ז"ל הפסוק [בראשית ל"ט ה'] ויברך ה' את המצרי בגלל יוסף, לשון גללים. והנה זה הלועג על דברי חכמים דבק בקליפה הקשה דסטרא ולכן נידון בצואה רותחת שהיא חלקה ומזונה של סטרא.
תתגלגל נפשו אחרי מותו בתוך צואה רותחת של בית הכסא שריחה רע ביותר, כי כל סרחון רותח מעלה ריח רע ביותר ושם תהיה נפשו מתגלגלת
גם עוד נראה טעם לזה דהוא מדה כנגד מדה, כיון דלועג על דברי חכמים הנה הוא ממאיס דבריהם ותקנותם בעיני הבריות, לכן זה משפטו שיהיה נידון בדבר המאוס ביותר שהוא צואה רותחת. ודע כי משפט זה דצואה רותחת הוא בשתי אופנים, האחד הוא שתתגלגל נפשו אחרי מותו בתוך צואה רותחת של בית הכסא שריחה רע ביותר, כי כל סרחון רותח מעלה ריח רע ביותר ושם תהיה נפשו מתגלגלת, ואופן הב' הוא כי אש גיהנם אשר נידון בו נהפך לו לבדו כצואה רותחת ונידון בו, ובזה יהיה סחי ומאוס גם בעיני שאר רשעים הנידונים עמו באש גיהנם, ועוד יקללוהו כל הנידונים שם כי יגיע להם ריח רע מן האש שלו, ונמצא זה צערו כפול.
כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו
בניהו בן יהוידע (עירובין דף סג.) שם אזיל לשאול בלא ולד. נראה לי בס"ד הטעם, הוא זלזל בכבוד רבו לכך לא יהיה לו בן שיכבדהו, כי התלמיד נחשב בן לרבו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו, וכן אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו ח' י"ח) אני והילדים אשר נתן לי ה', והיינו רצונו לומר תלמידים. או יובן בס"ד הכונה דלא יהיה לו בן זכר, אבל בת יהיה לו, דהא יהושע היה לו בנות, ולכן דקדק בעל המאמר למנקט הכי, אזיל לשאול בלא ולד, והדרך הזכר מוליך את האב לקבר ולא הבת, והוי מדה כנגד מדה, הוא זלזל בכבוד תורה לכך לא יהיה לו בן זכר שישנו בעסק התורה, אלא בת שאין לה מצות תלמוד תורה.
יש שעובר על פשע חבירו שחטא לו בדברי בזיון מפני הענוה שלו שהוא נבזה ונמאס בעיני עצמו
ועוד בבניהו בן יהוידע (ראש השנה דף יז:) למי שמשים עצמו כשיריים. נראה לי בס"ד על פי מה שפירש מורנו הרב יעקב מדובנא ז"ל, יש עובר על פשע חבירו שחטא לו בדברים, מפני שיהיה לו טובה בזה כדי שיהיה הקב"ה מעביר לו על פשעיו מדה כנגד מדה, ויש שעובר על פשע חבירו שחטא לו בדברי בזיון מפני הענוה שלו שהוא נבזה ונמאס בעיני עצמו, ולכן לא יחשוב דברים אלו שדבר חבירו בעדו לבזיון.
כל אדם צריך לחשוב עצמו תמיד הוא סוף ושיור שבו נשלם הכרעת כף הזכיות והכרעת כף העונות, הנה זה הוא אשר יזכה לכך
וכמו שכתוב (תהלים ט"ו ד) נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד. נבזה מאחרים בדברים, הנה בעיניו, רצונו לומר בעיני עצמו, הוא נמאס יותר מן הבזיון שביזוהו, ולכן אינו מקפיד על מה שחטא לו חבירו בדברים, עד כאן דבריו, יעויין שם. וכאן בא ר' אחא בר חנינא לפרש מה שנאמר שיעביר לו הקב"ה על כל פשעיו לאו בכל מעביר על פשעי חבירו איירי אלא רק אותו שאינו מקפיד על פשע חבירו מפני שהוא משים ורואה עצמו בדעתו שהוא מאוס כשיריים אלו שמשיירין בקערה אחר אכילה שהם נמאסין בעיני בני אדם ואין אוכלים השיורין אלא הפחותים שהם המשרתים והעניים כן הוא נמאס בעיני עצמו, ולכך אינו מקפיד על בזיון שבזהו חברו, הנה לזה דוקא מעביר על פשעיו, אבל היודע בעצמו שהוא אדם חשוב ובזהו חבירו בדברים וחטא לו והוא שותק ועובר על פשע חבירו כדי להרויח טובה מאת ה' שיעביר על פשעיו לא יזכה לכך. או יובן בס"ד מה שאמר משים עצמו כשיריים, על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל [קדושין מ' ע"א] לעולם יראה אדם עצמו כאלו העולם חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות, וכו'. ונמצא שכל אדם צריך לחשוב עצמו תמיד הוא סוף ושיור שבו נשלם הכרעת כף הזכיות והכרעת כף העונות, הנה זה הוא אשר יזכה לכך.
יחשוב שכבר בא בגלגול בעולם הזה כמה פעמים, ומי יודע כמה חטא בגלגולים שקדמו, ואף על פי שעתה מלא תורה ומצות לא יספיקו להשלים חסרון גלגולים שקדמו לשליש ולרביע, ובזה יהיה שפל בעיניו באמת
ועוד נראה לי בס"ד דאם האדם רואה עצמו מלא תורה ומצות איך יהיה שפל ועניו בעיני עצמו באמת, אך בזאת יוכל להיות שפל אף על פי שהוא מלא תורה ומצות והיינו שיחשוב שכבר בא בגלגול בעולם הזה כמה פעמים ומי יודע כמה חטא בגלגולים שקדמו, ואף על פי שעתה מלא תורה ומצות לא יספיקו להשלים חסרון גלגולים שקדמו לשליש ולרביע ובזה יהיה שפל בעיניו באמת. וזה שאמר למי שמשים עצמו כשיריים רצונו לומר עתה הוא שיורין של גלגולים אחרים, ובזה יהיה שפל באמת. או יובן יעשה עצמו דהיינו צרכי גופו כשיריים כלומר טפלים.
להודיע לבני אדם כח המצוה של זכות הרבים
ועוד בבניהו בן יהוידע (תענית דף כד.) ומייתנא חמרא לקדושא ואבדלתא. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, הוא עשה מצוה ביין שהוא בסוד הגבורה כנודע, לכן הגשמים שהם בסוד הגבורה ירדו בזכותו, דידוע מה שאמרו לעיל [דף ב' ע"א], למה נקראו גבורות גשמים מפני שיורדים בגבורה, ובודאי זכות רבנו הקדוש נפיש טובא טפי מאותו האיש אלף פעמים, ובכלל מאתים מנה, אך רצו מן השמים להודיע לבני אדם כח המצוה של זכות הרבים.
העובר עבירה בסתר הרי זה גונב דעת הבריות, שמראה עצמו לפניהם שהוא צדיק והוא איש רשע, וכיון שגונב דעת הבריות גורם שגם הקליפה תעיז לגנוב משפע הקדושה יותר מדאי מדה כנגד מדה
ועוד בבניהו בן יהוידע (חגיגה דף טז.) ועוד נראה לי בס"ד כי העובר עבירה בסתר הרי זה גונב דעת הבריות, שמראה עצמו לפניהם שהוא צדיק והוא איש רשע, וכיון שגונב דעת הבריות גורם שגם הקליפה תעיז לגנוב משפע הקדושה יותר מדאי מדה כנגד מדה, וידוע שאין הקליפות יכולות ליקח כלום אלא רק מן הגבורות שבקדושה הנקראים אלקים קדושים, וידוע ששם אלקים שבקדושה שהוא סוד הגבורות בכללו שמונים ושש כמנין כו"ס, ובפרטיו מספר ת"ל, דכל אות ממנו כולל מספר שם אלקים שלם, וכל זה נרמז באותיות שאחר אותיות שכינה שהם אותיות ת"ל, ואותיות כו"ס, וזה שאמר כל העובר עבירה בסתר, שגונב דעת הבריות, ובזה גורם שהקליפה תגנוב ותינק מן הגבורות שבקדושה, כאלו דוחק רגלי השכינה, רצה לומר הגבורות הרמוזות בסוף אותיות שכינה, שהם ת"ל וכו"ס, כאמור, שגורם שינקו הקליפות מהם.
כל הכועס כאלו שכינה אינה חשובה כנגדו
ועוד נראה לי בס"ד, כאלו דוחק רגלי השכינה, על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר [נדרים כ"ב ע"ב] כל הכועס כאלו שכינה אינה חשובה כנגדו, דאותיות שכינה מתחלקות לשתי חלוקות שהם ש"ך ינ"ה, והכועס מגביר הדינים וממשיך ש"ך ניצוצין של הדינים, ומסלק ינ"ה שהוא מספר שם אדנ"י, ולזה אמר אין שכינה, רמז לשם אדנ"י הנרמז באותיות ינ"ה דשכינה, חשוב כנגדו, עכ"ד בשער מאמרי רז"ל ע"ש. ובזה יובן, העובר עבירה בסתר, שאז הוא כופר בהשגחתו יתברך, הרי זה מגביר הדינים מדה כנגד מדה, שממשיך ש"ך ניצוצין של הדינים, ומסלק שם אדנ"י שרמוז באותיות ינ"ה שבסוף שכינה, וזהו רגלי השכינה, כי ינ"ה הם סוף שם שכינה.
המדקדק לומר דבר בשם אומרו הרי זה מואס בגאוה ולומד תורה לשמה
ועוד בבניהו בן יהוידע (מגילה דף טו.) נמצא למדנו מכאן שהאומר דבר תורה בשם אומרו מביא גאולה, וצריך להבין מה טעם יש בזה על דברי תורה. ונראה לי בס"ד דאם אומר דבר תורה ואינו אומרו בשם אומרו, זה יהיה מחמת גאוה שרוצה להתגאות בטלית אחרים, שיחשבו העולם שדבר זה הוא המחדש אותו מדעתו, ולפי זה המדקדק לומר דבר בשם אומרו הרי זה מואס בגאוה ולומד תורה לשמה, לכן מדה כנגד מדה בזכות זה שלומד לשמה יטיל הקב"ה אות למ"ד שבו רמוז לימוד התורה בתוך אותיות גאוה אשר מאס זה האדם, ויהיה כאן צירוף גאולה ולזה אמר מביא גאולה לעולם.
האומר דבר בשם אומרו בשביל טעם זה, יש לו אמונה בדברים הנסתרים שנעשים לצדיקים בקבר, כי דברים אלו אינם גלוים אלא נסתרים, ורק נודעים לנו על פי הקבלה
או יובן בס"ד טעם לזה, כי ידוע התועלת שיצאה לבעל אותו דבר אם יאמרו דבר תורה משמו הוא שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, ונמצא זה האומר דבר בשם אומרו בשביל טעם זה, יש לו אמונה בדברים הנסתרים שנעשים לצדיקים בקבר, כי דברים אלו אינם גלוים אלא נסתרים, ורק נודעים לנו על פי הקבלה, וזה המאמין בדברי קבלה שאין גלויים לעיני הכל הרי זה בעל אמונה, וידוע האמונה מקרבת הגאולה וכמו שאמרו רז"ל [מכות כ"ד ע"א] בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, והמאמין בדבר אחד מדברי קבלה הרי זה מאמין בכל, ולכן האומר דבר בשם אומרו שנמצא מאמין בדברי קבלה הנזכרת מביא גאולה לעולם.
השי"ת ישלם מדה כנגד מדה, ואינו מקפח שכר דבר כל דהו
בגמרא כתובות (דף סב:) רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דרבי שמעון בן יוחאי, אמר ליה איעכב לי עד דאתי בהדך, לא איעכבא ליה, אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב עד דאתי, אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה, אזל יתיב אגודא דנהרא שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה בת חכינאי בת חכינאי מלי קולתך ותא ניזיל, אמר שמע מינה האי רביתא דידן, אזל בתרה הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא, דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה, אמר לפניו רבונו של עולם ענייה זו זה שכרה, בעא רחמי עלה וחייה. ומבאר בבניהו בן יהוידע , הא דהוצרך תלמודא לפרש דבר זה, שאמר לו תמתין לי ולא רצה להמתין, היינו ליישב בזה דבר אחר, שיש להתפלאת הלא אלישע הנביא ע"ה כשהחיה את הילד הוצרך לעשות כמה דברים, ששם פיו על פיו וכו', ואיך ר' חנניה בבקשת רחמים החיה אותה תכף ומיד, אך בזה מובן הטעם, כי השי"ת ישלם מדה כנגד מדה, ואינו מקפח שכר דבר כל דהו, והיינו בשכר שהיה להוט ומהיר לילך ללמוד תורה, דהגם שבקש ממנו ר' שמעון שימתין לו לא רצה, וזה הוא חוץ משורת דרך העולם, שיותר טוב להולכי דרכים שיתלוו זה עם זה, ויהיו בצוותא חדא, ועם כל זה להיותו נחפז ללמוד תורה שעה אחת קודם, לא רצה להמתין, ועל כן פרע לו השי"ת עתה שבקש רחמים להחיות את אשתו, ענה אותו תכף ומיד, ולא איחר לו בקשתו. ובמדרש ויקרא פרשה כ"א איתא י"ג שנים, וכאן אמר י"ב, אולי הם ישבו י"ב שלמים, ובתוך שנת י"ג חזר, ובמדרש חשיב מקוטעים, ובתלמודא חשיב י"ב שלמים.
ישראל, כשעושין רצונו של מקום הם יקחו עיקר השפע הקדוש, והחיצונים חלקם מן הפסולת אשר בעולם התחתון תדמה אליה הצואה והזבל של בית הכסא, ועל כן החיצונים נקראים בשם צואה בלי מקום
ועוד בבניהו בן יהוידע (כתובות דף סו:) מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים, נראה לפרש בס"ד הטעם שהגיעו ישראל בחרבן למדרגה התחתונה הזאת שילקטו שעורים מבין גללים לפרנס עצמן בהם, והוא כי ישראל כשעושין רצונו של מקום הם יקחו עיקר השפע הקדוש, והחיצונים חלקם מן הפסולת אשר בעולם התחתון תדמה אליה הצואה והזבל של בית הכסא, ועל כן החיצונים נקראים בשם צואה בלי מקום, וזהו סוד עבודה זרה של פעור, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, ובזה פרשו המפרשים רמז הכתוב [בראשית ל"ט ה'] ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף לשון גללים, ולכן מדה כנגד מדה בחרבן שרבו העונות ועשו תגבורת לחיצונים, ליזון מעיקר השפע הקדוש, אז ירדו ישראל למדרגה התחתונה הזאת, שיהיו יקרים שבהם מתפרנסים מן הגללים של בהמות הערביים, ודוק היטב.
ואם תהיה האומה גדולה אז גם קליפתה גדולה, ואז ממילא צריך יגיעה רבה לברר ניצוצי קדושה שבה
שם אשריכם ישראל. קשא מה שייך לשון אשריכם בחלוקה השנית. ונ"ל בס"ד דידוע אם ישראל נמסרים ביד איזה אומה, אז הקליפה של אותה אומה חוטפת ניצוצי קדושה מישראל ואין ישראל נגאלין ממנה אלא עד שיתבררו ניצוצי קדושה שחטפה הקליפה מהם, וגם ניצוצי קדושה שהיו באותה הקליפה מכבר, באופן שיבררו הכל חדשים עם ישנים, ואז יגאלו ממנה, וכדהוה בגלות מצרים שלא נגאלו אלא עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן [ברכות ט' ע"ב], ואם תהיה האומה גדולה אז גם קליפתה גדולה, ואז ממילא צריך יגיעה רבה לברר ניצוצי קדושה שבה, ואפשר שלא יוכלו לה, אך אם האומה שפלה אז גם קליפתה קטנה ושפלה, ויוכלו לה בודאי לברר ניצוצי קדושה שבה בנקל, שאז יהיו נגאלין ממנה בנקל, ולזה אמר אשריכם ישראל בחלוקה זו גם כן.
אם עשה בממון חסד הגון הרי זה נחשב מלח, לקיים הממון שלו
שם מלח ממון חסר ברי"ש, ואמרי לה חסד בדל"ת. נ"ל בס"ד הנפקותא בזה, אם ברי"ש אין זה מלח אלא אם כן יחסר ממונו, כגון שנותן צדקה לעני, אבל אם עשה גמילות חסדים שהלוה לאדם בששת דוחקו, ואחר כך חזר זה ופרע לו, דאין נחסר ממנו כלום, לא יועיל זה להיות בסוג מלח. ולמאן דאמר חסד בדל"ת, גם גמילות חסד כזו שהלוה ונפרע יועיל, דהא עשה חסד. ועוד נ"ל בס"ד הנפקותא, למאן דאמר חסר ברי"ש, אם נתן הצדקה לאדם שאינו הגון, כי חשב שהוא הגון יועיל, דהא זה חסר ממונו בשביל מצוה, ולמאן דאמר חסד בדל"ת בעינן שיהיה זה המתן חסד, ואם נתן לאינו הגון אין זה חסד, ולכן תמצא ממון מספרו עולה מספר חס"ד הגו"ן, כלומר אם עשה בממון חסד הגון הרי זה נחשב מלח, לקיים הממון שלו. גם ממון עולה מספר נח מלח, רמז שצריך להניח על הממון מלח, כדי שיתקיימו בצדקה זו גם כן.
דוד המלך ע"ה וחבקוק הנביא ע"ה כל מה שאמרו בבואם בעולם הזה, כבר אמרה אותו נשמתם שהיא מזלם בשמים, מקודם ביאתם לעולם הזה, וגם תפילות שלהם אלו נאמרו מכבר, ובעבורם ניצולו ישראל.
ועוד בבניהו בן יהוידע (סוטה דף מט.) אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב. קשה, ומקמי דייתי דוד המלך ע"ה ויתפלל תפלה זו, איך ניצולו ישראל מן העניות, וכן יש להקשות במאמר השני של חבקוק הנביא ע"ה. ונ"ל בס"ד, דאיתא בגמרא דשבת, כשעלה משה רבנו ע"ה למרום, הראהו הקב"ה את רבי עקיבא יושב ודורש עם תלמידיו על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, וכיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו רבינו מנין לך, אמר להם הלכה למשה מסיני ע"ש, ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים, הכונה שהראהו מזלו של רבי עקיבא דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ע"ש, ולפי זה גם דוד המלך ע"ה וחבקוק הנביא ע"ה כל מה שאמרו בבואם בעולם הזה, כבר אמרה אותו נשמתם שהיא מזלם בשמים, מקודם ביאתם לעולם הזה, וגם תפילות שלהם אלו נאמרו מכבר, ובעבורם ניצולו ישראל.
ואלו יתוקנו על ידי יסורין של עניות יותר משאר מיני יסורין, כי שבירתם עניות ותיקונם עשירות
ומה שהיו ישראל ראויים ליסורין של עניות שהם קשים ביותר, היינו כי ישראל באו לתקן שבירת הכלים, שהם ז' ספירות הנקראים ימי קדם, ואלו יתוקנו על ידי יסורין של עניות יותר משאר מיני יסורין, כי שבירתם עניות ותיקונם עשירות. ובזה מובן נועם שיח דברי רז"ל, שאמרו היו ישראל מוכרי רבב, כי רב"ב עולה מספר ימי קדם, ושבעה ספירות שנשברו נקראים ימי קדם כנודע, ולכן נאמר בישראל [יחזקאל ט"ז ז'] רבבה כצמח השדה נתתיך, שהם היו מוכרי רבב, ועל ידי תפילת דוד המלך ע"ה שהיא בסוד ה"א אחרונה שבשם, ניצולו מן רבב ונעשו רבבה, ולזה אמר [תהלים ט' כ"א] שיתה ה' מורא להם, שית הא על רבב, ויהיו רבבה, וזהו שאמר [שם כ"ג ה'] תערוך לפני שלחן נגד צוררי.
ולכן אם אין ביניהם תורה, שהיא סוד חכמה, ראויין להשרף, כי מדה כנגד מדה יסתלק אות יו"ד, שהיא סוד חכמה המפסקת בשם איש שראוי לחכם וישאר אש, ולכך ראויין להשרף
שם ואין ביניהם דברי תורה ראויין להשרף. נ"ל בס"ד תואר איש יצדק על תלמיד חכם, כי איש, לשון חשיבות כמו איש ירושלים, אישי כהן גדול, ותוך איש יש יו"ד שהיא סוד חכמה מפסקת בתוך אש, ולכן אם אין ביניהם תורה, שהיא סוד חכמה, ראויין להשרף, כי מדה כנגד מדה יסתלק אות יו"ד, שהיא סוד חכמה המפסקת בשם איש שראוי לחכם וישאר אש, ולכך ראויין להשרף.
התורה מעלה חן על לומדיה, דכתיב אילת אהבים ויעלת חן, ואם תוסיף מספר חן על מספר אש, יהיה מספר שנ"ט אותיות שטן, ולכן התורה שהיא אש ויעלת חן דוחה את השטן
או יובן בס"ד, התורה נקראת אש, דכתיב [ירמיה כ"ג כ"ט] הלא כה דברי כאש נאם ה', אך התורה מעלה חן על לומדיה, דכתיב [משלי ה' י"ט] אילת אהבים ויעלת חן, ואם תוסיף מספר חן על מספר אש, יהיה מספר שנ"ט אותיות שטן, ולכן התורה שהיא אש ויעלת חן דוחה את השטן, ולכן שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך שהוא מקום סכנה, ואין ביניהם דברי תורה, שהיא אש המעלה חן, לדחות השטן, אז ראויין להשרף באש של השטן, ועל זה הביא הפסוק דקאמר ויפרידו בין שניהם, וקשה הוה ליה למימר ויפרידום, ולמה האריך לומר בין שניהם, אך בא הכתוב לרמוז מאחר שהיו הלוך ודבר בדברי תורה שדוחה את השטן, לכך נדחה השטן ונפרד מהם, והיינו כי ההפרש שיש בין מספר אליהו שעולה ב"ן למספר אלישע שעולה תי"א, הוא מספר שנ"ט בדקדוק שהיא אותיות שטן, ולזה אמר ויפרידו בין שניהם, רצה לומר הפרידו השטן, שהוא רמוז במספר היתרון שיש בין שניהם.
הרב שלום יהודה גראס
אבדק"ק האלמין
בית שמש, ארץ הקודש
עלון מס' 1022 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על יסודי הדת – י"ג אייר תשפ"ג
מידה כנגד מידה – חלק ד'
הקב"ה כל מדותיו מדה כנגד מדה – ושכר ועונש
מדה כנגד מדה בתנ"ך ובחז"ל הקדושים
תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹקָיִךְ (ירמיה פרק ב יט).
ישמחו השמים ותגל הארץ שזכינו להוציא לאור לפני כעשרים ושתים שנים את הספרים שכר ועונש ו' חלקים עם כל המקורות ויסודות מהתורה וחז"ל הקדושים, ראשונים ואחרונים וכל ספרי הזוהר וקבלה וספרי תלמידי בעל שם טוב ותלמידיהם זי"ע, על ענייני שכר ועונש, וסיפורים נפלאים שנתקבלו בכל העולם, והדפסנו קרוב לשש מאות אלף עותקים, וגם הבאנו שם הרבה על הענין שהקב"ה משלם הכל מידה כנגד מידה. ואני מקווה להביא כל המקורות מאדם הראשון ועד תקופת הראשונים המבוארים בתנ"ך חז"ל ראשונים ואחרונים וכל ספרי מוסר כמו שהבאתי כבר חלק מהם בספרי שכר ועונש.
מכל המקורות האלו אנו לומדים שדרך הנהגת הקב"ה את עולמו, הכל הוא בהנהגה של מדה כנגד מדה, ובעלונים אלו ימצא נפש כל חי, טל תחיה להשיב נפשו, ולעורר הלב לחשוב חשבונו של עולם, וגם יראו עין בעין שכל ההשתלשלות כל עניני הבריאה לפי מעשי האדם הן לטוב הן למוטב, כמו שפירשו הקדמונים, דע! מה למעלה, ממך! כלומר כל הבריאה היא תלויה במעשיך, (עיין נפש החיים להגר"ח מוואלוזין שהאריך בזה) ונדע איך צריך להתנהג ומה היא הדרך הרצויה.
הענין של מדה כנגד מדה הוא דבר העומד ברומו של עולם בעניני האמונה והשגחה פרטית והנהגת שכר ועונש וכו', [כמו שהארכתי בשכר ועונש ח"א]. והוא ממש דבר בעיתו, וזהו היסוד ושורש, איך שנכשלים בעבירות הכי חמורות של אכילת נבילות וטריפות חלב ודם, וטומאת פאה נכרית עם תקרובת עבודה זרה, וכאילו לא כלום, ולא חלי ולא מרגיש, וכל זה הוא מפני שאין מאמינים בשכר ועונש ובמדה כנגד מידה, כמבואר בספר צפית לישועה מהח"ח זצ"ל שזה יסוד האמונה בשכר ועונש, כמו שהארכתי בשכר ועונש מש"ס בבלי וירושלמי ומאמרי חז"ל ומספרי בעש"ט הקדוש ותלמידיו, מה שנוגע לעקרי יסודות האמונה והשגחה בשכר ועונש, ומחויבים אנחנו כל אחד ואחד לחזק את עיקרי יסודות הדת, כמו שכתב הרמב"ן פרשת בא (פרק יג פסוק טז): ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא), עכ"ל.
ובעזרת השי"ת על ידי שיראו וילמדו מתורתן של רבותינו הראשונים והאחרונים קדושי עליונים אשר כל דבריהם כגחלי אש תמיד תוקד להלהיב הלבבות שוכני בתי חומר בארץ תלאובות המוקפות נסיונות לאלפים ורבבות, ואמרת ה' אמרות טהורות יחזקם יאמצם ויעודדם לתורה ויראת שמים אמונה ובטחון אמיתי.
ובעזרת השם יתברך הספר הזה מדה כנד מדה יהיה לתועלת גדול לחיזוק האמונה והיראת שמים ולהתעוררות גדולה לעבודת הבורא יתברך א-ל חי צורינו יוצרינו יתברך שמו.
השכר והעונש לפי מעשי האדם
מידה כנגד מידה
מקורות מפסוקי התורה
בפרשת נח (ט', ו'):, שופך דם האדם באדם דמו ישפך. וכתב נזר הקדש ז"ל במדה שמדד ימודד לו.
ועל כן המלבין פני חברו ברבים הרי הוא כאילו שפך את דמו ועליו אמר הכתב שופך דם גו' כלו' מי שמלבין פני חברו ברבים ושופך דם האדם באדם עצמו עד שבא הדם נגד פניו ופניו מאדימות, וזהו מלת באדם דקאמר דמו ישפך על ידי יתברך, והוא העונש שאמר התנא שאין לו חלק לעולם הבא והוא מדה כנגד מדה, שכמו שהדם הוא הנפש לגוף להחיותו, כן גם כן החיות של הנשמה לעולם הבא השכר הצפון לצדיקים שהיא נשמה לנשמה ובה היא חיה ומבלתי השכר היא מתה. (מדרש שמואל, אבות פ"ג).
שם (י"א ג'): ויאמרו הבה נלבנה וגו'. פ"ד, הבה נבנה וגו'. פ"ו, ויאמר ה' וגו'. פ"ז, הבה נרדה וגו'. פירש"י ז"ל מדה כנגד מדה. הם אמרו הבה נבנה והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה. ופי' בס' גור ארי', כלומר הא דקאמר לשון הבה והוא ל' הזמנה ואין הקב"ה צריך להזמנה כי הכל מוכן לפניו אלא שהוא מדה כנגד מדה שהם אמרו הבה והקב"ה אמר גם כן הבה.
והרמב"ן ז"ל כתב באמצע דיבור ז"ל, והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות מדה כנגד מדה כי היו קוצצים בנטיעות כו'.
לך (ט"ו ח'):, במה אדע גו'. פי"ג, ידע תדע גו'. וכתב כלי יקר ז"ל, רז"ל אמרו בעבור שאמר אברהם במה אדע, נענש בידע תדע, וכו' גלות מצרים הי"ל סבות אחרות וכו' ובעון במה אדע שרצה לידע דבר שלא היה בו צורך לידע כי מה לו לבקש אות על דבר ה' על כן נענש בידע תדע, שהודיעו הקב"ה דבר לצערו וזה גם כן מדה כנגד מדה.
מקץ (מ"ב כ"א), ויאמרו גו' על כן באה אלינו הצרה הזאת. מדה כנגד מדה, אנחנו השלכנוהו בבור והנה אנחנו נאסרים בבית השבי.
שם (כ"ח):, מה זאת עשה וגו'. מדה כנגד מדה יש כאן להוסיף לנו ממון על פירעון עוונינו. (רשב"ם)
וזה לשון הספורנו שם, בהתחננו וגו', והיינו אכזרים נגד אחינו אף על פי שחשבנוהו לרודף הי' לנו לרחם בהתחננו, וכנגד מדת אכזריותנו זה האיש מתאכזר נגדנו.
סוף פרשת בא, ואם לא תפדה וערפתו. וכתב המכילתא אם אין אתה פודהו עורפהו הואיל ואבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו.
בשלח (י"ד כ"ח):, וישובו המים וגו'. ובמכילתא יחזור עליהם הגלגל ויחזיר עליהם זדונם שבמחשבה שחשבו מצרים לאבד את ישראל בה אני דנן. הם חשבו לאבד את בני במים איני נפרע מהם אלא במים שנאמר (תהלים ז') בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל, וכתב (קהלת י') חופר גומץ בו יפול וגו'. ואומר (תהי' שם) ישוב עמלו בראשו, ואומר (משלי כ"ו) כורה שחת בו יפול וגו', וכן שלמה המלך אומר מפרי פי איש תשבע בטנו וגמול אדם ישיב לו (שם י"ח), וכן ישעי' הנביא אומר (ישעי' נ"ט) ואומר (שם ס"ח) ומדותי פעולתם וגו', וכן ירמי' הנביא אומר (ירמי' ל"ב) גדול העצה ורב העלילה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וכן הוא אומר (שם נ') השמיעו על בבל רבים כל דורכי קשת חנו עליה סביב אל יהי לה פליטה שלמו לה כפעלה ככל אשר עשתה עשו לה כי אל ה' זדה ואל קדוש ישראל, וכן יתרו אמר למשה (יתרו י"ח) עתה ידעתי כי גדול ה' וגו', מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר שנתגדל שמו בעולם שבדבר שחשבו מצרים לאבד את ישראל בו בדבר נפרע מהם שנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם.
שם (פסוק ו'):, כמו אבן. במדה שאדם מודד בה מודדין לו, הן אמרו וראיתן על האבנים, אף אתה עשית להם המים כאבנים והיו המים מכין אותם על מקום האבנים לכך נאמר כמו אבן.
שם (פסוק ח'):, וברוח אפיך נערמו. במדה שמדדו בה מדדת להם, הם אמרו הבה נתחכמה לו, אף אתה נתת ערמה למים והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות.
יתרו (י"ח י"א):, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. ז"ל אונקלוס ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל בי' דנינון.
במכילתא שם, שבמה שחשבו מצרים לאבד את ישראל בו נפרע מהם המקום.
שם (סוף בשלח פסוק י"ד): לעולם אמרו במדה שאדם מודד בה מודדין לו שנאמר כי בדבר וגו'.
וזה לשון רש"י על התורה, כי בדבר גו' כתרגומו במים דמו לאבדם, והם נאבדו במים.
בסוטה (י"א):. אשר זדו, בקדירה שבישלו בה נתבשלו. האי זדו לישנא דקדירא דכתיב ויזד יעקב גו'.
כתב התורה והמצוה יתרו שם, עתה ידעתי גו' כי בדבר גו'. שהמצרים נדונו מדה כנגד מדה, וזה לא יוכל לעשות רק מי שהוא מושל בכל הכחות, כי מי שאינו מוטבע רק על כח מיוחד אי אפשר שיעניש, רק במה שיש בכחו למשל הברק באשו והים במימיו, ומכות מצרים שכולם היו מדה במדה הראה כי בכל דבר שזדו על ישראל הוא גדול עליהם בדבר הזה עצמו והעניש אותם בו בדבר שזה לא יוכל לעשות רק מי שגדול על כל האלוקים.
שם (כ' י"ג):, לא תרצח. וכתב התרגום יונתן ב"ע ז"ל בחובי קטליא חרבא נפיק על עלמא. וכתב בפי' יונתן וזה לשונו: מדה כנגד מדה.
לא תנאף. בחובי גיורא מותא נפיק על עלמא.
לא תגנב. בחובי גנביא כפנא נפיק על עלמא.
לא תענה ברעך עד שקר. בחובי סהדי שקרא עננן סלקין ומיטרא לא נחית ובצורתא אתיא על עלמא.
לא תחמוד בית רעך. בחובי חימודיא מלכותא מתגריא בנכסיהון דבי נשא ולמיסב יתהון ועתירי נכסין מתמסכנין וגלותא אתיא על עלמא. ע"כ.
וזה לשון פי' יונתן המלכות מתגרה בנכסיהון וממונן של ישראל בעון החמדה והוא מדה כנגד מדה, הם חמדו מה שאינו שלהם גם המלכויות חומדין שלהם.
משפטים (כ"א כ"ד), עין תחת עין וגו'. ז"ל הספורנו כך הי' ראוי כפי הדין הגמור שהיא מדה כנגד מדה, ובאה הקבלה שישלם ממון מפני חסרון השערתנו פן נסכל ונוסיף על המדה לאשמה בה. ע"כ. ועי' בעל הטורים שלח י"ד י"ד.
בספר נזר הקדש כתב וזה לשונו, כבר באה הקבלה האמיתית בהל"מ שהוא ממון לא עין ושן ממש, ולא לחנם נאמר בכתוב סתם עין תחת גו' כו' דבדיני אדם אינו אלא ממון אבל מ"מ בידי שמים נידון כמדתו ממש והיינו בסוד הגלגול הנודע ליודעי חן כו' ובאשר אין אנו מכירין המגולגלים אי אפשר לנו לעמוד על הבירור. ומה שאינו נעשה פתגם הדין מיד בפעם הראשון מאת ה' היתה זאת בכונה מכוונת לבל יתבטל פנת הבחירה בהיות נראה לעין כל מה שגומל לרשע רע כרשעתו כמדתו, אבל עתה מתקיים הבחירה בהעלם דבר ומכל מקום צדיק באמונתו יחיה אמונת אומן כי הדין דין אמת במדה כנגד מדה.
שם (כ"ב כ"א):, כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה וגו' והרגתי אתכם בחרב גו'. וזה לשון חינוך (סוף מצוה ס"ה): באמצע דיבור, השי"ת שבוחן לבבות תובע צערם כו' שנאמ' והרגתי גו'. כלומר מדה כנגד מדה שתהיינה נשי המענים אלמנות ובניהם יתומים ולא ימצאו מרחם שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. [ועיין חפץ חיים על התורה בפרשת משפטים על הפסוק הנ"ל, סיפור נורא על זה]
תזריע (י"ג מ"ו):, בדד ישב מחוץ למחנה. ואמרו בערכין ט"ז: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב וגו', הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב וגו'.
וזה לשון רש"י על התורה, ואם כן מה נשתנה משאר טמאים כו' הואיל והוא הבדיל בלה"ר כו' אף הוא יבדל.
שם, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו, (שם י"ד). אמר הקב"ה הוא עושה מעשה פטיט (לשון קול היוצא בחשאי, רש"י) לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט (שהצפרים צועקים בכל שעה, ערש"י על התורה).
בזוהר – (ספר בראשית-פרשת נח -דף סז ע"א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין לְךְ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַנֵּא לוֹ כְּמוֹ חֵטְא הַבְּרִית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו) חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. וּבא וּרְאֵה, לֹא הֻשְׁלַם חֵטְא דּוֹר הַמַּבּוּל אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁחָטְאוּ בְּהַשְׁחָתַת דַּרְכָּם עַל הָאָרֶץ, וְאַף עַל גַּב שֶׁהָיוּ חוֹמְסִים זֶה אֶת זֶה, כַּכָּתוּב וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס [וחמס מהכל היה, ולכן], וְכָתוּב כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. מִכָּל מָקוֹם וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם – מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. הִנְנִי מַשְׁחִיתָם בְּחֵטְא הַהַשְׁחָתָה.
בזוהר – (ספר בראשית-פרשת תולדות -דף קמג.): בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו, וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִדה, בְּהֵ"א, וּבֵאֲרוּהָ, וְיָצָא עֵשָׂו כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרֵךְ מִיִּצְחָק, שֶׁאָמַר לוֹ וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה'. שֶׁאִלּוּ אָמַר וַאֲבָרֶכְכָה וְלֹא יוֹתֵר – יָפֶה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לִפְנֵי ה', בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הִזְדַּעֲזַע כִּסֵּא כְבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמְרָה, וּמַה שֶּׁיֵּצֵא נָחָשׁ מֵאוֹתָן הַקְּלָלוֹת וְיִשָּׁאֵר יַעֲקֹב.
בַּשָּׁעָה הַהִיא הִזְדַּמֵּן מִיכָאֵל, וּבָא לִפְנֵי יַעֲקֹב וְהַשְּׁכִינָה עִמּוֹ. וְיָדַע יִצְחָק, וְרָאָה אֶת גַּן עֵדֶן עִם יַעֲקֹב וּבֵרְכוֹ לְפָנָיו. וּכְשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו, נִכְנַס עִמּוֹ גֵּיהִנֹּם, וְעַל כֵּן וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדלָה עַד מְאֹד, שֶׁחָשַׁב שֶׁעֵשָׂו לֹא הָיָה בַּצַּד הַהוּא. פָּתַח וְאָמַר, וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.
מִשּׁוּם כָּךְ הִזְדַּמֵּן יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וּבְעַקְמוּמִיּוּת שֶׁהֵבִיא בְּרָכוֹת עַל יַעֲקֹב, שֶׁהוּא כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְנִנְטְלוּ מֵאוֹתוֹ הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא שְׂפַת שֶׁקֶר. שֶׁכַּמָּה שֶׁקֶר אָמַר, וְכַמָּה דִּבְרֵי שֶׁקֶר עָשָׂה כְּדֵי לְהַטְעוֹת וּלְהָבִיא קְלָלוֹת עַל הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ בָּא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וְהִטְעָה אֶת אָבִיו, כְּדֵי לְהָבִיא בְּרָכוֹת עַל הָעוֹלָם וְלִטֹּל מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁמָּנַע מִן הָעוֹלָם. וּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה הָיְתָה, וְעַל כֵּן כָּתוּב (תהלים קט) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. עָלָיו כָּתוּב (בראשית ג) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וְנִשְׁאָר בּוֹ לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, וּבָא יַעֲקֹב וְנָטַל מִמֶּנּוּ הַבְּרָכוֹת.
בזוהר – (ספר במדבר-פרשת בלק -דף קצ"ז.): רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (שיר השירים א) אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מַה זֶּה כְּנֶסֶת? זוֹהִי עֲצֶרֶת הִתְכַּנְּסוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י) מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת. מִי שֶׁמְּכַנֵּס כָּל הַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים אֵלָיו.
וּמִתּוֹךָ שֶׁלִּפְעָמִים הַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת נְקֵבָה, וְנֶאֱמַר עֲצֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ) כִּי עָצוֹר עָצַר ה', שֶׁמַּחֲזִיק וְלֹא נוֹתֵן – כָּךְ זֶה וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי מִתּוֹךְ אֱמוּנָה רַבָּה שֶׁלָּהּ שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהּ מוּם (מח), נוֹתְנִים לָהּ לְלֹא עִכּוּב כְּלָל. וְהִיא, כְּשֶׁבָּאָה אֵלֶיהָ, כָּל מַה שֶּׁכּוֹנֶסֶת עָצַר וּמְעַצֵּר וּמְעַכֶּבֶת, שֶׁלֹּא יוֹרֵד וּמֵאִיר אֶלָּא כְּפִי הַטַּל, טִפִּין טִפִּין, מְעַט מְעַט. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִמְצֵאת לְמַטָּה אֱמוּנָה, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם. זְכוּת קְטַנָּה וְהֶאָרַת טַל קְטַנָּה, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.
שֶׁאִלְמָלֵא תִמָּצֵא אֱמוּנָה כְּמוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ בָהּ, הִיא מְרֻקֶּנֶת בְּכָל צַד וְצַד לְלֹא עִכּוּב כְּלָל, וְהִיא שְׂמֵחָה. וְאָז נוֹתְנִים לָהּ מַתָּנוֹת וְאוֹצָרוֹת רַבִּים זֶה עַל זֶה, וְלֹא יְעַכְּבוּ אוֹתָהּ כְּלָל. אֲבָל הַתַּחְתּוֹנִים מְעַכְּבִים אוֹתָם וּמְעַכְּבִים אוֹתָהּ, וְאָז הִיא עֲצֶרֶת. עָצוֹר עָצַר ה' וַדַּאי. כִּבְיָכוֹל נוֹתֵן תַּמְצִית, וְלֹא יוֹתֵר.
בזוהר – (תיקוני הזוהר-תקונא ארביסר -דף ל:): אָמַר הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה: בְּוַדַּאי כָּעֵת הַדָּבָר הוּא בִּמְקוֹמוֹ, וְזֶהוּ בֵּרוּר הַדָּבָר, וְזֶהוּ מְלֵאָתְךְ וְדִמְעֲךְ לֹא תְאַחֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁמָּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים, חֵטְא זֶה שֶׁעֵרַב אָדָם טִפָּה בְּכוֹרָה בְּזִוּוּג נִדָּה שִׁפְחָה גוֹיָה זוֹנָה, זֶה גוֹרֵם שֶׁנּוֹטֵל אַחֵר אֶת בַּת זוּגוֹ, וְהוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וּמִשּׁוּם כָּךְ רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךְ תָּבִיא בֵּית יהו"ה אֱלֹהֶי"ךְ, וְלֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שֶׁאוֹתוֹ בֵן הוּא עִרְבּוּבְיָא שֶׁיּוֹצֵא כִלְאַיִם, מֵאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ מִינוֹ, שֶׁהִיא כְנֶגְדּוֹ, וּמִשּׁוּם זֶה זָכָה? עֵזֶר, בַּת זוּגוֹ שֶׁהִיא עֵזֶר לוֹ בְּתוֹרָה בְּמִצְוָה בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה, עֵזֶר לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְאִם לֹא, אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ הִיא כְנֶגְדּוֹ לְאַבְּדוֹ מִשְּׁנֵי הָעוֹלָמוֹת, וְכָל זֶה גָרַם לוֹ מִשּׁוּם שֶׁלֹּא שָׁמַר טִפָּה רִאשׁוֹנָה לְבַת זוּגוֹ.
וְעִם כָּל זֶה, אִם חָזַר בִּתְשׁוּבָה, עָלָיו נֶאֱמַר וְשָׁב וְרָפָא לוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ בַּת זוּגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךְ, וְהִיא דְמוּת שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא רְפוּאָה וְהִיא חַיִּים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְאִשְׁתּוֹ הִיא בִדְמוּתָהּ. זֶה שֶׁכָּתוּב רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. הַתּוֹרָה הִיא טוֹב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, וְאִשְׁתּוֹ הִיא בִדְמוּתָהּ. זֶה שֶׁכָּתוּב מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. סוֹף סוֹף עֲשָׂרָה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בָּזֶה וַעֲשָׂרָה בָּזֶה, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים.
בזוהר – (תיקוני הזוהר-תקונא תשסרי -דף לח:): וּבְאֵלּוּ שֶׁלֹּא מַלְוִים אוֹתָהּ וְלֹא מוֹסִיפִים לְשַׁבָּתוֹת וּלְיָמִים טוֹבִים, הִיא סְתוּמָה לָהֶם, וּמִשּׁוּם זֶה כָּל הַמּוֹסִיף מוֹסִיפִים לוֹ, וְזוֹ תוֹסֶפֶת נְשָׁמָה יְתֵרָה, וְהִיא תוֹסֶפֶת שֶׁל רוּחַ קְדֻשָּׁה, וְכָל הַגּוֹרֵעַ, גּוֹרְעִים לוֹ אוֹתָהּ נְשָׁמָה יְתֵרָה, וְנִשְׁאָר עָנִי, וְאִם הוּא חָכָם, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְאִם הוּא עָשִׁיר בְּמָמוֹן, מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ וְנִשְׁאָר עָנִי יָבֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁהוּא מוֹנֵעַ מִלְמַעְלָה נְשָׁמָה יְתֵרָה, שֶׁהִיא נִשְׁמַת כָּל חַי, וְנִשְׁאָר יוֹם הַשַּׁבָּת עָנִי וּשְׁכִינָה יְבֵשָׁה, כָּךְ נִמְנָעוֹת מִמֶּנּוּ בְּרָכוֹת, וְהוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְכָל מִי שֶׁמּוֹסִיף בְּשַׁבָּת, אָז וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ. אַף כָּךְ גַּם אַצְמִיחַ הַטּוֹבָה שֶׁלּוֹ, וּמִי זֵרוּעֶיהָ שֶׁל שְׁכִינָה שֶׁלְּמַעְלָה? אוֹתָן נְשָׁמוֹת יְתֵרוֹת שֶׁזּוֹרְעִים מִמֶּנּוּ, וִישַׂמְּחוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה מִזִּיו כְּבוֹדָהּ.
תיקוני הזוהר- (תקונא עשרין, וחד ועשרין -דף נט:): וְאֵלּוּ שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם כְּבַהֲמוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁאוֹכְלִים בְּלִי תְפִלּוֹת, מִיתָתָם תִּהְיֶה כְּבַהֲמוֹת הַשָּׂדֶה, וְשׁוֹחֵט אוֹתָם מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא בְּסַכִּין פָּגוּם שׁוֹחֵט אוֹתָם, וְנִקְרְאוּ נְבֵלָה, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר נְבֵלָתִי יְקוּמוּן. מַה זֶּה סַכִּין פָּגוּם? זֶה סמא"ל אֵל אַחֵר, וַדַּאי נִקְרָא סַכִּין פָּגוּם, וּפְגִימָה הִיא סַם הַמָּוֶת, טְרֵפָה וּנְבֵלָה, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְּנוּ בִידֵיהֶם, כְּבָר קִבְּלוּ עָנְשָׁם, וּמִשּׁוּם זֶה נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, כָּל הַסְּרָכוֹת שֶׁל סַם הַמָּוֶת הֵן הָרַגְלַיִם שֶׁלָּהּ, וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת וְגוֹמֵר, וְהֵן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה סְרָכוֹת, עֲלֵיהֶן כָּתוּב וְלֹא אוֹסִיף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַ"י כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, לְאוֹתָם שֶׁמִּתְפַּלְלִים שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת שֶׁל הַתְּפִלּוֹת. (ומי גרם שמי המבול מתגברים, מי שמריק מי הזרע של ברית מילה בנדה שפחה גויה זונה) וּלְעוֹלָם הַוַּרְדָּא, בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּסְתָּרֵךְ – טְרֵפָה, וְאֵינָהּ חַיָּה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּסְתָּרֵךְ בָּאָדָם בַּחֲטָאֶיהָ – הוֹרֶגֶת.
וְעוֹד, שְׁכִינָה הִיא מִצְוַת אֲסִיפַת דְּגֵי הַיָּם שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם דָּגִים וַחֲגָבִים אֵינָן טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְהֵם תַּלְמִידֵי בֵּית רַב שֶׁמִּתְרַבִּים בְּיָם הַתּוֹרָה, שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר אֲסִיפָתָן הִיא הַמַּתֶּרֶת אוֹתָן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם, הִיא הַמַּתֶּרֶת אוֹתָם מִשְּׁחִיטָה וַדַּאי.
וְכַנְפֵי הַשְּׁכִינָה הֵם כִּסּוּי דַּם חַיָּה אוֹ עוֹף, שֶׁהֵם כַּנְפֵי יוֹנָה, וְאֵלּוּ הֵם כַּנְפֵי מִצְוָה, שֶׁמְּכַסִּים עַל דְּמֵיהֶם, שֶׁלֹּא שׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם כְּלָבִים שֶׁהֵם חֲצוּפִים, שֶׁהֵם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה (וכלם), וְשֶׁלֹּא מַכִּירִים בָּהֶם בַּעֲלֵי הַחוֹבוֹת, (הרי) כָּךְ הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ, וְהֶעָפָר שֶׁמְּכַסֶּה עָלָיו רוֹמֵז וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.
בזוהר – (תיקוני הזוהר-תקונא חמשין ושתא): וְכָךְ הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה עִם חָכְמָה, צָרִיךְ לְקָרְבָם לַצַּדִּיק וְכָל הָעֲנָפִים שָׁם מִתְיַחֲדִים וְנִקְשָׁרִים וּמְשֻׁלָּבִים, וּמְקַבְּלִים זֶה מִזֶּה, וְהַכֹּל עַל יְדֵי הַצַּדִּיק, וּבְלִי צַדִּיק אֵין קִרְבַת הַיִּחוּד אֶלָּא אַחֲוָה, וּמִשּׁוּם זֶה חֶסֶד שָׁם נִקְרָא ו' אָח וְה' אָחוֹת, מִצַּד הַיָּמִין, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה נֶאֱמַר וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחוֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְגוֹמֵר, חֶסֶד הוּא, וְעִם כָּל זֶה שֶׁחֶסֶד הוּא, וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם. מִי שֶׁמְּחַבֵּר אוֹתִיּוֹת בְּמָקוֹם שֶׁל פֵּרוּד, כְּאִלּוּ הִפְרִיד בֵּינֵיהֶן, וּמִשּׁוּם כָּךְ וְנִכְרְתוּ, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.
וְכָךְ י"ה בְּיָמִין הֵם בְּאַחֲוָה, וְאֵין יִחוּד אֶלָּא עַל יְדֵי צַדִּיק, וּמִשּׁוּם זֶה בַּמָּקוֹם הַזֶּה לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה, וְכָךְ בְּשׁוֹק יָמִין וּשְׂמֹאל שָׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא צָרִיךְ לְקָרֵב שָׁם אוֹתִיּוֹת בִּזְמַן שֶׁאֱלֹהִים אֲחֵרִים שָׁם, שֶׁהֵם מִצַּד שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, וְסוֹד הַדָּבָר – וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יהו"ה אֵשׁ זָרָה.
בזוהר – (תיקוני הזוהר- תקונא חמישאה -דף קמב:): וְאִם חָבֹל תַּחְבֹּל – תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שַׂלְמַת רֵעֶךְ – כִּסּוּי שֶׁל מִצְוָה, עַד בּא הַשֶּׁמֶשׁ – שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יהו"ה אֱלֹהִי"ם, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ – קֹדֶם שֶׁיִּתְכַּנֵּס מִמֶּנּוּ, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. מַה זֶּה צְדָקָה? תְּפִלָּה, וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ – כַּנְפֵי מִצְוָה שֶׁהֵם תְּפִלִּין, כַּנְפֵי יוֹנָה, וְכַנְפֵי מִצְוַת צִיצִית, הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ – עוֹר הַתְּפִלִּין, וְאִם אַתָּה לֹא תַחֲזִיר אֶת הַכִּסּוּיִים הַלָּלוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְכַּנֵּס מִמֶּנּוּ הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יהו"ה אֱלֹהִי"ם, כָּךְ תִּתְכַּנֵּס מִמְּךְ נִשְׁמָתְךְ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ כִּסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וּמִשּׁוּם זֶה עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, לוֹ – לֶעָנִי, שֶׁהוּא צַדִּיק, וְלַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא עֲנִיָּה בַגָּלוּת, כְּשֶׁיָּבֹא הַלַּיְלָה שֶׁהוּא גָלוּת, בַּמֶּה תִשְׁכַּב הַשְּׁכִינָה? שֶׁוַּדַּאי הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא מֵאִיר לָהּ בַּגָּלוּת, שֶׁהִיא הַלַּיְלָה, וְנִשְׁאֶרֶת בַּחֲשֵׁכָה, וּמִשּׁוּם זֶה צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל לְהָאִיר לָהּ בַּגָּלוּת בְּאוֹר וְנֵר, שֶׁהוּא תוֹרָה וּמִצְוָה, אוֹר הַנְּשָׁמָה, נֵ"ר – נֶפֶשׁ רוּחַ, שֶׁהֵם סִימַן נֵ"ר, בָּתֵּי הַתְּפִלִּין שֶׁתִּשְׁכַּב בָּהֶם הַשְּׁכִינָה בַּגָּלוּת, וְכִסּוּי שֶׁל צִיצִית לְהִתְעַטֵּף בָּהּ בְּמִשְׁכָּבָהּ.
בזוהר – (זוהר חדש-מדרש רות): הָלַךָ אֲבִישַׁי וּבָא לַסַּנְהֶדְרִין וְאָמַר, מַהוּ לִרְכֹּב עַל סוּסוֹ שֶׁל מֶלֶךְ בִּשְׁעַת הַדְּחַק? וְהִתִּירוּהוּ. מְצָאוֹ לְדָוִד עוֹמֵד בָּאֲוִיר. אָמַר לוֹ, חֲזֹּר מִתְּפִלָּתְךְ.
אָמַר לוֹ, (תהלים קטז) מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. שֶׁכָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי, שֶׁאֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. מִיָּד חָזַר מִתְּפִלָּתוֹ, וְקִבֵּל הַדִּין עַל זַרְעוֹ, שֶׁכָּתוּב (שמואל ב כא) וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְגוֹ'.
מַה כָּתוּב? (שמואל א יא) וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ וַתָּקָם, (דברי הימים ב' כב) וַתְּאַבֵּד אֵת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה. כָּתוּב וַתְּאַבֵּד, וְכָתוּב וַתְּדַבֵּר אֶת כָּל זֶרַע כוּ'. מַהוּ וַתְּדַבֵּר? אָמְרָה, שֶׁעֲתִידִין זַרְעוֹ שֶׁל דָּוִד לֵאָבֵד מִן הָעוֹלָם.
וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם כוּ', אֶת יוֹאָשׁ כוּ'. מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְעַל כָּל זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְזְרָה גְזֵרָה זוֹ וְנִתַּן רְשׁוּת לְמִדַּת הַדִּין, עַל זֶה כָּתוּב (ישעיה י) עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד. עֲדַיִן מִדַּת הַדִּין בְּנֹב עוֹמֶדֶת וְתוֹבַעַת דִּין מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמָה בְּצַדִּיקִים מְדַקְדֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ – בִּרְשָׁעִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
בחקותי (כ"ו י"ח):, ואם עד אלה וגו'. כתב בעל הטורים ז"ל, סופי תיבות מדה שאמדוד לכם מדה כנגד מדה.
שם (פסוק כ"א):, ואם תלכו עמי קרי וגו', ושם מ', ואף אני אלך עמכם בקרי. וכתב בתורת כהנים (שם פ"ח):, הם עשו את דיני עראי בעולם, אף אני אעשה אותם עראי בעולם.
שם (פסוק כ"ז):, והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי. ובת"כ לפי הגהו' רבינו הגר"א ז"ל אתם עשיתם את תורתי עראי בעולם, אף אני כו'. ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם, אתם עברתם לפני ז' עבירות בואו וקבלו ז' פורעניות.
שם (פסוק מ"ג):, יען וביען במשפטי מאסו. וכתב בתרגום יונתן ב"ע מיכלא קביל מיכלא. פי' מדה כנגד מדה.
והכי איתא בתורת כהנים שם לפי הגהו' הגר"א ז"ל יען גו', וכי ראש בראש פרעתי מהם בישראל והלא לא פרעתי מהם אלא אחת ממאה שחטאו לפני, ולמה נאמר יען וביען במדה שחטאו בה באותה מדה ילקו בה.
בעל הטורים חקת (כ' י"ב):, יען לא האמנתם בי גו' לכן לא תביאו גו'. וכתב ז"ל לכן בגימט' מדה במדה.
בעל הטורים (ריש פנחס):, השיב את חמתי וגו' לכן אמור גו'. לכן בגימטריה מדה במדה.
מסעי (ל"ה ל"ג), ולא תחניפו את הארץ וגו'. וכתב בספרי הרי זו אזהרה לחנפים. ד"א אל תגרמו אל הארץ שתהי' מחנפת לכם.
וע' רמב"ן על התורה שם באמצע דיבור כל חנופה עשות ההפך הנראה והנדמה לעינים והוא ענש בארץ בעבודה זרה ובשפיכת דמים ובגילוי עריות כמו שכתוב (ירמי' ג' א') הלא חנף תחנף הארץ. והארץ חנפה תחת יושביה. (ישעי' כ"ד ה') ותחניפי ארץ בתזנותך. (ירמי' שם ב', בזנותיך וברעתך.)
וכתב התורה והמצוה וזה לשונו:, החנף הוא מי שאין תוכו כברו, נגלהו כצדיק והוא רשע באמת. והונח על הארץ, כשאין תוכה כברה, נראית ארץ טובה ופירותי' זרים ורעים, וזה בא על ידי חנופה מדה כנגד מדה.
פרשת עקב, והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ותרגם אונקלוס ז"ל, ויהי חלף די תקבלון ית דיניא וכו'. וכתב הרמב"ן ז"ל, חלף כמו חלף עבודתכם, והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו.
שם (ח' י"ט):, והי' אם שכח תשכח את ה"א וגו', כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון וגו'. וכתב בעל הטורים כגוים ג' דין. ואידך (יחזקאל כ') אם לא נהי' כגוים. (מ"ב י"ז) ויקטירו שם כגוים. מדה כנגד מדה, בשביל ויקטירו וגו', ואמרו אם לא נהי' כגוים, על כן כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן גו'.
שופטים (י"ט):, ועשיתם לו כאשר זמם גו'. כתב השל"ה פרשת שופטים וזה לשונו: וענין עדים זוממים כאשר זמם כן יעשה לו, מדה כנגד מדה, ובמדה שהאדם מודד מודדין לו. הענין כי זה לעומת זה עשה האלקים, כמו שיש אצילות הקודש, כן לעומתן מצד הקליפות. והעושה טוב נדבק במדה טובה, דהיינו מזו המדה שהמצוה זו יוצא כי שכר מצוה רוחניות המצוה. וכן שכר עבירה עבירה היא מדה רעה. לעומת המדה טובה. וזהו מדה כנגד מדה ובמדה שמודד מודדין לו.
תבוא (כ"ח מ"ז):, תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב מרב כל.
פסוק (מ"ח):, ועבדת את איביך וגו' ובעירום ובחסר כל גו'.
פסוק (מ"ח):, ועבדת את איביך וגו' ובעירום ובחסר כל גו'. זה ממדותיו של הקב"ה שהן מדה כנגד מדה, הם לא עבדו להקב"ה מרב כל לפיכך יעבדו את האויבים בחוסר כל. (רבינו בחיי).
האזינו (ל"ב ט"ו):, ויטש אלוק עשהו. כתב בספרי וכה"א ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ (ישעי' נ"א י"ג). ואומר כי שתים רעות עשה עמי, אמר להם הקב"ה במדה שמדדתם בי מדדתי לכם עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, ויטש משכן שילה (תהלים ע"ח), כי נטשתה עמך בית יעקב (ישעי' ב' א').
שם (פסוק כ"א), הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם.
ישעי' (כ"ה כ"ב):, ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. וכתב רבינו יונה (במשלי א' כ"ב) וזה לשונו: מדה כנגד מדה כי אתם פורקים עול שמים והוא יכבוד את עוליכם ויחזקו מוסריכם. ועיין מ"ש בשערי תשובה שער ג' אות קע"ז.
שם (ל' ט"ז):, ותאמרו לא כי על סוס ננוס על כן תנוסון ועל קל נרכב על כן יקלו רודפיכם.
יואל (ד' ג'):, ואל עמי ידו גורל ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו.
שם (ז'), הנני מעירם מן המקום אשר מכרתם אותם שמה והשבותי גמולכם בראשכם. – פ"ח):, ומכרתי את בניכם ואת בנותיכם ביד בני יהוד' ומכרום לשבאים אל גוי רחוק וגו'.
ירמי' (ב' י"ט):, תיסרך רעתך וגו'.
יחזקאל (ט' ט'):, ויאמר אלי עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד ותמלא הארץ דמים וגו' כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה. – ולא יענוש על הרע ולא יגמול על הטוב, רד"ק.
שם (י'):, וגם אני לא תחוס עיני ולא אחמול דרכם בראשם נתתי. – כמו שהם לא חסו ולא חמלו על העניים גם אני לא תחוס עיני מדה כנגד מדה, רד"ק.
תהלים (ז'), בור כרה ויחפרהו וגו'. ישוב עמלו בראשו וגו'.
שם (ל"ד), תמותת רשע רע וגו'.
משלי (כ"א י"ג):, אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. וכתב רלב"ג ז"ל הנה מי שהוא חותם אזנו שאינו רוצה לשמוע צעקת דל לחננו מאשר הביא אלקי בידו, הנה ישיב הש"י גמולו שישיבהו לדלות ויקרא ולא יענה, ר"ל שלא יחמלו האנשים עליו וזה מדה כנגד מדה. ואפשר שירצה בזה כי גם הוא יקרא לש"י ויצעק אליו מתוך צרתו ולא תשמע תפלתו כי הש"י יתנהג עמו בדרך אשר הוא מתנהג לזולתו.
מדה כנד מדה
מלוקט מש"ס ופוסקים זוהר הקדוש ראשונים ואחרונים,
מודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה, ומתים בדוגמת אותה מיתה
סוטה (דף ח.): במשנה במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כו'.
אמר רב יוסף אף על גב דמדה בטילה [מדה עצמה בטילה שפסקו ד' מיתות בית דין] במדה לא בטיל [שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה ומתים בדוגמת אותה מיתה, רש"י] וכו', דאמר רב יוסף וכן תני ר' חייא, מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלה סנהדרי ארבע מיתות לא בטלו והא בטלו, אלא דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה, או נופל מן הגג, או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה, או נופל בדליקה, או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה, או נמסר למלכות, או ליסטין באין עליו, מי שנתחייב חניקה, או טובע בנהר, או מת בסרונכי.
תניא היה רבי אומר מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה, [בתוך אותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה].
אין לי אלא סאה [עבירה גדולה], מנין לרבות כו', [משקולות קטנות].. תלמוד לומר כי כל סאון סואן ברעש ומנין, ושם ט. כי כל סאון גו', לכמדה [רש"י לפי גירסת הב"ח ללמדנו שבמדה שמודד מודדין לו הפרען מעין החטא].
גם בבית דין של מטה דנין את האדם לפי מדתו
יבמות (קז.): במתניתין בית שמאי אומרים בפניו וכו': ובגמרא שם, תניא אמרו להן בית הלל לבית שמאי והלא פישון הגמל מיאנה אשתו שלא בפניו אמרו להן בית שמאי אומרים לבית הלל פישון הגמל במדה כפושה מדד, לפיכך מדדו לו במדה כפושה, [במידה כפויה מדד לשון אונאה וכו', שהיה מפסיד נכסי מלוג שלה, רש"י], לפיכך מדדו לו במדה כפושה.
בבא בתרא (מח:(: הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן.
כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בָּרְשָׁעִים לְקַבֵּל פֻּרְעָנוּתָן, כָּךְ נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים, לְקַבֵּל טוֹבָתָן
סנהדרין (ק.): תַּנְיָא, א] רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד – מוֹדְדִין לוֹ, דִּכְתִיב, (ישעיה כז) "בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה". (אמר לו רבי יהודה) [אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ], וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? – אָדָם נוֹתֵן מְלֹא עֻמְסוֹ [מלא חפניו] לֶעָנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ מְלֹא עֻמְסוֹ לָעוֹלָם הַבָּא? וְהָא כְּתִיב, (שם מ) "וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן". [וז"ל רש"י: במדה שאדם מודד. אם מדד ונתן צדקה לעני מלא חפניו הקב"ה מודד בחפניו ונותן לו: וכי אפשר לומר כן. שיהא הקב"ה נותן לאדם מלא חפניו והלא אינו יכול לסבול כל כך:] וְאַתָּה, אִי אוֹמֵר כֵּן? – אֵי זוֹ הִיא מִדָּה מְרֻבָּה, מִדַּת טוֹבָה מְרֻבָּה, אוֹ מִדַּת פֻּרְעָנוּת? [שם ע"ב] הֱוֵי אוֹמֵר, מִדַּת טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת. בְּמִדָּה טוֹבָה כְּתִיב, (תהלים עח) "וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל, וְדַּלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח, וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל, וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ". וּבְמִדַּת פֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר, (בראשית ז) "וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ". בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת כְּתִיב, (ישעיה סו) "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי, כִּי תּוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵּרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר". וַהֲלֹא אָדָם מוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּאוּר עוֹלָם הַזֶּה, מִיָּד נִכְוֶה? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בָּרְשָׁעִים לְקַבֵּל פֻּרְעָנוּתָן, כָּךְ נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים, לְקַבֵּל טוֹבָתָן.
מיום שנברא העולם ועד אותה שעה הוא נותן לכל אחד שכרו בין טוב ובין רע
תנא דבי אליהו רבא (פ"ז): צא ולמד מפרעה וכל מחנהו כולן כמו שהם כולם קנאו ונקמו בהן בישראל, כמו כן הקב"ה נתקנא ונתנקם בו בפרעה ובכל מחנהו צא ולמד מיום שנברא העולם ועד אותה שעה הוא נותן לכל אחד שכרו בין טוב ובין רע שנאמר (ירמיה לב) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו וגו'.
הנה טוב מאד זו מדת הטוב, והנה טוב מאד זו מדת יסורין
מדרש רבה בראשית (פרשה ט' י"א): (ח) אמר רב הונא הנה טוב מאד זו מדת הטוב והנה טוב מאד זו מדת יסורין וכי מדת יסורין טובה מאד אתמהא אלא שעל ידיה הבריות באים לחיי העולם הבא וכן שלמה אומר (משלי ו) ודרך חיים תוכחת מוסר אמרת צא וראה איזהו דרך מביאה את האדם לחיי העולם הבא הוי אומר זו מדת יסורין.
כל המדות בטלו מדה כנגד מדה לא בטלה
(יא) אמר ר' שמעון בר אבא הנה טוב מאד זו מדת הטוב והנה טוב מאד זו מדת הפורענות וכי מדת הפורענות טובה היא מאד אלא שוקד על הפורענות היאך להביאה אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא כל המדות בטלו מדה כנגד מדה לא בטלה רבי הונא בשם ר' יוסי מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו לפיכך אמרו חכמים והנה טוב מאד זו מדה טובה.
(י) רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר אע"ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ועם אלו מראה לאלו מעין דוגמא גטורין שלהן ולאלו מעין דוגמא גטורין שלהן מנין שפורענותן של רשעים קרויה מלאכה שנאמר (ירמיה נ) פתח ה' את אוצרו ויוציא את כלי זעמו כי מלאכה היא ומנין ששכרן של צדיקים קרויה מלאכה שנאמר (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. (ועיין מדרש רבה ברכה פרק יא ט', אמר משה רבש"ע כל מדותיך מדה).
אבות (פ"ב משנה ו':): [א] הילל אומר אל תפרוש מן הציבור. ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאיפשר לשמוע וסופו להישמע, ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה: הוא היה אומר אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכם, ובמקום שאין איש השתדל להיות איש.
רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר. ובאותה מדה מדדו לך
אף הוא ראה גולגולת שצפה על פני המים ואמר לה על דאטפת אטפוך [פירוש רע"ב: על דאטפת אטפוך – רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר. ובאותה מדה מדדו לך] וסוף מטיפיך יטופון: הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רימה, מרבה נכסים מרבה דאגה, מרבה שפחות מרבה זימה, מרבה עבדים מרבה גזל, מרבה נשים מרבה כשפים, מרבה תורה מרבה חכמה, מרבה עיצה מרבה תבונה, מרבה ישיבה מרבה שלום, מרבה חכמה מרבה צדקה קנה שם טוב קנה לעצמו, קנה לו דברי תורה קונה לו חיי העולם הבא.
וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות, שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש
וברמב"ם פירוש המשניות: (ו) אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון – ר"ל שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך, ואשר הרגך עתיד ליהרג, הכוונה בזה המאמר שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם כמו שאמר עונותיו ילכדונו את הרשע וגו' ואומר בור כרה ויחפרהו, ואמרו חכמים (סנהדרין צ. ק. סוטה ט.) במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש מפני שהוא למד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו, וכן כל המלמד מעלה שמחדש פעל טוב מן הטובות יגיעהו תועלת הפעל ההוא מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו ודברי הכתוב בזה טובים מאד אמר כי פועל אדם ישלם לו.
הרב שלום יהודה גראס
אבדק"ק האלמין
בית שמש, ארץ הקודש
עלון מס' 1023 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על צניעות ויסודי הדת – לב בעומר – שנה שניה תשפ"ג
מידה כנגד מידה – חלק ה'
הנהגת השם יתברך עם הבריות מידה כנגד מידה
מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות
ספרי האזינו (פסקא ב'): צדיק וישר הוא. שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם. ד"א הצור התקיף. תמים פעלו פעולתו שלימה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מדותיו אפילו עונה של כלום ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר מה ראו אנשי דור המבול שנשטפו במים ומה ראו אנשי מגדל שנתפזרו מסוף העולם ועד סופו ומה ראו אנשי סדום ועמורה להשטף באש וגפרית ומה ראה אהרן ליטל הכהונה ומה ראה דוד ליטול את המלכות ומה ראה קרח ועדתו שתבלעם הארץ ת"ל כי כל דרכיו משפט יושב עם כל אחד ואחד ונותן לו את הראוי לו.
ילקוט שמעוני דברים לב רמז תתקמב): הצור תמים פעלו, הצייר שהוא צר את העולם תחלה וצר בו את האדם שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם. תמים פעלו פעולתו שלמה על כל באי העולם ואין להרהר אחר מדותיו אפי' (עונה) (שנוי) של כלום, אין באחד מהם שיסתכל ויאמר אילו היו לי שלש עינים אילו היו לי שלש ידים אילו היו לי שלש רגלים אילו הייתי מהלך על ראשי אילו היו פני הפוכין לאחורי כמה היה נאה, ת"ל (תמים פעלו). כי כל דרכיו משפט יושב על כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שראוי לו. אל אמונה שהאמין בעולם ובראו. ואין עול שלא ברא בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים, וכן הוא אומר לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר. צדיק וישר הוא שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם. דבר אחר הצור התקיף. תמים פעלו פעולתו שלמה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מעשיו אפי' (עונה) (עולה) של כלום, ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר מה ראו דור המבול שישטפו במים, ומה ראו אנשי מגדל שנתפזרו מסוף העולם ועד סופו, ומה ראו אנשי סדום ועמורה להשטף באש וגפרית, ומה ראה אהרן ליטול את הכהונה, ומה ראה דוד ליטול את המלכות, ומה ראה קרח ועדתו שתבלעם הארץ, ת"ל כי כל דרכיו משפט יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו את הראוי לו. אל אמונה בעל פקדון. ואין עול גובה את שלו באחרונה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת ב"ו אדם מפקיד אצל חברו מאתים ויש בידו מנה כשבא ליטולאת המלכות, ומה ראה קרח ועדתו שתבלעם הארץ, ת"ל כי כל דרכיו משפט יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו את הראוי לו. אל אמונה בעל פקדון. ואין עול גובה את שלו באחרונה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת ב"ו אדם מפקיד אצל חברו מאתים ויש בידו מנה כשבא ליטול את שלו אומר לו הוצא מנה שיש לי בידך והילך את השאר, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא אל אמונה ואין עול גובה את שלו באחרונה. צדיק וישר הוא כענין שנאמר כי צדיק ה' צדקות אהב. דבר אחר הצור התקיף, תמים פעלו פעולתם של באי העולם שלמה לפניו, מאחר מתן שכרן של צדיקים ומתן פורענותן של רשעים, אלו לא נטלו כלום משלהן בעולם הזה ואלו לא נטלו כלום משלהן בעולם הבא, אלו לא נטלו כלום משלהן בעולם הזה שנאמר הלא הוא כמוס עמדי, אימתי אלו ואלו נוטלין למחר כשהוא יושב בדין שנאמר כי כל דרכיו משפט, יושב עם כל אחד ואחד ונותן לו את הראוי לו.
היסוד הוא כי הקב"ה יגמול לטובים ויעניש הרעים, והכל במשפט כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים, שנאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול
רמב"ם פירוש המשניות (סוף ברכות פ"ט משנה ה'): כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם כו' – טועים הם הצדוקים הכופרים בתורה שלא יאמינו בחיי העוה"ב, ועוד נבאר ענין העולם הבא במקומו במסכת סנהדרין. ופירוש קלקלו השחיתו הדעות והאמונות. ושאמר בכלל התקנות שתקנו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם האל, מפני שמלת שלום הוא שם משמות הקב"ה, והביאו ראיה שהדבר ההוא מותר, מענין בעז שאמר ה' עמכם והשיבוהו יברכך ה'. ומה שאמר אחר כן ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, אינו ראיה על מה שהקדים שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם, אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנות חכמים, אע"פ שהם ישנות וקדמוניות, ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל. ואחר כן הביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם, כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה, וזהו שאמר הפרו תורתך עת לעשות לה', אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו, ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך, יאמר כי כשיבא העת להפרע מהם להנקם, יזדמנו סיבות לבני אדם להפר התורה, כדי שיבא עליהם העונש בשפט, וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו, כי נצא ממנו לענין הדין הנגזר מהקב"ה על כל אדם, ועל כן אל תבקש ממני עתה בענין הזה אשר אני בו, אלא לבאר דברי המדברים בלבד על דרך פי' פשוט בכל דבריו, כי דברי הכתוב יבטלו קצתם לקצתם בענין ההוא וכן דברי החכמים, אבל היסוד הוא כי הקב"ה יגמול לטובים ויעניש הרעים, והכל במשפט כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים, שנאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול, ודרך הצדק בהם אין ביכולת אדם להשיגו, כאשר אין בכח שכל אדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה, וכבר הודיענו הכתוב כי אין ביכולת רעיונינו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל, והוא מה שאמר כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם, ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה, ואל תשגה נפשך להעמיק אחר הענין הזה כי כל מי שחקר אחריו מאנשי תורתינו וזולתה לא השיג ממש, אבל הוא כמו שאמרו ע"ה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. ואם תראה בדברי מן המדבר בזה הענין דמות ענינים אמיתיים ומלים דומים טענה אינה כן, אך בעת תטיב להסתכל יסור הצפוי ההוא שהוא כסף סיגים מצופה על חרס ויש עליו קושיות, ובאחרונה יחזור למה שאמרתי לך ונאבד רוב הדברים וחבור הספרים, אבל דברי הפילוסופים בענין ההוא והם הבקיאים בפילוסופיא, הוא דבר מופלא מאד ועמוק וצריך להקדמות רבות. והרגיל בחכמות והאיש המשכיל הלבוב ישים אל לבו הדברים ההם, ויקשור את דבריהם עם דברי הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' אות באות, ויכוין מדבריהם ענין קרוב ממה שדברתי לך ביסוד הזה, או מה שהוא יותר מדויק ממנו ומבורר, ועוד נדבר בקצת הענין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפלוסופים לדברי הכתוב בכל הענינים, ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבא זכר דבר בענין האמונה, לבאר בו מעט כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו. סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ברכות.
במדה שאדם מודד בה מודדים לו
חינוך מצוה (קעא): הנהגת המצורע בקריעה ופרימה וכל מטמאי אדם: שיתנהג המצורע כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא י"ג, מ"ה) בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, וכן כל שאר הטמאים גם כן צריכין להודיע את עצמן. ולשון ספרא, טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין, תלמוד לומר וטמא טמא יקרא (שם). והקריאה היא שיעשה בגופו ענין שיוכר לבני אדם שהוא טמא ויסורו ממנו. משרשי המצוה, שיקח דמיון בנפשו בהרחקתו מבני אדם כי בסיבת החטא ירוחק אדם מכל טוב, למען ישוב מדרכו הרעה. וזהו אמרם זכרונם לברכה (ערכין ט"ז ע"ב) הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו בין אדם לחבירו, ולפיכך מחוץ למחנה אהלו. ולכן ראוי שיקרא לכל אדם שיסורו ממנו. ובלל גדול בכל הדברים, במדה שאדם מודד בה מודדים לו. ופירוש דבר זה לא ידעוהו רבים, כי יחשבו לפרש דבר זה אצל השם ברוך הוא בדוגמת גמול בני אדם שכל אחד ישלם את חבירו גמול כפי הטובה שעשה עמו או כפי הרעה, ולא כן הענין אצל השם ברוך הוא חלילה, כי אין עם השם ברוך הוא כי אם טובה וחסד ורחמים לעולם, ובכל עת ובכל שעה טובו מוכן אל כל הראוי לקבלו, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכ"א, ד'). ומה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ה' ע"ב) אצלו ברוך הוא במדה שאדם מודד בה מודדין לו, הכוונה לומר כי כפי מעשה האדם אם לטובה אם להפך יתכן לקבלת הגמול, כי לעולם באותו הענין שישים כל מחשבותיו ויעשה מעשיו בדוגמתו ממש תמשך עליו הברכה או ההפך.
וכן אמר הכתוב (איכה ג', ל"ג) כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, וכתיב גם כן (תהלים ה', ה') כי לא אל חפץ רשע אתה, כלומר שהשם יתברך לא יחייב בריה מחפצו בחיוב, כי האל הטוב חפץ בטוב לעולם. אבל האדם הוא שמחייב את עצמו בנטותו מן היושר ויסיר מגופו ההכנות המכשירות אותו לקבל הטובה. והמשל על זה ההולך בדרך ישר ופנוי מאבנים ומכל דבר המכשיל ויש לדרך גדר קוצים מכאן ומכאן, ועבר אחד ונתחכך בגדר ונכוה, באמת אין לומר על האיש הזה שהשם חפץ בכוייתו, אבל הוא הגורם כי לא נזהר ללכת ביושר.
וכמו כן בעל החטא מדת הדין תחייבנו על חטאו על כל פנים, ואין לומר עליו שהאל הטוב יחפוץ בחיובו, אבל בהמנע ממנו הטוב מצד חטאו ימצא אליו הרע. וכעין דבר זה אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פ' נ"א, ג'), אין דבר רע יורד מלמעלה.
וכלל דברינו, כי כל המקרה הרע המתחדש באדם הוא פעולה המתחדשת באדם בהסתרת פני השם מן האיש, כלומר שהשם מסיר שמירתו מעליו מצד חטאו עד שיקבל העונש הראוי לו לפי החטא, ואז יצוה מלאכיו לשומרו כאשר בתחילה, כמו שכתוב (דברים ל"א, י"ז) והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. וכתב חכם אחד, ידענו כי השם אחד, והשנוי יבוא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו בי כולם הם בחכמה.
כפי אשר האדם מתנהג עצמו בהליכתו בתורת ה' ובעבודתו ובעשיית מצוותיו באהבה,
כן משלם לו כגמולו.
באר מים חיים (פרשת נח): (יד) עשה לך תיבת עצי גפר וגו'. רש"י ז"ל כתב בפסוק זה, הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה וכו', ולי נראה לתת עוד טעם לבנין התיבה, כי נודע מאמר חז"ל (סוטה ח' ע"ב) אשר במדה שאדם מודד מודדין לו, ופועל אדם ישלם לו (איוב ל"ד, י"א) וכפי אשר האדם מתנהג עצמו בהליכתו בתורת ה' ובעבודתו ובעשיית מצוותיו באהבה, כן משלם לו כגמולו. ואם התנהגותו הוא בדרך טבע העולם עושה מצוות כפי כח גופו וכל מה שיוכל לעשות בכוחו, יעשה. אבל חושש הוא לחלישת גופו, ואם תכבד עליו העבודה בעשיית המצוות למשל במצות פריקה וטעינה בכח גדול או בהליכה לבית המדרש בימות החורף והקור גדול, ושינה בסוכה אם הקרירות גדולה למאוד או להעביר שינה מעיניו בכח, בלימוד התורה בלילה אז מיד הוא פורש ולא יאבה לרדוף אחר קיום המצוות למעלה מטבע מזגו, ואם יחלש לבו או יחטפנו שינה בעיניו ילך לו לעסוק בצרכי גופו, ולא ירצה בשיבור כוחותיו וטבע גופו לעבוד את ה' ביתר מטבעו, וכן בנתינת הצדקה מפזר על המצוות ונותן צדקה בערך השגת ידו, ואם יזדמן לו לפעמים להוציא על המצוה ביותר מהשגת ידו כקניית אתרוג בסך רב ולהלביש ערומים ולהשיא יתומים ביותר מהשגת ידו, יניח המצוה מלקיימה ולא יהיה מפזר ונוסף מכפי ערכו. אבל מה שהוא לפי ערך כח גופו וטבעו ומזגו והשגת ידו, יעשה מצוות וילמוד תורה ויתן צדקה ולא יפחות כאשר בטבע העולם, ולעומת זה כן הקב"ה מתנהג עמו בדרך טבע העולם, ובהיטיבו לכל העולם יטיב גם עמו ומברכו בברכת בני חיי ומזוני בדרך הטבע אבל אם לפעמים יצטרך להעשות לו דבר שהוא חוץ לטבע העולם למשל כאשר יפלו עליו ליסטים ושודדי לילה, או אם יברח לו אל ארץ ויצטרך לעבור הנהר וכדומה, לא ישתנו עליו סדרי בראשית לשדד מערכת השמים בשבילו כי פרי מעלליו יאכל כאשר עשה הוא כן יעשה לו מדה כנגד מדה.
ויש אשר המצא ימצא אדם שיתנהג עצמו אף בפחות מדרך טבע העולם ולא יעשה מצות הבורא כי אם כשיגיע לו המצוה בלי שום טרחא של כלום ואין יצרו משיב עליו, ומעט דמעט יחסר מממונו ובהזדמן לידו בקל עשייתו ולא יקשה לו, אבל אם יצטרך לטרוח בטרחת מה, ובהפזרת ממון אף בדרך הבינוני, אין יכול לעמוד בו ועזוב יעזוב התורה והמצוה מרוב אהבת גופו וממונו ולבו חזק עליו ולא ירצה לנצח יצרו אף במעט נצחון, רק מפנק מנוער עבדו (משלי כ"ט, כ"א) שתיכף נעשה מנוער מן התורה ומצוות, ונקרא פורש מן הציבור, וכמו כן מוליכין אותו מלמעלה בפחות מדרך טבע העולם וכשכל העולם הוא בנחת, הוא אז בצער, ובדד ישב מחוץ למחנה ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל (איוב י"ד, כ"ב) וצרות רבות באין עליו ונגעי בני אדם, ואוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (ישעיה ג', י"א).
כמה העין רואה בחוש נסים שנעשו לגדולי ישראל ולצדיקי אמת שנתהפך הטבע בפניהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' ושם ה' נקרא עליהם שמהוה לנגדם התהוות חדשות ומשדד כל מערכת השמים ומזלות הרקיע בשבילם, והכל עבור כי עז צדקתם ואמתתם בדרך ה' שלא בטבע כוחי גופו
אמנם הירא וחרד לדבר ה' ורוצה בעבדות בוראו לא כן הוא עושה כי הוא אינו חושש לגופו וטבעו, ורוחו ונפשו אליו יאסוף אל צור העולמים ברוך הוא אשר בראו יש מאין והוא מהפך עצמו מהיש אל האין ואומר לנפשו שחי ונעבורה ומטריח עצמו בטרחא יתירה יותר מכוחו להשיג איזה ממצוות ה' לעשותה, ועוסק בתורה יותר מלימודו ובמסירת נפשו לה' כההוא מעשה דרבא (שבת פ"ח.) שהיה נובע דם מאצבעו והוא היה קא מעיין בשמעתיה ולא הוה ידע כלל, ומכבד את ה' מהונו יותר מהשגת ידו, וכשיגיע לידו ממצוות היקרים כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוות ה' ופושט את מלבושיו להלביש ערומים ולהשיא יתומים, וכשנותן צדקתו לעני אינו משגיח כלל אם נשאר לו עוד בידו ליתן טרף לביתו או לא, והכל עבור כי צמאה נפשו ויכמה בשרו לאהבת ה' אלהיו, עד כי נכסף וחפץ בכלות נפשו לה'. וכשעומד בתפילה נגד המקום נפשואליו ישא והחיות שלו רץ ושוב לדבק עצמה למקור שורשה מקום אשר נלקחה משם בהשתוקקות רב ובחפיצה ותשוקה גדולה. ולמול זה גם הקב"ה מתנהג עמו שלא בדרך טבע העולם, וכשרצה ר' פנחס בן יאיר לעבור הנהר תיכף נקרע לפניו והיה לנגדו במים עזים נתיבה ללכת לדרכו (כמו שאמרו בחולין ז'.). ור' חנינא בן דוסא אמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק וכו' (תענית כ"ה.). ועליו היו אומרים אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא (כמו שאמרו בברכות ל"ג.). הרי שאף שטבע העולם הוא להיות המים נמשכין והולכין, ושמן ידליק ולא חומץ, וכשפגע ערוד באדם הורג אותו, ולהם עשה הקב"ה להנהיגם למעלה מטבע העולם שיהיה הטבע נדחה מפניהם.
ואפילו בדורותינו כמה העין רואה בחוש נסים שנעשו לגדולי ישראל ולצדיקי אמת שנתהפך הטבע בפניהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' ושם ה' נקרא עליהם שמהוה לנגדם התהוות חדשות ומשדד כל מערכת השמים ומזלות הרקיע בשבילם, והכל עבור כי עז צדקתם ואמתתם בדרך ה' שלא בטבע כוחי גופו ואדרבה מסגף עצמו בסגופים גדולים כדי לזכך ולטהר ולהחליש כח הגוף כדי שיהיה כלי נכון מקודש ומזומן להשראת הקדושה, והקב"ה וברוך שמו מיחד שמו על אדם הזה כמו אלהי אברהם יצחק ויעקב או אלהי ישראל שנקרא כן עבור הנסים הגדולים ונוראות הנפלאים שנעשו לאבות העולם למעלה מן הטבע, אברהם ניצל מכבשן האש וכדומה, וכמה נסים נעשו לאבותינו במצרים ובים סוף ונפלאות שהיה להם במדבר, כי הכל יראו על ידו כי אין קדוש כה' ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, ולזה צונו הקב"ה לאמר ואהבת את ה' אלהיך שתאהב את זאת שה' המהוה את כל ומעלה אותם מטבעם, הוא יהיה אלהיך שיהיה שמו נקרא עליך כמו אלהי אברהם ועל ידך יתגדל שמו ויוודע גדולתו בעיני הבריות. ומפרש הכתוב במה תוכל לזכות לזה ואמר כשתעבוד אותו ותעשה תורתו ומצוותיו בכל לבבך ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ואף אם היצר הרע יראה לו שבירת כח וחלישת הלב על ידי עשיית תורה ומצוות לא יחוש על כוחי גופו, ויעבדהו יותר מכוחו וטבעו. ובכל נפשך, אפילו כשהוא נוטל את נפשך תקיים בעצמך אומר לנפשי שחי ונעבורה. ומכל שכן בכל מאודך בכל ממונך וכל חפציך לא ישוו בה לעזוב את מצוות ה' עבור קומץ ממונך. אם כה תעשה אז ה' בחינת הוי"ה המהוה את כל ומשדד כל טבע העולם, הוא יהיה אלהיך שהנהגתך יהיה על ידו לא בבחינת אלהים שגימטריא הטבע, רק בלמעלה מהטבע ושמו הגדול יהיה נקרא עליך כמבואר.
הקב"ה לאדם הראשון דור ודור ושופטיו דור ודור ומנהיגיו
והנה נח נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"א, א') בפסוק ונח מצא חן וגו'. כההוא דאמר רבי אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח, אפילו נח שנשתייר מהם אינו כדאי אלא שמצא חן וכו' עד כאן. וכן אמרו בגמרא דידן (סנהדרין ק"ח.) אף על נח נחתם גזר דין וכו'. והענין הוא אף שהיה צדיק תמים בדורותיו אבל כל צדקו לא היה אלא בדרך טבע העולם עושה מצוה כפי כח גופו ומתרחק הרבה מן החטא אבל לא למעלה מהטבע לשבר ולהכניע כל כוחי גופו ותאות מורשי לבבו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ולמסור נפשו על קדושת בוראו כמו אברהם, ועל כן אמר עליו הכתוב את האלהים התהלך נח כלומר רק בטבע העולם בחינת אלהים כאמור, כי הוא היה צדיק לפי ערך דורו והם היו רשעים והלכו בפחות מטבע העולם והוא היה עובד ה' בכל כוחו בטבע, וזה ודאי אשר אילו היה בדור אחר היה עובד ה' בצדקו למעלה למעלה כי כל הצדיקים שעברו מראש הבריאה כולם היו צדיקים לפי ערך דורם כאמרם ז"ל (ברכות ל"ב.) שאמר הקב"ה למשה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', ולהיפך אמרו (סנהדרין י"א.) נתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו אלא שאין דורו זכאי לכך וכו' הרי שגדולתו בצדקתו הוא לערך דורו, ולזה הראה הקב"ה לאדם הראשון דור ודור ושופטיו דור ודור ומנהיגיו (סנהדרין ל"ח ע"ב), כי כל שופט שבדור שייך לאותו הדור ועל כן נקבע הלכה לשמוע תמיד אחר שופט שבימיך ויפתח בדורו כשמואל בדורו, כי כל צדיק ושופט הוא לפי ערך הדור ועל כן כל דור ודור מחויב לציית לשופטו, ועל כן בדור המבול לא היה יכול נח להתגבר עוד בצדקו כי לא הניחוהו בני דורו בגודל רשעם לילך במעלות (ועיין מה שכתב הרב ז"ל בליקוטי תורה פרשה ואתחנן בפסוק (דברים ג', כ"ו) ויתעבר ה' בי למענכם וזה לשונו, כי הלא ה' יתברך נתן חכמה בפרנס הדור כפי זכות הדור וכאשר חטאו ישראל בעגל גרמו שיחזור משה לסוד העיבור והפסיד שאר האורות וכו' עד כאן. הרי מפורש כנזכר) ולהבינך זה הדבר למה הוא כן, וכו'.
במדה שאדם מודד מודדין לו ופועל אדם ישלם לו
ספר סידורו של שבת (חלק ראשון השורש השלישי ענף א'): ידוע מאמר רז"ל (סוטה ח' ע"ב) אשר במדה שאדם מודד מודדין לו ופועל אדם ישלם לו. וכפי אשר האדם מתנהג עצמו בהליכתו בתורת ה' ובעבודתו ובעשיית מצותיו באהבה כן משלם לו כגמולו ואם התנהגותו הוא בדרך טבע העולם עושה מצות כפי כח גופו. וכל מה שיוכל לעשות בכוחו יעשה. אבל חושש הוא לחלישת גופו. ואם תכבד עליו העבודה בעשיית המצות למשל במצות פריקה וטעינה בכח גדול או בהליכה לבהמ"ד בימות הקרים ושינה בסוכה אם הקרירות גדלה למאוד. אז מיד הוא פורש. ולא יאבה לרדוף אחר קיום המצות למעלה מטבעו ומזגו. וכן בלימוד התורה ילמוד עד מקום שידו מגעת כפי ערך טבעו ומזגו. ואם יחלש לבו או יחטפנו שינה ילך לו לעסוק בצרכי גופו. ולא ירצה בשיבור כחותיו וטבע גופו לעבוד את ה' ביותר מטבעו. וכן בנתינת הצדקה מפזר על המצות ונותן צדקה בערך השגת ידו. ואם יזדמן לו לפעמים שיצטרך להוציא על המצוה ביותר מהשגת ידו כקניית האתרוג בסך רב ולהלביש ערומים ולהשיא יתומים ביותר מהשגת ידו. יניח המצוה מלקיימה ולא יהיה מפזר ונוסף כפי ערכו. אבל מה שהוא לפי ערך כח גופו וטבעו ומזגו והשגת ידו. יעשה המצות וילמוד התורה ויתן צדקה ולא יפחות כאשר בטבע העולם. כן הקב"ה מתנהג עמו בדרך טבע העולם. ובהטיבו לכל העולם יטיב גם עמו ומברכו בברכת בני חיי ומזוני בדרך הטבע. אבל אם לפעמים יצטרך להעשות לו דבר שהוא חוץ לטבע העולם למשל כאשר יפלו עליו לסטים ושודדי לילה. או אם יברח לו אל ארץ ויצטרך לעבור הנהר וכדומה. לא ישתנו עליו סדרי בראשית לשדד מערכת השמים בשבילו. כי פרי מעלליו יאכל כאשר עשה הוא כן יעשה לו מדה כנגד מדה. ויש אשר ימצא אדם שיתנהג עצמו אף בפחות מדרך טבע העולם. ולא יעשה מצות הבורא כי אם כשיגיע לו המצוה בלי שום טרחא של כלום ואין יצרו משיב עליו. ומעט המעט יחסר ממונו. ובהזדמן לידו בקל עשיותו ולא יקשה לו. אבל אם יצטרך לטרוח בטרחות מה ובהפזרת ממון אף בדרך הבינוני. אין יכול לעמוד בו ועזוב יעזוב התורה והמצוה מרוב אהבת גופו וממונו. ולבו חזק עליו ולא ירצה לנצח את יצרו אף במעט נצחון. רק מפנק מנוער עבדו שתיכף נעשה נוער מן התורה והמצות. ונקרא פורש מן הצבור. וכמו כן מוליכין אותו מלמעלה בפחות מדרך הטבע. וכשכל העולם הוא בנחת הוא אז בצער. ובדד ישב מחוץ למחנה. ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. וצרות רבות באין עליו ונגעי בני אדם ואוי לרשע כי גמול ידיו יעשה לו.
אפילו בדורותינו כמה העין רואה בחוש נסים שנעשו לצדיקי אמת שנתהפך הטבע בפניהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'
אמנם הירא והחרד לדבר ה' ורוצה בעבודת בוראו. לא כן הוא עושה. כי הוא אינו חושש לגופו וטבעו. ורוחו ונפשו אליו יאסוף אל צור העולמים ב"ה. אשר בראו יש מאין. והוא מהפך עצמו מהיש אל האין ואומר לנפשו שחי ונעבירה ומטריח עצמו בטרחא יתירה יותר מכחו להשיג איזה מהמצות ה' לעשותה. ועוסק בתורה יותר מלימודו ובמסירת נפשו לה' כההיא מעשה דרבא (שבת) שהיה נובע דם מאצבעו והוא היה לומד יותר ומכבד את ה' מהונו יותר מהשגת ידו. וכשיגיע לידו ממצות היקרים כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוה. ופושט את מלבושיו להלביש ערומים ולהשיא יתומים. וכשנותן צדקתו לעני אינו משגיח כלל אם נשאר לו עוד בידו ליתן טרף לביתו או לא. והכל עבור כי צמאה נפשו ויכמה בשרו לאהבת ה' אלהיו. עד כי נכסוף וחפץ בכלות נפשו לה'. וכשעומד בתפלה נגד המקום. נפשו אליו ישא והחיות שלו רץ ושוב לדבק עצמה למקור שורשה מקום אשר לוקח משם בהשתוקקת רב ובחפיצה וחשוקה גדולה. למול זה גם הקב"ה מתנהג עמו שלא בדרך טבע העולם. וכשרצה ר' פנחס בן יאיר לעבור הנהר תיכף נקרע לפניו. והיה לנגדו במים עזים נתיבה ללכת לדרכו כמ"ש (בחולין ז' ע"א) ורבי חנינא בן דוסא אמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק כו' (בתענית כ"ח ע"א) ועליו היו אומרים אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא כמ"ש (בברכות ל"ג ע"א) הרי כי אף שטבע העולם הוא להיות המים נמשכים והולכים ושמן ידליק ולא חומץ ושיפגע ערוד באדם יהרוג אותו. ולהם עשה הקב"ה להנהיגם למעלה מטבע העולם שיהיה הטבע נדחה מפניהם. ואפילו בדורותינו כמה העין רואה בחוש נסים שנעשו לצדיקי אמת שנתהפך הטבע בפניהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. ושם ה' נקרא עליהם שמהוה לנגדם התהוות חדשות ומשדד כל מערכת השמים ומזלוה הרקיע בשבילם. והכל עבור כי עז צדקתם ואמתתם בדרך ה' שלא בטבע כוחי גופו ואדרבה מסגף עצמו בסיגופים גדולים כדי לזכך ולטהר ולהחליש כח הגוף. כדי שיהא כלי נכון מקודש ומזומן להשראת הקדושה. ובדרך אלהי ישראל יקרא שמו על אדם הזה. כמו אלהי אברהם ויצחק ויעקב או אלהי ישראל עבור הנסים ונוראות הנפלאים שנעשו לאבות העולם למעלה מהטבע. אברהם ניצול מכבשן האש וכדומה. וכמה נסים נעשו לאבותינו. ביציאת מצרים ובים סוף. ונפלאות שהיה להם במדבר. כי הכל יראו על ידו כי אין קדוש כה' ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וזה פירוש הפסוק ואהבת את ה' אלהיך. שתאהב את זאת שה' המהוה את כל ומעלה אותם מטבעם. הוא יהיה אלהיך שיהיה שמו נקרא עליך כמו אלהי אברהם ועל ידך יתגדל שמו ויוודע גדולתו בעיני הבריות. ומפרש הקרא במה תוכל לזכות לזה. ואמר כשתעבוד אותו ותעשה תורותיו ומצותיו בכל לבבך ואמרו חז"ל (משנה ברכות נ"ד ע"א) בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. ואף אם היצה"ר יראה לך חלישות כח ושבירת הלב על ידי עשיות תורה ומצוה לא יחוש על כוחי גופו. ויעבדהו יותר מכוחו וטבעו. וכל נפשך אפי' כשהוא נוטל את נפשך תקיים בעצמך אומר לנפשי שחי ונעבורה. ומכש"כ בכל מאודך בכל ממונך וכל חפציך לא ישוו בה לעזוב את מצות ה' עבור קימוץ ממונך. אם כה תעשה אז ה' בחי' הויה המהוה את כל הוא יהיה אלהיך שהנהגתך יהיה ע"י. לא בבחי' אלהים שגי' הטבע רק בלמעלה מהטבע ושמו הגדול יהא נקרא עליך כמבואר.
הערה: למידע מורחב על כל איסורי הפאה, הוכחות וכו' מי שנכשל בפאה נכרית ורוצה לעשות תשובת המשקל, נא להתקשר ולהשיג חומר בנושא בטלפון: 054-8505928.
| הרב שלום יהודה גראס
אבדק"ק האלמין בית שמש, ארץ הקודש
|