הכנות אחרונות לקראת הגאולה
 
תגית: <span>נבלות וטרפות</span>

מידה כנגד מידה – הנהגת ה' עם הבריות- קובץ עלונים

 

עלון 1019 מדה כנגד מדה חלק א עלון 1020 מידה כנגד מידה חלק ב (1) עלון 1023מדה כנגד מדה

עלון מס' 1019 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על צניעות ויסודי הדת – כ"ט כסלו – שנה שניה תשפ"ג

מידה כנגד מידה – חלק א'

הנהגת השם יתברך עם הבריות מידה כנגד מידה

 

 

מידה כנגד מידה

מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות

צריך להתבונן מפני מה כל כך קשה לאישה להסיר את אלוהי הנכר זה הפאה הנכרית מתקרובת עבודה זרה ירחם ה'.

מי אשם?

אלא מפני שראתה בקטנותה את המורות שלה ואת הרבניות הגדולות ואת האימהות המפורסמות, לכן קשה ההרגל עד מאוד!!!

לכן תקנו גדולי ישראל שהמורות המלמדות [גם הגננות-גירסא דינקותא לא משתכחת].

ידקדקו ביותר על לבושם ויקפידו ללכת רק בכיסוי ראש אמיתי!

ועל זה יקבלו שכר עצום, כי כל הדור תלוי בהם, ובזכות נשים צדקניות נגאלנו וניגאל, (קב הישר).

בכוח רוח הטהרה הזה יתן השי"ת רוח טהרה כדברי הנביא וזרקתי עליכם רוח טהרה וטהרתם וגו'.

במידה שאדם מודד בה מודדים לו, ומידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות!!!

זכות הרבים תלוי בכם! חושו להצלת עם ישראל!

לעורר רחמי שמים, כי כאשר אתם תעשו נגד הטבע שקשה לכם ככה משים ירחמו ויהפכו מידת הדין לרחמים, והכל יתהפך לטובה הכל יזקף לזכותכם, הדורות הבאים ירשמו על שמכם!

כל אחד ילמד עם בני ביתו את הגמרא דלהלן, כדי שיבינו איך הנהגת ה' בעולם, הפנקס פתוח והיד רושמת והכל מתועד וכמה כדאי להינצל מהעבירות, לא שווה א הבזיונות והצער הנורא!

ועם מעט התגברות מקבלים שפע של סייעתא דשמיא והצלחה בכל הענינים.

אנא למען השם תגלגלו את היצר הרע מכל המדרגות לא תשמעון אליו ולא תתפתו לטיפשות המכשלה הטמאה, כי מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך.

בואו וראו איך בעזות דקדושה נצחו החשמונאים שהיו מעטים את המון היוונים, כי ה' הולך איתם!

כן עם כל אחת ואחת שתדרוך על יצר הרע ולא תתפתה, הכוח הזה יהיה למגן וצינה לה ולכל משפחתה, וכל צאצאיה יקבלו סייעתא דשמיא מיוחדת לדורות!!!

וידוע מאמר החזון איש זי"ע, שאם רואים שהנכד חוזר בתשובה זה מפני הדמעות של הסבתא, וכן כשסיפרו לגאון הצדיק מרן הרב שטיינמן זי"ע, על הרב הצדיק רבי אורי זוהר זצ"ל שחזר בתשובה בגיל 40 ועזב את כל מנעמי העולם הזה, אמר הרב שטיינמן זה בגלל הדמעות של הסבתא שלו שמחקו את האותיות בתהילים, ואחרי הרבה שנים אמרו את זה להרב אורי זוהר זצ"ל, מיד הראה להם את התהילים של הסבתא שלו, שמרוב הדמעות נמחקו האותיות בתהילים! ויהי לפלא!!!

אבל צריך להסיר את המכשולים החוסמים את התפילות, כי עבודה זרה מטמאה כנידה (גמרא שבת פרק רבי עקיבא), ותקרובת עבודה זרה מטמאה כטומאת אוהל המת, (תוספות יום טוב, פסקי הרג"מ שטרנבוך). ואיך יתקבלו התפילות?

וצריך קודם לילך בדרכי אבותינו כמו שציוה יעקב אבינו לבניו, (בראשית לה, ב-ה) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.!!! רק אחרי שנטהרו זכו לשמירה הצלה וקיבול תפילות, כן אנחנו ניטהר מהעבודה זרה ונזכה לשמירה והצלה וקבלת התפילות וגאולה ברחמים, אמן כן יהי רצון.

בגמרא (סוטה ח:) אמר רב יוסף: אף על גב [אף על פי] שמדה עצמה בטילה, שאין בית דין בזמן הזה רשאי לדון ולהעניש בעונשי גוף כדין המפורש בהם, מכל מקום במדה, בדין שראוי להיענש לא בטיל [בטל], ואדם נענש משמים כראוי לחטאיו. שאמר רב יוסף, וכן תני [שנה] ר' חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרי – ארבע מיתות לא בטלו. ותוהים: והא [והרי] בטלו! אלא, הכוונה היא: דין ארבע מיתות לא בטלו מן המציאות, כיצד?

מי שנתחייב סקילה – או נופל מן הגג בדומה למה שעושים תחילה לנידון בסקילה, או חיה דורסתו ומשברת את איבריו. מי שנתחייב שריפה – או נופל בדליקה ונשרף, או נחש מכישו שיש בזה תחושת שריפה כמו בשריפה ממש. מי שנתחייב הריגה בחרב – או נמסר למלכות והם הורגים אותו בחרב, או ליסטין (שודדים) באין עליו ורוצחים אותו. מי שנתחייב חניקה – או טובע בנהר ונחנק במים, או מת בסרונכי (אסכרה), שנחנק בגרונו על ידי מחלה זו. תניא [שנויה ברייתא], היה רבי אומר: מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו – שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח), כלומר, במידה (סאה) שנהג בה – בה הוא נענש ("תריבנה"). אין לי אלא סאה שהיא מידה גדולה, מנין לרבות תרקב (חצי סאה) וחצי תרקב, קב וחצי קב, רובע הקב וחצי רובע, תומן (שמינית הקב) ועוכלא שהיא אחת משלושים ושתים בקב מנין – תלמוד לומר: "כי כל סאון סאן ברעש" (ישעיה ט, ד), שהוא מפרש "סאון" סאה קטנה, שאפילו על עבירה קטנה אין מוותרים לאדם. ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, שגם אם אינו נענש מיד על העבירות הקטנות, בסופו של דבר הכל מצטרף לעונש חמור – תלמוד לומר: "אחת לאחת למצא חשבון" (קהלת ז, כז).

וכן מצינו בסוטה, שבמדה שמדדה – בה מדדו לה; היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו לנואף – לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל. היא פרסה לו (עבורו) סודרין נאין על ראשה – לפיכך כהן נוטל (מוריד) כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה – לפיכך

(דף ט׳.): פניה מוריקות, שצבע פניה משתנה לירוק לאחר ששותה. היא כחלה לו בכוחל וייפתה את עיניה – לפיכך עיניה בולטות לאחר ששותה. היא קלעה לו את שערה – לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו באצבע, שרמזה לו לבוא אליה – לפיכך ציפורניה נושרות, היא חגרה לו בצילצול (בסרט, חגורה) – לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה. היא פשטה לו את יריכה – לפיכך יריכה נופלת. היא קיבלתו על כריסה – לפיכך בטנה צבה. היא האכילתו מעדני עולם – לפיכך קרבנה מאכל בהמה (שעורים). היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחים – לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה (כלי פשוט) של חרש. היא עשתה בסתר – "ישב בסתר עליון" (תהלים צא, א), הקדוש ברוך הוא, שם בה פנים, שנאמר בסוג כזה של מעשים "ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים "(איוב כד, טו). שהנואף בא בלילה ("נשף") שלא יראוהו ("לא תשורני עין"), והקדוש ברוך הוא עושה שיתגלה הדבר ברבים ("פנים ישים"). דבר אחר: היא עשתה בסתר – המקום פירסמה בגלוי, שנאמר: "תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל" (משלי כו, כו), ששנאה וחטא שהיו מכוסים בחושך ("משאון") – לסוף מתגלים בקהל.

א לענין זה שאמרנו שאף העבירות הקטנות שעושה אדם מצטרפות ונחשבות, ולבסוף נענש על הכל, שואלים: ומאחר דנפקא ליה [שיצאה, נלמדה, לו] ההוכחה לענין זה מ"אחת לאחת למצא חשבון" (קהלת ז, כז), אם כן הכתוב "כי כל סאון סאן ברעש" (ישעיה ט, ד) המלמד שנענשים גם על עבירות קטנות, למה לי? ומשיבים: להורות לנו שלא רק שהדברים מצטרפים ואין דבר אובד, אלא לכמדה, שהעונש הוא מידה במידה. ושואלים: ומאחר דנפקא ליה [שיוצא, נלמד, לו הענין] של מידה במידה מ"כי כל סאון סאן ברעש", אם כן הכתוב "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח) למה לי?

ומשיבים: כתוב זה נדרש לענין אחר, לכ דברי רב חיננא בר פפא. שאמר רב חיננא בר פפא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה החוטאת עד שעת שילוחה איבודה הסופי מן העולם, שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה". ושואלים: איני [וכן הוא]? והאמר [והרי אמר] רבא: שלשה כוסות (של פורענות) האמורות בחלומו של שר המשקים במצרים ("וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה". בראשית מ, יא), למה? אחת – ששתת (ששתתה) בימי משה בעשר המכות, ואחת – ששתת בימי פרעה נכה מלך מצרים שנוצח בידי נבוכדנצר, ואחת – שעתידה לשתות עם חברותיה עם שאר האומות בימות המשיח. ואם כן נמצא שמצרים לקתה לא פעם אחת אלא פעמים אחדות! וכי תימא הנך אזדו והני אחריני נינהו [ואם תאמר כי אלה, המצרים הקדמונים, הלכו, ואלה שנמצאים שם כעת אחרים הם] – והתניא [והרי שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה: מנימין גר המצרי היה לי חבר, ואף הוא היה מתלמידי ר' עקיבא. ואמר מנימין גר המצרי: אני מצרי ראשון, כלומר, שהוא עצמו התגייר ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני (שהוא מצרי מדור שני) מצרית שניה, כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל כי מצרים אסורים לבוא בקהל רק עד דור שלישי. משמע מכך שדיני המצרים הקדמונים חלים גם על המצרים שבזמן הזה והם אותה אומה!

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב חיננא בר פפא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע ("בסאסאה") מן המלך עד שעת שילוחו מן העולם, שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח). אמימר מתני להא [היה שונה את זו] שאמר רב חיננא בר פפא אהא [על זו]: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי ג, ו)? – "אני ה' לא שניתי" מתפרש: לא הכיתי לאומה ושניתי לה (נצרכתי להכותה שנית) שכאשר מכה אותה פעם אחת – שוב אין לה תקומה, "ואתם בני יעקב", למרות שהוכיתם פעמים רבות – "לא כליתם" היינו דכתיב [וזהו שנאמר] "חצי אכלה בם" (דברים לב, כג), לומר: חצי כלין, והן, ישראל, אינן כלין, אלא נשארים קיימים למרות הפורענויות הרבות שעברו עליהם. אמר רב המנונא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו (המידה הראויה לו), שנאמר "במלאות שפקו יצר לו" (איוב כ, כב). שכאשר מתמלא השיעור המספיק ("ספקו") אז תבוא עליו הצרה ("יצר לו"). ואגב כך הביאו עוד מה שדרש ר' חיננא בר פפא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה" (תהלים לג, א)? אל תקרי "נאוה תהלה" אלא "נוה (בית) תהלה", לומר: זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, שבנו נוה לה', והנוה הזה נשאר קיים.

דוד מניין שלא הרסו זרים מעשיו – דכתיב [שנאמר]: "טבעו בארץ שעריה" (איכה ב, ט), לומר שבשערי המקדש לא שלטו השונאים, אלא טבעו השערים בארץ ונטמנו בה. משה – שאמר מר [החכם]: משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד, קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. ושואלים: היכא [היכן] נגנז? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, באדם זר, ונענשה שמה שביקשה להיות עם הנואף – לא ניתן לה, שהרי נאסרת עליו לעולם, ומה שבידה (בעלה) – נטלוהו ממנה, שנאסרת גם עליו. וכלל הוא: שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו – מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו.

שם (דף ט׳:): וכן מצינו בנחש הקדמוני שפיתה את חוה, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו שרצה לשאת את חוה, מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו. שכן אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי תחילה: יהא הנחש מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה (ראה בראשית ג, יד). אני אמרתי יהלך בקומה זקופה – עכשיו על גחונו ילך. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם – עכשיו עפר יאכל. הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה – עכשיו "איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה" (בראשית ג, טו). וכן מצינו בקין, שרצה לרשת לבדו את העולם, וקרח שרצה כהונה, ובלעם שרצה את ממונו של בלק, ודואג ואחיתופל שקינאו בדוד, וגחזי שלקח את ממונו של נעמן, ואבשלום ואדוניהו שרצו במלוכה, ועוזיהו שרצה כהונה גדולה, והמן שרצה לאבד את כל היהודים, שכל אלה נתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, ולכן מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלוהו מהם.

א נאמר במשנה: בירך התחילה הסוטה בעבירה ואחר כך בבטן, ולפיכך נענשת תחילה בירך. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שכך סדר העונש? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב [שנאמר]: "בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה" (במדבר ה, כא), שמשמע שזה סדר העונש – והכתיב [והרי נאמר] גם "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" (בראשית ג, כז), משמע שהפורענות באה בבטן תחילה ואחר כך בירך! אמר אביי: כי לייט [כאשר הכהן מקלל] – הריהו לייט [מקלל] תחילה את הירך והדר [ואחר כך] את הבטן לייט [מקלל], ומיא כי בדקי [והמים כאשר בודקים הם אותה] – כי אורחייהו בדקי [כדרכם בודקים אותה], שהמים נכנסים בבטן ברישא [בתחילה] והדר [ואחר כך] מגיעים לירך. ומקשים: בקללה נמי כתיב [גם כן נאמר] "לצבות בטן ולנפל ירך" (בראשית ג, כב), משמע שקודם שתחילת הפורענות הבטן ואחר כך בירך! ומשיבים: הכתוב ההוא אותו בא לומר דמודע [שמודיע] לה הכהן שהבטן נבדקת ברישא [בתחילה] והדר [ואחר כך] הירך נבדקת, שלא להוציא לעז על מים המרים, שאם לא יהיה הדבר לפי הסדר הזה, יאמרו שהמים לא בדקו אותה.

ב משנה ועוד בדברי אגדה על כך שאדם מקבל מידי שמים לפי המידה שהוא עצמו מודד. שמשון הלך אחר עיניו – לפיכך נענש מידה במידה כאשר נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר: "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו" (שופטים טז, כא).

אבשלום נתגאה בשערו – לפיכך נתלה בשערו. ועוד, לפי שבא על עשר פלגשי אביו (ראה שמואל ב טו, טז, ושם טז, כב) – לפיכך נתנו (נתקעו) בו עשר לונביות (חניתות), שנאמר: "ויסבו עשרה נערים נשאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימיתוהו" (שמואל ב יח, טו). ולפי שגנב שלש גנבות, שגנב ליבם של שלושה; לב אביו, שרימה אותו כשאמר לו שהולך לזבוח, ולב בית דין שרימה גם את בית הדין שיתמכו בו, ולב כל ישראל, שנאמר: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" (שמואל ב טו, ו) – לפיכך נתקעו בו בליבו שלשה שבטים, שנאמר: "ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום" (שמואל ב יח, יד).

וכן לענין הטובה משלמים לאדם מידה כנגד מידה, מרים המתינה למשה שעה אחת על שפת היאור, שנאמר: "ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ד) – לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר כאשר לקתה בצרעת, שנאמר: "והעם לא נסע עד האסף מרים" (במדבר יב, טו).

יוסף זכה לקבור את אביו, ואף שאין באחיו מי שהיה גדול בחשיבות ממנו, שנאמר: "ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו… עמו גם רכב גם פרשים" (בראשית נ, ז. בראשית נ, ט) – מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו בארונו אלא משה שהיה גדול שבישראל.

משה זכה להתעסק בעצמות יוסף ואף שאין בישראל גדול ממנו, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יט) – מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום (הקדוש ברוך הוא) עצמו, שנאמר: "ויקבר אתו בגי" (דברים לד, ו), ואין מבואר בכתוב מי קברו, ללמדנו שה' הוא שקבר אותו. לא על משה בלבד אמרו שהקדוש ברוך הוא התעסק בו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח).

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: שמשון בעיניו מרד שמשום שהלך אחר עיניו עבר עבירות, שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד, ג) – לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר: "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו" (שופטים טז, כא). ומקשים: איני [וכי כן הוא]? והכתיב [והרי נאמר] "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים" (שופטים יד, ד), משמע שלא היה זה מפני שהלך אחר עיניו, אלא מפני שעשה בכך שליחות המקום! ומשיבים: אמנם עונשם של פלשתים נועד מעם ה', אבל כי אזל מיהא [כאשר הלך על כל פנים] – בתר ישרותיה אזל [אחר ישרותו, נטיית ליבו, הלך] ולא עשה לשם שמים. תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה – לפיכך לקה בעזה. ומסבירים: תחילת קלקולו בעזה – דכתיב [שנאמר]: "וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה" (שופטים טז, א), לפיכך לקה בעזה – דכתיב [שנאמר]: "ויורידו אותו עזתה" (שופטים טז, כא). ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] קודם לכן: "וירד שמשון תמנתה וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים" (שופטים יד, א), משמע שכבר בתמנה החל הדבר! ומשיבים: תחלת קלקולו מיהא [על כל פנים] בעזה היה, שזאת שבתמנה נשא לאשה ואילו בזנות קילקל בעזה.

נאמר "ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה" (שופטים טז, ד). תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: גם אילמלא (אם לא) לא נקרא שמה "דלילה" – ראויה היתה שתקרא "דלילה". ומדוע? משום שדילדלה את כחו, דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו. ומבאר: דילדלה את כחו – דכתיב [שנאמר] לאחר שגילחה את שערו: "ויסר כחו מעליו" (שופטים טז, יט). דילדלה את לבו – דכתיב [שנאמר]: "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו" (שופטים טז, יח). דילדלה את מעשיו – דאיסתלק [שהסתלקה] שכינה מיניה [ממנו], דכתיב [שנאמר]: "והוא לא ידע כי ה' סר מעליו" (שופטים טז, כ).

ישעיהו הנביא צועק תקבלו מכה שמקרחת את הראש!

  • הנביא ישעיהו (ג' ט"ז). בעת החורבן – ניבא גם לדורנו האחרון – "יַעַן כִּי גָבְהוּ …" – הנשים היו מכשילות את האנשים בהליכותיהן: איפור, נעליים גבוהות, בושם, התקשטות וכו'.
  • "הָלוֹךְ וְטָפוֹף…" – הנשים היו קולעות פאות לתוך שערן שיהיה יותר עבה ומושך, וכך החטיאו את הגברים.
  • "וְתַחַת מַעֲשֶׂה" (ג' כ"ד) רש"י: מקום שהיו עושות בו המעשה האמור… העונש -"מִקְשֶׁה קָרְחָה" , רש"י: שם תהיה מקשה קרחה, מכה המקרחת את הראש.
  • אנחנו רואים שהנבואה הזאת מתקיימת בימינו, רח"ל. למרבה הפחד והצער, בעקבות הטיפולים הקשים הכימוטרפיים של המחלה הארורה רח"ל – שיער הראש נושר.
  • מידתו של הקדוש ברוך הוא, זה מידה כנגד מידה. והעונש בדור האחרון יהיה על אותה פריצות שהייתה בתקופת בית המקדש.
  • כמו כן ישנו סיפור מחריד ומזעזע ממרן הבעל שם טוב הקדוש, אור שבעת הימים זי"ע, שעשה פעם עליית נשמה וראה חומה גדולה ואדירה ומאוד התפלא מה זה ועל מה זה, ושאל מלאך אחד והגיד לו שזאת לא חומה אלא סיר ענק בגודל של עיר, והעלה אותו גבוה לראות מה יש בסיר הזה, וראה שם מרן הבעל שם טוב זי"ע, שהסיר מלא ידיים ורגליים. ולשאלתו על מה זה, ענו לו, לבשל בסיר הזה אלו האיברים של נשים שהלכו בחוסר צניעות, רח"ל.
  • לב מי לא יחרד ויזדעזע לשמוע דברים כאלה. מי עדיין טיפש ללכת בשרירות ליבו ולזרוק מאחורי גבו את כל מה ששמע וקרא על הדינים הקשים בשמים על חוסר הצניעות?
  • נשים ובעלים, מהרו עוד היום לשרוף את הפאה הנכרית ולזרוק את כל הבגדים הלא צנועים ולחזור בלב שלם, וחרטה גדולה לאבינו שבשמים. והצילו את עצמכם מכל הדינים הקשים והמרים שמחכים אחרי 120 שנה למי שלא יקשיב ויפנים את כל מה שקרא ושמע על הצניעות והפאה הנכרית. השנים חולפות במהירות ואז מתייצבים מול האמת המפחידה והמרה. (ניתן לקרוא את הסיפור המלא בספר "שכר ועונש" של כ"ק מרן האדמו"ר מהאלמין שליט"א).
  • יהודים יקרים, הזמן אוזל במהירות עצומה. קומו ותעשו תשובה כל עוד שיש את האפשרות לכך. מחר עלול להיות מאוחר מדי.

המורה מעבירה את כל התפילות של הילדות לפסל בהודו, ועל זה חייבים המנהלים והמנהלות והראשים שלהם

  • אם המורה שלכם חובשת פאה והולכת עם חצאית קצרה, בגדים צמודים, וגרביים שקופות או בצבע הרגל, זה המסר שהיא תעביר לתלמידות שלה, שזה בסדר כביכול, להתלבש בפריצות ולחבוש פאה, ולהיראות כמו בחורה פנויה. וכך הם יתלבשו בעתיד, ויראו פרוצות כמו המורה שהייתה להן, שכן הפאה אינה מהווה כיסוי ראש, כמבואר בפוסקים שאם אומרים ברכה כנגד פאה כל הברכות לבטלה, כמבואר בפוסקים רבים (מהר"י מינץ, פרמ"ג ועוד).
  • הבעיה המרכזית כרגע היא, ששיער הפאות מגיע מתקרובת עבודה זרה בהודו, כפי שכבר הוכח מעל לכל ספק. אין פאות כשרות. הכל שקר ומרמה. ישנם הרבה רבנים שמתירים את הפאות בעבור הרבה מאוד כסף, ואסור לסמוך עליהם. כתוב באר"י הקדוש זיע"א והבעש"ט הקדוש זיע"א שבדור האחרון יהיו רוב הרבנים, רבני ערב רב כמו שומשומין, כך שהמורה הזאת עם הפאה שלה, מלמדת תלמידות קדושות ותמימות עם שתי וערב על הראש [ע"ז]. יותר נכון 150,000 שתי וערב על הראש כמניין שערות הפאה.
  • וכל התפילות של הבנות הללו, בגלל המורה שלהם, עוברות לס"א [לפסל בהודו]. מכיון שאם הם התפללו כנגד המורה הזאת, הם התפללו כנגד הפאה שלה שהיא מתקרובת ע"ז – הנשים ההודיות מקריבות את שיער ראשן לפסל שלהם בהודו והשיער נפוץ בכל העולם תחת הַסְוָואוֹת ושמות שונים שמטעים את מקורו.

הגרא"מ שך זי"ע זעק "שאם הנשים הולכות בפריצות, כל התורה בסכנה! מה שווה התורה של הבעל? הרי כל התורה שלו הולכת לסטרא אחרא!"

  • הגרא"מ שך זי"ע זעק "שאם הנשים הולכות בפריצות, כל התורה בסכנה! אין שום קדושה ושום סייעתא דשמיא לתורה הזאת, מה שווה התורה של הבעל? הרי כל התורה שלו הולכת לסטרא אחרא!" המורה הזאת פשוט שורפת נשמות תמימות וקדושות מעם ישראל שנה אחר שנה. והיא תהיה אחראית וענושה על כל אחת מהם שהיא הכשילה, ושהם יכשילו בעתיד. שרשרת ללא סוף. והמורה הזאת עושה יותר גרוע מהעבודה זרה שהייתה בעבר, שהיו מעבירים את זרעם למולך. במולך היו שורפים את הגופות של הילדים השם ישמור, וכאן המורה החרדית שורפת נשמות קדושות מעם ישראל, לנצח נצחים.

למה באה השואה?
האם הצדיקים ידעו והזהירו מקודם?

  • לפני השואה הנוראה, הרה"ק רבי שמחה בונים מאוטוואצק זי"ע, צעק על זה שנשים בזמנו החלו לשים על המצח חתיכת עור כבש עם שערות, ואמר "שאם זה ימשיך, יבוא יום ויתחילו ללבוש פאות הדומות לשיער, ואז יקום גוי אחד וישמיד את כל יהודי אירופה!" כך דיבר לפני השואה הנוראה, וידוע שהחלה התדרדרות בעניין יהדות אירופה, גם בנושא כיסוי הראש, והסוף המר ידוע לכולם רח"ל. הגר"מ שטרנבוך כתב (תשובות והנהגות ח"ו סי' כ"ב), מכ"ק האדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זי"ע [נפטר בשנת תרפ"ז] שאמר שפריצות זו אביזרייהו דגילוי עריות, שיהרג ואל יעבור (ועי' בתשובות והנהגות סי' ר"ס ועוד), ושם מביא את דברי האור החיים הקדוש ומסיים, ותמצא שהאיסור איבוד עכו"ם ומשמשיה, ואיסור הנאה מתקרובתה בא"י מדאורייתא, ועוברים בכל רגע יהרג ואל יעבור, (גר"א בדעת הרמ"א יו"ד קנ"ז, וכן בר"ן פסחים פ"ב, ועי' שו"ת מן השמים סי' כ"ח ועוד, ועי"ש דתקרובת ע"ז חמור מעבודה זרה גופא שמטמאה באוהל).
  • כל אישה שלובשת פאה מחטיאה את הרבים בפריצות הנוראה של אומות העולם, ונחשבת למין ואפיקורס ויינם יין נסך, והרי היא כבר לא נחשבת לבת ישראל, אלא נכרית (ספר פסק בי"ד של 71 גדו"י משנת תרכ"ו). וידוע שיש הרבה שאומרים שנוהגים לפי הרמ"א דעו לכם שכל מפרשי השו"ע ביארו שהרמ"א דיבר רק לענין ק"ש, כנגד פאה נכרית בביתה ובחצר, ולא לענין יציאה בפאה לרשות הרבים: יעב"ץ, (מו"ק סימן ע"ה), חסד לאברהם (מהדו"ת אבה"ע סי' פ"ז), כף החיים (סי' ע"ה), החקל יצחק (סי' פ"א): הרמ"א מדבר רק בחצר. ירושלמי (כתובות ט"ז), ועוד 16 פוסקים, ואכמ"ל. (ראה באריכות בקונטרס שמסר עולמו לשומרים). ובוודאי שלא מדובר בפאות של היום המנוגדות לצניעות.
  • יהודי יקר: מה תענה על זה בבית דין של מעלה, שבכל רגע עברת יחד עם אשתך על יהרג ולא יעבור, ואם לא מחיתם אתם גם נענשים על זה.

חשבון הנפש

  • כתוב במס' כריתות (דף ב'), "הנותן מזרעו למולך ברצונו או בזדון חייב כרת. בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם עשה בעדים והתראה נסקל. שנאמר אשר יתן מזרעו למולך מות יומת". כל הורה ששולח את בתו לבית ספר וסמינר עם מורה שחובשת פאה, זה כמו שמעביר את זרעו למולך, והוא יותר אכזרי מעבודה זרה של המולך, שהמולך היה בעולם הזה, והפריצות ופאה נכרית שורפת את נשמות הבנות לנצח נצחים.
  • כל איסורי הפאה מפורסמים בכל מקום. הפאה היא עבודה זרה מהודו, תקראו את הספר "הישכם אוהבים את ה'". הכל בדוק, ואין שום פאות מאף מקום אחר בעולם. הכל מוסווה ע"י שמות מארצות שונות, וגם מעל 260 גדולי עולם פוסקים שאסרו את הפאה משום פריצות, וזה כולל גם פאה סינטטית. אישה עם פאה אפילו סינטטית, היא בחרם ע"י הרה"ק בעל ה"הפלאה" שיצא עם שני בתי דינים, ביחד עם ספר תורה ושמו בחרם כל אשה שתחבוש פאה, חרם שאין לו התרה עולמית, עפ"י 71 פוסקים. [עד שתחדול מחבישת הפאה].
  • ההולכים בפאה נכרית עוברים על יהרג ואל יעבור, כתב הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות חלק ו' סימן כ"ב) מכ"ק אדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זצ"ל שאמר שפריצות זו אביזרייהו דגילוי עריות, שיהרג ואל לעבור. בפרט שכיום יש מכשול של תקרובת עבודה זרה בשיער הפאות שאסור בהנאה, כפי שמתריעים גדולי הרבנים. היתכן להחטיא כך את הרבים, בלי לרעוד מחרדת ואימת הדין הצפוי על כך? והחשבון של העובר על יהרג ואל יעבור: ועכשיו נכתוב לכם פרט חשוב מאוד שתדעו איזה גדולים אתם וכמה גדול לאין שיעור הרב והרבי שלכם:
  • 60 דקות בשעה כפול 24 שעות, יוצא: 1,440 ביממה עוברים על יהרג ואל יעבור. כפול 365 ימים בשנה יוצא: 525,000 פעמים עברו על יהרג ואל יעבור. כפול שבעים שנה: 36,750,000 מיליון 750 אלף פעמים שעברו על יהרג ואל יעבור. כפול 48 מיליון כנ"ל: 1,764,000,000,000,000 במילים 1 קוואדריליון 764 טריליארד פעמים שעברו על יהרג ואל יעבור.

מה מועילה המזוזה הכשרה השומרת דלתות ישראל, אם הטומאה נכנסת גם בבית סגור

  • אמר מרן הגה"ק רבנו שמואל וואזנר זצוק"ל "מה מועילה המזוזה הכשרה השומרת דלתות ישראל, אם הטומאה נכנסת גם בבית סגור. אם זה התלבושת הפרוצה שנלקחה כידוע מהירודים שבאומות. וכל אופנה כידוע מקורה בשאול תחתית של הגיהנום. ואם זה הפאות הנכריות, כיסוי הראש בפאה אין בינו לגילוי ראש ולא כלום. האישה הזאת לא נראית כאישה חרדית, אלא כאחת השחקניות מהרחוב התחתון, ולא כבת ארצנו הקדושה אלא כבת פריז". עכ"ל.
  • כתוב: "וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים…" (ישעיה ד' א'). בדור האחרון יחזיקו 7 נשים באיש אחד, מרוב נשים אלמנות שיהיו, כמו שאנחנו רואים שבכל יום מתווספים עוד אלמנות ויתומים, רח"ל.
  • השאלה הנשאלת היא מדוע הקדוש ברוך הוא לוקח את הבעל? הרי האישה הזאת שחובשת פאה, מה היא בעצם אומרת? היא אומרת תסתכלו עלי שאני יפה. ואני נראית כמו בחורה. בחורה פנוייה. והקדוש ברוך הוא אומר, את רוצה להיראות פנוייה? תהיי פנוייה. ולוקח לה את בעלה, רח"ל, והיא נשארת לָשֵׂאת בְּכָל הָעֹל עִם כָּל הַקְשַׁיִים וְהַצָּרוֹת, אַלְמָנָה וּמִסְכֵּנָה. כעת אנחנו כמו דור המבול. איש כטוב בעיניו יעשה.
  • צריכים לחשוב, איך אנחנו נראים בפני החברה החילונית עם ההופעה הלא צנועה של מראה הפאות והלבוש הקצר והצמוד. הגורם לתגובות לא חיוביות בקרב הציבור החילוני שבזה גורמים לחילול השם נוראי!
  • בת ישראל, תדעי שכאשר האישה היא צנועה, היא מונעת אסונות מעם ישראל, וכאשר אישה "חרדית כביכול" מסתובבת בפריצות היא גורמת לאסונות נוראים בעם ישראל, לְמָוֶת, הרס וחורבן.
  • האם אתם יודעות שחוסר צניעות בציבור החרדי מעכב את הגאולה? חם לכם בקיץ? קשה לך להתלבש ארוך וסגור? תדעי שכל טיפת זיעה מבגדים צנועים לכבוד השם יתברך – זה טל תחייה בתחיית המתים, ושכר אין קץ בגן עדן לכל מי שהקריבה את גַּאֲוָתָהּ והלכה בצניעות למען השי"ת.

הערה: למידע מורחב על כל איסורי הפאה, הוכחות וכו' מי שנכשל בפאה נכרית ורוצה לעשות תשובת המשקל, נא להתקשר ולהשיג חומר בנושא בטלפון: 054-8505928.

הרב שלום יהודה גראס

אבדק"ק האלמין

בית שמש, ארץ הקודש

 

 

 

 

 

 

 

 

עלון מס' 1020 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על יסודי הדת – י"ג אייר תשפ"ג

מידה כנגד מידה – חלק ב'

הקב"ה כל מדותיו מידה כנגד מידה – במדה שאדם מודד מודדין לו

 

מדה כנגד מדה

חלק ב'

במדה שאדם מודד מודדין לו

ישמחו השמים ותגל הארץ שזכינו להוציא לאור לפני כעשרים ושתים שנים את הספרים שכר ועונש ו' חלקים עם כל המקורות ויסודות מהתורה וחז"ל הקדושים, ראשונים ואחרונים וכל ספרי הזוהר וקבלה וספרי תלמידי בעל שם טוב ותלמידיהם זי"ע, על ענייני שכר ועונש, וסיפורים נפלאים שנתקבלו בכל העולם, והדפסנו קרוב לשש מאות אלף עותקים, וגם הבאנו שם הרבה על הענין שהקב"ה משלם הכל מידה כנגד מידה. ואני מקווה להביא כל המקורות מאדם הראשון ועד תקופת הראשונים המבוארים בתנ"ך חז"ל ראשונים ואחרונים וכל ספרי מוסר כמו שהבאתי כבר חלק מהם בספרי שכר ועונש.

מכל המקורות האלו אנו לומדים שדרך הנהגת הקב"ה את עולמו, הכל הוא בהנהגה של מדה כנגד מדה, ובעלונים אלו ימצא נפש כל חי,  טל תחיה להשיב נפשו, ולעורר הלב לחשוב חשבונו של עולם, וגם יראו עין בעין שכל ההשתלשלות כל עניני הבריאה לפי מעשי האדם הן לטוב הן למוטב, כמו שפירשו הקדמונים, דע! מה למעלה, ממך! כלומר כל הבריאה היא תלויה במעשיך, (עיין נפש החיים להגר"ח מוואלוזין שהאריך בזה)  ונדע איך צריך להתנהג ומה היא הדרך הרצויה.

הענין של מדה כנד מדה הוא דבר העומד ברומו של עולם בעניני האמונה והשגחה פרטית והנהגת שכר ועונש וכו', [כמו שהארכתי בשכר ועונש ח"א]. והוא ממש דבר בעיתו, וזהו היסוד ושורש, איך שנכשלים בעבירות הכי חמורות של אכילת נבילות וטריפות חלב ודם, וטומאת פאה נכרית עם תקרובת עבודה זרה, וכאילו לא כלום, ולא חלי ולא מרגיש, וכל זה הוא מפני שאין מאמינים בשכר ועונש ובמדה כנגד מידה, כמבואר בספר צפית לישועה מהח"ח זצ"ל שזה יסוד האמונה בשכר ועונש, כמו שהארכתי בשכר ועונש מש"ס בבלי וירושלמי ומאמרי חז"ל ומספרי בעש"ט הקדוש ותלמידיו, מה שנוגע לעקרי יסודות האמונה והשגחה בשכר ועונש, ומחויבים אנחנו כל אחד ואחד לחזק את עיקרי יסודות הדת, כמו שכתב הרמב"ן פרשת בא (פרק יג פסוק טז): ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא), עכ"ל.

ובעזרת השי"ת על ידי שיראו  וילמדו מתורתן של רבותינו הראשונים והאחרונים קדושי עליונים אשר כל דבריהם כגחלי אש תמיד תוקד להלהיב הלבבות שוכני בתי חומר בארץ תלאובות המוקפות נסיונות לאלפים ורבבות, ואמרת ה' אמרות טהורות יחזקם יאמצם ויעודדם לתורה ויראת שמים אמונה ובטחון אמיתי.

ובעזרת השם יתברך הספר הזה מדה כנד מדה יהיה לתועלת גדול לחיזוק האמונה והיראת שמים ולהתעוררות גדולה לעבודת הבורא יתברך א-ל חי צורינו יוצרינו יתברך שמו. 

כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה

כלל זה למדונו חז"ל הקדושים -כי כל מידותיו של השם יתברך הם מדה כנגד מדה  כדאיתא במסכת כלה (פרק ראשון) [גמ'] אמר רבא כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וכן הוא בגמרא סנהדרין (דף צ., ובעין יעקב שם אות קכז) – מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יונָתָן, מִנַּיִן שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה? שֶׁנֶּאֱמַר, (מ"ב ז) "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, שִׁמְעוּ דְבַר ה' וגו', כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן", וּכְתִיב, (שם) "וַיַּעַן הַשָּלִישׁ וְגוֹ' וַיֹּאמַר, הִנֵּה ה' עֹשֶׁה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל", וּכְתִיב, (שם) "וַיְהִי לוֹ כֵּן, וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּעַר וַיָּמֹת". וְדִלְמָא קִלְלַת אֱלִישָׁע גָּרְמָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, קִלְלַת חָכָם – אֲפִילוּ בְּחִנָּם הִיא בָּאָה. אִם כֵּן לִכְתֹּב, ,וַיִּרְמְסֻהוּ וַיָּמֹת'? מַאי, בַּשַּעַר'? עַל עִסְקֵי שַׁעַר.

כי בדבר אשר זדו עליהם – כתרגומו במים דמו לאבדם, והם נאבדו במים

ועל ידי זה נתעורר יתרו ונתפעל להתגייר כמו שכתוב (שמות פרק יח, פסוקים י-יב) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְדֹוָד אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְדֹוָד מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן משֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: ופירש רש"י שם, עתה ידעתי – מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר (מכילתא) מכל האלהים – מלמד שהיה מכיר בכל עבודת אלילים שבעולם שלא הניח ע"א שלא עבדה (מכילתא): כי בדבר אשר זדו עליהם – כתרגומו במים דמו לאבדם והם נאבדו במים: אשר זדו – אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו (סוטה יא) לשון (בראשית כה) ויזד יעקב נזיד בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו.

וברבנו בחיי (שמות פרק א פסוק י): ובמדרש (עיין סוטה יא. מדרש אגדה שמות א, י) הבה נתחכמה לו, לעם, הבה נתחכמה לו, למלכו של עולם, אם נשרפם הם בני אברהם שניצל מכבשן האש, אם נהרגם הם בני יצחק שניצל מן החרב, אם נסקלם באבנים הם בני יעקב שנתעלה באבן, שנאמר (בראשית מט, כד) משם רועה אבן ישראל, ועוד מלכותם נמשלה לאבן, שנאמר (דניאל ב, לה) ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלת כל ארעא, אלא נשליכם במים שהרי נשבע שלא יביא מבול לעולם לפיכך הטביעם במים שנאמר (שמות יח, יא) כי בדבר אשר זדו עליהם בתבשיל שבשלו בו נתבשלו, וכן אמר הנביא (ישעיה סו, ד) גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם:

עוד עד עולם. סופי תבות, מודד

ובחומת אנך (שמות פרק יד פסוק יג אות ו.) לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. סופי תבות, מודד והענין דישראל נתיראו משר של ים שעדיין היה קיים כמו שכתוב: והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ואמרו רז"ל שראו שר של מצרים, ועל זה היו יראים, דאיך היה קיים, כי הקב"ה בתחילה מבטל שר האומה ואחר כך האומה. ואילו הכא המצריים לקו כמה מכות ושר של מצרים קיים. והתשובה לזה, כי הקב"ה כל מדותיו מדה כנגד מדה ועד הים אינו פרעון. וכל הקודם הם פירות והכנה, ובים גמר הפרעון שגזרו היאורה תשליכו כל הבן הילוד, ונתחכמו על מושיען של ישראל דנשבע שלא יביא מבול. ולזה הם אומה אחת באים ונופלים בתוכו ובים יאבדו השר והאומה, וזה שכתוב, אשר ראיתם את מצרים והשר, לא תוסיפו לראותם, שיאבדו בים מצרים והשר, שהוא הפרעון, כמו שכתבתי אני בעניי בנחל על פסוק, כי בדבר אשר זדו, עי"ש וכל זה רמוז בסופי תיבות שהוא מודד מדה כנגד מדה כדבר האמור.

כי ה' מודד מדה כנגד מדה

ובאור החיים (שמות פרק ג פסוק יח) : גם השאלת הכסף וגו' אין בו דבר שקר, כי בתורת שאלה בא לידם אלא שעכבוהו בעד תביעתם שיש להם כנגד שכר שכיר שעבדו אותם, ובנו כמה בנינים, וכשיבואו לחשבון ידייקו החשבון וישלמו להם המצריים מה שנוגע להם.

ואחת שאלתי עמדה לי, ומה הכריח הדבר להיות כן לרדוף המצריים אחרי בני ישראל ולמה לא יכבד ה' בפרעה ובכל עמו ויעלה עליהם היאור, בדבר עצמו אשר זדו, ושם יצף ה' לפרעה ולכל עמו וגם הנשים והטף, ולא היה צריך לכל האמור, ויוציא ישראל בכסף וזהב בעל כרחם, או שיטלו הכל בשבעת ימי אפילה כי להם היה אור וחפשום כמו שכתבנו בסמוך: ואולי כי עשה ה' ככה לב' טעמים, הא' כי קריעת ים סוף ופלאיו פרסמו גדולתו יתברך וכבודו מלא עולם כידוע מה שלא היה נעשה כן באופן אחר, וטעם ב' כי ה' מודד מדה כנגד מדה, ואמרו חז"ל (תנחומא בהעלותך יג) כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחילה בפה רך ואח"כ בפרך, והשופט בצדק מדד במדה עצמה כי מתחילה בפה רך נלכה ג' ימים, השאילוני כספיכם שמלותיכם וגו', ואח"כ בפרך, ועל כל פנים נתחכם האדון שלא יצא גם מפי ישראל דבר שקר כנזכר תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ).

כל אותן עשר מכות חשבו לעשות לנו, ונהפוך עליהם

ובספר פנים יפות (שמות פרק יח פסוק יא): עתה ידעתי וגו' כי בדבר וגו', פירש"י קדירה שבשלו בה נתבשלו. ענינו שלא כמדת מלך בשר ודם, שהחטא והעונש הם שני דברים, מה שאין כן, אצל הקב"ה, שהחטא עצמו הוא העונש, כמו שכתוב [ירמיה ב, יט] תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך, ואמר עוד [איכה ג, לט] מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, וכן היה במצרים שכל כחו של פרעה הוא מחמת שנתערב בו כח הקדושה, ובהגיע זמן הגאולה להוציא ממנו הקדושה, בכח זה עצמו הכהו עשר מכות, וכדאיתא במדרש [תנחומא בא ד] שכל אותן עשר מכות חשבו לעשות לנו, ונהפוך עליהם. והיינו דאמר יתרו עתה ידעתי, כיון שאמרו חז"ל [סוטה יא.] שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו, יתרו ברח, ואיוב שתק וכו', וכשסיפר לו משה העשר מכות ידע יתרו מן העצה שחשבו לעשות לנו, וכן אמר עתה ידעתי וגו' כי בדבר אשר זדו וגו', והוא הענין עצמו שהיה בגלות מדי, כמו שנאמר במגילה [אסתר ו, ד] על העץ אשר הכין לו, תנא, לו הכין [מגילה טז.] וכתיב [שם ט, א] ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים וגו', שאותו הכח עצמו נתהפך לרעה להם. ויש לפרש בזה מה שאמר בגאולה העתידה [תהילים קמח, ט] רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם וגו' לאסור מלכיהם בזיקים וגו'. כי ענין החרב אינו מידה של ישראל אלא מידת עשו שנאמר [בראשית כז, מ] ועל חרבך תחיה, ומצינו הכתוב בנקמה העתידה [דברים לב, מב] וחרבי תאכל בשר וגו', ונאמר (ישעיה לד, ה) כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט. וכן כתיב גבי יהושע [לעיל יז, יג] ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב. אמנם הענין הוא, כי מה שנאמר בעשו על חרבך תחיה הוא בכח ניצוצות הקדושה שנשארו לעשו ובהגיע זמן הגאולה יתהפך אותו החרב עצמו עליו והוא המכה, כמו שאמר הכתוב(ישעיה פרק כז ז) הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג. וזה שאמר כי עיקר מלחמת ישראל הוא ע"י רוממות אל שבגרונם, ועל ידי זה נעשה חרב פיפיות שהוא כחו של עשו להרוג את עמו ולמחות את זכרו, והיינו דאמר לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם וגו, שהם ניצוצות הקדושה שבהם הנקראים מלכים, ועל ידי רוממות אל בגרונם של ישראל, יכופו את הכח הקדושה של עשו לעשות משפט כתוב, מחיית עמלק, שהוא כתוב בתורה כדכתיב כתוב זאת זכרון וגו', וכמ"ש לעיל בסוף פ' בשלח שזהו שאמר מתחת השמים שאותו החרב עצמו שהוא שרשו בשמים תירד עליהם למחות אותם, והיינו דמסיים הדר הוא לכל חסידיו, שהם בעצמם במדת החסד, ואין זה הדר להם נקמת החרב אלא שהשם בעצמו הוא ימחה אותם.

אין דבר רע יורד מלמעלה רק החטא הוא הממית

ובנחלת יעקב (שמות פרק יח פסוק יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. הכתוב הזה תמוה דנראה כאלו אלהי העמים גם כן גדולים, ועוד איך נתוודע הדבר הזה שהוא גדול במה שאמר כי בדבר אשר זדו. והנראה בכוונתו, דהנה ידוע כי אין דבר רע יורד מלמעלה רק החטא הוא הממית כדכתיב (ישעי' סד, ו) ותמוגנו ביד עוונינו. וידוע (בראשית רבה לג, ג) ששם הוי"ה ב"ה הוא רחמים ואלהים הוא דין. וזהו שאמר, אחר שנודע לי החטאים שעשו והעונשים שהגיע עליהם אמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כלומר שה' הוא מדת רחמים ואין לייחס לו מדת הרע שהוא מדת הדין המכונה בשם אלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם, כלומר הרע שהיה מגיע עליהם לא היה רק בדבר אשר בישלו בעצמם עליהם, שבכל העונש הוכר החטא שהיה מכוון כנגדו העונש.

בדבר אשר זדו עליהם שנתכוון לדונם דוקא במים

ובחתם סופר (שמות פרק יח פסוק ח): ויספר משה לחתנו וגו' את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה', י"ל דמוסב על מצריים את כל התלאה אשר מצאו המצריים בדרך שהיה ראוי שימותו ע"י אותן התלאות, כגון וישקף ה' בעמוד אש וענן ויהם וגו' ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות וכהאי גוונא, והקב"ה הצילם כדי לתת נקמתו בהם במים דוקא, ועל זה אמר יתרו עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל אלקי' ר"ל העונש הבא מרחמי הוי' כמו עונשי המצרים הוא קשה מכל אלקי' מדה"ד שבעולם ומסיים בדבר אשר זדו עליהם שנתכוון לדונם דוקא במים כנ"ל. [תקס"ג].

אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש

ובדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות פרק א פסוק י) הבה נתחכמה לו – הב"ה בגימטריא י"ב נתחכמה לי"ב שבטים. ופרש"י נתחכם למושיען של ישראל וכו' והם טעו כי לא נשבע אלא שלא יביא מים על האומות אבל שלא יבואו האומות במים לא נשבע. ואמרו חז"ל שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נדון ביסורים, יתרו שברח זכו בניו לישב בלשכת הגזית ובלעם דהוה בעצת דהבה נתחכמה קשה מהא דאמרינן בפרק חלק, בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם חגירא, כד קטל יתיה פנחס ליסטאה משום דכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואם היה בעצה זו נמצא היה בן מאה וארבעים כשנפל במלחמת מדין שהרי לכל הפחות היה בן עשרים כשיעץ ותחשוב שמנים של משה ולסוף ארבעים שהלכו במדבר היתה מלחמת מדין כדכתיב אחר תאסף הרי שהיה בן ק"מ שנה. לכך פי' ר' מנחם מדאנ"י, שלשה היו באותה עצה דלכה איעצך כדאמרינן, אמר ליה לבלק אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כדאיתא בחלק, והקשה הרב משה כי בדברי הימים דמשה תמצא כתיב בפי' העצה דהכא ויען בלעם הקוסם, ועל כן הקשה ר' מנחם מהא דאמרינן בזבחים פרק פרת חטאת, בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל נתקבצו כל האומות אצל בלעם ואמרו מה קול ההמון ששמענו שמא הקב"ה רוצה להביא מבול כדאיתא התם. ואפילו אם תמצא לומר שלא היה כי אם בן כ' כששואלין ממנו עצה ובסוף ארבעים נהרג אלמא בן ששים היה כשמת. ויש ספרים שכתוב בהן ונקבצו כלן אצל קמואל והני פי' לא נהירא לי דהתם משמע דקמואל אבי ארם היינו בלעם אם כן תפל היה במיתתו. וגם נמצא בב"ר קמואל אבי ארם הוא לבן הארמי הוא כושן רשעתים הוא בלעם ולמה נקרא קמואל שקם על אומתו של אל. וכן נמי אמרינן בחלק הוא בלעם הוא בעור, ולמה נקרא בעור שבא על בעירו, הוא לבן הוא כושן רשעתים ולמה נקרא שמו כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחת בימי יעקב ואחת בימי שופטים, מכל אלה משמע שהיה תפל והאי דכתיב באיוב כי יתרי פתח ויענני ובמסורת כתיב יתרו, ומפרש דהכי קאמר, יתרו נמי היה באותו עצה והוא פתח הדבר ואותי תענה, וקשיא דהא דאמרינן דיתרו ברח ואיוב לא ברח אלא שתק, ויש לומר, שהיה יתרו גדול הדור באותה שעה והיה בידו למחות ולא לברוח ולכך מאשימו איוב.

וכל חז"ל הקדושים מלאים מדרכי הנהגתו של הקב"ה ובכל דבר מסבירים את עניין מדה כנגד מדה שבדבר, וברש"י (כתובות דף עב.) אזהרה – מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור, אי נמי מדכתיב ופרע, מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש וכן עיקר:

ובתפארת ישראל /יכין/ (מסכת אבות פרק ד משנה י [נד]) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה – מדל"ק הוה ממעט מלעסוק, שמע מיניה, הכי קאמר, דאפילו באותו עסק שצריך לפרנסתך תמעט בו כל שאפשר: [נה] והוי שפל רוח בפני כל אדם – אפילו נגד מי שאינו ממעט בעסק כמוך, או ר"ל דהמרבה בעסק וודאי כוונתו כדי להרבות כבודו בעשרו, לכן אמר הוה שפל וכו':[נו] ואם בטלת מן התורה – מחמת עסקיך: [נז] יש לך בטלים הרבה כנגדך – שיענשוך מדה כנגד מדה, שאפילו שכשתרצה בסוף לעסוק בתורה, ישפכו לך קיתון על פניך [כסוכה כ"ח ב']: [נח] ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך – שיקילו לך טרחת פרנסתך, שמלאכתך יעשה ע"י אחרים [כברכות ל"ה ב']:

לעולם יזהר אדם מן העבירות שאף על פי שעונש בית דין בטל, דין שמים במקומו עומד

והמאירי (סוטה דף ח:) כתב: לעולם יזהר אדם מן העבירות ואל יהא לבו בז לדבר בעשייתם, מצד שאין סנהדרין לבער הרע מקרבנו, או שאין עדים בדבר, שאף על פי שעונש בית דין בטל, דין שמים במקומו עומד. דרך הערה אמרו אף על פי שארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה, או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומפילתו לארץ כדרך הסקילה שמפילין אותו ממקום גבוה, נתחייב שריפה, או נופל בדליקה או נחש מכישו וארס שורפו, נתחייב הריגה, או נמסר למלכות להתזת הראש או ליסטים באים עליו, נתחייב חנק, או טובע בנהר או מת בסרונכי, רוצה לומר בועות הנעשות בגרונו וחונקות אותו, וכן בכל עבירה גדולה או קטנה הקדוש ברוך הוא משלם בה מדה כנגד מדה, ואל יקל ראש במה שרואה שאין נפרעין ממנו, שפרוטה ופרוטה מצטרפת לכאיסר, וכן כל עבירה ועבירה מצטרפת לחשבון גדול והכל שמור לו. ואף בענין סוטה אמרו במדה שמדדה בה מדדו לה, היא עמדה על פתח ביתה לראותו, וכהן מעמידה בשער ניקנור ומראה קלונה לכל, היא פירסה סודרים נאים על ראשה, וכהן נוטל צעיף שבראשה ומניחו תחת רגליה, היא קישטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה לו את עיניה, לפיכך עיניה בולטות וכמו שאמרו אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות, היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה, היא הראתה לו את אצבעה לרמוז לו שיבא, לפיכך צפרניה נושרות, היא חגרה עצמה בצלצול נאה לפניו, וכהן קושרה בחבל המצרי, היא פשטה לו ירכה, לפיכך ירכה נופלת, היא קבלתו על כריסה, לפיכך בטנה צבה, היא האכילתו מעדנים, לפיכך קרבנה מאכל בהמה, רוצה לומר, שעורים, היא השקתו יין משובח בכוסות משובחים, וכהן משקה אותה מים המרים במקידה של חרס, היא עשתה בסתר, והקב"ה מפרסמה, היא נתנה עיניה במה שאינו שלה, מה שבקשה לא ניתן לה ואת שלה נטלו הימנה, וכן מצינו בקין וקרח ובלעם דואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדניה ועזיה והמן, נתנו עיניהם במה שאין ראוי להם מה שבקשו לא ניתן להם ומה שבידן נטל מהן, ופירוטן: קין בתאומה שנולדה עם הבל, לפי הדרש קרח בנשיאות, בלעם בממונו של בלק, דואג בחכמתו של דוד שקינא בו כמו שנדרש בהגדת חלק, אחיתופל במלוכה, וכמו שנדרש שם, שראה בחלום אים יוצאה מאמתו, גחזי בממונו של נעמן, אבשלום במלכות, אדניה באבישג, עזיה בכהונה, המן בישראל.

למדה טובה מצינו שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה

והמאירי (סוטה דף ט/ב) כתב: וכן למדה טובה מצינו שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה, כיצד מרים המתינה למשה שעה אחת דכתיב ותתצב אחותו וכו' ונתעכבו לה ישראל שבעה ימים שנאמר והעם לא נסעו עד האסף מרים, יוסף זכה לקבור את אביו, והוא היה גדול שבאחיו, רוצה לומר, נכבד שבכלם, ולפיכך זכה שנתעסק גדול שבישראל בקבורתו, רוצה לומר, משה רבינו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וכו', משה היה גדול שבישראל ונתעסק בעצמות יוסף, ולפיכך זכה ונתעסק בו גדול על כל גדולים והוא השם יתברך, שנאמר ויקבור אותו וכו' ואף לכל הצדיקים כן, כדכתיב וכבוד ה' יאספך.

במדה שאדם מודד מודדין לו

במהרש"א (סנהדרין דף צ/א) מנין שכל מדותיו של הקב"ה מדה כו'. נראה דלא סגי ליה לאתויי הכא הא דתניא בפרק המקנא רבי אומר מנין שבמדה שאדם מודד מודדין לו שנאמר בסאסאה בשלחה וגו' דהתם אפשר לפרש דאמרינן במעשה אדם אבל הכא הוסיף לומר מניין שכל מדותיו כו' שאף בכופר במחשבה בתחיית המתים דלעתיד הקב"ה משלם לו מדה כנגד מדה שנאמר ויאמר אלישע וגו' שזה השליש כפר במחשבה הפרטית כזו שלא היה אפשר כביכול לתת לחם לכלם ועל כן, א"ל הנך רואה בעיניך בהשגחה פרטית זו ומשם לא תאכל שאין אתה ראוי ליהנות בהשגחה זו במדה כנגד מדה וכתיב ויהי לו כן וגו'.

 

הרב שלום יהודה גראס

אבדק"ק האלמין

בית שמש, ארץ הקודש

 

 

 

 

 

 

 

עלון מס' 1021 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על יסודי הדת – י"ג אייר תשפ"ג

מדה כנגד מדה – חלק ג'

הקב"ה כל מדותיו מידה כנגד מידה – ושכר ועונש

 

מדה כנגד מדה

חלק ג'

תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹקָיִךְ (ירמיה פרק ב יט).

ישמחו השמים ותגל הארץ שזכינו להוציא לאור לפני כעשרים ושתים שנים את הספרים שכר ועונש ו' חלקים עם כל המקורות ויסודות מהתורה וחז"ל הקדושים, ראשונים ואחרונים וכל ספרי הזוהר וקבלה וספרי תלמידי בעל שם טוב ותלמידיהם זי"ע, על ענייני שכר ועונש, וסיפורים נפלאים שנתקבלו בכל העולם, והדפסנו קרוב לשש מאות אלף עותקים, וגם הבאנו שם הרבה על הענין שהקב"ה משלם הכל מידה כנגד מידה. ואני מקווה להביא כל המקורות מאדם הראשון ועד תקופת הראשונים המבוארים בתנ"ך חז"ל ראשונים ואחרונים וכל ספרי מוסר כמו שהבאתי כבר חלק מהם בספרי שכר ועונש.

מכל המקורות האלו אנו לומדים שדרך הנהגת הקב"ה את עולמו, הכל הוא בהנהגה של מדה כנגד מדה, ובעלונים אלו ימצא נפש כל חי,  טל תחיה להשיב נפשו, ולעורר הלב לחשוב חשבונו של עולם, וגם יראו עין בעין שכל ההשתלשלות כל עניני הבריאה לפי מעשי האדם הן לטוב הן למוטב, כמו שפירשו הקדמונים, דע! מה למעלה, ממך! כלומר כל הבריאה היא תלויה במעשיך, (עיין נפש החיים להגר"ח מוואלוזין שהאריך בזה)  ונדע איך צריך להתנהג ומה היא הדרך הרצויה.

הענין של מדה כנגד מדה הוא דבר העומד ברומו של עולם בעניני האמונה והשגחה פרטית והנהגת שכר ועונש וכו', [כמו שהארכתי בשכר ועונש ח"א]. והוא ממש דבר בעיתו, וזהו היסוד ושורש, איך שנכשלים בעבירות הכי חמורות של אכילת נבילות וטריפות חלב ודם, וטומאת פאה נכרית עם תקרובת עבודה זרה, וכאילו לא כלום, ולא חלי ולא מרגיש, וכל זה הוא מפני שאין מאמינים בשכר ועונש ובמדה כנגד מידה, כמבואר בספר צפית לישועה מהח"ח זצ"ל שזה יסוד האמונה בשכר ועונש, כמו שהארכתי בשכר ועונש מש"ס בבלי וירושלמי ומאמרי חז"ל ומספרי בעש"ט הקדוש ותלמידיו, מה שנוגע לעקרי יסודות האמונה והשגחה בשכר ועונש, ומחויבים אנחנו כל אחד ואחד לחזק את עיקרי יסודות הדת, כמו שכתב הרמב"ן פרשת בא (פרק יג פסוק טז): ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא), עכ"ל.

ובעזרת השי"ת על ידי שיראו  וילמדו מתורתן של רבותינו הראשונים והאחרונים קדושי עליונים אשר כל דבריהם כגחלי אש תמיד תוקד להלהיב הלבבות שוכני בתי חומר בארץ תלאובות המוקפות נסיונות לאלפים ורבבות, ואמרת ה' אמרות טהורות יחזקם יאמצם ויעודדם לתורה ויראת שמים אמונה ובטחון אמיתי.

ובעזרת השם יתברך הספר הזה מדה כנד מדה יהיה לתועלת גדול לחיזוק האמונה והיראת שמים ולהתעוררות גדולה לעבודת הבורא יתברך א-ל חי צורינו יוצרינו יתברך שמו. 

מי ששותק מלתת עצה טובה הוא מדה כנגד מדה שנידון ביסורים

ובערוך לנר (סנהדרין דף קו.): אמר רבי  חייא ב"א אמר רב סימאי, ג' היו באותה עצה בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית.

למה איוב מפני ששתק נידון ביסורין, יש לבאר מדרש תמוה בשעה שהתרעם איוב על היסורין הראה לו סוכה של ג' דפנות, ובפירוש י"ל שמי ששותק מלתת עצה טובה הוא מדה כנגד מדה שנידון ביסורים,  דיסורין מעוררין קול צעקה שלא לרצונו, והוא העונש שלא פתח פיו לעמוד לימין חבירו בעצה טובה, ולכן גם איוב ששתק מלתת עצה טובה לפרעה שישלח ישראל, מפני שתיקתו נידון ביסורין. ועל פי זה, יובן הפסוק (תהילים פרק לט, ב-ג) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא…. נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. כלומר שדוד היה רוצה לשתוק לגמרי שלא לחטוא בפיו, ועל ידי זה החשיתי מטוב, אבל כאבי נעכר, דמי ששותק מטוב, נידון ביסורין. והנה לאיוב לכאורה היה התנצלות על ששתק שהיה ירא שלא ימית אותו פרעה אם יאמר נגדו עם העצה שהיה בלבבו, וכמו שבאמת יתרו ברח מטעם זה.

אין לעשות עוול מיראת אנשים,שבני אדם אין להם ממשלה רק כשהם בעולם הזה

ואפשר שהוא יירא לברוח, אכן אין זה תירוץ, שאין לעשות עוול מיראת אנשים,שבני אדם אין להם ממשלה רק כשהם בעולם הזה, אכן העולם הזה אין סתום מכל צד שצד אחד פתוח לצאת ממנה ולא יעכבוה אנשים, והנה ידוע שיש פלוגתא אי סוכה בעי ג' דפנות או ד', דלמאן דאמר, ד' דפנות סבירא ליה, סוכה דירת קבע בעינן, ולמאן דאמר ג', סבירא ליה סוכה דירת עראי בעינן, גם ידוע דסוכה מרמז על עולם הזה, על דרך צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, שימי שנותינו על הארץ הם כמו ישיבת עראי, ולכן איוב שלא שם לבו לזה שימי שבתנו על הארץ הם כמו דירת עראי ושתק מיראת אדם, הראו לו סוכה של ג' דפנות ובעולם הזה נידון ביסורין.

מי שאומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה בחיבור ואחדות, טורפין תפלתו בפניו

וכתב בניהו בן יהוידע (ברכות דף ה:) שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו. נראה לי בס"ד טעם לזה, כי המתנה שממתין לחבירו מורה על חיבור ואחדות, והיוצא ומניח חבירו במורא ופחד זה מורה על הפירוד, שאומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה בחיבור ואחדות, ולכן טורפין תפלתו בפניו, כי על הרוב אין תפלתו של האדם שלימה מצד הכונה, אך נשלם חסרונה מחמת הצטרפות שלה עם תפלות הצדיקים שהם שלימות, והם מושכים תפילות החלשים, כמו ספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה, ולכך זה שאין לו חפץ ורצון בחיבור ואחדות, אז מדה כנגד מדה תפלתו לא תהיה מצטרפת עם תפילות צדיקים השלמים, ונבדלת ונפרדת מהם, ואז יוכר חסרונה ואין בה כח לעלות, ולכך טורפין לו תפלתו בפניו, ולכך גורם גם כן סילוק שכינה מישראל, כי השראת שכינה בישראל יהיה על ידי קיום תרי"ג מצות, ובאמת אי אפשר שיהיה כל אדם מקיים הכל, אך על ידי החיבור ואחדות נחשב כל אחד ואחד קיים כל תרי"ג מצות, וזה לפי שיטתו שאינו רוצה באחדות וחיבור לכך גורם כך, ובזה יובן הילפותא מקרא,(ישעיה פרק מח יח) לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. ופירש רש"י: שצותי לגמול חסד, וקשא למה נקיט לשון רבים, ובזה ניחא שאם המתנת, שאתה מודה וחפץ בחיבור ואחדות, אז תזכה למצות רבים משל אחרים

כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם

ועוד בבניהו בן יהוידע (ברכות דף טו:) כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם. נראה לי בס"ד דאיירי בצדיק גמור שיורד לגיהנם לפי שעה, כדי למשוך ולעלות משם נשמות, וכדי שלא יצטער אותה שעה מאש גיהנם, מצננין לו, ושוב ראיתי שכן כתב הגאון הצל"ח ז"ל, יעיין שם, ובזה יובן טעם נכון מה יש בזה מדה כנגד מדה, והוא כי אש גיהנם הוא כולו חלק אחד, ועצם אחד, ואם יצטנן האש בשביל אותו צדיק נמצא הרשעים שצריכים להשרף בכל רגע באין הפסק ומנוח הם ניצולים, ואיך יתכן זה, ולכך ראוי שלא יצטנן בשביל הצדיק ההוא, אך באמת אם זה הצדיק מדקדק בקריאת שמע, שנותן ריוח בין הדבקים להבדיל בין תיבה לתיבה, כן הקב"ה יעשה הבדלה בין האש שיורד שם הצדיק, ובין האש שהוא דולק על הרשעים, ועל ידי כן אותו האש שיורד בו הצדיק יצטנן, ואותו האש ששורף את הרשעים ישאר בחומו, כיון שנבדלו זה מזה, ונעשה כמו כותל מפסיק בניהם, ונמצא הווה מדה כנגד מדה, ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם למדה כנגד מדה, כי הקורא במהירות בלתי הרווחה בין תיבה לתיבה יהיה הבל פיו חם יותר, כי ההבל יוצא מקרב האדם חם הרבה, ואם יקרא לאט לאט כדי לתת ריוח בין תיבה לתיבה, יצטנן ההבל קצת בתוך הפה דהיינו בעודו באויר הפה, לכן המדקדק באותיותיה שנותן ריוח מוכרח שקורא בנחת, שאז יצטנן ההבל בתוך פיו קצת ולכך מצננין לו גיהנם, והנה ראשי תיבות פסוקים פרשת שמע ופרשת והיה אם שמע עולה ת"ז, כמנין אתה עם הכולל, ובזה יובן [תהלים כ"ג ד'] גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, רצונו לומר זכות הפסוקים שראשי תיבות שלהם אתה, שאני מדקדק בהם הוא עמדי.

המקבל יסורין באהבה גורם בזה למתק מדת הגבורה במדת החסד

ועוד בבניהו בן יהוידע (ברכות סג.שם), כל המשתף שם שמים בצערו. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל מאי שמים, אש ומים, שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהם שמים נמצא שם של שמים, רמוז בו חסד וגבורה שהם מים ואש, וידוע המקבל יסורין באהבה גורם בזה למתק מדת הגבורה במדת החסד, ולכך זוכה שיבא לו שפע משתי מידות חסד וגבורה הנרמזים בשם של שמים, שהוא אש מים, וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו פירוש ממתק הגבורה בחסד הנרמזים בשם שמים בתוך הצער שלו שמקבל היסורין באהבה, אז כופלין לו פרנסתו שיבא לו שפע כפל ממדת החסד וממדת הגבורה.

גם בעת הצער שלבו טרוד, עם כל זה הוא נזהר ליחד שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם סוד שם שמים שמכוין בכל תורה ומצוה ליחד הוי"ה ואדנ"י שהם אחד

ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע שמים כינוי לשם הוי"ה ב"ה שנקרא שמים, ושם הוא כינוי לשם אדני בסוד [ש"ב ח' י"ג] ויעש דוד שם, ובזה פירשו הראשונים, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, פירוש ליחד שם שהיא סוד אדני עם שמים שהיא סוד הוי"ה עד כאן דבריו, וידוע ששם אדני נזכר בפה אבל שם הוי"ה בלב ובזה פירשו המקובלים [תהלים ק"ל א'] ממעמקים קראתיך ה', שם הוי"ה בלב דוקא, אך שם אדני שמעה בקולי בפה בגלוי עד כאן דבריו, וידוע מה שכתבו הראשנים בפסוק [שם כ"א ג'] תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, יש מתפלל בפיו שיתן לו הקב"ה אלף דינר, אך בלבו רוצה עוד אלף דינר כדי לקנות בהם חצר, וברצות ה' דרכי איש שיתן לו משאלות לבו הוא החצר, וגם ארשת שפתיו שבקש בגלוי על אלף דינר, בל מנעת סלה עד כאן דבריו, וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו, רצונו לומר גם בעת הצער שלבו טרוד, עם כל זה הוא נזהר ליחד שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם סוד שם שמים שמכוין בכל תורה ומצוה ליחד הוי"ה ואדנ"י שהם אחד נסתר בלב דוקא ואחד נגלה בפה, אז כופלין לו פרנסתו מדה כנגד מדה, שיתן לו הקב"ה תאות לבו הנסתרת, וגם ארשת שפתיו הנגלית, וכמו שכתב על פסוק תאות לבו נתת לו, או יובן בס"ד הכונה שאינו דואג בעבור חסרונות הגופניים בלבד אלא בעבור חסרונות הנפשיים גם כן, שהם ענין תורה ומצות, אז כופלים לו פרנסתו שישפעו לגופו וגם לנפשו.

מי שיוצא מבית הכנסת ולא אכל פת שחרית, ובא לבית המדרש מקום שקובעין עת לתורה בכל יום ועוסק בתורה עסק ממש בכרס רעבה, שנמצא זה נצטער על דברי תורה הרי זה זוכה ומקבל פני שכינה

עוד בניהו בן יהוידע על (ברכות דף סד.) שם היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה. י"ל למאי הוצרך לפרש ולומר ועוסק בתורה, ונראה לי יש בא לבית המדרש לשמוע דוקא והוא יושב ודומם, וביאתו שם מצות אנשים מלומדה שכך הנהיגו אותו אבותיו לבא לקביעות דברי תורה בבית המדרש כל יום אחר התפלה, ולכן אינו מטה אזניו לכל ד"ת אלא עיניו תחזנה כה וכה וצופה על היושבים ועל ההולכים ובאים, הנה זה אין לו חלק במעלה זו דקתני הכא אלא רק מי שיוצא מבית הכנסת שעדיין לא אכל פת שחרית, ובא לבית המדרש מקום שקובעין עת לתורה בכל יום ועוסק בתורה עסק ממש בכרס רעבה, שנמצא זה נצטער על דברי תורה הרי זה זוכה ומקבל פני שכינה, שאותו למוד שלמדו ביגיעה בכרס רעבה, נעשה אורות שרפי קודש ומתעטר בהם בעולם הבא, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל על מאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שהם אורות שנבראו מלימוד תורה, ולזה אמר מקבל רצונו לומר שיקבל עטרות שהם אורות שרפי קודש הנבראים מד"ת שלמד על ידי צער ויגיעה, והא דאמר זוכה ומקבל הכונה שהוא זוכה מכוחו ומעצמו שאינו נצרך לקבל כח מצדיק זולתו, כי ידוע שיש צדיק אשר אורות עטרות לימודו ומצותיו חלשים והם במדרגת אספקלריא שאינה מאירה, ורק יאירו מן הארת אורות צדיקים גדולים כדרך הלבנה שהיא חשובה ומקבלת אורה מן השמש, לזה אמר כאן הנה איש כזה זוכה ומקבל, זוכה מעצמו ולא על ידי סיוע וכח זולתו, ועל זה הביא הכתוב [תהלים פ"ד ח'] ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, יראה מעצמו ולא על ידי זולתו, והא דקרי לבית הכנסת ובהמ"ד בשם חיל, מפני ששם נברא חיל מלאכים מתפלה ותורה.

בשכר שהוא מקדים מזון הנפש על מזון הגוף כן בעולם הבא יעשו לו קדימה, שיהיה מוקדם לישב בשורות העליונות הרואין פני שכינה, ולא ישב בשורות האחרונים שאין רואין פני שכינה

ועוד נראה לי בס"ד בענין זה שאמר זוכה ומקבל פני שכינה, שיש בזה מדה כנגד מדה, והוא באמרו בגמרא יש צדיקים שזוכין לישב בפני שכינה דהיינו בשורה העליונה, ויש צדיקים שיושבין אחר כמה שורות, שאין רואין פני שכינה, אלא פניהם כנגד שורות הצדיקים שקודמין להם, והנה כאן כיון שיצא האדם מבית הכנסת שכבר התפלל שאז מותר לו לאכול, והוא אינו הולך לביתו לאכול מזון הגוף אלא הולך לבית המדרש לעסוק בתורה שהיא מזון הנפש, שגם התורה נקראת לחם כעבור שהיא מזון הנפש, ולכן בשכר שהוא מקדים מזון הנפש על מזון הגוף כן בעולם הבא יעשו לו קדימה, שיהיה מוקדם לישב בשורות העליונות הרואין פני שכינה, ולא ישב בשורות האחרונים שאין רואין פני שכינה, שאף על פי. שהוא מדורות האחרונים יזכה לישב עם דורות הקדמונים שרואין פני שכינה, ועיין מ"ש בס"ד עוד במאמר זה בסוף מ"ק.

אם רואין אדם ערום בגילוי הראש הם נדבקין ונאחזין בו בחשבם שהוא דומה להם, ולכן הקפידו רבותינו ז"ל על גילוי הראש יותר כי החיצונים משוטטין באויר העולם

בניהו בן יהוידע שבת (דף קנו/ב): שם א"ל כסי רישך. פירוש כיסוי נוסף על הנהוג כדי שלא יזדמן לו באיזה שעה שיהיה בגילוי הראש לגמרי אפילו רגע, ומה שבחרה בסגולה זו, מפני דידוע שהחיצונים והקליפות אין להם יניקה מן אור מקיף והם עומדים ערומים בלי מקיף, בסוד הכתוב [בראשית ג' א'] והנחש היה ערום, ולכן אם רואין אדם ערום בגילוי הראש הם נדבקין ונאחזין בו בחשבם שהוא דומה להם, ולכן הקפידו רבותינו ז"ל על גילוי הראש יותר כי החיצונים משוטטין באויר העולם, וכמו שאמר השטן משוט בארץ ומתהלך בה, וכיון דישוטטו באויר המה יביטו בראש, שהוא כנגדם יותר משאר הגוף, וידוע דהסטרא אחרא נח לה בעון גניבה שגונב האדם מחבירו יותר משאר עונות, מפני שבזה אז מדה כנגד מדה גם היא תגנוב מן הקדושה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל מאן רשעים גנבי וביארנו הדבר במקומו, ולכן בחרה בסגולת שמירה זאת של כסוי הראש כדי שלא ישנה בשום פעם להיות בגילוי הראש אפילו זמן מועט, ובזה יבדלו החיצונים והקליפות ממנו ולא ישלטו חס וחלילה בו לעשות איזה גניבה חלילה כדאמרי לה כלדאי, והא דנזדמן פעם אחת דפסקה לקיבורא בשיניה, נראה לי דמן השמים גלגלו דבר זה שיתגבר יצרו כל כך עליו כדי שלא יקוץ בדבר זה שהכריחתו אמו.

הלועג על דברי חכמים דבק בקליפה הקשה דסטרא ולכן נידון בצואה רותחת שהיא חלקה ומזונה של סטרא

בניהו בן יהוידע עירובין (דף כא/א): שם כל הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. נראה לי בס"ד הטעם דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד בית פעור, דהסטרא יונקת מאותו מקום דאחוריים דאדם, ולכן נקראת הקליפה בית פעור, ולכן כתיב בסטרא קיא צואה בלי מקום, ובזה רמזו המפרשים ז"ל הפסוק [בראשית ל"ט ה'] ויברך ה' את המצרי בגלל יוסף, לשון גללים. והנה זה הלועג על דברי חכמים דבק בקליפה הקשה דסטרא ולכן נידון בצואה רותחת שהיא חלקה ומזונה של סטרא.

תתגלגל נפשו אחרי מותו בתוך צואה רותחת של בית הכסא שריחה רע ביותר, כי כל סרחון רותח מעלה ריח רע ביותר ושם תהיה נפשו מתגלגלת

גם עוד נראה טעם לזה דהוא מדה כנגד מדה, כיון דלועג על דברי חכמים הנה הוא ממאיס דבריהם ותקנותם בעיני הבריות, לכן זה משפטו שיהיה נידון בדבר המאוס ביותר שהוא צואה רותחת. ודע כי משפט זה דצואה רותחת הוא בשתי אופנים, האחד הוא שתתגלגל נפשו אחרי מותו בתוך צואה רותחת של בית הכסא שריחה רע ביותר, כי כל סרחון רותח מעלה ריח רע ביותר ושם תהיה נפשו מתגלגלת, ואופן הב' הוא כי אש גיהנם אשר נידון בו נהפך לו לבדו כצואה רותחת ונידון בו, ובזה יהיה סחי ומאוס גם בעיני שאר רשעים הנידונים עמו באש גיהנם, ועוד יקללוהו כל הנידונים שם כי יגיע להם ריח רע מן האש שלו, ונמצא זה צערו כפול.

כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו

בניהו בן יהוידע (עירובין דף סג.) שם אזיל לשאול בלא ולד. נראה לי בס"ד הטעם, הוא זלזל בכבוד רבו לכך לא יהיה לו בן שיכבדהו, כי התלמיד נחשב בן לרבו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו, וכן אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו ח' י"ח) אני והילדים אשר נתן לי ה', והיינו רצונו לומר תלמידים. או יובן בס"ד הכונה דלא יהיה לו בן זכר, אבל בת יהיה לו, דהא יהושע היה לו בנות, ולכן דקדק בעל המאמר למנקט הכי, אזיל לשאול בלא ולד, והדרך הזכר מוליך את האב לקבר ולא הבת, והוי מדה כנגד מדה, הוא זלזל בכבוד תורה לכך לא יהיה לו בן זכר שישנו בעסק התורה, אלא בת שאין לה מצות תלמוד תורה.

יש שעובר על פשע חבירו שחטא לו בדברי בזיון מפני הענוה שלו שהוא נבזה ונמאס בעיני עצמו

ועוד בבניהו בן יהוידע (ראש השנה דף יז:) למי שמשים עצמו כשיריים. נראה לי בס"ד על פי מה שפירש מורנו הרב יעקב מדובנא ז"ל, יש עובר על פשע חבירו שחטא לו בדברים, מפני שיהיה לו טובה בזה כדי שיהיה הקב"ה מעביר לו על פשעיו מדה כנגד מדה, ויש שעובר על פשע חבירו שחטא לו בדברי בזיון מפני הענוה שלו שהוא נבזה ונמאס בעיני עצמו, ולכן לא יחשוב דברים אלו שדבר חבירו בעדו לבזיון.

כל אדם צריך לחשוב עצמו תמיד הוא סוף ושיור שבו נשלם הכרעת כף הזכיות והכרעת כף העונות, הנה זה הוא אשר יזכה לכך

וכמו שכתוב (תהלים ט"ו ד) נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד. נבזה מאחרים בדברים, הנה בעיניו, רצונו לומר בעיני עצמו, הוא נמאס יותר מן הבזיון שביזוהו, ולכן אינו מקפיד על מה שחטא לו חבירו בדברים, עד כאן דבריו, יעויין שם. וכאן בא ר' אחא בר חנינא לפרש מה שנאמר שיעביר לו הקב"ה על כל פשעיו לאו בכל מעביר על פשעי חבירו איירי אלא רק אותו שאינו מקפיד על פשע חבירו מפני שהוא משים ורואה עצמו בדעתו שהוא מאוס כשיריים אלו שמשיירין בקערה אחר אכילה שהם נמאסין בעיני בני אדם ואין אוכלים השיורין אלא הפחותים שהם המשרתים והעניים כן הוא נמאס בעיני עצמו, ולכך אינו מקפיד על בזיון שבזהו חברו, הנה לזה דוקא מעביר על פשעיו, אבל היודע בעצמו שהוא אדם חשוב ובזהו חבירו בדברים וחטא לו והוא שותק ועובר על פשע חבירו כדי להרויח טובה מאת ה' שיעביר על פשעיו לא יזכה לכך. או יובן בס"ד מה שאמר משים עצמו כשיריים, על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל [קדושין מ' ע"א] לעולם יראה אדם עצמו כאלו העולם חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות, וכו'. ונמצא שכל אדם צריך לחשוב עצמו תמיד הוא סוף ושיור שבו נשלם הכרעת כף הזכיות והכרעת כף העונות, הנה זה הוא אשר יזכה לכך.

יחשוב שכבר בא בגלגול בעולם הזה כמה פעמים, ומי יודע כמה חטא בגלגולים שקדמו, ואף על פי שעתה מלא תורה ומצות לא יספיקו להשלים חסרון גלגולים שקדמו לשליש ולרביע, ובזה יהיה שפל בעיניו באמת

ועוד נראה לי בס"ד דאם האדם רואה עצמו מלא תורה ומצות איך יהיה שפל ועניו בעיני עצמו באמת, אך בזאת יוכל להיות שפל אף על פי שהוא מלא תורה ומצות והיינו שיחשוב שכבר בא בגלגול בעולם הזה כמה פעמים ומי יודע כמה חטא בגלגולים שקדמו, ואף על פי שעתה מלא תורה ומצות לא יספיקו להשלים חסרון גלגולים שקדמו לשליש ולרביע ובזה יהיה שפל בעיניו באמת. וזה שאמר למי שמשים עצמו כשיריים רצונו לומר עתה הוא שיורין של גלגולים אחרים, ובזה יהיה שפל באמת. או יובן יעשה עצמו דהיינו צרכי גופו כשיריים כלומר טפלים.

להודיע לבני אדם כח המצוה של זכות הרבים

ועוד בבניהו בן יהוידע (תענית דף כד.) ומייתנא חמרא לקדושא ואבדלתא. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, הוא עשה מצוה ביין שהוא בסוד הגבורה כנודע, לכן הגשמים שהם בסוד הגבורה ירדו בזכותו, דידוע מה שאמרו לעיל [דף ב' ע"א], למה נקראו גבורות גשמים מפני שיורדים בגבורה, ובודאי זכות רבנו הקדוש נפיש טובא טפי מאותו האיש אלף פעמים, ובכלל מאתים מנה, אך רצו מן השמים להודיע לבני אדם כח המצוה של זכות הרבים.

העובר עבירה בסתר הרי זה גונב דעת הבריות, שמראה עצמו לפניהם שהוא צדיק והוא איש רשע, וכיון שגונב דעת הבריות גורם שגם הקליפה תעיז לגנוב משפע הקדושה יותר מדאי מדה כנגד מדה

ועוד בבניהו בן יהוידע (חגיגה דף טז.) ועוד נראה לי בס"ד כי העובר עבירה בסתר הרי זה גונב דעת הבריות, שמראה עצמו לפניהם שהוא צדיק והוא איש רשע, וכיון שגונב דעת הבריות גורם שגם הקליפה תעיז לגנוב משפע הקדושה יותר מדאי מדה כנגד מדה, וידוע שאין הקליפות יכולות ליקח כלום אלא רק מן הגבורות שבקדושה הנקראים אלקים קדושים, וידוע ששם אלקים שבקדושה שהוא סוד הגבורות בכללו שמונים ושש כמנין כו"ס, ובפרטיו מספר ת"ל, דכל אות ממנו כולל מספר שם אלקים שלם, וכל זה נרמז באותיות שאחר אותיות שכינה שהם אותיות ת"ל, ואותיות כו"ס, וזה שאמר כל העובר עבירה בסתר, שגונב דעת הבריות, ובזה גורם שהקליפה תגנוב ותינק מן הגבורות שבקדושה, כאלו דוחק רגלי השכינה, רצה לומר הגבורות הרמוזות בסוף אותיות שכינה, שהם ת"ל וכו"ס, כאמור, שגורם שינקו הקליפות מהם.

כל הכועס כאלו שכינה אינה חשובה כנגדו

ועוד נראה לי בס"ד, כאלו דוחק רגלי השכינה, על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר [נדרים כ"ב ע"ב] כל הכועס כאלו שכינה אינה חשובה כנגדו, דאותיות שכינה מתחלקות לשתי חלוקות שהם ש"ך ינ"ה, והכועס מגביר הדינים וממשיך ש"ך ניצוצין של הדינים, ומסלק ינ"ה שהוא מספר שם אדנ"י, ולזה אמר אין שכינה, רמז לשם אדנ"י הנרמז באותיות ינ"ה דשכינה, חשוב כנגדו, עכ"ד בשער מאמרי רז"ל ע"ש. ובזה יובן, העובר עבירה בסתר, שאז הוא כופר בהשגחתו יתברך, הרי זה מגביר הדינים מדה כנגד מדה, שממשיך ש"ך ניצוצין של הדינים, ומסלק שם אדנ"י שרמוז באותיות ינ"ה שבסוף שכינה, וזהו רגלי השכינה, כי ינ"ה הם סוף שם שכינה.

המדקדק לומר דבר בשם אומרו הרי זה מואס בגאוה ולומד תורה לשמה

ועוד בבניהו בן יהוידע (מגילה דף טו.) נמצא למדנו מכאן שהאומר דבר תורה בשם אומרו מביא גאולה, וצריך להבין מה טעם יש בזה על דברי תורה. ונראה לי בס"ד דאם אומר דבר תורה ואינו אומרו בשם אומרו, זה יהיה מחמת גאוה שרוצה להתגאות בטלית אחרים, שיחשבו העולם שדבר זה הוא המחדש אותו מדעתו, ולפי זה המדקדק לומר דבר בשם אומרו הרי זה מואס בגאוה ולומד תורה לשמה, לכן מדה כנגד מדה בזכות זה שלומד לשמה יטיל הקב"ה אות למ"ד שבו רמוז לימוד התורה בתוך אותיות גאוה אשר מאס זה האדם, ויהיה כאן צירוף גאולה ולזה אמר מביא גאולה לעולם.

האומר דבר בשם אומרו בשביל טעם זה, יש לו אמונה בדברים הנסתרים שנעשים לצדיקים בקבר, כי דברים אלו אינם גלוים אלא נסתרים, ורק נודעים לנו על פי הקבלה

או יובן בס"ד טעם לזה, כי ידוע התועלת שיצאה לבעל אותו דבר אם יאמרו דבר תורה משמו הוא שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, ונמצא זה האומר דבר בשם אומרו בשביל טעם זה, יש לו אמונה בדברים הנסתרים שנעשים לצדיקים בקבר, כי דברים אלו אינם גלוים אלא נסתרים, ורק נודעים לנו על פי הקבלה, וזה המאמין בדברי קבלה שאין גלויים לעיני הכל הרי זה בעל אמונה, וידוע האמונה מקרבת הגאולה וכמו שאמרו רז"ל [מכות כ"ד ע"א] בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, והמאמין בדבר אחד מדברי קבלה הרי זה מאמין בכל, ולכן האומר דבר בשם אומרו שנמצא מאמין בדברי קבלה הנזכרת מביא גאולה לעולם.

השי"ת ישלם מדה כנגד מדה, ואינו מקפח שכר דבר כל דהו

בגמרא כתובות (דף סב:) רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דרבי שמעון בן יוחאי, אמר ליה איעכב לי עד דאתי בהדך, לא איעכבא ליה, אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב עד דאתי, אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה, אזל יתיב אגודא דנהרא שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה בת חכינאי בת חכינאי מלי קולתך ותא ניזיל, אמר שמע מינה האי רביתא דידן, אזל בתרה הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא, דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה, אמר לפניו רבונו של עולם ענייה זו זה שכרה, בעא רחמי עלה וחייה. ומבאר  בבניהו בן יהוידע ,  הא דהוצרך תלמודא לפרש דבר זה, שאמר לו תמתין לי ולא רצה להמתין, היינו ליישב בזה דבר אחר, שיש להתפלאת הלא אלישע הנביא ע"ה כשהחיה את הילד הוצרך לעשות כמה דברים, ששם פיו על פיו וכו', ואיך ר' חנניה בבקשת רחמים החיה אותה תכף ומיד, אך בזה מובן הטעם, כי השי"ת ישלם מדה כנגד מדה, ואינו מקפח שכר דבר כל דהו, והיינו בשכר שהיה להוט ומהיר לילך ללמוד תורה, דהגם שבקש ממנו ר' שמעון שימתין לו לא רצה, וזה הוא חוץ משורת דרך העולם, שיותר טוב להולכי דרכים שיתלוו זה עם זה, ויהיו בצוותא חדא, ועם כל זה להיותו נחפז ללמוד תורה שעה אחת קודם, לא רצה להמתין, ועל כן פרע לו השי"ת עתה שבקש רחמים להחיות את אשתו, ענה אותו תכף ומיד, ולא איחר לו בקשתו. ובמדרש ויקרא פרשה כ"א איתא י"ג שנים, וכאן אמר י"ב, אולי הם ישבו י"ב שלמים, ובתוך שנת י"ג חזר, ובמדרש חשיב מקוטעים, ובתלמודא חשיב י"ב שלמים.

ישראל, כשעושין רצונו של מקום הם יקחו עיקר השפע הקדוש, והחיצונים חלקם מן הפסולת אשר בעולם התחתון תדמה אליה הצואה והזבל של בית הכסא, ועל כן החיצונים נקראים בשם צואה בלי מקום

ועוד בבניהו בן יהוידע (כתובות דף סו:) מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים, נראה לפרש בס"ד הטעם שהגיעו ישראל בחרבן למדרגה התחתונה הזאת שילקטו שעורים מבין גללים לפרנס עצמן בהם, והוא כי ישראל כשעושין רצונו של מקום הם יקחו עיקר השפע הקדוש, והחיצונים חלקם מן הפסולת אשר בעולם התחתון תדמה אליה הצואה והזבל של בית הכסא, ועל כן החיצונים נקראים בשם צואה בלי מקום, וזהו סוד עבודה זרה של פעור, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, ובזה פרשו המפרשים רמז הכתוב [בראשית ל"ט ה'] ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף לשון גללים, ולכן מדה כנגד מדה בחרבן שרבו העונות ועשו תגבורת לחיצונים, ליזון מעיקר השפע הקדוש, אז ירדו ישראל למדרגה התחתונה הזאת, שיהיו יקרים שבהם מתפרנסים מן הגללים של בהמות הערביים, ודוק היטב.

ואם תהיה האומה גדולה אז גם קליפתה גדולה, ואז ממילא צריך יגיעה רבה לברר ניצוצי קדושה שבה

שם אשריכם ישראל. קשא מה שייך לשון אשריכם בחלוקה השנית. ונ"ל בס"ד דידוע אם ישראל נמסרים ביד איזה אומה, אז הקליפה של אותה אומה חוטפת ניצוצי קדושה מישראל ואין ישראל נגאלין ממנה אלא עד שיתבררו ניצוצי קדושה שחטפה הקליפה מהם, וגם ניצוצי קדושה שהיו באותה הקליפה מכבר, באופן שיבררו הכל חדשים עם ישנים, ואז יגאלו ממנה, וכדהוה בגלות מצרים שלא נגאלו אלא עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן [ברכות ט' ע"ב], ואם תהיה האומה גדולה אז גם קליפתה גדולה, ואז ממילא צריך יגיעה רבה לברר ניצוצי קדושה שבה, ואפשר שלא יוכלו לה, אך אם האומה שפלה אז גם קליפתה קטנה ושפלה, ויוכלו לה בודאי לברר ניצוצי קדושה שבה בנקל, שאז יהיו נגאלין ממנה בנקל, ולזה אמר אשריכם ישראל בחלוקה זו גם כן.

אם עשה בממון חסד הגון הרי זה נחשב מלח, לקיים הממון שלו

שם מלח ממון חסר ברי"ש, ואמרי לה חסד בדל"ת. נ"ל בס"ד הנפקותא בזה, אם ברי"ש אין זה מלח אלא אם כן יחסר ממונו, כגון שנותן צדקה לעני, אבל אם עשה גמילות חסדים שהלוה לאדם בששת דוחקו, ואחר כך חזר זה ופרע לו, דאין נחסר ממנו כלום, לא יועיל זה להיות בסוג מלח. ולמאן דאמר חסד בדל"ת, גם גמילות חסד כזו שהלוה ונפרע יועיל, דהא עשה חסד. ועוד נ"ל בס"ד הנפקותא, למאן דאמר חסר ברי"ש, אם נתן הצדקה לאדם שאינו הגון, כי חשב שהוא הגון יועיל, דהא זה חסר ממונו בשביל מצוה, ולמאן דאמר חסד בדל"ת בעינן שיהיה זה המתן חסד, ואם נתן לאינו הגון אין זה חסד, ולכן תמצא ממון מספרו עולה מספר חס"ד הגו"ן, כלומר אם עשה בממון חסד הגון הרי זה נחשב מלח, לקיים הממון שלו. גם ממון עולה מספר נח מלח, רמז שצריך להניח על הממון מלח, כדי שיתקיימו בצדקה זו גם כן.

דוד המלך ע"ה וחבקוק הנביא ע"ה כל מה שאמרו בבואם בעולם הזה, כבר אמרה אותו נשמתם שהיא מזלם בשמים, מקודם ביאתם לעולם הזה, וגם תפילות שלהם אלו נאמרו מכבר, ובעבורם ניצולו ישראל.

ועוד בבניהו בן יהוידע (סוטה דף מט.) אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב. קשה, ומקמי דייתי דוד המלך ע"ה ויתפלל תפלה זו, איך ניצולו ישראל מן העניות, וכן יש להקשות במאמר השני של חבקוק הנביא ע"ה. ונ"ל בס"ד, דאיתא בגמרא דשבת, כשעלה משה רבנו ע"ה למרום, הראהו הקב"ה את רבי עקיבא יושב ודורש עם תלמידיו על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, וכיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו רבינו מנין לך, אמר להם הלכה למשה מסיני ע"ש, ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים, הכונה שהראהו מזלו של רבי עקיבא דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ע"ש, ולפי זה גם דוד המלך ע"ה וחבקוק הנביא ע"ה כל מה שאמרו בבואם בעולם הזה, כבר אמרה אותו נשמתם שהיא מזלם בשמים, מקודם ביאתם לעולם הזה, וגם תפילות שלהם אלו נאמרו מכבר, ובעבורם ניצולו ישראל.

ואלו יתוקנו על ידי יסורין של עניות יותר משאר מיני יסורין, כי שבירתם עניות ותיקונם עשירות

ומה שהיו ישראל ראויים ליסורין של עניות שהם קשים ביותר, היינו כי ישראל באו לתקן שבירת הכלים, שהם ז' ספירות הנקראים ימי קדם, ואלו יתוקנו על ידי יסורין של עניות יותר משאר מיני יסורין, כי שבירתם עניות ותיקונם עשירות. ובזה מובן נועם שיח דברי רז"ל, שאמרו היו ישראל מוכרי רבב, כי רב"ב עולה מספר ימי קדם, ושבעה ספירות שנשברו נקראים ימי קדם כנודע, ולכן נאמר בישראל [יחזקאל ט"ז ז'] רבבה כצמח השדה נתתיך, שהם היו מוכרי רבב, ועל ידי תפילת דוד המלך ע"ה שהיא בסוד ה"א אחרונה שבשם, ניצולו מן רבב ונעשו רבבה, ולזה אמר [תהלים ט' כ"א] שיתה ה' מורא להם, שית הא על רבב, ויהיו רבבה, וזהו שאמר [שם כ"ג ה'] תערוך לפני שלחן נגד צוררי.

ולכן אם אין ביניהם תורה, שהיא סוד חכמה, ראויין להשרף, כי מדה כנגד מדה יסתלק אות יו"ד, שהיא סוד חכמה המפסקת בשם איש שראוי לחכם וישאר אש, ולכך ראויין להשרף

שם ואין ביניהם דברי תורה ראויין להשרף. נ"ל בס"ד תואר איש יצדק על תלמיד חכם, כי איש, לשון חשיבות כמו איש ירושלים, אישי כהן גדול, ותוך איש יש יו"ד שהיא סוד חכמה מפסקת בתוך אש, ולכן אם אין ביניהם תורה, שהיא סוד חכמה, ראויין להשרף, כי מדה כנגד מדה יסתלק אות יו"ד, שהיא סוד חכמה המפסקת בשם איש שראוי לחכם וישאר אש, ולכך ראויין להשרף.

התורה מעלה חן על לומדיה, דכתיב אילת אהבים ויעלת חן, ואם תוסיף מספר חן על מספר אש, יהיה מספר שנ"ט אותיות שטן, ולכן התורה שהיא אש ויעלת חן דוחה את השטן

או יובן בס"ד, התורה נקראת אש, דכתיב [ירמיה כ"ג כ"ט] הלא כה דברי כאש נאם ה', אך התורה מעלה חן על לומדיה, דכתיב [משלי ה' י"ט] אילת אהבים ויעלת חן, ואם תוסיף מספר חן על מספר אש, יהיה מספר שנ"ט אותיות שטן, ולכן התורה שהיא אש ויעלת חן דוחה את השטן, ולכן שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך שהוא מקום סכנה, ואין ביניהם דברי תורה, שהיא אש המעלה חן, לדחות השטן, אז ראויין להשרף באש של השטן, ועל זה הביא הפסוק דקאמר ויפרידו בין שניהם, וקשה הוה ליה למימר ויפרידום, ולמה האריך לומר בין שניהם, אך בא הכתוב לרמוז מאחר שהיו הלוך ודבר בדברי תורה שדוחה את השטן, לכך נדחה השטן ונפרד מהם, והיינו כי ההפרש שיש בין מספר אליהו שעולה ב"ן למספר אלישע שעולה תי"א, הוא מספר שנ"ט בדקדוק שהיא אותיות שטן, ולזה אמר ויפרידו בין שניהם, רצה לומר הפרידו השטן, שהוא רמוז במספר היתרון שיש בין שניהם.

 

 

הרב שלום יהודה גראס

אבדק"ק האלמין

בית שמש, ארץ הקודש

 

 

 

 

 

 

 

 

עלון מס' 1021 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על יסודי הדת – י"ג אייר תשפ"ג

מידה כנגד מידה – חלק ג'

הקב"ה כל מדותיו מדה כנגד מדה – ושכר ועונש

 

מדה כנגד מדה

חלק ג'

תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹקָיִךְ (ירמיה פרק ב יט).

ישמחו השמים ותגל הארץ שזכינו להוציא לאור לפני כעשרים ושתים שנים את הספרים שכר ועונש ו' חלקים עם כל המקורות ויסודות מהתורה וחז"ל הקדושים, ראשונים ואחרונים וכל ספרי הזוהר וקבלה וספרי תלמידי בעל שם טוב ותלמידיהם זי"ע, על ענייני שכר ועונש, וסיפורים נפלאים שנתקבלו בכל העולם, והדפסנו קרוב לשש מאות אלף עותקים, וגם הבאנו שם הרבה על הענין שהקב"ה משלם הכל מידה כנגד מידה. ואני מקווה להביא כל המקורות מאדם הראשון ועד תקופת הראשונים המבוארים בתנ"ך חז"ל ראשונים ואחרונים וכל ספרי מוסר כמו שהבאתי כבר חלק מהם בספרי שכר ועונש.

מכל המקורות האלו אנו לומדים שדרך הנהגת הקב"ה את עולמו, הכל הוא בהנהגה של מדה כנגד מדה, ובעלונים אלו ימצא נפש כל חי,  טל תחיה להשיב נפשו, ולעורר הלב לחשוב חשבונו של עולם, וגם יראו עין בעין שכל ההשתלשלות כל עניני הבריאה לפי מעשי האדם הן לטוב הן למוטב, כמו שפירשו הקדמונים, דע! מה למעלה, ממך! כלומר כל הבריאה היא תלויה במעשיך, (עיין נפש החיים להגר"ח מוואלוזין שהאריך בזה)  ונדע איך צריך להתנהג ומה היא הדרך הרצויה.

הענין של מדה כנגד מדה הוא דבר העומד ברומו של עולם בעניני האמונה והשגחה פרטית והנהגת שכר ועונש וכו', [כמו שהארכתי בשכר ועונש ח"א]. והוא ממש דבר בעיתו, וזהו היסוד ושורש, איך שנכשלים בעבירות הכי חמורות של אכילת נבילות וטריפות חלב ודם, וטומאת פאה נכרית עם תקרובת עבודה זרה, וכאילו לא כלום, ולא חלי ולא מרגיש, וכל זה הוא מפני שאין מאמינים בשכר ועונש ובמדה כנגד מידה, כמבואר בספר צפית לישועה מהח"ח זצ"ל שזה יסוד האמונה בשכר ועונש, כמו שהארכתי בשכר ועונש מש"ס בבלי וירושלמי ומאמרי חז"ל ומספרי בעש"ט הקדוש ותלמידיו, מה שנוגע לעקרי יסודות האמונה והשגחה בשכר ועונש, ומחויבים אנחנו כל אחד ואחד לחזק את עיקרי יסודות הדת, כמו שכתב הרמב"ן פרשת בא (פרק יג פסוק טז): ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא), עכ"ל.

ובעזרת השי"ת על ידי שיראו  וילמדו מתורתן של רבותינו הראשונים והאחרונים קדושי עליונים אשר כל דבריהם כגחלי אש תמיד תוקד להלהיב הלבבות שוכני בתי חומר בארץ תלאובות המוקפות נסיונות לאלפים ורבבות, ואמרת ה' אמרות טהורות יחזקם יאמצם ויעודדם לתורה ויראת שמים אמונה ובטחון אמיתי.

ובעזרת השם יתברך הספר הזה מדה כנד מדה יהיה לתועלת גדול לחיזוק האמונה והיראת שמים ולהתעוררות גדולה לעבודת הבורא יתברך א-ל חי צורינו יוצרינו יתברך שמו. 

מי ששותק מלתת עצה טובה הוא מדה כנגד מדה שנידון ביסורים

ובערוך לנר (סנהדרין דף קו.): אמר רבי  חייא ב"א אמר רב סימאי, ג' היו באותה עצה בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית.

למה איוב מפני ששתק נידון ביסורין, יש לבאר מדרש תמוה בשעה שהתרעם איוב על היסורין הראה לו סוכה של ג' דפנות, ובפירוש י"ל שמי ששותק מלתת עצה טובה הוא מדה כנגד מדה שנידון ביסורים,  דיסורין מעוררין קול צעקה שלא לרצונו, והוא העונש שלא פתח פיו לעמוד לימין חבירו בעצה טובה, ולכן גם איוב ששתק מלתת עצה טובה לפרעה שישלח ישראל, מפני שתיקתו נידון ביסורין. ועל פי זה, יובן הפסוק (תהילים פרק לט, ב-ג) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא…. נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. כלומר שדוד היה רוצה לשתוק לגמרי שלא לחטוא בפיו, ועל ידי זה החשיתי מטוב, אבל כאבי נעכר, דמי ששותק מטוב, נידון ביסורין. והנה לאיוב לכאורה היה התנצלות על ששתק שהיה ירא שלא ימית אותו פרעה אם יאמר נגדו עם העצה שהיה בלבבו, וכמו שבאמת יתרו ברח מטעם זה.

אין לעשות עוול מיראת אנשים,שבני אדם אין להם ממשלה רק כשהם בעולם הזה

ואפשר שהוא יירא לברוח, אכן אין זה תירוץ, שאין לעשות עוול מיראת אנשים,שבני אדם אין להם ממשלה רק כשהם בעולם הזה, אכן העולם הזה אין סתום מכל צד שצד אחד פתוח לצאת ממנה ולא יעכבוה אנשים, והנה ידוע שיש פלוגתא אי סוכה בעי ג' דפנות או ד', דלמאן דאמר, ד' דפנות סבירא ליה, סוכה דירת קבע בעינן, ולמאן דאמר ג', סבירא ליה סוכה דירת עראי בעינן, גם ידוע דסוכה מרמז על עולם הזה, על דרך צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, שימי שנותינו על הארץ הם כמו ישיבת עראי, ולכן איוב שלא שם לבו לזה שימי שבתנו על הארץ הם כמו דירת עראי ושתק מיראת אדם, הראו לו סוכה של ג' דפנות ובעולם הזה נידון ביסורין.

מי שאומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה בחיבור ואחדות, טורפין תפלתו בפניו

וכתב בניהו בן יהוידע (ברכות דף ה:) שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו. נראה לי בס"ד טעם לזה, כי המתנה שממתין לחבירו מורה על חיבור ואחדות, והיוצא ומניח חבירו במורא ופחד זה מורה על הפירוד, שאומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה בחיבור ואחדות, ולכן טורפין תפלתו בפניו, כי על הרוב אין תפלתו של האדם שלימה מצד הכונה, אך נשלם חסרונה מחמת הצטרפות שלה עם תפלות הצדיקים שהם שלימות, והם מושכים תפילות החלשים, כמו ספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה, ולכך זה שאין לו חפץ ורצון בחיבור ואחדות, אז מדה כנגד מדה תפלתו לא תהיה מצטרפת עם תפילות צדיקים השלמים, ונבדלת ונפרדת מהם, ואז יוכר חסרונה ואין בה כח לעלות, ולכך טורפין לו תפלתו בפניו, ולכך גורם גם כן סילוק שכינה מישראל, כי השראת שכינה בישראל יהיה על ידי קיום תרי"ג מצות, ובאמת אי אפשר שיהיה כל אדם מקיים הכל, אך על ידי החיבור ואחדות נחשב כל אחד ואחד קיים כל תרי"ג מצות, וזה לפי שיטתו שאינו רוצה באחדות וחיבור לכך גורם כך, ובזה יובן הילפותא מקרא,(ישעיה פרק מח יח) לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. ופירש רש"י: שצותי לגמול חסד, וקשא למה נקיט לשון רבים, ובזה ניחא שאם המתנת, שאתה מודה וחפץ בחיבור ואחדות, אז תזכה למצות רבים משל אחרים

כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם

ועוד בבניהו בן יהוידע (ברכות דף טו:) כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם. נראה לי בס"ד דאיירי בצדיק גמור שיורד לגיהנם לפי שעה, כדי למשוך ולעלות משם נשמות, וכדי שלא יצטער אותה שעה מאש גיהנם, מצננין לו, ושוב ראיתי שכן כתב הגאון הצל"ח ז"ל, יעיין שם, ובזה יובן טעם נכון מה יש בזה מדה כנגד מדה, והוא כי אש גיהנם הוא כולו חלק אחד, ועצם אחד, ואם יצטנן האש בשביל אותו צדיק נמצא הרשעים שצריכים להשרף בכל רגע באין הפסק ומנוח הם ניצולים, ואיך יתכן זה, ולכך ראוי שלא יצטנן בשביל הצדיק ההוא, אך באמת אם זה הצדיק מדקדק בקריאת שמע, שנותן ריוח בין הדבקים להבדיל בין תיבה לתיבה, כן הקב"ה יעשה הבדלה בין האש שיורד שם הצדיק, ובין האש שהוא דולק על הרשעים, ועל ידי כן אותו האש שיורד בו הצדיק יצטנן, ואותו האש ששורף את הרשעים ישאר בחומו, כיון שנבדלו זה מזה, ונעשה כמו כותל מפסיק בניהם, ונמצא הווה מדה כנגד מדה, ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם למדה כנגד מדה, כי הקורא במהירות בלתי הרווחה בין תיבה לתיבה יהיה הבל פיו חם יותר, כי ההבל יוצא מקרב האדם חם הרבה, ואם יקרא לאט לאט כדי לתת ריוח בין תיבה לתיבה, יצטנן ההבל קצת בתוך הפה דהיינו בעודו באויר הפה, לכן המדקדק באותיותיה שנותן ריוח מוכרח שקורא בנחת, שאז יצטנן ההבל בתוך פיו קצת ולכך מצננין לו גיהנם, והנה ראשי תיבות פסוקים פרשת שמע ופרשת והיה אם שמע עולה ת"ז, כמנין אתה עם הכולל, ובזה יובן [תהלים כ"ג ד'] גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, רצונו לומר זכות הפסוקים שראשי תיבות שלהם אתה, שאני מדקדק בהם הוא עמדי.

המקבל יסורין באהבה גורם בזה למתק מדת הגבורה במדת החסד

ועוד בבניהו בן יהוידע (ברכות סג.שם), כל המשתף שם שמים בצערו. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל מאי שמים, אש ומים, שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהם שמים נמצא שם של שמים, רמוז בו חסד וגבורה שהם מים ואש, וידוע המקבל יסורין באהבה גורם בזה למתק מדת הגבורה במדת החסד, ולכך זוכה שיבא לו שפע משתי מידות חסד וגבורה הנרמזים בשם של שמים, שהוא אש מים, וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו פירוש ממתק הגבורה בחסד הנרמזים בשם שמים בתוך הצער שלו שמקבל היסורין באהבה, אז כופלין לו פרנסתו שיבא לו שפע כפל ממדת החסד וממדת הגבורה.

גם בעת הצער שלבו טרוד, עם כל זה הוא נזהר ליחד שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם סוד שם שמים שמכוין בכל תורה ומצוה ליחד הוי"ה ואדנ"י שהם אחד

ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע שמים כינוי לשם הוי"ה ב"ה שנקרא שמים, ושם הוא כינוי לשם אדני בסוד [ש"ב ח' י"ג] ויעש דוד שם, ובזה פירשו הראשונים, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, פירוש ליחד שם שהיא סוד אדני עם שמים שהיא סוד הוי"ה עד כאן דבריו, וידוע ששם אדני נזכר בפה אבל שם הוי"ה בלב ובזה פירשו המקובלים [תהלים ק"ל א'] ממעמקים קראתיך ה', שם הוי"ה בלב דוקא, אך שם אדני שמעה בקולי בפה בגלוי עד כאן דבריו, וידוע מה שכתבו הראשנים בפסוק [שם כ"א ג'] תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, יש מתפלל בפיו שיתן לו הקב"ה אלף דינר, אך בלבו רוצה עוד אלף דינר כדי לקנות בהם חצר, וברצות ה' דרכי איש שיתן לו משאלות לבו הוא החצר, וגם ארשת שפתיו שבקש בגלוי על אלף דינר, בל מנעת סלה עד כאן דבריו, וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו, רצונו לומר גם בעת הצער שלבו טרוד, עם כל זה הוא נזהר ליחד שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם סוד שם שמים שמכוין בכל תורה ומצוה ליחד הוי"ה ואדנ"י שהם אחד נסתר בלב דוקא ואחד נגלה בפה, אז כופלין לו פרנסתו מדה כנגד מדה, שיתן לו הקב"ה תאות לבו הנסתרת, וגם ארשת שפתיו הנגלית, וכמו שכתב על פסוק תאות לבו נתת לו, או יובן בס"ד הכונה שאינו דואג בעבור חסרונות הגופניים בלבד אלא בעבור חסרונות הנפשיים גם כן, שהם ענין תורה ומצות, אז כופלים לו פרנסתו שישפעו לגופו וגם לנפשו.

מי שיוצא מבית הכנסת ולא אכל פת שחרית, ובא לבית המדרש מקום שקובעין עת לתורה בכל יום ועוסק בתורה עסק ממש בכרס רעבה, שנמצא זה נצטער על דברי תורה הרי זה זוכה ומקבל פני שכינה

עוד בניהו בן יהוידע על (ברכות דף סד.) שם היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה. י"ל למאי הוצרך לפרש ולומר ועוסק בתורה, ונראה לי יש בא לבית המדרש לשמוע דוקא והוא יושב ודומם, וביאתו שם מצות אנשים מלומדה שכך הנהיגו אותו אבותיו לבא לקביעות דברי תורה בבית המדרש כל יום אחר התפלה, ולכן אינו מטה אזניו לכל ד"ת אלא עיניו תחזנה כה וכה וצופה על היושבים ועל ההולכים ובאים, הנה זה אין לו חלק במעלה זו דקתני הכא אלא רק מי שיוצא מבית הכנסת שעדיין לא אכל פת שחרית, ובא לבית המדרש מקום שקובעין עת לתורה בכל יום ועוסק בתורה עסק ממש בכרס רעבה, שנמצא זה נצטער על דברי תורה הרי זה זוכה ומקבל פני שכינה, שאותו למוד שלמדו ביגיעה בכרס רעבה, נעשה אורות שרפי קודש ומתעטר בהם בעולם הבא, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל על מאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שהם אורות שנבראו מלימוד תורה, ולזה אמר מקבל רצונו לומר שיקבל עטרות שהם אורות שרפי קודש הנבראים מד"ת שלמד על ידי צער ויגיעה, והא דאמר זוכה ומקבל הכונה שהוא זוכה מכוחו ומעצמו שאינו נצרך לקבל כח מצדיק זולתו, כי ידוע שיש צדיק אשר אורות עטרות לימודו ומצותיו חלשים והם במדרגת אספקלריא שאינה מאירה, ורק יאירו מן הארת אורות צדיקים גדולים כדרך הלבנה שהיא חשובה ומקבלת אורה מן השמש, לזה אמר כאן הנה איש כזה זוכה ומקבל, זוכה מעצמו ולא על ידי סיוע וכח זולתו, ועל זה הביא הכתוב [תהלים פ"ד ח'] ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, יראה מעצמו ולא על ידי זולתו, והא דקרי לבית הכנסת ובהמ"ד בשם חיל, מפני ששם נברא חיל מלאכים מתפלה ותורה.

בשכר שהוא מקדים מזון הנפש על מזון הגוף כן בעולם הבא יעשו לו קדימה, שיהיה מוקדם לישב בשורות העליונות הרואין פני שכינה, ולא ישב בשורות האחרונים שאין רואין פני שכינה

ועוד נראה לי בס"ד בענין זה שאמר זוכה ומקבל פני שכינה, שיש בזה מדה כנגד מדה, והוא באמרו בגמרא יש צדיקים שזוכין לישב בפני שכינה דהיינו בשורה העליונה, ויש צדיקים שיושבין אחר כמה שורות, שאין רואין פני שכינה, אלא פניהם כנגד שורות הצדיקים שקודמין להם, והנה כאן כיון שיצא האדם מבית הכנסת שכבר התפלל שאז מותר לו לאכול, והוא אינו הולך לביתו לאכול מזון הגוף אלא הולך לבית המדרש לעסוק בתורה שהיא מזון הנפש, שגם התורה נקראת לחם כעבור שהיא מזון הנפש, ולכן בשכר שהוא מקדים מזון הנפש על מזון הגוף כן בעולם הבא יעשו לו קדימה, שיהיה מוקדם לישב בשורות העליונות הרואין פני שכינה, ולא ישב בשורות האחרונים שאין רואין פני שכינה, שאף על פי. שהוא מדורות האחרונים יזכה לישב עם דורות הקדמונים שרואין פני שכינה, ועיין מ"ש בס"ד עוד במאמר זה בסוף מ"ק.

אם רואין אדם ערום בגילוי הראש הם נדבקין ונאחזין בו בחשבם שהוא דומה להם, ולכן הקפידו רבותינו ז"ל על גילוי הראש יותר כי החיצונים משוטטין באויר העולם

בניהו בן יהוידע שבת (דף קנו/ב): שם א"ל כסי רישך. פירוש כיסוי נוסף על הנהוג כדי שלא יזדמן לו באיזה שעה שיהיה בגילוי הראש לגמרי אפילו רגע, ומה שבחרה בסגולה זו, מפני דידוע שהחיצונים והקליפות אין להם יניקה מן אור מקיף והם עומדים ערומים בלי מקיף, בסוד הכתוב [בראשית ג' א'] והנחש היה ערום, ולכן אם רואין אדם ערום בגילוי הראש הם נדבקין ונאחזין בו בחשבם שהוא דומה להם, ולכן הקפידו רבותינו ז"ל על גילוי הראש יותר כי החיצונים משוטטין באויר העולם, וכמו שאמר השטן משוט בארץ ומתהלך בה, וכיון דישוטטו באויר המה יביטו בראש, שהוא כנגדם יותר משאר הגוף, וידוע דהסטרא אחרא נח לה בעון גניבה שגונב האדם מחבירו יותר משאר עונות, מפני שבזה אז מדה כנגד מדה גם היא תגנוב מן הקדושה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל מאן רשעים גנבי וביארנו הדבר במקומו, ולכן בחרה בסגולת שמירה זאת של כסוי הראש כדי שלא ישנה בשום פעם להיות בגילוי הראש אפילו זמן מועט, ובזה יבדלו החיצונים והקליפות ממנו ולא ישלטו חס וחלילה בו לעשות איזה גניבה חלילה כדאמרי לה כלדאי, והא דנזדמן פעם אחת דפסקה לקיבורא בשיניה, נראה לי דמן השמים גלגלו דבר זה שיתגבר יצרו כל כך עליו כדי שלא יקוץ בדבר זה שהכריחתו אמו.

הלועג על דברי חכמים דבק בקליפה הקשה דסטרא ולכן נידון בצואה רותחת שהיא חלקה ומזונה של סטרא

בניהו בן יהוידע עירובין (דף כא/א): שם כל הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. נראה לי בס"ד הטעם דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד בית פעור, דהסטרא יונקת מאותו מקום דאחוריים דאדם, ולכן נקראת הקליפה בית פעור, ולכן כתיב בסטרא קיא צואה בלי מקום, ובזה רמזו המפרשים ז"ל הפסוק [בראשית ל"ט ה'] ויברך ה' את המצרי בגלל יוסף, לשון גללים. והנה זה הלועג על דברי חכמים דבק בקליפה הקשה דסטרא ולכן נידון בצואה רותחת שהיא חלקה ומזונה של סטרא.

תתגלגל נפשו אחרי מותו בתוך צואה רותחת של בית הכסא שריחה רע ביותר, כי כל סרחון רותח מעלה ריח רע ביותר ושם תהיה נפשו מתגלגלת

גם עוד נראה טעם לזה דהוא מדה כנגד מדה, כיון דלועג על דברי חכמים הנה הוא ממאיס דבריהם ותקנותם בעיני הבריות, לכן זה משפטו שיהיה נידון בדבר המאוס ביותר שהוא צואה רותחת. ודע כי משפט זה דצואה רותחת הוא בשתי אופנים, האחד הוא שתתגלגל נפשו אחרי מותו בתוך צואה רותחת של בית הכסא שריחה רע ביותר, כי כל סרחון רותח מעלה ריח רע ביותר ושם תהיה נפשו מתגלגלת, ואופן הב' הוא כי אש גיהנם אשר נידון בו נהפך לו לבדו כצואה רותחת ונידון בו, ובזה יהיה סחי ומאוס גם בעיני שאר רשעים הנידונים עמו באש גיהנם, ועוד יקללוהו כל הנידונים שם כי יגיע להם ריח רע מן האש שלו, ונמצא זה צערו כפול.

כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו

בניהו בן יהוידע (עירובין דף סג.) שם אזיל לשאול בלא ולד. נראה לי בס"ד הטעם, הוא זלזל בכבוד רבו לכך לא יהיה לו בן שיכבדהו, כי התלמיד נחשב בן לרבו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו, וכן אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו ח' י"ח) אני והילדים אשר נתן לי ה', והיינו רצונו לומר תלמידים. או יובן בס"ד הכונה דלא יהיה לו בן זכר, אבל בת יהיה לו, דהא יהושע היה לו בנות, ולכן דקדק בעל המאמר למנקט הכי, אזיל לשאול בלא ולד, והדרך הזכר מוליך את האב לקבר ולא הבת, והוי מדה כנגד מדה, הוא זלזל בכבוד תורה לכך לא יהיה לו בן זכר שישנו בעסק התורה, אלא בת שאין לה מצות תלמוד תורה.

יש שעובר על פשע חבירו שחטא לו בדברי בזיון מפני הענוה שלו שהוא נבזה ונמאס בעיני עצמו

ועוד בבניהו בן יהוידע (ראש השנה דף יז:) למי שמשים עצמו כשיריים. נראה לי בס"ד על פי מה שפירש מורנו הרב יעקב מדובנא ז"ל, יש עובר על פשע חבירו שחטא לו בדברים, מפני שיהיה לו טובה בזה כדי שיהיה הקב"ה מעביר לו על פשעיו מדה כנגד מדה, ויש שעובר על פשע חבירו שחטא לו בדברי בזיון מפני הענוה שלו שהוא נבזה ונמאס בעיני עצמו, ולכן לא יחשוב דברים אלו שדבר חבירו בעדו לבזיון.

כל אדם צריך לחשוב עצמו תמיד הוא סוף ושיור שבו נשלם הכרעת כף הזכיות והכרעת כף העונות, הנה זה הוא אשר יזכה לכך

וכמו שכתוב (תהלים ט"ו ד) נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד. נבזה מאחרים בדברים, הנה בעיניו, רצונו לומר בעיני עצמו, הוא נמאס יותר מן הבזיון שביזוהו, ולכן אינו מקפיד על מה שחטא לו חבירו בדברים, עד כאן דבריו, יעויין שם. וכאן בא ר' אחא בר חנינא לפרש מה שנאמר שיעביר לו הקב"ה על כל פשעיו לאו בכל מעביר על פשעי חבירו איירי אלא רק אותו שאינו מקפיד על פשע חבירו מפני שהוא משים ורואה עצמו בדעתו שהוא מאוס כשיריים אלו שמשיירין בקערה אחר אכילה שהם נמאסין בעיני בני אדם ואין אוכלים השיורין אלא הפחותים שהם המשרתים והעניים כן הוא נמאס בעיני עצמו, ולכך אינו מקפיד על בזיון שבזהו חברו, הנה לזה דוקא מעביר על פשעיו, אבל היודע בעצמו שהוא אדם חשוב ובזהו חבירו בדברים וחטא לו והוא שותק ועובר על פשע חבירו כדי להרויח טובה מאת ה' שיעביר על פשעיו לא יזכה לכך. או יובן בס"ד מה שאמר משים עצמו כשיריים, על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל [קדושין מ' ע"א] לעולם יראה אדם עצמו כאלו העולם חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות, וכו'. ונמצא שכל אדם צריך לחשוב עצמו תמיד הוא סוף ושיור שבו נשלם הכרעת כף הזכיות והכרעת כף העונות, הנה זה הוא אשר יזכה לכך.

יחשוב שכבר בא בגלגול בעולם הזה כמה פעמים, ומי יודע כמה חטא בגלגולים שקדמו, ואף על פי שעתה מלא תורה ומצות לא יספיקו להשלים חסרון גלגולים שקדמו לשליש ולרביע, ובזה יהיה שפל בעיניו באמת

ועוד נראה לי בס"ד דאם האדם רואה עצמו מלא תורה ומצות איך יהיה שפל ועניו בעיני עצמו באמת, אך בזאת יוכל להיות שפל אף על פי שהוא מלא תורה ומצות והיינו שיחשוב שכבר בא בגלגול בעולם הזה כמה פעמים ומי יודע כמה חטא בגלגולים שקדמו, ואף על פי שעתה מלא תורה ומצות לא יספיקו להשלים חסרון גלגולים שקדמו לשליש ולרביע ובזה יהיה שפל בעיניו באמת. וזה שאמר למי שמשים עצמו כשיריים רצונו לומר עתה הוא שיורין של גלגולים אחרים, ובזה יהיה שפל באמת. או יובן יעשה עצמו דהיינו צרכי גופו כשיריים כלומר טפלים.

להודיע לבני אדם כח המצוה של זכות הרבים

ועוד בבניהו בן יהוידע (תענית דף כד.) ומייתנא חמרא לקדושא ואבדלתא. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, הוא עשה מצוה ביין שהוא בסוד הגבורה כנודע, לכן הגשמים שהם בסוד הגבורה ירדו בזכותו, דידוע מה שאמרו לעיל [דף ב' ע"א], למה נקראו גבורות גשמים מפני שיורדים בגבורה, ובודאי זכות רבנו הקדוש נפיש טובא טפי מאותו האיש אלף פעמים, ובכלל מאתים מנה, אך רצו מן השמים להודיע לבני אדם כח המצוה של זכות הרבים.

העובר עבירה בסתר הרי זה גונב דעת הבריות, שמראה עצמו לפניהם שהוא צדיק והוא איש רשע, וכיון שגונב דעת הבריות גורם שגם הקליפה תעיז לגנוב משפע הקדושה יותר מדאי מדה כנגד מדה

ועוד בבניהו בן יהוידע (חגיגה דף טז.) ועוד נראה לי בס"ד כי העובר עבירה בסתר הרי זה גונב דעת הבריות, שמראה עצמו לפניהם שהוא צדיק והוא איש רשע, וכיון שגונב דעת הבריות גורם שגם הקליפה תעיז לגנוב משפע הקדושה יותר מדאי מדה כנגד מדה, וידוע שאין הקליפות יכולות ליקח כלום אלא רק מן הגבורות שבקדושה הנקראים אלקים קדושים, וידוע ששם אלקים שבקדושה שהוא סוד הגבורות בכללו שמונים ושש כמנין כו"ס, ובפרטיו מספר ת"ל, דכל אות ממנו כולל מספר שם אלקים שלם, וכל זה נרמז באותיות שאחר אותיות שכינה שהם אותיות ת"ל, ואותיות כו"ס, וזה שאמר כל העובר עבירה בסתר, שגונב דעת הבריות, ובזה גורם שהקליפה תגנוב ותינק מן הגבורות שבקדושה, כאלו דוחק רגלי השכינה, רצה לומר הגבורות הרמוזות בסוף אותיות שכינה, שהם ת"ל וכו"ס, כאמור, שגורם שינקו הקליפות מהם.

כל הכועס כאלו שכינה אינה חשובה כנגדו

ועוד נראה לי בס"ד, כאלו דוחק רגלי השכינה, על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר [נדרים כ"ב ע"ב] כל הכועס כאלו שכינה אינה חשובה כנגדו, דאותיות שכינה מתחלקות לשתי חלוקות שהם ש"ך ינ"ה, והכועס מגביר הדינים וממשיך ש"ך ניצוצין של הדינים, ומסלק ינ"ה שהוא מספר שם אדנ"י, ולזה אמר אין שכינה, רמז לשם אדנ"י הנרמז באותיות ינ"ה דשכינה, חשוב כנגדו, עכ"ד בשער מאמרי רז"ל ע"ש. ובזה יובן, העובר עבירה בסתר, שאז הוא כופר בהשגחתו יתברך, הרי זה מגביר הדינים מדה כנגד מדה, שממשיך ש"ך ניצוצין של הדינים, ומסלק שם אדנ"י שרמוז באותיות ינ"ה שבסוף שכינה, וזהו רגלי השכינה, כי ינ"ה הם סוף שם שכינה.

המדקדק לומר דבר בשם אומרו הרי זה מואס בגאוה ולומד תורה לשמה

ועוד בבניהו בן יהוידע (מגילה דף טו.) נמצא למדנו מכאן שהאומר דבר תורה בשם אומרו מביא גאולה, וצריך להבין מה טעם יש בזה על דברי תורה. ונראה לי בס"ד דאם אומר דבר תורה ואינו אומרו בשם אומרו, זה יהיה מחמת גאוה שרוצה להתגאות בטלית אחרים, שיחשבו העולם שדבר זה הוא המחדש אותו מדעתו, ולפי זה המדקדק לומר דבר בשם אומרו הרי זה מואס בגאוה ולומד תורה לשמה, לכן מדה כנגד מדה בזכות זה שלומד לשמה יטיל הקב"ה אות למ"ד שבו רמוז לימוד התורה בתוך אותיות גאוה אשר מאס זה האדם, ויהיה כאן צירוף גאולה ולזה אמר מביא גאולה לעולם.

האומר דבר בשם אומרו בשביל טעם זה, יש לו אמונה בדברים הנסתרים שנעשים לצדיקים בקבר, כי דברים אלו אינם גלוים אלא נסתרים, ורק נודעים לנו על פי הקבלה

או יובן בס"ד טעם לזה, כי ידוע התועלת שיצאה לבעל אותו דבר אם יאמרו דבר תורה משמו הוא שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, ונמצא זה האומר דבר בשם אומרו בשביל טעם זה, יש לו אמונה בדברים הנסתרים שנעשים לצדיקים בקבר, כי דברים אלו אינם גלוים אלא נסתרים, ורק נודעים לנו על פי הקבלה, וזה המאמין בדברי קבלה שאין גלויים לעיני הכל הרי זה בעל אמונה, וידוע האמונה מקרבת הגאולה וכמו שאמרו רז"ל [מכות כ"ד ע"א] בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, והמאמין בדבר אחד מדברי קבלה הרי זה מאמין בכל, ולכן האומר דבר בשם אומרו שנמצא מאמין בדברי קבלה הנזכרת מביא גאולה לעולם.

השי"ת ישלם מדה כנגד מדה, ואינו מקפח שכר דבר כל דהו

בגמרא כתובות (דף סב:) רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דרבי שמעון בן יוחאי, אמר ליה איעכב לי עד דאתי בהדך, לא איעכבא ליה, אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב עד דאתי, אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה, אזל יתיב אגודא דנהרא שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה בת חכינאי בת חכינאי מלי קולתך ותא ניזיל, אמר שמע מינה האי רביתא דידן, אזל בתרה הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא, דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה, אמר לפניו רבונו של עולם ענייה זו זה שכרה, בעא רחמי עלה וחייה. ומבאר  בבניהו בן יהוידע ,  הא דהוצרך תלמודא לפרש דבר זה, שאמר לו תמתין לי ולא רצה להמתין, היינו ליישב בזה דבר אחר, שיש להתפלאת הלא אלישע הנביא ע"ה כשהחיה את הילד הוצרך לעשות כמה דברים, ששם פיו על פיו וכו', ואיך ר' חנניה בבקשת רחמים החיה אותה תכף ומיד, אך בזה מובן הטעם, כי השי"ת ישלם מדה כנגד מדה, ואינו מקפח שכר דבר כל דהו, והיינו בשכר שהיה להוט ומהיר לילך ללמוד תורה, דהגם שבקש ממנו ר' שמעון שימתין לו לא רצה, וזה הוא חוץ משורת דרך העולם, שיותר טוב להולכי דרכים שיתלוו זה עם זה, ויהיו בצוותא חדא, ועם כל זה להיותו נחפז ללמוד תורה שעה אחת קודם, לא רצה להמתין, ועל כן פרע לו השי"ת עתה שבקש רחמים להחיות את אשתו, ענה אותו תכף ומיד, ולא איחר לו בקשתו. ובמדרש ויקרא פרשה כ"א איתא י"ג שנים, וכאן אמר י"ב, אולי הם ישבו י"ב שלמים, ובתוך שנת י"ג חזר, ובמדרש חשיב מקוטעים, ובתלמודא חשיב י"ב שלמים.

ישראל, כשעושין רצונו של מקום הם יקחו עיקר השפע הקדוש, והחיצונים חלקם מן הפסולת אשר בעולם התחתון תדמה אליה הצואה והזבל של בית הכסא, ועל כן החיצונים נקראים בשם צואה בלי מקום

ועוד בבניהו בן יהוידע (כתובות דף סו:) מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים, נראה לפרש בס"ד הטעם שהגיעו ישראל בחרבן למדרגה התחתונה הזאת שילקטו שעורים מבין גללים לפרנס עצמן בהם, והוא כי ישראל כשעושין רצונו של מקום הם יקחו עיקר השפע הקדוש, והחיצונים חלקם מן הפסולת אשר בעולם התחתון תדמה אליה הצואה והזבל של בית הכסא, ועל כן החיצונים נקראים בשם צואה בלי מקום, וזהו סוד עבודה זרה של פעור, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, ובזה פרשו המפרשים רמז הכתוב [בראשית ל"ט ה'] ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף לשון גללים, ולכן מדה כנגד מדה בחרבן שרבו העונות ועשו תגבורת לחיצונים, ליזון מעיקר השפע הקדוש, אז ירדו ישראל למדרגה התחתונה הזאת, שיהיו יקרים שבהם מתפרנסים מן הגללים של בהמות הערביים, ודוק היטב.

ואם תהיה האומה גדולה אז גם קליפתה גדולה, ואז ממילא צריך יגיעה רבה לברר ניצוצי קדושה שבה

שם אשריכם ישראל. קשא מה שייך לשון אשריכם בחלוקה השנית. ונ"ל בס"ד דידוע אם ישראל נמסרים ביד איזה אומה, אז הקליפה של אותה אומה חוטפת ניצוצי קדושה מישראל ואין ישראל נגאלין ממנה אלא עד שיתבררו ניצוצי קדושה שחטפה הקליפה מהם, וגם ניצוצי קדושה שהיו באותה הקליפה מכבר, באופן שיבררו הכל חדשים עם ישנים, ואז יגאלו ממנה, וכדהוה בגלות מצרים שלא נגאלו אלא עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן [ברכות ט' ע"ב], ואם תהיה האומה גדולה אז גם קליפתה גדולה, ואז ממילא צריך יגיעה רבה לברר ניצוצי קדושה שבה, ואפשר שלא יוכלו לה, אך אם האומה שפלה אז גם קליפתה קטנה ושפלה, ויוכלו לה בודאי לברר ניצוצי קדושה שבה בנקל, שאז יהיו נגאלין ממנה בנקל, ולזה אמר אשריכם ישראל בחלוקה זו גם כן.

אם עשה בממון חסד הגון הרי זה נחשב מלח, לקיים הממון שלו

שם מלח ממון חסר ברי"ש, ואמרי לה חסד בדל"ת. נ"ל בס"ד הנפקותא בזה, אם ברי"ש אין זה מלח אלא אם כן יחסר ממונו, כגון שנותן צדקה לעני, אבל אם עשה גמילות חסדים שהלוה לאדם בששת דוחקו, ואחר כך חזר זה ופרע לו, דאין נחסר ממנו כלום, לא יועיל זה להיות בסוג מלח. ולמאן דאמר חסד בדל"ת, גם גמילות חסד כזו שהלוה ונפרע יועיל, דהא עשה חסד. ועוד נ"ל בס"ד הנפקותא, למאן דאמר חסר ברי"ש, אם נתן הצדקה לאדם שאינו הגון, כי חשב שהוא הגון יועיל, דהא זה חסר ממונו בשביל מצוה, ולמאן דאמר חסד בדל"ת בעינן שיהיה זה המתן חסד, ואם נתן לאינו הגון אין זה חסד, ולכן תמצא ממון מספרו עולה מספר חס"ד הגו"ן, כלומר אם עשה בממון חסד הגון הרי זה נחשב מלח, לקיים הממון שלו. גם ממון עולה מספר נח מלח, רמז שצריך להניח על הממון מלח, כדי שיתקיימו בצדקה זו גם כן.

דוד המלך ע"ה וחבקוק הנביא ע"ה כל מה שאמרו בבואם בעולם הזה, כבר אמרה אותו נשמתם שהיא מזלם בשמים, מקודם ביאתם לעולם הזה, וגם תפילות שלהם אלו נאמרו מכבר, ובעבורם ניצולו ישראל.

ועוד בבניהו בן יהוידע (סוטה דף מט.) אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב. קשה, ומקמי דייתי דוד המלך ע"ה ויתפלל תפלה זו, איך ניצולו ישראל מן העניות, וכן יש להקשות במאמר השני של חבקוק הנביא ע"ה. ונ"ל בס"ד, דאיתא בגמרא דשבת, כשעלה משה רבנו ע"ה למרום, הראהו הקב"ה את רבי עקיבא יושב ודורש עם תלמידיו על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, וכיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו רבינו מנין לך, אמר להם הלכה למשה מסיני ע"ש, ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים, הכונה שהראהו מזלו של רבי עקיבא דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ע"ש, ולפי זה גם דוד המלך ע"ה וחבקוק הנביא ע"ה כל מה שאמרו בבואם בעולם הזה, כבר אמרה אותו נשמתם שהיא מזלם בשמים, מקודם ביאתם לעולם הזה, וגם תפילות שלהם אלו נאמרו מכבר, ובעבורם ניצולו ישראל.

ואלו יתוקנו על ידי יסורין של עניות יותר משאר מיני יסורין, כי שבירתם עניות ותיקונם עשירות

ומה שהיו ישראל ראויים ליסורין של עניות שהם קשים ביותר, היינו כי ישראל באו לתקן שבירת הכלים, שהם ז' ספירות הנקראים ימי קדם, ואלו יתוקנו על ידי יסורין של עניות יותר משאר מיני יסורין, כי שבירתם עניות ותיקונם עשירות. ובזה מובן נועם שיח דברי רז"ל, שאמרו היו ישראל מוכרי רבב, כי רב"ב עולה מספר ימי קדם, ושבעה ספירות שנשברו נקראים ימי קדם כנודע, ולכן נאמר בישראל [יחזקאל ט"ז ז'] רבבה כצמח השדה נתתיך, שהם היו מוכרי רבב, ועל ידי תפילת דוד המלך ע"ה שהיא בסוד ה"א אחרונה שבשם, ניצולו מן רבב ונעשו רבבה, ולזה אמר [תהלים ט' כ"א] שיתה ה' מורא להם, שית הא על רבב, ויהיו רבבה, וזהו שאמר [שם כ"ג ה'] תערוך לפני שלחן נגד צוררי.

ולכן אם אין ביניהם תורה, שהיא סוד חכמה, ראויין להשרף, כי מדה כנגד מדה יסתלק אות יו"ד, שהיא סוד חכמה המפסקת בשם איש שראוי לחכם וישאר אש, ולכך ראויין להשרף

שם ואין ביניהם דברי תורה ראויין להשרף. נ"ל בס"ד תואר איש יצדק על תלמיד חכם, כי איש, לשון חשיבות כמו איש ירושלים, אישי כהן גדול, ותוך איש יש יו"ד שהיא סוד חכמה מפסקת בתוך אש, ולכן אם אין ביניהם תורה, שהיא סוד חכמה, ראויין להשרף, כי מדה כנגד מדה יסתלק אות יו"ד, שהיא סוד חכמה המפסקת בשם איש שראוי לחכם וישאר אש, ולכך ראויין להשרף.

התורה מעלה חן על לומדיה, דכתיב אילת אהבים ויעלת חן, ואם תוסיף מספר חן על מספר אש, יהיה מספר שנ"ט אותיות שטן, ולכן התורה שהיא אש ויעלת חן דוחה את השטן

או יובן בס"ד, התורה נקראת אש, דכתיב [ירמיה כ"ג כ"ט] הלא כה דברי כאש נאם ה', אך התורה מעלה חן על לומדיה, דכתיב [משלי ה' י"ט] אילת אהבים ויעלת חן, ואם תוסיף מספר חן על מספר אש, יהיה מספר שנ"ט אותיות שטן, ולכן התורה שהיא אש ויעלת חן דוחה את השטן, ולכן שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך שהוא מקום סכנה, ואין ביניהם דברי תורה, שהיא אש המעלה חן, לדחות השטן, אז ראויין להשרף באש של השטן, ועל זה הביא הפסוק דקאמר ויפרידו בין שניהם, וקשה הוה ליה למימר ויפרידום, ולמה האריך לומר בין שניהם, אך בא הכתוב לרמוז מאחר שהיו הלוך ודבר בדברי תורה שדוחה את השטן, לכך נדחה השטן ונפרד מהם, והיינו כי ההפרש שיש בין מספר אליהו שעולה ב"ן למספר אלישע שעולה תי"א, הוא מספר שנ"ט בדקדוק שהיא אותיות שטן, ולזה אמר ויפרידו בין שניהם, רצה לומר הפרידו השטן, שהוא רמוז במספר היתרון שיש בין שניהם.

 

 

הרב שלום יהודה גראס

אבדק"ק האלמין

בית שמש, ארץ הקודש

 

 

 

 

 

 

 

 

עלון מס' 1022 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על יסודי הדת – י"ג אייר תשפ"ג

מידה כנגד מידה – חלק ד'

הקב"ה כל מדותיו מדה כנגד מדה – ושכר ועונש

 

מדה כנגד מדה בתנ"ך ובחז"ל הקדושים

חלק ד'

תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹקָיִךְ (ירמיה פרק ב יט).

ישמחו השמים ותגל הארץ שזכינו להוציא לאור לפני כעשרים ושתים שנים את הספרים שכר ועונש ו' חלקים עם כל המקורות ויסודות מהתורה וחז"ל הקדושים, ראשונים ואחרונים וכל ספרי הזוהר וקבלה וספרי תלמידי בעל שם טוב ותלמידיהם זי"ע, על ענייני שכר ועונש, וסיפורים נפלאים שנתקבלו בכל העולם, והדפסנו קרוב לשש מאות אלף עותקים, וגם הבאנו שם הרבה על הענין שהקב"ה משלם הכל מידה כנגד מידה. ואני מקווה להביא כל המקורות מאדם הראשון ועד תקופת הראשונים המבוארים בתנ"ך חז"ל ראשונים ואחרונים וכל ספרי מוסר כמו שהבאתי כבר חלק מהם בספרי שכר ועונש.

מכל המקורות האלו אנו לומדים שדרך הנהגת הקב"ה את עולמו, הכל הוא בהנהגה של מדה כנגד מדה, ובעלונים אלו ימצא נפש כל חי, טל תחיה להשיב נפשו, ולעורר הלב לחשוב חשבונו של עולם, וגם יראו עין בעין שכל ההשתלשלות כל עניני הבריאה לפי מעשי האדם הן לטוב הן למוטב, כמו שפירשו הקדמונים, דע! מה למעלה, ממך! כלומר כל הבריאה היא תלויה במעשיך, (עיין נפש החיים להגר"ח מוואלוזין שהאריך בזה) ונדע איך צריך להתנהג ומה היא הדרך הרצויה.

הענין של מדה כנגד מדה הוא דבר העומד ברומו של עולם בעניני האמונה והשגחה פרטית והנהגת שכר ועונש וכו', [כמו שהארכתי בשכר ועונש ח"א]. והוא ממש דבר בעיתו, וזהו היסוד ושורש, איך שנכשלים בעבירות הכי חמורות של אכילת נבילות וטריפות חלב ודם, וטומאת פאה נכרית עם תקרובת עבודה זרה, וכאילו לא כלום, ולא חלי ולא מרגיש, וכל זה הוא מפני שאין מאמינים בשכר ועונש ובמדה כנגד מידה, כמבואר בספר צפית לישועה מהח"ח זצ"ל שזה יסוד האמונה בשכר ועונש, כמו שהארכתי בשכר ועונש מש"ס בבלי וירושלמי ומאמרי חז"ל ומספרי בעש"ט הקדוש ותלמידיו, מה שנוגע לעקרי יסודות האמונה והשגחה בשכר ועונש, ומחויבים אנחנו כל אחד ואחד לחזק את עיקרי יסודות הדת, כמו שכתב הרמב"ן פרשת בא (פרק יג פסוק טז): ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא), עכ"ל.

ובעזרת השי"ת על ידי שיראו וילמדו מתורתן של רבותינו הראשונים והאחרונים קדושי עליונים אשר כל דבריהם כגחלי אש תמיד תוקד להלהיב הלבבות שוכני בתי חומר בארץ תלאובות המוקפות נסיונות לאלפים ורבבות, ואמרת ה' אמרות טהורות יחזקם יאמצם ויעודדם לתורה ויראת שמים אמונה ובטחון אמיתי.

ובעזרת השם יתברך הספר הזה מדה כנד מדה יהיה לתועלת גדול לחיזוק האמונה והיראת שמים ולהתעוררות גדולה לעבודת הבורא יתברך א-ל חי צורינו יוצרינו יתברך שמו. 

השכר והעונש לפי מעשי האדם

מידה כנגד מידה

מקורות מפסוקי התורה

בפרשת נח (ט', ו'):, שופך דם האדם באדם דמו ישפך. וכתב נזר הקדש ז"ל במדה שמדד ימודד לו.

ועל כן המלבין פני חברו ברבים הרי הוא כאילו שפך את דמו ועליו אמר הכתב שופך דם גו' כלו' מי שמלבין פני חברו ברבים ושופך דם האדם באדם עצמו עד שבא הדם נגד פניו ופניו מאדימות, וזהו מלת באדם דקאמר דמו ישפך על ידי יתברך, והוא העונש שאמר התנא שאין לו חלק לעולם הבא והוא מדה כנגד מדה, שכמו שהדם הוא הנפש לגוף להחיותו, כן גם כן החיות של הנשמה לעולם הבא השכר הצפון לצדיקים שהיא נשמה לנשמה ובה היא חיה ומבלתי השכר היא מתה. (מדרש שמואל, אבות פ"ג).

שם (י"א ג'): ויאמרו הבה נלבנה וגו'. פ"ד, הבה נבנה וגו'. פ"ו, ויאמר ה' וגו'. פ"ז, הבה נרדה וגו'. פירש"י ז"ל מדה כנגד מדה. הם אמרו הבה נבנה והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה. ופי' בס' גור ארי', כלומר הא דקאמר לשון הבה והוא ל' הזמנה ואין הקב"ה צריך להזמנה כי הכל מוכן לפניו אלא שהוא מדה כנגד מדה שהם אמרו הבה והקב"ה אמר גם כן הבה.

והרמב"ן ז"ל כתב באמצע דיבור ז"ל, והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות מדה כנגד מדה כי היו קוצצים בנטיעות כו'.

לך (ט"ו ח'):, במה אדע גו'. פי"ג, ידע תדע גו'. וכתב כלי יקר ז"ל, רז"ל אמרו בעבור שאמר אברהם במה אדע, נענש בידע תדע, וכו' גלות מצרים הי"ל סבות אחרות וכו' ובעון במה אדע שרצה לידע דבר שלא היה בו צורך לידע כי מה לו לבקש אות על דבר ה' על כן נענש בידע תדע, שהודיעו הקב"ה דבר לצערו וזה גם כן מדה כנגד מדה.

מקץ (מ"ב כ"א), ויאמרו גו' על כן באה אלינו הצרה הזאת. מדה כנגד מדה, אנחנו השלכנוהו בבור והנה אנחנו נאסרים בבית השבי.

שם (כ"ח):, מה זאת עשה וגו'. מדה כנגד מדה יש כאן להוסיף לנו ממון על פירעון עוונינו. (רשב"ם)

וזה לשון הספורנו שם, בהתחננו וגו', והיינו אכזרים נגד אחינו אף על פי שחשבנוהו לרודף הי' לנו לרחם בהתחננו, וכנגד מדת אכזריותנו זה האיש מתאכזר נגדנו.

סוף פרשת בא, ואם לא תפדה וערפתו. וכתב המכילתא אם אין אתה פודהו עורפהו הואיל ואבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו.

בשלח (י"ד כ"ח):, וישובו המים וגו'. ובמכילתא יחזור עליהם הגלגל ויחזיר עליהם זדונם שבמחשבה שחשבו מצרים לאבד את ישראל בה אני דנן. הם חשבו לאבד את בני במים איני נפרע מהם אלא במים שנאמר (תהלים ז') בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל, וכתב (קהלת י') חופר גומץ בו יפול וגו'. ואומר (תהי' שם) ישוב עמלו בראשו, ואומר (משלי כ"ו) כורה שחת בו יפול וגו', וכן שלמה המלך אומר מפרי פי איש תשבע בטנו וגמול אדם ישיב לו (שם י"ח), וכן ישעי' הנביא אומר (ישעי' נ"ט) ואומר (שם ס"ח) ומדותי פעולתם וגו', וכן ירמי' הנביא אומר (ירמי' ל"ב) גדול העצה ורב העלילה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וכן הוא אומר (שם נ') השמיעו על בבל רבים כל דורכי קשת חנו עליה סביב אל יהי לה פליטה שלמו לה כפעלה ככל אשר עשתה עשו לה כי אל ה' זדה ואל קדוש ישראל, וכן יתרו אמר למשה (יתרו י"ח) עתה ידעתי כי גדול ה' וגו', מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר שנתגדל שמו בעולם שבדבר שחשבו מצרים לאבד את ישראל בו בדבר נפרע מהם שנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם.

שם (פסוק ו'):, כמו אבן. במדה שאדם מודד בה מודדין לו, הן אמרו וראיתן על האבנים, אף אתה עשית להם המים כאבנים והיו המים מכין אותם על מקום האבנים לכך נאמר כמו אבן.

שם (פסוק ח'):, וברוח אפיך נערמו. במדה שמדדו בה מדדת להם, הם אמרו הבה נתחכמה לו, אף אתה נתת ערמה למים והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות.

יתרו (י"ח י"א):, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. ז"ל אונקלוס ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל בי' דנינון.

במכילתא שם, שבמה שחשבו מצרים לאבד את ישראל בו נפרע מהם המקום.

שם (סוף בשלח פסוק י"ד): לעולם אמרו במדה שאדם מודד בה מודדין לו שנאמר כי בדבר וגו'.

וזה לשון רש"י על התורה, כי בדבר גו' כתרגומו במים דמו לאבדם, והם נאבדו במים.

בסוטה (י"א):. אשר זדו, בקדירה שבישלו בה נתבשלו. האי זדו לישנא דקדירא דכתיב ויזד יעקב גו'.

כתב התורה והמצוה יתרו שם, עתה ידעתי גו' כי בדבר גו'. שהמצרים נדונו מדה כנגד מדה, וזה לא יוכל לעשות רק מי שהוא מושל בכל הכחות, כי מי שאינו מוטבע רק על כח מיוחד אי אפשר שיעניש, רק במה שיש בכחו למשל הברק באשו והים במימיו, ומכות מצרים שכולם היו מדה במדה הראה כי בכל דבר שזדו על ישראל הוא גדול עליהם בדבר הזה עצמו והעניש אותם בו בדבר שזה לא יוכל לעשות רק מי שגדול על כל האלוקים.

שם (כ' י"ג):, לא תרצח. וכתב התרגום יונתן ב"ע ז"ל בחובי קטליא חרבא נפיק על עלמא. וכתב בפי' יונתן וזה לשונו: מדה כנגד מדה.

לא תנאף. בחובי גיורא מותא נפיק על עלמא.

לא תגנב. בחובי גנביא כפנא נפיק על עלמא.

לא תענה ברעך עד שקר. בחובי סהדי שקרא עננן סלקין ומיטרא לא נחית ובצורתא אתיא על עלמא.

לא תחמוד בית רעך. בחובי חימודיא מלכותא מתגריא בנכסיהון דבי נשא ולמיסב יתהון ועתירי נכסין מתמסכנין וגלותא אתיא על עלמא. ע"כ.

וזה לשון פי' יונתן המלכות מתגרה בנכסיהון וממונן של ישראל בעון החמדה והוא מדה כנגד מדה, הם חמדו מה שאינו שלהם גם המלכויות חומדין שלהם.

משפטים (כ"א כ"ד), עין תחת עין וגו'. ז"ל הספורנו כך הי' ראוי כפי הדין הגמור שהיא מדה כנגד מדה, ובאה הקבלה שישלם ממון מפני חסרון השערתנו פן נסכל ונוסיף על המדה לאשמה בה. ע"כ. ועי' בעל הטורים שלח י"ד י"ד.

בספר נזר הקדש כתב וזה לשונו, כבר באה הקבלה האמיתית בהל"מ שהוא ממון לא עין ושן ממש, ולא לחנם נאמר בכתוב סתם עין תחת גו' כו' דבדיני אדם אינו אלא ממון אבל מ"מ בידי שמים נידון כמדתו ממש והיינו בסוד הגלגול הנודע ליודעי חן כו' ובאשר אין אנו מכירין המגולגלים אי אפשר לנו לעמוד על הבירור. ומה שאינו נעשה פתגם הדין מיד בפעם הראשון מאת ה' היתה זאת בכונה מכוונת לבל יתבטל פנת הבחירה בהיות נראה לעין כל מה שגומל לרשע רע כרשעתו כמדתו, אבל עתה מתקיים הבחירה בהעלם דבר ומכל מקום צדיק באמונתו יחיה אמונת אומן כי הדין דין אמת במדה כנגד מדה.

שם (כ"ב כ"א):, כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה וגו' והרגתי אתכם בחרב גו'. וזה לשון חינוך (סוף מצוה ס"ה): באמצע דיבור, השי"ת שבוחן לבבות תובע צערם כו' שנאמ' והרגתי גו'. כלומר מדה כנגד מדה שתהיינה נשי המענים אלמנות ובניהם יתומים ולא ימצאו מרחם שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. [ועיין חפץ חיים על התורה בפרשת משפטים על הפסוק הנ"ל, סיפור נורא על זה]

תזריע (י"ג מ"ו):, בדד ישב מחוץ למחנה. ואמרו בערכין ט"ז: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב וגו', הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב וגו'.

וזה לשון רש"י על התורה, ואם כן מה נשתנה משאר טמאים כו' הואיל והוא הבדיל בלה"ר כו' אף הוא יבדל.

שם, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו, (שם י"ד). אמר הקב"ה הוא עושה מעשה פטיט (לשון קול היוצא בחשאי, רש"י) לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט (שהצפרים צועקים בכל שעה, ערש"י על התורה).

בזוהר – (ספר בראשית-פרשת נח -דף סז ע"א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין לְךְ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַנֵּא לוֹ כְּמוֹ חֵטְא הַבְּרִית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו) חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. וּבא וּרְאֵה, לֹא הֻשְׁלַם חֵטְא דּוֹר הַמַּבּוּל אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁחָטְאוּ בְּהַשְׁחָתַת דַּרְכָּם עַל הָאָרֶץ, וְאַף עַל גַּב שֶׁהָיוּ חוֹמְסִים זֶה אֶת זֶה, כַּכָּתוּב וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס [וחמס מהכל היה, ולכן], וְכָתוּב כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. מִכָּל מָקוֹם וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם – מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. הִנְנִי מַשְׁחִיתָם בְּחֵטְא הַהַשְׁחָתָה.

בזוהר – (ספר בראשית-פרשת תולדות -דף קמג.): בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו, וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִדה, בְּהֵ"א, וּבֵאֲרוּהָ, וְיָצָא עֵשָׂו כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרֵךְ מִיִּצְחָק, שֶׁאָמַר לוֹ וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה'. שֶׁאִלּוּ אָמַר וַאֲבָרֶכְכָה וְלֹא יוֹתֵר – יָפֶה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לִפְנֵי ה', בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הִזְדַּעֲזַע כִּסֵּא כְבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמְרָה, וּמַה שֶּׁיֵּצֵא נָחָשׁ מֵאוֹתָן הַקְּלָלוֹת וְיִשָּׁאֵר יַעֲקֹב.

בַּשָּׁעָה הַהִיא הִזְדַּמֵּן מִיכָאֵל, וּבָא לִפְנֵי יַעֲקֹב וְהַשְּׁכִינָה עִמּוֹ. וְיָדַע יִצְחָק, וְרָאָה אֶת גַּן עֵדֶן עִם יַעֲקֹב וּבֵרְכוֹ לְפָנָיו. וּכְשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו, נִכְנַס עִמּוֹ גֵּיהִנֹּם, וְעַל כֵּן וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדלָה עַד מְאֹד, שֶׁחָשַׁב שֶׁעֵשָׂו לֹא הָיָה בַּצַּד הַהוּא. פָּתַח וְאָמַר, וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

מִשּׁוּם כָּךְ הִזְדַּמֵּן יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וּבְעַקְמוּמִיּוּת שֶׁהֵבִיא בְּרָכוֹת עַל יַעֲקֹב, שֶׁהוּא כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְנִנְטְלוּ מֵאוֹתוֹ הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא שְׂפַת שֶׁקֶר. שֶׁכַּמָּה שֶׁקֶר אָמַר, וְכַמָּה דִּבְרֵי שֶׁקֶר עָשָׂה כְּדֵי לְהַטְעוֹת וּלְהָבִיא קְלָלוֹת עַל הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ בָּא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וְהִטְעָה אֶת אָבִיו, כְּדֵי לְהָבִיא בְּרָכוֹת עַל הָעוֹלָם וְלִטֹּל מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁמָּנַע מִן הָעוֹלָם. וּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה הָיְתָה, וְעַל כֵּן כָּתוּב (תהלים קט) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. עָלָיו כָּתוּב (בראשית ג) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וְנִשְׁאָר בּוֹ לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, וּבָא יַעֲקֹב וְנָטַל מִמֶּנּוּ הַבְּרָכוֹת.

בזוהר – (ספר במדבר-פרשת בלק -דף קצ"ז.): רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (שיר השירים א) אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מַה זֶּה כְּנֶסֶת? זוֹהִי עֲצֶרֶת הִתְכַּנְּסוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י) מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת. מִי שֶׁמְּכַנֵּס כָּל הַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים אֵלָיו.

וּמִתּוֹךָ שֶׁלִּפְעָמִים הַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת נְקֵבָה, וְנֶאֱמַר עֲצֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ) כִּי עָצוֹר עָצַר ה', שֶׁמַּחֲזִיק וְלֹא נוֹתֵן – כָּךְ זֶה וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי מִתּוֹךְ אֱמוּנָה רַבָּה שֶׁלָּהּ שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהּ מוּם (מח), נוֹתְנִים לָהּ לְלֹא עִכּוּב כְּלָל. וְהִיא, כְּשֶׁבָּאָה אֵלֶיהָ, כָּל מַה שֶּׁכּוֹנֶסֶת עָצַר וּמְעַצֵּר וּמְעַכֶּבֶת, שֶׁלֹּא יוֹרֵד וּמֵאִיר אֶלָּא כְּפִי הַטַּל, טִפִּין טִפִּין, מְעַט מְעַט. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִמְצֵאת לְמַטָּה אֱמוּנָה, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם. זְכוּת קְטַנָּה וְהֶאָרַת טַל קְטַנָּה, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.

שֶׁאִלְמָלֵא תִמָּצֵא אֱמוּנָה כְּמוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ בָהּ, הִיא מְרֻקֶּנֶת בְּכָל צַד וְצַד לְלֹא עִכּוּב כְּלָל, וְהִיא שְׂמֵחָה. וְאָז נוֹתְנִים לָהּ מַתָּנוֹת וְאוֹצָרוֹת רַבִּים זֶה עַל זֶה, וְלֹא יְעַכְּבוּ אוֹתָהּ כְּלָל. אֲבָל הַתַּחְתּוֹנִים מְעַכְּבִים אוֹתָם וּמְעַכְּבִים אוֹתָהּ, וְאָז הִיא עֲצֶרֶת. עָצוֹר עָצַר ה' וַדַּאי. כִּבְיָכוֹל נוֹתֵן תַּמְצִית, וְלֹא יוֹתֵר.

בזוהר – (תיקוני הזוהר-תקונא ארביסר -דף ל:): אָמַר הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה: בְּוַדַּאי כָּעֵת הַדָּבָר הוּא בִּמְקוֹמוֹ, וְזֶהוּ בֵּרוּר הַדָּבָר, וְזֶהוּ מְלֵאָתְךְ וְדִמְעֲךְ לֹא תְאַחֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁמָּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים, חֵטְא זֶה שֶׁעֵרַב אָדָם טִפָּה בְּכוֹרָה בְּזִוּוּג נִדָּה שִׁפְחָה גוֹיָה זוֹנָה, זֶה גוֹרֵם שֶׁנּוֹטֵל אַחֵר אֶת בַּת זוּגוֹ, וְהוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וּמִשּׁוּם כָּךְ רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךְ תָּבִיא בֵּית יהו"ה אֱלֹהֶי"ךְ, וְלֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שֶׁאוֹתוֹ בֵן הוּא עִרְבּוּבְיָא שֶׁיּוֹצֵא כִלְאַיִם, מֵאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ מִינוֹ, שֶׁהִיא כְנֶגְדּוֹ, וּמִשּׁוּם זֶה זָכָה? עֵזֶר, בַּת זוּגוֹ שֶׁהִיא עֵזֶר לוֹ בְּתוֹרָה בְּמִצְוָה בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה, עֵזֶר לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְאִם לֹא, אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ הִיא כְנֶגְדּוֹ לְאַבְּדוֹ מִשְּׁנֵי הָעוֹלָמוֹת, וְכָל זֶה גָרַם לוֹ מִשּׁוּם שֶׁלֹּא שָׁמַר טִפָּה רִאשׁוֹנָה לְבַת זוּגוֹ.

וְעִם כָּל זֶה, אִם חָזַר בִּתְשׁוּבָה, עָלָיו נֶאֱמַר וְשָׁב וְרָפָא לוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ בַּת זוּגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךְ, וְהִיא דְמוּת שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא רְפוּאָה וְהִיא חַיִּים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְאִשְׁתּוֹ הִיא בִדְמוּתָהּ. זֶה שֶׁכָּתוּב רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. הַתּוֹרָה הִיא טוֹב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, וְאִשְׁתּוֹ הִיא בִדְמוּתָהּ. זֶה שֶׁכָּתוּב מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. סוֹף סוֹף עֲשָׂרָה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בָּזֶה וַעֲשָׂרָה בָּזֶה, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים.

בזוהר – (תיקוני הזוהר-תקונא תשסרי -דף לח:): וּבְאֵלּוּ שֶׁלֹּא מַלְוִים אוֹתָהּ וְלֹא מוֹסִיפִים לְשַׁבָּתוֹת וּלְיָמִים טוֹבִים, הִיא סְתוּמָה לָהֶם, וּמִשּׁוּם זֶה כָּל הַמּוֹסִיף מוֹסִיפִים לוֹ, וְזוֹ תוֹסֶפֶת נְשָׁמָה יְתֵרָה, וְהִיא תוֹסֶפֶת שֶׁל רוּחַ קְדֻשָּׁה, וְכָל הַגּוֹרֵעַ, גּוֹרְעִים לוֹ אוֹתָהּ נְשָׁמָה יְתֵרָה, וְנִשְׁאָר עָנִי, וְאִם הוּא חָכָם, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְאִם הוּא עָשִׁיר בְּמָמוֹן, מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ וְנִשְׁאָר עָנִי יָבֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁהוּא מוֹנֵעַ מִלְמַעְלָה נְשָׁמָה יְתֵרָה, שֶׁהִיא נִשְׁמַת כָּל חַי, וְנִשְׁאָר יוֹם הַשַּׁבָּת עָנִי וּשְׁכִינָה יְבֵשָׁה, כָּךְ נִמְנָעוֹת מִמֶּנּוּ בְּרָכוֹת, וְהוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְכָל מִי שֶׁמּוֹסִיף בְּשַׁבָּת, אָז וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ. אַף כָּךְ גַּם אַצְמִיחַ הַטּוֹבָה שֶׁלּוֹ, וּמִי זֵרוּעֶיהָ שֶׁל שְׁכִינָה שֶׁלְּמַעְלָה? אוֹתָן נְשָׁמוֹת יְתֵרוֹת שֶׁזּוֹרְעִים מִמֶּנּוּ, וִישַׂמְּחוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה מִזִּיו כְּבוֹדָהּ.

תיקוני הזוהר- (תקונא עשרין, וחד ועשרין -דף נט:): וְאֵלּוּ שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם כְּבַהֲמוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁאוֹכְלִים בְּלִי תְפִלּוֹת, מִיתָתָם תִּהְיֶה כְּבַהֲמוֹת הַשָּׂדֶה, וְשׁוֹחֵט אוֹתָם מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא בְּסַכִּין פָּגוּם שׁוֹחֵט אוֹתָם, וְנִקְרְאוּ נְבֵלָה, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר נְבֵלָתִי יְקוּמוּן. מַה זֶּה סַכִּין פָּגוּם? זֶה סמא"ל אֵל אַחֵר, וַדַּאי נִקְרָא סַכִּין פָּגוּם, וּפְגִימָה הִיא סַם הַמָּוֶת, טְרֵפָה וּנְבֵלָה, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְּנוּ בִידֵיהֶם, כְּבָר קִבְּלוּ עָנְשָׁם, וּמִשּׁוּם זֶה נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, כָּל הַסְּרָכוֹת שֶׁל סַם הַמָּוֶת הֵן הָרַגְלַיִם שֶׁלָּהּ, וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת וְגוֹמֵר, וְהֵן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה סְרָכוֹת, עֲלֵיהֶן כָּתוּב וְלֹא אוֹסִיף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַ"י כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, לְאוֹתָם שֶׁמִּתְפַּלְלִים שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת שֶׁל הַתְּפִלּוֹת. (ומי גרם שמי המבול מתגברים, מי שמריק מי הזרע של ברית מילה בנדה שפחה גויה זונה) וּלְעוֹלָם הַוַּרְדָּא, בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּסְתָּרֵךְ – טְרֵפָה, וְאֵינָהּ חַיָּה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּסְתָּרֵךְ בָּאָדָם בַּחֲטָאֶיהָ – הוֹרֶגֶת.

וְעוֹד, שְׁכִינָה הִיא מִצְוַת אֲסִיפַת דְּגֵי הַיָּם שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם דָּגִים וַחֲגָבִים אֵינָן טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְהֵם תַּלְמִידֵי בֵּית רַב שֶׁמִּתְרַבִּים בְּיָם הַתּוֹרָה, שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר אֲסִיפָתָן הִיא הַמַּתֶּרֶת אוֹתָן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם, הִיא הַמַּתֶּרֶת אוֹתָם מִשְּׁחִיטָה וַדַּאי.

וְכַנְפֵי הַשְּׁכִינָה הֵם כִּסּוּי דַּם חַיָּה אוֹ עוֹף, שֶׁהֵם כַּנְפֵי יוֹנָה, וְאֵלּוּ הֵם כַּנְפֵי מִצְוָה, שֶׁמְּכַסִּים עַל דְּמֵיהֶם, שֶׁלֹּא שׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם כְּלָבִים שֶׁהֵם חֲצוּפִים, שֶׁהֵם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה (וכלם), וְשֶׁלֹּא מַכִּירִים בָּהֶם בַּעֲלֵי הַחוֹבוֹת, (הרי) כָּךְ הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ, וְהֶעָפָר שֶׁמְּכַסֶּה עָלָיו רוֹמֵז וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

בזוהר – (תיקוני הזוהר-תקונא חמשין ושתא): וְכָךְ הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה עִם חָכְמָה, צָרִיךְ לְקָרְבָם לַצַּדִּיק וְכָל הָעֲנָפִים שָׁם מִתְיַחֲדִים וְנִקְשָׁרִים וּמְשֻׁלָּבִים, וּמְקַבְּלִים זֶה מִזֶּה, וְהַכֹּל עַל יְדֵי הַצַּדִּיק, וּבְלִי צַדִּיק אֵין קִרְבַת הַיִּחוּד אֶלָּא אַחֲוָה, וּמִשּׁוּם זֶה חֶסֶד שָׁם נִקְרָא ו' אָח וְה' אָחוֹת, מִצַּד הַיָּמִין, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה נֶאֱמַר וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחוֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְגוֹמֵר, חֶסֶד הוּא, וְעִם כָּל זֶה שֶׁחֶסֶד הוּא, וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם. מִי שֶׁמְּחַבֵּר אוֹתִיּוֹת בְּמָקוֹם שֶׁל פֵּרוּד, כְּאִלּוּ הִפְרִיד בֵּינֵיהֶן, וּמִשּׁוּם כָּךְ וְנִכְרְתוּ, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.

וְכָךְ י"ה בְּיָמִין הֵם בְּאַחֲוָה, וְאֵין יִחוּד אֶלָּא עַל יְדֵי צַדִּיק, וּמִשּׁוּם זֶה בַּמָּקוֹם הַזֶּה לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה, וְכָךְ בְּשׁוֹק יָמִין וּשְׂמֹאל שָׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא צָרִיךְ לְקָרֵב שָׁם אוֹתִיּוֹת בִּזְמַן שֶׁאֱלֹהִים אֲחֵרִים שָׁם, שֶׁהֵם מִצַּד שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, וְסוֹד הַדָּבָר – וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יהו"ה אֵשׁ זָרָה.

בזוהר – (תיקוני הזוהר- תקונא חמישאה -דף קמב:): וְאִם חָבֹל תַּחְבֹּל – תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שַׂלְמַת רֵעֶךְ – כִּסּוּי שֶׁל מִצְוָה, עַד בּא הַשֶּׁמֶשׁ – שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יהו"ה אֱלֹהִי"ם, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ – קֹדֶם שֶׁיִּתְכַּנֵּס מִמֶּנּוּ, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. מַה זֶּה צְדָקָה? תְּפִלָּה, וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ – כַּנְפֵי מִצְוָה שֶׁהֵם תְּפִלִּין, כַּנְפֵי יוֹנָה, וְכַנְפֵי מִצְוַת צִיצִית, הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ – עוֹר הַתְּפִלִּין, וְאִם אַתָּה לֹא תַחֲזִיר אֶת הַכִּסּוּיִים הַלָּלוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְכַּנֵּס מִמֶּנּוּ הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יהו"ה אֱלֹהִי"ם, כָּךְ תִּתְכַּנֵּס מִמְּךְ נִשְׁמָתְךְ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ כִּסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וּמִשּׁוּם זֶה עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, לוֹ – לֶעָנִי, שֶׁהוּא צַדִּיק, וְלַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא עֲנִיָּה בַגָּלוּת, כְּשֶׁיָּבֹא הַלַּיְלָה שֶׁהוּא גָלוּת, בַּמֶּה תִשְׁכַּב הַשְּׁכִינָה? שֶׁוַּדַּאי הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא מֵאִיר לָהּ בַּגָּלוּת, שֶׁהִיא הַלַּיְלָה, וְנִשְׁאֶרֶת בַּחֲשֵׁכָה, וּמִשּׁוּם זֶה צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל לְהָאִיר לָהּ בַּגָּלוּת בְּאוֹר וְנֵר, שֶׁהוּא תוֹרָה וּמִצְוָה, אוֹר הַנְּשָׁמָה, נֵ"ר – נֶפֶשׁ רוּחַ, שֶׁהֵם סִימַן נֵ"ר, בָּתֵּי הַתְּפִלִּין שֶׁתִּשְׁכַּב בָּהֶם הַשְּׁכִינָה בַּגָּלוּת, וְכִסּוּי שֶׁל צִיצִית לְהִתְעַטֵּף בָּהּ בְּמִשְׁכָּבָהּ.

בזוהר – (זוהר חדש-מדרש רות): הָלַךָ אֲבִישַׁי וּבָא לַסַּנְהֶדְרִין וְאָמַר, מַהוּ לִרְכֹּב עַל סוּסוֹ שֶׁל מֶלֶךְ בִּשְׁעַת הַדְּחַק? וְהִתִּירוּהוּ. מְצָאוֹ לְדָוִד עוֹמֵד בָּאֲוִיר. אָמַר לוֹ, חֲזֹּר מִתְּפִלָּתְךְ.

אָמַר לוֹ, (תהלים קטז) מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. שֶׁכָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי, שֶׁאֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. מִיָּד חָזַר מִתְּפִלָּתוֹ, וְקִבֵּל הַדִּין עַל זַרְעוֹ, שֶׁכָּתוּב (שמואל ב כא) וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְגוֹ'.

מַה כָּתוּב? (שמואל א יא) וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ וַתָּקָם, (דברי הימים ב' כב) וַתְּאַבֵּד אֵת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה. כָּתוּב וַתְּאַבֵּד, וְכָתוּב וַתְּדַבֵּר אֶת כָּל זֶרַע כוּ'. מַהוּ וַתְּדַבֵּר? אָמְרָה, שֶׁעֲתִידִין זַרְעוֹ שֶׁל דָּוִד לֵאָבֵד מִן הָעוֹלָם.

וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם כוּ', אֶת יוֹאָשׁ כוּ'. מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְעַל כָּל זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְזְרָה גְזֵרָה זוֹ וְנִתַּן רְשׁוּת לְמִדַּת הַדִּין, עַל זֶה כָּתוּב (ישעיה י) עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד. עֲדַיִן מִדַּת הַדִּין בְּנֹב עוֹמֶדֶת וְתוֹבַעַת דִּין מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמָה בְּצַדִּיקִים מְדַקְדֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ – בִּרְשָׁעִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

בחקותי (כ"ו י"ח):, ואם עד אלה וגו'. כתב בעל הטורים ז"ל, סופי תיבות מדה שאמדוד לכם מדה כנגד מדה.

שם (פסוק כ"א):, ואם תלכו עמי קרי וגו', ושם מ', ואף אני אלך עמכם בקרי. וכתב בתורת כהנים (שם פ"ח):, הם עשו את דיני עראי בעולם, אף אני אעשה אותם עראי בעולם.

שם (פסוק כ"ז):, והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי. ובת"כ לפי הגהו' רבינו הגר"א ז"ל אתם עשיתם את תורתי עראי בעולם, אף אני כו'. ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם, אתם עברתם לפני ז' עבירות בואו וקבלו ז' פורעניות.

שם (פסוק מ"ג):, יען וביען במשפטי מאסו. וכתב בתרגום יונתן ב"ע מיכלא קביל מיכלא. פי' מדה כנגד מדה.

והכי איתא בתורת כהנים שם לפי הגהו' הגר"א ז"ל יען גו', וכי ראש בראש פרעתי מהם בישראל והלא לא פרעתי מהם אלא אחת ממאה שחטאו לפני, ולמה נאמר יען וביען במדה שחטאו בה באותה מדה ילקו בה.

בעל הטורים חקת (כ' י"ב):, יען לא האמנתם בי גו' לכן לא תביאו גו'. וכתב ז"ל לכן בגימט' מדה במדה.

בעל הטורים (ריש פנחס):, השיב את חמתי וגו' לכן אמור גו'. לכן בגימטריה מדה במדה.

מסעי (ל"ה ל"ג), ולא תחניפו את הארץ וגו'. וכתב בספרי הרי זו אזהרה לחנפים. ד"א אל תגרמו אל הארץ שתהי' מחנפת לכם.

וע' רמב"ן על התורה שם באמצע דיבור כל חנופה עשות ההפך הנראה והנדמה לעינים והוא ענש בארץ בעבודה זרה ובשפיכת דמים ובגילוי עריות כמו שכתוב (ירמי' ג' א') הלא חנף תחנף הארץ. והארץ חנפה תחת יושביה. (ישעי' כ"ד ה') ותחניפי ארץ בתזנותך. (ירמי' שם ב', בזנותיך וברעתך.)

וכתב התורה והמצוה וזה לשונו:, החנף הוא מי שאין תוכו כברו, נגלהו כצדיק והוא רשע באמת. והונח על הארץ, כשאין תוכה כברה, נראית ארץ טובה ופירותי' זרים ורעים, וזה בא על ידי חנופה מדה כנגד מדה.

פרשת עקב, והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ותרגם אונקלוס ז"ל, ויהי חלף די תקבלון ית דיניא וכו'. וכתב הרמב"ן ז"ל, חלף כמו חלף עבודתכם, והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו.

שם (ח' י"ט):, והי' אם שכח תשכח את ה"א וגו', כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון וגו'. וכתב בעל הטורים כגוים ג' דין. ואידך (יחזקאל כ') אם לא נהי' כגוים. (מ"ב י"ז) ויקטירו שם כגוים. מדה כנגד מדה, בשביל ויקטירו וגו', ואמרו אם לא נהי' כגוים, על כן כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן גו'.

שופטים (י"ט):, ועשיתם לו כאשר זמם גו'. כתב השל"ה פרשת שופטים וזה לשונו: וענין עדים זוממים כאשר זמם כן יעשה לו, מדה כנגד מדה, ובמדה שהאדם מודד מודדין לו. הענין כי זה לעומת זה עשה האלקים, כמו שיש אצילות הקודש, כן לעומתן מצד הקליפות. והעושה טוב נדבק במדה טובה, דהיינו מזו המדה שהמצוה זו יוצא כי שכר מצוה רוחניות המצוה. וכן שכר עבירה עבירה היא מדה רעה. לעומת המדה טובה. וזהו מדה כנגד מדה ובמדה שמודד מודדין לו.

תבוא (כ"ח מ"ז):, תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב מרב כל.

פסוק (מ"ח):, ועבדת את איביך וגו' ובעירום ובחסר כל גו'.

פסוק (מ"ח):, ועבדת את איביך וגו' ובעירום ובחסר כל גו'. זה ממדותיו של הקב"ה שהן מדה כנגד מדה, הם לא עבדו להקב"ה מרב כל לפיכך יעבדו את האויבים בחוסר כל. (רבינו בחיי).

האזינו (ל"ב ט"ו):, ויטש אלוק עשהו. כתב בספרי וכה"א ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ (ישעי' נ"א י"ג). ואומר כי שתים רעות עשה עמי, אמר להם הקב"ה במדה שמדדתם בי מדדתי לכם עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, ויטש משכן שילה (תהלים ע"ח), כי נטשתה עמך בית יעקב (ישעי' ב' א').

שם (פסוק כ"א), הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם.

ישעי' (כ"ה כ"ב):, ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. וכתב רבינו יונה (במשלי א' כ"ב) וזה לשונו: מדה כנגד מדה כי אתם פורקים עול שמים והוא יכבוד את עוליכם ויחזקו מוסריכם. ועיין מ"ש בשערי תשובה שער ג' אות קע"ז.

שם (ל' ט"ז):, ותאמרו לא כי על סוס ננוס על כן תנוסון ועל קל נרכב על כן יקלו רודפיכם.

יואל (ד' ג'):, ואל עמי ידו גורל ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו.

שם (ז'), הנני מעירם מן המקום אשר מכרתם אותם שמה והשבותי גמולכם בראשכם. – פ"ח):, ומכרתי את בניכם ואת בנותיכם ביד בני יהוד' ומכרום לשבאים אל גוי רחוק וגו'.

ירמי' (ב' י"ט):, תיסרך רעתך וגו'.

יחזקאל (ט' ט'):, ויאמר אלי עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד ותמלא הארץ דמים וגו' כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה. – ולא יענוש על הרע ולא יגמול על הטוב, רד"ק.

שם (י'):, וגם אני לא תחוס עיני ולא אחמול דרכם בראשם נתתי. – כמו שהם לא חסו ולא חמלו על העניים גם אני לא תחוס עיני מדה כנגד מדה, רד"ק.

תהלים (ז'), בור כרה ויחפרהו וגו'. ישוב עמלו בראשו וגו'.

שם (ל"ד), תמותת רשע רע וגו'.

משלי (כ"א י"ג):, אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. וכתב רלב"ג ז"ל הנה מי שהוא חותם אזנו שאינו רוצה לשמוע צעקת דל לחננו מאשר הביא אלקי בידו, הנה ישיב הש"י גמולו שישיבהו לדלות ויקרא ולא יענה, ר"ל שלא יחמלו האנשים עליו וזה מדה כנגד מדה. ואפשר שירצה בזה כי גם הוא יקרא לש"י ויצעק אליו מתוך צרתו ולא תשמע תפלתו כי הש"י יתנהג עמו בדרך אשר הוא מתנהג לזולתו.

מדה כנד מדה

מלוקט מש"ס ופוסקים זוהר הקדוש ראשונים ואחרונים,

מודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה, ומתים בדוגמת אותה מיתה

סוטה (דף ח.): במשנה במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כו'.

אמר רב יוסף אף על גב דמדה בטילה [מדה עצמה בטילה שפסקו ד' מיתות בית דין] במדה לא בטיל [שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה ומתים בדוגמת אותה מיתה, רש"י] וכו', דאמר רב יוסף וכן תני ר' חייא, מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלה סנהדרי ארבע מיתות לא בטלו והא בטלו, אלא דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה, או נופל מן הגג, או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה, או נופל בדליקה, או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה, או נמסר למלכות, או ליסטין באין עליו, מי שנתחייב חניקה, או טובע בנהר, או מת בסרונכי.

תניא היה רבי אומר מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה, [בתוך אותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה].

אין לי אלא סאה [עבירה גדולה], מנין לרבות כו', [משקולות קטנות].. תלמוד לומר כי כל סאון סואן ברעש ומנין, ושם ט. כי כל סאון גו', לכמדה [רש"י לפי גירסת הב"ח ללמדנו שבמדה שמודד מודדין לו הפרען מעין החטא].

גם בבית דין של מטה דנין את האדם לפי מדתו

יבמות (קז.): במתניתין בית שמאי אומרים בפניו וכו': ובגמרא שם, תניא אמרו להן בית הלל לבית שמאי והלא פישון הגמל מיאנה אשתו שלא בפניו אמרו להן בית שמאי אומרים לבית הלל פישון הגמל במדה כפושה מדד, לפיכך מדדו לו במדה כפושה, [במידה כפויה מדד לשון אונאה וכו', שהיה מפסיד נכסי מלוג שלה, רש"י], לפיכך מדדו לו במדה כפושה.

בבא בתרא (מח:(: הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן.

כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בָּרְשָׁעִים לְקַבֵּל פֻּרְעָנוּתָן, כָּךְ נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים, לְקַבֵּל טוֹבָתָן

סנהדרין (ק.): תַּנְיָא, א] רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד – מוֹדְדִין לוֹ, דִּכְתִיב, (ישעיה כז) "בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה". (אמר לו רבי יהודה) [אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ], וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? – אָדָם נוֹתֵן מְלֹא עֻמְסוֹ [מלא חפניו] לֶעָנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ מְלֹא עֻמְסוֹ לָעוֹלָם הַבָּא? וְהָא כְּתִיב, (שם מ) "וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן". [וז"ל רש"י: במדה שאדם מודד. אם מדד ונתן צדקה לעני מלא חפניו הקב"ה מודד בחפניו ונותן לו: וכי אפשר לומר כן. שיהא הקב"ה נותן לאדם מלא חפניו והלא אינו יכול לסבול כל כך:] וְאַתָּה, אִי אוֹמֵר כֵּן? – אֵי זוֹ הִיא מִדָּה מְרֻבָּה, מִדַּת טוֹבָה מְרֻבָּה, אוֹ מִדַּת פֻּרְעָנוּת? [שם ע"ב] הֱוֵי אוֹמֵר, מִדַּת טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת. בְּמִדָּה טוֹבָה כְּתִיב, (תהלים עח) "וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל, וְדַּלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח, וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל, וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ". וּבְמִדַּת פֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר, (בראשית ז) "וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ". בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת כְּתִיב, (ישעיה סו) "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי, כִּי תּוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵּרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר". וַהֲלֹא אָדָם מוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּאוּר עוֹלָם הַזֶּה, מִיָּד נִכְוֶה? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בָּרְשָׁעִים לְקַבֵּל פֻּרְעָנוּתָן, כָּךְ נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים, לְקַבֵּל טוֹבָתָן.

מיום שנברא העולם ועד אותה שעה הוא נותן לכל אחד שכרו בין טוב ובין רע

תנא דבי אליהו רבא (פ"ז): צא ולמד מפרעה וכל מחנהו כולן כמו שהם כולם קנאו ונקמו בהן בישראל, כמו כן הקב"ה נתקנא ונתנקם בו בפרעה ובכל מחנהו צא ולמד מיום שנברא העולם ועד אותה שעה הוא נותן לכל אחד שכרו בין טוב ובין רע שנאמר (ירמיה לב) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו וגו'.

הנה טוב מאד זו מדת הטוב, והנה טוב מאד זו מדת יסורין

מדרש רבה בראשית (פרשה ט' י"א): (ח) אמר רב הונא הנה טוב מאד זו מדת הטוב והנה טוב מאד זו מדת יסורין וכי מדת יסורין טובה מאד אתמהא אלא שעל ידיה הבריות באים לחיי העולם הבא וכן שלמה אומר (משלי ו) ודרך חיים תוכחת מוסר אמרת צא וראה איזהו דרך מביאה את האדם לחיי העולם הבא הוי אומר זו מדת יסורין.

כל המדות בטלו מדה כנגד מדה לא בטלה

(יא) אמר ר' שמעון בר אבא הנה טוב מאד זו מדת הטוב והנה טוב מאד זו מדת הפורענות וכי מדת הפורענות טובה היא מאד אלא שוקד על הפורענות היאך להביאה אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא כל המדות בטלו מדה כנגד מדה לא בטלה רבי הונא בשם ר' יוסי מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו לפיכך אמרו חכמים והנה טוב מאד זו מדה טובה.

(י) רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר אע"ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ועם אלו מראה לאלו מעין דוגמא גטורין שלהן ולאלו מעין דוגמא גטורין שלהן מנין שפורענותן של רשעים קרויה מלאכה שנאמר (ירמיה נ) פתח ה' את אוצרו ויוציא את כלי זעמו כי מלאכה היא ומנין ששכרן של צדיקים קרויה מלאכה שנאמר (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. (ועיין מדרש רבה ברכה פרק יא ט', אמר משה רבש"ע כל מדותיך מדה).

אבות (פ"ב משנה ו':): [א] הילל אומר אל תפרוש מן הציבור. ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאיפשר לשמוע וסופו להישמע, ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה: הוא היה אומר אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכם, ובמקום שאין איש השתדל להיות איש.

רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר. ובאותה מדה מדדו לך

אף הוא ראה גולגולת שצפה על פני המים ואמר לה על דאטפת אטפוך [פירוש רע"ב: על דאטפת אטפוך – רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר. ובאותה מדה מדדו לך] וסוף מטיפיך יטופון: הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רימה, מרבה נכסים מרבה דאגה, מרבה שפחות מרבה זימה, מרבה עבדים מרבה גזל, מרבה נשים מרבה כשפים, מרבה תורה מרבה חכמה, מרבה עיצה מרבה תבונה, מרבה ישיבה מרבה שלום, מרבה חכמה מרבה צדקה קנה שם טוב קנה לעצמו, קנה לו דברי תורה קונה לו חיי העולם הבא.

וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות, שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש

וברמב"ם פירוש המשניות: (ו) אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון – ר"ל שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך, ואשר הרגך עתיד ליהרג, הכוונה בזה המאמר שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם כמו שאמר עונותיו ילכדונו את הרשע וגו' ואומר בור כרה ויחפרהו, ואמרו חכמים (סנהדרין צ. ק. סוטה ט.) במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש מפני שהוא למד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו, וכן כל המלמד מעלה שמחדש פעל טוב מן הטובות יגיעהו תועלת הפעל ההוא מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו ודברי הכתוב בזה טובים מאד אמר כי פועל אדם ישלם לו.

 

הרב שלום יהודה גראס

אבדק"ק האלמין

בית שמש, ארץ הקודש

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עלון מס' 1023 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על צניעות ויסודי הדת – לב בעומר – שנה שניה תשפ"ג

מידה כנגד מידה – חלק ה'

הנהגת השם יתברך עם הבריות מידה כנגד מידה

 

 

מידה כנגד מידה – חלק ה'

מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות

ספרי האזינו (פסקא ב'): צדיק וישר הוא. שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם. ד"א הצור התקיף. תמים פעלו פעולתו שלימה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מדותיו אפילו עונה של כלום ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר מה ראו אנשי דור המבול שנשטפו במים ומה ראו אנשי מגדל שנתפזרו מסוף העולם ועד סופו ומה ראו אנשי סדום ועמורה להשטף באש וגפרית ומה ראה אהרן ליטל הכהונה ומה ראה דוד ליטול את המלכות ומה ראה קרח ועדתו שתבלעם הארץ ת"ל כי כל דרכיו משפט יושב עם כל אחד ואחד ונותן לו את הראוי לו.

ילקוט שמעוני דברים לב רמז תתקמב): הצור תמים פעלו, הצייר שהוא צר את העולם תחלה וצר בו את האדם שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם. תמים פעלו פעולתו שלמה על כל באי העולם ואין להרהר אחר מדותיו אפי' (עונה) (שנוי) של כלום, אין באחד מהם שיסתכל ויאמר אילו היו לי שלש עינים אילו היו לי שלש ידים אילו היו לי שלש רגלים אילו הייתי מהלך על ראשי אילו היו פני הפוכין לאחורי כמה היה נאה, ת"ל (תמים פעלו). כי כל דרכיו משפט יושב על כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שראוי לו. אל אמונה שהאמין בעולם ובראו. ואין עול שלא ברא בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים, וכן הוא אומר לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר. צדיק וישר הוא שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם. דבר אחר הצור התקיף. תמים פעלו פעולתו שלמה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מעשיו אפי' (עונה) (עולה) של כלום, ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר מה ראו דור המבול שישטפו במים, ומה ראו אנשי מגדל שנתפזרו מסוף העולם ועד סופו, ומה ראו אנשי סדום ועמורה להשטף באש וגפרית, ומה ראה אהרן ליטול את הכהונה, ומה ראה דוד ליטול את המלכות, ומה ראה קרח ועדתו שתבלעם הארץ, ת"ל כי כל דרכיו משפט יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו את הראוי לו. אל אמונה בעל פקדון. ואין עול גובה את שלו באחרונה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת ב"ו אדם מפקיד אצל חברו מאתים ויש בידו מנה כשבא ליטולאת המלכות, ומה ראה קרח ועדתו שתבלעם הארץ, ת"ל כי כל דרכיו משפט יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו את הראוי לו. אל אמונה בעל פקדון. ואין עול גובה את שלו באחרונה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת ב"ו אדם מפקיד אצל חברו מאתים ויש בידו מנה כשבא ליטול את שלו אומר לו הוצא מנה שיש לי בידך והילך את השאר, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא אל אמונה ואין עול גובה את שלו באחרונה. צדיק וישר הוא כענין שנאמר כי צדיק ה' צדקות אהב. דבר אחר הצור התקיף, תמים פעלו פעולתם של באי העולם שלמה לפניו, מאחר מתן שכרן של צדיקים ומתן פורענותן של רשעים, אלו לא נטלו כלום משלהן בעולם הזה ואלו לא נטלו כלום משלהן בעולם הבא, אלו לא נטלו כלום משלהן בעולם הזה שנאמר הלא הוא כמוס עמדי, אימתי אלו ואלו נוטלין למחר כשהוא יושב בדין שנאמר כי כל דרכיו משפט, יושב עם כל אחד ואחד ונותן לו את הראוי לו.

היסוד הוא כי הקב"ה יגמול לטובים ויעניש הרעים, והכל במשפט כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים, שנאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול

רמב"ם פירוש המשניות (סוף ברכות פ"ט משנה ה'): כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם כו' – טועים הם הצדוקים הכופרים בתורה שלא יאמינו בחיי העוה"ב, ועוד נבאר ענין העולם הבא במקומו במסכת סנהדרין. ופירוש קלקלו השחיתו הדעות והאמונות. ושאמר בכלל התקנות שתקנו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם האל, מפני שמלת שלום הוא שם משמות הקב"ה, והביאו ראיה שהדבר ההוא מותר, מענין בעז שאמר ה' עמכם והשיבוהו יברכך ה'. ומה שאמר אחר כן ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, אינו ראיה על מה שהקדים שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם, אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנות חכמים, אע"פ שהם ישנות וקדמוניות, ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל. ואחר כן הביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם, כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה, וזהו שאמר הפרו תורתך עת לעשות לה', אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו, ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך, יאמר כי כשיבא העת להפרע מהם להנקם, יזדמנו סיבות לבני אדם להפר התורה, כדי שיבא עליהם העונש בשפט, וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו, כי נצא ממנו לענין הדין הנגזר מהקב"ה על כל אדם, ועל כן אל תבקש ממני עתה בענין הזה אשר אני בו, אלא לבאר דברי המדברים בלבד על דרך פי' פשוט בכל דבריו, כי דברי הכתוב יבטלו קצתם לקצתם בענין ההוא וכן דברי החכמים, אבל היסוד הוא כי הקב"ה יגמול לטובים ויעניש הרעים, והכל במשפט כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים, שנאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול, ודרך הצדק בהם אין ביכולת אדם להשיגו, כאשר אין בכח שכל אדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה, וכבר הודיענו הכתוב כי אין ביכולת רעיונינו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל, והוא מה שאמר כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם, ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה, ואל תשגה נפשך להעמיק אחר הענין הזה כי כל מי שחקר אחריו מאנשי תורתינו וזולתה לא השיג ממש, אבל הוא כמו שאמרו ע"ה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. ואם תראה בדברי מן המדבר בזה הענין דמות ענינים אמיתיים ומלים דומים טענה אינה כן, אך בעת תטיב להסתכל יסור הצפוי ההוא שהוא כסף סיגים מצופה על חרס ויש עליו קושיות, ובאחרונה יחזור למה שאמרתי לך ונאבד רוב הדברים וחבור הספרים, אבל דברי הפילוסופים בענין ההוא והם הבקיאים בפילוסופיא, הוא דבר מופלא מאד ועמוק וצריך להקדמות רבות. והרגיל בחכמות והאיש המשכיל הלבוב ישים אל לבו הדברים ההם, ויקשור את דבריהם עם דברי הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' אות באות, ויכוין מדבריהם ענין קרוב ממה שדברתי לך ביסוד הזה, או מה שהוא יותר מדויק ממנו ומבורר, ועוד נדבר בקצת הענין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפלוסופים לדברי הכתוב בכל הענינים, ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבא זכר דבר בענין האמונה, לבאר בו מעט כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו. סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ברכות.

במדה שאדם מודד בה מודדים לו

חינוך מצוה (קעא): הנהגת המצורע בקריעה ופרימה וכל מטמאי אדם: שיתנהג המצורע כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא י"ג, מ"ה) בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, וכן כל שאר הטמאים גם כן צריכין להודיע את עצמן. ולשון ספרא, טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין, תלמוד לומר וטמא טמא יקרא (שם). והקריאה היא שיעשה בגופו ענין שיוכר לבני אדם שהוא טמא ויסורו ממנו. משרשי המצוה, שיקח דמיון בנפשו בהרחקתו מבני אדם כי בסיבת החטא ירוחק אדם מכל טוב, למען ישוב מדרכו הרעה. וזהו אמרם זכרונם לברכה (ערכין ט"ז ע"ב) הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו בין אדם לחבירו, ולפיכך מחוץ למחנה אהלו. ולכן ראוי שיקרא לכל אדם שיסורו ממנו. ובלל גדול בכל הדברים, במדה שאדם מודד בה מודדים לו. ופירוש דבר זה לא ידעוהו רבים, כי יחשבו לפרש דבר זה אצל השם ברוך הוא בדוגמת גמול בני אדם שכל אחד ישלם את חבירו גמול כפי הטובה שעשה עמו או כפי הרעה, ולא כן הענין אצל השם ברוך הוא חלילה, כי אין עם השם ברוך הוא כי אם טובה וחסד ורחמים לעולם, ובכל עת ובכל שעה טובו מוכן אל כל הראוי לקבלו, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכ"א, ד'). ומה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ה' ע"ב) אצלו ברוך הוא במדה שאדם מודד בה מודדין לו, הכוונה לומר כי כפי מעשה האדם אם לטובה אם להפך יתכן לקבלת הגמול, כי לעולם באותו הענין שישים כל מחשבותיו ויעשה מעשיו בדוגמתו ממש תמשך עליו הברכה או ההפך.

וכן אמר הכתוב (איכה ג', ל"ג) כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, וכתיב גם כן (תהלים ה', ה') כי לא אל חפץ רשע אתה, כלומר שהשם יתברך לא יחייב בריה מחפצו בחיוב, כי האל הטוב חפץ בטוב לעולם. אבל האדם הוא שמחייב את עצמו בנטותו מן היושר ויסיר מגופו ההכנות המכשירות אותו לקבל הטובה. והמשל על זה ההולך בדרך ישר ופנוי מאבנים ומכל דבר המכשיל ויש לדרך גדר קוצים מכאן ומכאן, ועבר אחד ונתחכך בגדר ונכוה, באמת אין לומר על האיש הזה שהשם חפץ בכוייתו, אבל הוא הגורם כי לא נזהר ללכת ביושר.

וכמו כן בעל החטא מדת הדין תחייבנו על חטאו על כל פנים, ואין לומר עליו שהאל הטוב יחפוץ בחיובו, אבל בהמנע ממנו הטוב מצד חטאו ימצא אליו הרע. וכעין דבר זה אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פ' נ"א, ג'), אין דבר רע יורד מלמעלה.

וכלל דברינו, כי כל המקרה הרע המתחדש באדם הוא פעולה המתחדשת באדם בהסתרת פני השם מן האיש, כלומר שהשם מסיר שמירתו מעליו מצד חטאו עד שיקבל העונש הראוי לו לפי החטא, ואז יצוה מלאכיו לשומרו כאשר בתחילה, כמו שכתוב (דברים ל"א, י"ז) והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. וכתב חכם אחד, ידענו כי השם אחד, והשנוי יבוא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו בי כולם הם בחכמה.

כפי אשר האדם מתנהג עצמו בהליכתו בתורת ה' ובעבודתו ובעשיית מצוותיו באהבה,
כן משלם לו כגמולו.

באר מים חיים (פרשת נח): (יד) עשה לך תיבת עצי גפר וגו'. רש"י ז"ל כתב בפסוק זה, הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה וכו', ולי נראה לתת עוד טעם לבנין התיבה, כי נודע מאמר חז"ל (סוטה ח' ע"ב) אשר במדה שאדם מודד מודדין לו, ופועל אדם ישלם לו (איוב ל"ד, י"א) וכפי אשר האדם מתנהג עצמו בהליכתו בתורת ה' ובעבודתו ובעשיית מצוותיו באהבה, כן משלם לו כגמולו. ואם התנהגותו הוא בדרך טבע העולם עושה מצוות כפי כח גופו וכל מה שיוכל לעשות בכוחו, יעשה. אבל חושש הוא לחלישת גופו, ואם תכבד עליו העבודה בעשיית המצוות למשל במצות פריקה וטעינה בכח גדול או בהליכה לבית המדרש בימות החורף והקור גדול, ושינה בסוכה אם הקרירות גדולה למאוד או להעביר שינה מעיניו בכח, בלימוד התורה בלילה אז מיד הוא פורש ולא יאבה לרדוף אחר קיום המצוות למעלה מטבע מזגו, ואם יחלש לבו או יחטפנו שינה בעיניו ילך לו לעסוק בצרכי גופו, ולא ירצה בשיבור כוחותיו וטבע גופו לעבוד את ה' ביתר מטבעו, וכן בנתינת הצדקה מפזר על המצוות ונותן צדקה בערך השגת ידו, ואם יזדמן לו לפעמים להוציא על המצוה ביותר מהשגת ידו כקניית אתרוג בסך רב ולהלביש ערומים ולהשיא יתומים ביותר מהשגת ידו, יניח המצוה מלקיימה ולא יהיה מפזר ונוסף מכפי ערכו. אבל מה שהוא לפי ערך כח גופו וטבעו ומזגו והשגת ידו, יעשה מצוות וילמוד תורה ויתן צדקה ולא יפחות כאשר בטבע העולם, ולעומת זה כן הקב"ה מתנהג עמו בדרך טבע העולם, ובהיטיבו לכל העולם יטיב גם עמו ומברכו בברכת בני חיי ומזוני בדרך הטבע אבל אם לפעמים יצטרך להעשות לו דבר שהוא חוץ לטבע העולם למשל כאשר יפלו עליו ליסטים ושודדי לילה, או אם יברח לו אל ארץ ויצטרך לעבור הנהר וכדומה, לא ישתנו עליו סדרי בראשית לשדד מערכת השמים בשבילו כי פרי מעלליו יאכל כאשר עשה הוא כן יעשה לו מדה כנגד מדה.

ויש אשר המצא ימצא אדם שיתנהג עצמו אף בפחות מדרך טבע העולם ולא יעשה מצות הבורא כי אם כשיגיע לו המצוה בלי שום טרחא של כלום ואין יצרו משיב עליו, ומעט דמעט יחסר מממונו ובהזדמן לידו בקל עשייתו ולא יקשה לו, אבל אם יצטרך לטרוח בטרחת מה, ובהפזרת ממון אף בדרך הבינוני, אין יכול לעמוד בו ועזוב יעזוב התורה והמצוה מרוב אהבת גופו וממונו ולבו חזק עליו ולא ירצה לנצח יצרו אף במעט נצחון, רק מפנק מנוער עבדו (משלי כ"ט, כ"א) שתיכף נעשה מנוער מן התורה ומצוות, ונקרא פורש מן הציבור, וכמו כן מוליכין אותו מלמעלה בפחות מדרך טבע העולם וכשכל העולם הוא בנחת, הוא אז בצער, ובדד ישב מחוץ למחנה ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל (איוב י"ד, כ"ב) וצרות רבות באין עליו ונגעי בני אדם, ואוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (ישעיה ג', י"א).

כמה העין רואה בחוש נסים שנעשו לגדולי ישראל ולצדיקי אמת שנתהפך הטבע בפניהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' ושם ה' נקרא עליהם שמהוה לנגדם התהוות חדשות ומשדד כל מערכת השמים ומזלות הרקיע בשבילם, והכל עבור כי עז צדקתם ואמתתם בדרך ה' שלא בטבע כוחי גופו

אמנם הירא וחרד לדבר ה' ורוצה בעבדות בוראו לא כן הוא עושה כי הוא אינו חושש לגופו וטבעו, ורוחו ונפשו אליו יאסוף אל צור העולמים ברוך הוא אשר בראו יש מאין והוא מהפך עצמו מהיש אל האין ואומר לנפשו שחי ונעבורה ומטריח עצמו בטרחא יתירה יותר מכוחו להשיג איזה ממצוות ה' לעשותה, ועוסק בתורה יותר מלימודו ובמסירת נפשו לה' כההוא מעשה דרבא (שבת פ"ח.) שהיה נובע דם מאצבעו והוא היה קא מעיין בשמעתיה ולא הוה ידע כלל, ומכבד את ה' מהונו יותר מהשגת ידו, וכשיגיע לידו ממצוות היקרים כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוות ה' ופושט את מלבושיו להלביש ערומים ולהשיא יתומים, וכשנותן צדקתו לעני אינו משגיח כלל אם נשאר לו עוד בידו ליתן טרף לביתו או לא, והכל עבור כי צמאה נפשו ויכמה בשרו לאהבת ה' אלהיו, עד כי נכסף וחפץ בכלות נפשו לה'. וכשעומד בתפילה נגד המקום נפשואליו ישא והחיות שלו רץ ושוב לדבק עצמה למקור שורשה מקום אשר נלקחה משם בהשתוקקות רב ובחפיצה ותשוקה גדולה. ולמול זה גם הקב"ה מתנהג עמו שלא בדרך טבע העולם, וכשרצה ר' פנחס בן יאיר לעבור הנהר תיכף נקרע לפניו והיה לנגדו במים עזים נתיבה ללכת לדרכו (כמו שאמרו בחולין ז'.). ור' חנינא בן דוסא אמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק וכו' (תענית כ"ה.). ועליו היו אומרים אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא (כמו שאמרו בברכות ל"ג.). הרי שאף שטבע העולם הוא להיות המים נמשכין והולכין, ושמן ידליק ולא חומץ, וכשפגע ערוד באדם הורג אותו, ולהם עשה הקב"ה להנהיגם למעלה מטבע העולם שיהיה הטבע נדחה מפניהם.

ואפילו בדורותינו כמה העין רואה בחוש נסים שנעשו לגדולי ישראל ולצדיקי אמת שנתהפך הטבע בפניהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' ושם ה' נקרא עליהם שמהוה לנגדם התהוות חדשות ומשדד כל מערכת השמים ומזלות הרקיע בשבילם, והכל עבור כי עז צדקתם ואמתתם בדרך ה' שלא בטבע כוחי גופו ואדרבה מסגף עצמו בסגופים גדולים כדי לזכך ולטהר ולהחליש כח הגוף כדי שיהיה כלי נכון מקודש ומזומן להשראת הקדושה, והקב"ה וברוך שמו מיחד שמו על אדם הזה כמו אלהי אברהם יצחק ויעקב או אלהי ישראל שנקרא כן עבור הנסים הגדולים ונוראות הנפלאים שנעשו לאבות העולם למעלה מן הטבע, אברהם ניצל מכבשן האש וכדומה, וכמה נסים נעשו לאבותינו במצרים ובים סוף ונפלאות שהיה להם במדבר, כי הכל יראו על ידו כי אין קדוש כה' ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, ולזה צונו הקב"ה לאמר ואהבת את ה' אלהיך שתאהב את זאת שה' המהוה את כל ומעלה אותם מטבעם, הוא יהיה אלהיך שיהיה שמו נקרא עליך כמו אלהי אברהם ועל ידך יתגדל שמו ויוודע גדולתו בעיני הבריות. ומפרש הכתוב במה תוכל לזכות לזה ואמר כשתעבוד אותו ותעשה תורתו ומצוותיו בכל לבבך ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ואף אם היצר הרע יראה לו שבירת כח וחלישת הלב על ידי עשיית תורה ומצוות לא יחוש על כוחי גופו, ויעבדהו יותר מכוחו וטבעו. ובכל נפשך, אפילו כשהוא נוטל את נפשך תקיים בעצמך אומר לנפשי שחי ונעבורה. ומכל שכן בכל מאודך בכל ממונך וכל חפציך לא ישוו בה לעזוב את מצוות ה' עבור קומץ ממונך. אם כה תעשה אז ה' בחינת הוי"ה המהוה את כל ומשדד כל טבע העולם, הוא יהיה אלהיך שהנהגתך יהיה על ידו לא בבחינת אלהים שגימטריא הטבע, רק בלמעלה מהטבע ושמו הגדול יהיה נקרא עליך כמבואר.

הקב"ה לאדם הראשון דור ודור ושופטיו דור ודור ומנהיגיו

והנה נח נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"א, א') בפסוק ונח מצא חן וגו'. כההוא דאמר רבי אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח, אפילו נח שנשתייר מהם אינו כדאי אלא שמצא חן וכו' עד כאן. וכן אמרו בגמרא דידן (סנהדרין ק"ח.) אף על נח נחתם גזר דין וכו'. והענין הוא אף שהיה צדיק תמים בדורותיו אבל כל צדקו לא היה אלא בדרך טבע העולם עושה מצוה כפי כח גופו ומתרחק הרבה מן החטא אבל לא למעלה מהטבע לשבר ולהכניע כל כוחי גופו ותאות מורשי לבבו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ולמסור נפשו על קדושת בוראו כמו אברהם, ועל כן אמר עליו הכתוב את האלהים התהלך נח כלומר רק בטבע העולם בחינת אלהים כאמור, כי הוא היה צדיק לפי ערך דורו והם היו רשעים והלכו בפחות מטבע העולם והוא היה עובד ה' בכל כוחו בטבע, וזה ודאי אשר אילו היה בדור אחר היה עובד ה' בצדקו למעלה למעלה כי כל הצדיקים שעברו מראש הבריאה כולם היו צדיקים לפי ערך דורם כאמרם ז"ל (ברכות ל"ב.) שאמר הקב"ה למשה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', ולהיפך אמרו (סנהדרין י"א.) נתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו אלא שאין דורו זכאי לכך וכו' הרי שגדולתו בצדקתו הוא לערך דורו, ולזה הראה הקב"ה לאדם הראשון דור ודור ושופטיו דור ודור ומנהיגיו (סנהדרין ל"ח ע"ב), כי כל שופט שבדור שייך לאותו הדור ועל כן נקבע הלכה לשמוע תמיד אחר שופט שבימיך ויפתח בדורו כשמואל בדורו, כי כל צדיק ושופט הוא לפי ערך הדור ועל כן כל דור ודור מחויב לציית לשופטו, ועל כן בדור המבול לא היה יכול נח להתגבר עוד בצדקו כי לא הניחוהו בני דורו בגודל רשעם לילך במעלות (ועיין מה שכתב הרב ז"ל בליקוטי תורה פרשה ואתחנן בפסוק (דברים ג', כ"ו) ויתעבר ה' בי למענכם וזה לשונו, כי הלא ה' יתברך נתן חכמה בפרנס הדור כפי זכות הדור וכאשר חטאו ישראל בעגל גרמו שיחזור משה לסוד העיבור והפסיד שאר האורות וכו' עד כאן. הרי מפורש כנזכר) ולהבינך זה הדבר למה הוא כן, וכו'.

במדה שאדם מודד מודדין לו ופועל אדם ישלם לו

ספר סידורו של שבת (חלק ראשון השורש השלישי ענף א'): ידוע מאמר רז"ל (סוטה ח' ע"ב) אשר במדה שאדם מודד מודדין לו ופועל אדם ישלם לו. וכפי אשר האדם מתנהג עצמו בהליכתו בתורת ה' ובעבודתו ובעשיית מצותיו באהבה כן משלם לו כגמולו ואם התנהגותו הוא בדרך טבע העולם עושה מצות כפי כח גופו. וכל מה שיוכל לעשות בכוחו יעשה. אבל חושש הוא לחלישת גופו. ואם תכבד עליו העבודה בעשיית המצות למשל במצות פריקה וטעינה בכח גדול או בהליכה לבהמ"ד בימות הקרים ושינה בסוכה אם הקרירות גדלה למאוד. אז מיד הוא פורש. ולא יאבה לרדוף אחר קיום המצות למעלה מטבעו ומזגו. וכן בלימוד התורה ילמוד עד מקום שידו מגעת כפי ערך טבעו ומזגו. ואם יחלש לבו או יחטפנו שינה ילך לו לעסוק בצרכי גופו. ולא ירצה בשיבור כחותיו וטבע גופו לעבוד את ה' ביותר מטבעו. וכן בנתינת הצדקה מפזר על המצות ונותן צדקה בערך השגת ידו. ואם יזדמן לו לפעמים שיצטרך להוציא על המצוה ביותר מהשגת ידו כקניית האתרוג בסך רב ולהלביש ערומים ולהשיא יתומים ביותר מהשגת ידו. יניח המצוה מלקיימה ולא יהיה מפזר ונוסף כפי ערכו. אבל מה שהוא לפי ערך כח גופו וטבעו ומזגו והשגת ידו. יעשה המצות וילמוד התורה ויתן צדקה ולא יפחות כאשר בטבע העולם. כן הקב"ה מתנהג עמו בדרך טבע העולם. ובהטיבו לכל העולם יטיב גם עמו ומברכו בברכת בני חיי ומזוני בדרך הטבע. אבל אם לפעמים יצטרך להעשות לו דבר שהוא חוץ לטבע העולם למשל כאשר יפלו עליו לסטים ושודדי לילה. או אם יברח לו אל ארץ ויצטרך לעבור הנהר וכדומה. לא ישתנו עליו סדרי בראשית לשדד מערכת השמים בשבילו. כי פרי מעלליו יאכל כאשר עשה הוא כן יעשה לו מדה כנגד מדה. ויש אשר ימצא אדם שיתנהג עצמו אף בפחות מדרך טבע העולם. ולא יעשה מצות הבורא כי אם כשיגיע לו המצוה בלי שום טרחא של כלום ואין יצרו משיב עליו. ומעט המעט יחסר ממונו. ובהזדמן לידו בקל עשיותו ולא יקשה לו. אבל אם יצטרך לטרוח בטרחות מה ובהפזרת ממון אף בדרך הבינוני. אין יכול לעמוד בו ועזוב יעזוב התורה והמצוה מרוב אהבת גופו וממונו. ולבו חזק עליו ולא ירצה לנצח את יצרו אף במעט נצחון. רק מפנק מנוער עבדו שתיכף נעשה נוער מן התורה והמצות. ונקרא פורש מן הצבור. וכמו כן מוליכין אותו מלמעלה בפחות מדרך הטבע. וכשכל העולם הוא בנחת הוא אז בצער. ובדד ישב מחוץ למחנה. ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. וצרות רבות באין עליו ונגעי בני אדם ואוי לרשע כי גמול ידיו יעשה לו.

אפילו בדורותינו כמה העין רואה בחוש נסים שנעשו לצדיקי אמת שנתהפך הטבע בפניהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'

אמנם הירא והחרד לדבר ה' ורוצה בעבודת בוראו. לא כן הוא עושה. כי הוא אינו חושש לגופו וטבעו. ורוחו ונפשו אליו יאסוף אל צור העולמים ב"ה. אשר בראו יש מאין. והוא מהפך עצמו מהיש אל האין ואומר לנפשו שחי ונעבירה ומטריח עצמו בטרחא יתירה יותר מכחו להשיג איזה מהמצות ה' לעשותה. ועוסק בתורה יותר מלימודו ובמסירת נפשו לה' כההיא מעשה דרבא (שבת) שהיה נובע דם מאצבעו והוא היה לומד יותר ומכבד את ה' מהונו יותר מהשגת ידו. וכשיגיע לידו ממצות היקרים כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוה. ופושט את מלבושיו להלביש ערומים ולהשיא יתומים. וכשנותן צדקתו לעני אינו משגיח כלל אם נשאר לו עוד בידו ליתן טרף לביתו או לא. והכל עבור כי צמאה נפשו ויכמה בשרו לאהבת ה' אלהיו. עד כי נכסוף וחפץ בכלות נפשו לה'. וכשעומד בתפלה נגד המקום. נפשו אליו ישא והחיות שלו רץ ושוב לדבק עצמה למקור שורשה מקום אשר לוקח משם בהשתוקקת רב ובחפיצה וחשוקה גדולה. למול זה גם הקב"ה מתנהג עמו שלא בדרך טבע העולם. וכשרצה ר' פנחס בן יאיר לעבור הנהר תיכף נקרע לפניו. והיה לנגדו במים עזים נתיבה ללכת לדרכו כמ"ש (בחולין ז' ע"א) ורבי חנינא בן דוסא אמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק כו' (בתענית כ"ח ע"א) ועליו היו אומרים אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא כמ"ש (בברכות ל"ג ע"א) הרי כי אף שטבע העולם הוא להיות המים נמשכים והולכים ושמן ידליק ולא חומץ ושיפגע ערוד באדם יהרוג אותו. ולהם עשה הקב"ה להנהיגם למעלה מטבע העולם שיהיה הטבע נדחה מפניהם. ואפילו בדורותינו כמה העין רואה בחוש נסים שנעשו לצדיקי אמת שנתהפך הטבע בפניהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. ושם ה' נקרא עליהם שמהוה לנגדם התהוות חדשות ומשדד כל מערכת השמים ומזלוה הרקיע בשבילם. והכל עבור כי עז צדקתם ואמתתם בדרך ה' שלא בטבע כוחי גופו ואדרבה מסגף עצמו בסיגופים גדולים כדי לזכך ולטהר ולהחליש כח הגוף. כדי שיהא כלי נכון מקודש ומזומן להשראת הקדושה. ובדרך אלהי ישראל יקרא שמו על אדם הזה. כמו אלהי אברהם ויצחק ויעקב או אלהי ישראל עבור הנסים ונוראות הנפלאים שנעשו לאבות העולם למעלה מהטבע. אברהם ניצול מכבשן האש וכדומה. וכמה נסים נעשו לאבותינו. ביציאת מצרים ובים סוף. ונפלאות שהיה להם במדבר. כי הכל יראו על ידו כי אין קדוש כה' ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וזה פירוש הפסוק ואהבת את ה' אלהיך. שתאהב את זאת שה' המהוה את כל ומעלה אותם מטבעם. הוא יהיה אלהיך שיהיה שמו נקרא עליך כמו אלהי אברהם ועל ידך יתגדל שמו ויוודע גדולתו בעיני הבריות. ומפרש הקרא במה תוכל לזכות לזה. ואמר כשתעבוד אותו ותעשה תורותיו ומצותיו בכל לבבך ואמרו חז"ל (משנה ברכות נ"ד ע"א) בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. ואף אם היצה"ר יראה לך חלישות כח ושבירת הלב על ידי עשיות תורה ומצוה לא יחוש על כוחי גופו. ויעבדהו יותר מכוחו וטבעו. וכל נפשך אפי' כשהוא נוטל את נפשך תקיים בעצמך אומר לנפשי שחי ונעבורה. ומכש"כ בכל מאודך בכל ממונך וכל חפציך לא ישוו בה לעזוב את מצות ה' עבור קימוץ ממונך. אם כה תעשה אז ה' בחי' הויה המהוה את כל הוא יהיה אלהיך שהנהגתך יהיה ע"י. לא בבחי' אלהים שגי' הטבע רק בלמעלה מהטבע ושמו הגדול יהא נקרא עליך כמבואר.

הערה: למידע מורחב על כל איסורי הפאה, הוכחות וכו' מי שנכשל בפאה נכרית ורוצה לעשות תשובת המשקל, נא להתקשר ולהשיג חומר בנושא בטלפון: 054-8505928.

 

הרב שלום יהודה גראס

אבדק"ק האלמין

בית שמש, ארץ הקודש

 

 

 

 

ספר מציל חיים! ספר כשרות המזון – כשרות המטבח- קובץ מלוקט בענייני כשרות- עוף, בשר, דגים, תבלינים, ירקות ועוד- הרב רפאל אליהו

קובץ מלוקט בבעיות השעה בעניני הכשרות עם הספר בכור ההיתוך לאתר טקסט רץ 19-03-2023 (2)

 

כשרות המזון

וזה לשונו הטהור של

מרן החפץ חיים זצוק"ל:

"והנה לפי מה שבארנו את גודל האיסור של מאכלות המגואלים,

יתבונן כל איש:

כמה צריך לתן לבו תמיד לזה ולא יכשל ח"ו!

ואפילו אם נזדמן בין הרבה חברים שמורגלין באסור זה

והם מחרפין ומגדפין אותו

ומחזיקים אותו בעיני הכל לשוטה ופתי עבור זה,

אעפ"כ אל ישים לבו לזה,

וידע: כי עבור זה שסבל בזיונות עבור מצותיו של הקב"ה,

 יגדל שכרו בשביל זה יותר ויותר לבסוף" (נדחי ישראל).

 

ומובא מפי בעל יסוד ושרש העבודה:

"שעל כל עברות שבתורה – אפילו על אלה שחיב מיתת בית דין,

מכל מקום אחרי שסובל את העונש בגיהנם,

ושאר העונשים שנגזרו עליו בעולם העליון,

יהיה לו חלק לעוה"ב ויש לו חלק בקב"ה ובשמו,

אבל זה שטמא את עצמו וגופו ממאכלות אסורות,

 מבואר בזוהר הקדוש:

שאין לו חלק כלל בא-לקי ישראל

 ולא בעוה"ב

ונדון לדורי דורין!".

 

 

נִתן להיות שותפים בהצלת הרבים

ולתקון עוון אכילת מאכלות אסורות והחטאת הרבים

וגם תוכלו לקבל הקדשה

להצלחה / לרפואה / לזיווג / לע"נ יקירכם ועוד

(ראה בסוף הקונטרס 'וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַבְּרָכָה' עמ' 142)

וזכות זיכוי הרבים הגדולה

תעמוד לכל התורמים למגן וצינה

ולמילוי כל משאלות לבם לטובה ולברכה

ינצלו מכל צרה וצוקה

ויזכו עם כל ישראל אחיהם

לראות פני משיח צדקנו

במהרה בימינו

אמן.

 

לפרטים:

רפאל אליהו

טל' 054-9543484

ואו במייל refaelyhu@gmail.com .

 

(מהדורה שלישית מתוקנת משופרת ומעודכנת

 – ולהבדיל אא"ה באישור עו"ד:)

[ראה אישורו לפרסום, עמ' 144]

 

ליל שני בשבת קדש פרשת ויקרא

כז' אדר ה'תשפ"ג לפ"ק

(19-03-2023)

בני ברק

 

3 נושאים מרכזיים;

  • כשרות הבשר והעוף בימינו…………………….. עמ' 13

 

בונוס מרתק!

בירור הסוגיא: מומר לתאבון או מומר להכעיס ומה דיננו? תגלית!………………………………………………עמ' 58

 

עדות הבית חדש מהנעשה בבית דין של מעלה למאכילי נבלות וטרפות בדורו!……………………………………………………עמ' 67

***

  • כשרות המטבח – קמח, גלוטן, תבלינים, הדברים המזיקים שבמזון ועוד……………………………………………………..עמ' 72

***

  • בעיות הכשרות – שש (6) שיעורים מקיפים בדיני בדיקת תולעים דין 'איסור ביטול איסור לכתחילה' והמסתעף……………………………………………….עמ' 83

 

כולל הקלטות נדירות!!

מהרבנים;

הרב עובדיה יוסף זצ"ל

(הראשון לציון הרב הראשי לישראל ונשיא מועצת החכמים בש"ס),

ובנו הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל

הרב שלמה משה עמאר

(הרב הראשי לישראל הראשון לציון לשעבר),

הרב בן ציון מוצפי,

הרב שמואל בורנשטיין (המומחה לכשרות)

ועוד…

***

ובסופו 2 תשובות בעיון עמוק

ומראי מקומות מקיפים ביותר

מהאברך החשוב א.מ. שליט"א

(שובר מכתב כשרות, עמ' 129

תשובה לאכילה משחיטה תעשיתית, עמ' 134)

 

 

הקדמה: 9

הגדרתו הנוראה של הרמח"ל! 10

כשרות הבשר והעוף בימינו 13

הרב עובדיה יוסף זצ"ל: שאר החברות שקר וכזב בענין 'חָלָק בית יוסף!' 15

היום גם בד"ץ בית יוסף לא מוכרים חָלָק בית יוסף – פסיקתו של הרב יצחק מלכה. 15

הרב שלמה עמאר: בכל החוגים כותבים על טרף "חָלָק בית יוסף!" 16

הרב בן ציון מוצפי: אנשי עולם התחתון בכשרות השחיטה ועוד. 17

כמויות השחיטה בישראל. 19

הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל בענין מתן זריקות לעופות ומה עושה הרבנות?. 20

ה"מומחה" שבודק קורקבן ואומר שהיא "ריאה כשרה" 21

הגאון הרב משה שטרנבוך שליט"א פוסק: שאין לאכול אלא משחיטת 'חבורה' 21

'המשכיל בוחר – בטוח מכל נזק!' 21

הרב בְּרַנְדְסְדוֹרְפֶר פוסק על בעיות השחיטה באופן תעשיתי 25

רבנו יונה מגירונדי זצוק"ל: "אין הרבה שיש להם יראת שמים בכלל – ואפילו שהם מומחים!" 26

הגאון רבי נחום יברוב מעיד: עמי ארצות בבדיקת הריאות. 27

קצת מדיני שחיטה. 27

צרירות דם ומליחה. 29

הרה"ג הרב יעקב יוסף זצ"ל – האם אפשר לאכול באולמות אירועים?. 29

המשגיח: 29

החֵלֶב בבשר הכשר – הודאת הרבנות הראשית: 30

חיוב להגעיל את הכלים! 32

ביטול חד (1) בתרי (2) וביטול בששים (60) 33

רבנו החת"ם סופר זצוק"ל על השטן שיושב בכסא בעל שלוש (3) רגלים. 34

הרש"ל: שוחט העיר וסכינו הפגומה! 35

תולדות יעקב יוסף: ירידת הדורות, עצת היצר ודין ש"ץ. 36

רבי חיים מצאנז על פרצות הדור! 37

הרב שלמה קלוגר זצוק"ל: בעזרת קשרים נופלים באיסורי נבלות וטרפות. 37

רבנו השל"ה הקדוש זצוק"ל: אין להאמין לשוחטים אפילו יראי שמים. 38

רבנו אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא זצוק"ל בעל יסוד ושרש העבודה: שוחטים שיכורים ועמי הארצות, האחריות על גדולי הדור לתקן 39

רבנו אליעזר פאפו זצוק"ל: סיכוי קלוש לבהמה כשרה ובמקום ספק לעולם לחומרא. 41

פלא יועץ ערך טרף. 43

כבר הרבה מאוד מהפוסקים הזהירו! 44

תשובת החפץ חיים למעשה השטן למכשול במאכלות אסורות. 47

רבנו החפץ חיים זצוק"ל: הנסיון האחרון יהיה במאכלות אסורות. 48

קצת שמחה….. 48

אכלת באונס? עשרים ושבע (27) תעניות או גלגול בכלב או מיתה במגיפה….. 49

מה דין השוחט שהאכיל נו"ט?. 49

הבן איש חי זיע"א: התיקון לאוכל טרפיות; 50

המאכיל נבלות לישראל – מתגלגל בעלה; 50

גודל השכר של השומר עצמו ממאכלות אסורות עפ"י החפץ חיים. 51

הבעל שם טוב זי"ע מראה העונש שקבל שוחט שסכינו היתה פגומה! 52

שו"ת מהרה"ג הרב חיים קנייבסקי זצוק"ל; יולדת, גר צדק, בחור ישיבה חלש וזוג 53

להלן שש (6) שאלות שהגיעו לשלחנו של הרה"ג הרב חיים קנייבסקי זצוק"ל; 55

תשובות מהרה"ג הרב שריה דבליצקי זצוק"ל: ש"ץ לא מוציא ידי חובה, להתפלל לבד, אסור לבשל, אסור להאכיל. 57

בירור הסוגיא: מומר לתאבון או מומר להכעיס? מה דיננו? – תגלית! 58

עדות הבית חדש מהנעשה בבית דין של מעלה למאכילי נבלות וטרפות בדורו! 67

מה התיקון שנתן הב"ח לשוחט שהאכיל נבלות וטרפות?. 68

כשרות המטבח. 72

הודעה חשובה בנושא הקמח. 72

חשיפה: גלוטן שעבר עליו הפסח. 73

בעיות חמורות בתבלין ומה מאכילים אותנו בתעשיה?. 73

מה קורה בכשרות התבלין?. 76

בעיות בתבלין בקצרה. 77

יש במזון דברים שמזיקים. 79

לסיכום. 79

דגים – דברים הצריכים לדעת. 80

האם אפשר לאכול טונה?. 81

'בעיות הכשרות' – שש (6) שיעורים מקיפים! 83

הלכות כשרות עפ"י הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל – א' 84

ביטול איסור לכתחילה: על מי מוטלת האחריות שלא לבטל איסור לכתחילה?. 86

מאכל החיב בבדיקה – יש לבדוק את כל הכמות ואין להסתמך על מדגם. 87

הלכות כשרות עפ"י הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל – ב' 90

בישולי עכו"ם עפ"י הרב הגאון מרדכי אליהו זֵצ"ל. 93

דיני דם בביצים. 100

כשרות במאכלים שונים. 107

דוגמא להכשלת הרבים בנושא הכשרות: "אין טרף – הכל בסדר!" מענה לשיחה ברדיו בין השואל התמים למשיב – בנושא כשרות והוצאת לעז… 115

הקלטה של הרב עובדיה יוסף. 119

הרב בן ציון מוצפי 121

האם יש איסור הוצאת לעז?. 124

שובר 'מכתב כשרות' 129

תשובה לאכילה משחיטה תעשייתית… 134

'וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַבְּרָכָה' 142

אישור העו"ד לפרסם קונטרסי: 144

 

הקדמה:

בקונטרס זה מובא טיפה מן הים מדבריהם של גדולי ישראל זצ"ל ויבדלחט"א בנושא השחיטה וכשרות הבשר והעוף.       

 

הדברים לוקטו באדיבות ע"י מספר ת"ח (החפצים בעילום שמם הטוב) ויהיו לתמיהה ופלא בעיני הקורא הנעים,

 

ואחת הדוגמאות: כמובא בספר בכור ההיתוך בעירו של בעל המגלה עמוקות זצוק"ל; ששני יהודים החטיאו עיירות שלמות! באכילת נבלות וטרפות!! חֵלֶב ודם!!! – שעונשם כרת.

 

ולדאבון לב! גם בדורנו השפל, המון בית ישראל חוטאים ומחטיאים! חלקם בשוגג וחלקם במזיד את בני ביתם באכילת נבלות וטרפות.

 

הרבה בגלל גדולי ישראל ורבנים ששותקים,

 

וכמו שהעיד הרב הקדוש רבי חיים מצאנז זצוק"ל בעל הדברי חיים דברים קשים מאד: "שבעוונותינו הרבים ראינו פרצות הדור ובכל שבוע ושבוע באים מכתבים מגלילותיכם, משוחט ובודק שאינם נוהגים כשורה ולפי דעתי שזה בא מחמת שגדולי דורנו המה מרחמים ביותר ומחזקים בפלפולים את הראוי לרחק ולפי דעתי שיותר טוב לדחות שוחט ובודק אחד עם טפיו, מלדחות כמה נפשות מישראל" (חלק יורה דעה סימן יג).

 

אז הוא למעשה מאשים את גדולי הדור, שהם מרחמים ועושים פלפולים ואת מי שראוי לרחק אותו הם מקרבים,

באומרם: "אם נפטר אותו – לא יהיה לילדיו מה לאכול, הוא יהיה עני וזה המקצוע שהוא יודע!"

ובכל זאת הרבי מצאנז פוסק: "לדעתי, טוב לדחות שוחט ובודק אחד (1) עם טפיו (ילדיו) מלדחות כמה נפשות מישראל!" – שהרי יצטרכו להיות בגיהנם בגלל אכילת נבלות וטרפות! אז הטענה על גדולי הדור.

 

וכן כתב הרב עובדיה יוסף ז"ל בשם הרב תורת יקותיאל (יביע אומר חלק ה' יורה דעה סימן ג). ועיין גם תולדות יעקב יוסף פרשת נשא.

 

ובזה נתן לבאר את דברי רבנו החת"ם סופר זצוק"ל; שהשטן לקח לו בזקנותו כסא של שלוש רגלים שֶׁאִתוֹ הוא מחטיא את המון בית ישראל:

  • א. ע"י השוחטים מאכילים נבלות וטרפות;
  • ב. סופרי סת"ם – כתיבתם פוסלת את עבודתם והמון בית ישראל נכשלים בביטול מצוות עשה וברכות התורה לרוב לבטלה (עיין פרי מגדים אורח חיים סימן לב ובנושאי הכלים שם בסימן הנ"ל).
  • ג. החזנים צריכים להיות כפי שפסק מרן השלחן ערוך זיע"א (אורח חיים בסימן נג) בנוסף, באכילת הנבלות וטרפות נפסלים מלהיות ש"ץ – ובגללם תפילת הציבור נדחית מחוץ למחנה (שו"ת אורח חיים סימן רה').

וכבר גילה רבנו הבן איש חי זצוק"ל שהשטן מתגבר ומתגרה בשעת האכילה וזה לשונו: "כמו שחטא אדם הראשון וחוה היה ע"י אכילה, כן עיקר התיקון שצריכין אנחנו לתקן יהיה ע"י אכילה" (שנה ב בראשית).

 

וזה הוא הנסיון של הדור האחרון (רבנו החפץ חיים זצוק"ל בספרו דבר בעתו פרק י).

 

ואיש האמת – יחקור ויברר כדי שלא יכניס דבר איסור לפיו.

 הגדרתו הנוראה של הרמח"ל!

וכהגדרת הרמח"ל זצוק"ל: "וְהִנֵּה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ יַחְשׁוֹב אִיסּוּרֵי הַמַּאֲכָל כְּמַאֲכָלִים הָאַרְסִיִּים אוֹ כְּמַאֲכָל שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ אֵיזֶה דָּבָר אַרְסִיִּי, כִּי הִנֵּה לוּ דָּבָר זֶה יֶאֱרַע, הֲיָקֵל אָדָם עַל עַצְמוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ? אִם יִשָּׁאֵר לוֹ בּוֹ אֵיזֶה בֵית מֵיחוּשׁ אֲפִילּוּ חֲשָׁשָׁא קְטַנָּה – וַדַּאי שֶׁלֹּא יָקֵל. וְאִם יָקֵל, לֹא יִהְיֶה נֶחְשָׁב אֶלָּא לְשׁוֹטֶה גָמוּר. אַף אִסּוּר הַמַּאֲכָל כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהוּא אֶרֶס מַמָּשׁ לְלֵב וְנֶפֶשׁ.

 

אִם כֵּן מִי אֵפוֹא יִהְיֶה הַמֵּקֵל בִּמְקוֹם חֲשָׁשָׁא שֶׁל אִיסּוּר – אִם בַּעַל שֵׂכֶל הוּא?![1] וְעַל דָּבָר זֶה נֶאֱמַר: "וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלוֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה" (משלי כג ב) (מסילת ישרים פרק יא').

 

ועיין פלא יועץ ערך טרף (לקמן עמ' 43).

 

ועיין גם דרכי תשובה סימן א' ס"ק פג' בשם תשובת דברי חיים יורה דעה סימן ח'.

 

והמקילים או השוטים מתקיים בהם דברי רבנו בחיי זצוק"ל: "עושים בִּטְנָם אֱלֹהֵיהֶם" (חובות הלבבות שער הפרישות פרק ב).                                                                               

 

ואען ואומר: דבחלק הראיות והמעשים מקונטרס זה כתבתי הדברים כעין שיחה קולחת, למען ירוץ הקורא בו.

 

קריאה מהנה!

 

 

 

 

 

 

כשרות הבשר והעוף בימינו

 

 

כשרות הבשר והעוף בימינו

היום לאור חוסר המודעות, או חוסר הרצון להיות נודעים, יש מכשולות רבים בשחיטות הבד"ץ והרבנות, ב"ה ננסה להעלות קצת את הידיעה בנושא סכנת 'הבשר והעופות' מה שנמצא בכל בית יהודי, לצערינו הרב! בדור הזה.

להוי ידוע: אסור ע"פ ההלכה לאכול בשר בכלל! משום שתי (2) סיבות עיקריות כדלהלן;

  • בעית הסכינים הפגומות

הבעיה החמורה ביותר, זה בעית הסכינים, שמעבירים אע"פ שהן פגומות לפי ההלכה, כי ההלכה אוסרת פגימה 'כל שהיא' אפילו כחוט השערה ושלא תהיה פגימה דקה מן הדקה בסכין לאחר השחיטה. כמובן שלפני – ודאי שלא, אבל גם אחרי ואם נמצאה פגימה ולו הדקה ביותר, הבהמה היא נבלה ואסור לאכול אותה.

 

הרב עובדיה יוסף העיד בלשון הזו בשיעור לאחר שחרית מבית המדרש מביתו: "חמש (5) הלכות למדים מסיני הלכות שחיטה, שחיטה – זה דבר חמור מאד! אם השוחט הוא לא ירא כל כך… לכן צריך לשים לב… שלא תהיה פגימה דקה מן הדקה כדי שתהיה הסכין חד וחָלָק, שאם יש פגימה דקה – העוף הזה נבלה!… לא יקרא אפילו 'טְרֵפָה' – יותר גרוע נבלה! לכן צריך שהשוחטים ישחטו לאט-לאט, עם בדיקות הסכין מפעם לפעם, אם שחטו כמה עופות… שחט ואחר כך בא ובדק את הסכין ומצא פגימה – כל העופות שנשחטו אסור לאכול אותם כולם נבלה כי לא יודעים מתי נפגם לכן מאד צריך להזהר בזה…

והכפרות שעושים בערב יום הכיפורים – עושים לנו צרות! היינו אז, זוכר אני היה… הספרדים היה להם כוח חזק היו מסתובבים כל הרבנים שבקיאים בשחיטה מסתובבים על השוחטים בערב יום הכיפורים היו עומדים בכמה מקומות והיו השוחטים באים אליהם כל אחד (1) מביא את העופות לפי מספר בני ביתו, יש לו עשר (10) נפשות – מביא עשר (10) תרנגולים, אז זה שוחט-שוחט-שוחט ולא גומר… כשהסכין גם כן עדין! אם אחרי ששחט עשר (10) עופות – כבר נפגם! התחיל להפגם זה צריך להזהר מאד! זה דבר חמור מאד!… זה מכשול גדול ע"י הכפרות האלה! אלה הכפרות…"[2]

(ע"כ עדות הרב עובדיה יוסף זצ"ל)

 

זאת אומרת שאחרי עשר (10) סכינים כבר יש פגימות ופגימה פרושו; שהבשר שנשחט – הוא נבלה! ולכן הרב עובדיה יוסף מֵצר על מה ששוחטים בזמן הכפרות במהירות וזה כמובן הרבה יותר לאט – ביחס למה ששוחטים בתעשיה! והתעשיה פרושו: ששוחטים על ליין על סרט נע (בפס יצור). כל יום שוחטים בישראל למעלה ממיליון (1,000,000) עופות. אי אפשר להקפיד על כל דקדוקי ההלכה ולהוציא את העופות 'כשרים למהדרין' כי אם כן – זה לא משתלם וזה לא תעשיתי, לכן חיבים 'לחפף', בכמה מקומות בלית ברירה ואז 'מעבירים' את הסכינים גם כשיש בהם הרגשים. לא קוראים לזה: 'פגימה', קוראים לזה: 'הרגש'.

אם נשאל את השוחט: האם הרגיש פגימה דקה בסכין?

הוא יאמר: "לא! זה משהו קטן-קטן"

  • קטן-קטן? אבל נבלה גדולה! ו'מעבירים' את זה!

ואז ממילא אם בדקו את הסכין אחרי מאה (100) עופות, אחרי אלף (1,000) עופות, אם נמצאה בה פגימה אחת (1) – כל האלף (1,000) נבלות. זאת אומרת התעשיה מתקדמת ולא מורידים מהמסוע, מהליין מאות ואלפי עופות! זה ראיה: שמעבירים אותם עם פגימות ולא בודקים, כי אי אפשר שהסכינים לא יפגמו, הם נפגמים הן מהנוצות, הן מהעור, הן מהמפרקת של העוף. אי אפשר שהסכין תשאר אותו דבר, הסכינים הם מאד דקות בחוד – והן רגישות מאד. זה בעיה ראשונה והיא חמורה ביותר ובזה נכשל חלק משמעותי מהציבור, כי אף אחד (1) לא יכול לדקדק עד הסוף, אלא אם כן הוא יעמיד 'בודק סכינים' שהתפקיד שלו: לחפש פגימות.

 

והבדיקה חיבת להיות, כמו שכתוב בהלכה;

  • "בכוונת הלב".
  • ביראת שמים.
  • במקום שקט.
  • בתנאים אופטימאלים.
  • שהבודק סכינים לא מאוים ע"י הסוחר ואז הבודק יכול לפסול כמה שצריך לפי האמת.
  • שיש לו תחושת הרגש כשהוא מעביר את היד.
  • שהוא בודק ביבש ולא ברטוב, כי אם בודקים את הסכין ברטוב – אז לפעמים הדם או המים מכסים את הפגימה ואז לא ירגיש אותה, לכן צריך לשטוף את הסכין וכל פעם ליבש.
  • ואז לעבור ולבדוק את הסכין באיטיות בכוונת הלב (סדר הבדיקה כזה, הבודק מעביר את הציפורן מלמטה של הסכין על למעלה ואח"כ מלמעלה ללמטה וזה עושה לשלושה כיוונים וכל הסדר הזה עושה גם על בשר האצבע וגם על הציפורן – ביחד יוצא שתים עשרה (12) בדיקות)
  • "ופעמים שיבדוק פעמַים ושלוש (2-3) ולא ימצא וברביעית (4) ימצא" למה? משום כוונת הלב. אם הוא לא התכוון מהתחלה בצורה טובה – הוא לא ימצא. אם הוא טרוד במחשבה, אם הוא מדבר עם מישהו, אם יש רעש סביבתי – הוא לא יכול להתרכז ולמצוא. זו נקודת התורפה הכי הכי הכי חלשה בשחיטה קודם כל.
  • בעית הרירים והסירכות

הבשר שמוכרים בתעשיתי, אינו 'חָלָק בית יוסף', פרושו; הוא טרף! כי לפי מרן הבית יוסף זיע"א: אסור שיהיה רירים וסירכות והיום לצערנו הרב 'מעבירים' אותם. לכן התעשיה מיצרת בכמות בלתי מסתברת שלא יתכן לעולם שיצא: ששים אחוז (60%) חָלָק, ארבעים אחוז (40%) חָלָק, בזמן שניתן להוציא מקסימום עשרים אחוז (20%), אולי "נגרד" עשרים וחמש אחוז (25%) חָלָק. פרושו; שהריאות יהיו נקיות לגמרי, אם לא – זה טרף!

הרב עובדיה יוסף זצ"ל: שאר החברות שקר וכזב בענין 'חָלָק בית יוסף!'

הרב עובדיה יוסף זצ"ל פסק בשיעור מוצאי שבת בלוין מבית המדרש מביתו בזה הלשון: "בשחיטה של 'בד"ץ בית יוסף' – יוצא עשרים אחוז (20%) חָלָק! שמונים אחוז (80%) לא חָלָק, חֵלק כשר וחֵלק טרף! אצלם, אצל שאר החברות שקוראים את עצמם 'בית יוסף' – ששים אחוז (60%) חָלָק! מאיפה זה? איך יצא ככה חָלָק? עושים לא כמו מרן, קוראים את עצמם: 'חָלָק' "וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק" (בראשית כז יא) – הכל שקר וכזב! צריך לדעת: רק בד"ץ בית יוסף – זה אמת, השאר זה הכל בודים מלבם…"

(ע"כ עדות מהרב עובדיה יוסף).

 

זאת אומרת הרב עובדיה פוסל כל הכשר מלבד ה'בית יוסף', אם אתה אוכל בד"ץ אחר – אתה אוכל טרף – אומר הרב עובדיה.

אולם, הרב עובדיה בעצמו לא ידע שרימו אותו ב'בית יוסף' ואין ה'בית יוסף' מוציא באמת כמו שהוא חשב שמוציאים…

היום גם בד"ץ בית יוסף לא מוכרים חָלָק בית יוסף – פסיקתו של הרב יצחק מלכה.

גם העשרים אחוז (20%) שאמר הרב בזמנו על 'בית יוסף' גם אצלם אין.

מי אומר את זה?

הרב יצחק מלכה, רב בית המטבחים ב'דיר אל אסאד' אומר בעצמו: 'אין חָלָק בית יוסף', הוא כתב על זה קונטרס[3], להצדיק את דבריו ולהוכיחם: 'אין בשר בארץ ובעולם ליהודים חָלָק בית יוסף!'.

זאת אומרת במציאות חלק משמעותי מהציבור[4],[5] מוציאים לפחות פי שתים (2) ממה שאמר הרב עובדיה! ארבעים, חמשים, ששים אחוז (40-50-60%) כולל ה'בית יוסף', זאת אומרת מעבירים רירים וסירכות ומאכילים את ישראל טרפות!

 

למדנו שני (2) דברים:

דבר ראשון (1): שסכין נפגמת מכל פגימה דקה וכל פגימה מנבלת את הבהמה (הופכת אותה לנבלה)! וצריך לבדוק היטב ויש דינים רבים מעבר לנושא של הפגימה.

והרוצה להחכים יעיין בדברי הפוסקים בעניני שחיטה וחומרתה.

דבר שני (2): לא יכול להיות יותר מעשרים עד עשרים וחמש אחוז (20%-25%) בשר כשר באמת! וזאת רק אם הבהמה היא מצוינת והיא גדלה במרעה טוב, בלי מסמרים [כי אם המרעה לא טוב אז הבהמות אוכלות מסמרים שמנקבים את הריאה וכו'] ולא נפגמו הריאות ושאר מרעין בישין וכו',

דרך אגב: מכניסים מגנטים לריאות של הבהמות בשביל שיתמגנטו כל הברזלים שהן אוכלות. אבל לרוע המזל של בעלי המשחטה, הן נטרפות ונעשים להן חורים בריאות ונעשות סירכות בריאות!

ועם כל זאת, אחרים מוכרים ששים אחוז (60%) חָלָק בית יוסף! איך זה יכול להיות? זאת אומרת עוד לפני בעית הסכינים, הבהמה עצמה לא יכולה להיות במצב של ששים אחוז (60%) מתוך מאה (100)! אין דבר כזה. "שקר וכזב!" אומר הרב עובדיה. "שקר וכזב, משקרים!" אין דבר כזה כי לפי מר"ן השלחן ערוך צריך שיהיה בלי רירים ובלי סירכות. היום חלק משמעותי מכשירים רירים וסירכות – שלפי הספרדים זה טרף! זאת אומרת חלק משמעותי אוכל טרף – כל מי שאוכל 'בית יוסף', קונים 'בשר' שכתוב עליו 'בית יוסף' – והוא טרף גמור! זה שקר גמור! לפי מי? לפי הרב עובדיה יוסף[6].

 

[וכך גם פסק הרב עובדיה יוסף (הנכד) שאמר: 'שהיום כולם סומכים על הבית דוד האשכנזי ומקילים בסירכא!' – וזו טְרֵפָה לפי מרן!]

הרב שלמה עמאר: בכל החוגים כותבים על טרף "חָלָק בית יוסף!"

כעת נראה מה הרב עמאר אמר כשהיה הראשל"צ (הראשון לציון) זאת אומרת אחראי על כל הרבנות!

(עיין משפטי ישראל על הרבנות וכו')

הרב שלמה עמאר[7]: "אני מעולם נמנעתי לא לומר על אף אחד, אבל ברור אני יכול להגיד באופן כללי: אני ראיתי בעיני! אנשים שרחוקים מ'חָלָק' – וכותבים על זה 'חָלָק בית יוסף'! רבים!! לצערי, גם מכל החוגים!! יש הרבה שזה רחוק מ'חָלָק בית יוסף', צריך להיות אמיתי, אם זה חָלָק בית יוסף זה פרושו חָלָק אמיתי בלי סירכות – כלל ועיקר! אחרת נכנסים לשאלה בהלכה של 'טרף'!"

(ע"כ עדות מהרב שלמה עמאר).

 

גם הוא אומר "ראיתי במו עיני" שמעבירים שקר וכזב! אומרים על מה שלא חָלָק – חָלָק… ואנשים קונים במיטב כספם – בשר נבלות וטרפות!

הרב בן ציון מוצפי: אנשי עולם התחתון בכשרות השחיטה ועוד

הרב בן ציון מוצפי, גם כן ביקר בהרבה מקומות, ראה הרבה דברים והתלונן עליהם בשיעוריו!

הרב בן ציון מוצפי בשיעור: "ואתה רואה לפעמים ש… אין הבדל! להפך; אצל הספרדים הוא מוציא לך הרבה פעמים 'חָלָק' שש מתוך עשר (6/10) איך זה יכול להיות? ולמה האשכנזי יוציא רק ארבעה מתוך עשר (4/10)? יש מקום לשאלה פה! זאת אומרת ש'מעבירים' כל מיני דברים… אנחנו יודעים גם, יש דברים ש… לא נתנים להאמר, בהרבה ערים בארץ, זה תשאל את השוחטים באופן אישי: ויספרו לך! או השוחט או הבודק או המנקר, מישהו בא, מכניס את היד שמה ומנתק! ואומר 'נכון, זה בסדר? ותראה ו…!' – ותכף נראה זה חמור מאד!"

 

הרב בן ציון מוצפי בשיעור נוסף: "תראה למשל בכשרות, תדע! זה שוד ושבר מה שקורה! קודם כל, למה הבד"צים צריך…

אל"ף: אין שום הצדקה לבד"צים האלה שמוכרים אה… במחירים מפולפלים! זה סתם, זה בגלל שהם לוקחים לכיסים שלהם! יש הבדל גדול, אמת במחיר, בין בד"ץ ללא בד"ץ לרבנות, אני אגיד לך למה? מפני שעוף של רבנות, סליחה שאני אומר את זה. יכול להיות…

אני שאלתי פעם את השוחט, אמרתי לו: "תגיד, בדקו לך את הסכין?"

אומר: "ארבע (4) שעות אף אחד (1) לא בדק לי את הסכין"

אז הוא יכול לעבוד… וממילא השוחטים שהם לוקחים – זה שוחטים סקפטים, ככה מתחילים, לפעמים מתלמדים אז הם בכמה פרוטות עובדים.

אבל אתה בתור בד"ץ אתה לא יכול לקחת שוחט אם הוא לא עבד כבר לפחות חמש (5) שנים של וותק וגם שיש לו מוניטין ואני יודע שהוא ת"ח וירא א-לקים, עכשיו זה עולה המון כסף! ברוב המקרים הוא לא ירושלמי אני צריך להביא אותו מאשדוד, להביא אותו מביתר, צריך להביא אותו ממקום רחוק, אז הוא צריך לקבל תוספת בהתאם, הוא נוסע במיוחד כדי לשחוט, אז זה כבר מכפיל את המחיר.

 

ואחר כך הליין עצמו, ב'ליין' שלהם (רבנות, ר.א.) לך תראה ששים (60) בדקה (60 שניות)! אני לא מספר לך סיפורים, אני ראיתי, אני ביקרתי בכל המשחטות שבארץ, כל המשחטות. ויש היום זה הכל ממוחשב, אתה יושב בחדר מחשבים ואתה רואה. אתה רואה שני (2) ליין יש – אחד (1) ששים וארבע-ששים ושמונה (68-64) בדקה, אתה רואה יש במחשב, השני (2) ארבעים וכמה (+40)… אתה יודע איזה מהירות זאת? זאת אומרת הם שוחטים מאה -מאה עשרים (100-120) עופות בדקה! אז אתה מבין שזה לא בדיקה! ולא כלום.

עכשיו, אין בדיקת ריאות ידנית – בשום פנים ואופן, אלא מדגמי והם אומרים: "אחד למאה" (1/100) – וזה שקר! זה אחד לאלף (1/1,000).

 

אחר כך אין בדיקת צומת הגידים, שיש בעיה עם צומת הגידים"

 

(עיינו באורך בספרו מבשרת ציון חלק ג' סימן א' ותוכלו למצוא עוד 12 בעיות בשחיטה שהביא שם…).

"הרבה פעמים יש טרפות של חמש עד שבע אחוז (5%-7%) של צומת הגידים – זה מחלה שיש בעופות[8].

ועוד בלי סוף איזה צרות שיש עם המליחה – יאוו! אם אין פיקוח – מה שקורה… בפרט בסוף היום כשגומרים את העבודה, אז הגוים רוצים ללכת הביתה, הכל בידיהם והקבלן הוא גוי…

הוא אומר לו: "יאלה"

אז הוא אומר לו: "יאלה" לוקח את כל העופות זורק מראש הסולם, זאת אומרת אולי העוף יעמוד במלח שבע (7) דקות עד עשר (10) דקות וזה יקרא: 'עוף רבנות – בית יוסף'…

 

אין בדיקה של צרירות דם! שלדעת מרן: אם העוף היה פצוע ויש בו טיפת דם ושמת מלח – לא נקרא שמלחת! אז אתה חיב להעמיד משגיח מיוחד, שזה עולה לך עוד כסף וזה מיקר… וגם מכביד על המערכת והוא פוסל; הוא רואה, בודק את העופות, כל עוף שיש בו איזה צרירות דם הוא מוריד אותו, מוריד אותו זה מתמלא, עכשיו צריך לבוא פועל מיוחד לקחת את זה לנקות את זה מחדש, להוריד את הצרירות דם או לקלף את זה וזה מכביד לך על המערכת! כל זה מכביד עוד מיקר-ומיקר-ומיקר.

עכשיו יש כאלה שלא אכפת להם!

 

עכשיו יש בד"צים שהם יש להם מונופול, זה קרטל! הם קנו איזה… סופרים, קנו איזה רשתות שיווק או כל מיני 'קווי שיווק' היום זה הכל בידי… תדע! ה-טייקונים. ה-כל!… ומי שיגיד לך אחרת – לא יודע מה מדבר. הכל ממש! שולטים אנשי רשע! על כל הענפים האלה. אז הם מחליטים שזה המחיר. עכשיו אתה בא,

אם אתה תוריד: 'אני רוצה למכור במחיר אפסי בלי רווח'.

– מיד יקרעו אותך, ישברו אותך, לא יתנו לך להיכנס לשום מקום, אתה לא יודע באיזה הלשנות ואיזה הפרעות ואיזה מלחמות. הכל… הכל אלימות! אנשי עולם התחתון נמצאים שם! אז אתה לא יכול לעשות כלום.

בקיצור, שום דבר.

מקסימום אתה יכול לעשות שחיטה פרטית לקבוצה שלך וזהו. מה שיעלה לך – יעלה לך,

זה בעופות.

 

אח"ז בבקר ואנשים לא יודעים מה שקורה… אנשים קונים הכל – הודו, נקניקיות, יואוו – מה שהולך. או למשל מוכרים קבב – לרוב הקבב תדע שיש היום בשוק – אפשר לאכול אותו עם חָלָב! באחריות אני אומר לך, הוא לא מכיל בשר בכלל. הוא מכיל, במקרה הטוב, פסולת של עופות. אני ראיתי פעם איך הם אוספים מהמכולה את כל מה שנשאר מהעופות, את החלקי עצמות ואת החלקי רגלים ואת החלקי… לא רוצה להגיד, האחוריים של התרנגול שמורידים ועם הטנופת. ואת כל זה הם לוקחים טוחנים, מוסיפים לו חומרי טעם וריח, מוסיפים לו סויה, מוסיפים לו כל מיני חומרים מיצבים וכל מיני חומרים משמרים, עושים לך; קבב, קציצות בשר, קציצות עוף – מה שאתה רוצה, הכל כיד ה… וזהו,

ואתה צריך להתמודד עם כל השוק הזה. ויש להם את הבד"צים הכי טובים! מה לעשות? זו המציאות… כן…".

(עד כאן עדות מהרב מוצפי).

 

כמויות השחיטה בישראל

שוחט לא בודק אחרי שהוא שוחט, כיון שהיד שלו כבידה אחרי השחיטה ואין לו הרגש לבדיקה.

דבר שני (2): במקום של רעש הוא לא יכול לצאת ידי חובת כוונת הבדיקה – כי צריך בשביל זה 'כוונת הלב' ורוגע ושלוה ויראת שמים כנ"ל; ולא מהירות ופחיזות וכל הזמן מחשבתו רק על הכסף: 'שבע עשרה (17) אגורות 17 אגורות 17 אגורות 17 אגורות 17 אגורות' – כל שחיטה 17 אגורות 17 אגורות, כמה שהוא מספיק – זה המשכורת… זו בעיה חמורה ביותר!

(ונגד פסק השלחן ערוך במקרה שנוטל שכר רק על הכשרות…!)

ובוודאי שחלק גדול מכל העופות האלה – הם נבלות!

 

עכשיו נבין, אם הוא שחט אלף (1,000) ובסוף בדקו את הסכין ונמצאה פגימה – אז כל האלף (1,000) לפח! כי הם טרפות.

ומה הם עושים?

אם נמצא פגימה, זה לא נהיה 'בד"ץ' זה הופך להיות 'כשר'

למה ירד מדרגה של 'חָלָק' לדרגה של 'כשר'?

הרי יש ספק, ספק כשר ספק טרף.

איך החלטתם שזה כשר? מי התיר את הספק, איך זה הפך להיות כשר? לפי ההלכה: פגימה – לכולי עלמא טרף! אין מצב של פגימה שלמישהו זה יהיה בסדר – ואת זה מאכילים חלק משמעותי מעם ישראל יום-יום!

 

יש משחטות ששוחטות מאה וחמש עשרה אלף (115,000) עוף ביום! יש שבעים אלף (70,000) יש ששים אלף (60,000), יש ארבעים אלף (40,000), יש שמונה עשר אלף (18,000), אבל זה ממוצע השחיטה, כל יום נשחטים למעלה ממיליון (1,000,000+)! כל יום! וחיבים להגיע עם האספקה לשוק, אם לא תגיע לשוק עם האספקה – יקחו מישהו אחר, בד"ץ אחר. והבד"ץ הזה לא יכול להתעכב עם דקדוקים בהלכה; לעצור את הליין, להוריד מהליין, לפסול את אלה וגם את אלה וגם את אלה – זה הפסדים! הפסדים כלכלים! מי ישא אותם? וככה זה עובד, עם קולות והיתרים והמצאות וכו' וכו' וכו' – וזה מה שחלק משמעותי מהציבור אוכל!

הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל בענין מתן זריקות לעופות ומה עושה הרבנות?

"בחוץ לארץ או בארץ ישראל לפני חמשים (50) שנה לא היו מזריקים, לא היו זריקות, לא היה חשש: לא על הריאות שיהיה בהם חור ולא חלילה על צומת הגידים הדלקת ריאות סרטן הריאות.

לא פעם זה נגרם מבעיות מסוימות שיש גם במזג האויר, כל הדברים האלה לא היה בתימן, בתימן מזג האויר היה חם ויבש, שם לא היה דלקת ריאות ולא המרעין בישין האחרים,

ולכן אתה לא יכול להגיד: 'יש מנהג והמנהג היה שלא בודקים'

אחד מגדולי דורנו הגאון ר' מאיר מאזוז ראש ישיבת כסא רחמים הוא כתב תשובה בדבר הזה והוא מתיר והוא אומר: 'המנהג בג'רבא שלא היו בודקים את הריאות'

אני מסכים אתו, שמה לא היה צריך לבדוק, גם בג'רבא מזג האויר חם ושמה לא היו מזריקים ולכן לא היה צורך לבדוק,

היום בארץ אם מזריקים זריקה – אולי קרעו את צומת הגידים! יש לך ריעותא ויש לא רק 'מיעוט המצוי' פעמים רבות!! המשלוח שמגיע למשחטה שמונים אחוז (80%) – מזה יוצא טרף!! עד כדי כך.

מה הוא יעשה? הביא משאית שלמה! מה, הוא יזרוק אותה לים?! לא! מיד הוא מטלפן מזמין 'צוות מהרבנות' הצוות של הרבנות [9] הם לא בודקים את הריאות! קודם היה שמונים אחוז (80%) טרף! כשמגיעים הצוות של הרבנות שהם לא בודקים – מכניסים את הכל לשקיות שלהם שמה כתוב 'כשר למהדרין!'???!!!

איך זה נהיה כשר? קודם כל היה, לפני כן, לפני רבע שעה (15 דקות) בדקנו! ראינו!! שמונים אחוז (80%) טרף!!! איך אצלהם נהיה 'כשר למהדרין'?! – אין תשובה!

אבל, זו השיטה!! שכך עובדים לצערינו אצל הרבנות".

(עד כאן עדות מהרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל).

 

ה"מומחה" שבודק קורקבן ואומר שהיא "ריאה כשרה"

שוחט מאחיעזר סיפר:

שהיה בן אדם ששאל: "איך הולך פה השחיטה? מי פה אחראי?"

אמרו לו: "יש אחד (1) פה שהוא המבין הכי גדול, תגש אליו"

הלך וחיפש את 'המבין הגדול!' הוא לא היה בעמדה, לא היה בשום מקום, סתם, מסתובב…

מצא אותו ושאל: "אתה יכול לבדוק לי את הריאה הזאת?"

בדק

אמר לו: "כשר"

ומה הוא נתן לו לבדוק?

קורקבן!…

הוא לא יודע מה זה ריאה!

מבינים עד איפה הקטסטרופה?!

עכשיו תגידו: "זה סיפורים"… אז הנה לפנינו דוגמאות משו"ת לעה"א בין השוחטים!

הגאון הרב משה שטרנבוך שליט"א פוסק: שאין לאכול אלא משחיטת 'חבורה'[10]

הרב ברנדסדורפר, הרב נחום יברוב וכן הרב נתן גשטטנר זצ"ל (בספרו שו"ת להורות נתן חלק ג סימן לט) – כולם אומרים אותו דבר. אלה פוסקי הלכות בנושאי השחיטה וכל אחד טעמו ונמוקו עמו.

מסביר הרב שטרנבוך:

"עיקר הבעיה בבדיקות שעושים היום היא שבהרבה משחטות מונח העוף על סרט נע והבודק לחוץ מאד לבדוק אותו במינימום של זמן, דבר זה אינו מאפשר בדיקה יסודית ודיקנית המצריכה זמן וריכוז אופטימאלי, מלבד מה שצריך בודקים מומחים, שמכירים במשמוש כל חסרון מבחוץ או מבפנים, העלול להטריפו…

'המשכיל בוחר – בטוח מכל נזק!'

וראוי לכל אחד לזכור את דבריו של הריב"ש שם כתב: "אפילו בעסק העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח ומשומר מכל נזק ומכשול[11] ואפילו בחשש רחוק, עאכו"כ שיש לנו לעשות כן בדרכי תורה ומצוות שהם כבשונו של עולם והיאך נניח הדרך אשר דרכו בה רבותינו הקדושים?!" (מובא בבית יוסף אורח חיים סימן תרצ').

 

וראוים הדברים ונכונים לנידון שלנו, שלא לקנות העופות העוברים על סרט נע במהירות שמצוי בהם טרפות, בגלל שהמחיר יותר בזול?! ולא זה דרך אבותינו מדור דור. וראוי לסדר שחיטה מיוחדת, שבכל עוף ועוף יבדק צומת הגידין והריאות וגם הדקין ואז יהיו באמת 'למהדרין' ובלי שום חשש ואפילו שהם ביוקר יותר, כדאי הדבר".

הנ"ל מדובר ביראי שמים, זאת אומרת שהסוחר והיבואן הם כאלה, מה שלא נמצא כמעט! שסוחר ירא שמים יפקיר את הכל ויאמר: "תעשו מה שאתם רוצים!" -? זה קשה מאד! קשה מאד למצוא כזה סוחר שירשה ויסכים לשים השגחה על השגחה. כי זו תעשיה! והם לא יוותרו על רווחיהם!!

 

מעיד הרב שטרנבוך: "ואני מוסיף עוד, שיש לדעת שבמשחטות שממהרים להספיק לשחוט אלפי עופות ביום אחד, קל מאד להיכשל בבדיקת הסכין ואז – הבשר כנבלה"[12].

ובזה ידוו כל הדווים שבעוונותינו הרבים היום בשחיטה המזורזת השוחט ממהר לשחוט ובתוך שעות ספורות שוחט מאות שוורים"

זאת אומרת המציאות כיום היא ששוחטים מאה ושלושים (130) ראשי בקר – בשעה (60 דקות)! כל חצי דקה (30 שניות) – שוחטים שור! עכשיו צריך באותו קצב גם לבדוק אותו ולעקוב אחריו ושלא יתערבב עם הטרפות ויש שמה גוים שעושים את רוב העבודה והמרחקים – הם גדולים מאד! עד שאין קשר עין ואם לא יהיה לך אנשים משלך שיעקבו אח"ז – תשכח מזה! אתה ודאי אוכל 'מעורב' – לא ירושלמי…

עיין משא חיים לרבנו חיים פלאג'י זצ"ל (דף כז') שכתב שהיו שוחטים המומחים בעיר איזמיר כמאה וחמשים (150) בהמות בשבוע!!!! ונודע כי רבנו חיים פלאג'י כתב הרבה בספריו בחומרת השחיטה, השוחטים ואכילת הבשר ועיין גם בדברי הרב נתן גשטטנר (בספרו שו"ת להורות נתן חלק ג סימן לט).

 

ועוד אומר הרב שטרנבוך: "והבודק ממהר ואינו בודק ומכשיל הציבור לאכול בלי בדיקה… אמנם היום במקומות ששוחטים מהר ומוכרים 'גלאט' ולא ידעו ולא יבינו שאין הכונה רק לענין סירכא, רק 'גלאט' היינו כמשמעו"…[13]

זאת אומרת 'גלאט' צריך שיהיה 'חָלָק' מכל הבחינות וצריכים לעבור את כל השלבים מתחילה ועד סוף!

הרב שטרנבוך: "ומצוי, שמיד בתחילת השחיטה, הבהמה מתחילה לפרכס והשוחט בורח! מבלי שיספיק לבדוק היטב אם רוב הסימנים אם הם שחוטין".

שוחט, אחרי ששחט את הבהמה, צריך להכניס את האצבעות ולבדוק ששני (2) הסימנים; הקנה והוושט – נשחטו. לכתחילה צריך כל הסימנים אבל אם שחט רוב סימנים גם כן כשר. איך יודעים? צריכים להכניס את האצבע ולבדוק. יש מצבים שלא מכניסים את האצבע בגלל שאחרי ששוחטים מרימים את הבהמה למעלה והרגלים שלה קשורות למעלה והראש שלה למטה משתולל וכשהיא מפרכסת היא קורעת את שאר הסימנים, זאת אומרת מה שלא נשחט, היא קורעת מהתנועות שלה! גם אם יבדקו אח"ז – זה לאו דוקא מהשחיטה, אז ממילא אין ראיה! והדין הוא: שאם לא בדקו – זה נבלה! אפילו אם שחטו כראוי ורק לא בדקו (הבעיה מצויה גם בעופות).

 

ומעיד הרב שטרנבוך: שהוא ראה דברים כאלה למכביר! שהשוחטים בורחים ולא בודקים את הסימנים…!

מסכם הרב שטרנבוך: "רק סומכים שחתכו טוב וברווח ולמבואר לעיל זה לא מספיק ומכשילים את הציבור במאכלות אסורות". את זה הוא מביא בתשובות והנהגות חלק ב' יורה דעה סימן שסא'.

"ודע, שכיום שהשחיטה היא בסיטונאות, כך ששוחטים רבבות עופות כל יום וכן בבהמות שוחטים כמויות, אם כן חיבין לתת לשוחט או לבודק כמה וכמה פעמים ביום (הפסקות) וכן שלא לעבוד יותר מדי שעות, כדי שלא יהא עייף בשעת מלאכתו ועלול הוא שלא בכוונה להתיר שחיטה או בדיקה שלא כדין ומאכיל בזה טרפות בישראל!"

 

סיפרו לנו שוחטים, שלא רק שהם עבדו משמרת אחת (1) – שזה קטסטרופה! אלא חיבו אותם לעבוד עוד משמרת!! איזה לחץ! איזה רעש! מה הולך שמה…!

עיין דרכי תשובה (בשם ספר תואר משה) שחובה לנוח אחרי עשרים (20) עופות בערב יום כיפור בשחיטת הכפרות,

וכתב הרב ישכיל עבדי שבזמנינו יש כל יום דין 'ערב יום כיפור' מחמת ריבוי השחיטה! (חלק ז' יורה דעה א).

 

הרב שטרנבוך: "ואביא כאן לשון הטהור של גאון ישראל בעל הפרדס בתשובותיו (והגר"א, הגאון מווילנה בהסכמה כותב עליו ש:'הרב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה׳ צְבָקוֹת' (חגיגה טו:)) וזה לשונו: "בעונותינו הרבים בדור הזה אֶחָד מֵאֶלֶף (1-1,000) מָצָאתִי שיהיה לו הרגשה שלמה"

"אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי" (קהלת ז כח) – שיש לו הרגשה שלמה!"

מה זה "הרגשה שלמה"?

כדי שהשוחט יוכל לשחוט הוא צריך להרגיש אם יש פגימה, בשביל להרגיש פגימה אתה צריך להיות בעל הרגש, צריך שתהיה לך עדינות ביד, כוונת הלב, יראת שמים, בתנאים האופטימליים – רק ככה אתה יכול. בפינה, בצד, בלי לחץ, בלי זמן, בלי סטופר, בלי בעל הבית על הראש ושיש לך הרגש, אם אין לך הרגש לא יועיל לך שום דבר! איך תבדוק?!

ואפילו האדם הכי צדיק וירא שמים אבל שיהיה בלי הרגשה שלמה ויבדוק – בדיקתו לא תהיה כהלכה!

ובפרט, אם אתה בודק ברטוב, הסכין רטובה ואחרי שחיטה היא שומנית, בגלל שהעוף הוא שומני וזה סותם את הפגימות הקטנות וממילא לא מרגיש אם תעבור עם היד ברטוב – זה יחליק לך ולא תרגיש!

ומי יש לו הרגשה שלמה?

באֶחָד מֵאֶלֶף (1-1,000) – הוא מצא!

 

לקנות את ההרגש צריך שנים של עבודה! אי אפשר שאדם ירגיש ובלחץ וכשעומדים לך על הראש ולכן לא מחפשים פגימות, אלא אדרבה! מחפשים שלא יהיו פגימות, לכן לא בודקים ביבש, בשביל שזה יעבור!

היום יש כאלה שמשתמשים עם הסכין שמעבירים אותה על סבון ואז ממילא הכל נסתם! זאת אומרת יש כל מיני פטנטים – בשביל להכשיר את הנבלות והטרפות עם כל התירוצים המתאימים…

 

אומר במפורש! בעל הפרדס: ש"אֶחָד מֵאֶלֶף (1-1,000) מָצָאתִי שהיתה לו הרגשה שלמה! ובגליל כאן, איני נותן קבלה אלא לאֶחָד מֵאֶלֶף! (1-1,000)"

זאת אומרת אם באים אליו אלף שוחטים למבחן שיתן להם 'קבלה' דהיינו; אישור לשחוט,

הוא אומר: "רק לאחד מאלף" זה הממוצע שהוא היה נותן אישור.

היום, 'אין לך עבודה?[14] בוא, ניקח אותך לשחיטה אתה בא? בוא, משלמים שבע עשרה, תשע עשרה (17-19) אגורות תלוי לפי איזה מקום… בוא'

לא יודע דינים, לא הלכות, לא יראת שמים, שום דבר! גורנישט מיט גורנישט.

ועוד אומר בעל הפרדס: אבל צריך גם שיהיה "ירא שמים ביותר! ואומן גדול וביודעי ומכירי ואף גם זה לולי שהשוחטים מובהקים קא סמיכנא שמעידים עליו, הוי קרוב לודאי שלא היה ביכולתו לעמוד על פי הרגשתו".

 

בעל הפרדס: "וגם זה, איני נותן רשות, אלא לשנה אחת (365 יום), כי 'אַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ' אמרו חז"ל (אבות ב ד) וכ"ש לאחרים!

וכמו שאמר הראב"ד ז"ל וזה לשונו: "אף שאמר רבי יוחנן: שמפני כבוד הבריות צריך להראות סכינו לחכם, אבל כיון שיש בו תועלת גדולה, שהרי בדיקת סכין צריכה דקדוק ביותר ומי כהחכם יודע להזהר?

אין ראוי לחכמים למחול על כבודם בדבר הזה אשר לא כדת, שאין משגיחים על תקנת הדור!"

זאת אומרת צריכים להראות סכין לחכם,

 

[וראה את החרם של מרן על זה! שהביאו הדרכי תשובה והרב ארץ חיים:

הרב חיים סתהון זצ"ל בספרו ארץ חיים חלק יורה דעה, יח' סי"ז כתב וזה לשונו: "והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין וכו', כתב הדרכי תשובה לקמן סי' צט' סק"ל משם ספר דעת תורה שמצא כתב ישן על קלף וחתומים עליו מרן בית יוסף ועוד מאה (100) רבנים זלה"ה שתיקנו: שבכל עיר שיש בה שני (2) שוחטים לא יבדוק אחד (1) מהם את הסכין או את הריאה מבלעדי השני. ונעשה בגזירת נח"ש (נידוי, חרם שמתא) עי"ש ועי' פרי האדמה ח"ג פ"א מהלכות שחיטה"].

 

והיום – לא עושים את זה! אף אחד (1) לא עושה את זה.

למה?

דבר ראשון – החכמים לא שוחטים, משום שהם צריכים לבדוק כמו שצריך ולעמוד על כך שהדור יהיה מתוקן.

אבל אם הם לא עומדים על כך, הם בעצם 'מוחלים' ואומרים; 'לא צריך, אני סומך על שוחט פלוני' – והם עוברים על תקנת הדור והדור הזה יוצא מקולקל! ומטומטם בטומאת נבלות וטרפות.

 

בעל הפרדס: "וגם כל העם כולו ראשים וחֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם – וגדול המכשול! מכל מקום ומאחר שכל החכמים אין מקפידים על זה, אין מעבירין את הטבח (השוחט) שאינו מראה סכין לחכם (והוא נשאר בתפקידו)

אבל דורות הראשונים אמרו: 'האי טבחא דלא סר סכינא (סכינו) קמיה חכם – משמתינן ליה'" [דהיינו מנדים אותו!] (חולין יח.).

בדורות האלה אם לא הראה סכינו לחכם לא מעבירים אותו מתפקידו, אבל בדורות הקודמים – היו משמתין אותו, מעבירים אותו מתפקידו ומרחיקים אותו מן הציבור.

בעל הפרדס: "ואע"ג דלית לן בדורות הללו 'חכם', אע"פ כן בענין זה שרי להחמיר: לא לאכול משום שוחט אלא אם סר סכינא קמיה" (רק אם הראה את סכינו לחכם!)

בעל הפרדס: "ונהגו כן כל הקדמונים וכן אני נוהג והדברים מבהילים עד כמה יש לזהר בבדיקת הסכין".

  • מתוך הרב שטרנבוך בתשובות והנהגות חלק א' יורה דעה סימן תח'.

הרב בְּרַנְדְסְדוֹרְפֶר פוסק על בעיות השחיטה באופן תעשיתי [15]

הרב בְּרַנְדְסְדוֹרְפֶר והחכמים שנז"ל – הם מראשי וגדולי הבד"ץ 'העדה החרדית' בירושלים!

"והדבר ברור, כי לא זאת הוא עיקר טענתם, רק מחמת מהירות השחיטה הוא דנגעו בה והיא היא סיבת הדבר מקלקול השחיטה אשר בעוכרנו. וכ"ש לשחוט בסילוק הנוצות לצדדין, שיתארך השחיטה יותר מחמת זה, בוודאי שאין זה מטרתם. כל עיקר טענתם זה אינו אלא לסמיות עינים, כאילו לתקן הם באים. ולא באו אלא לסכן ולהכשיל את עם בנ"י הקדושים, בחשש נבלה ומאכלי פיגול[16].

 

רבנו יונה מגירונדי זצוק"ל: "אין הרבה שיש להם יראת שמים בכלל – ואפילו שהם מומחים!"

רבנו יונה מגירונדי אומר: "רבים מן המומחים רחקו לבם מיראת חטא ואשר איננו ירא – לבו לא יבין לדקדק לבדיקת הסכין, כי צריך לכוון את לבו במאד מאד בבדיקתו" (שערי תשובה שער ג אות צו),

יש בשחיטה גם צורך להסיר נוצות שיש בעופות ובבהמות צריך לגלח את צווארם – אם רוצים שלא לפגום את הסכינים. אבל אם שוחטים על הנוצות, בסכינים של ימינו שהן מאד דקות[17], הן נפגמות מהנוצה. גרגיר חול – עושה שריטה! גרגיר חול אם נמצא בתוך השערות – הוא יכול לפגום את הסכין!

[ובוודאי שיש לוודא שלא תהיה צרירות דם ע"י שתולשים ומסירים את הנוצות].

 

מה זה גרגיר חול?

זה זכוכית!

אם לוחצים ויש גרגיר חול – הסכין יכולה להפגם, לא צריך להגיע למפרקת.

עכשיו כשיש עופות רזים, אז אין הרבה בשר בין שני (2) הסימנים עד למפרקת ובכל שחיטה – בפרט אם היא בחיפזון – ודאי שהסכין פוגעת במפרקת אחר מפרקת – והיא נפגמת.

אם כן, איך בכלל ממשיכים לשחוט אם הכל סמיות עינים – והכל שקר? בשביל למכור רק לגוים?!

אלא, השאלה היא: איך בכלל ממשיכים לאכול דבר כזה?!..

 

כל זה עוד בלי בעית הריאות שהעידו הרב עובדיה (לעיל עמ' 15) והרב עמאר (עמ' 16)…, אנחנו עוד בהתחלה בסכין והסכין זה דאוריתא![18]

ויש עוד עשרות בעיות בשחיטה! ובכשרות השוחטים!!

זאת אומרת אם יש רק חשש! חשש, לא ודאי, אלא חשש שהסכינים לא טובות, או שאנשים לא יראים, או שאין להם חוש מישוש – אסור לאכול!

למה?

כל ספק דאוריתא – לחומרא! אי אפשר לאכול. כמו בדבר שהוא ספק רעל – תאכל?! – ודאי שלא! (ראה לעיל בהקדמה דברי הרמח"ל, עמ' 8).

הבעיה הזאת חמורה ביותר! רק בשחיטה קטנה – יש סיכוי ואולי, בתנאי; שיעמדו השוחטים והבודקים וכו' בכל הקריטריונים שכתובים בהלכה! – והם הרבה! הרבה מאד!!

ואם שוחט לא יודע צורת שמעתתא ולא יודע ללמוד בכלל – אסור לו לשחוט!

 

ועיין רוח חיים פלאג'י (תחילת יורה דעה) ומרן הבית יוסף (סימן א') שיש לשוחט לדעת כמה פרקים מהתלמוד ולהיות בקי בתנ"ך ועיין דרכי תשובה.

ואם הוא לא חוזר על תלמודו כל שלושים (30) יום – הוא לא יכול לשחוט!

ואם תשאל אותו שאלות – תראה שהוא עם הארץ בהרבה תחומים שהוא מתעסק בהם – ואתה סומך עליו?![19]

אז שוב: איך אפשר לאכול???

אתה אוכל נבלות וטרפות!! נכון שהוא ישלם על זה גיהנם וכל העונשים שיש על כל כזית נבלה וטְרֵפָה – הוא ישלם על כל מי שהאכיל! אבל אתה גם אכלת, אתה גם טמא עכשיו, אתה וכל הסירקולציה של הדם שלך – עשוים מנבלה וטְרֵפָה! ואתה מטומטם! לפי התורה: אתה מטומטם! התורה קוראת לך: 'מטומטם!' – "וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא מג) – 'אַל תִּקְרֵי ״וְנִטְמֵאתֶם״ אֶלָּא: ״וְנִטַּמְטֵם״' (יומא לט.) ואתה לא יכול לצאת מהגיהנם לפני שתתקן את זה – אז מה מועיל לך להמשיך לאכול?!

הגאון רבי נחום יברוב מעיד: עמי ארצות בבדיקת הריאות.

אומר כך: "מכאן תוכחה מגולה למנהג הרע שנשתרש בזמנינו במשחטות של העופות, שבודקי הריאות אינם יודעים מאומה מהלכות טרפות וכשבא לפניהם ריאה עם רעותא הם מורים בעצמם אם היא כשרה או טְרֵפָה"

זאת אומרת הם בעצמם אומרים אם זה כשר או טרף, לא שואלים לחכם, אלא הם בעצמם!

הרב נחום יברוב: "וראיתי מעשיהם – ונבהלתי! כי הם מכשירים את האסור ומטריפים את המותר. ומי שנוהג כן ודאי שאיסור טְרֵפָה קל בעיניו ואין ראוי לאכול גם את מה שהוא מכשיר למהדרין" (!)[20].

 

קצת מדיני שחיטה

א') בדיקת הסכין נעשית ברטוב ובתוספת שומן שנשאר מהשחיטה ובאשר לזאת אין הפגימות שבסכין נרגשות ומובא בפוסקים שבדיקת הסכין צריכה להיות ביבש! עיין פתחי תשובה (יורה דעה סימן יח' סעיף קטן ה') וזה לשונו: "גם יקנח הסכין שלא יהא בו שום לחלוחית" עכ"ל.

ועוד ע"ש בש"ך סעיף קטן יד'.

 

ב') בדיקת הסכין נעשית ע"י השוחט עצמו ולא ע"י בודק אחר ומובא בפוסקים שאין השוחט רשאי לבדוק, מפני שידיו כבידות מפעולות השחיטה!

עיין בספר בית דוד סוף סימן א'.

 

ג') בדיקת הסכין נעשית במהירות! מפאת הצורך לספק ליבואנים ולחנויות. ובחוסר שימת לב, מפני הרעש שיש במקום השחיטה. מה שאין כן לפי דרישות ההלכה שצריך שתהיה הבדיקה בכוונת הלב. וזה לשון השלחן ערוך: "והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין, הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים, שלוש (2-3) – ולא ירגיש בפגימה דקה ואחר כך ימצאנה (פעם 4)! כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש – כפי כוונת הלב"[21].

 

זאת אומרת אדם יכול לבדוק את הסכין שלוש (3) פעמים ברצינות – ולא ירגיש ובפעם הרביעית (4) – ירגיש! סבלנות כזו? אינה מצויה! אם תראו ראשי בד"צים איך הם בודקים, תבהלו! הם עושים בדיקה אחת וחצי (1.5), לא שש (6) הלוך ושוב על שלוש (3) רוחות; אלא אחת וחצי (1.5)[22].

ועפ"י ההלכה עלול אדם לבדוק שלוש (3) פעמים כמו שצריך! שש (6) בדיקות (כל בדיקה זה הולכה והובאה) שמונה עשרה (18) ביחד – ולא ירגיש ובבדיקה האחרונה – תמצאנה!

מה ההבדל? מה קרה בשלוש (3) הראשונות לא הרגיש וברביעית הרגיש?

פוסק רבנו יונה וכך פסק השלחן ערוך: "כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש – כפי כוונת הלב" זאת אומרת האם אתה מתכוון למצוא או לא?!

לא! כפשוטו. האם אתה מכוון בבדיקה? או שמא דעתך מוסחת?! אינו ענין ללמצוא או לא, אם היה ירא שמים – ממילא היה פוסל כשצריך!

 

ד') גם הבד"צים המובחרים לא בודקים את כל אורך הסכין מכל הצדדים, כמבואר בפוסקים שצריך שתהיה הבדיקה על כל אורך הסכין משלוש (3) רוחותיה, דהיינו; בפנים של הסכין ובשני (2) צדדי הסכין, הלוך ושוב, פַּעמַיִם (2) בכל צד. ופשוט הדבר, שאם לא בודקים לפי ההלכה – אין הבדיקה נחשבת לכלום! שלחן ערוך סימן יח' סעיף ט' (דהיינו; שתים עשרה (12) בדיקות כדרשת חז"ל: "וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה" (שמואל-א יד לד) (חולין יז:).

ולאחר מכן בבדיקת הריאות, שכל הרוצה ליטול התפקיד של בדיקת הריאות נוטל – אף שאינו ראוי לכך! וכדברי הרב נחום יברוב שהבאנו לעיל: "וראיתי מעשיהם ונבהלתי כי הם מכשירים את האסור ומטריפים את המותר".

צרירות דם ומליחה

מצוי שיש בעוף שקונים צרירות דם ויש חלק מהמשחטות שלא פותחים את חלק הכנף ויש שלא חולקים את הגב ועושים כך בשביל שיראה העוף יפה ושלם. ומבואר בדברי הפוסקים: שצריך לפתוח ולהוריד את הצרירות דם, שאם לא כן – לא מועיל תהליך המליחה!

אז יש פותחים בצדדי הכנפים, יש מורידים את הקצה של הכנף לגמרי – שכל הדם יזרום החוצה ע"י המליחה.

וכל שמוצא בביתו עוד דם צרור מתחת לעור, חיב להעבירו, לגרדו להוציאו, אבל צריך למלוח מחדש! זאת אומרת זה לא פשוט, כי המליחה שעל גבי צרירות הדם – לא מועילה!

אז יש הרבה דינים, הרבה הלכות.

מסקנת בינים פשוטה: מי שרוצה להזהר ולהרוויח את החיים שלו – שלא יאכל בכלל בשר ועופות! בכלל!

ולכן היתה תקנה אצל הספרדים בשנת התקפז' ליצירה: שלא יביאו עופות לסעודת ברית מילה או חתונה – מחשש החטאת הרבים בטרפות!

(וכמו שהעיד רבנו חיים פלאג'י בספר משא חיים ובכף החיים סימן כד).

 

הרה"ג הרב יעקב יוסף זצ"ל – האם אפשר לאכול באולמות אירועים?

המשגיח:

"אולם שמחות, אני הולך לשם

אומר לי האבא של החתן: 'יש לנו משגיח! מהבוקר עד הלילה המשגיח הזה שם לב'

אני אומר למשגיח: 'אתה פה מהבוקר?'

  • 'כן'

אומר לי: 'כל מה שנכנס – רק בשר חָלָק! הכל הכשר הבד"ץ הכל בסדר'

אני שואל אותו: 'הגעלת את הכלים? הרי אתמול בשלו כאן 'כשר!'

אז הוא עונה לי בשאלה: 'מה, זה פסח?! צריך להגעיל?'

  • הוא עם הארץ! האדם הזה הוא קורא לעצמו 'משגיח' על מי הוא משגיח? אני לא יודע! אולי הוא משגיח על הזבובים

אבל במציאות: אם אתמול היה שמה או מהבשר הכשר הקפוא, או מהעופות האלה שתארנו – צריך להגעיל! אם הוא לא מגעיל – האוכל אסור!!

הרשב"א כותב: אדם שמבשל בכלי כזה בלי הגעלה דינו כדין 'מבטל איסור'[23] ולכן גם המרק ירקות, סלט חצילים, סלט מיונז – גם הם נאסרו באכילה! וממילא אם הם נאסרו באכילה – מי שיברך על זה הברכה היא ברכה לבטלה!![24]

החֵלֶב בבשר הכשר – הודאת הרבנות הראשית:

שמה ('מהדרין') – אין שמה חשש של דם[25], מיד אחרי השחיטה במקום שורים את זה במים, מולחים, עושים את הכל!

לעומת זה ה'כשר' – כמו שאמרתי: גם לא מנוקר!! וגם לא מלוח!! הם לא מולחים את זה שמה, אז מי אמר לך שעשו את כל הדברים האלה בכל השנה כולה?! אם לא עשו את זה – הכלים הם: 'בחזקת טרף!!!'

ולכן אדם לא צריך להתפתות שיש איזה 'חזן דגול' / 'חזן מפואר' – כל הכבוד לחזנים! אנחנו אוהבים מאוד לשמוע את החזנים; גם ב'בקשות' וגם במקומות האחרים, אבל זה לא מתיר עדין לאכול חֵלֶב!!! בשביל לשמוע איזה 'חזן מפואר' באיזה שבת או באיזה חג….

אלה הדברים! ואני לא קורא לכם את זה מתוך ספר של הבד"ץ 'עדה החרדית' – זה של 'הרבנות הראשית' – זה הספר שלהם! הם כל שנה חוזרים על הדבר הזה!! יש משנת תשס' (2000) כאן זה תשסה' (2005) אני תריסר (12) שנים מקבל את החוברות האלה!!! וכל שנה זה חוזר על עצמו הדברים האלה.

אתה מטלפן להם אתה שואל, הם אומרים לך: 'כן! נכון!!'

אנחנו טלפנו להם: 'האם זה נכון?'

  • 'כן הסעיף הזה נכון! לפעמים יש חֵלֶב!!'

הם 'מודים על האמת'…

עכשיו, מי יכול לדעת: אם במלון הזה נכנס פעם חֵלֶב עם ה'כשר' הזה או לא נכנס?! אתה נמצא שמה שלוש מאות ששים וחמשה (365) ימים בשנה?! – אתה לא נמצא! אז אם כן יש בעיה גם עם הכלים –

ולכן המילה הזאת שאומרים: 'אני מביא משגיח!'

– המילה הזו אין לה שום תוכן! זה סתם דברים בטלים!! איך אומרים בערבית: כַּלַאם פַאדִי!…

ולכן כל אדם שרוצה ללכת לאכול במסעדה, רוצה… מותר לאכול מותר להנות מהחיים: "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים יב כ) אנחנו לא אוסרים לאכול בשר, אדרבה! בחג יש מצוה לאכול בשר – בתנאי: שאת הבשר הזה יבשלו בסירים כשרים! עם ישראל לא היה להם כלים כשרים בחג השבועות, לכן אכלו אז מאכלי גבינה, אנחנו עושים עד היום זכר לזה אוכלים 'מאכלי גבינה' בחג השבועות, אז יכול להיות שאותו אדם שלא היתה לו ברירה ונקלע למלון כזה – אולי יצטרך לאכול מאכלי גבינה בתוך חג השבועות. הוא רוצה לאכול בשר? – שישאר בבית! בבית ב"ה אתה יודע: הכל בסדר תמיד היה בשר 'חָלָק', אתנו אין לנו את הספקות, את הבעיות, אנחנו ב"ה כל השנה זהירים!!!

אבל בתי מלון, אולם שמחות, מסעדות וכיוצא בהם בכל מקום שמכניסים את ה'כשר' – יש את הבעיות האלה!!

נניח שוטר שיבוא יגיד לך: 'עכשיו במשטרה מבשלים לנו ואני הייתי במטבח, ראיתי שהכל בסדר! לא היה גוי ולא היה נוצרי ולא היה שום דבר, לא היה 'בישולי גוים'?

אבל תגיד לו: 'הבשר מה הוא? הבשר 'כשר' בשר שקוראים לו: 'כשר' – ויש בו גם חֵלֶב!! אז איך אתה יכול מאותו האוכל!? איך השוטר יכול לאכול שם באותה תחנת המשטרה?! וכן על זה הדרך…

כמעט בכל הארץ מכניסים את הבשר הזה שנקרא בשם: 'בשר כשר' אבל למעשה הוא לא כשר!!! בגלל התערובת החֵלֶב שיש בו.

לכן אנחנו הזהרנו פעמים רבות!!! אמרנו את הדברים, אבל לצערנו הרבה אנשים; או שהם מתנהגים כמו פתי, או שבאמת הם פתי, אבל לפחות אנחנו חיבים להוכיח אותם! קראנו בפרשה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט יז) את חובתנו – אנחנו חיבים לעשות, להסביר להם בלשון יפה לאותם האנשים.

וזה לא משנה לי אם הפרסומת היא; בעיתון דתי, בעיתון חרדי, ברדיו חרדי, אם בגלל שהיתה בפרסומת ברדיו חרדי – אז החֵלֶב הפך להיות שומן!? החֵלֶב נהיה כשר למהדרין!? מה, בהבל פיהם הם ישנו את המציאות?! לא!

ולכן אדם לא צריך גם להתפעל מהמילה הזו: 'שמנו משגיח מיוחד!' – זה בלוף! המשגיח הזה אין בכוחו להגעיל את כל בית המלון ולהחליף את כל הצלחות – זה דברים בטלים!! אל תאמינו לאף אחד שהוא עשה את הדברים האלה!!

וממילא אדם ירא שמים – ישמור על נפשו! "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא מג) – המאכלות האסורות לא רק שמטמא את הנפש, דרשו חכמנו: 'וְנִטְמֵתֶם מלשון: טמטום! אח"כ יהיה המוח שלו יהיה מעפא'ן יהיה צריך לבחור אותו: שישב בממשלה, שיהיה חבר שלהם, לפי 'הכשרון' שלו שיהיה – תבין איפה הוא צריך לשבת – תשים אותו בקבינט…:)

 

(ע"כ עדותו של הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל)

חיוב להגעיל את הכלים!

את כל הכלים בבית – צריך להגעיל! כי גם אם תעשו בהם דברים אחרים – הם יטרפו!

ואם אתם רוצים באמת לאכול בשר ועוף פעם ב… אז העצה היחידה היא, לדאוג שתהיה שחיטת 'חבורה' קטנה שחבריה בקיאים באמת ויראי שמים ולא עושים בשביל כסף, אלא רק בשביל להציל את הקבוצה, את החבורה.

ככלל: יש לדעת כששוחטים בקר, אחרי שעקבת ושמת מעקב אחרי הבקר, בסיום המהלך יש 'ניקור'. ניקור זה חֵלֶב דאוריתא וחֵלֶב דרבנן. והמנקרים – משאירים חֵלֶב דאוריתא! לא מנקרים הכל! ומביאים מנקר משלנו אחרי המנקר שלהם, שמראה לנו ומסריטים: 'הנה, פה השאירו חֵלֶב דאוריתא, פה חֵלֶב דרבנן' ורואים בדיוק מה משאירים אחרי שחיטה – ואת זה אתם אוכלים!

זאת אומרת אם עברתם את שלב הסכינים בהצלחה – מחיאות כפים!

הריאות בסדר – מחיאות כפים!

בדקו את הכרס ובית הכוסות – מחיאות כפים!

עברתם הכל-הכל-הכל, הגעתם לניקור – 'אכלתם אותה!' חֵלֶב דאוריתא – זה כרת! שקול כאילו אכלת ביום הכיפורים.

למה?

זה תעשיה! הם רוצים: 'לגמור', כל מי שגמר את החלק שלו – עף הביתה! לא מענין אותו מה קרה אחר כך…

 

ומי שנשאר לְסַיֵּם את העבודות?

זה גוים! לא יהודים.

והמנקרים ברוב המשחטות – גוים!

כי סומכים עליהם…

וכי זה בעיה לגוי לעשות אותו דבר בכולם?

– כן, אבל הוא גוי! אכפת לו אם הוא דיק או לא דיק – מה אכפת לו?

הרי אם ימצאו חֵלֶב כשעורה שהשאיר מנקר או שוחט – מעבירים אותו! פעם היו מלקין אותו!

והיום – הכל אפשר, 'הכל מֻתָּרִים לָכֶם, הכל שְׁרוּיִם לָכֶם…'

תשאלו רבנים, יגידו לכם: "הכל בסדר, הכל בסדר…"

זה בסדר?! איך יכול להיות "הכל בסדר" -? "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים"?! (ישעיה ס כא) אז אם כולם צַדִּיקִים, למה צריך כל כך הרבה בד"צים? כולם יסמכו על צדיק אחד (1) – וגמרנו!

אבל כל 'צדיק' רוצה להרויח ויש תחרות והתחרות מביאה למכשלות…

ויש עוד הרבה דברים, אין פה ביטול בששים (60), אין ביטול חד (1) בתרי (2) כפי שיבואר.

ביטול חד (1) בתרי (2) וביטול בששים (60)

יש כאלה ליצנים שרוצים להגיד: 'שיש ביטול חד בתרי';

אם יש לך חתיכת בקר שהוא כשר מאה אחוז (100%) ועוד חתיכה כשר מאה אחוז (100%) וחתיכה אחת (1) של איסור מאה אחוז (100%).

אז יש לך שתים; (2) אחת (1) של היתר ואחת (1) של איסור ונתערבבו ואתה לא יודע מה, הדין: שמותר לך לאכול, למה? 1, 1.

זה נקרא 'ביטול חד בתרי' זאת אומרת הרוב הוא מותר,

כמו שיש ביטול בששים (60); שאם נכנס איסור לתוך תבשיל – אם יש ששים (60) כנגדו; מתבטל האיסור. אז יש גם ביטול 'חד בתרי'.

אבל זה לא שייך בעופות, כי כששחטת, כל עוף הוא ספק, עד שיבדקו את הסכין [ובינתים העופות ממשיכים בליין ונאספים!]; אם הסכין כשרה – כולם מותרים, אם הסכין פגומה – כולם אסורים! אז איזה ביטול יש?

אין ביטול!

רבנו החת"ם סופר זצוק"ל על השטן שיושב בכסא בעל שלוש (3) רגלים

החת"ם סופר כבר גילה, לפני מאתים (200) שנה: "שיצה"ר, הוּא שָׂטָן[26] הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת (ב"ב טז.) אין לו כח עכשיו לתפוס כל יהודי בנפרד… אז מה הוא עשה?

הוא תפס שלושה (3);

  • את השוחטים, את הסופרים ואת החזנים – ואותם הוא מפיל.

ממילא, אם השוחטים "מחפפים" – חלק משמעותי מעם ישראל אוכלים נבלות וטרפות!

ואז כל הבתים שלהם נבלות וטרפות, לא יעזור,

מה שיאכלו – הכל טרף! ממילא הם מטומטמים,

לא יהיה להם רגשות של קדושה,

לא יבינו למה הם לא נמשכים לקדושה,

למה הם לא רצים למצוות, למה לכסף – כן! לחומר – כן! ולקדושה – לא! למה? למה לכל דבר שבקדושה מתעכבים 'רגע, חכה רגע, תכף אני בא'

אבל אם יש משהו של חולין … ישר מזדרזים.

 

אוטם הלב הזה בא מהטמטום של המאכלות האסורות – לא נותן הרגשי קדושה לאדם.

 

הדבר השני (2): חזנים שלא ראוים, האוכלים נבלות וטרפות – אינם יכולים להיות שליחי ציבור;

אי אפשר להתפלל עם חזן אוכל נבלות וטרפות. צריך שביתו יהיה ריקן מעברות, אסור לו לעשות עברה אחת במזיד![27] ואדם שאוכל אפילו ספק, ספק נבלות – זה מומר![28] ספק נבלות – זה מומר! אם הוא לא בטוח שהוא אוכל נבלות, זה ספק – אבל אם אתה מעז לאכול את הספק – אתה מומר! לכן הוא לא יכול להיות שליח ציבור ולא עונים אחריו לא 'אמן' על ברכותיו[29] ולא על הקדיש ולא על הקדושה שלו – שום דבר.

 

וזה לשון קדשו של החת"ם סופר: "ואחד מרבותי הרב המופלג מו"ה מענדל לילג זצ"ל דיין ורב בבהמ"ד בפפד"מ רגיל על לשונו על דרך הלצה: המלך זקן וכסיל הידוע, בזקנותו ישיב לו על כסא של ג' (3) רגלים;

א' – חזנים – שיוליכו כל תפלות ישראל אל מחוץ למחנה כקדשים פסולין רח"ל!

ב' – השוחטים שיאכילו כל הקהילה נבלות וטרפות!!!

ג' – סופרי סת"ם שיופסלו כל תפילין ומזוזות על ידם ודי לו למלך זקן בזה – וה' ירחם!" (שו"ת אורח חיים סימן רה').

אז מה העצה?

מי שלא אוכל – יהיה הוא החזן, או יעשה מנין בנפרד, או יתפלל 'לחש' אבל לא יענה ב'חזרת שליח ציבור'. סתם קדיש מהאנשים כשרים – מותר לענות, אבל דין שליח ציבור שנפסק בשלחן ערוך (סימן נג) – לא עונים אחר ברכותיו – כי אינו ראוי להוציא אחרים ידי חובה בגלל חטאיו.

בעיה נוספת: אם הסופר כתב לך תפילין מזוזות או ספר תורה והוא אוכל נבלות וטרפות – הם פסולים! כך נפסק בשלחן ערוך!

זאת אומרת יש הרבה השלכות קשות! קשות מאד!!

יותר מזה! בעיות של קידושין, של גיטין! אדם כזה שאוכל נבלות וטרפות – פסול להיות עד ואם אתה לוקח אותו עד לקידושין או בגיטין – הכל פסול! זה בעיה רח"ל!

זה הנפילה של הדור הזה.

הרש"ל: שוחט העיר וסכינו הפגומה!

הרב הקדוש רבי שלמה לוריא, בים של שלמה מעיד: "ואני הגבר אשר ראיתי עני, פעם אחת הייתי בוועד ובקיבוץ חכמים ובא שוחט העיר וסכינו בידו והיה המעשה בערב יום כיפור [לשחוט בו כפרות] לקחתי הסכין מידו.

ושאלתי אותו: "אם הוא בדוק"

השיב: "יבדוק"

בדקתי בעצמי ומצאתי בה חגירת ציפורן"

[חגירת ציפורן – שהציפורן נכנסת בתוך פגימה],

אמרתי לו: "הסכין פגום"

חזר לקח הסכין מידי, בדק כהרגלו במהירות! ושחק בי, אמר: "כשר הוא ובדוק"

"חזרתי ולקחתי הסכין מידו ובדקתי ומצאתי בה פגימה כבראשונה. ומקצת אלופים גערו בי!"

 

זאת אומרת חכמים שנכחו שם גערו בו

[בים של שלמה רבי שלמה לוריא – גאון עולם! (המהרש"ל! – עיין שם הגדולים להחיד"א זצ"ל בשבחו ומעלתו) גערו בו!]

אמרו לו: "מה לך בנסתרות?"

והשבתי: "גלויות הן! כי לא בחינם כתב הרא"ש: "הרבה צריך ישוב הדעת ויראת ה' בבדיקת הסכין!"

עד שהיה לשם זקן אחד בעל הוראה, לקח הסכין מידנו, בדק אותו בנחת ומצא כמוני בה פגימה בחגירת הציפורן!!

ואמרתי: "אם כן משבח "אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ" (קהלת ד ב) שאמרו: "צריך הרבה ישוב הדעת ויראת ה' בבדיקת הסכין" לכן ראוי להזהיר השוחטים ולהקפיד עליהם בדבר הזה" (חולין פרק א' סימן טל').

תולדות יעקב יוסף: ירידת הדורות, עצת היצר ודין ש"ץ

הרב יעקב יוסף מפולנאה תלמיד הבעל שם טוב הקדוש, בספרו תולדות יעקב יוסף פרשת נשא, כותב: "וכאשר עֵינַי ראו ולא זר, מלחמה זו תמיד במי שרוצה להתקדש ולהיות פרוש, להתפלל במנין בפני עצמו[30] מאחר שאי אפשר להתפלל בציבור שעושים "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט יג) וכמה טעמים כיוצא בזה".

 

מי שאוכל נבלות וטרפות – לא יכול להיות שליח ציבור ואם הוא שליח ציבור – לא עונים אחריו לא קדיש ולא קדושה ולא אמנים. כי צריך להעלות שליח ציבור שביתו רֵיקָם מעברות כמו שנפסק בסימן נג' בשלחן ערוך וגם לא אוכל נבלות וטרפות. אם אתה מגיע למנין שיש שמה מי שכן אוכל, דהיינו; אוכל מכל הבד"צים – לא משנה איזה – אתה לא יכול להתפלל אתו את חזרת השליח ציבור, אלא אפשר להתפלל רק את תפילת ה'לחש', כי הוא לא ראוי. אז או שאתה תהיה 'שליח ציבור' אם אתה לא אוכל, או שאתה לא משיב ולא עונה בחזרת הש"ץ למי שאוכל נבלות וטרפות, או לחילופין ניתן להקים מנין חדש, העיקר שהשליח ציבור יהיה מי שלא אוכל נבלות וטרפות מהבד"צים.

 

ואומר התולדות יעקב יוסף: "ובענין אכילה – לא אכשר דרי (לא הוכשר הדור), שהכל שוחטים אפילו מי שאינו בקיא בהלכות שחיטה ואינו ירא שמים וזה נגד רבותינו הקדושים שהזהירו הפוסקים ראשונים ואחרונים: "שיהיה השוחט ירא את ה' מרבים" ובפרט בענין חוש מישוש והרגשת בדיקת הסכין שהוא לפי כוונתו ביראת הלב. וכמו שאמר רבנו יונה ובוודאי הפורש ממאכלי העולם "קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ" (ישעיה ד ג) כי הרבה אינן בקיאים בהלכות מליחה ושטיפה שהרבה דינים מסתעפין ממנו".

וזה בהתאם למה שהגמרא אומרת: 'עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר' (פסחים מט:) כי אינו רגיל בכל הדינים המתלווים לזה

(ועיין שבט מוסר פרק לו').

 

ומסיים התולדות יעקב יוסף: "ובזמננו היו כמה מוכיחים דורשים הלכות מליחה לנשים בפרטות ולא כן עתה ובודאי מי שרוצה להתקדש – לא יסב במסיבתן"

זאת אומרת אי אפשר לאכול בכל מקום, לא באולמות חתונות לא במלונות ולא במסיבות בבתים, בכל מקום, אי אפשר לאכול!

למה?

כי מאכילים נבלות וטרפות.

 

רבי חיים מצאנז על פרצות הדור!

"בעוונותינו הרבים! ראינו פרצות הדור ובכל שבוע ושבוע באים מכתבים מגלילותיכם, משוחט ובודק שאינם נוהגים כשורה"

ומסקנתו – חמורה ביותר!

"ולפי דעתי שזה בא מחמת שגדולי דורנו המה מרחמים ביותר ומחזקים בפלפולם את הראוי לרחק"

הנשמע כדבר הזה?

"לפי דעתי זה מחמת שגדולי דורנו מרחמים ביותר ומחזקים בפלפולם את הראוי לרחק"

את השוחטים שראוי לרחק – הם לא מרחקים! למה?

"מפני שהם לא רוצים לדחות שוחט ובודק, כי לילדים שלו שלא יהיה להם מה לאכול" כי אם אתה תגיד שהשוחט והבודק לא בסדר – אז אתה כרתת לו את הענף שממנו הוא מתפרנס, אז הם עושים פלפולים בשביל להשאיר אותו…

הוא אומר: "וטוב יותר לדחות שוחט ובודק אחד עם טַפַּיו – מלדחות כמה נפשות מישראל!" (דברי חיים יורה דעה סימן יג').

 

מילים פשוטות וכדורבנות מרבי חיים מצאנז הקדוש!

 

(ועיין יביע אומר חלק ה' יורה דעה סימן ג' שכתב כן בשם התורת יקותיאל בענין הטרפות).

 

הרב שלמה קלוגר זצוק"ל: בעזרת קשרים נופלים באיסורי נבלות וטרפות

הרב הקדוש רבי שלמה קלוגר זצוק"ל, אומר: "ולא כימים ראשונים אנחנו עתה בזמן הזה, שבימים ראשונים שהיו רוב העולם יראי ה' ומבקשי האמת, היה מקום להקל בשוחט ובודק ע"י תשובה וקבלת דיני חברות אפילו שיתכן שעושה כן שלא יקופח פרנסתו, מכל מקום היה מועיל כיון שהיה עליו מורא בשר ודם, אולי ימצאו עוד בו רעה ולא יבוא לו עזר להועיל".

 

זאת אומרת פעם השוחטים היו באמת יראי שמים ואכפתיים וכו' ואם מצאו אצל שוחט אחד משהו קטן, אז נתנו לו כל מיני תקנות וקבלת דיני חברות ותשובה ואז אפשר היה לסמוך, אפילו אם הוא עשה את התשובה רק בשביל שלא יפסיד את הפרנסה, אבל הוא ידע שעוד פעם אחת (1) – כבר לא יהיה לו צ'אנס (הזדמנות)!

 

"אבל עתה בעוונותינו הרבים פשעה הארץ רח"ל ה' הטוב יכפר, כל שוחט אפילו קל שבקלים מוצא לו עזרה ממשפחתו, או שאר אנשים אוהבי שקר שעומדים לימינו[31] ועל כן אין לשוחט והבודק מורא בשר ודם כי הוא בבטחון תמיד שכמה דרכים ימצא לו עזרה. לכן בזמן הזה צריכים לראות שיהיה שוחט ובודק ירא ה' מרבים יותר ממה שהיה לפנינו ובאיזה דבר קל שימצאו עליו יהיה מה שיהיה צריך לדחות אותו מהאומנות[32] ומה שחוששים לאשתו ובניו שתלוים בו, יש יותר לחשוש לאנשים שיאכלו משחיטתו אנשים נשים וטף שיכשלו באכילת איסור ומה לנו לאשה ובנים התלוים בו?! הנה את הדמים – מידו יבקשו, שהיה לו להיות ירא שמים ולעשות כמשפט התורה – וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם!" (טוב טעם ודעת, תליתאי סימן לג').

 

זאת אומרת מאז ומתמיד המצב היה חמור ביותר!

 

(ועיין באורך בספרו של הרב גרינוואלד זצ"ל על השחיטה השוחט והשחיטה בספרות הרבנית).

 

ומדובר שלא היה תעשיה, אלא כמו ששחטו לפני ארבעים (40) שנה: הולכים לשוחט עם העוף והיינו תולשים את הנוצות ומכשירים בבית עם מלח, הכל היו עושים לבד וזה היה באיטיות רבה והרבנים הנ"ל מדברים על מכשולים בשוחטים כאלה! אז בתעשיה של ימינו, מי בכלל מדבר על מכשולים?! מיליון (1,000,000) ביום! ועוד מיליון (1,000,000) למחרת! וכן כל יום מיליון (1,000,000)! ואף אחד (1) לא מדבר על מכשולים…![33]

רבנו השל"ה הקדוש זצוק"ל: אין להאמין לשוחטים אפילו יראי שמים.

השל"ה הקדוש כותב: "ואני הגבר, מיום היותי לאיש, נצטערתי על דבר זה! מה שאוכלים בשר מכל אשר יביאו, מישובי העיר ואגפיה, אף כי נתמנה שם שוחט שקבלוהו בני הישוב ההוא, מכל מקום לפעמים מקבלין לשוחט "מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (בראשית ו ב) אפילו שאינו מופלג בחסידות ואומנות יתירה. ואף בעיר גדולה שהיא עיר ואם בישראל, ראוי לכל ירא וחרד לדבר על לב האב בית דין,

לדרוש ולחקור: 'איך הוא הסכין של השוחט של העיר?'

– אפילו אם הוא ירא שמים! כי נוסף על ירא שמים, צריך אומנות יתירה.

 

ואני ראיתי אחד מן הפרושים שלא אכל בשר, אם לא כששחט הוא בעצמו והיה בא ל"עִיר גְּדוֹלָה לֵא-לֹקִים" (יונה ג ג) המתנהגת בחסידות ובקדושה,

ודברו עמו אנשי העיר: "למה אתה לא אוכל הבשר ששחט השוחט המומחה?".

לרוב הפצרתם, לקח את הסכין מן השוחט ובדק אותו.

ואמר לשוחט: "תאמר לי, איך אתה מחזיק הסכין?".

אמר לו השוחט: "הוא כשר".

אמר לשוחט: "בדוק אותו שנית (2)".

ובדק אותו שנית, אמר: "הוא כשר".

אחר כך הראה הוא לחכמים ואמר: "תראו כאן יש פגימה!"

וכדבריו כן היה ותמהו חכמי העיר.

"ראו עד היכן הדבר מגיע, כי צריך להיות מופלג ביראת שמים! ומופלג בהבנת הבדיקה! ולא לחנם היה המנהג של חכמי התלמוד לבדוק הסכין דווקא הם בעצמם ובכבודם!"

ולא סמכו על השוחט.

 

השל"ה הקדוש: "לא להאמין לשום טבח!" (טבח זה שוחט) אפילו שהוא ירא שמים, כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקות הסכין".

וכי בקצב של התעשיה שבימינו אפשר להיות עם ישוב הדעת?! עם יראת שמים?! אפשר לבדוק את הסכין?! זאת אומרת, זה להאכיל את כלל ישראל נבלות וטרפות!

רבנו אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא זצוק"ל בעל יסוד ושרש העבודה: שוחטים שיכורים ועמי הארצות, האחריות על גדולי הדור לתקן

הרב הקדוש בעל יסוד ושרש העבודה, רבי אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא זצוק"ל כותב: "ומה מאד ראוי וישר אל מלך מלכי רבנן, גאוני מדינה האיתנים מוסדי הארץ הרודים בעם, להקהל ולעמוד על הפרצה!

וישטחו להם שטוח, מצודות חרמים גדולים, על כל זובחי הזבח אשר בכל גבולם סביב:

שבכל ימות החול, לא ישתו שום משקה המשכר, מלבד שבתות ה' וימים טובים".

זאת אומרת יש עוד רעה חולה! שחלק מהשוחטים שיכורים והם שותים משקאות חריפים ואדם כזה לא יכול לעלות לשחוט, לכן לשטוח להם שטוח מצודות וחרמים להתחקות אחריהם ולבדוק אם הם שותים או לא שותים…

 

בעל יסוד ושרש העבודה: "כי בעונותינו הרבים, גדלה המכשלה הזאת תחת ידם, במשקה המשכר…

והן רבים עתה בשחיטה עוסקים והכל שוחטים אפילו שאינם יודעים צורה של שמועה בגמרא!!

ואינו יודע אפילו מה אומרים חכמים ואינו ירא שמים כלל!!! כי 'וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד' (אבות ב ה) וכל הפושט ידו ליטול חֶרֶב פִּיפִיּוֹת בכח גברא! נעשה 'מומחה לרבים' בשחיטתו ואוי לעינים שכך רואות!"

זאת אומרת אנשים אלימים[34], לוקחים את התפקיד של שוחט בכח! או שיש לו קשרים.

 

בעל יסוד ושרש העבודה: "ובוודאי, דבר זה מוטל על גדולי הדור גאוני המדינה, בכל מה שיש בידם לתקן ולהרים המכשול מדרך עם קדוש וזכות הרבים תלוי בהם

גם בְּמַדָּעֲךָ בְרוֹר, מאיזה שוחט – שמעשיו אינם מתוקנים כל כך, תהיה זהיר מאד מלאכול משחיטתו".

אם ידוע לך על שוחט שרואה טמבלויזיה – פסול לשחיטה! יש לו פלאפון ('חכם' – דהיינו; לא כשר) – פסול לשחיטה. אם הוא לא נזהר מעברות – הוא יהיה פסול לשחיטה. אם הוא בעצמו אוכל נבלות וטרפות – הוא פסול לשחיטה! אז צריך להזהר מאד: ממי אתה אוכל!!

 

בעל יסוד ושרש העבודה: "ואף גם זאת, להזהיר את האחרים על זה ובתחבולות תעשה דרך להעביר אותו מלשחוט עוד".

זאת אומרת מותר אפילו לחבל תחבולות, לסלק שוחטים שאינם ראוים מתפקידם – כדי שלא יכשילו את הציבור.

 

עוד כותב הרב הקדוש, רבי אלכסנדר זיסקינד מהורדאנא, בעל יסוד ושרש העבודה: "לפי הזוהר הקדוש על כל עברות שבתורה אפילו על אלה שחיב מיתת בית דין, מכל מקום אחרי שסובל את העונש בגיהנם ושאר העונשים שנגזרו עליו בעולם העליון, יהיה לו חלק לעוה"ב. ויש לו חלק בקב"ה ובשמו, אבל זה שטימא עצמו וגופו ממאכלות אסורות, מבואר בזוהר הקדוש שאין לו חלק כלל בא-לקי ישראל ולא בעוה"ב ונדון לדורי דורין.

עליו נאמר: "וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה" (ישעיה סו כד) גיהנם עתיד להתבטל ואש שבהם לא תתבטל!"

– מי שאוכל מאכלות אסורות, זה חמור ביותר – יותר חמור מחילול שבת.

עלינו לחשוש בכל מקום שיש ספק. ויותר מזה, אם אדם אכל בשוגג דבר מקולקל, נגרם לו קלקול קיבה ומכניסים אותו לבית חולים ומכניסים לו צינורות ושוטפים לו את המעים, כי קלקול קיבה יכול להמית בן אדם.

אבל את הטומאה לא נתן להוציא ע"י גשמיות כי טומאה זה טומאה רוחנית.

 

רבנו אליעזר פאפו זצוק"ל: סיכוי קלוש לבהמה כשרה ובמקום ספק לעולם לחומרא.

הרב הקדוש רבי אליעזר פאפו, בעל הפלא יועץ זצוק"ל כותב: "ברוב המקומות, הבשר בדוחק"

זאת אומרת גם בזמנם אי אפשר היה להוציא בשר אלא בדוחק כמו שאמרנו, הבהמה נטרפת בגלל סירכות ורירים ובגלל מסמרים שהיא בולעת שפוגעים בריאות וזה עוד לפני בעית הסכינים.

הפלא יועץ: "ברוב המקומות הבשר בדוחק ובפרט כשיש הרבה שנותנים עינם בחלק יפה"

זאת אומרת כל אחד רוצה לקחת את החלק הכי יפה שיש בבשר,

הפלא יועץ: "והרבה אוחזים בחתיכת בשר… (ומרבים במחלוקת) ובלאו הכי (אפילו בלי המחלוקת) יותר טוב אם הוא באפשר לו, לאכול לעולם בשר עוף! כי הוא נצול ממכשלות הרבה!!" [ערך בשר].

קודם כל לכתחילה הוא אומר, כדאי לא לאכול בשר! כי הוא נצול ממכשלות הרבה!!" הרי שהפלא יועץ ממליץ שלא לאכול בשר כלל!

 

"ואשרי מי שיוכל לעמוד ולהזהר שלא לאכול בשר כלל או לפחות שלא לאכול כי אם בשר עוף…. מה טוב חלקו ומה נעים גורלו ובפרט בדור יתום זה שרבו השוחטים בכפרים אשר אין יראת ה' נגד פניהם ולא דעת ולא תבונה בהם לידע הדינים על בורין" [ערך שוחט].

וזה בזמנו! עוד לפני הכמויות התעשיתיות האדירות שבזמנינו…!

 

ובמקום אחר אומר הפלא יועץ: "והנה בקושי יוכל להמצא בהמה שתהא נקיה מכל דבר רע! – בקושי – ושתהא כשרה אליבא דכולי עלמא!!" [ערך טרף].

 

עכשיו ניתן דעתנו על 'סוּפֵּרִים' ו'רשתות השיווק' והכל – ש'חיבים' לעמוד בכמויות כל יום ואם לא תספק להם – הם יקחו מִסַפּק אחר… כי אי אפשר להשאיר את הסופר בלי בשר. מה יגידו לצרכנים: "שהיום אין, תנסה בעוד יומים …"?

– אין דבר כזה! כל יום המדפים צריכים להיות מלאים בפרט בחגים. ובחגים לאור הביקוש האם ידקדקו במצוות יותר 'לכבוד החג'? אלא, ההפך הוא המצב המצוי.

[היפך דין הגמרא שבערב חג הוא צריך לדקדק יותר מחמת הדוחק! עיין חולין פג. ועירובין פא: בארבעה פרקים וכו' דהיינו; היו מדקדקין יותר לשים לב לדון: "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ" (ויקרא כב כח) מחמת השחיטה המרובה בערב החג!].

 

המשגיח במשחטה מסוימת רצה לעצור את הליין בגלל בעיה,

ומנהל העבודה אמר לו: "לא עוצרים עכשיו, ערב חג!"

וכי ערב חג מקדש את הנבלות!… ולא עוצרים לבדוק?!

 

כך אמר הפלא יועץ: "והנה, בקושי יוכל להמצא בהמה שתהיה נקיה מכל דבר רע ושתהיה כשרה אליבא דכולי עלמא, כי אין מי שיוכל לעמוד על המשמר!

ועיקר המצווה הזאת, מוטלת על השוחטים ועל המורים, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד בבואם לבדוק; משום איסור טְרֵפָה! וילמדו חִיפּוּשׂ מֵחִיפּוּשׂ בבדיקת הריאה ולדעת כל הדינים וכל הסברות,

ויפחדו מאד!

ויראו מהא-ל: שלא להאכיל טרפות לישראל ח"ו!

ובמקום של ספק ומחלוקת – ילכו לחומרא".

אם יש ספק – אפילו כשאפשר להתיר – יש לפסוק לחומרא ולא להתיר [ובהמשך הובאו דבריו בערך טרף].

 

הפלא יועץ: "אבל השוחטים מלאכתם כבדה, כי צריך להרגיש בפגימה דקה מן הדקה! וצריך דעת צלולה ומיושבת!!

כי כמה פעמים אדם מעביר ציפורנו על הסכין – פעמים (2) שלוש (3) ולא ימצא פגימה ואל הארבע (4) – תמצאנה! וחוזרת ונגלית. אז צריך שתהיה לו יראת שמים יתרה, לדקדק מאד בבדיקת הסכין ובדיקת הריאה".

עכשיו אם יראה בעל הבית שהבודק סכינים בודק פעמים (2) את כל סדר הבדיקות ורק בסוף מוצא פגימה

(סדר הבדיקה כזה, הבודק מעביר את הציפורן מלמטה של הסכין על למעלה ואח"כ מלמעלה ללמטה וזה עושה לשלושה (3) כיוונים וכל הסדר הזה עושה גם על בשר האצבע וגם על הציפורן – ביחד יוצא שתים עשרה (12) בדיקות)

ויוצא שרק אחרי עשרים וארבע (24) בדיקות הוא ימצא פגימה. מי יתן לו לעשות כזה דבר?

אלא, יאמרו לו: 'לא מצאת? – תמשיך!'…

אבל הוא אומר בשם רבנו יונה: שאפשר שבגלל שלא היה לו כוונת הלב וישוב הדעת כמו שצריך – שהוא לא ימצא אפילו אם יבדוק שמונה עשרה (18) פעם, אלא רק בפעם הבאה! (19)

וזאת משום שזה תלוי בישוב הדעת ובתנאים האופטימלים.

 

דינם של השוחטים: כותב הפלא יועץ: "וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת!" (רות ג ח) שלא להאכיל טרפות לישראל!! כי עושה אלה, הוא "חֵטְא רַבִּים נָשָׂא" (ישעיה נג יב) וגדול עוונו מנשוא וראוי להשליכו לכלבים, כיון שנטל את שלהם והאכיל את ישראל…"

הרי כתוב: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל) אבל השוחט לקח את המאכל שמגיע לכלבים והאכיל את ישראל, ראוי הוא להֵאכל ע"י הכלבים כעונש על מה שהאכיל את ישראל.

הפלא יועץ: "ובפרט בדור היתום הזה"

הוא אומר בזמנו! לפני מאתים (200) שנה לערך (כ"ש בזמנינו!).

הפלא יועץ: "שרבו השוחטים בכפרים, שאין יראת א-לקים נגד פניהם ולא דעת ותבונה בהם לדעת הדינים על בורים ואינם יודעים (השוחטים) ליגע בספרים, רק מעט שלמדו קצת דינים בעל פה. והקולר תלוי בצוואר השוחטים והמורים שנותנים כתב 'סמיכה' בלי בדיקה יפה-יפה אם הם בקיאים ואם קדמה להם יראת חטא…

וכבר צווחו על זה הראשונים והאחרונים במפורש: "אין תקנה!"

(הוא אומר במפורש: לא תהיה תקנה!)

עד שיתוקן העולם במלכות ש-די".

זאת אומרת השוחטים ונותני הכשרות והסמיכה להיות שוחטים – לא יתוקנו עד שה' יגאלנו. זאת אומרת אין תקנה.

פלא יועץ ערך טרף

"כמה גדולים דיני טרפות! "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" (תהלים קיב א) שיוכל לזהר שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם שהיא טְרֵפָה, אע"פ שרובא דרובא של הפוסקים מכשירים, למחש בעי (צריך לחשוש). וזה החסידות עדיף טפי (יותר) מכל מיני חסידות שבעולם כדכתיב: "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה" (משלי כג ב); כי מאד צריך לזהר מכל צד נדנוד אסור ולהחמיר בענין הנוגע באכילה ושתיה, כי "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ"[35] (קהלת ו ז) שאם יפגע באסור, נמצא הגוף גדל באסור ומשוי אַנַּפְשֵׁהּ חֲתִיכָא דְּאִסוּרָא (שם על עצמו חתיכת איסור) ורוח הטמאה היא שורה עליו ואין דרך ומבוא לרוח קדשה שתשרה עליו ומתוך כך מרעה אל רעה יוצא ואינו יכול 'לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל. לִשְׁמֹעַ. לִלְמד וּלְלַמֵּד' ולכון לְיִרְאָה ולאהבה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא ולשמוח בעדן (בזמן) חדוה, שמחה של מצוה ולהתעצב בעדן עציבותא כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת:

 

וכבר ספר הרב החסיד של"ה, שכשנפטר מרבו שלמדו חכמה,

שאל ממנו: 'שילמדנו ארחות חיים, שיזכה בהם לחיי העוה"ב!'.

ואמר לו: 'שיזהר בשלשה (3) דברים;

שיתקדש מאד בשעת תשמיש בקדשה ובטהרה ומחשבות טהורות, כדי שלא יהא יסוד הולד רעוע ונבנה באסור ח"ו, שגורם לו שלא יוכל להשיג כל כך ארחות חיים.

וכן שיזהר מאד באסור אכילה, כדי שלא יהא הגוף נבנה באסור.

ושיברח מאה (100) שערים של התר, כדי שלא יכנס באחד (1) של אסור. ועל כגון זה אמרו: 'איזהו ת"ח, הרואה טְרֵפָה לעצמו' (חולין מד:) שאע"פ שהוא מקל לאחרים, יחמיר על עצמו לצאת ידי כל הדעות:

 

והנה בקושי יוכל להמצא בהמה, שתהא נקיה מכל דבר רע ושתהא כשרה אלבא דכולי עלמא ומי יוכל לעמוד על המשמר על זה, לכן הנאני (נאה לפני) מנהג חסידים ואנשי מעשה, שראיתי שלא היו אוכלים כי אם בשר עוף. אבל הדבר הקשה שצריך גם כן שיוכל לעשות גם את זאת שלא יסעד בבית אחר. "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת" (ישעיה נו ב) ויזהר בכל צד נדנוד אסור אכילה ושתיה וזוכה לס"ד. ועקר המצוה הזאת מטלת על השוחטים ועל המורים יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד בבואם לבדוק משום אסור טְרֵפָה וילמדו חִיפּוּשׂ מֵחִיפּוּשׂ בבדיקת הריאה ולדעת כל הדינים וכל הסברות ויפחדו מאד ויראו מהא-ל, שלא להאכיל טרפות לישראל ח"ו ובמקום ספקא ופלוגתא (ספק ומחלוקת) ילכו לחומרא ובפרט בממון עכו"ם לא יבקרו לכחא דהתרא (לא יעדיפו כוח המתיר). זוהי דרך ישרה":

 

כבר הרבה מאוד מהפוסקים הזהירו![36]

הרבה מגדולי הפוסקים הזהירו בספריהם על החשיבות בדקדוק בשחיטה ובהלכותיה והזהירו רבות על השוחטים שרובם מאכילים טריפות ואם נרצה להזכיר את כולם נגיע לכדי ספר שלם ולכן נזכיר כאן רק דוגמאות בודדות.

 

רבנו דוד הכהן סקלי זיע"א (אחד מגדולי גאוני ומקובלי מרוקו) כתב בספרו (ילקוט דוד באהל דוד הנספח לספרו קרן לדוד, דף ו ע"א) וזו לשונו על השוחטים: "ומעשיהם כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס, אוי להם לשוחטים כאלו, שהגזירה עומדת לעומתן להכרית ולכלות אנשי רשע המאכילין נבילות וטריפות לישראל ואינם חשים על עצמם ועל בניהם מה יהיה אחריתם אחרית לרעה, ה' יכלה קוצים מן הכרם ויאמר הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וצדיקים יותרו בה, שנאמר: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י כה) עכ"ל קודשו.

 

וכבר נזכרו בקונטרס זה דברי החתם סופר בתשובתו (או"ח סימן ר"ה) על כך שהשוחטים יהיו מ-3 רגליו של השטן ונביא כאן 2 דוגמאות שכך קיבלו תלמידיו ממנו, כיון שהורה לכלל תלמידיו: להיזהר ולהתרחק מהשוחטים. והרי לפניכם הקוראים חלק מדבריהם.

 

בספר שמרו משפט תנינא (לגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חתן רבי הלל ליכטנשטיין, מגדולי תלמידי החתם סופר) כתב בתוך דבריו על הלכות שחיטה ודיבר כנגד השוחטים (דף טו.) וז"ל: "וגם במה שכתוב בגמרא (חולין ט.) להיות בקי בכתב (דהיינו סת"ם), מילה, שחיטה, לשעבר היה זה כמו תכשיטים לתלמיד חכם ועתה הוא מן ההכרח כאשר הנסיון יוכיח, כמה מחלוקות עברו על מו"ח זצ"ל (רבנו הלל ליכטנשטיין הנזכר קודם מגדולי הלוחמים על כל דקדוק הלכה) בשביל השוחטים בזמנו, לרובם נפסלו שם גם הכלים ושומן של בשר בהמה והוא בעצמו לא היה בודק כי לא היה בקי בהרגשה וכעת הרבנים מחזיקין עצמן לבדוק סכינים ולא חלי ולא מרגיש וכו' על כן כתבתי לכל מקום אשר ידעתי שם למען לא יסמכו על השוחט עד יעמד על נסיון" וכו', עיי"ש כל דבריו.

 

ועתה הגיע לידי ספר חוקי חיים לגאון רבי חיים צבי ווינקלער (מתלמידי תלמידי החתם סופר) והוא ספר מדהים שנכתב בשביל להוכיח את הדור על צרות הדור והדברים הצריכים חיזוק וזו לשונו שם (דף ה:) "ומעתה אין חידוש אשר אנו רואים זה כחמישים שנה אשר אפיקורסות והמינות מתרבה בכל יום רח"ל וזה הכל ע"י השוחטים והסופרים שאינם הגונים וראיתי בספר אחד שיוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי כמובא בש"ס (ברכות כט.) זה ע"י שאכל פעם אחת מאכל איסור, על כן מאוד צריך להתאמץ בזה בכל הכוחות ולא יחושו להוצאות רבות להציל נפשותם ממיתה עולמית והיא כרת הנפש, כמ"ש הרמב"ם שאין נקמה גדולה בכל הנקמות ככריתות הנפש לעולם ולעולמי עולמים רח"ל!" עכ"ל.

 

עוד כתב (דף יב:) "כי גם כמה רבנים החדשים נותנים קבלות והתרות לשוחטים שאינם הגונים כאשר כתב המהרש"ל בבבא קמא ואם זה המנהג היה לפני ג' מאות שנים (הרב דיבר לפני למעלה ממאה שנה), מכל שכן עתה שרבה פרצת הדור ואין יראין מעונשין המגיעין בעוה"ז ובעוה"ב רח"ל" וכו' ואני אומר כל שכן בדור יתום זה. ועיין שם בהמשך העמוד שדיבר על השוחטים.

 

עוד כתב שם (דף טו:) "עתה אכתוב מענייני השוחטים, שבכמה מקומות אין לו יראת ה' ואין מדקדק במצות ואינו לומד בתורת ה' אפילו יש לו פנאי ואפילו קריאת שמע אינו קורא כראוי וכתב הגאון בעל פרי תואר (הוא רבנו חיים בן עטר בעל ספר אור החיים הקדוש) (סימן י"ח) וזו לשונו: כל שוחט שמזלזל באחת המצות, קים ליה בגויה שאינו בודק סכינו יפה וכיון שאינו חושש ללימוד התורה שהיא מצוה יקרה עד מאוד עד שאמרו חז"ל: 'שהקב"ה ויתר על גילוי עריות ושפיכת דמים ולא וויתר על ביטול תורה!' אין לך זלזול גדול מזה וחשוד הוא שאינו בודק סכינו יפה.

 

ורבינו יונה הובא בבית יוסף כתב: שכל שאינו ירא וחרד לדבר ה' אינו בודק סכינו אלא פעם אחת במהירות, אבל הירא בודק ג' וד' פעמים כי ירא לנפשו והנה ידעתי שיש כמה מקומות בזמנינו שהשוחטים הם קלי דעת וכמעט אי אפשר למצוא שוחט שהוא ירא שמים לאמיתו.

 

והזוהר הקדוש כתב דאין שום עבירה מטמא הנפש כמו מאכלות אסורות ומביא לידי אפיקורסות ומינות כמ"ש בספר דגל מחנה אפרים פרשת עקב מביא אגרת אחת בשם הרמב"ם שהשיב לאפיקורסים שכתבו לו קושיות וטענות על הניסים שנעשו לאבותינו והשיב להם: שהם אכלו מאכלות אסורות ועל ידי זה נעכר הדמים ואין יכולים להשיג האמת, על כן נתן להם עצה שישמרו נפשם זמן ויאכלו וישתו מה שנעשה בהיתר וממילא ישיגו האמת ויתורץ להם כל הקושיות ויודו לכל הניסים שנעשו לאבותינו שהם אמת.

 

וכעת נותנים עיניהם בשוחט שיודע לעשות מעשה זמר"י ואפילו אם אינו ירא שמים ואינו בן תורה, כי ראשי הקהילה ברוב המקומות המה בורים וקלי דעת ואין הרב אב"ד יכול לעמוד נגדם ובעל כרחו מוכרח לאכול ממנו מפני דרכי שלום כי הוא אנוס.

 

אולם עצה היעוצה לזה: כי כל רב או ירא שמים לאמיתו ילמוד עצמו שחיטת עופות שאינו מלאכה גדולה וישחוט לעצמו ולא יטמא את עצמו במאכלות אסורות בכל יום לעבור על כל כזית, הלא קיימא לן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קנ"ז) דצריך לפזר כל הונו ולא יעבור איסור דאורייתא ובספר פתחי תשובה שם מביא דיש אומרים גם באיסור דרבנן כן הדין" עכ"ל ועיי"ש כל העמוד. וכל שכן בדורנו.

 

עוד כתב (דף טז:) "ועל כל פנים מי שהוא משופע בפרנסה ימנע את עצמו מלאכול בשר בהמה, רק בשר עופות, כי שמעתי מכמה שוחטים שלאחר השחיטה לא מצאו הסכין יפה וזה שכיח בשחיטת בהמות מחמת שעור הצוואר הוא עב ומלא שיער ולפעמים יש בשיער חוט ועפר ועל ידי זה נתקלקל הסכין ובעופות לא שייך זה כמובן (רק אחרי ששוחטים כמה ברציפות).

 

שנית, בבהמות שכיחי הרבה ריעות בריאה והשוחטים ממעכים ומכשירין ואם השוחט הוא קל ולפעמים ירא וחרד מלפני הקצב לומר: 'טריפה!' ומכשיר ובמדינתנו יש הרבה בני אדם היראים אשר אוכלין רק בשר עופות כי עיקר דת יהודית תלוי בזה שלא יהיה נכשל ח"ו במאכלות אסורות כי מטמא כל הגוף והנשמה כמבואר בזוהר הקדוש ועל כל פנים יזהרו מאוד לבדוק הסכין של שחיטה וגם מעשה השוחט האיך הוא נוהג, אם מדקדק במצוות וקובע עיתים, אבל בכמה מקומות אין משגיח על זה ואוכלין מכל שוחט בלי שום הרהור וכהיתרא דמי, כי כן הורגלו מנעוריהם באומרם: 'רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן' וגם הרב אב"ד אוכל משחיטתו'… וזה הוא דבזמנינו הדור היתום אין לסמוך לא על הרוב ולא על הרב כיון שאין יראה.

 

ומה שכתוב בשולחן ערוך: 'רוב מצויין', היה זה לפני שלוש מאות שנים, אבל כעת המינות ואפיקורסות נתרבה ומלבד זה הבלבול הדעת כי הצטרכות של בני אדם נתרבו בזמנינו הן באכילה והן במלבושים כנודע והפרנסה אינו מספיק והעולם המה מלאים דאגות ואין להם ישוב הדעת לא להתפלל ולא על לימוד התורה ולא על בדיקת הסכין וכבר כתב בספר פרי תואר שהשוחט שהוא מוטרד בטרדות אין לאכול משחיטתו דאין לבו פנוי לבדיקה" עכ"ל קודשו. ועיין שם בהמשך דבריו הנפלאים.

 

ועוד הביא שם משל השייך לענין, העונה לכל המסכנים שחושבים שצריך להקל בכל דבר וזו לשונו "וכתב בשו"ת הר"ן ששאלו: אותו אם מותר לקרות המגילה אשר לחד שיטה היא פסולה?

והשיב: אם אדם צריך לילך על הגשר ואחד אומר לו: 'שהוא מקום סכנה!' בוודאי לא ילך ואינו מכניס עצמו בסכנה ואם על הגוף חושש להחמיר כל כך, מכל שכן שיש להחמיר בעניני נפשות לעשות המצוה על צד היותר טוב וכשר בבירור" וכו' עיי"ש.

 

ואני אומר: אחרי ראותינו כל זאת, דהכי טוב לא לאכול בשר ועוף כלל. וזו לשון רבנו חיים פלאג'י גדול הפוסקים והמחברים (כף החיים סימן כ"ד אות ט"ז) "ועוד אני אומר, דאיש כזה שבא לגדר זה, שאינו אוכל בשר כלל ואפילו דגים מה שאוכל הוא בעת מן העתים, הנה האי גברא, אלים כוחו לברר אוכל אפילו בחול ולגבי דידיה הוי ליה סעודות חול כמו שבתות" והרב האריך בספריו באזהרות על השחיטה ואכילת הבשר בכמה אופנים (בכף החיים, משא חיים ועוד) ואין כאן המקום להאריך.

 

גם הגאון רבי משה כלפון הכהן מגדולי חכמי ג'רבה האריך בספרו תורה וחיים (זכרון שלישי, מדף כד. ואילך) בבעיות השחיטה והכשרות ובתוך כל דבריו לאחר שהזהיר על בדיקת הסכין ויראת השמים ואם הציבור היו שומעים לזה, היו מבטלים את השחיטה לגמרי כדי שלא יאכלו נבילות וטריפות. עיי"ש כל דבריו היקרים.

 

וכעת הגיעני ספר ראשית בכורים לאחד מגדולי הדור בארצות אשכנז (נדפס באמשטרדם לפני כ-300 שנה) וגם הוא האריך בזה בתוכחתו (דפים כח-כט) ובין דבריו כתב "על כן הירא את דבר ה', יחוש לעצמו ולא יאכל בשר אלא בהזמנה שיש לו שוחט ידוע בכשרות ויודע" ושם דיבר על עוד בעיות בשחיטה, ראה שם באורך.

 

כל אלו רק דוגמאות בקצרה וכפי שכתבנו, אם נרצה להאריך, אפשר להביא עוד מקורות רבים וראה לדוגמא בספר דרכי תשובה (סימן א וי"ח) עשרות מקורות בעניינים אלו ודי בזה כעת.

 

תשובת החפץ חיים למעשה השטן למכשול במאכלות אסורות

רבים שואלים: איך יכול להיות מכשול כזה גדול שחלק משמעותי מהציבור יאכל נבלות וטרפות [37], האם יתכן דבר כזה?

אילו החפץ חיים זצוק"ל היה חי בזמנינו והיינו מזמינים אותו לדבר בנושא, מה היה אומר?

הנה הוא כותב לנו במפורש בספר דבר בעיתו:

 

"והנה התבוננתי בנפשי: "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹקִים לָנוּ" (בראשית מב כח) אשר בנינו מדור החדש חלק גדול מהם יטמאו נפשם בנבלות וטרפות וחֵלֶב וכדומה? ואמרתי לנפשי: אין זה אלא מעשה שטן [38], שחפץ לטמא גופינו ונשמותינו כדי לחיב אותנו לשמים. ועל כן הוא מסמא עיני הכל, שלא יראו ויתבוננו בענין הנורא הזה ומטעה אותם בהיתרים של תוהו ובוהו, כדי לצוד נפשותיהם ביסורים הנוראים האלה ולקטרג אחר כך עליהם לפני המקום. ומי יודע אחרית דבר מה יגיע מזה ח"ו???"

הבה נקשיב לדבריו: "ומי יודע אחרית דבר מה יגיע מזה ח"ו?"- מזה שאוכלים נבלות וטרפות, בגלל השוחטים וזה היה לפני ה'שואה' האיומה! (לתפ"ץ).

 

[עיינו בהקדמת שו"ת צל"ח (דפוס מוסד הרב קוק) שהובא מכתב מהחפץ חיים שתמך ברב לייטער שתקף את השוחטים שמאכילים טרפות! ולמרות שביזו את הרב לייטער על כך – החפץ חיים חיזקו ועודדו!!]

 

בשואה, רבי אהרן מבעלזא זצ"ל אמר: שכל מה שקם הצורר הגרמני ימח שמו וזכרו ושחט יהודים, זה היה בגלל הסכינים של השוחטים.

ואמר את זה כבר החפץ חיים לפני כן: "ומי יודע" הרי זה לא ילך בחינם, שחוטאים כל כך בנבלות וטרפות: "וחלילה חלילה לנו להתרשל בדבר הזה וכל מי שיראת ה' בלבו – עליו לעמוד בפרץ בעת צר כזה ולהתבונן: איך לתקן הפרצה הגדולה הזו". [39]

זאת אומרת אין להשלים עם המצב וכל מי שיש לו יראת שמים – חיב לעמוד בפרץ ולתקן את הפרצה הזו.

רבנו החפץ חיים זצוק"ל: הנסיון האחרון יהיה במאכלות אסורות.

אמר החפץ חיים: שבדור האחרון הנסיון האחרון יהיה במאכלות אסורות.

מצער כל כך לקרוא ולהיוודע על הקלקול הנורא של מאכלות אסורות כפי שהוכח אך מעט מזעיר בקונטרס זה, אך אם נפנים ונקבל את התוכחה – זוהי הצלתנו! ואם התעצבתם על המוגבלות המתבקשת בצריכת מוצרי מזון, נזכור שהויתור הזמני בעוה"ז עדיף בשביל לרקוד ולשמוח לנצח בעוה"ב!

קצת שמחה…

החפץ חיים גער מאד-מאד במצב ודיבר קשה מאד נגד אלה שמכשילים עצמם במאכלות אסורות,

ואמר: שאי אפשר לצאת מהגיהנם בלתי אם אדם יתנקה שם!

ומובא בספר הזוהר הקדוש: שאדם שאוכל נבלות וטרפות, עוונו יותר גרוע מכל העברות שבעולם! כל עברות שבעולם אם אדם היה בגיהנם וקיבל את עונשו – בסוף הוא עולה, יש לו חלק לעוה"ב.

אבל האוכל נבלות וטרפות, כתוב בזוהר הקדוש: "אין לו חלק בא-לקי ישראל ואין לו חלק לעוה"ב!"

  • זו אזהרה קדמונית מהזוהר הקדוש – מרשב"י!

אכלת באונס? עשרים ושבע (27) תעניות או גלגול בכלב או מיתה במגיפה…

מה הדין של מי שאכל נבלות וטרפות? באונס? זאת אומרת דחפו לו שווארמה לתוך הגרון.

– צריך להתענות עשרים ושבע (27) תעניות![40]

אדם שאכל נבלות וטרפות ולא חזר בתשובה – יתגלגל בכלב!

וימות במגיפה! שאותיות פגימ"ה זה מגיפ"ה.

ואם לא ימות ככלב בעוה"ז ולא ימות במגיפה – יחזור בגלגול בשביל למות ככה ולא יפטר מהדין!

מה דין השוחט שהאכיל נו"ט?

ושוחט שהאכיל נבלות וטרפות – "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל) דהיינו; שאם נראה שוחט כזה שכלבים אוכלים אותו, לועסים אותו – אסור לנו להצילו מידם – כי זה שלהם! ולכן;

  • לא קוברים אותו.
  • לא מתאבלים עליו.
  • ולא יושבים עליו 'שבעה' (7).
  • מניחים אותו בשדה שיבואו הכלבים ויאכלו אותו! [41]

הבן איש חי זיע"א: התיקון לאוכל טרפיות;

וזה לשון קדשו: "והנה תיקון אוכל טרפיות לא נתפרש בדברי רבנו האריז"ל מספר תעניותיו ובספר עיר מקלט (סימן עד') כתב: יצום תשעה ואחד יום כמנין מאכל (עד כאן) ותקון זה בנוי מהשערת השכל ואין לו יסוד על פי הסוד.

ובליקוטים כתב יד לא נודע למי הם, מצאתי כתוב: האוכל טְרֵפָה יתענה שלש פעמים עשרים וארבעה יום רצופים, כי בכל עשרים וארבעה יום יש רפ"ח שעות, דכל יום נחשב כשתים עשרה שעות אפילו שהוא יום ארוך וכשיתענה שלוש פעמים עשרים וארבעה יום, שהם שבעים ושנים יום, יש בידו שלש פעמים רפ"ח ואם ירצה יתענה שלש הפסקות של שני ימים ושני לילות, שכל הפסקה עשרים ושבעה יום והרי בידו רפ"ח ביתרון, עכ"ל.

ומצאתי בס"ד שורש למספר התעניות הנזכר על פי הסוד שגילה רבנו האריז"ל בעץ חיים (שער מט' פרק ואו') וזה לשונו: וכן מצות הטרפה היא הרע שברפ"ח ניצוצין דקליפת נגה שנטרפה מן הכלב הרע שבקליפה שהיא סוד ב"ן מיין נוקבין של הקליפה הרע וכשחוזרת למוטב נתקנה בב"ן מיין נוקבין דקדושה וזה הטרפה היא מהלבוש העליון דחשמ"ל הנקרא בשר שנטרפה מאדם הראשון וזהו "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה" (שמות כב ל) עכ"ל.

ובשער טעמי המצות (פרשת אחרי) כתב על פסוק: "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה" (ויקרא יז טו) וזה לשונו: וּטְרֵפָה היא סוד רפ"ח ניצוצין שהם ניצוצות קדושה אשר נטרפו ויצאו לחוץ עם הכלים של המלכים ואחר כך נתקנו בסוד: "כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ" (הושע ו א) ובסוד: "טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו" (תהלים קיא ה) עכ"ל, עיין שם.

והנה כפי סוד זה של הטרפה יתיישב לנכון מספר התעניות שמצאתי כתוב בליקוטים כתב יד הנז"ל, שהם שבעים ושנים ימים שיש בהם שלש פעמים רפ"ח שעות והמשכיל יבין מאליו.

המאכיל נבלות לישראל – מתגלגל בעלה;

והנה זה השואל נראה דלא אכל הוא עצמו מן הטרפה ורק שואל תיקון על אשר נכשלו אחרים על ידו ומצינו לרבנו האריז"ל בשער הגלגולים (הקדמה כב' דף כג'.) המאכיל נבלות לישראל מתגלגל בעלה האילן והוא הצומח ואז עונשו הוא שהרוח מכה בעלה ההוא באילן ונובלת ונופלת לארץ וזהו דוגמת מיתה ממש אפילו שנכרת ונעקר מן העולם וזהו סוד פסוק: "וְהֶעָלֶה נָבֵל" (ירמיה ח יג) כי מי שמאכיל נבלות לישראל מתגלגל בעלה הנופלת לארץ. גם זה סוד: "כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת" (ישעיה א ל) ולפעמים אחר שהעלה הזאת חוזרת להתגלגל בעלה אחרת וגם היא נובלת עד כמה פעמים, על דרך האדם המתגלגל בעוה"ז כמה פעמים, כפי העונש הראוי להם, עכ"ל, עיין שם.

וכתוב בגליון הספר בכתב יד: נראה דהוא הדין למאכיל טרפות דגם כן מתגלגל בעלה אילן, כי העלה היא טרפא בלשון חז"ל ותרגום: "עֲלֵה" (בראשית ח יא) 'טַרְפָא' (תרגום ירושלמי) וגם כן ענשו הוא שהרוח מכה בטרפא ההיא ומחזרתה לכאן ולכאן ואין לה מנוחה וכשנשלם הזמן הקצוב לו נטרפת הטרפא ההיא ע"י עופות או ע"י אדם שטורפין אותה ומשליכין אותה…"

(שו"ת רב פעלים חלק ג' יורה דעה שאלה יד' עמ' 169, ד"ה והנה תיקון…)[42]

 

אבל, בואו נראה: מה השכר של מי שנמנע מלאכול איסור!!!

גודל השכר של השומר עצמו ממאכלות אסורות עפ"י החפץ חיים

דבר ראשון (א): "ממשיך על עצמו קדושה מלמעלה! ככתוב: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וגו' (ויקרא יא מג) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'" (שם כ כו). וכמו שכתוב: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל).

אומר החפץ חיים עפ"י הפסוקים הנ"ל שמי שלא אוכל איסור מושך על עצמו קדושה!

 

דבר שני (ב): "עבור כל עת שנזדמן לידו דבר איסור ומונע עצמו מלעשות איסור, חושבין לו מן השמים כאילו עשה מצות עשה דאוריתא בפועל ממש!".

זאת אומרת אם הלכת לסעודה אצל חברים או באיזה סעודה (כי אם יש טרפות – זו לא תקרא 'סעודת מצוה' רח"ל!) ולא אכלת – נחשב לך שכל מה שהיית יכול לאכול ולא אכלת – קימת מצוה בפועל!

 

דבר שלישי (ג): מי שנזהר ממאכלות אסורות "אפילו אם הוא איש פשוט שאינו ת"ח, יזכה להיות אור ה' עטרה בראשו לעתיד לבוא כמו על גדולי התורה!"

 

דבר רביעי (ד): "זוכה עבור זה, להראות בין חבורה של צדיקים לעתיד לבוא, כשיעשה להם הקב"ה הסעודה הגדולה בג"ע".

מי שרוצה לאכול מבשר עורו של לוויתן לעתיד לבוא עם כל הצדיקים – שיתאפק עכשיו, בלוויתן יש הרבה בשר!

(ובכלל אתה רואה שהלויתן הוא דג ולא בשר/ עוף…)

 

דבר חמישי (ה): "זוכה עבור השמירה ממאכלות אסורות, לחיי הנצח בעולם הנצח!"[43].

 

הדבר הששי (ו): "אם סובל בזיונות עבור זה, גדול שכרו יותר ויותר, ככתוב: "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה – בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו ה).

 

שימו לב מה קורה בשמים כל יום!

 

דבר שביעי (ז): "צריך שידע, שבעבור זה שמו נִכַּר למעלה בכל יום לאות ולתפארת והקב"ה בעצמו מעיד עליו לפני פמליא של מעלה, על מעשיו והנהגתו".

וכל זה אם רק סתם את פיו מלאכול! ככתוב: "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה" (משלי כג ב) ועל הרשעים כתוב: "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (משלי יג כה).

רבנו בחיי זצוק"ל קורא לרשעים: "בִּטְנָם אֱלֹהֵיהֶם" (חובות הלבבות שער ט הפרישות) – האלהים של הרשעים זה הבטן, היא קובעת אם מותר או אסור…

 

דבר שמיני (ח): "בזה שנשמר ממאכלות אסורות, הוא מזכה לעוד הרבה מחבריו שילמדו ממעשיו וזכות הרבים יהיה תלוי בו".

וכ"ש אם מסביר להם את הדברים ומעודדם לאכול בכשרות אמיתית!

דבר תשיעי (ט): "ועל כולם: ידע; שמתקדש בזה שם שמים לעיני כל ישראל וגם לעיני האומות! ואשרי הנברא שמתקדש שם שמים על ידו"[44].

הבעל שם טוב זי"ע מראה העונש שקבל שוחט שסכינו היתה פגומה!

יהודי אחד שבא לבעל שם טוב

ואמר לו: שהוא רוצה ללמוד שחיטה.

אמר לו: בוא ואוציא אותך החוצה.

הוציא אותו החוצה והראה לו על הגג ליד הארובה שוחט שמתקן סכין.

אמר לו: "אתה יודע מי זה? זה היה שוחט שהסכין שלו היתה תמיד פגומה והוא לא היה מרגיש והוא עובר את העונש הזה כבר שלוש (3) שנים! שמו אותו פה שיתקן את הסכין, עד שאני אעביר לו את הסכין ושלוש (3) שנים הוא עוד לא מצליח לסדר סכין!"

אמר לו: "אתה רוצה להיות שוחט? בבקשה…"[45]

 

קורא יקר! עובדים עלינו בכל המאכלים!

ידענו שיש בעיות בכשרויות מסוימות, אבל…

  • לא ידענו שיש בעיה כללית של סכינים.
  • לא ידענו שמרמים במזיד ומעבירים כמויות כאלה ביודעין ומשקרים וכותבים הפוך.
  • לא ידענו שגונבים לנו את הכסף.
  • ועכשיו עומדים לעשות 'תביעה יצוגית', כי אם אומרים לך זה 'מהדרין' וזה לא מהדרין, פרושו של דבר; שגונבים לך כסף! לוקחים לך יותר תוספת על ה'מהדרין' שאיננו, זו בעיה חמורה של מדינה שלמה!

לא רק אני אומר, בטמבלויזיה עשו שלשה (3) תחקירים שהראו שיש חותמות על שקיות, ארבע (4) חותמות של בד"צ [46]– כשבעצם המשגיח הוא של 'הרבנות'. אז איך חתמו ארבע (4) בד"צים? כי הבד"צים סומכים עליו! אבל אתה לא סומך עליו, אתה שילמת בשביל החותמת של הבד"צ ובד"צ סומך על הרבנות! אז נאמר שהרבנות היא כמו הבד"צים לפחות, אבל האמת היא שאפילו הרבנות יותר טובה! משום שלהם יש משגיח ולבד"צים אין, אז על מה לוקחים לנו כסף? – זה חותמות בשביל פרנסה, לא חותמות בשביל כשרות. אנחנו מבינים מה הבעיה?

 

שו"ת מהרה"ג הרב חיים קנייבסקי זצוק"ל; יולדת, גר צדק, בחור ישיבה חלש וזוג

שו"ת ששאלו את הרב חיים קנייבסקי גדול הדור בנושא של מאכלות אסורות;

1) אשה חודש (30 יום) אחרי לידה

כתבה לו: "כבוד הרב! אני אוכלת משחיטת 'חבורה' וכרגע אין לי כסף ואני מרגישה חלשה ויש לי חמשה (5) ילדים קטנים ואני רוצה שיגדלו בריאים, אני שואלת: איזה בד"ץ אני יכולה לאכול?"

הרב בירך אותה בבריאות והכל,

ואמר לה: "לא חיבים לאכול עופות!"

אשה אחרי לידה – נקראת 'אשה חולה' ודין חולה – מקילים לה והרב לא מקל לה שום דבר!

ואומר לה: "לא חיבים לאכול עופות!"

  • גר צדק;

אשתו אמרה לו: "אם אתה ממשיך לאכול שחיטת חבורה ולא מביא מה שרגילים לקנות בסוּפֵּרִים – אני מתגרשת!"

ודבר שני (2): "אם אתה לא תוריד את הזקן – אני מתגרשת"

הלך לרב חיים

אמר לו: "אתה צודק!"

אם היא רוצה להתגרש – תתגרש, אבל אתה צודק! אל תחליף את האכילה ואל תוריד את הזקן…

  • בחור ישיבה, בישיבה ליטאית, בדרך כלל אומרים 'מה שאוכלים בישיבה, צריכים לאכול' והוא אוכל משחיטה פרטית והוא לא אוכל כמו כולם בישיבה…

ואמא שלו באה להתלונן אצלי שהילד חלוש – מה לעשות? לא אאריך מה דיברנו.

בסוף היא הלכה לרב קנייבסקי לשאול אותו.

והיא אמרה לו: "הוא לא אוכל והוא חלוש!"

אמר לה: "יאכל חָלָבי!"

אז הבן של רבי חיים אמר: "אבל היא אומרת שהוא נחלש!"

אמר לה: "שתביא לו בשר מהבית!"

– זאת אומרת, לא הלך לפי הכלל 'שבחור ישיבה מה שאוכלים – יאכל…' כי הוא מודע לכך שיש בעיות!!!

  • שאלה (ב אדר-א תשעו 11-02-2016):

זוג, שהאשה אוכלת מה שאמרנו ובעלה מתנגד!

והוא אומר: "לא! לפני שהתחתנו אמרנו ששומעים לרבנים שלי ואת באה עכשיו עם 'הרב הזה' ואומרת כך וכך… ולא אוכלת כמו כולם ואני לא מוכן!"

אז היא אמרה לו: "טוב, אם אתה רוצה – תתגרש!"

הגיעו אלי,

שאלו: "מה לעשות?"

אמרתי: "תלכו לרבי חיים"

הלכו לרבי חיים, מי 'הלכו'? ראש הישיבה ועוד שני (2) רבנים והבעל וכתבו 'מגילה' שהם התחיבו וכתבו והסכימו והחליטו כך וכך מאז החתונה ופתאם היא באה בטענותיה ויש לה רב שאומר: 'שחלק משמעותי מהציבור – אוכל נבלות וטרפות!'[47] והיא לא רוצה לאכול, מה לעשות?

שאל אותו רבי חיים: "אתה כהן?"

אמר: "לא"

אמר: "תתגרש ואם תרצה – תחזיר אותה אחר כך" (!!!)

– אין משחקים!!!

 

אם זה היה מהסיבה שצריך לגרש אותה בגלל שהיא לא שומעת, אז מה שייך להחזיר אותה? גם אם אתה כהן, תגרש, אשה כזו לא מחזיקים אם היא עוברת על מה שסוכם – גמרנו.

דבר שני (2): מה, קשה לרב להגיד שהיא צריכה לשמוע בקול בעלה? הרי כתוב במפורש! "אֵין לְךְ כְּשֵׁרָה בַּנָּשִׁים אֶלָּא אִשָּׁה שֶׁעוֹשָׂה רְצוֹן בַּעֲלָהּ!" (תנדב"א ט) הוא יודע את מאמר חז"ל, למה הוא אומר לו "תגרש"?

כי הוא מבין שזה דברים של עקרונות! היא מבינה בדיוק מה היא אוכלת ולא רוצה לאכול. והוא לא רוצה… הוא הולך לפי הרבנים… והרב שלו 'בדק', איך בדק? צלצל לשוחט

ושאל: "הכל בסדר?"

ענה השוחט: "הכל בסדר…"

זה נקרא 'לבדוק'?!

להלן שש (6) שאלות שהגיעו לשלחנו של הרה"ג הרב חיים קנייבסקי זצוק"ל;

  • "לאור הבעיות בכשרות;
  • האם לאכול משחיטת חבורה גם כאשר פעמים נמנעים מאכילת בשר ועוף בשבת?
  • מה לעשות כשהולכים להורים בשבתות וחגים?"

התשובות (לשני (2) השאלות):

"נכון תמיד"

(ובפוסקים מבואר באורך שאין חובה לאכול בשר בשבת)

  • "שמעתי מאנשים ששחיטה ששוחטים להמון, פעמים שיש תקלות אפילו אצל יראי ה'! ולכן יש אומרים: שנכון לאכול בשר ועוף רק משחיטה פרטית. ופעמים שלא נמצא אצלנו שחיטה פרטית ויכול להימנע מעונג שבת או שמחת יום טוב, האם ראוי להקפיד לאכול בכל אופן דווקא משחיטה פרטית?"

תשובתו: "נכון!"

(ובפוסקים מבואר באורך שאין חובה לאכול בשר בשבת)

  • יהודי: "אני רוצה לשאול את הרב שתי (2) שאלות"

משב"ק: "יש לו שתי (2) שאלות; שאלה ראשונה…

יהודי: "אמא שלי התחילה לאכול מחבורה ואת כל הכלים שלה, שלפני שהיא התחילה לאכול מחבורה – היא רוצה לתת לאחותה, כי היא אומרת שהיא סומכת על כל התעשיה…"

משב"ק: "אז מה השאלה?"

יהודי: "מותר לה לעשות את זה?"

משב"ק: "אמא שלו היתה אוכלת מהכשר רגיל, לאחרונה היא התחילה לאכול מחבורה, משחיטה פרטית" שואל: "השאלה על כלים שלפני והיה הכשר, יכול להיות הכשר טוב – רגיל, אפשר להעביר לאחות שלה?"

הרה"ג הרב חיים קנייבסקי: "להגעיל!".

משב"ק: "להגעיל".

(דהיינו; להגעיל את הכלים כיון שכל זמן בלוע בהם טרף – כל מה שיתבשל בהם – יהיה טרף![48])

  • האם הרה"ג הרב קנייבסקי מכיר כשרות לבשר ועוף שנתן לסמוך עליה?

זוג תלמידי ישיבות נכנסו להרה"ג חיים קנייבסקי לשאול את השאלה הבאה: "איזה כשרות אפשר לסמוך על בשר ועופות?"

הרה"ג הרב חיים קנייבסקי: "לא מכיר!"

משב"ק: "הרב לא מכיר…"

 

הרב לא מכיר איזה הכשר ניתן לסמוך עליו בבשר ועופות? הרב לא מכיר! לא מכיר, מה זה "לא מכיר"? טוענים שהוא אוכל 'שארית' למה הוא לא אומר 'שארית'?…

  • אב שאוכל ספק נו"ט – לא מוציא יד"ח בקידוש!

יהודי הגיע להרה"ג הרב חיים קנייבסקי זצוק"ל ובידו מכתב עם שתי (2) שאלות:

"שאלה לכבוד הרה"ג שליט"א;

  1. אבי אוכל ספק נבלות וטרפות האם אני יכול לצאת ידי חובה בקידוש שלו?
  2. האם עונים "אמן" על ברכותיו?"

משב"ק: "זה הפתק שלו, אבא שלו אוכל נבלות וטרפות"

יהודי: "הוא ספק… הוא לא… הוא לא מקפיד, אמרתי לו, הוא לא כזה מקשיב, עונים לברכות שלו או לא?"

משב"ק: "גם אם עונים על הברכות של אדם שאוכל נבלות וטרפות וגם אם הוא יכול לצאת ידי חובה בקידוש שלו?"

הרה"ג הרב חיים קנייבסקי: "אתה לא יכול לצאת בקידוש שלו.

אבל אמן על הברכות שלו תענה".

משב"ק: "אמן" תענה. שמעת? "אמן" תענה, אבל לצאת ידי חובה? אתה לא יכול לצאת!"

 

  • פסקו של הגר"ח קניבסקי: חזן האוכל נו"ט – אפיקורוס!

יהודי שואל את הרה"ג הרב חיים קנייבסקי זצוק"ל: מי שאנו יודעים שאוכל נבלות וטרפות בין שידוע לו או לא, האם עונים אחריו כשליח ציבור 'אמן' ו'קדושה' או לא ומה המקור לזה? דומיא דמי שאנו יודעים שהוא פסול לעדות והוא אינו יודע, האם נקחהו לעד בכתובה?!

במקרה ולא, מה עדיף? לא לענות או לצאת או להגיד פסוק: "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים פט נג) במקום ספק כבן איש חי?

הרה"ג הרב חיים קנייבסקי: "לא לקחת אותו לחזן ולא לענות אחריו 'אמן'".

יהודי: "גם אם הוא לא מודע לבעיה?"

הרה"ג הרב חיים קנייבסקי: "אפיקורוס!"

יהודי: "הוא חושב שהוא אוכל…"

הרה"ג הרב חיים קנייבסקי: "אפיקורוס!"[49]

יהודי: "הוא חושב שהוא אוכל כשר… הוא אומר: 'אני אוכל כשר'… אבל הוא בפועל אנו יודעים שהוא לא אוכל כשר".

הרה"ג הרב חיים קנייבסקי: "אז שישאל רב! מה הוא חושב?! הוא אומר…"

יהודי: "הבנתי, תודה רבה כבוד הרב!"

 

[מכאן תוכחת לאלו החושבים ש'בסדר' להתפלל בבית כנסת של אנשים כאלו. ראשית; יעויין באורך בספר אשרי האיש לריא"ז מרגליות ובתשובות מהרש"א אלפאנדרי (בתחילת הספר) שהעדיף להתפלל יחיד! אפילו אם יש בבית הכנסת אדם ששלח את ילדו לבית ספר דתי לאומי… כ"ש אוכל טרפות במזיד! שנית (2), צריך להבהיר, אמרו חז"ל: 'גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ' וכו' (נזיר סו:) וגם מבחינת העונה אמן לברכה לבטלה! הוא מעיד שקר!! וגרוע מהמברך, ככתוב בספר ראשית חכמה, לכן אם בכל זאת נמצא שם יגיד פסוקים ותורה כשיכול כך שאסור לו בכלל לענות כי 'הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה…' (סוכה כה.)

ולמעשה: קדיש יתום יענה, קדושה – כיון שזה פסוקים יכול לענות וכן 'מודים דרבנן' וירויח ברכת כהנים וקריאת התורה כו' וההקפדא היא על החזרת הש"ץ באם אינו אוכל כשר רח"ל והקדישים שלו].

 

תשובות מהרה"ג הרב שריה דבליצקי זצוק"ל: ש"ץ לא מוציא ידי חובה, להתפלל לבד, אסור לבשל, אסור להאכיל

שאלות שנשאל הרב שריה דבליצקי זצוק"ל: "כבוד הרב! שליח ציבור שאוכל נבלות וטרפות – מוציא ידי חובה?"

אמר לי: "לא"

– "אם אין אחר?"

אמר לי: "תתפלל לבד"

שאלתי: "אם אשה ובעל, הוא רוצה לאכול שחיטה… והיא לא רוצה, היא לא רוצה לבשל לו מה שאסור! חיבת האשה לבשל לבעלה?"

אמר: "לא"

שאלתי: "בעל ואשה אחד מהם רוצה לתת לילדים הקטנים לאכול משחיטה כזאת רגילה?"

אמר: "לֹא תַּאֲכִילוּם" (יבמות קיד:)

– אסור להאכיל ילדים קטנים.

ההלכה אומרת: שאשה שהיתה חולה והתירו לה בחוליה לאכול איסור – לא תניק את הילד! אמנם היא אוכלת איסור בהיתר, אבל מה שהיא תניק אותו – זה איסור ואסור להאכיל לתינוק איסור.

[ועיין יורה דעה סימן פא' סעיף ז' בהגה ובכף החיים שם ס"ק סו' בשם הרבה פוסקים שכתבו כן במפורש!].

 

 

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹקִים יְרָא

וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב יג)

ובאם נקפיד כנ"ל – אז נזכה:

שה' יצילנו מכל דבר איסור – אמן כן יה"ר.

 

 

בונוס – מרתק!

(עכו 07-12-2016 ז' כסלו תשעז').

בירור הסוגיא: מומר לתאבון או מומר להכעיס? מה דיננו? – תגלית!

"עפ"י פרשת השבוע, בואו נראה: מה דיננו? כתוב: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (בראשית כה כח) כי מצידו היה אוכל. רש"י אומר: שיצחק אבינו היה אוכל מהציד של עֵשָׂו וביקש ממנו: "שָׂא נָא כֵלֶיךָ" – 'חַדֵּד סַכִּינְךָ וּשְׁחֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה (בראשית כז ג).

 

זאת הבעיה הכי חמורה בדורנו: שמאכילים אותנו נבלות וטרפות בגלל הסכינים! ורואים שיצחק אבינו מקפיד מאד!! ואומר: 'חַדֵּד סַכִּינְךָ וּשְׁחֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה' וזה מדובר בשחיטה של בהמה אחת-שתים (1-2) לא תעשיתי כמו ששוחטים היום למעלה ממאה (100+) בשעה (60 דקות).

ואומר לו: "וְצוּדָה לִּי צָיִד".

 

ויש להבין: הן אמת שיצחק חשב שעֵשָׂו צדיק ומתענין ושואל בהלכה בכל דבר, אבל כידוע, האבות הקדושים קימו אֶת כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה (קידושין פב.) וכבר ידוע שאין הקב"ה מֵבִיא תַּקָּלָה לצדיקים באכילת איסור (גיטין ז ובתוספות שם) וידוע שעֵשָׂו קרוי: "יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד (מומר)" (קידושין יח.) וידוע שהמומר שחיטתו נבלה (שלחן ערוך יורה דעה סימן ב הלכה ה) אז חיבים לומר: שעֵשָׂו היה בגדר מומר לתאבון, שאם שחט כהלכה שחיטתו מותרת.

 

ההלכה אומרת: שמומר לתאבון, שאם יש יהודי כשר על גביו ובודק לו את הסכין – אז שחיטתו מותרת, אם הוא מומר לתאבון – תכף נבין מה זה המושג הזה ומה ההבדל בינו לבין מומר להכעיס?… אז חיבים לומר: שעֵשָׂו היה בגדר 'מומר לתאבון' כי אחרת איך אכל ממנו יצחק?!

וכך כתבו הישמח ישראל והמהרי"ל דיסקין בפרשה.

 

וכמו שאמרו: "לָצוּד צַיִד לְהָבִיא" (בראשית כז ה) לשון הפסוק: לָצוּד צַיִד לְהָבִיא מה פרוש? ש:'אִם לֹא יִמְצָא צַיִד יָבִיא מִן הַגֶּזֶל' (רש"י).

 

זאת אומרת: עֵשָׂו הולך לָצוּד צַיִד אבל אם הוא לא מוצא צַיִד – לְהָבִיא מה זה לְהָבִיא? בטח מי שצד ציד הולך לְהָבִיא, בשביל מה מיתרת התורה ואומרת עוד מילה לְהָבִיא? אז מה, צדים ציד בשביל להשאיר?! בטח לְהָבִיא.

 

אלא זה בא ללמד אותנו: שאם הוא לא צד צַיִד (של היתר) – הוא יביא מהגזל. וכן בתרגום יהונתן כתוב: שכאשר לא מצא ציד כשר – הרג כלב ועשאו מטעמים! כתוב: שהמלאכים באו והיו מתירים לו כל הצבאים שעשו היה צד, כדי לעכב אותו, עד שיעקב יטול את הברכות, לכן עכבוהו, כדי שיספיק יעקב לקחת את הברכות וכשכבר לא מצא ציד, אז הוא הביא כלב! ועשה ממנו מטעמים…!

 

אז מה לומדים מפה? שעשו היה מומר לתאבון, מה זה 'מומר לתאבון'? 'לָא שָׁבֵיק הֶיתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא' (גיטין לז:) זה המושג של מומר לתאבון, לא עוזב היתר ואוכל איסור, זאת אומרת יש לפניו שני (2) דברים; יש לו מאכל היתר ויש לו איסור, אז הוא לא יאכל את האיסור ויעזוב את ההיתר 'מומר לתאבון' אוכל את מה שמותר. אבל כשאין והוא לא מוצא ואין מה שמותר והוא רעב, אז זה לא מענין אותו, כשנכנס למסעדה אינו בודק: 'האם יש כשרות? או אין כשרות, או שהכשרות מפוקפקת' מה זה מענין אותו? – הוא אוכל! זה נקרא: 'מומר לתאבון' אבל לכתחילה הוא מחפש היתר, אבל אם אין היתר – רק אז גם כלב הוא יאכל, גם גזל הוא יאכל וזה נקרא: 'מומר לתאבון'.

 

והנה בספר בית הלל כתב: 'בזמננו' – שזה כבר לפני מאות שנים! "מי שחשוד לאכול נבלות לתאבון – שחיטתו אסורה!" (יורה דעה ב ב) "מי שחשוד לאכול נבלות לתאבון – שחיטתו אסורה!" כדין המומר להכעיס!

 

ונשאל הרב קנייבסקי שאלה חדשה: "האם לתרום לכולל, שהלומדים בו חשודים באכילת נבלות וטרפות?"

הרב אמר: "חלילה!" לא לתרום.

איך אפשר ללמוד דינים והלכות כשאוכלים נו"ט או ספק אוכלים נבלות וטרפות?! מה יצא מהתורה הזאת שכל הזמן הם אוכלים טומאה ומטמאים ומטמטמים?!

 

אז הבית הלל כותב (ביורה דעה ב ב) שבזמננו [אז כך כתב! והיום? יותר גרוע!] מי שחשוד לאכול נבלות לתאבון – שחיטתו אסורה!" ופוסקים רבים פסקו כך (תבואות שור, פרי מגדים, באר היטב, חכמת אדם וכן כתב החוק יעקב באורח חיים סימן תמח'): שעכשיו חלק משמעותי נחשבים למומרים להכעיס. ומומר להכעיס זה שיש לפניו היתר ואיסור – ואין לו בעיה לאכול את האיסור אפילו שיש לפניו היתר, זה נקרא: 'מומר להכעיס'.

 

שואל הרב גלינסקי זלה"ה: "איך עקרו הלכה מהגמרא שנפסקה (שלחן ערוך יורה דעה סימן ב וסימן קנח) שיש חילוק בין 'מומר לתאבון' לבין 'מומר להכעיס'?

 

הוא אומר: "תשובת הדבר בתוספות (ע"ז כו) והן רמוזים ברמ"א (סוף סימן קנח' ובדרכי משה שם): מומרים של זמננו להכעיס הם; דשָׁבֵיק הֶיתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא!' הם מניחים את ההיתר ואוכלים את האיסור! לא כמו 'מומר לתאבון' שמומר לתאבון אוכל קודם כל מה שמותר, רק כשאין מותר אז הוא אוכל איסור. אבל 'מומר להכעיס' הוא עוזב את המותר שלפניו ואוכל בדוקא את האיסור.

 

וכל שהוא נקרא 'מומר להכעיס' – אין אנחנו מצווים להחיותו! מה פרוש? כתוב: "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה לו) אנחנו מצווים להחיות את אחינו, עמנו ולעזור לו! אבל אם הוא 'מומר להכעיס' איננו בכלל אחווה! ואין אנחנו מצווים להחיותו. אפילו עני מרוד – לא עוזרים לו! זה נקרא 'מומר להכעיס' ודינו כאפיקורוס[50] וכעובד ע"ז!

ובמי זה נאמר? כתב הבית הלל: שבזמננו שמי שחשוד לאכול נבלות לתאבון – שחיטתו אסורה כדין המומר להכעיס ששחיטתו אסורה. וכך הביאו הפוסקים הנ"ל וכך כתב החוק יעקב: שעכשיו חלק משמעותי נחשבים למומרים להכעיס, אם כן יש בעיה עצומה!

 

עכשיו נראה מה נקודת המבחן: מה ההבדל בין 'מומר לתאבון' לבין 'מומר להכעיס'? נביא כמה דוגמאות שהן נראות קטסטרופליות! אבל תשמעו איזה הבדל יש בין 'מומר לתאבון' לבין 'מומר להכעיס' יתברר לנו: שעֵשָׂו הוא 'סוכר' לידנו! 'סוכר!' שהרי יצחק אבינו היה יכול לסמוך על שחיטתו ועל שחיטתנו – ודאי שלא!

 

נקודת המבחן: האם כשיש אפשרות שלא לעבור על איסור ואנחנו בוחרים בה ואז אנחנו נחשבים "רק מומר לתאבון" כמובן שאף אחד לא יהיה מוכן להתפאר בתואר הזה שהוא: 'מומר לתאבון', אבל ודאי שאין להשוותו ל'מומר להכעיס' כי 'מומר להכעיס' – הוציא את עצמו מכלל ישראל, הוא אפיקורוס והוא כעובד עבודת כוכבים כמו שנפסק בשלחן ערוך יורה דעה סימן ב הלכה ה.

 

[אז המבחן: יש לפנינו איסור והיתר ויש לנו אפשרות לעבור על איסור, האם אנחנו בוחרים: שלא לעבור על האיסור! כי הרי יש היתר ויש איסור; אז אנחנו בוחרים ומעדיפים: שלא לעבור על האיסור, אבל אם לא יהיה היתר, יהיה רק איסור – האם נעבור עליו? אז אנחנו נקראים רק: 'מומרים לתאבון!']

 

ותשמעו דבר מתמיה – שהאוזנים יעמדו קצת בהתחלה! רבנו ישראל מסלאנט זצ"ל מביא בהערה באגרת המוסר את דברי הגמרא (חולין ד.) שנפסקו להלכה (בית יוסף יורה דעה ב): 'חִמְצַן של עוברי עברה אחר הפסח מותר' ידוע, חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ולא מכרו לגוי ונשאר ברשותו – לאחר הפסח אסור בהנאה! לא רק באכילה ופה כתוב: שחמץ של עוברי עברה אחר הפסח – מותר!

 

לא הבנתי! וכי עוברים עברה קיבלו פרס?! הרי החמץ שאצלם עבר עליו הפסח והם לא קיימו מצוות ביעור חמץ אז איך החמץ יהיה מותר?! אבל זו ההלכה! תשמעו דבר מדהים – פלא פלאות!!

 

אומר הרב יעקב גלינסקי: "אספר לכם דוגמא, נניח שיש לי שכן שבלי פיתות החיים שלו לא חיים, הוא לא יכול, אין דבר כזה יום שיעבור בלי פיתות… מגיע פסח ולא יכול בלי פיתות, אז הוא גודש את המקפיא שלו בפיתות, כדי שיוכל לשרוד את השבוע וידוע שעל כל כזית שאוכלים חמץ בפסח – זה כרת! שהוא ימות בין גיל חמשים לששים (50-60), על כזית אחד (1) כשלושים גרם (27 גרם) אם אכל חמץ בפסח.

 

הפסח עבר, עשו הבדלה, 'מנהג ישראל' לרוץ למאפית ויז'ניץ, להוט על הלחמניות הלוהטות, אבל למה להדחף, להתקוטט להאבק להרמס? אפשר לדפוק בדלת של השכן ולבקש: 'כמה פיתות' לקים את "מצוות היום" לכאורה, האם זה מותר? הרי למדנו: 'חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח – אָסוּר בַּהֲנָאָה!' מה הדין?

 

מותר! למה? מפני שעוברי עברה מחליפין את חמצן ולכן מותר אחר הפסח. מה זה 'מחליפין'? אחרי הבדלה, אותו אחד שאכל פיתות כל הפסח! מחפש איזה גוי: להחליף אתו את הפיתות, למה? 'לָא שָׁבֵיק הֶיתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא' כי אם יש לו פיתות בהיתר דהיינו; פיתות של גוי, כיון שהאיסור הוא רק על חמץ של ישראל אבל על חמץ של גוי אין איסור.

 

אז היהודי מבקש מהגוי: "קח את הפיתות שלי שהיו באיסור ותן לי את הפיתות שלך". כי אם הוא יכול לאכול היתר! למה הוא יאכל איסור?! שמעתם?!

  • אבל כל הפסח אכלת פיתות!?
  • "טוב, אבל זה אני לא יכול, אין לי ברירה, אין לי אפשרות אחרת, אני בלי פיתות לא חי!…"

מישיגינער כזה. עובר עברה! "לא יכול… אבל אם אני יכול להחליף ולמצוא פיתות בהיתר ולא באיסור אפילו בדרבנן – ודאי שאני אעשה את זה!"

 

זה היה העברינים של פעם! אתם שומעים כזה דבר? למה? 'מפני שמחליפין' ודאי שהם מחליפים, זה 'מומר לתאבון' – איזה דוגמא מדהימה!

 

הגאון הצדיק רבי אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל, שהיה המשגיח של ישיבת סלבודקה, מביא בספרו תורת אברהם (דף רל') את דברי הגמרא: 'רועים (רועי צאן) דינם כגזלנים ופסולים לעדות!' (סנהדרין כה) כל הרועי צאן, יש להם דין של גזלנים ופסולים לעדות, כי הם מכוונים את בהמותיהם לרעות בשדות זרים וכשאוכלים משדות זרים בלי רשות זה גזל, כל מי שהוא גזלן – פסול לעדות.

 

ושימו לב! אז ב'כתובות' כשלוקחים עדים, צריך שיהיו כשרים וגם בגיטין, שלא יהיו פסולים לעדות והגזלן, שגזל מישהו ולא החזיר את החוב – פסול לעדות.

 

אבל אמרו בגמרא: 'שאין הדברים אמורים אלא כשהם רועים את בהמותיהם'; מתי אומרים שהרועים דינם גזלנים שפסולים לעדות? כשרועים את צאנם, אבל כשרועה בשכר לאחרים – כשר לעדות! – אֶה! מה ההבדל? מה ההבדל?? כי יש 'חֲזָקָה: אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ' (בבא מציעא ה) אדם לא מוכן לחטוא בשביל חברו, אדם מוכן לחטוא בשביל עצמו – שהוא נהנה מזה, אבל שהוא יעשה חטא שחברו יהנה מזה – שהוא יקח את הגיהנם וחבר שלו ירוויח?! זה הוא לא מוכן! כי יש חֲזָקָה: אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ כשאין לו לעצמו תועלת – הוא לא חוטא.

 

עכשיו צריך לזכור: שהרועים הם בורים ונבערים 'אינם מן הישוב' (סנהדרין כו) אבל אפילו פשוטי עם כמותם מוכנים ללכת מרחק רב – כדי שלא לרעות בהמות של אחרים בשדה שאסור המרעה!! כי עבור עצמם – הם מוכנים לחטוא! אבל לא עבור אחרים!! והחזקה הזאת, ש: אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ – הופכת אותם להיות נאמנים אפילו בעדות של נפשות! אם צריך להעיד בדיני נפשות, שיכולים להוציא אדם להורג או לא – הם נאמנים! ולהיות עדי קידושין וגירושין – בלי שמץ של פקפוק!! -אֶהה… אז למרות שהוא מוכן לגזול בשביל עצמו, אבל בשביל אחרים הוא לא מוכן – אדם כזה נאמן! כי: אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ על עצמו הוא לא נאמן, אבל לאחרים – כן.

 

ועוד הוסיף; גמרא שנינו: אם אדם עמד למות ושכב על ערש דווי, ערך 'חשבון נפש' ולבו דווי: 'עם מה הוא יעלה למרום? איזה זכויות יציג שמה?!'

 

בחרדתו החליט: 'להקדיש באותו רגע את כל רכושו לבית המקדש!' כדי שיעמוד הדבר לזכותו. אז ברגע שהוא הקדיש את זה לקדש לרוחניות – הוא יודע: שיש לו זכות גדולה ועצומה! לפחות עם זה הוא יבוא למעלה. לקחת את זה – הוא לא יקח, להשאיר לילדים – לך תדע מה יעשו… אבל אם הוא מקדיש את זה הכל לבית המקדש – הוא בטוח עכשיו: שיש לו זכויות. כי אמירתו (עצם זה שהוא אמר) 'אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ, כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט' כאילו נתן את כל הרכוש ביד.

והבנים עמדו לידו והתחילו לבכות: "אבא! מה יהיה עלינו? ממה נחיה?"

התעשת ואמר: "רגע, הכסף הסגור בבנק – אינו שלי, הילדים הפקידו אותו בידי ושלהם הוא!".

 

עצם את עיניו ונפטר. באים הגזברים של ההקדש, לוקחים את הדירה שלו, את הרהיטים שלו, את חשבון העובר ושב שלו, כל מה ששלו – הוא הקדיש. עכשיו, מה עם תוכנית החיסכון שהוא אמר ברגע האחרון,

הוא אמר: "הכסף הסגור בבנק אינו שלי – הילדים הפקידו בידי ושלהם הוא!" – מה עם זה?

 

הרב פונה לקהל: "מה אתם סוברים? שהוא המציא את זה ברגע האחרון? או שזה אמיתי? מה אתם אומרים?"…

 

תשמעו: הסברא נותנת: שגם זה שלו וגם את זה הוא הקדיש וכשהבין: שהוא קיפח את בניו – חזר בו וניסה להציל עבורם והמציא: 'שהפיקדון שלהם' – ככה הסברא אומרת.

 

אבל ההלכה קובעת: שמאמינים לדבריו ומוסרים את הכסף לצאצאים! למה? 'חֲזָקָה: אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ' (שבועות מב) אהבתו לבניו לא תביא אותו לעבור עברה, למרות שעבור עצמו הוא יכול למעול בהקדש, אבל 'מומר לתאבון' הוא ולא יחטא אפילו בשביל בניו! זה נקרא: 'מומר לתאבון'. זה חמור ביותר להיות 'מומר לתאבון' אבל זה מעלה גדולה ביחס ל'מומר להכעיס'! והיום: כל החשודים על נבלות – הם כ'מומרים להכעיס!' כי יש אפשרות לאכול היתר, אך מניחים ההיתר ואוכלים את האיסור!

 

עוד דוגמא מזוויעה:

אדם הולך עם בתו הקטנה לתחנת רכבת, מבקש לקנות כרטיס ונוכח שאבד הארנק, אובד עצות, הרכבת הגיעה, החלטה של רגע: הוא עולה לקרון. הרכבת חוצה את הישימון והמבקר עולה לבדוק כרטיסים ואין לו כרטיס, עכשיו יורידו אותו בתחנה הבאה בלב הישימון עם הבת הקטנה שלו?! והוא שח את הצרה שלו לשכן בספסל לידו, שואל אותו השכן: "בת כמה הילדה?"

  • "בת עשר (10)"
  • "אתן לך מאה (100) שקל לקדש את בתך"… המבקר מתקרב…
  • "תן!"

וההוא אומר: "הרי בתך מְקוּדֶּשֶׁת לִי במאה (100) שקלים אלו כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל"

וזה מספיק למחיר של הכרטיס וגם לתשלום של הקנס.

אותו שכן ירד בתחנה הבאה והאבא נזכר: שהוא לא שאל את השם שלו 'הבעל של בתו' לא יודע מי הוא! אתם צוחקים?… שלא יהיה אבא כזה לשום בת בישראל, אבל הילדה הזאת 'עגונה' לנצח! אם לא יבוא הבעל – היא לא יכולה להתחתן עולמית!

 

והנה, ישועה! מופיע אדם משום מקום ואומר: "נו, מתי החתונה?"

ואז עיניו של האבא אורו: "זה אתה באמת?"

  • "כן זה אני".

האבא לא מכיר אותו, האם הוא נאמן?! האם הוא יתיר אותה מן העגינות שלה או לא?

 

ההלכה: 'האומר: 'קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ' (כמו במקרה הזה נגיד)

'וּבָא אֶחָד וְאָמַר: 'אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ'

נֶאֱמָן לִתֵּן גֵּט וְאֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס; נֶאֱמָן לִתֵּן גֵּט – אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ! יש לו את החזקה וְאֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס – אֵימָא יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ' (קידושין סג) כי שמא היצה"ר תקף אותו, לכן כששמע שיש פה עגונה בא ואמר: "מתאים לי, זה אני!"

 

אז אולי היצה"ר תקף אותו לכן הוא רוצה… אז לא נותנים לו לִכְנוֹס, אבל יכול לתת גט, למה? כי אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ.

 

הרי לפנינו אדם חשוד על העריות שמא הוא שמע על העגונה המסכנה והחליט לזכות בה ומוכן לשקר ולהציג את עצמו כבעלה ולחיות חיי חטא כל ימי חייו! כי נהנה. אבל הוא אינו חשוד לשקר סתם כך ולא נאמר: 'שנכמרו רחמיו עליה לתת גט ולהתיר אותה לאחֵר' – ורק מי שקידש אותה יעשה זאת כי אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ.

 

זה העברינים של פעם! ואנחנו! מה אתנו?!

מה אתם אומרים: אנחנו יש לנו דין של 'מומר לתאבון' או 'מומר להכעיס'?

 

הרב פונה לקהל: אני רואה שיש פה חבר'ה שמבינים ענין…

 

בהנחה ש:'אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ' אדם אינו חוטא בלי שתהיה לו הנאה מכך. אז איך אנחנו מדברים לשון הרע?! הרי על המדבר לשון הרע נאמר: "וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן" (קהלת י יא) אין הנאה מחטאי הלשון, זה לא כמו אוכל נבלות וטרפות וזה רוע צרוף בלי הנאה! ואפילו לא טורחים למזער את האיסור, כמו העברינים של פעם שהיו מחליפין את החמץ! למזער, לטשטש את הזהות של האדם שעליו מדברים, למעט בדיבור ככל שאפשר, לדבר אודות דברים אחרים – גם זה לא.

 

"אבל עכשיו תשמעו, פחד לומר! פחד לומר, אבל מה לעשות? זה כתוב"

 

הרב גלינסקי אומר: "אבל חיבים לומר, אחרת אוי ואבוי! כשנגיע לעולם האמת, יגידו לנו את הדוגמא הזאת ויסתתמו כל הטענות, אתה תבוא עם כל המצוות ועם כל מה שאתה חושב שיש לך, יביאו לך דוגמא כזאת ומה תגיד?! תשמעו מה הדוגמא.

 

מי שיש לפניו ספר קדש, ספר מענין, למשל ילקוט מעם לועז – מומלץ בכל בית יהודי, סידרה נפלאה, משהו עולמי! שבתות – בעליה רוחנית לאין שיעור. אבל בלי שבת, יש לו את הספר לפניו עכשיו אפילו ביום חול ויש לו עיתון לידו, או יש לידו טמבלויזיה, או אינטרנט, או פיסבוק, או כל מרעין בישין. ואמרנו: מה זה 'מומר לתאבון' שיש לו היתר ויש לו איסור מה הוא עושה? הוא בוחר בהיתר ולא נוגע באיסור, נכון?

 

אז אם יש לך ספר קדש ועיתון – מה ההיתר? הספר קדש והעיתון זה האיסור, אם אתה עוזב את ההיתר ואתה הולך לאיסור! מה אתה? 'מומר להכעיס'!!! יש לך אפשרות ללמוד ובמקום ללמוד אתה הולך ועושה איסור ולא בוחר באפשרות ללמוד, פה (הספר קדש) זה מצווה ופה (העיתון) זה עברה ואתה בוחר בעברה ולא במצווה – אתה 'מומר להכעיס'!!! יש לך דין של אפיקורוס! של עובד ע"ז. אתם שומעים מה יגידו לאדם בעולם האמת?

 

זה לא פשוט רבותי! לא פשוט. וקצבו את דינו התוספות (בע"ז כו) ופסק את זה הרמ"א: 'מומר להכעיס'! והוא גרוע מעֵשָׂו.

 

אז אם יש לך אפשרות לאכול בשר ועופות משוחט שיקפיד על כל ההלכות כמו שנפסק בהלכה [כמו שב"ה מדקדקים ב'קהילות פז' כמו שאין מדקדקין בכל העולם כולו[51]] ואתם מעדיפים לאכול משהו אחר – אתם 'מומרים להכעיס!'

 

שחיטת 'חבורה' מגיעה גם לצפון מידי פעם, אתה יודע למה מידי פעם? כי לא כל מה שנשחט כשר. אבל אצל אחרים? כל מה שנשחט כמעט כשר [52] כי שוחטים ביום (1) מיליון (1,000,000), מיליון וחצי (1,500,000)! איך אפשר לספק לכל הארץ? איך אפשר?! אם ידקדקו כמו שאצלנו – אז מארבעים (40) בקר יוצא שלוש (3) ובסוף אנחנו לא לוקחים את זה, כי מישהו לא בדק את זה ביבש שאנחנו סומכים עליו. וממאה שלושים וחמש (135) יוצא לנו גם כן לפעמים שלוש (3) ואצל אחרים יוצא ששים אחוז (60%), איך זה? וכבר פרסמנו ענין זה.

 

ואמרנו: זה 'מומר להכעיס'!! לכן שליח ציבור שאוכל נבלות וטרפות או שחשוד – פסול ואין מתפללים אתו במנין ואין עונים על ברכותיו, כמו שפסק הרב שריה דבליצקי[53] וכמו שפסק הרב חיים קנייבסקי[54], סופר שאוכל נבלות וטרפות – פסול! מעבד תפילין – פסול! פסולים גם לעדות! אתם שומעים מה כתוב פה? 'מומר להכעיס!'

 

תוכלו לחזור על הדרשה, יש מקורות כדי שיהיה נתן לבדוק את הדברים בפנים, אדרבא! ללמוד לדעת את גודל וחומר האיסור – כדי לא להכשל.

 

ברגע שנודע לנו מה המצב – במשך חודשים רבים אכלנו רק דגים! לא קרה לנו כלום, יש אנשים שבכלל לא אוכלים בשר ועופות – לא קורה להם כלום, דווקא כתוב: שמי שהוא טבעוני וצמחוני – הוא מאריך ימים יותר מאלה שאוכלים בשר כי בדרך כלל הבשר עושה סתימות בעורקים ויש גם 'טופו' ולא חיבים סויה…

 

 

 

 

 

עדות הבית חדש מהנעשה בבית דין של מעלה למאכילי נבלות וטרפות בדורו!

ועכשיו לסיום נושא זה, בשביל שיהיה סגור ותבינו מה קורה ב'בית דין של מעלה', אז הנה מעשה אמיתי שמעיד עליו הב"ח בעל הבית חדש, רבי יואל סירקיש למשפחת יַפֶה, שכתב על הטור פרוש על הבית יוסף כמו מרן רבי יוסף קארו כתב הב"ח פרושו על הטור ארבעה טורים לבאר הכל להלכה. הוא סיפר אותו לבני הישיבה שלו.

 

הנושא המדובר, מה זה לצער יהודי! אפילו כשאתה עוזר לו!!

אבל בין ובין, אנחנו גם שומעים: מה הדין בשמים של מאכילי נבלות וטרפות.

 

[דרך אגב; כל מי שקונה בשר ועופות שלא מתקימים בהם הגדרים הנזכרים לעיל ודברי הפוסקים – דינו כ'מאכיל נבלות וטרפות בביתו!' כי קונה לביתו או אשתו קונה ומאכילים את הילדים ואת האורחים מידי פעם וכו'…]

 

לגאון הקדוש ר' יואל סירקיש, בעל הב"ח זכותו תגן עלינו אמן, היה לו תלמיד אחד עשיר ובעל צדקה, הרב היה מלמד אותו הלכות צדקה בכל יום כי חשש האיש: פן לא יקלע אל המטרה בצדקותיו אשר יעשה.

כי אם העשיר לא נותן כפי מידתו מה שהוא חיב – הוא יענש; גם בעוה"ז וגם לעוה"ב! אז לכן כל דבר שאל את רבו הב"ח.

 

כי גם מעשה צדקה היא תורה וצריך ללמוד. וכל מעשי צדקת העשיר הזה, הנגלים והנסתרים, היו כולם עפ"י עצתו של הגאון הב"ח.

 

פעם אחת בא אל הב"ח יהודי שהיה 'מוזג' וסיפר לו: "עשרות שנים שחוכר את בית המזיגה מהפריץ ועתה בא אדם להשיג את גבולי, יום-יום הוא דופק על פתחֵי הפריץ, משדל אותו בדברים ומבטיח לו: 'שישלם לו הרבה יותר ממני!' ובלבד שיחכיר לו את בית המזיגה".

 

ואז הוא פונה אל הב"ח ואמר: "מורי ורבי!" כשהוא זועק מעומק לבו: "האיש הזה יורד לחיי ולחיי בני ביתי, רחם עלי! והצילני מן הצרה הזאת!".

 

אמר לו הב"ח: "לך אל גביר פלוני שהוא התלמיד שלי ותבקש ממנו 'גמילות חסדים בגופו' שילך בעצמו לפריץ וידבר עליך טובות באוזניו כי הפריץ מכבד אותו ומקבל את דעתו".

 

יצא המוזג מלפני הרב, בא אל הגביר ואמר לו את כל הדברים. העשיר שמע את דברי היהודי והבטיח לו: 'לדבר עם הפריץ!' אך המוזג לא הסתפק בהבטחתו והפציר בו: 'שילך מיד לדבר עם הפריץ, כדי שהפריץ לא יקדים אותו העריץ במזימותיו…'

 

העשיר התנצל ואמר לו: "אני מצטער! עליך לחכות מספר ימים, עד אשר אסדר את עניני מסחרי ביריד הגדול ב'לייפציג', כי הזמן של היריד עובר ואם לא אסדר הכל בימים הקרובים, אפסיד את רוב הוני!".

 

כאשר שמע המוזג את דברי העשיר התחיל לבכות ואמר: "אם כך הדבר, אָנָה אֲנִי בָא? הלא העריץ בא להשיג את גבולי והוא אדם חרוץ ויבוא בתחבולות לפריץ ויקפח את פרנסתי!".

החל העשיר לפייס אותו בדברים ולחזק אותו בדברי אמונה ובטחון.

ושוב הבטיח לו: "ברגע שאחזור מן היריד לא אסור אל ביתי עד שאבוא אל הפריץ וברצון ה' ובחסדו הגדול אהיה שליח לטובתך!".

 

אחרי הדברים האלה קים העשיר את הכתוב: "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ" (משלי לא ו) שתו שניהם "לחיים-לחיים ולהצלחה!" ושלח אותו לביתו לשלום.

 

המוזג יצא מבית העשיר וסיפר לאשתו את כל הדברים ולבו מלא תקוה לימים שיבואו. אבל אשתו לא מצאה ניחומים ותאמר לו דברים קשים כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב! יען אשר לבהּ היה מלא יאוש ופחד. וראתה בעיני רוחהּ את משיג גבולם הולך אל הפריץ ומנשל אותם מפרנסתם…! בעלה שמע בכאב אבל לא יכול להשיב דבר, נסה לפייס אותה ולדבר על לבה דברי חיזוק ואמונה – לא עזר.

 

פרצה בבכיה ביללה והאשימה אותו: "תדע לך! אתה תהיה אשם בכל האסון שיקרה אותנו, כי לא היית צריך להניח לגביר, עד שהוא ילך לפריץ ויסדר את הענין ב'כי טוב'!".

 

ככה עברו על המוזג ימים של ריב ורוגז ובביתו אין שלום ושלוה.

 

והנה חלפו ימי היריד והעשיר קים את דבריו, בטרם דרכו רגליו על מפתן ביתו, סר אל הפריץ דיבר אתו בַּעִנְיָן – ודבריו מצאו מסילות אל לבו של הפריץ. כשיצא העשיר מבית הפריץ, שלח הפריץ לקרוא למוזג וחידש עמו את חוזה החכירה לעוד עשר (10) שנים!

 

– נו, סוף טוב נכון? יופי!

מה התיקון שנתן הב"ח לשוחט שהאכיל נבלות וטרפות?

לימים נפטר העשיר והלך לעולמו ולילה אחד בא העשיר בחלום הלילה אל רבו בעל הב"ח,

 

ואמר לו: "באתי אליך מורי ורבי! לספר לך איך קבלו את פני בפמליא של מעלה אחרי מותי.

בבואי שמה מצאתי שמה כמה נשמות מרחפות ומחכות ליום הדין, ביניהן שתי (2) נשמות שהכרתי אותן עוד בעולם התחתון, הנשמות היו של שני (2) קצבים, שהאכילו רח"ל נבלות וטרפות את בנ"י בעיר קראקא ימים רבים!

אחד (1) מהם בא אליך מורי ורבי עוד בימי חייו והתוודה על עוונו וביקש ממך תיקון ודרך תשובה[55].

 

"נכון!" אמר הרב: "אמת ונכון הדבר, אחד (1) מהם חזר בתשובה שלמה, השני (2) לא התחרט – ומת בטרם חזר בתשובה".

 

המשיך העשיר את סיפורו: "פתאם שמעתי קול מכריז בכל העולמות: "פלוני בן פלוני יבוא לפני בית דין של מעלה!"

 

והנה נכנס האיש וכלבים עַזֵּי נֶפֶשׁ אצים ורצים לפניו ומאחוריו במהומה של הנביחה

והם טוענים: "האיש הזה השיג את גבולם! וגזל מהם הכלבים את הנבלות והטרפות שהם מנת חלקם מן התורה מימות עולם! ומכר אותם ליהודים…"[56].

 

פתאם הושלך הס!

 

בת קול יצאה והכריזה בחרדה:

"טיפה סרוחה!

איך לא פחדת מפני יום הדין?!

איך העזת פניך

להאכיל את בני נבלות וטרפות!?"

 

הקצב היה נבוך ומבוהל! ולא ענה מאומה, תוך כדי דיבור אחזו בו והשליכוהו לתוך עמקי השאול והוא נאבד מתוך הקהל ואיננו!

ואחר כך הכריזו שוב:

"פלוני בן פלוני יבוא לפני בית דין של מעלה!"

 

נכנס חברו בפחד וברעדה ועמד לפני בית הדין,

ונשמע קול שואל בכעס ורוגז:

"טיפה סרוחה!

איך לא פחדת

מלהאכיל נבלות וטרפות לבני?!"

 

עוד לא גמרו את השאלה, נשמע קול דממה דקה והנה בא "מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד" (1) (איוב לג כג) ובידו מגילה ובה פסק דין מבית דינו של הב"ח ועדים מעידים: 'שקים זה את כל מה שכתוב במגילה הזו' פרשׂוּ את המגילה,

וקראו בה כדברים האלה:

"פלוני בן פלוני

שהאכיל נבלות וטרפות לעם ה'

– חטא בכפלים (2);

חטא לקב"ה!

וחטא לבריות!!

במה חטא לבריות?

גזל את הרבים! לקח מחיר של בשר כשר – בעד בשר של טְרֵפָה,

 

ואין לו תקנה אחרת: רק להקדיש את כל נכסיו לצורכי הרבים!

ובמה שחטא לקב"ה – עליו להסתפק רק לאכול לחם צר ומים לחץ!!

ואם יקים זאת – וָשָׁב וְרָפָא לוֹ!" (ישעיה ו י).

 

והעדים מעידים: "שמאותו היום ואילך, הקדיש הקצב את כל נכסיו לצורכי הרבים, נשאר בעירום וּבְחֹסֶר כֹּל, כילה את ימיו בצומות ובתחנונים לפני הא-לקים".

 

ואחר הדברים האלה לקחו את האיש והובילו אותו ל'היכל בעלי התשובה'!".

 

למי שלא יודע, 'היכל בעלי התשובה' – הוא למעלה מהיכלם של הצדיקים!!

 

"מיד אחריו "נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ" (אסתר ד יא) כאשר שמעתי את שמי יוצא מפורש מפי הכרוז, התחילו ארכובותי "דָּא לְדָא נָקְשָׁן" (דניאל ה ו) אולם חסדי ה' היו עלי ויצאתי זכאי בדין! ותכף באו מלאכי שלום והוליכו אותי בקול רינה ושירה להיכלי אשר בג"ע. שערי ג"ע נפתחו לפני באורה ושמחה וריח ניחוח עלה באפי שאין לשער אותו!! טעם כזה לא טעמתי כל ימי היותי בעולם התחתון!!!

 

ויהי כאשר דרכו כפות רגלי על סף שערי ג"ע והנה ראיתי מלאך אחד פוסע פסיעות קטנות לקראתי, גונח ומתאנח והוא ניגש אלי וניצב לשטן לי בדרך,

 

ואשאל אותו לאמור: "מי אתה? ומֶה עשיתי לך שאתה בא לחסום את הדרך בפני?"

 

ויען המלאך ויאמר: "אמת ונכון שעשית טובה ליהודי המוזג ההוא, אך אינך יודע כמה דמעות נשפכו בגללך בטרם בוא הישועה, כמה מריבות וקטטות היו בין בני הזוג, עד אשר הלכת לפריץ!! דע לך! שכל המעשים האלה בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין והם דורשים מבית דין: 'צדק ומשפט!' לדון אותך על כך!".

 

אז אמרתי לו: "הלא לא עשיתי זאת מרוע לב, אלא כדי להציל את כספי! ולולא נסעתי ליריד הזה הייתי מפסיד את רוב הוני!"

 

אך טענותי לא הועילו, החזירוני עוד פעם לפני בית דין של מעלה ולאחר דין ודברים,

הוציא בית הדין פסק חדש: שעלי לשבת בשערי ג"ע ולא להיכנס פנימה, כמספר הימים אשר המתין המוזג עד שובי מן היריד בלייפציג.

 

עוד לא כילו לקרוא את פסק הדין ושני (2) מלאכים קלים אחזו בי והביאוני אל שערי ג"ע, כמה ימים ישבתי שם? לא אדע, אך לי היה דומה כאילו אני יושב שם ימים ושנים! וגדול היה צערי בימים ההם, צער שאין לתארו במילים, כלתה נפשי בכל רגע ורגע אל מקום מנוחתי, שראיתיו מרחוק ואליו עדין לא באתי".

 

זה היה המעשה שהעשיר סיפר בחלום לב"ח.

למחרת סיפר הב"ח את החלום בפני קהל ועדה,

ואמר: "שמעו וראו, עד כמה צריכים בני אדם להיות נזהרים בכל מצווה שלא להחמיץ אותה ועאכו"כ במצוות שבין אדם לחברו, כגון; צדקה וגמילות חסדים, שחיי בני אדם תלוים בהם ותמיד צריכים להיות מן הַזְּרִיזִין המַקְדִּימִין לַמִּצְווֹת" (פסחים ד.).

אנו מאחלים לכל בית ישראל:

שיזכו לאכול כשר באמת,

ולעמוד בניסיון האחרון הזה בדורנו

 וכך נוכל לעמוד בבית דין של מעלה כצדיקים גמורים,

אמן!

 

 

כשרות המטבח

 

הודעה חשובה בנושא הקמח

הלכנו למקום שמיצר קמח ומצאנו שיש בעיות, ראשית, מפסח ועד שבועות יש בעיה של 'חמץ שעבר עליו הפסח', כגון; האם המכירה התנהלה כראוי? בגמירות דעת הראויה? ובקיום כל שאר הדינים והתנאים שההלכה מחיבת? טחינת הקמח; איך נעשית? ואיך עורכים את הבדיקות במהלך היצור? וכו'. מעבר לזה, זורקים טבליות של רעל בתוך הקמח כדי לשמר אותו מהתפתחות של חידקים ותולעים.

 

במפעל יצור הקמח ראינו, סקרנו ולמדנו את כל קו היצור, ישבנו עם מהנדס המזון [שאגב היה חילוני אך בקי בכמה מסכתות ובדיני 'לחם הפנים' ו'בית גמזו' ואיך הפת לא נתעפשה במשך שמונה ימים! ושולט בנושאים מגוונים בנושא הקמח – מעורר התפעלות] לאחר ששאלנו אותו שאלות וחקרנו – הבהרנו ממה אנחנו חוששים ושרוצים ללא משפרי אפיה וללא אבקות אפיה וללא עמילן וללא חומרי ה-E ולא כל מיני מרעין בישין.

 

תשובתו: הם מסוגלים ליצר לנו קמח מיוחד, שכבר בתוך הקמח יש אבקת אפיה, אבל לא אבקת אפיה המסחרית המשווקת, אלא כזה שאין את כל מה שאנחנו לא רוצים, זאת אומרת בלי ספקות וחששות וזה נקרא 'קמח תופח' בדיוק כמו שמוכרים בחנויות. וכל החיטים באותו מפעל עוברות מכונות שבודקות חיטה חיטה וכל חיטה חלולה – נופלת! – שמחנו!! החיטים עוברות טחינה ואח"ז נפות על גבי נפות ועוד שלבים של נפות, עד שזה נארז בוואקום ואין שום מציאות של גוף זר בקמח – גם אם היו ביצים קטנטנים של חרקים יש פטנט מיוחד בפס היצור שמזהה ומפוצץ אותם. זאת אומרת: לא יכול להיווצר שום דבר חוץ מקמח.

 

התחיבות המפעל לתקינות המוצר מתולעים: למשך שנה תמימה! [בתנאי שנשמר במקום קריר ומוצל ולא נפגם הוואקום]. עד כאן לגבי כשרותו של הקמח, אך מה לגבי אכותו? לקחנו את הקמח והלכנו לבדוק. ועשינו כל מה שרק אפשר: עשתה לחוח, חלות, לחמניות, פיתות, עוגה ועוד מאפים אחרים והתוצאה – אכותי ביותר, הקמח כמו בשוויץ, מדהים!

 

מי שיודע לעבוד עם הקמח הזה, יודע שלא צריך להוסיף שמרים. ביום ראשון נוסעים לראות במו עינינו את ההסברים ולצלם את הכל, לתעד ולקבל הסבר שנוכל להראות ולהסביר לקהל. – אכן, מה שמצאנו – זה מציאה שאין כדוגמתה!

 

עוד מוצרים שאנחנו משתדלים לבדוק וליצר: טחינה, חומוס, חַלְווה, שוקולד, מוצרי בשר ועוף, תבלין, רטבים, סלטים, מגוון עוגות, עוגיות, מאפים, פלאפל ועוד דברים מפתיעים שעושים בכשרות המהודרת והקפדנית ואני מקווה עם כל מה שעושים שתעמוד זו הזכות לשאר עם ישראל כולם – עד שכולם ישובו בתשובה – מהרה אמן.

 

חשיפה: גלוטן שעבר עליו הפסח

צריך לשאול ב'וועדי כשרות': איך הם בודקים? עד כמה אפשר לסמוך על התשובות שלהם? יש להסתפק! משום שכששואלים אותם – הם כועסים! ואפילו מקללים, כגון; בתקרית שהיה עם ה'גלוטן' שהסתירו מעיני כולם, שהמאפיות אחרי פסח עשו שימוש בגלוטן שעבר עליו הפסח! ולא הודיעו לציבור.

 

הודיעו רק: ש"הקמח נאפה ונטחן אחרי הפסח" אבל לא הודיעו שהגלוטן שהוא חמץ גמור עבר עליו הפסח! ואחרי שזה נחשף בעקבות פרסום שהיה, התחילו לכעוס מרוב שאלות ופניות שהגיעו מהציבור והדבר הגיע לידי קללות. ויש לתמוה, מדוע לכעוס? זה לא בגלל שהם מפסידים אם הם יגלו לכולם שיש ליקוים בכשרות?!

 

אבל מה, יש מאפיות גדולות מאד שמרוויחות הרבה מאד כסף ואם יודיעו לכולם ש: 'יש בעיה עם הגולטן' – אז תהיה בעיה; הן מהלחץ שיופעל עליהם מצד המאפיות והן מצד הציבור. אז אם בכל זאת לא משקרים בפועל בינתים, מכל מקום מעלימים מידע מן הציבור בסגנון: "אם אתה לא יודע – אתה לא יודע!" לכן אם זה המצב, פשוט שלא ניתן לסמוך על 'וועדי הכשרות' ולא על הכשרויות בכלל!

 

בעיות חמורות בתבלין ומה מאכילים אותנו בתעשיה?

שאלה: "מדוע אין לרכוש תבלין מוכנים מן התעשיה – קרי: מכל שיווק מסחרי?"

 

לאור ההיקף של היצור פעמים רבות ניתן למצוא בתבלין התעשיתי תולעים, כי טוחנים את התבלין עם כל מה שיש בהם בלי בדיקה. ומאות טונות מידי יום – מטבע הדברים: נכנס לתוך התבלין גם דברים אחרים… למרות ש'אסור לבטל איסור לכתחילה', היות ויש בתבלין חרקים ותולעים שנטחנים גם כן. נכון שאם אחרי שבדקו כדבעי (כמו שצריך), אבל בכל זאת היה במקרה תולעת וטחנו אותה – זה מתבטל כי בדקו לפני כן. אבל לבטל לכתחילה?! דהיינו; לקחת את התבלין עם התולעים ולטחון – זה איסור גמור, היות ואי אפשר לבדוק כל יום טונות של תבלין [אלא אם כן יביאו לפה את הסינים מרוב עבודה!] אז לכן טוחנים הכל! עם הגבעולים עם עובש, עם אבק, עם חרקים והתולעים מבחוץ ומבפנים – וחלק משמעותי מהציבור אוכל לתאבון באשליה שזה באמת 100% תבלין כשר ונקי כמו שטוענים על גבי האריזה.

 

לכן העצה היחידה היא: לבדוק לבד ולטחון לבד בבית, או לרכוש תבלין מהמקום היחיד בעולם שבודק דבר-דבר – וזה לוקח שעות רבות לבדוק. יש מטחנה גדולה שטוחנת כל סוגי התבלין.

 

יהודי יקר! כשאתה קונה לדוגמא פפריקה אדומה – עליך לדעת: שכמו שהפפריקה מגיעה – ככה טוחנים אותה, יחד עם העובש והאבק! ועם החרקים והגבעולים! וזה לא מענין אף אחד, הכל טוחנים לך! ומוסיפים קצת שמן כדי שיוסיף במשקל [וזו סוגיא בפני עצמה בשלחן ערוך חושן משפט… היות ויש בזה חשש גזל והונאת הלקוח התמים] – זה מה שחלק משמעותי מהציבור אוכל!

 

לעומת זאת כשתטעמו פפריקה כזו – אתם תשימו שליש מהכמות שהייתם רגילים, למה? זה יותר אדום! ויותר טעים! ובלי שום תוספות ובלי חרקים, בלי עובש ובלי אבק [הכי הלכתי והכי אכותי!].

 

תנסו לבדוק בבית, תקנו קילו בלבד ותתחילו לבדוק לבד ותראו בעצמכם מה תמצאו שם. מתוך עשר (10) קילו – שלוש (3) קילו אנחנו זורקים! זה עובש, גבעולים, אבק וחרקים, אבל בתעשיה – זה כסף! וכסף – לא זורקים! 'הֵל' הוא עוד דוגמא טובה; יש חורים, מתוך קילו – מאתים וחמשים (250) גרם נגוע. תסתכלו ותראו חורים, חורים! תפתחו את הספר של הרב משה ויא, תראו את הצילומים, תראו איך בודקים ותבדקו בעצמכם! אל תסתבכו [חבל להקל ולאבד את העוה"ב!].

 

פלפל שחור קטן: יודעים כמה עבודה זה? מי שמצליח בחצי שעה לעשות מאה (100) גרם בדיקה – זה מהר מאד! יש כאלה שלוקח להם שעה לבדוק מאה (100) גרם פלפל שחור. כי צריך לבדוק אותו אחד-אחד! יש חלולים, כי כבר נאכלו מבפנים ואם תסננו – תראו כמה חרקים נופלים, קודם כל צריך לשים ברשת [לכל דבר יש רשת מיוחדת].

 

ויש רבנים הבקיאים בדיני בדיקת תולעים כדוגמת הרב משה ויא, הרב יוסף פרידמן ועוד איך בודקים את כל המאכלים – אין יותר מקום לטעות! תוכלו לראות את התולעים הנמצאות בתוך הדגים, תולעים ארוכות, דברים מבהילים! יש גם דגים שיש חשש שהם טמאים, באים בלי עור ולא יודעים אם יש לו סנפיר וקשקשת. לדוגמא; דגי טונה – יש כשרים ויש טמאים והם דומים וקשה להבחין ביניהם. יש דגים טמאים שמלחו עם הדגים הכשרים וזה בעיה הלכתית של 'כבוש' (דהיינו; שהיו יחד בתוך מים עשרים וארבע (24) שעות ודין הכשרים כטמאים – שאסורים!) ואחר כך לוקחים את הדגים הכשרים ומוכרים אותם!

 

לכן חשוב ביותר לדעת בדיוק איך בודקים כל דבר, יש דיסקים על 'כשרות' המראים בדיוק איך בודקים, ניתן לראות לדעת ולהשכיל. אבל מי שלא נכנס ולא עוקב אחר הנושא – לא יודע כלום ויכול לחיות שבעים (70) שנה באשליה ש:'יודע… ושאוכל כשר…'

 

ובבית דין של מעלה[57] יגידו לו: "אתה אכלת עכברים, צפרדעים, תולעים, 'דבר אחר' הכל אכלת! – כי לא בדקת!".

 

התעשיה אינה יכולה לפקח על כל מוצר ומוצר, לדוגמא, מצאו בשקיות של חסה; נחש, עכבר, צפרדע. ובתוך הסופרמרקטים עצמם נמצאים חתולים! עכברים על האוכל! אחר כך מגיע הצרכן, קונה ואוכל ולא יודע מאומה מה עבר על האוכל שהוא אוכל.

 

כולם קונים עוגות ואיך הם נראות? טעימות ומפתות! אבל מאיפה הביצים? מג'ריקנים. והג'ריקנים האלה עברו 'לינת לילה', זאת אומרת שלא משאירים ביצה שהיא קלופה למשל הלילה ואם היא עוברת לילה – זה בעיה של סכנה! ('סַכַּנְתָּא חֲמִירָא מֵאִסּוּרָא' – 'חמורה הסכנה מהאיסור' (חולין י.; רמ"א קטז, ה). דבר שני: הפחים נשארים פתוחים כמו שהעידו לנו אנשים שעושים גלידות ודברים אחרים ואף אחד לא יכניס את האצבע פנימה להוציא משהו אם יבחין בבעיות כל שהן, אלא שופכים הכל איך שהוא… ואיפה 'משגיחי הכשרות'? בחלק מן המקרים פיטרו אותם!

 

ובד"ץ בעניני כשרות אמרו: "כל אחד יעשה מה שהוא רוצה" זאת אומרת הכל רמאות ולא מצליחים להשתלט על הבעיה! לאחרונה העלו רעיון לעשות 'כשרות עם מצלמות' זאת אומרת המצלמה תבדוק. ומי יבדוק את כל המצלמות? הכל 'חרטות' והכל בלוף! כסף-כסף-כסף – זה הדבר היחיד שעומד לנגד עיניהם – ולא כשרות אמיתית.

 

לכן, מי שרוצה להיות חכם; אלא יסמוך רק על עצמו, כך שתוכל להגיד: "אני בדקתי! אני ראיתי במו עיני" זה הכל. רק אז המאכל הוא כשר ללא חשש והטעם? מעבר למצופה! אנחנו מכירים אנשים יראי ה' שמכינים: לחם, מיונז, כל פריט – הכל לבד! לא צריכים אף אחד ולא סומכים על אף אחד והכל מאכלים שאין בהם סימן 'E', כמעט בכל מוצרי המזון היום נמצא המרכיב 'אִי' ['E'] תחקרו מה הוא מכיל[58] – רח"ל! כמה מחלות יש מהם וכמה צרות וחלק מקורם מהחי וחלק מהצומח וחלק? לא כדאי לדעת…

 

דוגמא קטנה; יש חומר ב'אבקת מרק' – 'אלסיטיסאין' יודעים מה זה? שערות של אדם! שערות מבית השחי או מהראש וכדומה. גם כנפים של עופות, נוצות – בתוך האבקה שנקראת 'אבקת מרק' [!]. ממה עשוי נקניק? ממה לא! מהמקור, מהכרבולת, מהרגלים, עם הבוץ של העופות, עם הקישקה, גם עם הצואה! והם מוכרים קילו בשקל. קילו בשקל ויש לך נקניק בטעם 'מעודן' – בתאבון!

ניתן לראות ולהשתעשע מעט מכל הנושא של מה שהתעשיה מאכילה את הציבור ומהרמאות של ההכשרים. אבל אנחנו חיבים להתחיל להיות רצינים; הציבור אוכל – ה' ירחם! לכן רוב הציבור 'מטומטם', כי זה מטמטם, כתוב: "וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא מג) אפילו תַרְאֵה ההוכחות – זה לא יועיל למי שטמטם את נפשו וגופו בנבלות וטרפות שקצים ורמשים – וידחה כל ראיה בטענות שוא ומדוחים.

 

שאלה בנושא הדגים: "האם אפשר לאכול דגים בהכשר 'העדה החרדית'?

תשובה: "כן, עדיפות לטרים, או כאלה שניתן לזהות אותם. הבד"ץ העדה החרדית / לנדא מראה בחוברת שלו אלו דגים אין בהם חשש נגיעות של תולעים, עי"ש".

מה קורה בכשרות התבלין?

חיבים לברור תבלין בעצמנו, היות ונתברר שההשגחות הכי 'טובות' מוכרות תבלין לא בדוקים כראוי, 'לא לפסח' ולא לימות החול. כגון: כורכום, הל, זנגביל וכל שאר התבלין. לכן בודקים הכל בעצמנו; קנינו מכונה גדולה עם פטישים שמפרקת הכל והחלטתי שאשב ואלמד את הנושא בעצמי.

 

עיינו בספרו של הרב משה ויא בעניני התבלין ותלמדו את הדברים ותחקרו במציאות ואז תופתעו לראות כמה חרקים אכלתם…!

 

וב"ה מכירים אנשים יראי ה' שרגילים לבדוק הכל ומצאו בתוך כורכום תולעת חיה! אותו דבר בפלפל שחור, מנפים אותם על משטח לבן שיוכלו לראות ברשת של מלט מנערים ורואים שנופלות תולעים שחורות בדיוק בצבע שלו. בודקים שעות על גבי שעות! יושבים עם צוות של עשרה (10) – ובודקים…! לדוגמא; לקח להם ארבעה (4) אנשים לגמור קילו הֵל במשך שעה (60 דקות), זאת אומרת: ארבע (4) שעות לבדוק קילו ומצאו בהל של קילו לפחות חמשים (50) מחוררים (דהיינו; נגועים בתולעים!).

 

בתעשיה לא בוררים ולא מוציאים את המחוררים האלה – הם מכניסים את הכל, הכל נכנס! כי אי אפשר למלאות ביקוש של מיליוני אנשים! למכור להם כל מה שהם רוצים לחג הפסח, אין דבר כזה. מי יבדוק את כל התבלין? אף אחד. חלק משמעותי מהציבור אוכל את התבלין יחד עם החרקים ויחד עם הלכלוך. פלפל אדום או פפריקה, הם דוגמא טובה, יש עליהם הרבה אבק ועובש, פותחים ובודקים בפנים, לחלק יש עוד עובש בפנים וגם חרקים קטנים שחורים.

 

לכן יש לנקות כל אחד, קודם כל עם סמרטוט על מנת להוציא את האבק ואחר כך יש לחתוך ולסלק לגמרי. כל מה שנגוע בעובש חותכים לחצי, פותחים אותו ומסתכלים מול אור שיקוף שמקרין כל מה שבולט וכך בודקים אחד-אחד, לוקח לבדוק אחד – לפחות דקה עד דקה וחצי, כדי שהתבלין יצא נקי וכשר. עכשיו מבינים את גודל ההשקעה ומדוע התעשיה לעולם לא תבדוק אחד-אחד כמו שאצלנו, כי הם ינחלו הפסדים. זה 'תעשיה לכסף' תבדקו לבד ותגידו אם מסתבר לכם שמישהו יכול לעמוד בזה. זו בעיה חמורה אמיתית! אין שום אפשרות בעולם לבדוק כמויות תעשיתיות.

 

עכשיו אני אסביר לכם יותר גרוע: הסבירו לי שאת הפפריקה האדומה שם מכניסים עם האבק, העובש, הגבעול – והכל טוחנים. כך עושים חלק משמעותי!! כי אי אפשר לבדוק, זה יקח שנים ושמיטים (דהיינו; שנות שמיטה) תנסו בבית ותראו כמה זמן יקח לכם ותבינו.

 

אלא תקנו מוכן, אל תסמכו על אף אחד, תקנו כמות קטנה מה שצריך לפסח ותבדקו בבית היטב בשיטות שכתוב בספר של הרב משה ויא ומה שספק שימו בצד ואל תזרקו, אחר כך תפתחו לבד לבדוק את זה כדי שתהיו מיומנים ויודעים בדיוק ויהיה לכם ניסיון וכך תעשו לכם מידי פעם קצת-קצת כדי שלא יחסר ואל תסמכו יותר על תבלין בחוץ, לא בימות החול ובוודאי שלא בפסח (זה סכנה!) תכינו לבד אני אומר לכם.

והסכנה גוברת לקראת חג הפסח, זה לא רק יום חול שזה 'רק' תולעים, פסח! לדוגמא; השיפון דומה מאד לכמון, אם מתערבב לך אחד כזה? אז אתה אוכל חמץ!! צריך לברור אחד-אחד והם דומים! ואיזה גודל הם? וכמה יש לך? עשרות אלפים! וכן בכל התבלין. אתם יודעים כמה גרגירי פלפל שחור יש בקילו? וכמה הם קטנים? וצריך לבדוק אחד-אחד, זה לא בערך! זה לא מדגם! זה לבדוק אחד-אחד. לכן זה לא פשוט ואנשים תמימים חושבים: "יש הכשר? אם יש הכשר – הכל בסדר…"

בעיות בתבלין בקצרה

אסור לבטל איסור בסתם, דהיינו; לכל מי שירצה לקנות, זאת אומרת: פלוני לקח דבר מאכל הצריך בדיקה, אך לא בדק, או לא בדק כראוי וטחן את הכל. והוא עשה את זה בסתם! זאת אומרת לא עשה את זה למישהו מיוחד. אם דבר המאכל היה נגוע וטחנו, הרי שביטל את הנגיעות בששים 'לכתחילה' [בלי לבדוק] ואפילו ביטל בסתם [לכל מי שירצה לקנות] פוסק הרב אלישיב זצ"ל: "הרי הוא כמו שנעשה בשבילם ביחוד ואסור לכולם!" זאת תשובת הריב"ש כמו שאמרנו. ונשמע מזה: דאף אם המבטל ביטל לכתחילה עבור פלוני ואותו פלוני לא ידע מזה, בכל זאת אכל איסור. כמו שמצדד בריב"ש רבי עקיבא איגר ולא כט"ז. ופסק רבנו הרב אלישיב: "שחוששים לדעת הריב"ש ואסור לכולם". זאת אומרת: זה הדין.

 

לכן למסקנה: לצערנו הרב! (הלוואי ולא היה כך) – חלק משמעותי מבטל איסור לכתחילה ולא בודק. אלא רק עושה 'מדגם'… ומדגם לא מועיל וצריכים לבדוק דבר-דבר – אחד-אחד וזה לא משנה בין אם מדובר בבית חרושת או בית מלון ומסעדות וכו'. ומי שלא עשה כן – אסור לאכול את מה שהוא נותן; לא תבלין ולא כל המוצרים שכתוב במרכיבים שיש 'תבלין' ולא שאר דברים כמו; טחינה, חומוס. ולא מה שטוחנים, לא ריבות ולא 'פרילי' ולא כל דבר המצריך בדיקה.

 

אין מה לעשות! אלא יש לעשות לבד, לבדוק תבלין לבד. מי שירצה להשיג תבלין מוכנים ובדוקים – יוכל להשיג, מי שלא – יקנה איפה שיקנה, רק את התבלין יבדוק ויטחן לבד בבית.

 

אין ספק שלבדוק זה קשה! קילו הֵל – שלוש (3) שעות בדיקה! ונמצא מתוך זה מאתים חמשים (250) גרם מהקילו – נגוע עם חורים של תולעים וקונים את הסחורה הכי טובה! טְרִיָּה! ומקפידים להשיג את האכותי ביותר אפילו אם צריך לשלם יותר! העיקר לקבל יותר טוב!! אין מה לעשות: יש קללה של התולעים והיום הכל מתולע ונגוע, למעט כמה בודדים שאין בהם נגיעות. אבל כל שאר הדברים שאוכלים ומשתמשים – הכל בחזקת נגוע בתולעים וצריך לבדוק היטב-היטב. אין מה לעשות.

 

[ועיין באורך בכף החיים פלאג'י סימן כד' בכל הדינים האלו ורשימה ארוכה של ירקות ופירות שכלל לא אכלם מחשש תולעים – זיע"א!].

 

אני מכיר אנשים יראי שמים שבדקו פלפל שחור, איש לחוד ואשה לחוד, בשעתים האשה בדקה מאתים (200) גרם והאיש בדק מאתים חמשים (250) גרם. זה הממוצע. זאת אומרת: בממוצע כל שעה ניתן לבדוק מאה (100) עד מאה עשרים וחמש (125) גרם של פלפל שחור. כמה מוכרים פלפל שחור בארץ? טונות! כמה שעות צריך בשביל לבדוק טונות? צא וחשוב… איפה יש דבר כזה? וכן הדבר לא רק בשאר התבלין אלא בשאר כל מוצרי המזון!

וזה לא ביטול תורה! זה חובה מן התורה לבדוק!

[ורק עם הארץ יאמר שזה ביטול תורה ולכן 'יתיר' לאכול…[59] אלא או שלא יאכל כלל או שיבדוק או יקנה כהלכה].

 

יש במזון דברים שמזיקים.

הבעיות ההלכתיות הרבות המצויות במזון יספיקו לכל בעל נפש להימנע מהם לצמיתות, אך מלבד זאת ישנן גם בעיות בריאותיות, כתוב ש:'סַכַּנְתָּא חֲמִירָא מֵאִסּוּרָא!' (רמ"א יו"ד קטז ה) סכנה – זה מִיַּדִי, לפעמים אי אפשר אפילו לשוב בתשובה על סכנה. הסתכנת? – "אכלת אותה!" מאידך, עברת עברה – אם תספיק – אתה עוד יכול לחזור בתשובה. אז בואו נראה עשרה (10) מרכיבים שנמצאים במצרכי המזון וחלק משמעותי מהציבור מכניס הביתה בלי הבחנה, שהם מזיקים ביותר.

 

ובכן לצערנו הרב! הרבה אנשים לא קוראים תוויות ולא יודעים מה התעשיה מכניסה להם לגוף ע"י מצרכי המזון שלהם ודווקא הצרכן שהוא נפגע מכל זה – דורש את המוצרים בתוקף בלי לדעת מה הוא דורש, המרכיבים הנפוצים הנמצאים במצרכי המזון המעובד מזיקים מאד לבריאותנו.

 

בזמן שכולנו יודעים שמאכלים טריים וטבעים טובה מאד לבריאותנו, עדין קשה לאנשים להימנע ממצרכים 'מעובדים' ולכן לאותם האנשים חשוב מאד לקרוא מה כתוב על גבי תוויות המזון. מומלץ לכולם לקרוא את רשימת הרכיבים הכתובים על גבי תוויות המזון, על מנת שיוכלו להימנע מהכנסת המרכיבים המזיקים האלה לגופם.

לסיכום

עלינו לשים לב לדברים שמכניסים לגוף מכיון שהאחריות היא עלינו. אנחנו אולי עכשיו לא רואים את ההשפעות המזיקות של החומרים האלה, אבל בהצטברות החומרים האלה בגוף בטווח הארוך הגוף יתחיל להרגיש את ההשפעות המזיקות {מה שנקרא 'מתחילים להחזיר ציוד'}. לכן כדאי כבר מעכשיו להתחיל לבחור מזונות כשרים, בריאים, טרים, מלאים ונטולי סוכר ומלח.

 

יש לאכול יותר פירות וירקות טרים, ירקות מאדים, דגנים מלאים כמו: אורז מלא, גריסים ושומשום מלא {טחינה}, שמן זית, חומץ תפוחים לא מפוסטר {שאנחנו עושים} ולא מסונן ועוד…

 

כדי שיהיה לנו קל יותר להבחין בתוספים הכימים שמוסיפים למזון המעובד שאנחנו קונים, לפניך הסבר כללי של סדרת החומרים של ה-'E'.

המשמעות של מספרי ה-E שעל תוויות האוכל, האות E פרושה שמנהל המזון והתרופות האירופאי אישר אותם לשימוש. E = Emulsifier

E100-E199 צבעי מאכל, E200-E299 חומרים משמרים, E300-E399 חומרי מונומנט חמצון ומווסתי חומציות, E400-E499 חומרים מעבים, חומרים מיצבים וחומרים מתחלבים. E500-E599 חומרים מווסתי חומציות, חומרים מונעי התגישות {מונע גושים}, E600-E699 חומרים מחזקי טעם, E700-E799 חומרים אנטיביוטים, E900-E999 שונות {לך תדע, זה מאושר, שונות…} E1000-E1999 חומרים כימים נוספים… שאין יודעים מה הם.

 

כל זה נמצא במזון המעובד התעשיתי, עלינו לשים לב! יש הרבה בעיות בכל תעשית המזון: בישולי עכו"ם, בדיקות מתולעים וחרקים שלא עושים כי מבטלים איסור לכתחילה, הפרשות של תרומות ומעשרות, איסור 'חדש' איסור 'טבל!' הכי טוב להיות בשליטה עצמית, לאכול טבעי, להכין הכל בבית.

 

ויראי שמים מכינים הכל לבד – התנתקו מן התעשיה ולמדו לעשות כמעט כל דבר: לחמניות, חלות, לחם, לחוח, קובנה, ג'חנון, סלטים, מבחר מאפים, גלידות, ממתקים, טחינה, חומוס, סוכריות, מבחר עוגות דליקטס, עוגיות אכותיות וכמובן יין, בשר, עוף, קמח, תבלין ועוד-ועוד. כך שיכולים לשמור על הבריאות ועל הכשרות. לא להיות אדם טמא ולא להיות אדם חולה, להיות בריא – ולאכול כשר!

 

דגים – דברים הצריכים לדעת.

ישנם דגים המוחזקים עם הרבה תולעים במעים ואותה תולעת נמצאת גם בבשר ובבדיקת דגים כגון; דג סול, או סולומון מהים [לא נורווגי], נמצאו תולעים בבשר עצמו וחלקם; חצי בבשר וחצי מחוצה לו.

 

דעת הרב אלישיב זצ"ל: מכיון שהדג מוחזק בתולעים במעים, אז יש לחוש לאיסור תורה שבאו התולעים האלו מבחוץ, החשש הזה דווקא בדגי – ים. אבל בדגים הבאים מן הבריכות – אין בהם חשש לאותם תולעים. אבל – יש בהם חשש של טפילים חיצונים וטעונים פיקוח. והדברים ידועים ומפורסמים.

 

מה הדין למוכר דגים? סוחר שקונה דגים שיש בהם חשש תולעים – ודאי אסור לו למכור לאחד שסובר שאין בזה חשש תולעים. זה איסור: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד).

 

אין להשתמש בדג 'פילה' בלי להיות מומחה שמכיר את הדג, אלא אם כן יש עליו כשרות מהודרת. הבד"ץ העדה החרדית והרב לנדא – הם הכשרות המהודרת בענינים אלה [כמובן לא במוצרי בשר ועוף].

 

הרב אלישיב זצ"ל התיר לטחון את דג 'וויט פיש' {WHITE FISH} אפילו לכתחילה ואחרי זמן הורה – שרק על סמך בדיקה קלה מקודם – יוכל לרסקו.

 

דגים שלא נבדקו כל אחד לגופיה [כל אחד לעצמו] האם אפשר להשתמש בהם לג'לטין {שעושים מהעצמות של הדגים ג'לטין}? אמר רבנו: "שלמהדרין – אינו ראוי!". זאת אומרת: צריך שהדגים יבדקו אחד-אחד – לפני שעושים מהם ג'לטין! ואם לא בדקו אלא רק 'מדגם' או כל שיטה אחרת שלא בדקו אחד-אחד, אינו ראוי להקרא: 'מהדרין'! מי שלא אוכל 'מהדרין' אוכל הכל – רח"ל! אבל, מי שמקפיד על מזון 'מהדרין' ולא רוצה להיכנס לספיקות – לא ישתמש בג'לטין כזה שלא בדקו אותו כראוי!

האם אפשר לאכול טונה?

טונה – תשמעו סיפור: הדיגים שדגים את הדגים בחוץ לארץ באוקינוסים [הגויים], הכשרות שולחת משגיח…

[יש כשרויות שלא שולחת לשום מקום כלום, רק מדביקים מדבקות. אבל לנדא והבד"ץ העדה החרדית שולחים משגיח לשטח],

אז משגיח אחד הגיע ללב ים על הספינה של הדיגים, הדיגים גויים.

 

בתוך הספינה יש מי ים מכונסים והדיגים שולים את הדגים מהרשתות אל תוך הספינה, מה עולה ברשתות? דגים טמאים ודגים טהורים [אחר כך ממַיְנים אותם] אך בינתים הדגים הטמאים והטהורים מכונסים יחד בתוך המים המלוחים וזה נקרא 'כבישה!'. כמו שעושים 'מלפפון כבוש', שמשהים אותו במי מלח בתוך כלי. ואם שמים דגים טמאים עם טהורים, עשרים וארבע (24) שעות ביחד במים מלוחים מכונסים – זה נכבש! זאת אומרת: כל הדגים טמאים!!! וכשעולים לחוף וממינים אותם – זה לא מועיל!!

 

אמר להם המשגיח: "רבותי! אנחנו לא נקנה את הסחורה הזאת, אתם חיבים למיין באופן שלא יהיה מים בתוך הספינה, או להגביה, או למצוא איזה עצה, אבל אחרת – אני לא אוכל לאשר את זה".

אמרו לו: "אם תדבר עוד מילה – אנחנו מטביעים אותך כאן!".

אמר להם: "טוב, טוב בסדר, אין לכם ברירה, אתם לא יכולים – בסדר, בסדר".

ויש הרבה סוגים של טונה ויש יותר סוגים טמאים מאשר סוגים טהורים והם נראים אותו דבר!".

 

זאת אומרת: לא תזהה מה זה טונה כשר ומה זה טונה לא כשר. וכיון שהם עוברים את התהליך הנ"ל –זה כמו שבישלת דג טמא עם דג טהור, כי כבישה זה כמו בישול – והכל טמא.

 

זה רק דוגמא לסוג הבעיות שקימות ולכן צריך להתעדכן, אם אדם לא מתעדכן – הוא לא ידע באיזה איסורים הוא נופל! לכן החלטנו לפתוח את הנושא הזה של כשרות המטבח והבית, מה שלא היה מעולם – אמנם, תמיד בדקו את המזון, אבל שמקום אחד יחיד בעולם – קהילה אחת – תבדוק את המזון אחד-אחד, כל פלפל ופלפל, שומשום כמחויב – לא רק לעצמה, אלא לכל מאן דבעי – זה לא היה מעולם!

 

בהתחלה היינו הולכים ומזהירים על מאכלות אסורות ומחלק ספרים 'מאכלות אסורים' והתרענו והראנו איך נראים החרקים המיקרוסקופים והגדלנו אותם פי מאתים חמשים (250) – ונראים מפלצתים! על מנת שיזדעזעו ויגעלו! ויראו מה מכניסים לפה אם לא בודקים כראוי – כמו שלא עושים באף מקום בהכנת מזון לציבור.

 

אפילו גויים ערלים עושים בדיקות להוציא תולעים! עם פינצטות. כל דג נפרס לפניהם כשהוא פילה והם מוציאים את התולעים שיש בדגים. ורואים איך מוציאים את התולעים, אבל לפעמים נשאר! לכן גם בבית יש לבדוק לאור פלורוסנט ולראות אם הדג שקוף.

אם הדג הוא עם עור – זה בעיה! אתה לא יכול לראות, אלא אם כן אתה פותח ומחטט ומראים איך פותחים דג ולא רואים כלום, אבל כשהוא חודר עם הסכין, אז הוא מוציא את התולעת, לאט, לאט תולעת חיה! ארוכה כנחש! זה בתוך דג 'פילה'! מבחוץ לא רואים שום דבר! אבל מי שיודע לבדוק – ינצל מכל זה!

 

עלינו להבין; זה לא בעיה שמישהו המציא, יש בעיה במציאות בכשרות המזון! ועלינו לבדוק. אבל יש כאלה שמכשירים הכל "יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ" (תהלים כב כז). איך אפשר? יצור מזון זה תהליך מאד מסובך! ובדוגמא של הדגים האוניה היא ענקית ויש באוניה עצמה בית חרושת, שכבר ברגע שמרימים את הדג – מתחילים ביצור במקום ואם המשגיח לא ימצא חן בעיני הדיגים ואם יעיר להם על משהו – הוא עלול לקבל איומים שיזרקו אותו לאוקינוס! זה מלבד טעויות מצויות, כללו של דבר: אי אפשר להיות ערב בכשרות על מוצר כשמצוים בו מכשולים שבקלות יכולים להיות.

אם נצליח בזה – אז הצלחנו

באחד הניסיונות הגדולים

של הדור האחרון:

 המאכלות האסורות!

 

בעיות הכשרות

 

'בעיות הכשרות' – שש (6) שיעורים מקיפים!

תשובות

מהרב יוסף שלום אלישיב

והרב מרדכי אליהו זצ"ל

ועוד…

בעניני

כשרות המטבח,

בשר ועוף, תבלין, תרופות,

דם בביצים ובישולי עכו"ם.

 

ובסופו מענה לרב שמואל בורנשטיין ('המומחה לכשרות')

בענין החטאת הרבים ואיסור הוצאת לעז

 

ומיד לאחריו

2 תשובות בעיון עמוק

ומראי מקומות מקיפים ביותר

מהאברך החשוב א.מ. שליט"א

 

 

 

 

הלכות כשרות עפ"י הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל – א'

(21/05/2017 כה' אייר תשע"ז)

 

דיני כשרות עפ"י הרב אלישיב זֵצ"ל [חשוב לצין: השיעורים דלהלן מתוך הספר 'אשרי האיש']:

תולעת שלמה אינה בטלה, אכן כאשר אין התולעת שלמה ואפילו חסרה לה כנף או רגל ונתערבבה בתוך מאכל – הרי היא בטלה ברוב ומותר לאכול את המאכל. כל זה מדובר שלא רואים אותה, אם רואים – צריך להוציא. אבל דבר החיב בבדיקה אין להתירו ע"י ריסוק וערבוב דאין מבטלין איסור לכתחילה. זאת אומרת: כל דבר שהוא חיב בדיקה – אי אפשר לבטל בריה ע"י ריסוק וערבוב, דאין מבטלין איסור לכתחילה.

כמבואר (שלחן ערוך סימן צט' סעיף ה') ועיין בש"ך (סעיף קטן ז') שהביא שיש אומרים שהוא איסור מן התורה! דהיינו: לבטל איסור לכתחילה. לכן דבר החיב בבדיקה אין להתירו ע"י ריסוק וערבוב דאין מבטלין איסור לכתחילה.

 

במקום שאין חיוב בדיקה כגון במיעוט שאינו מצוי- מותר לרסק ולערבבו. מיעוט שאינו מצוי, כגון; מלפפונים, שמה לא נמצאים בדרך כלל, לא חרקים ולא תולעים, אז מותר לרסק ולערבב. ובמקום שקשה לבדוק ובדקו עד כמה שידם מגעת – זאת אומרת; לא זלזלו ולא 'חיפפו' ולא עשו 'בדיקה קלה', אלא בדקו עד כמה שידם מגעת וגם 'שטפו' את המוצר שגם אם היה נגוע במשהו ולא הבחינו זה נשטף – ואחרי השלב הזה מותר לרסק ולטחון, אבל בתנאי: שגודל הטחינה יהיה פחות מגודל תולעת קטנה! ואין מספיק לזה חיתוך דק אלא צריך טחינה.

וזאת משום שאם חלילה נעלם מעינינו ונשאר משהו – תולעת הכי קטנה – ודאי נטחנה ומועיל בתנאי שבדקו עד היכן שידם מגעת ושטפו, כאמור, אבל לא יועיל לחתוך דק, מפני שעדין יכולה להישאר בריה בפני עצמה – תולעת קטנה.

 

מעשה שהיה: הכניסו פטרוזיליה לתבשיל והתברר שהיא מתולעת, זאת אומרת: ממה שנותר, הסתכלו בשקית פתאם ראו שהיא מתולעת והוציאו חלק מתוך התבשיל, מה שהבחינו – הוציאו, אבל אין בטחון שהוציאו את הכל וגם אין אפשרות לשטוף, הכל מעורב בתבשיל.

שאלו את הרב אלישיב: האם אפשר להחשיב כאן ספק ספקא? ספק אחד; אם נשאר, הרי לא רואים אם נשאר, יש ספק אם נשאר. ואם נשאר, שמא נתמעך בבישול ואז בטל שם בריה, או נימא (או שנאמר) שיש כאן רק ספק אחד: כי ודאי היו תולעים ואין אנחנו יודעים אם הוציאו את כולם?

אמר רבנו: זה אסור! ואין כאן ספק ספקא[60].

 

כעין זה נשאל רבנו: ירק 'המוחזק בתולעים' ירק המוחזק בתולעים [אם מוצאים שלושה (3) – זה נקרא 'מוחזק'] ונקוהו נקוי פשוט, כגון: ששטפו פטרוזיליה ואחר כך בישלוה, זאת אומרת לא עשו בדיקה כראוי. השאלה היא: אם מועיל לצרף כאן את הספק של הרשב"א שמא נמחה בבישול ולסמוך לאוכלו בדיעבד מאחר שכבר בושל?

אמר רבנו: שרק אם ברור שהבישול מועיל לרסק את התולעים ומה שהרשב"א כותב – זה לפי המציאות שהוא גילה ותלוי במציאות; האם זה באמת מרסק? זאת אומרת הרשב"א לא אמר כלל שכל מה שנכנס לתבשיל – נמחה! אלא, לפי המציאות שהוא גילה ופה בענינו תלוי במציאות; האם זה באמת מרסק או לא מרסק? לכן אי אפשר לסמוך על מה שאמר הרשב"א!

 

האם מצרפים חרקים שונים 'להחזיק' מאכל כנגוע? זאת אומרת: האם צריך שיהיה מאותו מין כדי שיהיה 'מוחזק'? אם מצאנו לדוגמא שני חרקים ותולעת, זה שני סוגי איסורים, חרקים ותולעת, האם זה מצטרף להיות מוחזק כנגוע?

אומר הרב אלישיב: 'הוי 'חזקה'!' זה חזקה, זה לא משנה מה; אם זה תולעים, אם זה חרקים, אם זה טריפסים, אם זה כנימות, אם זה כל משהו ממין האסור – שלושה מצטרפים 'למוחזק' והרי זה כנגוע. אבל שני (2) חרקים וקורי משי – לא הוי 'חזקה'.

קורי משי – מיוצרים רק ע"י תולעים, לא ע"י חרקים. ואם מצאנו קורים, לכאורה היה צריך לחוש שישנה כאן גם תולעת בנוסף לחרקים, אז הוא אומר: שזה לא מצטרף! צריך לראות תולעת והקורים לא מעידים עדין שיש פה תולעת.

 

מוחזק ושאינו מוחזק:

דבר שלא מוחזק כנגוע – מועילה בדיקה קלה, זאת אומרת: אדם עובר על זה בקלות יחסית, לא אחד-אחד-אחד, אלא כמו שמעבירים אורז ואחר כך טחינה, דבספק איסור – אפשר להקל ולטחון על סמך בדיקה קלה, זה בדבר שאינו מוחזק כנגוע. אבל במוחזק כנגוע – שנמצאו שלושה (3) חרקים מותר לטחון, לאחר ניקוי טוב! וניקוי טוב פרוש: שבדקו טוב לפחות תשעים עד תשעים וחמש אחוז (90-95%) מהמוצר.

שאלו את רבנו: אחרי שעשינו ניקוי טוב של תשעים עד תשעים וחמש אחוז (90-95%) האם מותר לטחון? מדובר במוחזק כנגוע ואם מותר – האם צריך לטחון כמו קמח ודיסה? או מספיק לחתוך עם סכין לחתיכות קטנות?

אמר הרב אלישיב: צריך לטחון באופן שלא נשארים תולעים שלמים {משום שיתכן שב-5% שלא בדקו הכי טוב, ימצא בו נגיעות} ואם חותכים אז צריך שהחיתוך יהיה יותר קטן מהתולעים.

 

בכל אופן בירקות המוחזקים בתולעים – לא מספיקה 'בדיקה קלה' ואחר כך לבשל ולטחון, זאת אומרת: לסמוך שבלאו הכי זה ימחה בבישול, או לטחון ואני אבטל אותו מדין בריה – אסור!

 

מזון הטעון בדיקה – שנתבשל ללא בדיקה; אם ניתן לבדקו לאחר הבישול, כגון; לפתן שזיפים – בודקים לאחר הבישול. אתה יכול לפתוח את השזיף אחרי הבישול ולבדוק ובמקרה שנמצאת תולעת – די בהסרת החלק הנגוע בלבד ומי שלא נגעל… אז החלק הנותר שנמצא נקי – מותר באכילה.

אבל אם אי אפשר לבדוק אחר הבישול, דבר מאכל שאינו מוחזק בתולעים, אע"פ שחיבים לבודקו לפני האכילה, מכל מקום אם לא בדק – הרי הוא מותר באכילה.

חסה, בצל ירוק, כרוב, כרובית, סלרי, פטרוזיליה, שמיר, תאנים, תות שדה, תירס בקלחים – כל אלה בחזקת נגועים בתולעים, אם עשו מהם סלט, או בישלו אותם ללא בדיקה – הרי אלו אסורים באכילה!.

 

(עיין כף החיים פלאג'י סימן כד').

 

ביטול איסור לכתחילה: על מי מוטלת האחריות שלא לבטל איסור לכתחילה?

 

שאלו את הרב אלישיב: על בתי חרושת לריבה, פטרוזיליה יבשה, חומוס טחון וכדומה; שיש כאן בעיה של 'ביטול איסור לכתחילה!', כי אין אפשרות לבדוק את הכל. בתי חרושת לא יכולים לבדוק את כל מה שהם עושים – מאות טונות! על מי מוטלת האחריות; האם על בית החרושת? וההשגחה רק מאשרת את המוצר הסופי שהוא בסדר? או שההשגחה אחראית על כל התהליך, זאת אומרת: ברור שיש ביטול איסור לכתחילה, השאלה: על מי האחריות; על בית החרושת, או על ההשגחה של הבד"ץ והאם יש להקפיד על זה?

אמר הרב אלישיב: האחריות בכשרות היא על נותן ההשגחה! הבד"צים אחראים על זה. וצריך לחוש גם לדעת רבי עקיבא איגר בסימן צט' סעיף ה: שאם עושה עבור אחרים – גם לאחרים זה נאסר! זאת אומרת: זה אסור על מי שעשה וזה אסור על כל מי שנעשה עבורו, אפילו לא ידע שנעשה איסור עבורו. זה פסק של הריב"ש, הוא היה תלמיד הר"ן, תלמיד תלמידו של הרמב"ן, חי לפני שש מאות (600) שנה בערך והוא פסק: שזה אסור גם לכל מי שיקנה או שיאכל את זה, אפילו שהוא לא ידע שעשו ביטול מעיקרא.

לכן אמרנו: שאסור בכלל לקנות 'תבלין', כי כל התבלין וכל המוצרים; אבקת מרק ושאר הדברים שהם מתובלנים, או שהם בפירות מרוסקים וכו' – כל אלה לא נבדקו אחת אחת כמו שמחיבת התורה ועוברים על 'ביטול איסור לכתחילה' – שלפי הש"ך זה איסור דאוריתא!

 

גם חרקים שהתבטלו באוכל ע"י ריסוק, אם ניכר ואפשרי, לכתחילה יפריד את חלקי החרקים, אפילו שהיה ריסוק, צריך לכתחילה להפריד את חלקי החרקים.

 

מאכל שמוחזק כנגוע: והסירו ממנו את רוב התולעים, אך ברור שמקצתם נותרו במאכל – דינו נשאר כמוחזק בתולעים! ויהיה אסור לאכול.

 

מאכל שנמצא נגוע והבדיקה כרוכה בטרחה מרובה! בדקנו 'הל' לדוגמא – מאתים חמשים (250) גרם לקילו נגוע, כל מה שבדקנו. פפריקה אדומה – מתוך עשר (10) קילו, שלוש (3) קילו הלך לפח בגלל עובש, פחות בתולעים אבל עובש, לכלוך, גבעולים, חול בוץ וכו'. בדקנו פלפלים, פלפל שחור – הרבה יורד, חרקים שחורים בניפוי ואחר כך כשלוחצים עליהם הרבה מתפרקים, כי הם חלולים ממה שחדרו אליהם תולעים. ועוד כל מיני תבלין שלכל אחד יש את האופי שלו.

 

מאכל שנמצא נגוע ובדיקתו כרוכה בטרחה מרובה, או שהמאכל מאוס בעיניו, לאור זאת – מותר לזרוק ואין בזה איסור 'בל תשחית!'.

 

מאכל החייב בבדיקה – יש לבדוק את כל הכמות ואין להסתמך על מדגם

מה שאמרנו – כתוב במפורש! הרב אלישיב זצ"ל פוסק במפורש: "כל מאכל החיב בבדיקה, חוץ ממאכלים שלא מצוי בהם נגיעות" כמו מלפפונים, אבוקדו, בננות.

אבל "מאכל שחיב בדיקה – חיבים לבדוק את כל הכמות שרוצים להשתמש ואין להסתמך על בדיקת מדגם!!"

אבל מה שעושים הבד"צים כי הם לא יכולים לבדוק את כל הכמות אחד-אחד כמחויב עפ"י ההלכה ורק סומכים על בדיקת מדגם! אז איך הם נקראים 'מהדרין' אם הם אינם מהדרים אלא 'סומכים'???

 

גם כאשר המדגם נמצא נקי מנגיעות!! זה לא מועיל וצריך לבדוק הכל.

 

ודע! שחיוב הבדיקה הוא גם כאשר משתמשים בכמות גדולה ויש טרחה בבדיקה. כמו: בבתי מלון, בבתי חרושת לשימורים, מוסדות וכדומה. וחיבים לבדוק את כל הכמות גם אם זה טון! אין קיצורי דרך והאחריות לכך מוטלת על נותני ההכשר!

 

[אך גם עלינו האנשים הפשוטים יש אחריות לבדוק מה אנחנו מכניסים לפינו ועל זה הליצו חז"ל: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ" דהיינו; ממאכלות אסורות "שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא כג)].

 

ודע עוד: שמאכל המוחזק בנגיעות – גם אם משתמש כעת בכמות קטנה – דינו נשאר כמוחזק בנגיעות ואסור לאוכלו ללא בדיקה.

 

מאכלים שכאשר מצויה בתוכם נגיעות, היא בדרך כלל נכרת גם בצד החיצוני של המאכל – ניתן להסתפק בבדיקה חיצונית של כל המאכל ובדיקה פנימית של מדגם בלבד. נגיד: כמו שקדים, אגוזים, בוטנים קלופים לכן בחלק מהבדיקות מורים לבדוק בוטנים אגוזים קלופים רק מצדם החיצוני וחלקם גם מבפנים. אולם אם מוצאים סימנים ברורים של נגיעות – או בתקופה בה אחוזי הנגיעות גבוהים כמו בקיץ – יש לפתוח את כולם אחד-אחד!

 

מאכלים כגון; ירקות עלים, שבאופן רגיל הם מוחזקים בתולעים, אבל אם מגדלים אותם בתנאים מיוחדים המונעים את הנגיעות כמו ב'חממות' המיוחדות והם עומדים תחת פיקוח מוסמך [-יהי רצון…] שמבצע בדיקות תמידיות בשטח לוודא שכל הפעולות נעשו כראוי – הרי ההשגחה מסירה את החשש, שאולי לא נעשה מעשה ואפשר להסתפק במדגם מיצג של התוצר הסופי לוודא שהפעולות הננקטות- אכן הועילו והרי הם בחזקת שאין צריך בדיקה.

 

על מה מדובר? כגון החממות שמקפידות שלא יהיה 'זבוב המנהרות', אז אחרי שהם עושים את הכל בשביל שלא יכנס זבוב המנהרות – הם הולכים לערוגות ועושים 'מדגם' ואם הם לא מוצאים בעלים את זבוב המנהרות [שזה לא ניתן לשטיפה] אז זה נקרא 'בחזקת לא נגוע' והם משחררים את זה לשוק.

אבל! הם מודים בעצמם, שנגיעות של מרחפים למיניהם – יכולה להיות ולכן צריך לבדוק! פעם היו מתרברבים ואומרים ש'לא צריך בדיקה' אבל היום אומרים: 'יש לבדוק לפני השימוש' וזה בזכות מה שדברנו: 'שצריך לבדוק!' זאת אומרת אחרי ש'נבדק' כבר, אצלם, בכל זאת יש לבדוק. במילים אחרות: אין לסמוך!!!

 

וכן בדגים: אם נערכו בדיקות קפדניות שמבררות שהמגדלים נקטו בפעולות הדרושות המונעות נגיעות – אז, במצב כזה יכולים לסמוך על מדגם מיצג, כי כמובן פעלו ודאגו שלא יהיה מצב שיהיו תולעים, אחרי שעשו את כל הפעולות שהם אכן יכולות להביא לידי כך שלא יהיו תולעים – על זה יכול להיות מדגם. אבל כל דבר שלא השגיחו השגחה קפדנית ומיוחדת – חיב בדיקה אחד-אחד כל דבר ודבר!!

 

בדבר שמוחזק כנגוע; ככרוב, חסה ושעועית – אין היתר של 'מדגם'. זאת אומרת: בתי חרושת, בתי מלון, אולמות אירועים וכדומה, אין מושג כזה היתר של מדגם וצריך לבדוק הכל! אפילו במפעלים שמתקשים בבדיקת כמויות! הם לא 'מתקשים' כי הם לא בודקים! זאת אומרת חיבים לבדוק! פוסק הרב אלישיב ולכן מובן בפשטות שאי אפשר לאכול שום דבר מבתי חרושת, מאף אחד, לא ריבות ולא את כל שאר הדברים, כי אף אחד לא בודק!

 

שאלה: אם בבדיקה מצאו נגיעות, כגון; בבדיקת החצי (1/2) הראשון מצאו שני (2) חרקים ובבדיקה של החצי השני מצאו עוד אחד (1), האם זה מצטרף 'למוחזק'? וכן בבדיקות של בית מלון, שבבית מלון בודקים כמות גדולה בכמה פעמים לארוחה הזאת הוציאו חלק – ובדקו ואחר כך מוציאים חלק לארוחה אחרת, אבל הכל מאותו שק. האם זה מצטרף או שכל בדיקה היא בפני עצמה? או כמו בבית, לפעמים בודקים חצי שקית בפעם הבאה חצי שקית?

אמר הרב אלישיב: כל פעם הולכים לפי הכמות שבודקים עכשיו. זאת אומרת: כמה שהוצאת מהשק / שקית ואתה בודק כעת, אם מצאת שלושה תולעים נקרא 'מוחזק'. אבל אם בפעם הראשונה מצאת שתים ואחר כך מצאת שתים – זה לא מצטרף.

 

ולסיום: אם ביטל איסור 'בסתם' למי שירצה לקנות, זאת אומרת: לקח דבר וביטל, מה ביטל? לא בדק, או לא בדק כראוי וטחן את הכל ולמי הוא עשה את זה? 'בסתם' לא למישהו מיוחד. אם ביטל איסור לכתחילה 'בסתם'; למי שירצה לקנות, מה הדין?

אומר הרב אלישיב: הרי הוא כמו שנעשה בשבילם! במיוחד!! ואסור לכולם! זאת תשובת הריב"ש כמו שאמרנו. ונשמע מזה, דאף אם מי שנתבטל עבורו – לא ידע מזה! כמו שמצדד בריב"ש רבי עקיבא איגר ולא כט"ז. ואמר רבנו הרב אלישיב: שחוששים לדעת הריב"ש ואסור לכולם! זה הדין.

 

לכן למסקנה: לצערנו הרב! הלוואי ולא היה כך, אך חלק משמעותי מבטלים איסור לכתחילה ולא בודקים ועושים 'מדגם'… ומדגם – לא מועיל וצריך לבדוק דבר-דבר וזה לא משנה שזה בית חרושת, בבית מלון, במסעדות וכו'. ומי שלא עשה כן, אסור לאכול ממנו. לא תבלין ולא טחינה ולא חומוס ולא כל דבר שטוחנים ולא ריבות ולא 'פרילי' וכל המוצרים הדומים – אין מה לעשות! הכל אסור, יש לעשות לבד, לבדוק לבד ותבלין לבד – כשאתה בדקת – רק זה, כשר באמת.

מי שירצה להשיג תבלין בדוקים – יוכל להשיג, מי שלא, יקנה איפה שיקנה, אך את התבלין יבדוק אחד-אחד היטב ויטחן לבד בבית, זה תהליך קשה ולוקח זמן.

אנחנו קונים סחורה הכי טובה! טריה ואף אם צריך לשלם יותר – העיקר לקבל את הטוב ביותר! יש קללה של התולעים והיום הכל מתולע ונגוע [למעט כמה דברים כנ"ל] הכל בחזקת נגוע! וצריך לבדוק היטב-היטב וזה לא 'ביטול תורה!' זו חובה מן התורה לבדוק!

הלכות כשרות עפ"י הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל – ב'

(22/05/2017 כו' אייר תשע"ז)

 

המשך דיני כשרות עפ"י הרב אלישיב זלה"ה:

בשומשום ופשתן, נשאל רבנו: אם לקנות טחון, או, צריך לקנות שלם ולבדוק ורק לאחר מכן לטחון?

אמר: לקנות שלם ולבדוק.

הרי שאין לקנות 'טחינה מוכנה', צריך לקחת את השומשום, לבדוק לבד ולטחון לבד.

על כרוב וכרובית שנמצאים באבקת מרק. נשאל רבנו: היות והם מיובשים, אבל החתיכות די גדולות ויכולים להישאר טריפסים[61] יבשים ושלמים בין הפרחים?

התשובה: זו בעיה! ואם כן, אי אפשר לאכול.

 

גרעינים שחורים: לפעמים יש כמה נגועים ורבנו הסכים לסברא של חתנו רבי יצחק זילברשטיין שאמר: שאם אוכלים מעט, שאז אין סיכוי גדול שיהיו נגועים, אין צריך לבדוק, זאת אומרת, אין צריך לפתוח גרעין-גרעין, אבל צריך לשים לב – לא למהר ולבלוע, אלא יש אפשרות תוך כדי עם הלשון לעשות בדיקה, בכמות מזערית. אבל אם אוכלים כמות יותר גדולה, שאז יש סיכוים שיהיו אחד (1) או שנים (2) נגועים, כמו שמצוי – חיבים לבדוק! זאת אומרת חיבים לבדוק את הגרעינים השחורים לפני שאוכלים.

[ויש לשים לב! על חומרת הדבר, כי מה שנגוע, יכול להיות נגוע – גם בכמות קטנה!]

ההפך הגמור ממה שאמר 'הרב הראשי': "שזה ביטול תורה ואחד באלף (1/1,000) לא מוצאים…".

 

מלפפון שכובשים עם שמיר: בדיקת השמיר – היא קשה מאד! והיות ויש בשמיר נגיעות – וזה מעורב יחד, יתכן שלא ישימו לב ואז יגיעו למצב שיאכלו דבר איסור.

 

פופקורן: בפופקורן מצוי לפעמים שיש חרקים בתוך הגרגירים ואפשר להכירם רק אם רואים את חור היציאה ודרך השימוש לפופקורן לא מאפשר השרית הגרעין בשביל לראות אם נותרו בפנים.

ונשאל הרב אלישיב: אם מוצאים שלושה (3) גרעינים ודאי נגועים ע"י חורים – ויש חשש שיש עוד בפנים, האם במקרה כזה יש לאסור את כל הפופקורן, כי יכול להיות נגיעות ללא סימן חיצוני ויש לנו כאן כבר 'חזקה'?

השיב הרב אלישיב: אכן, הכל נאסר!

 

שאלו אותו לגבי שעועית יבשה: אם מצאו נגיעות ודאית של שלושה חרקים, האם צריך לפותחה ולבודקה בפנים?

ואמר: היות ומין זה 'מוחזק' בנגיעות, צריך לבדוק הכל, לדעת אם יש בזה נגיעות.

בדקנו שעועית של 'כי טוב' שזה בא ב'וואקום' ולכאורה זה הכי טוב – ומצאנו הרבה נגיעות! אז אין לסמוך על שום דבר, צריך לבדוק. יש להשרות את השעועית שמונה שעות, או שעתים במים רותחים. היא תופחת ורואים טוב על 'שולחן שיקוף' אם יש שמה זבובונים שחורים בפנים ומבקעים את זה אחרי שזה לח, בקלות זה נפתח לשנים וניתן לראות ולהכיר.

 

[ועיין באורך ב'כף החיים' פלאג'י סימן כד' בדיני בדיקת התולעים]

 

אם עשו ריבה – משזיפים שהם מוחזקים בתולעים – הריבה אסורה באכילה! בכלל, כל הריבות, ריבות תותים וכל שאר הדברים – אין בדיקתו כראוי ולכן אין לסמוך על זה או 'פרילי' וכל הדברים, לאור מה שלומדים – אסורים באכילה!

 

ירק שקשה לנקותו: כגון; פטרוזיליה, שמורכבת מהרבה עלים קטנים, אם מנקים אותם היטב עם ספוג וסבון – אחרי שמשרים בסבון ושוטפים כראוי ורק ספק אם נותרו תולעים – מותר לטחון בבלנדר, אבל צריך לטחון באופן שהחתיכות תהינה יותר קטנות מהתולעים, כמו שלמדנו לעיל. אבל זה אחרי בדיקה כראוי, בדיקה ושטיפה וספוג וכו'.

 

שאלו את הרב אלישיב: פטרוזיליה, אם שוטפים את כולה – וע"י המים העלים נדבקים ומתקפלים ויכול להיות שבתוך העלים יש נגיעות…

ואמר: שאם יש תולעים – זה אסור! ולא משנה שלא מבחין מחמת ההדבקה.

לכן מורים קודם כל: לבדוק ביבש, פשוט לקחת את הפטרוזיליה, לנער אותה חזק חזק! להשיל ממנה כל דבר שנתפס ומה שתפוס חזק – משרים בסבון ואז אחרי שזה מתרכז ואז הרגלים של הבריה יותר מחליקות ואח"ז עוברים עם הידים ושוטפים טוב טוב במים קולחים. גם מסתכלים ב'שולחן שיקוף' לפני שמכניסים לתוך המים וזה הבדיקה המעולה הנצרכת! אח"ז אם אתה רוצה בבלנדר להפוך את זה להיות קצוץ-קצוץ בגודל כמובן שיהיה תמיד יותר קטן ממה שהאפשרות שיהיה שמה איזה חרק, אז זה יהיה מותר כמו שלמדנו עכשיו.

 

המציאות בקופסאות שימורים של פטריות שמיובאות מסין, שברוב הקופסאות מצויה נגיעות, לכן אין להשתמש בשימורים; הן שלמות והן חתוכות! בקיצור; צריך להתרחק בעיקר מפטריות כי בדיקתן גם קשה מאד!

 

עשית מיץ ללא בדיקת הפרי יש דין מיוחד בנוזל, בשם הרב אלישיב וכך כתוב בדין: התיר יין ע"י סחיטת הענבים – למרות שלא נבדקו. אתם יודעים איך טוחנים את זה? עם הגבעולים, לא כולם יוצאים בזה. בלי שטיפה! אולי יש כאלה שעושים שטיפה, אבל בדרך כלל בלי שטיפה ובדרך כלל מצוים בהם זבובים! וטוחנים את הכל, מרסקים את הכל ככה… ויוצא יין. אבל לכתחילה יש לשוטפם [ויש גם נחשים ועקרבים עכברים ובר מינן מה עוד].

אז חוזר אני ואומר: אומר הרב אלישיב: ליצר יין ע"י סחיטת הענבים, למרות שלא נבדקו ובדרך כלל מצוים בהם זבובים, אמנם לכתחילה, יש לשוטפם! – הלוואי שעושים כך… וכן, התיר לעשות מיץ מירקות, כגון; חסה ופטרוזיליה, בתנאי שיסננו היטב את היין ואת המיץ – דרך בד עבה, או ניר פילטר.

אז זאת אומרת: זה לא כמו בטחינה, שבטחינה אתה גם אוכל את מה שנתרסק, פה אתה לא אוכל את מה שנתרסק, כי זה עובר פילטר ויוצא רק הנוזל. אז ביין ובמיץ פירות זה יותר קל והרב אלישיב מתיר וראיתי עוד שמתירים את זה גם כן.

 

לתושבי חוץ בניו-יורק; בכמה שכונות בעיר ניו-יורק נמצאים שרצים קטנים במים ומצוים שם הרבה ועל כל פנים הוי כדין מיעוט המצוי בכל העיר וצריך לסנן את המים ואע"ג דלא שוה המציאות בכל מקום ובכל זמן – מכל מקום יש ריעותא בכל המים. לכן, בכל השכונות שנמצאים בהן שרצים אלו – חובה לסנן את המים! אסור לשתותם או לבשל בהם בלי סינון והשומר נפשו ירחק מזה מאד!

 

דגים; ישנם דגים המוחזקים עם הרבה תולעים במעים ואותה תולעת נמצאת גם בבשר ובבדיקת דגים כאלו, כגון 'סול', דג סול, או 'סולומון מהים' לא 'נורבגי' נמצאו תולעים בבשר עצמו! וחלקם חצי בבשר וחצי מחוצה לו ומי שיבדוק יווכח בדברים.

דעת הרב אלישיב: מכיון שהדג מוחזק בתולעים במעים, אז יש לחוש לאיסור תורה שבאו התולעים האלו מבחוץ! החשש הזה דווקא בדגי ים. אבל בדגים הבאים מן הבריכות – אין בהם חשש לאותן תולעים. אבל יש בהם חשש של טפילים חיצונים וטעונים פיקוח. והדברים ידועים ומפורסמים.

 

מה הדין למוכר דגים? מי שקנה דגים שיש בהם חשש תולעים – ודאי אסור לו למכור את זה לאחד שסובר; שאין בזה חשש תולעים, זה נקרא: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד).

מוכר דגים שיודע שבדגים שהוא קנה יש חשש תולעים – אסור לו למוכרם לאחד שאוכל את הדגים האלה ולא חושש מתולעים, הוא לא יודע בכלל! זאת אומרת צריך להודיע – בשביל שיבדקו היטב.

 

אין להשתמש בדג 'פילה' בלי להיות 'מומחה' שמכיר את הדג. אלא אם כן יש עליו 'כשרות מהודרת', בד"ץ העדה החרדית והרב לנדא – הם הכשרות המהודרת בענינים אלו.

 

דגים שלא נבדקו כל אחד לגופיה [כל אחד לעצמו] ועושים מהעצמות של הדגים ג'לטין.

אמר רבנו: של'מהדרין' – אינו ראוי!

ואמרנו לעיל שצריך שהדגים יבדקו אחד-אחד לפני שעושים מהם ג'לטין. ואם לא בדקו אלא רק 'מדגם', אינו ראוי להיקרא 'מהדרין'. זאת אומרת המהדרים לא יכולים לסמוך על כשרות 'מהדרין' ולא להשתמש בג'לטין כזה שלא בדקו אותו כראוי.

 

בישולי עכו"ם עפ"י הרב הגאון מרדכי אליהו זֵצ"ל

(01/06/2017 ז' סיון תשע"ז)

 

בישולי עכו"ם – שיעור מפיו של הרב מרדכי אליהו זלה"ה.

 

הקדמה:

הבן איש חי כותב בעניני בישולי עכו"ם וזו לשונו (פרשת חוקת שנה שניה): "רז"ל אסרו פת של גויים, כדי להבדיל אותנו מן העכו"ם [מן הגויים] בתכלית ההבדל. שלא נתערב ונרגיל עצמנו עמהם, שע"י זה ימשכו הלבבות ויקרבו דעתם אלו לאלו, יבואו לזנות ולהתחתן עמהם. וכמו שאירע בערבות מואב. ולא גזרו אלא על פת של חמשה מיני דגן, אבל פת קטניות ושל אורז ודוחן – לא גזרו באלה מפני שאינם חשובים. ואין מביאין לידי קירוב דעת וגם אין לאוסרם משום 'בישולי גויים' דאין עולים על שולחן מלכים ושרים. דאע"ג שהאורז עולה על שולחן מלכים, היינו; אורז המבושל בקדרה, אבל אורז העשוי פת בתנור – אין עולה על שולחן מלכים.

 

מה הטעם של איסור בישולי עכו"ם?

הראשונים נחלקו בטעם העיקרי שנאמר בבישולי עכו"ם. רש"י למד: שהטעם הוא שמא יאכילהו דבר טמא". זאת אומרת: יהיה קירוב דעת ויבוא לתוך ביתו ואז יאכילנו דבר טמא. וזה לשונו: "שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא" (ע"ז לח). ובתוספות הביאו טעם נוסף: 'גזירה משום חתנות' שלא יבואו לידי חיתון וזה לשונם: "ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות".

ואומר הרב רבי אברהם ברבי דוד: "דודאי שלקות אסרו חכמים, שהעובד כוכבים מבשלם בביתו, אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל, אין לחוש – לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים ולא הודה לו רבנו תם, דוודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל, לא חילקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים, כי לעולם יש לחוש: שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של העובד כוכבים" עכ"ל.

 

הנפקא מינה בין שני הטעמים היא: אם אוכל אצל יהודי שהוא מומר להכעיס, או מחלל שבת בפרהסיה, אז לטעם 'שמא יאכילנו דבר טמא' – גם יאסר. אסור לאכול בביתו של מחלל שבת או מומר להכעיס, כי הוא בכלל הגזירה, כי לא יודעים מה יכניס למאכלים. אבל הטעם השני של גזירה משום חתנות – אין פה בעיה, כי מותר להתחתן גם עם בתו של מי שמחלל שבת.

 

איסור פת עכו"ם; עוד כותב הבן איש חי בענין פת של גוי וזו לשונו: "כשגזרו רז"ל על פת גויים, לא נתפשטה בכל מקומות ישראל אלא בפת בעל הבית שעשאו לבני ביתו" זאת אומרת: אם הגוי אפה בבית שלו פת, לבני ביתו, זו אסרוה לכולם וזה אסור לאכול, כי אם יבוא לאכול בביתו, יבוא לידי חתנות וכו'.

אבל בפת של פלטר (אופה) שעושה למכור לאחרים, לא נתפשט האיסור הזה בכל המקומות מפני הדוחק, דחיי אדם תלוים בפת. ולכן יש מקומות שנוהגים היתר ב'פת פלטר' במקום שאין פלטר ישראל.

אתה נמצא בחוץ לארץ, שם אתה לא מוצא פת של אופה יהודי ואתה נמצא במקום שחיי האדם תלוים בפת. אז לכן כיון דאין קירוב דעת כל כך עם האופה כיון שהוא עוסק באומנותו, זה לא כמו פת בעל הבית שאתה מתארח בביתו או אוכל את שלו –אז לכן יש מקילין לקנות מן פלטר גוי, אפילו שיש פת פלטר ישראל מצוי. וכן נוהגים כך בעירנו בגדאד לקנות מפלטר גוי, אע"פ שמצוי פת פלטר ישראל.

 

כמובן שהפת של הגוי נעשית בהכשר גמור, כמו פת ישראל. זאת אומרת: אין חשש תולעים, יש ניפוי, לא מערבין את זה, לא בחָלָב, לא בשומן מן החי ולא בכל מיני דברים, אלא שזה נעשה ודאי וברור שזה נעשה כמו שצריך, זה היה בבגדאד בגלל אילוצים וכו', אבל, היום מקפידים על זה מאד בהרבה מקומות.

אומר הבן איש חי: "רבנו האר"י זלה"ה מחמיר אפילו בספק, אפילו מפלטר ישראל או פלטר גוי, כמו שכתב בשער טעמי המצוות. זאת אומרת: יש לפניך פת ואתה מסתפק; אם זה פת של פלטר גוי או ישראל – היה מחמיר בזה האר"י הקדוש: לא לאכול! אתה מסופק? – אל תאכל. כלומר: ההיתר של פת גויים, אינו אלא בפת שאופים במפעלים גדולים, אבל בפת שאפאו בעל הבית לביתו – אסור. ולא הותר פת זה כלל ועיקר.

וזה לשון הבן איש חי: "פת של בעלי בתים, אין לה היתר עולמית! אפילו במקום דאינו מצוי פת ישראל וגם לאפית פלטר גוי, דקימא לן כסתם מרן ז"ל, כמו שהוא סתם דאסר: בפת של בעלי בתים, בכל גוונא" (בכל ציור ובכל צורה ובכל דבר).

 

איסור אכילה באוהלי בדואים; כותב הבן איש חי: "ישראלים ההולכים אצל הגוים יושבי אוהלים, שם אין מצוי פלטר גוי למכור" זה הכל אוהלים-אוהלים של בעלי בתים "אז, לא יאכל מן הפת המצוי אצלם, שזה פת בעל הבית" זה אסור, כנ"ל "אלא, ימתין עד שעה שאופין הפת, כי דרכם לאפות כל יום בבוקר ובערב [ולפעמים גם באמצע היום כשיזדמן אצלם אורחים]" כל זה מדובר שהלחם, הפת והפיתה נעשים בהכשר גמור כמו של הישראל.

"ואז, יניח הישראל קיסם" בפת מקילים בקיסם, "דהיינו; חתיכת עץ ישים לתוך התנור ובזה הוא מכשיר כל הפת שבתנור, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהם אסורה" וזה שהישראל מתערב ואתה מכניס את הקיסם – אז אתה בעצם עושה היכר: שהפת שלהם אסורה! "ומאחר שבחתיכת עץ אחת שהניח הישראל, הוא מוסיף חום מעט בתנור וכל תוספת חום אפילו מעט – זה מקרב את הבישול – הוי היכר בזה.

מיהו, צריך שיכוון שהוא מסיע בהטלת הקיסם – כדי להכשיר!" צריך כוונה: שהוא מכשיר בזה את הפת כדי שיוכל לאכול. כל זה במידה ואין לו פת אחרת והוא רעב או תקוע במדבר וכדומה. "אבל אם זרק קיסם לתנור כמתעסק בעלמא שלא כיון בכדי להכשיר – לא מהני כלום!" לא מועיל שום דבר.

כל זה כמובן בדיעבד – לכתחילה לא עושים את זה, אבל אם אדם נקלע – אז בהיתר כזה מותר, כי בבישולי עכו"ם אם מתערב הישראל – אין בזה בישולי עכו"ם או אפיה של גוי. "מכאן ילמדו המטיילים ומצוי שמתארחים אצל בדואים ושותים איתם קפה וגם אוכלים מפיתם – שצריכים להזהר בזה מאד!"

 

בענין בישול עכו"ם [לא אפיה] ישנה מחלוקת בין מרן לרמ"א [רבי משה איסרליש] האם די בהנחת קיסם בתחילת הבישול [או שידליקו את האש] או שמא, צריך להניח את התבשיל על האש דווקא? על מנת להכשיר. אז לדעת מר"ן צריך הישראל להניח את התבשיל על האש, או להניח את המאכל בתוך הסיר שעל גבי האש ולא די בהדלקת האש בלבד. וכיון שמר"ן אסר בהדלקת האש, זאת אומרת שלא מספיק להדליק את האש, אפילו בדיעבד אסור ואין לו שום היתר! יש כאלה שרוצים לעשות 'צירופים' וכל מיני היתרים במחלוקת הנ"ל, לכן, יש להבהיר: שלדעת מר"ן אין צירופים להיתרים.

ולדעת הרמ"א: גם בהדלקת האש, סגי, דהיינו; מספיק גם אם ידליק את האש בלבד – זה לאשכנזים.

וגם לדעת מר"ן הקלו בפת, בפת יש יותר קולא, שאם יעשה ע"י קיסם או הדלקה – אז, זה משום שבפת הוא נצרך לקיום האדם, אבל בשאר תבשילים – לא ואסור לאכול.

 

וזה לשון הבן איש חי: "אין הבערת התנור [ע"י הישראל] מועלת אלא בפת" זה לא מועיל להבעיר תנור, אלא רק באפית פת. "אבל, בבישול שנעשה ע"י גוי – "אינו מועיל! אלא ההנחה על האש, או שיעשה ישראל שאר צורכי בישול. [כגון בחישה] ואע"ג דיש אומרים שגם בבישול מהני כדין הפת – אנן, בתר מר"ן ז"ל גרירן, שפסק לאסור וגם בדיעבד, יש להחמיר" זאת אומרת: גם אם יבוא מישהו ויגיד לנו: "אפשר גם בהדלקה בלבד" – הולכים אחרי פסק מר"ן וגם בדיעבד מחמירים ולא אוכלים!

 

שני תנאים שנאמרו בבישולי עכו"ם; וזה לשון הבן איש חי: "דבר שבישלו גוי, אפילו בישלו בבית ישראל ובכלי של ישראל – אסרוהו חז"ל משום 'חתנות' שלא יבואו לידי חיתון. "ועוד טעם אחר: שמא ירגיל ישראל לאכול מן תבשיליהם ויאכילהו דבר טמא" כמו שאמרנו קודם. "אך לא אסרו חז"ל בבישולי גויים, אלא, בדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי" זאת אומרת: מה אסרו לנו? דבר שחיב לעבור בישול – שאי אפשר לאכול אותו כמו, שהוא חי [כמו תפוח אדמה] אך דבר שאפשר לאכול אותו כמו שהוא חי [כמו עגבניה] – אין בו איסור בישולי גויים.

"וגם עוד תנאי שני" בשביל שזה יחשב בישולי גויים ויהיה אסור: "זה שיהיה אותו דבר ראוי לעלות על שולחן מלכים, ללפת בו הפת, או לקינוח סעודה, או בתורת מאכל" זאת אומרת: אם המאכל ראוי לעלות על שולחן מלכים ושרים, אנשים חשובים, זה אסור.

זאת אומרת: שני תנאים שאוסרים משום בישולי גויים; אחד: שמבשלים דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי – אסור, משום בישולי גויים ודבר שני: שעולה על שולחן מלכים דהיינו, מאכל חשוב – אסור משום בישולי גויים. אבל בהעדר שני (2) התנאים האלו – אין איסור משום בישולי גויים [כמובן בתנאי שהישראל הניח על האש ובתנאי שהמאכל כשר ללא כל חשש] משום שלא מזמינים הביתה אורחים לסעודה על מאכלים שלא מבשלים וכאלה שאינם חשובים וממילא אין מכשלה משום חתנות או שיאכילנו דבר טמא.

 

מספר פלוני שהיה עם הרב מרדכי אליהו בלונדון והגישו מאכל מסוים לארוחת בוקר. וישב שמה רב אחד חשוב מירושלים והוא הראה לרב שבאנגליה מאד אוהבים את המלוכה וזה מתבטא בכך שהסמל של המלוכה נמצא על מוצרי מאכל חשובים, זאת אומרת: אם הסמל נמצא על מאכל מסוים – אז זה לחשיבותו. אז הוא נקרא 'חשוב'. והנה, הוא מראה לרב, שהסמל של המלוכה מודפס על החבילה להראות ולגלות חשיבותו של מאכל זה.

אמר לו הרב: "אם כך, זה אסור באכילה! כיון שיש בזה איסור של בישולי עכו"ם".

אמר לו אותו רב: "אבל הרי לא מגישים בארוחות של שרים חשובים וכדומה?".

אמר לו הרב: "הכיצד אתה אומר כן? והנה עכשיו אני ואתה יושבים כאן והגישו לנו מאותו המוצר וממילא זה נאסר מדין מאכלי עכו"ם! ובר מן דין, הרי ידוע ש'מאן מלכי? רבנן!' מי המלכים? החכמים וזה נקרא 'עולה על שולחן מלכים'. אז זה יהיה אסור משום בישולי גויים, או כשהוא נעשה ע"י ישראל מומר או ישראל מחלל שבת בפרהסיא ובזה נרחיב בהמשך…

 

בענין איסור אכילת טחינההרב מרדכי אליהו דיבר על האיסור לאכול טחינה – משום שיש בה משום בישולי גויים ויצאו עוררין על כך, בטענה: שהשומשום נאכל כמו שהוא חי.

למעשה, השלחן ערוך סותר את הדברים, בדין 'ביצה שנאכלת כמו שהיא חיה' גם ביצה יש כאלה ששותים אותה, גומעין אותה כמו שהיא ובכל אופן, היא נחשבת כבישולי עכו"ם, אם גוי יבשל לך ביצה – זה בישולי עכו"ם [או חילוני מחלל שבת בפרהסיא] אפילו שהמציאות היא, שרוב האנשים לא גומעים ביצה חיה.

אז מר"ן בעצמו אומר: זה תלוי בדרך הבריות; מה הם נוהגים? אם יש מיעוט שאוכל את זה כמו שהוא חי, זה עדין לא עושה את זה כדין הנאכל כמו שהוא חי, אלא, זה הולך לפי רוב בני אדם. לכן, כיון שבביצה מר"ן פוסק שיש בישולי עכו"ם, אפילו שמעט אנשים אוכלים אותה כמו שהיא חיה, אז היא אסורה בכל אופן. כך יהיה גם עם השומשום. והמקור לכך, מהתוספות ביבמות שכותבים: שביצה לא נאכלת כמו שהיא חיה, אם נאכלת ע"י מעט אנשים וע"י הדחק וכך פסק מר"ן, גם כף החיים פוסק ככה להלכה בשני מקומות.

 

אמר אברך אחד: "שפעם היו אוכלים חצילים חיים" וכי בגלל זה הוא נחשב כאילו שהוא נאכל כמו שהוא חי? אלא, הולכים לפי רוב בני אדם. וממילא, מכיון שרוב האנשים אוכלים את השומשום רק קלוי ורק מעט אוכלים אותו כשהוא חי – מטעמי בריאות וכדומה. אז נאסרה הטחינה לכל האנשים ואפילו לאותם המיעוט שאוכלים אותו חי. כיון שבטלה דעתן. גם מרן החיד"א כותב דין זה לגבי ערמונים" ואומר: "שהכל תלוי לפי המקום והזמן".

 

יצאו עוררין על הפסק של הרב מרדכי אליהו: "שבקליות יש דין של בישולי עכו"ם!" המעוררין טענו: שהרמ"א כותב שאין בקליות משום בישולי עכו"ם (יורה דעה סימן קיג סעיף ב). ומקור דבריו מדברי הרמב"ם והשלחן ערוך כתב: ש"קליות לא נאסר, כיון שאינו עולה על שולחן מלכים". ומיהו, אין טענה זו מדויקת! כיון שהמציאות מוכיחה שמעלין פיצוחים על שולחן מלכים ודבר זה אינו חידוש של הרב מרדכי אליהו, אלא, זה מפורש בלשון האר"י הקדוש והביא אותו הבן איש חי זלה"ה (שם הלכה יב).

 

אפונים שקוראים בערבי 'חומץ' שקלו אותם הגויים, כתב רבנו המהרח"ו, בשער טעמי המצוות פרשת עקב, בשם רבנו האר"י זלה"ה: "שהם אסורים מדינא, לפי דאלו הקליות שלהם, עולין על שולחן מלכים ושרים של אותם המקומות שעושין אותם הקליות" ומדבריו משמע, דאוסר אותם גם במקום שאין עולים על שולחן מלכים או שרים, מפני שבמקום שעושים אותן – שם הם כן עולים.

מכאן יוצא: שאם היום עולים קליות על שולחן מלכים – השתנה! כי זה תלוי במציאות, אז ממילא, גם קליות שקלו אותם גויים או מחללי שבת בפרהסיא – יהיו אסורים מטעם זה!

 

עוד טעם להתיר את הטחינה והוא, שהקליה אינה משנה דבר בטעם המאכל וזה אינו, כי המציאות מראה ההיפך, כי אם לוקחים את השומשום וטוחנים אותו חי – זה לא טעים והקליה היא שנותנת בו תוספת טעם ורוב הפוסקים מסכימים לכך. והאמת היא, שאפילו לאותם הסוברים כן – הרי סוף סוף המציאות היא שהקליה משנה את הטעם ויש בו משום בישולי עכו"ם. ולפי דברים אלו – אין האיסור חומרא בעלמא בטחינה, אלא מעיקר הדין!

 

ועוד צריך לדעת: שכל אדם צריך מאד-מאד להתרחק אפילו מריח נבלה, לפי שאפילו ריח מאכלות אסורות או נבלה – מטמטם מוחו של האדם. ואם בריח הדברים אמורים – ק"ו שמאכלות אסורות שאדם מכניס למעיו – ודאי וודאי שגורמים לטמטום.

[והוא מתוך ספר מדרש תלפיות בענין ריח נבלה, וזה לשון קדשו: "וריח הנבלה פוגם מאוד בנפש ומרחיקה ממנו! והראיה: מהבשמים במוצאי שבת – שמזהירין את הנפש! וגם הריח טוב אמרו ז"ל שעליו נאמר: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" (תהלים קנ, ו) (לרבנו אליהו הכהן מאזמיר ענף הסתכלות עמוד קד)].

 

ועוד אמר הרב: כמה וכמה פעמים שצריך להזהר מבישולי עכו"ם ובמאד מאד 'משום חתנות' והמציאות מורה כן, שאותם המקומות שהקפידו מאד, שלא לאכול בישולי עכו"ם בחוץ לארץ, אחוז ההתבוללות היה נמוך מאד וכמעט שלא היה בכלל, אבל באותם מקומות שלא הקפידו בזה – אחוז ההתבוללות היה גבוה מאד! משום שאין שום מחסום – ואז באים לידי חתנות, בדיוק מה שהזהירו חכמים.

ושנזכור; כלי שנעשה בו בישול עכו"ם – הוא נאסר! וצריך הגעלה.

 

איסור אפית פת חָלָבית; אסור לאפות פת עם חָלָב וגם אם אפאו – אסור באכילה ואפילו לבדו, אלא אם כן עשה עליה סימן היכר מיוחד שלא יבוא לטעות ולאכול אותה עם בשר. הטעם לכך הוא: שכיון שאין היכר בפת אם הוא חָלָבי או בשרי ואנשים רגילים לאכול פת, בין עם בשר ובין עם חָלָב – גזרו חכמים: שלא לאפות פת עם חָלָב, שמא יבוא לאוכלו עם בשר ולא אדעתיה.

וזה לשון מר"ן ביורה דעה סימן צז סעיף א: "אין לשין עיסה בחָלָב, שמא יבוא לאוכלה עם בשר. ואם לש – כל הפת אסור, אפילו לאוכלה לבדה ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת [זאת אומרת אם מדובר במשהו קטן, כמו לחמניה קטנה, שאוכלים בבת אחת] או ששינה צורת הפת, שתהא נכרת [כמו שהיום נוהגים לשים כל פת שהיא עם חָלָב – במשולשים, כמו בורקסים, שלא יאכל בה בשר] – זה מותר. כיוצא בו; אין אופים פת בתנור שטחו באליה ואם אפאו – דינו כעיסה שנילושה בחָלָב".

 

להלן דוגמאות למכשלה הגדולה שיש בפת חָלָבית:

מעשה שהיה; אברך מדליק כל בוקר את התנור, כדי שיהיה מותר לקנות את הפת ושם עושים את הפת כמו שצריך, בכשרות, שלא תהיה שום מכשלה. והנה קרה מקרה, שהחליפו שם את אחד האנשים שמטפל שם בבצק ומשום מה הבצק שלו התיבש, לא היה רך בשביל שתצא ממנו פת כראוי והוא עירב בו חָלָב, בשביל שיהיה יותר רך וערבב את הכל ביחד.

ואנשים קנו חלות לשבת ואכלו את זה עם בשר! היתה תקלה גדולה ורעש גדול!! פיטרו את אותו עובד והתנצלו: 'שהם לא ידעו' – "וְהוּא לֹא יָדַע" (ויקרא ה יח) שהיה חדש יחסית וכו', זאת אומרת, בקלות יכולות להיות מכשלות!

אבל לקובנה ולסמני של התימנים, יש צורה מיוחדת ואף פעם לא אוכלים אותה עם בשר וממילא זה ניכר.

 

ומספר שפעם היה מעשה: קניתי חלות לכבוד שבת בסופרמרקט עם הכשר טוב מאד והחלה היתה מיועדת לאכול אותה עם בשר כדרך העולם. בסופו של דבר לא הוזקקתי לאותה חלה ולא אכלתי ממנה. וביום ראשון פגשתי את המשגיח של אותו סופרמרקט,

והוא אמר לי: "אתה יודע שהחלות חָלָביות?.." לתדהמתי הוא הסביר לי: "שבאותו התנור שאופים את החלות לכבוד שבת – אופים גם בורקסים חָלָבים".

 

סיפר אחד המשגיחים בראש העין: "אופים את החלות לכבוד שבת עם בורקסים חָלָבים כך שהתנור חָלָבי והמגשים חָלָבים וגם החלה חָלָבית". אמר אותו משגיח: "צריכים להזהר מכך ולבדוק בכל מאפיה ומאפיה; כיצד מתנהגים שם?"… במעדניות, או במקומות שמוכרים שם גם עוגות, במאפיות פרטיות וכו'.

 

אפית בורקס; מר"ן פסק: "כל היכא שניכר צורת הפת שהוא חָלָבי – אין חשש לאוכלו" כי לא יבוא לטעות ולאכול אותו עם בשר. והנה ידוע וכלל נהוג בכל הארץ, שהבורקס החָלָבי – עשוי בצורת משולש והבורקס הפרווה – עשוי בצורת מלבן וה'רבנות' עוד פעם חידשה את האיסור הזה ואת ההנהגה הזו לפני כמה חודשים.

 

אסור לחלק פת חָלָבית להרבה בני אדם שיגיע לכל אדם דבר מועט, כמו שאומר מר"ן אם זה דבר קטן שאוכלים אותו בבת אחת יהיה מותר – הוא אומר: גם זה אסור! למה? כיון שכבר נאסר ונעשה נבלה! זאת אומרת: מההתחלה צריך לעשות אותו עם הסימן היכר, אבל לא לאחר מעשה של אפיה. נמצאנו למדים: שאם אפו בורקס חָלָבי בצורה מרובעת – נאסר הבורקס באכילה, כיון שאנשים אינם יודעים שהוא חָלָבי וחישינן שמא יבוא לאוכלו עם בשר.

 

ויותר מזה כותב הפתחי תשובה: שאפילו אם חתך את הבורקס לצורה משולשת לאחר שכבר נאפה בצורה מרובעת – לא מועיל! כיון שכבר נאסר באכילה. וכל זה באופן שלש את הבצק בחָלָב או בשומן – אבל אם ממלא אותו בגבינה – בעין שרואים, או בשר בעין שרואים את הבשר בתוך הפת – אין לחשוש.

 

דיני דם בביצים

(04-06-2017 י' סיון תשע"ז)

 

כללי יסוד בדם ביצים; ביצה שנמצא בה דם על הקשר – אסורה באכילה מן התורה. מה זה על הקשר? החלק העכור המצוי בצידה החד של הביצה, שמחבר בין החלבון לבין החלמון [החלבון – זה הלבן, החלמון – זה הצהוב]. למה דווקא שם? במקום זה מתחילה התהוות צורת האפרוח ומשם נרקם גופו, אז זה כמו דם שבא מבשר, כיון שזה הולך להתרקם להיות בשר של אפרוח, לכן דנים שזה יהיה אסור מן התורה. ומחשש שמא נבוא לאכול דם העוף עצמו, גזרו חכמים; שכל דם הנמצא בביצה מופרית, בכל מקום שהוא בביצה – אסור! ואוסר את הביצה כולה, כמו שאומרים התוספות והרא"ש בחולין סה'- וזה איסור דרבנן.

 

ביצה מופרית זו ביצה שמופרית מן הזכר. יש ביצים שמופרות מזכר ויש ביצים שמופרות מחימום, זה נקרא – 'ספנא דארעא' ששמים אותן בלולים בלי זכרים בכלל.

 

[מענין, מה זה נקרא שמופרית מזכר? עד ששים בתים! אומרים; אם התרנגולת שומעת תרנגול – אז היא תחפש אותו ואם יש גשר רחב, היא תעבור אליו ואם זה גשר צר, אז היא לא תעבור אליו, משהו! דברים פלאי פלאות!!]

 

דם האוסר ביצה, בין אם נמצא על החלבון, בין על החלמון – לבני ספרד; מעיקר הדין: אין איסור אלא דם הנמצא בחלמון – בצהוב. אבל הנמצא בחלבון שלא במקום הקשר – זורקים את הדם והביצה מותרת, אולם יכול אדם להחמיר על עצמו ולא לאכול, שלחן ערוך שם. "למעשה, כמה מגדולי הפוסקים החמירו לאסור דם הנמצא בחלבון אפילו לבני ספרד. החיד"א (מחזיק ברכה סו' על אותו סימן בשלחן ערוך. שו"ת רב פעלים של הבן איש חי, חלק ד' יורה דעה ה). וכן בבן איש חי (שנה שניה פרשת מצורע בהלכה ב) גם כן החמיר כדעת הרמ"א שכן נהגו בבגדאד. אז זאת אומרת יש גם מחכמי ספרד שאומרים: בין בחלמון בין בחלבון – לא משתמשים בביצה הזאת.

 

דם הנמצא בביצה עפ"י הנהוג כיום, שבכל מקום שנמצא הדם – נאסר באכילה, היינו: אפילו נמצא דם דבוק לקליפת הביצה מבפנים, למעשה – נחשב דם האוסר. כך הכרעת הפוסקים ובשו"ת שבט הקהתי (חלק ג' ריט') אף אם על החלבון והחלמון אין דם כלל – יש לחוש שהדם נפרש מתוכם ונדבק לקליפה. לכן, כל דם שנמצא בתוך הביצה – למעשה, נחשב 'דם האוסר'.

 

דם האוסר בביצה, הכוונה כל כתם או גוש בצבע אדום או שחור, אבל בצבע חום או לבן, או בכל צבע אחר – אין לחשוש לו כלל. יש לצין דבר פלא! מרן החזון אי"ש זֵצ"ל: היה עונה לכל הפונים אליו עם ביצה להורות אם זה דם,

ואף שהיו שהקפידו: "מה אתם מטריחים את הגאון הזה להורות בענין דבר שההפסד שלו כל כך מועט?" מה אתם מבזבזים לו את הזמן?!

אבל רבנו מחה! וציוה! "שאין למונעם! שלא ידמו שהאיסור קל! ו'דין פרוטה (1)– כדין מאה (100)!' (סנהדרין ח.) להורות איסור והיתר!

 

כשמוצאים כעין קורט של בשר בביצה – זורקים אותו בלבד והשאר – מותר. אבל אם לאחר הסרתו נותר במקום מראה אדום או שחור – אסורה כל הביצה. קורט זה מידה קטנה, כמה גרגירים, משהו קטן – זורקים אותו בלבד, מי שלא נגעל כמובן והשאר – מותר.

 

ביצה שנמצאה במעים של התרנגולת לאחר שחיטתה ונמצא בה דם – זורקים את הדם שבה והביצה עצמה מותרת.

 

ביצה בעלת שני חלמונים, שני צהובים (תאומים) שנמצא קורטוב דם על אחד מהם, במידה ודם זה אוסר – יש להחמיר ולאסור גם את החלמון שאין עליו דם. אמרנו, שמה שיש על החלמון – הוא אוסר, אבל בשני אין, אומרים: זה גם כן אוסר את מה שאין עליו דם.

ביצה שהיתה מונחת בקערה עשרים וארבע (24) שעות ונמצא בה דם שאוסר את כולה – הקערה גם כן צריכה הגעלה! שו"ת מהרש"ם (ג' שנח').

 

מאידך: ביצה שהונחה מעל גבי כיסוי הקדרה ונמצא בה דם – אינה אוסרת את התבשיל, בתנאי; שלא בא רוטב התבשיל במגע עם הביצה (שלחן ערוך יורה דעה סו' ו' ובן איש חי בפרשת מצורע). זאת אומרת: אם זה היה בתוך קערה עשרים וארבע (24) שעות, אז הדם אוסר את כולה – והקערה צריכה הגעלה. אבל אם זה היה על כיסוי ולא הגיע לרוטב, כיסוי קדרה שיש בה תבשיל ונמצא בביצה דם – לא אוסר את התבשיל.

 

עכשיו, הנחיות למי שאוכל ביצים; ביצה שעומדים לטגן או לבשל אותה בלי הקליפה, יש לשופכה בנפרד לתוך כלי על מנת לבודקה אם אין בה דם. אז מבקעים אותה קודם לתוך כוס או קערה, מתבוננים שאין דם – ואז, משליכים אותה לטיגון, או לבישול וכך עושים ביצה אחר ביצה. אכן, ביצה שלא נבדקה ונתונה בתבשיל או במאפה – התבשיל והמאפה מותרים באכילה, למה? לכתחילה אין לעשות כך, אבל בדיעבד, אם התברר לך שלא עשו בדיקה כזאת – אז, זה יהיה מותר, מפני שרוב הביצים אין בהן דם ומניחים שזו מן הרוב.

 

הרוצה לאכול ביצה מבושלת שהיא שלמה, דהיינו; 'ביצה קשה' או שהוא רוצה לגמוע אותה רכה כמו החזנים –מותר לעשות כן. אבל הרי לא נבדק אם יש דם? – בכל זאת, מותר לעשות כן אפילו שאין הביצה יכולה להיבדק, כי בביצה רכה אם פותחים קצת אז אי אפשר לבדוק ואם מבשלים אותה כמו שהיא אז אי אפשר לבדוק אם אין בה דם – וזה מכיון שהולכים אחרי רוב ביצים שאין בהן דם ובפרט אם זה מ'ספנא דארעא' שכמעט ואין מצוי בהן דם [ואם יש דם זה בגלל רקמות פגומות של התרנגול] 'ספנא דארעא' – לא מפרות, זאת אומרת לא יכולות להפרות אפרוח וגם אם יש דם – זה לא דם של אפרוח עתידי, זה פשוט מאד פגם בתרנגול עצמו.

 

אז כיון שהולכים אחרי רוב ביצים. וכן היה נוהג האר"י ז"ל, אם האר"י ז"ל היה נוהג ככה, יכולים לסמוך, אומרים שהוא היה גומע ביצים בלי בדיקה (כף החיים והבן איש חי במצורע אומרים כך). בשו"ת תורה לשמה: שהגומע מביצה חיה ונשאר קצת ממנה ונתברר שהיה בה דם, אפילו בחלמון, שאמרנו שבחלמון זה אסור, התברר בדיעבד – הרי זה כאונס גמור ואינו צריך כפרה ומכל מקום, יצטער ויתוודה על שבא לידו דבר שכזה ובעל נפש מחמיר לעשות כפרה גם על אונס. אבל לכתחילה, אפשר לגמוע כך ואפשר לעשות ביצה קשה. אבל אם אתה רואה בביצה שיש בה כתם וכו' – להוריד אותו, אם אפשר ולא לאכול.

 

כמו כן, מותר לקנות ביצים שנשברו ונפתחו ע"י ישראל ואין לחשוש מפני תערובת דם (שו"ת שבט הלוי חלק ב' סימן ל') מכמה טעמים: א': הולכים אחר הרוב. כמובן שאתה לא רואה דם בתוך זה אח"ז. ב': רוב הביצים ספנא דארעא. 'תנובה' לדוגמא; שמונים וחמש אחוז (85%) מהביצים שלהם הם ביצים של 'ספנא דארעא' שהם לא מפרות אפרוחים וחמש עשרה אחוז (15%) זה שהם מפרות אפרוחים מהזכר. אז הרוב הם מ'ספנא דארעא'. דבר שלישי: המשווקים מקפידים לא להכניס ביצה פגומה, כדי לא לערער את אמינותם ולהפסיד את פרנסתם. ביצה שעבר עליה לילה כשהיא קלופה – אסור להשתמש בה. אלא אם כן הותירו קליפות, או שמו שמן או מלח וכו' נשמע בהמשך.

 

במאפיות, במגדנות, מגדניות, קונים ביצים קלופות בג'ריקנים ועובר עליהן הלילה ולא תמיד הם מערבים בזה שמן או מלח [בכמות הראויה] וכמובן שלא מותירים בזה קליפות – אסור לאכול את העוגות והעוגיות וכל מה שהם עושים – משום סכנה!

 

והעיד יהודי שעבד במקום בו הכינו גלידות ובין הדברים שהוא אמר: שהיו שמים שם ג'ריקנים של ביצים ומשאירים את הג'ריקנים פתוחים וכל מיני מעופפים נכנסים פנימה רח"ל!

 

אין להשתמש באבקת ביצים ללא הכשר מרב מוסמך. כי יש לחשוש בזה גם לתערובת איסורים נוספים.

ביצה שהיא בת יומה, דהיינו; שהתרנגולת הטילה אותה בתוך עשרים וארבע (24) שעות אחרונות, במקום שניתן לברר זאת, יש שרצה להקל ולהתירה אפילו אם נמצא דם בחלמונה! בצהוב – אסור. וזו דעת המהרש"ל (כמובא בפרי חדש יורה דעה סו' הלכה ז') אבל הכרעת הפוסקים – לאוסרה.

 

מכל מקום, אם נתערבה כבר ביצה כזו בתבשיל או במאפה – יש להתיר הכל והיא לא תאסור – חזון אי"ש (יורה דעה סימן ח' אות א').

 

ביצים מופרות: ביצים שהוטלו ע"י תרנגולות הנמצאות בלול שיש בו תרנגולים ותרנגולות גם יחד, נקראות 'ביצים מופרות' ואם נמצאה באחת מהן טיפת דם – הביצה כולה אסורה כדין נבלה ואוסרת את התבשיל או המאפה ואפילו הכלי צריך הגעלה (שלחן ערוך יורה דעה סו' ג').

לכן כשמשתמשים בביצי משק מופרות, כמובן שחובה מיוחדת לבדוק כל ביצה וביצה עם פתיחתה.

ביצים מופרות ששפכו אותן לקערה, אך עדין אינן טרופות ונמצא דם באחד מן החלמונים – מוציאים את שאר החלמונים שאין בהם דם והם מותרים והחלמון האסור עם כל החלבונים – אסורים ונזרקים. אמנם כשמגביהים חלמון [הצהוב] ועולה עמו חלבון [הלבן] הדבוק ונמשך אחריו – גם הוא מותר (חכמת אדם כלל כט סימן ו).

 

אבל ביצה מופרית שנטרפה בקערה עם ביצים אחרות, זאת אומרת, ערבבו את כולן ונמצא דם על גבי החלמון של אחת מהן – כל הקערה נאסרה – כולן נאסרו – (שלחן ערוך יורה דעה סו' ג').

ביצה מופרית מן הזכר, שנתבשלה בתוך תבשיל או נתנוה בתוך מאפה – ונמצא בה דם האוסר – אוסרת את התבשיל והמאפה ואף את הכלים (שלחן ערוך יורה דעה סו' ו').

 

יש בתבשיל או במאפה פי ששים (60) כנגד הביצה – כל השאר מותר. מה הטעם שהצריכו ששים ואחד (61) ביצים כנגדה? היות ובביצים ישנם גדלים שונים – מן הנמנע לדיק שיהיו ששים (60) כנגדה, זה הטעם שהובא בשלחן ערוך (שם).

 

המבשלים ביצים, נהגו לבשל לפחות שלושה (3) ביצים יחד, או בכל כמות שהיא, כשמספר הביצים בלתי זוגי, על מנת שאם תמצא באחת מהן טיפת דם – תהינה השאר מותרות ואף הכלי לא יהיה זקוק להגעלה. כל זה מדובר בביצה מופרית [ויש כאלה שנזהרים גם בלא מופרית] והטעם: מין במינו בטל ברוב ואף מדרבנן שצריך ששים (60) כנגד – מכל מקום מדאוריתא מין במינו בטל ברוב, מפני שספק אם נמצא הדם על החלמון או על החלבון ואין כאן איסור ודאי.

 

ויש לצין: שההיתר שלפנינו, אינו אלא לענין דם. אבל, ביצה שהיא ודאי אסורה – כגון; אם שמו ביצת עוף טמא היא אינה בטלה ברוב אלא בששים ואחד (61) ואכן אם נמצא בה דם בחלמון, שהוא אסור לכל הדעות – צריך פי ששים (60) דווקא, זאת אומרת, אם מבשלים דווקא לא זוגי – כדי שיהיה תמיד רוב כנגד, בשביל לבטל במקום שיש ספק – מותר, אבל במקום שיש ודאי – אסור, שצריך ששים (60) כנגד לבטל ואם לא – אז הכל יהיה אסור.

 

יש להוסיף: אלה שנוהגים להקפיד על בישול מספר לא זוגי דווקא – ממתינים בעת הוצאת הביצים מן הסיר, עד שחום הביצים לא יהיה בחום ארבעים וחמש (45) מעלות שזה נקרא 'יד סולדת בו' לרוב הדעות, שאם תהיה היד סולדת בו – אזי, כשמוצאים ביצה בכף – והתברר שהיה בה דם – תיאסר הכף. ביצה שיש בה דם והוציא אותה בחום מעל ארבעים וחמש (45) והיא על הכף לפני שמקררים אותה – אז, היא גורמת שהכף תיאסר והיא צריכה הגעלה.

 

כמו כן שתשארנה שתי ביצים בלבד בסיר כשהן חמות ואחת מהן תמצא עם דם – היא תאסור גם את חברתה אז אפשרות נוספת כדי לברוח מזה לשטוף את כל הביצים כשהן עדין בתוך הסיר, במים קרים לצננם ואז, לא תצטרך לאסור את הכף ולא את הביצה השניה ולא את הכלי.

 

ביצה ודאי מופרית, אם אתה יודע שהביצה שמדברים עליה מופרית מזכר שטיגנו אותה במחבת, או אפילו בושלה בסיר עם הקליפה ונמצא בה דם – הכלי נאסר וצריך הכשרה (קרי: הגעלה). עשית חביתה והתברר שיש בה דם – וזה מביצה מופרית, או בישלת בסיר עם הקליפה ואחר כך נמצא בה דם – הכלי נאסר וצריך הכשרה. למה? טעם הביצה האסורה נבלע בכלי ואוסר אותו.

כמה אנשים יודעים את הדינים האלה?

 

ביצים שאינן מופרות – ביצים שהוטלו בלולים שמצוים בהן תרנגולות בלבד, נקראות ביצים 'שאינן מופרות' או נקראות 'ביצים מוזרות'. והן נוצרות ע"י התרנגולות בתהליך של חימום עצמי הנקרא 'ספנא מארעא' או 'ספנא דארעא' זה תהליך שמאפשר הטלת ביצה אחת מידי עשרים וארבע (24) שעות, מביצים אלה בלתי אפשרי שיתפתח אפרוח [היום נותנים להם כל שתים עשרה (12) שעות לתת ביצה, מכבים להם את האור, מדליקים להם את האור].

 

לדעת גדולי הפוסקים: דם שנמצא בהן אינו אסור – אלא משום 'מראית העין' ושאר הביצה ואין צריך לומר שאר התבשיל והכלי – מותרים [עיין בהגהות מהרש"ם מבראזען שלחן ערוך יורה דעה סו ז, בשו"ת אגרות משה יורה דעה א לו, במנחת יצחק א' קו' וד' נו' ג'. דעת המחמירים לאסור את כל הביצה, כדלעיל, שיש מחמירים גם באינן מופרות]. דעת המחמירים לאסור את כל הביצה, שאם נקל בביצים שהן אינן מופרות שהן מ'ספנא דארעא' יתבטל האיסור כולו – גם במופרות בזכר.

ובשו"ת תשובות והנהגות לאחר שהביא דברי חת"ם סופר זֵצ"ל לענין חָלָב עכו"ם, שמנהג שנהגו כל ישראל, אף כשאין דבר טמא בעיר, ל'גדר' נעשה – כתב: וכן בדם ביצים, המנהג פשוט היום לאסור ולא לסמוך על רוב וזה הוא גוף סיבת האיסור ואין לשנות כיון שיש בזה גדר. וציין המנחת יצחק (שם) שאף שרוב ביצים 'ספנא מארעא' אבל כשנמצא דם – כאילו אין כאן רוב. אכן, כשאין אלא ספק דם – גם המחמירים אינם משליכים אלא את הספק ואוכלים את שאר הביצה.

 

המוצא טיפת דם בביצה ביום טוב, מותר להוציא את טיפת הדם ואין בזה משום בורר פסולת מאוכל, שלא כבשבת שיש להוציאה עם מעט מהביצה. אז מכל מקום: המחמירים התיחסו לזה כאילו זה אסור, אבל לדעת גדולי הפוסקים: דם הנמצא בביצים של 'ספנא דארעא' אינו אסור אלא משום 'מראית עין' עם שאר הביצה ואין צריך לומר ששאר התבשיל והכלי מותרים. שו"ת פרי אליהו (זלוטניק בחלק ג' יורה דעה טו').

 

ביצה שספק אם היא מהפריה טבעית או מלאכותית – יש להחמיר ולאוסרה! אבל נתערבה אפילו עם ביצה אחת נוספת בלבד – יש להקל ולהתירה [שו"ת אגרות משה ושו"ת מנחת יצחק שם]. והוא הדין: אם נתבשלה ביצת ספק זו בקליפתה בסיר עם ביצה אחרת, אף שצריך להשליך על כל פנים את הדם שנמצא בה – זורקים את כולה, מכל מקום השניה מותרת. כמו כן, ביצה ספק מופרית, או מלאכותית, שנתבשלה לבדה בסיר ונמצאה אסורה – אין צורך בהכשרת הסיר. אך אם נתפשט הדם בכמות גדולה בתוך הביצה –נוטה להגיד שזו ביצה מופרית ושזה הולך להיות אפרוח ויש לשאול שאלת חכם – אם זה אסר את הכלי והביצים האחרות שהיו שם? וכו'.

 

ביצה שנמצא בה דם והשליכו את הדם והיא מותרת בעצמה לאכילה כמו שלמדנו, בפרט ב'ספנא דארעא'. אבל עכשיו הביצה מאוסה בעיניו, רשאי לתת אותה לאחר, או למי שלא ידע ולא ראה שהיה בה דם [שו"ת עולת יצחק ב' קנג'].

 

ביצי 'תנובה': ברובן הגדול אינן מופרות מן הזכר כמו שאמרנו ויש לדונן כביצים שאינן מופרות וכבר אמרנו שיש כשמונים וחמש אחוז (85%) אינן מופרות וחמש עשרה אחוז (15%) כן מופרות. אכן, להכרעת הרבה ממורי ההוראה, כשמוצאים באחת מהן דם – אותה ביצה כולה אסורה ושאר התבשיל מותר. לבני ספרד: די בהשלכת הדם עצמו בלבד. וכיון שרובן הגדול של 'ביצי תנובה' אינן משל זכר – 'כל דפריש – מרובא פריש' ויש לדונן כסתם ביצים שאינן מופרות וזריקת הדם הוא משום 'מראית העין' ושאר הביצה היא מותרת.

 

הכלי עצמו בו טוגנה או בושלה ביצה כזאת, יש להניחו במשך עשרים וארבע (24) שעות ללא שימוש ולאחר מכן מותר בשימוש ללא הגעלה. וכך הורה הגאון הרב ישראל פישר זֵצ"ל.

ביצי 'תנובה' שנטרפו כבר בקערה יחד עם ביצים אחרות, לאחר מכן, נמצא באחת מהן דם – את הדם עצמו יש להשליך והביצים כולן מותרות באכילה (שו"ת אגרות משה יורה דעה א' לו', שו"ת מנחת יצחק א כו' ד' ו-נו'. ושלחן ערוך יורה דעה סימן סו' ה).

 

דיני מקח וממכר שנוגעים לביצים; הקונים ביצים בחנות ונמצא בהן דם – האם המקח בטל או לא? אין המקח בטל ואין המוכר מחויב להחזיר את הכסף ששולם עבור הביצים. ראה שלחן ערוך (חושן משפט סימן ר', לב') החנווני יכול תמיד לטעון: "שהיה מוכר לאחר שלא היה מחזיר וכך מנהג העולם ודרך המסחר וכאילו הסכימו לכך הקונים מראש".

 

אשה שלוותה ביצה משכנתה ונמצא בה דם – חיבת להחזיר לה ביצה או לא חיבת מן הדין להחזיר לה ביצה אחרת במקומה? ראה שו"ת תשובות והנהגות לרב שטרנבוך א'.

 

והמחזירה ביצים לחברתה עבור ביצים טובות, אשה קיבלה ביצים טובות והיא מחזירה כעת לחברתה ונמצא דם באחת מהן – בוודאי שחיבת להחזיר לה אחרת במקומה כי היא לא החזירה לה את מה שהיא קיבלה. אבל אם האשה נתנה לחברתה והיה דם בביצה – היא צריכה להחזיר לה ביצה אחרת במקומה. [מכל מקום יכולה, אם תרצה לספר לחברה שלה השכנה שהיא מצאה דם ובמידה שהיא תמחל לה – יצאה בכך ידי חובתה. על זה מבקשים "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹקִים וְאָדָם" (משלי ג, ד)].

 

אשה שלוותה מחברתה מספר ביצים – רשאית להחזיר לה אותה כמות ביצים, אפילו אם המוחזרות קצת יותר גדולות, אבל אסורה להחזיר כמות גדולה יותר של הביצים מן הכמות שלוותה, אז אם קיבלת שבע (7) – תחזירי שבע (7) בגלל חשש לאיסור ריבית.

 

לענין הגודל, יש דעות שונות; עיין ברמ"א (יורה דעה קסב') ובן איש חי (עקב א') ומשנה ברורה (תנב' בשער הציון ד').

 

לוו ביצים מספר שלוש (3) הקטנות – אסור להחזיר מספר אחד (1) כי זה ריבית! דעת הגר"מ שטרנבוך שליט"א (ספר קיצור דיני ריבית פד' סעיף ב'). אז משמע שמספר שתים (2) מותר להחזיר, כי ההפרש קטן – כולם מוחלים. אמנם דעת הגאון הרב בן ציון אבא שאול זֵצ"ל – לאסור וטעמו מובא (ספר הבית לאור ההלכה יד' ט'): כיון שמוכח להדיא שמוסיף לו. אז אם אפשר להקפיד – הכי טוב! שלא להסתבך עם ריבית, זה איסור חמור – דאוריתא!

 

(וכן נראה לי ברור! כשיטת ר' בן ציון אבא שאול זיע"א ויש לחוש לדבריו בהחלט ולא אאריך בראיות, – הערת האברך א.מ. שליט"א).

 

ביצה קלופה שעבר עליה לילה – אסורה באכילה, משום 'רוח רעה' ששורה עליה, יש בזה סכנה. ומדובר כשעבר עליה כל הלילה. ואם נשאר מן הקליפה עליה – תהיה הביצה מותרת (ערוך השולחן, כף החיים, שו"ת אגרות משה) אבל בלא זה – אסור לאכול ואם אפו מזה עוגה או דברים כאלה, הכל אסור!

 

כשרות במאכלים שונים

(05-06-2017 יא' סיון תשע"ז)

כשרות במאכלים שונים; נטילת תרופות איסור: כדורים משככי כאבים שיש בהם מרכיב איסור – הנה מי שיש לו כאבים לפעמים בלבד, שאין לו דין חולה כלל – האם מותר לקחת אותם?

 

שאלו את הרב אלישיב ואמר: שאם היה בזה איסור מאכלות אסורות – היה אסור גם לחולה גמור שאין בו סכנה. אבל באמת מכיון שכדורים אינם ראוים לאכילה ולאו דווקא מפני שהם מרים כלענה, אלא אפילו אם אינם מרים אלא טעמם טפל כעפר וכדומה. גם כן נחשב 'נפסל מאכילת כלב' כיון שכלב אינו אוכל עפר. וגם שהתרופה אינה 'כולה חתיכת איסור' שאם זה היה כך, זה היה אסור מדרבנן, אלא יש בכדור תערובת איסור וקימא לן; שכל איסור שהוא ע"י תערובת והאיסור נפסל מאכילה – אין בו איסור אם לוקח אותו לצורך תרופה.

 

זאת אומרת באופן שהוא תערובת איסור והוא פסול לאכילה, לא ראוי לאכילת כלב – אז אין איסור לקחת אותו לצורך רפואה. כמובן, שאם יש תרופה שהיא עם כשרות, צריך להעדיף ודאי את זה שעם כשרות, אבל אם אין בנמצא וזוהי התרופה שצריכים, אפילו שהיא רק בשביל לשכך כאבים, אז זה יהיה מותר לפי מה שאומר הרב אלישיב. אם היה אוכלו לצורך אכילה – יתכן שהיה איסור מצד 'אחשביה'. זאת אומרת אם היה צריך לאכול את הכדור, אז יכול להיות שפה כן היה איסור בגלל שזה היה נחשב, אבל כיון שאוכלו לרפואה – אין כאן אחשביה ומותר לכתחילה.

 

ו'צורך רפואה' אינו דווקא בחולה, אלא אפילו מיחוש קל, כבר אין בזה אחשביה ומותר לכתחילה.

וכן לצורך ויטמינים: כיון שאינו נוטה לצורך תוספת מאכל, אלא שהוא מרגיש שהוא צריך חיזוק הגוף, או מחמת חולשה, אפילו קלה מאד, כל זה אין בו אחשביה ומותר לכתחילה.

וכן הדין בקפסולות: אפילו אם הם עשוים מג'לטין, הקפסולה עצמה – מותרת כיון שאינן ראויות לאכילה ונוטלים אותן לצורך רפואה. שני דברים: גם אינן ראויות לאכילה וגם נוטל אותן לצורך רפואה, כמו שאמרנו מקודם.

 

דרך אגב, הרב שלמה זלמן אויערבך זֵצ"ל, לא היה מתיר את הקפסולות, למה? אומר שזה 'עיקר וטפל'; קפסולה זה הפלסטיק הזה שבפנים מכניסים את התרופה, אז זה נקרא 'קפסולה' שבתוכה נמצאת האבקה של התרופה. אז הוא אומר: שזה עיקר וטפל והעיקר זה התרופה – אז זה בעיה. לעומתו הרב אלישיב אומר: שאין עיקר וטפל בדברים האלה.

אז כיון שאינן ראויות לאכילה ונוטלים אותן לצורך רפואה, אפילו אם עשוים מג'לטין – מותר לאוכלן, אומר הרב אלישיב.

 

וכל זה בכדורים וכדומה. אבל בסירופ שיש בו טעם ויש בו תערובת איסור – אין לקחתו, אפילו לחולה גמור, בלי שאלת חכם, אלא אם כן יש בו סכנה, אז, הכל מותר. אך גם אז, ראוי לשאול חכם כיון שאם יש תרופה חלופית ללא חשש איסור – אין היתר לקחת את האיסור. צריך תמיד להעדיף לקחת בכשרות, יש הרבה תרופות היום בכשרות [בפסח ראינו תרופות בודדות בלבד שאין להם כשרות] אבל במידה ולא מוצאים אז יש את ההיתרים.

 

שאלו את הרב אלישיב: האם החולה יכול לקחת כדור שהוא עשוי מסחוס של כרישים! שזה דג טמא?

והוא ענה: שזה לא ראוי לאכילה. אמנם אם מרגישים בזה טעם… זאת אומרת זה לא ראוי לאכילה, לכן אפשר. אבל אם מרגישים בזה טעם, יש לשים את התרופה בקפסולה או לעטוף בניר ויבלע, בשביל שלא ירגיש את הטעם כי אם יש בזה טעם – אז הוא טועם טעם איסור וזה אסור.

כשלוקחים תרופה שאינה כשרה: לענין אם צריך לחשוש למה שכתב המהרש"ם לקחתה שלא כדרך אכילתה?

אמר הרב אלישיב: שהמהרש"ם מדבר על תרופה שיש בה טעם מתוק קצת ובאופן זה צריך לקחתה שלא כדרך אכילתה, אבל אם יש לה טעם מר – אין צריכים לקחת שלא כדרך אכילתה.

ודע שהמהרא"ל צינץ כותב: שתרופה שאינה כשרה – אפשר לקחת שיש חולי ממש ולא במיחוש בעלמא, אם זה רק שהאדם חושש שיש לו כאבים כאלה ואחרים בלבד, אז אומר על זה רבנו הרב אלישיב: שיש לחשוש לדבריו. זאת אומרת: כדאי שבמיחוש קל בלבד, להשתדל לא לקחת תרופה כזאת שיש בה בעיה שהיא לא כשרה.

 

חולה שאין בו סכנה: שצריך לקחת תרופות או כדורים וספק אם הם כשרים, אם נהנה מהתרופה – אסור לאכול. היום עושים הרבה תרופות ממותקות כדי שלא יהיה קשה לילדים ולמבוגרים לבלוע. אסור לאכול, אבל יכול לעטוף את הכדור בניר או בפלסטיק ולבלוע אותו כך, כך שהוא לא מרגיש את הטעם. זה בחולה שאין בו סכנה והוא צריך לקחת תרופות, אבל זה ספק אם זה כשר, אז אם יש הנאה מהתרופה עצמה – אסור, אז לעטוף בניר או בפלסטיק וככה יבלע.

אכן לאדם בריא: אסור לאכול מאכל איסור גם באופן זה.

 

ונשאל רבנו: האם בליעת תרופה באופן הזה שעוטפים אותה בפלסטיק האם זה כמו נטילת תרופה באינפוזיה, או שזה יותר גרוע? זאת אומרת מה יותר גרוע; תרופה בפלסטיק או אינפוזיה ישר לווריד?

הוא השיב: שאינפוזיה אינה נחשבת בכלל לאכילה כיון שאינו נכנס לתוך הפה, מה שאין כך בזה שלוקח דרך הפה, רק שאינו דרך אכילה, אז לכן מותר, כיון שזה לא בדרך אכילה אלא בליעה ישר.

 

וכן קפסולה שהתרופה שבתוכה אינה כשרה והקפסולה כשרה – מותר לקחת תרופה כזאת, כיון שההיתר בתרופות אינו כבדרך אכילה ואין שיך כאן 'עיקר וטפל'. זאת אומרת: הוא מסכים שאם היה שיך כאן ענין של עיקר וטפל זה היה בעיה, אבל הרב שלמה זלמן אויערבך זֵצ"ל אמר: שיש בזה עיקר וטפל.

 

תרופה משרץ שרוף, יש שרצים ששורפים אותם ומזה עושים תרופות. אז מה הדין בתרופה כזאת; האם מותר לקחת אותה במקום שאין חשש בפיקוח נפש?

הוא השיב: שמותר, כיון שנשרף – הרי זה דבר אחר לגמרי! זאת אומרת אין לו שֵׁם 'בריה' ואין פה כלום.

 

תרופות מעצמות של נבלה תראו ממה עושים לנו את התרופות…

שאלו אותו: מה הדין בתרופה שנעשית מעצמות של נבלה, שיש עליהם איסור דרבנן, האם התרופה מותרת במקום שאין חשש פיקוח נפש?

והשיב: דהוי כמו כל האיסורים, שאם האיסור נותן טעם בתערובת – הרי זה אסור. כל מקום שיש טעם אפילו שזה בתערובת – זה אסור.

 

חָלָב של טְרֵפָה מסירכה, בהמה שנטְרֵפָה ע"י סירכה, החָלָב שנחלב בתוך שלושה ימים קודם שחיטתה, במקום של הפסד מרובה – יהיה מותר, במקום שלא יהיה הפסד מרובה – החָלָב יהיה אסור. אמנם ב'תנובה' ההיתר הוא שתמיד מערבבים בכמויות אדירות אז תמיד יש ביטול בששים (60) [ויש בזה כמה היתרים, בתשובות והנהגות של הרב שטרנבוך מאריך בזה].

 

יש חומר שנקרא מגנזיום ציטראט והוא אחד מהמרכיבים של שומן וגם של בעלי חיים. השומן מטבע בריאתו מכיל מרכיבים שונים וביניהם את המגנזיום ציטראט. בתעשיה מפרידים אותו מהשומן ולפעמים מרכיבים אותו עם מגנזיום והוא מסיע ללחיצת טבליות של תרופות. מאחר שנפסל מאכילת כלב, היה מקום לכאורה להתירו, שהרי החלק הזה אינו ראוי לאכילה בטבע מתחילת יצירתו, אך מצד שני: כל השומן יחד הוא ראוי לאכילה – ואסור. אם כן, צריך עיון ונשאר בספק; אם להתירו, או לא, במקום שיודעים שיש את המרכיב הזה.

בטבליות של תרופות המיוצרות מתערובת המגנזיום, מתעוררת שאלה של 'מעמיד' כי מעמיד לא בטל אפילו באלף! מאחר והוא עוזר בלחיצת הטבליות במכונת היצור?

כתב הרב אלישיב: שהדעת נוטה שאין הוא נחשב למעמיד מחמת זה.

 

שעווה שממנה בונים הדבורים את חלת הדבש – מותרת.

 

חלקי דבורים שבדבש: לעיתים קרובות בדבש יש למעלה נקודות קטנות כהות, לדעת מומחים: אלה שאריות של שעווה מחלת הדבש ולעיתים זה חלקים של דבורים. והנה הרשב"א ותלמידי רבנו יונה אומרים: שהדבש משמר את הדבורים השלמים, זאת אומרת אם תהיה לנו דבורה שלמה בתוך הדבש – היא תשמר כמו שהיא. אבל חלקי דבורים – הדבש ממהר למחות אותם, הם נמחים.

ונשאל רבנו: האם הכוונה שנמחים ולא רואים אותם, או אפילו אם רואים חתיכות קטנות, דנים אותם כדבש וזה יהיה מותר?

ענה הרב אלישיב: הכוונה שהם נמחים ונהפכים לדבש, אבל אם רואים אותם – בוודאי אסור.

לכן נשארת השאלה: מהם הכתמים האלה; האם הם שאריות של 'חלת דבש' כמו שאומרים המומחים, או שהם שאריות של חלקי דבורים – ואז זה יהיה אסור?

 

חוט דנטאלי שמעבירים בין השינים, אין לחשוש שמא נמשח בחומרים שאינם כשרים, יש בזה גם ג'לטין ובפרט שמקפידים להדיח את הפה היטב לאחר השימוש בו והוסיף רבנו: שאף אם איזה מן המרכיבים כשרותו מפוקפקת, נגיד ג'לטין מבעלי חיים, אין זו דרך הנאה בהעברת החוט בין השינים ובדרך כלל נשאר בפה רק טעם קלוש בעלמא, אם נשאר, כמו טעם 'מנטה'. אז אומר הרב שאין בזה בעיה.

 

ועכשיו לנשים היקרות: אין אשה נאמנת על דבר שיש בו טרחה – פוסק החכמת אדם בכלל עב' דין יד', עפ"י הירושלמי.

ונשאל רבנו: אם כך, איך אפשר לסמוך ולאכול ממה שאשה מכינה? אם במקום שיש טרחה, היא לא תבדוק טוב את התבלין, את הירק, את הפטרוזיליה, את הכוסברה וכו'

שימו לב! השיב הרב: כשהיא מכינה עבור כולם וגם היא חושבת לאכול מזה – אפשר לסמוך. זה מדובר באשה דתית, חרדית כמובן שהרי אינה רוצה לאכול תולעים. אבל ב'מזנון' – אי אפשר לסמוך! אשה ב'מזנון' לא תעמוד ותבדוק בשום טרחה רבה, היא לא תבדוק בשביל כל האנשים… רק אם היא אוכלת – כן.

 

אשה רואה שבעלה מאכיל את בנם איסורים, נבלות וטרפות ולא אכפת לו, לא בדיקת תבלין ולא שרצים ולא שום דבר והוא לא שומע לה, מה היא תעשה, מה הדין?

ענה: במקום חשש משמעותי ל'שלום בית' – תוכל לסמוך על הפוסקים שאין עליה דין חינוך. אלא הבעל חיב בדין חינוך ואם יהיה הפוך: זאת אומרת הבעל רואה את האשה שהיא מאכילה את הבן דברים כאלה – אסור לו לאפשר לה. גם לאשה זה אסור לה לאפשר לו להאכיל, אבל אם היא לא יכולה עליו והיא לא רוצה להתגרש ממנו, אז היא יכולה לסמוך על הפוסקים שהיא לא מחויבת בדין חינוך, הבן שלה יגדל מטומטם והוא יצא בסוף ל'תרבות רעה'! כמו שאומר החפץ חיים, אבל אם הבעל יותר חשוב לה מן הילדים – אז יש לה לסמוך על הפוסקים האלה – שאין עליה דין חינוך.

 

אותם שהתרגלו ברוסיה לאכול 'דבר אחר' – רח"ל! וקשה להם לפרוש ממנו, אז היה רעיון: להציע להם לאותם אנשים נגיסים כשרים בטעם 'דבר אחר'?

ואמר על זה הרב אלישיב: שלדעתו לא ראוי לאכול מזון כשר שטעמו טעם 'דבר אחר', כי אין לנו להימשך אחר טעם שהקב"ה רחק ושונה 'מוח שיבוטא' שהוא דג טהור שיש לו טעם של 'דבר אחר' (חולין קט:) – כי השי"ת ברא אותו כך! כי כתוב במדרש: כל מה שאסרה תורה – התירה תורה, אסרה 'דבר אחר' – התירה מוח שיבוטא, זה בשביל שלא יהיה לך ניסיון. הקב"ה דאג שיהיה הכל! אבל ליצר בעצמנו מזון שיהיה בו טעם 'דבר אחר' – יש להתרחק מכך! וכבר הזהירונו חז"ל ואמרו: 'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו' (חולין מד:).

 

האם מותר להשתמש בסבון טרף? הביאור הלכה (סימן שכו' סעיף י') הביא מחמירים בזה.

בזמננו אומר הרב אלישיב: הסבון הוא פגום – ומותר לכולי עלמא!

 

פירות המצופים בחומר מבריק: 'שלאק' שלאק זה שרץ! אם תפוח מחזיק ארבעה עד חמשה (4-5) ימים עד שהוא יתחיל להירקב. מושחים אותו ב'שלאק', הוא יחזיק שבועים! (14 יום) לפעמים יותר וזה גם נותן ברק. אז יש לדעת: שהשלאק הזה הוא אסור! וידוע שהעדה החרדית והרב לנדא אומרים שאצלם זה 'סינטטי' ולא מהשרץ הזה ואחרים לא מקפידים. ואם בלית ברירה קונים ואי אפשר משהו אחר – יש לקלף לפני האכילה.

ואמר הרב אלישיב: לפרסם בשלטים את הדבר בחנויות! ואתם יש לכם זכות לפרסם את זה ברבים, במשפחה בקרובים, שכנים וכו'.

מי שרוצה להתפטר משכבת ה'שלאק' יכול להשהות את הפירות במים חמים, או בחומץ עשר (10) דקות והוא יראה את כל הקליפה הלבנה הזאת צפה כמו דבק – גועל נפש!! 'שלאק'.

 

נשאל הרב אלישיב: האם יש לאסור לתת ילד שוטה לגמרי לאימוץ, במקום שיאכילו אותו שם נבלות וטרפות? מדובר בילד שוטה גמור, האם יהיה מותר למסור אותו לאימוץ שיאכילו אותו נבלות וטרפות כגון; חילונים? דלכאורה הרי יש לו נשמה טהורה! ואכילת נבלות וטרפות מטמטם את הלב!

 

אז אמר הרב אלישיב: ששיך טמטום הלב – רק כשיש עברה, או בתינוק בריא, רגיל שיגיע לחיוב מצוות אחרי כן, זה פוגם אותו כבר מעכשיו, אבל אם הוא אוכל דבר של איסור משום פיקוח נפש כשאין ברירה. אין כאן עברה – יש פה מצוה! כי במקום של פיקוח נפש – מותר לחלל שבת ויום הכיפורים ולאכול נבלות וטרפות – הכל בשביל פיקוח נפש! כי במקום של פיקוח נפש התירה התורה! אז זה לא עברה בכלל, זה מצוה!

והוא אומר: מתי יש טמטום? מתי שזה עברה! וכן בשוטה גמור אומר: שלא שיך בו טמטום הלב, למה? כי אף פעם לא יהיה איסור! למה? כי הוא ישאר שוטה גמור לעולם. אז ממילא הוא לא יעבור אף פעם עברה, אז אין פה איסור.

 

אבל מי שנולד לו ילד עם תסמונת על שם 'דאון', אפילו אם יש סיכוי שהתינוק יגיע רק למצב של 'קצת דעת', אפילו כרגע אין לו דעת, אבל יש סיכוי שביום מן הימים הוא יגיע לקצת דעת, מה זה 'קצת דעת'? שידע מה זה כסף וידע איך לשמור אותו, אם הוא יהיה כבר בעל הבנה כזאת שהוא יודע שזה כסף וכסף שומרים –אין ליתן אותו במקום שיאכילו אותו שם טרפות ונבלות! – כך פסק החת"ם סופר!

 

סיכום: דין אלה שאוכלים נבלות וטרפות יותר גרוע מדין בעל 'תסמונת דאון'! שעתיד בספק להגיע לידיעה מה זה כסף ולשמור אותו, הרי שאוכלי הנבלות והטרפות – הם יותר גרועים!!

 

כי החת"ם סופר אומר: שאסור להאכיל אפילו ילד כזה שכרגע הוא לא מבין מה בין ימינו לשמאלו, רק יש ספק שבמשך השנים הוא יגיע להכרה כזאת, בכסף לשמור. אדם כזה – אסור להאכילו נבלות וטרפות! וכ"ש שאין לגרום לזה שיאמץ אותו גורם נוכרי.

וזאת משום שהנוכרים לוקחים אותם בחינם בלי תשלום, מנצרים אותם ואחר כך עושים איתם מה שהם רוצים. אז תראו עד כמה זה חמור נבלות וטרפות! שאסור לטמטם את הלב של מי שידע רק: מה זה כסף וישמור אותו. כבר חל עליו איסור חמור ביותר: של אכילת נבלות וטרפות! שלא יטמטם לו את הלב.

 

ביצים המצויות כיום בדרך כלל אינן באות מזכר הן לא מופרות, 'אלא מחימום' 'ספנא דארעא' ואע"פ כן, אם נמצא בהן דם – נהגו לזרוק כמו שלמדנו לעיל. אבל אם טיגן ביצה במחבת ואחר כך הוא מצא בה דם, אין שכל! היה צריך לבדוק עם כוס כמו שלמדנו… אם היתה מהביצים המשווקות סתם, שרובן אינן מזכר כמו שאמרנו שמונים וחמש (85) וחמש עשרה (15). לא נאסר המחבת מן הדין. אבל עדיף להמתין עשרים וארבע (24) שעות משעת הטיגון עד לשימוש חוזר במחבת ולנקות אותו היטב. אבל אם זה מביצים מופרות – אז זה בלע איסור וצריך הגעלה! כמובן שנאסר כל מה שיש שמה.

עכשיו תשמעו דין הפוך ממה שלמדנו לעיל…

 

ראובן לווה ביצה משמעון ומצא בה דם, אתה לווית מהשכן שלך ביצה ומצאת בה דם, מה עכשיו? ביצה טובה מחזיר לו, נכון "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹקִים וְאָדָם" (משלי ג, ד) אבל בחנווני,

חנווני יכול להגיד לו: "הייתי מוכר למישהו אחר והוא כן היה לוקח" אז הוא לא יכול להחזיר, אין מקח טעות.

יופי! עכשיו בואו תשמעו.

ראובן לווה ביצה משמעון ומצא בה דם, לפי דעת הרמ"א (סימן סו' סעיף ג'): אז ראובן שמצא הדם זרק אותה, מאחר והביצה עומדת לשימושו הפרטי של שמעון. שהרי ראובן לווה משמעון ביצה וראובן מצא בביצה של שמעון את הדם וזרק אותה, אבל מאחר והביצה עומדת לשימוש פרטי של שמעון ואינה עומדת למכירה – פטור ראובן מלשלם לשמעון! מאחר וראובן יכול לטעון לשמעון: "לא הפסדתיך כלום, כי גם אתה היית משליך את הביצה לאשפה!" אם היית מוצא את הביצה עם דם כמוני, מה היית עושה? גם היית משליך את הביצה לאשפה, אז אני לא צריך להחזיר לך את זה!

מה שאין כן במכירה: כאשר שמעון הוא סוחר בביצים ועומד למכור אותם –

יכול המוכר לומר: "הייתי מקבל דמיה מאחרים ואין לי להפסיד מעותי"

יפה? יפה.

 

אם אתה מוצא ביצה בלי חלמון אין צהוב רק לבן, מה הדין? – הרי היא טְרֵפָה.

נקודה שחורה בביצה מבושלת – ביצה מבושלת שיש עליה נקודה שחורה –מותרת, שאפשר שזה לא היה אדום. אבל למדנו שביצה שיש בה כתם שחור או אדום – זה מה שפוסל, אבל חום או צבע אחר לא פוסל. אבל פה אומר: הביצה כבר מבושלת שיש עליה נקודה שחורה, דיברנו לעיל בביצה רכה, שפתחנו אותה וראינו. אבל פה ביצה מבושלת יש עליה נקודה שחורה – מותרת. שאפשר שלא היה אדום.

 

ולסיום:

המגיד לבית יוסף: שאם יהיה לו זכות – יהרג על קידוש השם!

 

מסיים הרב אלישיב: אמר המלאך המגיד למר"ן הבית יוסף, רבנו יוסף קארו: "אם תהיה לו זכות – הוא יהרג על קידוש השם!" (ספר מגיד מישרים).

 

ומסביר הרב אלישיב: אין הפרוש שזה צריך להיות לפני זמנו ושהוא ימות בקיצור ימים, כי בן אדם שנהרג בגיל צעיר על קידוש השם, אלה הם השנים שקצבו לו מן השמים ולא שהוא קיבל עונש על חטאיו, הראיה – מדוד המלך עליו השלום, שהוא קיבל שבעים (70) שנה מאדם הראשון והוא עצמו לא היו לו כלל שנות חיים, כי הוא היה צריך להיוולד 'נפל'.

 

גם הרמ"א רבי משה איסרליש, שהוא הפוסק של האשכנזים, נפטר בגיל שלושים ושלוש (33), תראה כמה הוא הספיק! ובעל המאור גם נפטר צעיר. האם הם נפטרו בגיל זה בגלל חטאיהם?

 

ברור שלא! אלה הם החיים שהקב"ה קצב להם. האר"י הקדוש נפטר בן שלושים ושמונה (38), לכן גם אלה שנרצחים רח"ל על קידוש השם – והם בגיל צעיר, לא בטוח שמתו קודם זמנם, יתכן שהיו צריכים למות והיתה להם זכות מיוחדת להוציא את נשמתם על קידוש השם.

 

לכן המגיד אמר לבית יוסף: "שאם תהיה לו זכות – הוא יהרג על קידוש השם!".

ולא כל מי שנהרג על קידוש השם זה בגלל איזה עוון וקיצרו לו את הימים וכו', אלא, לפעמים מזכים שאותו שהוא כבר צריך למות על הדרך – כבר מזכים אותו גם לקדש את שמו יתברך וכו'.

 

יה"ר שנזכה לקדש את השם בחיינו, באכילת מאכלות המותרים,

ובהימנעות מאכילת דברים האסורים ולא נצרוך טרפות

 ואז לא נצטרך לתרופות,

ולא נאכל בשר טרף

ולא נתבשר בשורות רעות…!

 

 

דוגמא להכשלת הרבים בנושא הכשרות: "אין טרף – הכל בסדר!" מענה לשיחה ברדיו בין השואל התמים למשיב – בנושא כשרות והוצאת לעז…

(14/03/2019 כז' אדר תשע"ח)

השואל התמים: שלום הרב …?

הרב שמואל בורנשטיין: שלום וברכה

השואל התמים: שלום, רציתי לשאול שאלה אם אני אוכל שחיטה פרטית ורציתי לשאול, אם כאילו אם אני הולך למישהו לאמא שלי, לא משנה והיא נגיד אוכלת בוא נגיד סתם 'מהדרין' משהו אחר מבשלת ואני שם את הבשר שלי בסיר שלה אחרי שעבר עשרים וארבע (24) שעות האם זה כאילו אני אוכל את… האם זה מותר? זה טרף? אני לא יודע בדיוק מה, האם זה מותר?

הרב שמואל בורנשטיין: יש לך אמא שלא נעלבת אני מקוה נכון?

השואל התמים: לא-לא סתם אני נותן דוגמא, לא אמא שלי הכל בסדר

הרב שמואל בורנשטיין: לא, זה חשוב כי אמא שלך, אז יש פה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ"… (שמות כ יא)

השואל התמים: אז בוא נגיד חבר, חבר עכשיו הוא אוכל 'רובין', הוא אוכל רובין עבר עשרים וארבע (24) שעות, אם אני מבשל את הבשר מביא את העוף שלי לשבת אם אני מבשל שמה, האם אני אכלתי רובין? או שאני אכלתי את השחיטה פרטית שלי אחרי עשרים וארבע (24) שעות שעבר על הסיר?

הרב שמואל בורנשטיין:… שחיטה פרטית שלך, כן עכשיו… שיש פליטה מהכלים האלה אפילו זה תוך עשרים וארבע (24) שעות כן יש פליטה מהכלים האלה שאכלת בד"ץ, בד"ץ שאוכלים אותו ובא לכיון שלך זה כבר שאלה מאד-מאד-מאד קשה! כן, בדברים האלה זה, איך אומרים, הכלי הזה, אלא אם כן אתה ממש לא רוצה לאכול רובין או לנדא משהו כזה אתה לא רוצה ממש לאכול, אם אתה לא רוצה ממש לאכול ואתה בישלת תוך עשרים וארבע (24) שעות אז היה פליטה של הבשר הקודם לתוך הבשר שלך, כן זה לא מטריף ולא שום דבר ולא עושה כלום וזה גם בטל בכל מקרה אבל אם לאחר עשרים וארבע (24) שעות ודאי-ודאי-ודאי שאין שום בעיה כבר הכל פגום במקרה הזה.

השואל התמים: כאילו זה לא נקרא טרף, לא נקרא זה לא נקרא זה

הרב שמואל בורנשטיין: טרף?! רבש"ע! עם ישראל אוכל טרף?!

השואל התמים: יש רב אחד שאומר: "שהכל טרף! חוץ מהשחיטה שלו[62] שהיא שחיטה פרטית"

הרב שמואל בורנשטיין: אז הרב אומר שהכל טרף – בסדר, אז חוץ מהשחיטה שלו… להוציא לעז על עם ישראל? להוציא לעז על ישראל שהכל טרף?! גדולי ראשי הישיבות גדולי האדמו"רים, גדולי הרבנים, עם ישראל, אוכלים טרף?! אני חושב שאין יותר לעז מזה ועדיף באמת שהוא יאכל טרף מאשר להגיד: 'שעם ישראל אוכל טרף!'

השואל התמים: לא, טוב תודה רבה הרב ישר כח גדול.

הרב שמואל בורנשטיין: תהיה בריא

השואל התמים: כל טוב

הרב שמואל בורנשטיין: כל טוב…

 

ולהלן התיחסות לדברים: אני חוזר על קטעים מתוך התשובה (והדברים מצוטטים מילה במילה!).

אז השואל מחרבש לו "אמא שלי, לא משנה, אמא שלי מבשלת בסיר עשרים וארבע (24) שעות, לא, פה, שם".

אז "קודם כל השואל צריך לדעת: האם האמא נעלבת?"

וצריך להבין: וכי מה זה קשור לכשרות אם האמא נעלבת או לא נעלבת? אלא אם יש פה איסור או אין פה איסור! – יש בעיה או אין בעיה? מה זה קשור לאמא? אל תעליב אותה ואל תעלב ואל תעלבו הכל טוב ויפה, אבל אפשר לאכול איסור?! אפשר לאכול נבלות וטרפות?! וכי אפשר לאכול 'דבר אחר' אם אמא נעלבת?!

"לא! כי לכאורה זה חשוב, יש את "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ"

  • כן, יש גם שאלה: אם זה מותר או אסור?

אז תכף נברר…

אז בא נגיד ש "זה חבר ואם אני אכלתי נגיד היה בסיר רובין, קודם אכלו ואני שמתי את השחיטה הפרטית"

 

והרב שמואל בורנשטיין אומר לו ככה: "אתה אכלת את השחיטה הפרטית שלך כן, אבל תדע לך שיש פליטה מהכלים, כיון שהכלי בולע את מה שנתבשל בו אז אפילו תוך עשרים וארבע (24) שעות, יש פליטה מהכלים שאכלת בד"ץ ובא לכיון שלך וזה שאלה מאד-מאד-מאד קשה!"

  • אז לפי זה הוא לא יוכל לתרץ אותה.

"כן, בדברים האלה זה איך אומרים" איך אומרים אומר הרב שמואל בורנשטיין.

  • מה זה "איך אומרים?"? אומרים!

הוא אומר: "אז איך אומרים: הכלי הזה, אלא אם כן אתה ממש לא רוצה לאכול רובין או לנדא משהוא כזה, אתה לא רוצה ממש לאכול"

  • מה פרוש?

אם הוא באמת שוחט שחיטה פרטית – זה בגלל שהוא לא סומך על הבד"צים[63] והכל, לפי מה שידוע לו, לכן הוא אוכל שחיטה פרטית.

 

מה זה "אם אתה לא רוצה ממש?" אז מה הוא שאל? הוא שאל בגלל שהתערבב לו שחיטה פרטית עם מה שהוא לא רוצה לאכול, מה זה "אם אתה לא רוצה ממש-ממש לאכול"?

 

ועכשיו הוא נכנס לדין: "ואתה בישלת תוך עשרים וארבע (24) שעות".

דהיינו: הכלי היה בלוע בו רובין נגיד וזה היה תוך עשרים וארבע (24) שעות,

אז הוא אומר לו "זה היה פליטה של הבשר הקודם לתוך הבשר שלך".

 

אז רגע! יש פה בשר שהוא לא רוצה לאכול, שלדעתו זה איסור, לכן הוא עושה שחיטה פרטית, אחרת הוא 'דן חסכן' הוא היה אוכל את הבד"ץ הזה. ונתערב עכשיו זה בזה תוך עשרים וארבע (24) שעות,

אז אתם זוכרים "שהשאלה היא מאד-מאד-מאד קשה"

ולכן התשובה "כן! זה לא מטריף! ולא שום דבר! ולא עושה כלום! וזה גם בטל בכל מקרה!".

 

אז מה היה קשה להגיד את התשובה הזאת? מה היה "מאד-מאד-מאד קשה"? מכל דבריו – "איך אומרים הכלי הזה… אלא אם כן אתה ממש לא רוצה לאכול רובין או לנדא… אתה לא רוצה ממש… אם אתה לא רוצה לאכול ובישלת תוך עשרים וארבע (24) שעות – אז היה פליטה מהבשר שלו לתוך הבשר שלך"

 

והתשובה פשוטה: "זה לא מטריף!! ולא שום דבר! ולא עושה כלום וזה גם בטל בכל מקרה!! אבל, אם לאחר עשרים וארבע (24) שעות – ודאי ודאי ודאי, שאין שום בעיה כבר הכל פגום במקרה הזה". אז איפה היתה "השאלה קשה? מאד-מאד-מאד קשה". תכף נראה שהוא מחרטט עליו! ולא מבין לא מימינו ולא משמאלו.

אז הוא אומר לו: "רגע! אני רוצה להבין: זה לא נקרא טרף?!"

  • "טרף!!! רבש"ע! עם ישראל אוכל טרף!!!?" וואי! ח"ו!

"לא, תשמע, יש רב שאומר: 'שהכל טרף חוץ מהשחיטה שלו שהיא שחיטה פרטית!'"

בסטרי גמבו… מה הוא אומר? תכף תשמעו את מי הוא מאשים… לא יאומן.

"להוציא לעז?!"

 

בורנשטיין אומר: "להוציא לעז על ישראל שהכל טרף גדולי ראשי ישיבות, גדולי האדמו"רים גדולי הרבנים, עם ישראל! אוכלים טרף?! אני חושב: שאין יותר לעז מזה, עדיף מזה: שיאכל טרף!!!!!! מי שאומר ככה יאכל טרף!!! עדיף לו!!! ממה שיגיד: 'שעם ישראל אוכל טרף'. זהו, תהיה בריא כל טוב, כל טוב".

(ע"כ דברי המשיב ברדיו הרב שמואל בורנשטיין).

 

עכשיו בואו נראה כמה דברים:

מה זה 'כלי בן יומו'? כלי שבלע מאכל שהתבשל בתוכו על גבי האש במשך עשרים וארבע (24) שעות אחרונות, נחשב לכלי בן יומו משום שעדין הטעם בלוע בכלי נחשב משובח ובכוחו להבליע את טעמו למאכל האחר.

זאת אומרת: אם השואל התמים הכניס את הבשר הכשר שלו לתוך סיר שהתבשל בו מה שלדעתו זה לא כשר – לכן הוא עושה שחיטה פרטית, אז זה בעצם פוגם את השחיטה הפרטית.

 

'כלי שאינו בן יומו' מה זה?

זה כלי שבלע את הטעם הנ"ל לפני יותר מעשרים וארבע (24) שעות ולא נעשה בו בינתים שום שימוש. הכלי עשרים וארבע (24) שעות היה ללא שום שימוש ואז הוא נחשב לכלי שאינו בן יומו והטעם הבלוע בתוכו נחשב כבר כפגום. זאת אומרת: זה כבר לא יפגום את מה שבפנים ואם יש בזה אחד (1) כנגד ששים (60), אז זה בטל.

 

עכשיו, יש 'נותן טעם בר נותן טעם' יש נותן טעם בתוך הכלי ואחר כך נותן טעם בבשר שהכנסת פנימה.

ההלכה: 'טעם מאכל, דינו כטעם מאכל עצמו' טעם מאכל, טעם כעיקר, זאת אומרת, שהטעם, דינו כעיקר הדבר האסור. על כן, מאכל חָלָבי שהתבשל עם בשרי או להיפך. וכן מאכל איסור שהתבשל עם היתר, מקבל מאכל אחד את טעמו של השני ונאסר גם הוא.

 

ויש להדגיש: שיש הבדל בין מאכל היתר שנפגש בהיתר, כמו חָלָב ובשר – כל אחד בפני עצמו הוא מותר וכשהם נפגשים ביחד – זה יותר קל ממה שאיסור נפגש בהיתר – שזה יותר חמור. לכן 'נ"ט בר נ"ט' בדבר כזה: לפי הספרדים זה קל ולפי אשכנזים? – תכף נשמע…

אבל יש להדגיש: שדין נ"ט בר נ"ט = נותן טעם בר נותן טעם, נאמר רק במאכל היתר, אבל במאכל איסור, אפילו התרחק מן האיסור עצמו הרבה דרגות ושלבים – עדין הוא אסור.

 

זאת אומרת: אם מה שאתה שחטת שחיטה פרטית זה הכשר ורובין זה הטרף, כי אתה לא סומך על בד"צים אחרים, אז ממילא אתה צריך להבין שבתוך עשרים וארבע (24) שעות ודאי שזה אסור ויותר מזה אחרי עשרים וארבע (24) שעות זה עדין אסור. אפילו כמה פעמים וצריך להגעיל את הכלים. כי נ"ט בר נ"ט דאיסורא – אסור!

אז התשובה של הרב שמואל בורנשטיין – היא לא נכונה בכלל!

ומה עוד שהשואל התמים הוא גם אשכנזי ואשכנזים נוהגים שאפילו אם יש ביטול כזה – לא אוכלים ולא משתמשים בכלי הזה.

 

טוב, עכשיו נחזור ונראה על מי הרב שמואל בורנשטיין מדבר? מה הוא אמר? – לא יאומן כי יסופר! הרב שמואל בורנשטיין אמר: "להוציא לעז על ישראל שהכל טרף, גדולי ראשי ישיבות, גדולי האדמו"רים, גדולי הרבנים, עם ישראל! אוכלים טרף!! אני חושב: שאין יותר לעז מזה ועדיף באמת: שהוא יאכל טרף! מאשר להגיד לעם ישראל: 'שהוא אוכל טרף!'".

אז בואו נשמע: למי הוא מתכוון?

 

הקלטה של הרב עובדיה יוסף

"גם האוכל "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" (קהלת ו ז) "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם" (ויקרא יא מג) "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם ונִטְמֵתֶם בָּם" אם אדם אוכל מהדברים שהם "מִן הַבָּא בְיָדוֹ" (בראשית לב ד); יש כשרות מאיזה רב, 'רב' יש הרבה רבנים שנותנים כשרות אבל "גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב" (בראשית כד כה) כל אחד נהיה 'רב', יש הרבה פתחו 'מחלקות של כשרות' לעשות בזה ביזנס'! לא בשביל הכשרות של עם ישראל, בשביל שיאכלו דבר כשר, בשביל שירוויחו כסף!

 

מוציאים, במקום שיהיה שני (2) שוחטים – מוציאים שוחט אחד (1), במקום שיעבוד ארבע (4) שעות – עובד שמונה (8) שעות, מרוויחים כסף! בשביל להרויח כסף!! עשו את עם ישראל מסחר עשו להם!! בשביל להרויח כסף!! והם לא זה כבר, אני לא אכפת לי לדבר עליהם…

 

תדעו, אם לא היה 'בד"ץ בית יוסף' – זה ענין אחר, יש 'בד"ץ בית יוסף' למה כל אדם, יש בני אדם, יש חברות, יש בתי מלון, למה לא עושים, אולמות, למה לא לוקחים 'בד"ץ בית יוסף'? לוקחים 'כשרות' ככה מן הבא בידם?!

אתם יודעים, 'בד"ץ בית יוסף' – זה על טהרת הקדש! מה שכותב מרן; 'כשר' – זה 'כשר', 'טרף' – זה 'טרף', לא זזים ממנו ימין ושמאל.

 

במקומות אחרים – זה לא ככה! זה לא ככה; בכל דבר מקילים, בכל דבר מקילים, מה הדין של ספק ככה, זה אמר ככה, יש פלוני אמר ככה, – לעבור על דברי מרן! בשביל לחפש איזה קולות, בשביל להרויח כסף! למה אצלנו יוצא מתוך מאה (100), יוצאים עשרים וחמשה (25) יוצאים 'כשר, גלאט' והשאר, כולם – לא קונים אותם. אצל אחרים; חמשים עד ששים (50-60) יוצא להם 'כשר – חָלָק'?! למה זה? למה יש לנו שתי (2) תורות?!

 

לא! אלא מקילים, רואים סירכא קטנה 'כן, זה מותר! זה מותר, זה מותר, זה מותר'. יצה"ר! מראה להם, עיניהם חשוכות, עיניהם עיוורות וטחו עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת (ע"פ ישעיה מד יח) ורואים 'זה אפשר להתיר, זה אפשר להתיר'. אנחנו 'גלאט חָלָק ממש!' שלא יהיה שום סירכא. זהו, לא, אנחנו שום… מדקדקים; שקל אחד (1) פחות, או שני (2) שקלים פחות – בשביל זה הולך וקונה בשר טרף!

 

וזה עצמו באיסור דאוריתא של טְרֵפָה! – לדעת מרן. אנחנו זה עושים כמו דעתו של מרן, לא זזים ממנו ימין ושמאל. אין לנו רווחים!! אנחנו רוצים רק לזכות את ישראל!! שידעו שזה באמת 'גלאט כשר' שבדעתו של מרן! זהו, שלא נכנס ח"ו בספקות.

 

בן אדם "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" כל אדם לא שם לב על הפה שלו מכניס לתוכו כל מיני, כל מה שבא לידו, ח"ו הלב שלו מטופש! "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ?!" (ירמיה יז ט) ואין בו תורה! 'התורה שלו – מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ! (ע"פ סנהדרין קו:) היראת שמים שלו – מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ! בן אדם לא שם לב! 'בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ, מוֹלִיכִין אוֹתוֹ' (מכות י:) ילך כמו שצריך, בן אדם יחוס על עצמו ועל בני ביתו; לא יאכיל אותם דבר שהוא מפוקפק ח"ו! שיש בו ספק, אפילו שיש בו ספק. התורה החמירה ב'ספק' יותר מ'ודאי'…"

 

(עד כאן הקלטה מהרב עובדיה יוסף זצ"ל)

 

כן, אז שמענו! שהכל ביזנ'ס! וכל הכשרויות והכל ורק בד"ץ 'בית יוסף' אומר הרב עובדיה, רק הוא כשר וכל השאר זה טרף, למה? איך יוצא להם חמשים עד ששים (50-60)? זה שתי (2) תורות? למה לבד"ץ בית יוסף יוצא עשרים וחמש (25) בקר עשרים וחמש אחוז (25%)? ואיך אצלם יוצא חמשים עד ששים (50-60)? יש עוד הקלטה אחרת שהשמענו [64].

 

אז זאת אומרת הוא אומר במפורש שאוכלים אדמו"רים ואוכלים ראשי ישיבות אוכלים טרף, מי שלא אוכל 'בית יוסף' – אוכל טרף! ככה אומר הרב עובדיה יוסף.

 

אז על פניו עמדת הרב בורשטיין לפיה: 'עדיף שיאכלו טרף ולא יצא לעז על ישראל' – לא יכולה לעמוד! היות והרב עובדיה יוסף עצמו חשף כנ"ל.

 

והרב עובדיה יוסף בעצמו לא ידע שמשקרים לו ב'בית יוסף'[65], כי אין 'בית יוסף' שמוציא באמת כמו שהוא חשב שמוציאים.

 

הבאנו את הרב יצחק מלכה שהוא אחראי על כל הכשרות של צפון הארץ ושוחטים שמה והוא הוציא קונטרס זבחי צדק: שאין חָלָק בית יוסף[66]. אין. כי לא יכול לצאת כמו אצל המדקדקים, מתוך מאה (100) בקר יוצא רק שלוש (3). אז רק שלוש אחוז (3%) לא עשרים וחמש אחוז (25%) ואין 'מציאות' של עשרים וחמש אחוז (25%). ובאמת כולם מוציאים ארבעים-חמשים-ששים אחוז (40-50-60%)!

 

אז זאת אומרת הרב עובדיה קובע: שאם האחוזים הם גדולים – בלי לבדוק, לא צריך לבדוק, כי אין שתי (2) תורות!! הם מקילים בסירכות, ברירים, בכל מיני דברים וכ"ש בסכינים, אז זה טרף!!!!! אז אם זה טרף, יש בעיה! מה הבעיה? הוא מודיע, הוא מודיע לציבור: 'שלא יונו אתכם, זה הכל ביזנ'ס כל הכשרויות האלה ולא אכפת לאנשים ותשמרו על הבית, אל תתנו להם לאכול!'

 

ככל והרב בורשטיין עומד על דבריו – המשמעות היא שכאילו הוא עונה לרב עובדיה יוסף: "תשמע חביבי, הלו! אם אתה מדבר ככה – תאכל אתה טרף!!! ואל תוציא לעז!!!"

[והאם ניתן לומר כך לרב עובדיה יוסף: "תאכל טרף!"?!]

 

שמעתם, זה הרב שמואל בורנשטיין, תכף תבינו מי האיש… אבל הרב שמואל בורנשטיין אומר ככה.

את הרב עמאר שמענו [67]: 'שבכל החוגים מאכילים טרף, בכל החוגים!' אז גם לו שכאילו הוא אומר: "תאכל טרף!! ואל תגיד לעז! שמעת?" יופי…

 

עכשיו עוד הקלטה:

הרב בן ציון מוצפי

"הדין של 'בישולי גויים', אפילו שזה כשר האוכל למהדרין, אפילו שהבשר 'חָלָק', אני כבר לא יודע מה להגיד היום, אני כבר לא מאמין לאף אחד!"

 

(עד כאן הקלטה מהרב בן ציון מוצפי)

 

הרב מוצפי אומר: שהוא לא מאמין לאף אחד, איזה 'חָלָק'?! על מה מדברים? הוא לא מאמין לאף אחד! אז מה אתה אומר: 'אין חָלָק?' אז אם אין חָלָק אז מה זה? הדין הוא: שאם אתה אומר שאין בשר חָלָק – אז במילים אחרות אתה אומר: שהבשר טרף!!! (לפי מרן הבית יוסף זיע"א)

אז גם הוא מוציא לעז! – אוי, תאכל טרף!!! תאכל טרף ואל תוציא לעז!!!

 

הפלא יועץ[68] ועוד עשרות פוסקים במשך כל הדורות (שהזכרנום מקצתם בקונטרס זה) הוציאו בספריהם "לעז" על השוחטים והלואי ונזכה ללכת בדרכם ומחלקם יהיה חלקנו].

 

טוב, עכשיו אני רוצה להגיד לכם מה הרב שמואל בורנשטיין מעיד על עצמו… שמעתי כמה ראיונות ושאלות שהעלו לו לבורנשטיין הזה לכאורה 'מומחה לכשרות' ברדיו והראו לי כמה כתבות שפרסם ובין הדברים שהוא אמר יובאו להלן חלקם.

 

ראשית, פותח הרב שמואל בורנשטיין: "קיים כמובן הבדל גדול בין מלון למקום נופש אחר המתהדר בתעודת כשרות 'למהדרין' לאלה המסתפקים בתעודת כשרות רגילה, הדבר בא לידי ביטוי בתחומים רבים, כגון, בבישול האוכל. במקומות עם כשרות רגילה, די בעובדה שיהודי מדליק את הגז והתנורים ואילו בהשגחת מהדרין-דורשים: שיהודי יהיה אחראי על כל מהלך הבישול שיתאים עפ"י כל השיטות וההידורים"

 

דרך אגב; המשיב אחראי על 'רבנות ירושלים', רבנות ולא 'מהדרין'. ירושלים-לא בד"ץ, אלא: רבנות ירושלים, קראו לזה מהדרין, אבל זה בפועל רק רבנות.

 

"כמו כן, המשגיח במקום חיב לדאוג ולפקח בשבע (7) עינים על קבלת הסחורה, שהכל יהיה מסודר, גם בתחום תרומות, מעשרות ועורלה וכן כשרות העלים" וכו'. אומר הרב שמואל בורנשטיין.

 

שאלה: האם יכולת להשגיח על כל בתי המלון שהיית אחראי עליהם שינקו כמו שמנקים במקומות שמושגחים ע"י יראי ה'! ואת הכל עם שולחנות שיקוף לראות את הכל ואת כמויות האוכל שעושים שם?! תגיד לי, אם לא התחיבת לשמים בכל האחריות שלקחת!

 

אז הוא אומר: "ישנה תופעה מוכרת שרבים הנופשים במקומות שאין להם הכשר מהדרין המסתפקים בכשרות רגילה, בשעת ארוחה הם פונים למשגיח ומבררים מה יוכלו לאכול וממה עדיף להימנע, כמובן, עדיף כך מאשר לאכול בלי הגבלה, אבל גם בזה צריך לדעת: מה גלאט ומה לא גלאט – אי אפשר לדעת! אלא עד האוכל עצמו, כי התהליך ארוך והדבר מורכב מאד!

 

אחד הדברים העיקרים בנושא זה הוא כשרות כלים, הפרדה מוחלטת בין בשר וחָלָב מכל המשתמע מכך וחיב להיות משגיח ערני בכל רגע ורגע, פעמים רבות נעלמים פרטי סכו"ם בשרי, באינסטינקט של רגע נותנים עובדי המטבח פרטי סכו"ם חָלָבי ונותנים לציבור האורחים וכן להיפך וכן הלאה" – דברי הרב שמואל בורנשטיין.

  • זאת אומרת: אתה אומר שאפשר שאנשים נכשלים באיסורים חמורים מבלי לדעת, כי ככה זה במלון! יש בלאגן! וצריכים לספק את האורחים, אז לא שמים לב ובפרט אם העובדים הם חילונים ובפרט אם הם גויים וכו'.

והנה הוא מספר מעשה, להתפעל! ממש להתפעל.

 

"באחד הימים אני מקבל שיחת טלפון מאולם ממשגיח מסוים מאחד מבתי מלון מאחד העובדים מתחת הכשרות שלנו, הוא מספר: 'כי מן המטבח נעלמו פריטים רבים של סכו"ם חָלָבי ואחד מן העובדים במקום נתן הוראה: 'להוציא סכו"ם בשרי!' המשגיח מצידו הרים קול זעקה, ניסה למנוע את הדבר מספר פעמים, אך ללא הועיל!".

  • אז הרב שמואל בורנשטיין מודה: שהמשגיחים שלו, שהוא מינה – אין להם כח לשלוט על דברים, מקימים 'קול זעקה!' אף אחד לא שומע ומחטיאים את הציבור של האורחים.

אז מה מועילה ה"השגחה" שלו?! כשהוא בעצמו מעיד על המעשה הזה…

 

"אז מה עשיתי? קמתי ונסעתי בעצמי לאותו מלון!" ממשיך הרב שמואל בורנשטיין: "נכנסתי לחדר האוכל בעיצומה של הארוחה! הלכתי משולחן לשולחן ולעיניהם הנדהמות של האורחים, שלפתי את כל הכפיות מהכוסות והצלחות, כשעיני סגורות מרוב אי נעימות שדבר כזה קורה אצלנו בהשגחה!".

  • אז הוא הלך גם עם עינים סגורות {ממש! זה משהו בקבלה…}

"הצעד הזה שעשיתי מלבד להוציא את הסכו"ם הבשרי מהמקום, רציתי גם ובעיקר להדגיש כמה הדבר חמור בעינינו!"

  • למי אתה רוצה להדגיש? לאורחים – שלא יהיו פה יותר? למי? למשגיח – שלא יכול לפעול. למי? לבעלי המלון – שלא סופרים אותך ולא את המשגיח שלך?!

"ועד כמה חשוב שלא יחזרו דברים כאלה על עצמם"

  • בטח! מאז לא חזר מעולם ולעולם, כל המלונות ממש קיבלו פחד…

"הבאתי את כל פריטי הסכו"ם למנכ"ל וסיפרתי לו על הענין, כמובן הוא הבין את כוונתי ההחלטית! ונתן מילתו: 'שדבר כזה לא יקרה שוב!'".

  • נו, אז הוא מאמין לבעל המלון ואין שום בעיה…

ואיך בעל המלון אִפְשֵר שיהיה מלכתחילה? מה, אתה לא נתת להם הוראות מההתחלה איך צריך להיות מלון בהשגחה? ושחיבים לשמוע למשגיח? וכשהמשגיח אומר – אז צריכים לבטל מיד כל מה שנעשה!? ואם הוא צועק – ודאי שצריך ואם צועק כמה פעמים? -… ואם אתה מגיע!! צריך להגיע!! אז איפה כל האחריות ואיפה ההשגחה ואיזה בית מלון זה?

אז מה אתה מדבר כבוד הרב שמואל בורנשטיין???

אז יכול להיות שאנשים אוכלים נבלות וטרפות ואיסורים והכל תחת השגחתך!? – אוֹי וַאי.

 

אז בא נבאר עכשיו דבר-דבר: אז קודם כל הרב שמואל בורנשטיין אמר על הרב עובדיה יוסף ועל הרב מוצפי ועל הרב עמאר ועל עוד גדולי ישראל: 'עדיף שהם יאכלו טרף! – מאשר יגידו: 'שעם ישראל אוכלים טרף!'.

בשביל לומר כך, צריך להיות חצוף ועז פנים, קל דעת ורברבן, ששולף תשובות ברדיו ממרומי גלי האתר – ומי שישמע בקולו עלול לחטוא.

 

אחת השאלות ששמעתי בשידור, שאלו אותו על הכשרות של 'אור שרגא'

אז הוא אומר: "כן, אפשר לאכול!".

  • מה "כן"? אתה בדקת?! – 'כן, אפשר לאכול'…

ושמעתי שנתבקש אחד מהגדולים בתחום לבדוק את הכשרות הזאת ואמר: "זה לא כשרות!".

 

אז איך הרב שמואל בורנשטיין אומר: "כן אפשר" כאשר הנ"ל שהוא חמשים (50) שנה במקצוע והלך ובדק להם סכינים ועוד כמה דברים – וככה הוא אמר…

 

אז איך הרב שמואל בורנשטיין כך מדבר? ומשחרר תשובות ברדיו – חופשי-חופשי! ואנשים מתפעלים כאילו 'על פיו ישק דבר'.

 

האם יש איסור הוצאת לעז?

אז ככה, בואו נתחיל לגבי הלעז, שהרב שמואל בורנשטיין טוען שזה נקרא: 'להוציא לעז!' אדהים אתכם עכשיו לגבי הלעז.

אז קודם כל, בפלא יועץ (ערך הליכה[69]) ובערך ספר[70] כתב: "שהעיקר ללכת לפי הוראות חז"ל וגם במצב שהרב בדורנו אומר אחרת – לומר: 'שאנחנו קטנים! ואין לנו אלא דברי הקדמונים".

 

אז גם אם הרב שמואל בורנשטיין אומר משהו – אנחנו צריכים ללכת לפי הקדמונים! ולא לפי הרבנים האלה של 'הרבנות' – 'משגיח כשרות'…

 

כמובן הש"ך פסק בחושן משפט: "שאין דין ת"ח בזמננו" והביאו החיד"א וכן עוד גדולים וגם בדרכי תשובה (חלק א' דף סח' בשם המהרי"ל) ומצטט בשמו לפני למעלה משש מאות (600) שנה: "שעתה בדור יתום זה!" אז…! "שאין יודע בין ימינו לשמאלו, אז אין אומרים: 'יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ — כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ' (ראש השנה כה:) אלא הולכים לפי הוראת רבותינו בספרים הקדושים".

אז אתם שומעים?

לפני שש מאות (600) שנה!

מה אמרו?

שבדור היתום הזה שאין יודע בין ימינו לשמאלו, אז אי אפשר להגיד: 'יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ — כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ' כמו שאמרו בדורות הקודמים, אלא הולכים לפי הוראות רבותינו בספרים הקדושים.

 

וכך נראה בשו"ת משפטים ישרים ברדוגו (סימן רפ"ד). ובשו"ת הריב"ש (בסימן שצ"ט) שהרב השואל (דהיינו; השואל בריב"ש) כותב כיוצא בזה.

 

עכשיו, לענין הוצאת לעז, לא על האנשים בדור הזה אלא, על הקדמונים, צריך לדון: האם יש איסור להוציא לעז על הקדמונים?

אז כתוב ככה: לענין הוצאת הלעז מי שדן בזה הוא הרב תרומת הדשן (חלק א' סימן רלב') ודיבר בענין הוצאת לעז בגיטין ותו לא. הרי שהאיסור להוציא לעז הוא דוקא על הגיטין של הראשונים.

 

והרב עובדיה יוסף ז"ל (בהערות שלו בספר מטה מנשה סתהון לעמוד רצג') הביא שכתוב בראנ"ח (חלק ב' סימן יא'): שכל זה רק לענין גיטין וקידושין, אך לענין איסורים אחרים "אפילו אתה מוציא לעז על הראשונים שאכלו דבר איסור מאי דהווה הווה" (והוא נמצא בשו"ת מים עמוקים דפוס שאלוניקי ושם ציין גם לתרומת הדשן לשו"ת הנזכר ולשו"ת הרשב"א).

 

[זו תשובה ע"פ מה שקיבלתי מהרב אביתר מלאכי].

 

אז כשהרב שמואל בורנשטיין עונה לרב עובדיה "עדיף שתאכל טרף" ולא תוציא לעז על האדמו"רים של היום, מביא פסק: שמותר לדבר על ראשונים! אפילו שאכלו דבר איסור!! ומאי דהווה – הווה. רק בגיטין ובקידושין – לא להוציא לעז.

אז הרב שמואל בורנשטיין גילה מעל גלי האתר שהוא גם עם הארץ! כי אינו יודע מה זה איסור הוצאת לעז.

 

[ועל כל זה יש לי תשובה ארוכה לרב אליהו פנחסי, שבסוף הודה לדברי על הבעיות שבשחיטה, הוספתי עוד הרבה מקורות על הוצאת לעז, יותר ממה שכתבתי לרב כאן, הרב פנחסי השתכנע, אבל בסוף רב פלוני 'שכנעו' – הערת האברך הרב אביתר מלאכי שליט"א].

 

עכשיו בואו נראה עוד: מה נעשה עם החת"ם סופר (אורח חיים סימן רה) שאמר: "שהיצה"ר כבר זקן ועכשיו יש לו כסא עם שלוש (3) רגלים, הוא לא יכול לטפל בכל אחד (1), אז מה הוא עושה?

הוא מחטיא את כלל ישראל!

איך הוא מחטיא אותם?

בשוחטים, בחזנים ובסופרים".

מה?! אז אתה מוציא לעז על החתם סופר?! אתה יודע מה אומר לך הרב שמואל בורנשטיין?

 

הוא אומר: שעדיף לך, ה' ירחם! עפר לפיו!! – שאתה תאכל טרף ואל תוציא לעז, מתוך אחריות!

 

החת"ם סופר מזהיר את בנ"י מהשוחטים!'

והוא קורא לזה: "תאכל טרף! ואל תגיד! 'אל תגלה' רק אני יכול להגיד, בכתבות – אני יכול להגיד: "תשמע – יכול להיות ככה ויכול להיות ככה ויכול להיות…"

ובפועל? מחטיא את כולם!

"ואם לא הייתי רץ בעינים סגורות ועובר בין השולחנות" – אז אוי ואבוי! איזה תקלה היתה!!

 

המגלה עמוקות – הסיפור הידוע, עם שני (2) הנערים, שהאכילו ערים שלמות!! נבלות וטרפות! אז מה? גם הוא, אתה אומר עליו אותו דבר?

 

וכי לא היה במונסי שכל העיר אכלה במשך עשרות שנים מאדם שסמכו עליו?! ואכלו אדמו"רים, צדיקים וראשי ישיבות ואברכים ונשים הרות ואכלו נבלות וטרפות! ואתה מכחיש את המציאות ולוס אנג'לס שהתברר ובגרמניה עכשיו שהתברר!

 

אז מה? שכל אלה יאכלו טרף ואל יגידו את האמת שזה מה שהיה.

 

ומה הרב שמואל בורנשטיין יענה לפסקי הרב ברנדסדורפר (לעיל עמ' 25) והרב יברוב (לעיל עמ' 27) והרב נתן גשטטנר (שו"ת להורות נתן חלק ג' יורה דעה סימן לט) והרב שטרנבוך (לעיל עמ' 21)?

 

שבספרי השו"ת שלהם פסקו: "לא לאכול משחיטה תעשיתית!" כי אי אפשר להיות בטוח שיצא חלק ללא תקלות, אי אפשר לצאת משמה כמו שצריך לצאת ואני אומר זאת בלשון עדינה…!

 

אז גם הם יאכלו טרף ולא יגלו את זה בשו"ת שלהם?! והם בדקו את זה בעצמם ותחתיהם יש גם השגחות והם אומרים גם על ההשגחות שהם גם אחראים עליהם: 'שלא לאכול מתעשיתי!'

 

אז הרב שמואל בורנשטיין – אין לו שום בעיה! ואומר: "שזו שאלה קשה מאד-מאד-מאד" אך מתרץ אותה בשניה! שאין שום בעיה בכלל! – אז מה קשה?! כנראה שהוא פוסק גם בעינים עצומות….

 

והרשב"א שאומר שאם נתערב לך האיסור בתוך כלי – אז אפילו שעברו עשרים וארבע (24) שעות זה לא מועיל צריך הגעלה ואין ביטול בששים (60), אז מה תעשה עם הרשב"א? אתה גם תגיד לו ככה? – ה' ירחם!

 

ויש לי שאלה: מאיזה השגחה אתה אוכל בשר? או שאתה מקפיד לאכול רק רבנות, דהיינו; "מהדרין ירושלים"?

 

ובזמנו שרב מפורסם רצה לקחת בד"ץ ירושלים אתה התנגדת לכך!!!

ואמרת: "לא!! רק רבנות ירושלים".

מה זה, ביזנ'ס או כשרות? לא הבנתי אותך, אז אתה בעצמך אומר שיש דופי בכשרויות האחרות, כי אתה לא רוצה לערבב, לא לקלקל את הכלים, הרי שאתה מוציא לעז על כל הבד"צים!!! כי אתה רוצה 'רבנות ירושלים'.

 

אז מה, איך יסתדרו הדברים, כמו שענית במחי ובהינף יד ברדיו: "יאכל טרף!" שהרב עובדיה יאכל טרף?! – ככה אתה אומר?? אתה לא מתביש?!

 

כן, אבל מי סיבך אותו כמובן? השואל התמים… לכן אלה הדברים רח"ל.

 

וכך הדברים מתנהלים וכל אחד שולף פסקים ודיבורים, ברדיו, בלי אחריות! בלי כלום.

 

אז אני חושב; שמהיום נקרא למשיב ברדיו: 'בְּרוֹכֵנְשְׁטֶיין' כי זה 'בְּרוֹךְ' מה שעשית, 'בְּרוֹךְ': ככה להוציא לעז על כל מי שמציל את ישראל?! כל מי שמדבר בשביל להציל אותם מאיסורים, הרי זה התפקיד שלך! לא?! אתה בעצמך, זה היה התפקיד שלך ברבנות, לשמור: 'שלא יהיה מכשלה' וכי הרב שמואל בורנשטיין עשה זאת בנאמנות? או שסמך על זה "שח"ו שישראל יאכלו טרף? – ח"ו! איך יכול להיות מכשלה?!…"

 

כי המשגיחים – לא טועים, בעלי מלון – לא מטעים ומה זה? אפילו הגוים צדיקים, כולם "וְעַמֵּךְ" וגוייך – "כֻּלָּם צַדִּיקִים!" (ישעיה ס כא) אז הרב שמואל בורנשטיין טוען: שאיך אפשר להגיד: 'שמישהו אוכל טרף?!' אין דבר כזה שמישהו אוכל טרף, אז צריך להבין: בשביל מה הרב שמואל בורנשטיין לקח משכורת והיה משגיח?! 'בְּרוֹכֵנְשְׁטֶיין'?…

 

 

שובר 'מכתב כשרות'

אוי לנו שכך עלה בדורנו ש"אברך" כותב דברים אשר בפיו יכונו "מכתב כשרות" ואזניו תצילנה וידיו תשברנה ובלבד שלא יעלו דברי נבלה כאלה בישראל! כבר כתבתי תשובה בענין הבעיות בשחיטה עם מעט מזער מהדוגמאות לבעיות שיש בשחיטה התעשייתית, בהמשך אזכיר קצת משם ושם הכל מבואר באורך.

 

בריש כל מראי'ן, אותו האיש, הרי הוא עבר על גזרת חכמים והוא מנודה בגזרת נח"ש בר מינן ובהיותו מפרסם "מכתב" בעילום שמו, הרי הוא עובר על גזרת הנח"ש של שלושת הרועים רבנו יצחק אלגזי ז"ל רבנו רפאל אשכנזי ז"ל ורבנו דוד אמאדו ז"ל שהסכימו בכל חוזק ותוקף ובגזרת נח"ש ששום בר ישראל לא יוכל לכתוב לא אגרת ולא שום נייר כתוב בשום צד ואופן בלתי הזכרת שם וחתימת שם הכותב וכמבואר בספר משא חיים למורנו ורבנו ועטרת ראשנו הרב חיים פלאג'י ז"ל במערכת ההסכמות, מערכת האל"ף אות א' (דף א) וכן חידש ההסכמה בעירו רבנו חיים פלאג'י עם רבנו יהושע אברהם קריספין ז"ל כמבואר שם וכבר כתב רבנו חיים בספרו הנ"ל (אות ז"ך, דף יג ע"ד) על כל הכתוב בספרו משא חיים "בר מן דין, אלו ההסכמות והתקנות יועיל נמי למקומות אחרים דממנו יראו וכן יעשו וגם פה יבא דור דיתקיימו או כולן או מקצתן "וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כד יב) היא לדורות עולם "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א ד) כן התורה נצחית לעולם ועד" עכ"ל ודי בזה להבין אמרי בינה והרבנים הנזכרים בודאי יבקשו לנקום נקמת התורה ובזיונה מאותם אנשים המזלזלים בהלכה ודי בזה.

 

בושנו וגם נכלמנו לראות הפסקה הראשונה במכתב אותו האיש, חרבו תבוא בלבו וכבר פסקו עשרות פוסקים ידועים שאין דין ת"ח בדורות האלו, גם יודעי התורה בדורות אלו לא נחשבו חכמים לעומת החכמים בדורות הקודמים ואין כל רשות לאנשי דורנו לבטל דברי חז"ל, די בעובדה כי אותו "אברך" אינו נקרא ת"ח אם אינו בקי בכל התנ"ך כולו ושמתי לב עפ"י מכתבו שאינו בקי… ולא עוד אלא שלפי ההלכה יוכל להיקרא בור ועם הארץ וכפסק הבן איש חי ז"ל בשו"ת תורה לשמה סימן רנ"ד שאפילו אם אדם בקי בכל הש"ס והפוסקים אך לא בתנ"ך הרי הוא בור ועם הארץ (ורק מעטים בדורנו אינם בגדר זה…) ועיין בשו"ת המצרף סימן ס' הביאו דבריו מרן החבי"ף בספר תורה וחיים ק"י וכן בנו רבנו רחמים יצחק פלאג'י בהקדמת ספר אנ"ך יפה והרשימה ארוכה מארץ מידה ודי בנזכרים כאן.

 

וידוע מה שכתוב בגמרא (שבת דף לא) שהעיקר הוא יראת שמים ואם אין יראת שמים כל התורה שבחכם לא שוה כלום, כ"ש שאותו אברך בלי תורה ובלי יראת שמים…

 

ולטענת "עונג שבת" הנני מגיד מראשית מה שכתב מרן רבנו יוסף קארו בספר מגיד מישרים באזהרות המלאך המגיד "מנע עצמך מאכילת בשר הרבה שהיא מפסדת הנשמה ופוגמת" ועוד כתב "שלא לאכול בשר הרבה ואף בשבת לא יאכל יותר מדי".

 

ובפרשת ויקהל מהדורא בתרא הזהיר המלאך שוב בענין אכילת הבשר ופלא הוא מה שאמר המלאך למרן בפרשת אמור וזו הלשון הכתובה שם "עוד אמר מה שהלכת אתמול לבקש בשר ואיבדת חצי היום ולא יכולת למצוא ואף תרנגולים שבאו לידך לא אסתייעא מילתא, הכל מאיתי היה להודיעך שהבשר והיין שהן משכן היצה"ר אין לרדוף אחריהם כי בזולתם יחיה אדם, כי הלא בזולת בשר כבדת את השבת, לכן חדל לך מהרהורין כי אם בתורת ה' כל היום כי אתה מושגח מאד במעשיך" וכו', עיי"ש.

 

ובפרשת עקב כתב "כד ישראל שלימי, לא אכלי בשרא" ובפרשת ניצבים כתב מרן בשם המגיד בענין עשרת ימי תשובה "ומכל מקום איבעי דלא למכיל בהו בישרא ודלא למשתי חמרא ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו ואע"ג דאמר עזרא: "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים" (נחמיה ח י) ההיא לכלל עמא ואנא ממלל ליחידי סגולה. ותו דמשמנים היינו שמן וחמאה וחָלָב אבל לא בשר וכן בשתיה. ולא אמר שתו יינות אלא משקין אחרים דאינון מתוקין" עיי"ש (עיין גם בספר נפש חיה לג"ר ראובן מרגליות בסימן תקפ"ג).

ומכל המקורות האלו ברור כי אותו אברך דיבר שטויות ולא מצאנו ולא ראינו חיוב לאכול בשר אלא חיוב להתענג כל אחד לפי מאכלו האהוב עליו (ויעויין בית יוסף אורח חיים סימן תקכ"ט).

 

ולא עוד אלא שידוע אשר רבנו יוסף חיים לא אכל בשר ועוף כלל, גם רבו רבנו אליהו מאני (עיין אור לציון חכמה ומוסר עמוד צ"ג), גם רבנו הבבא סאלי ורבנו יצחק כדורי ועוד הרבה חכמים גדולים וצדיקים גדולים (והרשימה ארוכה) ואם הם "ביטלו" עונג שבת לשיטת אותו אברך, הרי שגם אנחנו "נבטל" איתם עונג שבת בשביל לא לעבור על מצוות השם.

 

ואחרי כל זאת יש אצלנו ספק ספיקא, ספק שמא אותו אברך שוטה ולא נאמנים דבריו ואם תמצי לומר שאינו שוטה, ספק אם שתה והשתכר לפני שכתב את "מכתב הכשרות" וקיימא לן שיכור אסור להורות, בכל מצב דבריו בטלים ומבוטלים אם הוא שוטה ואם הוא שתה…

 

אין מה להתייחס יותר מדי לטענותיו השטותיות, אבל כדאי לעורר, אם הוא רוצה להתחיל לעשות "ספק ספיקא" מכל מה שכתב מרן עליו השלום בספרו בית יוסף, אמליץ לפתוח בסימן א' שמרן הזכיר ששוחט חיב לידע כל כ"ד ספרי התנ"ך וכמה פרקים מהתלמוד ואם לא, אינו ראוי להיות שוחט וכך הקפיד מורנו ורבנו הרב חיים פלאג'י והזכיר להלכה בספרו רוח חיים (חלק יורה דעה דף קיג ע"ב), לא ידוע כמה שוחטים היום עומדים בדברים אלו וכמו שכתבנו למעלה על ידיעת התנ"ך.

 

ועל "טענותיו" הראשונה והשנייה אין מה להתייחס, יעויין בתשובת הרב יצחק רבין.

 

אך לגבי ה"טענה" השלישית, כדאי לעורר כאן באופן ברור, בדבר הזה זדו השוחטים בימינו ואין להם כל סמך כמו שיבואר כעת, כמו שהוזכר שם, דעת מרן בשלחן ערוך שצריך לבדוק הסכין בין כל אחד ואחד, בין בעוף ובין בבהמה (וכבר הזכיר הרב יצחק רבין חלק מהפוסקים שפסקו כך), אלא שראוי להזכיר את כל הפוסקים שלא כולם ראו ספריהם, כך שיבינו הציבור שזו הלכה ברורה ואין בה חולק, בטח לא למי שהולך אחר הוראות מרן השלחן ערוך. ואעתיק כאן את הקטע בענין בדיקת הסכין מתשובתי על השחיטה:

 

ועתה אבוא לדבר בענין בדיקת הסכין, כתב מרן בשו"ע (יו"ד סימן י"ח סעיף י"א): "השוחט בהמות רבות או עופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא עשה כן ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשון"

 

(וכן כתב הרמב"ם [ועיין במגיד משנה הלכות שחיטה פ"א הכ"ד שלא פרש כך וראה את דברי הרשב"א שהביא שם] ועיין בספר ויקח אברהם למורנו הגאון רבי אברהם קורקידי שהביא דברי החק"ל חיו"ד דף קסה ע"א ועוד הרבה ראשונים כתבו כך, הארחות חיים וספר הנייר עמוד קעח ועוד)

וכתב הרמ"א: "הגה: ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה אין צריך לבדוק הסכין בין שחיטה לשחיטה"

 

(וכוונתו שכשיבדוק אחרי כל מה ששחט, אם ימצא פגם יפסול הכל למפרע ועיין בב"י שם ובדרכי משה הארוך בדעות הפוסקים שהביאו) [וספק אם ואיזה משחטות מקפידות לפסול למפרע] ומיעוט הפוסקים פסקו כשיטת הרמ"א [אלא שיכול להיות שבמשחטות שפועלות עם מסוע וכדומה, עוברים גם על דברי הרמ"א כי כתבו הפוסקים שכל ההיתר של הרמ"א, אך ורק בזמן שהנשחטים נשארים במקום אחד שח"ו לא יבואו לאוכלם, מה שאין כן במסוע שהם מתערבים עם אלה שנשחטו לפני זה ואח"כ ממציאים כל מיני ביטולים ברוב נגד דעת הפוסקים].

 

ונחלקו הפוסקים מה כוונת מרן בדבריו, אם עצה טובה קא משמע לן או שחיב לבדוק בין כל אחד ואחד ורוב הפוסקים הסכימו לחיב לבדוק אחד אחד (ולקמן יובא שיש מי שכתב כל חמש עופות) עד שיש מי שכתב (עיין גם בפרי מגדים מ"ז סימן ח"י סוף ס"ק ח') שאם לא עשה כן מיקרי עובר על דברי חז"ל [וכן ראיתי מי שכתב שאם שוחט עבר על הדברים האלה, מיקרי עובר על דברי חכמים במזיד ואסור לאכול משחיטתו מדין מומר לדבר זה],

 

והנה הב"ח כתב שצריך להזהר לבדוק אחד אחד (ועיין בספר פירות גינוסר דף כו בפרי חדש סימן י"ח אות ח"י שכתב עוד טעם שצריך לבדוק בין כל אחד ואחד מפני איסור בל תשחית, שאם בדק אחרי הרבה ונמצאת הסכין פגומה צריך לזרוק את כל מה ששחט,

וכן הסכימו כמה פוסקים ובענין בל תשחית עיין ברמב"ם הלכות מלכים פ"ו מ"ש שם כמה הלכות בענין בל תשחית ובהרבה מנושאי כליו שם שכתבו שכל בל תשחית הוא איסור מדאורייתא [ולא רק עקירת עץ] ועיין בספר מראה הנוגה לרבנו רפאל אשכנזי על הרמב"ם שם בהלכה י' מ"ש וכן בספר כבוד מלכים לרבי שמואל העליר [ובשו"ת מוהר"א אשכנזי סימן נ"ח]) וכן יתחיב בצער בעלי חיים כיון שציער הרבה עופות

 

(והרי ידוע מהפוסקים שכל ענין הבדיקות החמורות בסכין בשביל שלא יהיה צער בעלי חיים שהוא אסור מדאורייתא, עיין בפתיחת הפרי מגדים לשחיטה ובספר תנובות שדי ועוד)

 

ובשבט מוסר (פרק ל"ו) כתב שאם השוחט לא בדרגה גבוהה ביותר, הרי הוא כבהמה וידונוהו על שהרג את מינו וכמו שאדם אינו רשאי להרוג אדם וכו' וזו חלק מלשונו בשם ספר הקנה: "ועתה בני שמע מה עושים בני השחיטה לוקחים הסכין ביד רמה ועומדים על הבהמה בקומה זקופה והבהמה מוטה ובוכה ומוסרת עצמה כי אין כח בידה ואותו אכזרי אינו מביט בכפית הבהמה אבל הוא מביט בנשים ובהדיוטים ראוני שאני הרב הגדול שקול אני כסמא"ל הלוקח נפשות ואחר כך רואה המנות הנתונות לו ושמח בהם ואשתו מקבלתם בסבר פנים יפות ומתיהרת בשכנות ראו מעלתנו ומעלת הרב הגדול סמא"ל. כה יחיו וכה יאריכו ימים אם לא תביאם מעלתם להשחט גם הם כמותם" וכו' עיי"ש בדברי קדשו,

 

ואני עונה: 'אמן!' אחר ברכת הכהן הגדול, יהא רעוא שישחטו אותם שוחטים הנזכרים ובלבד שלא יאכילו את עם ישראל נבלות וטרפות (ועיין בדברי חיים ח"א סימן ז' מיו"ד שכתב תוכחת לשוחטים הביא דבריו הדרכי תשובה סימן א' ס"ק פ"ג).

 

וכן רבי דוד פרדו (השני) בספרו שלחן הטהור הסכים שצריך לבדוק בין כל אחד ואחד וכן כתב בספר עבודת אהרן (דף ב) וכן הסכים רבי יהונתן אייבשיץ בכרתי ופלתי ועיין בחכמת אדם (הלכות שחיטה כלל ג' סימן ט"ו שכתב שרק לעצמו יכול לבדוק אחרי יותר מאחד אבל לאחרים חובה בין כל אחד ואחד וכן הסכימו כמה פוסקים ומובן שהדברים מותרים רק מבחינת ההיזק לחבירו, אך מהטעמים האחרים גם לעצמו יהיה אסור) וכן אפשר להבין בכוונת רי"ח בבן איש חי בהלכות יוה"כ שסובר שצריך לבדוק אחד אחד.

 

וכן הראשון לציון רבי דוד חיים חזן בספרו תורת זבח (דף פד ע"א) כתב שצריך לבדוק אחד אחד גם בעופות וסיים "והכי נקטינן" וכן ראיתי בספר 'וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה' לרבי אברהם ביג'אג'ו שהסכים לבדוק אחד אחד וכן כתבו עוד רבים ושלמים ולמודעי אני צריך דמ"ש הילקוט יוסף בסימן י"ח מיו"ד אינו יכול להתקיים ונעלמו מעיניו פסקי כל הגדולים הנזכרים ולא יתכן שמי שיראה דבריהם יפסוק בצורה אחרת. אלא שקצת הקלה יש (והיא רחוקה ממעשה השוחטים היום) שהדרכי תשובה בסימן י"ח ס"ק ע"ז הביא שיש מי שכתב שכוונת מרן ב"הרבה" עופות לחמש עופות וזה הוא "הרבה" (ואיך הגיעו כיום למאות בלי בדיקה ביניהם?) ולזה הסכים הדרכי תשובה וראיתי שדיבר בזה גם הגאון רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז חיו"ד סימן א') וזה לשונו סוף תשובתו (אות י"ב): "ואחרי ראותינו כל דברי הרבנים הנ"ל, נראה דעלינו לכוף עצמינו, שלא להורות להקל, אלא כפי שבא לידי מסקנת הדרכי תשובה הנ"ל, שאין לשחוט יותר מה' עופות בפעם אחת והוא על יסוד דברי הפ"ת בסק"כ וזה לשונו: 'ושיעור הרבה מד' וה' ומעלה וכו' ע"ש ואפילו יש לשליח הרבה לא ישחוט לו יותר מה' ואם יש לשליח רק עוף אחד, לא ישחוט שום עוף לשליח ב' עד שיבדוק אחר שחיטת העוף ההוא של שליח ראשון ואף שמצינו במקומות אחרים שנהגו להקל, לשחוט אפילו יותר מה' של שליח אחד, מכל מקום כאן בירושלים שנהגו להחמיר כפי שכתב הנחפה בכסף וכן נראה מדברי התורת זבח הנ"ל, אף שעתה נשתנו הזמנים כפי שכתבנו על כל פנים עלינו לנקוט במילתא מציעתא שלא להקל יותר מדאי" עכ"ל.

 

עד כאן חלק ממה שכתבתי לגבי בדיקת הסכין, עינינו הרואות כי כל גדולי החכמים, בעיקר הספרדים פסקו שחיב לבדוק הסכין אחר כל אחד ואחד. חשוב להדגיש שלפי המבואר בדרכי תשובה הנזכר, בדברי הפרי חדש ועוד, גם הרמ"א שאמר שיכול להיכנס לספק ולבדוק למפרע, התכוון עד 5 עופות ולא יותר!!! והרי ברור שאותו אברך הוציא לעז על כל הקדמונים וכעת אנחנו נשאל את כל המתחסדים ואומרים "אתם מוציאים לעז על הרבנים" איך אתם מוציאים לעז על כל הרבנים שהוזכרו כאן? האם הבנתם יותר מהגאון רבי עובדיה הדאיה שהחליט להכריע שגם בימינו צריך לבדוק הסכין אחר כל אחד ואחד?

 

וע'ני בעניותי אעיר ואוסיף כעת עוד טעם שעלה במצודתי והנה ידוע בספרי הכללים שיש מחלוקת האם לשון "צריך" היא-היא חובה או רק לכתחילה, עיין בספר בית דוד למוהרי"ד משאלוניקי (חלק יו"ד סימן קל"ג באורך ודי בזה), אך לשיטת מרן בבית יוסף (אורח חיים סימן רי"ט) "לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר" ונראה לי שמכאן עוד ראיה ברורה דכאשר מרן כתב "צריך לבדוק" התכוון שיש עיכוב בדבר וכדעת כל הרבנים שהזכרנו ודו"ק.

 

וכל מי שיש לו יראת שמים אמיתית יקבל את הדברים. ואעתיק שוב את דברי רבנו חיים פלאג'י במליצת לשונו בספר משא חיים הנזכר (דף יג ע"ד) "ותיקים דהם הזריזין והזהירין במצות ייטב בעיניהם כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בספר התורה הזה, אך מי שבלאו הכי הוא קל באיסורין דרבנן ונקטה נפשו בכל מילי להקל ולא להחמיר, יהיה לו הני מילי מחיים כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ ממנו ויאמר: 'דיינו שנעמוד בשלנו ועל הראשונים אנו מצטערים! ואתה בא להוסיף עליהן כהנה וכהנה חומרי חיים דלא שיערו הראשונים!?' וכשאני לעצמי לא בשביל זה אמנע עצמי מלעשות מלאכת ה' ו:"הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל" (יחזקאל ג כז) "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" (תהלים לד יג). ודי לי האנשים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' ואעיקרא המיקל לא יֵאמר עליו: 'מוטב שיהיו שוגגין' כיון דלא יגע הספר בידו ולא יבין את זאת וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא לא ידע את "כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים" (ישעיה ד ג) עכ"ל.

 

וכעת נסיים באמרנו לאותו "אברך": "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ!" (משלי כא כג)

 

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ל יב) "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל" (ישעיה נט כ)

הכותב לכבוד התורה, אביתר מלאכי.

 

 

 

 

תשובה לאכילה משחיטה תעשייתית…

תשובה בדבר אכילת הבשר מהשחיטה התעשייתית (הבד"ץ וכ"ש הרבנו"ת שמקברת את בעליה כדתניא בפסחים) בדורנו. ויודע אני שאין אני ראוי לדבר, אבל השעה צריכה שיהיה מי שיכתוב דעת רבותינו בדורות הקודמים בחומרת מה שקורה היום וכל הנכתב כאן הוא לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה.

 

והנה רוב חכמי הדור חושבים להתיר את הבשר התעשייתי לעם מכל מיני טעמים וכאן אתייחס לכמה מהם ואראה שאין כל סמך באכילתו וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

 

ריש מילין איבעיא לן לדחות סברת הני טיפשאי דאמרי "עד שאתה מחמיר בענייני אכילת הבשר תחמיר בעניינים אחרים כתפלה ולימוד תורה" וכו'

וכל מי שיענה כך גם אם יהיה חכם, אומר אני עליו: דטועה הוא בדבר משנה, משנתו של ר' אליעזר (פאפו) דכתב (פלא יועץ ערך טרף) וזו לשונו: "כמה גדולים דיני טרפות! "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" (תהלים קיב א) שיוכל לזהר שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם שהיא טְרֵפָה, אע"פ שרובא דרובא של הפוסקים מכשירים, למיחש בעי. וזה החסידות עדיף טפי מכל מיני חסידות שבעולם כדכתיב: "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה" (משלי כג ב) כי מאד צריך לזהר מכל צד נדנוד אסור ולהחמיר בענין הנוגע באכילה ושתיה, כי "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" (קהלת ו ז) שאם יפגע באסור, נמצא הגוף גדל באסור ומשוי אנפשה חתיכא דאסורא ורוח הטומאה היא שורה עליו ואין דרך ומבוא לרוח קדושה שתשרה עליו ומתוך כך מרעה אל רעה יוצא ואינו יכול להבין ולהשכיל, לשמע ללמוד וללמד ולכוון ליראה ולאהבה את ה' הנכבד ולשמוח בעידן חדוה, שמחה של מצוה ולהתעצב בעידן עציבותא כדת מה לעשות" וכו' עיי"ש בדברי קדשו,

 

והקורא דבריו יראה דכל מי שאינו בודק עצמו טוב מדברים אלו ויפגע באיסור, פוגע בעצמו וכמו שכתוב בגמרא שעברות ובעיקר עברות של מאכלות אסורות מטמטמות את הלב (מסכת יומא לט. ובזוהר ח"ג דמ"א ודמ"ב החמיר מאד ובעוד מקומות) ולא ידע כי בנפשו הוא.

 

[ולא לחינם נקראת שחיטה תעשייתי"ת כי בא רמ'ז הרומ'ז דהיא בעולם העשייה וכמו שכתבו המקובלים שרובו רע ומיעוטו טוב, כן בשחיטה הנ"ל, רובה ככולה רעה].

(וכל מי שמקשה מדברי הפלא יועץ בערך שוחט בסופו, הרי זה טועה ודבר פשוט הוא, כי כאן אין שום ספק בכך שיש בעיות עם השחיטה ואלו לא ספיקות קלים ואין ענין בשלום עם השוחטים הנ"ל "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים" (ישעיה מח כב) ועיין בדברי מרן החבי"ף בגנזי חיים מערכת ח' אות נ"ז, דף עה ע"ב ועיין במעשה שאירע למהרש"ל כמו שהוא בעצמו העיד בים של שלמה על חולין פ"א סימן ל"ט ומשם תראה שאין מבטלים האמת מפני השלום ואכמ"ל בזה).

 

ובעוד הרבה ספרים כתבו כדברי הפלא יועץ והדבר פשוט ואם אדם יעבור על הספרים המדברים בשחיטה יראה כמה דברים יש אשר לא מקפידים בהם בדורנו בעונותנו הרבים ואין כל ספק שאין פוסק (מקל ככל שיהיה) מראשונים ועד אחרונים שיתיר את מה שקורה היום במשחטות (ורק בדורנו עלה שיתירו כאלה דברים) ורק בשביל הפרטים האלה אפשר להוציא חיבור שלם אם לשיטת מורנו רבי יצחק למפרונטי בעל פחד יצחק שאסר באיסור חמור שיהיה אדם שוחט ומוהל בבת אחת (ואעפ"י שהרבה הקשו עליו מחולין ט. ועוד) ואם לשיטת רבנו יונה שמבואר בשם מהר"ש אחיו שרבנו יונה אמר שברגע שיטול השוחט כתב קבלה יחזור בכל יום פעם אחת (על הלכות שחיטה) וכן יעשה ל' יום וכו' ואם לא עשה כן שחיטתו פסולה

 

(ומועטים אלה שעושים זאת בימינו אם בכלל ואע"פ שכתב הרמ"א בדרכי משה סימן א' שזה רק לכתחילה, עדין צריך להחמיר וכ"ש כשיש אחרונים שסוברים להחמיר מאד בדבר וראה בהקדמת ספר לקיטת יצחק על שחיטה שהחמיר)

וכן עוד הרבה דברים כאלה ואיך אדם יוכל לבחור לו ללכת לפי כל הפוסקים בצורה שלוקח מכל אחד רק את הקלתו והגמרא אמרה (עירובין ו:) "מקולי בית הלל ומקולי בית שמאי רשע" (ועיין בתוספות ברכות ב. מ"ש שם על תירוצו של ר"ת ודו"ק), אלא שכאן אתייחס בקצ'ר אמיץ לענין בדיקת הסכין ועוד כמה דברים בעניינים אלה.

 

ויש שאומרים, שאם הרבה רבנים אומרים שזה כשר ונותנים כשרות, אפשר לאכול ועושים עצמם כסומכים על הכתוב: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" וכו' (דברים יז ט) ובמקום שעמדו שם ישבו ורב יוסף חלק עליהם ואמר (סנהדרין נב:) "טעה בדתניא וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם – בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט" ואם כן, זו לא תשובה ליום הדין ועינינו הרואות איך מתקיים אח"כ ח"ו סוף הפסוקים בענין (בדברים יז) 'מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה' (שבת קה:)

 

(כיון שדרשו לא כראוי ואולי אפילו בגדר 'מְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה' אבות ג יא) באותם אנשים דכתיב: "וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא" ח"ו (ועיין בכסף משנה פרק יד מהלכות סנהדרין הלכה יא)

 

וכל העובר על דברי חכמים חיב מיתה (ברכות ד:) ובודאי שהכוונה לחכמים בדורות הקודמים ולא לאנשי דורנו (אשר גם ככה יש מחלוקת אם ולאיזה דין יש ת"ח בימינו ועיין לרבי צבי הירש שפירא בדרכי תשובה על שחיטה דף ס"ח טור ב מה שכתב בשם תשובת המהרי"ל על חכמי הדורות האחרונים שאין הולכים על פיהם אלא ע"פ הגדולים אשר היו בדורות הקודמים ואין אומרים יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ וכו' וכ"ש בדור יתום זה) ועוד שאם תמצי לומר בדרשת הפסוק הנ"ל כדבריהם, הרי: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" (שמות כג ב) ויש אשר בשם "רב" יכונו ואומרים 'אני מעדיף להיות עם רב פלוני ורב פלוני בגיהנם ולטעות איתם' ותמ'ה תמ'ה אקרא לאן נעלמה יראת ה' ולמה לא יאמרו 'אני מעדיף להיות בג"ע – עם הקב"ה! ולא בגיהנם – עם חלק מהרבנים!!' (שכבר נכתב מתלמידי הבעש"ט שיהיו הרבה מהם ששייכים לשטן ולסטרא אחרא בדורות האחרונים כנודע ממעשה שכתב הרב צבי מאשקאוויטש באוצר הסיפורים) ובעוונות הרבים התחילו ח"ו לעבוד את הרבנים ולא את הקב"ה, 'וְאֵין שׁוֹאֵל וְאֵין מְבַקֵּשׁ עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם' (סוטה מט). ועוד שבתורה קטן יכול לחלוק על הגדול אם יביא ראיות לדבריו ו:"לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" כתיב (דברים א יז).

 

ויש כאלו חכמים נביאי שקר [ראשי תיבות נח"ש, דהם מסטרא דיליה] אשר פיהם מלא מרמה, הפוערים את פיהם ואומרים על כל בשר: "יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ" (תהלים כב כז) ולא בודקים בדבר שמא יש ממש בדברי האוסרים והרי "כך מקובלני מבית אבי אבא סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד" (סנהדרין פט.) וד"ל.

 

וכעת יש שוחטים ומעט רבנים אשר אזרו אומץ להעיד על מה שקורה במשחטות ומעידים הרבה שוחטים על דברים חמורים שקורים שם (נגד ההלכה) וקמים אנשי הסטרא אחרא ומקיימים בעצמם "פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם מֵהֶם" (ברכות יט:) (ומתעלמים הן מהעדויות והן מדברי הפוסקים אשר לאורם אנחנו הולכים) וכתב המהרי"ק שרש ל"ג (וכן הסכימו הפוסקים, עיין ברוח חיים פלאג'י) שכשיש עדות כנגד שוחט קודם כל הבשר אסור באכילה לכל יהודי (הכוונה לבשר אשר בו יש ספק) גם אם יבוא השוחט ויכחיש דבריו וכו' (וזה הוא דין "עד אחד בהכחשה אינו כלום" כלומר שאין סומכים על העדות בשביל לסלק השוחט אך עדין הבשר אסור באכילה) ואם יש שני עדים צריך לסלק את השוחט מתפקידו ופשוט שהתקיימו הדברים שכתב המהרי"ק בשוחטי זמנינו (אם בעד אחד או בשני עדים). והגאון רבי חיים מאיר מזרחי מאיזמיר האריך בספרו בן הרמה (פ"ד מהל' שחיטה בר"מ במז"ל, דף קא מדפי הספר ובהמשך יותר משמונים עמודים) בסוגיא מעין זו (וכל הקורא דבריו ומכיר קצת בשמות רבני איזמיר, תסמרנה שערות ראשו בראותו שבתקופה של הגדולים הנ"ל היה צריך לצאת פסק כעין זה נגד בן של גדולי הדור וכו' ואם כך היה בעבר, איך אפשר ללכת אחרי השוחטים בדורות אלו?)

 

[ולא אכחד שראיתי לגאון רבי אליהו חזן בשו"ת תעלומות לב (ח"א חיו"ד סימן ג') שחלק עליו בצורה חריפה וקשה ביותר על ענין קבלת העדות שיובא לקמן (ועיין בשו"ת נדיב לב ח"ב חיו"ד סימן א') וע'ני בעניותי אומר דאם הרב תעלומות לב היה רואה דברי הגאון רבי עבדאללה סומך בזבחי צדק שיובאו לקמן, לא היה כותב כדברים האלה וגם אם כן, היה כותב בצורה יותר קלה, אלא שבאותו זמן עדין ספר זבחי צדק היה בכת"י בבגדאד ולא יצא לאור עולם] ושם בספר בן הרמה הוכיח שבמצב שיש עדות כנגד השוחט, אפשר לקבל העדות אפילו שלא בפניו (עיין חושן משפט סימן כ"ח סט"ו ובדברי הפוסקים שנזכרו שם בס' בן הרמה) וכן אירע מעשה בעיר בגדאד שהבית דין (ובו רבי עבדאללה סומך) סילקו שוחט בשם אהרן על סמך עדות שנתקבלה שלא בפניו,

 

והלה פנה בשאלה לראשון לציון רבי דוד חיים חזן ושאל: 'האם צדקו בדינם או לא"?'

 

ואחר הדברים האלה השיב הרב שטעו (עיין בספרו שו"ת נדיב לב ח"ב חחו"מ ס"א),

 

ואע"פ כן הגאון רבי עבדאללה סומך השיב על דבריו (זבחי צדק סימן א' אות קכ"א) וזו לשונו (אחר שהזכיר פסק מרן אור היר"ח בעל חק"ל): 'ותמיהא גדולה על הרב בנו מהר"ר חיים דוד חזן ז"ל בספרו נדיב לב ח"ב חלק ח"מ סי' א' ששוחט אחד בעירנו בגדאד פסלנו אותו ע"י כמה עדים כשרים שהעידו עליו כמה עדויות ומשום סיבה קבלנו עדות שלא בפניו ועברנו אותו והשוחט הנזכר שלח שאלה להרב הנזכר לעיר ירושלים תוב"ב והכשיר אותו. וכתב וזה לשונו: 'נשתוממנו על המראה איך עלה בדעתם לפסול את השוחט עפ"י עדות הזה אחר דהלכה מקובלת בידינו דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד'. וכמו שפסק בטור חו"מ סי' כ"ח וכו' עיי"ש. וחשב זה כדיני ממונות דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. והוא הפך דברי הגאון מר אביו ז"ל בחק"ל. כמו שהבאנו דבריו לעיל גם הפך כל הפוסקים שזכר הגאון חק"ל ואיך אשתמיט מניה דברי הגאון מר אביו ז"ל דבאיסור מקבלין שלא בפני בע"ד. גם כל הראיות שהביא משו"ת רש"ל סי' ג"ל וכו' הם בטלים ומבוטלים דרש"ל כתב על ענין לאסור אשה לבעלה עי"ש. ודין לאסור אשה על בעלה הוי כדיני ממונות לסברת כמה חז"ל כמו שפסק שם הגאון חק"ל שם. וגם כדיני נפשות דבעינן דרישה וחקירה ואם כן מה שכתב הרב ז"ל דנשתומם על המראה ראוי אנחנו לומר דהרבה נשתוממנו על המראה היאך שכח דברי מר אביו ז"ל. וגדולה מזה כתב החק"ל שם ד' רס"ח ע"ב דבפסול שוחט לא בעינן עדות גמור כממון אלא בקול לבד ובאומדנא בעלמא וחשד ואמתלא פסלינן לשוחט וכן כתב הרב חק"ל סי' קצ"ג ד' רס"ה ע"א דכשתלה עדותו באחר הרי עקר עדותו עפ"י העד שהגיד לו וכיון דאכחישיה אין בדבריו כלום כיון שלא העיד כי אם מפיו עי"ש ואם כן כל דברי הרב ז"ל בטלין ומבוטלין מעיקרן ואסור לסמוך עליהם והשוחט ההוא הוא פסול ואסור לאכול משחיטתו. אחר זמן בא לידינו ספר זבחים שלמים הנ"מ והביא משם הרדב"ז ושו"ת הרמ"ז סי' י"א דשוחט מקבלין עדות שלא בפניו" וכו' עד כאן דברי רבנו עבדאללה סומך.

 

ואחר הדברים האלה מי לא יירא להתיר דבר כזה בטענת "רב פלוני בתואר פלוני אמר כך" וכו' ואם כך כתב הזבחי צדק על הראשון לציון ח"ד בדרא שהיה מגדולי הפוסקים האחרונים ודאי שכל מי שמוציא לעז על העדויות הנ"ל כנגד השוחטים, הרי זה דמו בראשו ומתחיב בנפשו ואויבי ה' יכלו 'כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִילּוּל הַשֵּׁם — אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב' (עירובין סג.) (ועיין בהגדרה המופלאה של הרמב"ם לחילול השם בהל' יסודי התורה פ"ה ה"י).

 

ועתה אבוא לדבר בענין בדיקת הסכין, כתב מרן בשו"ע (יו"ד סימן י"ח סעיף י"א) השוחט בהמות רבות או עופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא עשה כן ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשון" (וכן כתב הרמב"ם [ועיין במגיד משנה הלכות שחיטה פ"א הכ"ד שלא פרש כך וראה את דברי הרשב"א שהביא שם] ועיין בספר ויקח אברהם למורנו הגאון רבי אברהם קורקידי שהביא דברי החק"ל חיו"ד דף קסה ע"א ועוד הרבה ראשונים כתבו כך, הארחות חיים וספר הנייר עמוד קעח ועוד) וכתב הרמ"א: "הגה: ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה אין צריך לבדוק הסכין בין שחיטה לשחיטה" (וכוונתו שכשיבדוק אחרי כל מה ששחט, אם ימצא פגם יפסול הכל למפרע ועיין בב"י שם ובדרכי משה הארוך בדעות הפוסקים שהביאו) [וספק אם ואיזה משחטות מקפידות לפסול למפרע] ומיעוט הפוסקים פסקו כשיטת הרמ"א [אלא שיכול להיות שבמשחטות שפועלות עם מסוע וכדומה, עוברים גם על דברי הרמ"א כי כתבו הפוסקים שכל ההיתר של הרמ"א, אך ורק בזמן שהנשחטים נשארים במקום אחד שח"ו לא יבואו לאוכלם, מה שאין כן במסוע שהם מתערבים עם אלה שנשחטו לפני זה ואח"כ ממציאים כל מיני ביטולים ברוב נגד דעת הפוסקים].

 

ונחלקו הפוסקים מה כוונת מרן בדבריו, אם עצה טובה קא משמע לן או שחיב לבדוק בין כל אחד ואחד ורוב הפוסקים הסכימו לחיב לבדוק אחד אחד (ולקמן יובא שיש מי שכתב כל חמש עופות) עד שיש מי שכתב (עיין גם בפרי מגדים מ"ז סימן ח"י סוף ס"ק ח') שאם לא עשה כן מיקרי עובר על דברי חז"ל [וכן ראיתי מי שכתב שאם שוחט עבר על הדברים האלה, מיקרי עובר על דברי חכמים במזיד ואסור לאכול משחיטתו מדין מומר לדבר זה] והנה הב"ח כתב שצריך להזהר לבדוק אחד אחד (ועיין בספר פירות גינוסר דף כו בפרי חדש סימן י"ח אות ח"י שכתב עוד טעם שצריך לבדוק בין כל אחד ואחד מפני איסור בל תשחית, שאם בדק אחרי הרבה ונמצאת הסכין פגומה צריך לזרוק את כל מה ששחט וכן הסכימו כמה פוסקים ובענין בל תשחית עיין ברמב"ם הלכות מלכים פ"ו מ"ש שם כמה הלכות בענין בל תשחית ובהרבה מנושאי כליו שם שכתבו שכל בל תשחית הוא איסור מדאורייתא [ולא רק עקירת עץ] ועיין בספר מראה הנוגה לרבנו רפאל אשכנזי על הרמב"ם שם בהלכה י' מ"ש וכן בספר כבוד מלכים לרבי שמואל העליר [ובשו"ת מוהר"א אשכנזי סימן נ"ח]) וכן יתחיב בצער בעלי חיים כיון שציער הרבה עופות (והרי ידוע מהפוסקים שכל ענין הבדיקות החמורות בסכין בשביל שלא יהיה צער בעלי חיים שם הוא אסור מדאורייתא, עיין בפתיחת הפרי מגדים לשחיטה ובספר תנובות שדי ועוד) ובשבט מוסר (פרק לו') כתב שאם השוחט לא בדרגה גבוהה ביותר, הרי הוא כבהמה וידונוהו על שהרג את מינו וכמו שאדם אינו רשאי להרוג אדם וכו' וזו חלק מלשונו בשם ספר הקנה: "ועתה בני שמע מה עושים בני השחיטה לוקחים הסכין ביד רמה ועומדים על הבהמה בקומה זקופה והבהמה מוטה ובוכה ומוסרת עצמה כי אין כח בידה ואותו אכזרי אינו מביט בכפית הבהמה אבל הוא מביט בנשים ובהדיוטים ראוני שאני הרב הגדול שקול אני כסמא"ל הלוקח נפשות ואחר כך רואה המנות הנתונות לו ושמח בהם ואשתו מקבלתם בסבר פנים יפות ומתיהרת בשכנות ראו מעלתנו ומעלת הרב הגדול סמא"ל. כה יחיו וכה יאריכו ימים אם לא תביאם מעלתם להשחט גם הם כמותם" וכו' עיי"ש בדברי קדשו ואני עונה אמן אחר ברכת הכהן הגדול, יהא רעוא שישחטו אותם שוחטים הנזכרים ובלבד שלא יאכילו את עם ישראל נבלות וטרפות (ועיין בדברי חיים ח"א סימן ז' מיו"ד שכתב תוכחת לשוחטים הביא דבריו הדרכי תשובה סימן א' ס"ק פ"ג).

 

וכן רבי דוד פרדו (השני) בספרו שלחן הטהור הסכים שצריך לבדוק בין כל אחד ואחד וכן כתב בספר עבודת אהרן (דף ב) וכן הסכים רבי יהונתן אייבשיץ בכרתי ופלתי ועיין בחכמת אדם (הלכות שחיטה כלל ג' סימן ט"ו) שכתב שרק לעצמו יכול לבדוק אחרי יותר מאחד אבל לאחרים חובה בין כל אחד ואחד וכן הסכימו כמה פוסקים ומובן שהדברים מותרים רק מבחינת ההיזק לחבירו, אך מהטעמים האחרים גם לעצמו יהיה אסור) וכן אפשר להבין בכוונת רי"ח בבן איש חי בהלכות יוה"כ שסובר שצריך לבדוק אחד אחד.

 

וכן הראשון לציון רבי דוד חיים חזן בספרו תורת זבח (דף פד ע"א) כתב שצריך לבדוק אחד אחד גם בעופות וסיים "והכי נקטינן" וכן ראיתי בספר 'וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה' לרבי אברהם ביג'אג'ו שהסכים לבדוק אחד אחד וכן כתבו עוד רבים ושלמים ולמודעי אני צריך דמ"ש הילקוט יוסף בסימן י"ח מיו"ד אינו יכול להתקיים ונעלמו מעיניו פסקי כל הגדולים הנזכרים ולא יתכן שמי שיראה דבריהם יפסוק בצורה אחרת. אלא שקצת הקלה יש (והיא רחוקה ממעשה השוחטים היום) שהדרכי תשובה בסימן י"ח ס"ק ע"ז הביא שיש מי שכתב שכוונת מרן ב"הרבה" עופות לחמש עופות וזה הוא "הרבה" (ואיך הגיעו כיום למאות בלי בדיקה ביניהם?) ולזה הסכים הדרכי תשובה וראיתי שדיבר בזה גם הגאון רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז חיו"ד סימן א') וזה לשונו סוף תשובתו (אות י"ב) "ואחרי ראותינו כל דברי הרבנים הנ"ל, נראה דעלינו לכוף עצמינו, שלא להורות להקל, אלא כפי שבא לידי מסקנת הדרכי תשובה הנ"ל, שאין לשחוט יותר מה' עופות בפעם אחת והוא על יסוד דברי הפ"ת בסק"כ וזה לשונו: 'ושיעור הרבה מד' וה' ומעלה וכו' ע"ש ואפילו יש לשליח הרבה לא ישחוט לו יותר מה' ואם יש לשליח רק עוף אחד, לא ישחוט שום עוף לשליח ב' עד שיבדוק אחר שחיטת העוף ההוא של שליח ראשון ואף שמצינו במקומות אחרים שנהגו להקל, לשחוט אפילו יותר מה' של שליח אחד, מכל מקום כאן בירושלים שנהגו להחמיר כפי שכתב הנחפה בכסף וכן נראה מדברי התורת זבח הנ"ל, אף שעתה נשתנו הזמנים כפי שכתבנו על כל פנים עלינו לנקוט במילתא מציעתא שלא להקל יותר מדאי" עכ"ל.

 

 

ובר מן דין, צריך השוחט להיות עם יראת שמים (ועיין בשבט מוסר הנזכר למעלה) וכן החמירו מאד בדבר הבעש"ט ותלמידיו ופתחו במלחמה נגד השוחטים וראה בספר תולדות יעקב יוסף (פרשת נשא) לרבי יעקב יוסף מפולנאה מגדולי תלמידי הבעש"ט (ודיבר בזה גם הרב אהרן ראטה בשלחן הטהור)

 

וכן זכיתי לראות בספר מראה האופנים לרבי רפאל שלמה מורדוך משאלוניקי [עיי'ן עליו בספר המעלות לשלמה דף סא ע"ב] באופן נ"ב שכתב מה ששלח לו הגאון רבי יוסף מולכו [בעל שולחן גבוה] בענין חלום לא מובן וכו' ופתר ע"י חכמת הצירוף [עיין שם הגדולים ח"ב מערכת יו"ד אות כ"ב ובחסד לאברהם הנזכר שם ועוד] ופתרונו היה בענין הבשר היין והקמח וכתב "ואחר זמן הוגד לי שחפשו בעיר קושט'א על הבשר והיין והקמח ומצאו הרבה איסורים ותקנו העניינים עפ"י התורה וששתי על כל הון שבח לא-ל יתברך" עד כאן וזה היה בדורות של גדולים ומה נענה אנן יתמי דיתמי?!

 

ואם אין לשוחט יראת שמים מרובה (ועיין ברוח חיים פלאג'י ח"א דקי"ג ע"א שהשוחט יהיה ת"ח, מה שכמעט לא מצוי היום ושם בדף קיג ע"ב שיהיה בקי בכ"ד ספרים וכמה פרקים מתלמוד וזה ודאי רחוק מלהתקיים), איך יאכל משחיטתו והרי הלכה נפסקה שצריך לבדוק הסכין בישוב הדעת ובשקט וכו' ואיך יבדוק הסכין במשחטה רועשת?

 

וזו לשון הראשון לציון רבי דוד חיים חזן בתורת זבח דף ה' "אזהרה גדולה מפי הגאונים ראשונים כמלאכים ז"ל בענין בדיקת הסכין שצריך שיפשוט כל מחשבותיו מלבו בעת שהוא בודק את הסכין לשחוט כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת ה' כמו שכתב הרא"ש ועיין בספר הזכרונות דף כ' הביא דבריו הרב כנסת הגדולה שכתב כמה קשים דקדוקי בדיקת הסכין וכו' והבדיקה הראויה והכשירה תלויה ביראת שמים וביראת חטא במיתון רב ולא במהירות כי עונשו קשה רח"ל, כאשר לימד דעת את העם בנועם שיח הרב מהר"י בן חביב הביא דבריו מרן החבי"ב בסימן ח"י הגהת בית יוסף אות ח"ן וזו לשונו: "כללו של דבר כל המזיד ומיקל לבדוק הסכין בהסח הדעת שלא בכוונה הוא מקטני אמנה ואם אינו מחמיר בזה שהוא חמור, הרי זה מין גמור ולא עוד אלא גורם לו ולאחרים מכשול ותקלה אוכל ומאכיל נבלות לא פעם ולא פעמים ולא יום ולא יומים, האיסור הזה רוב הימים הנם אוכלים ו:"הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים" (שמואל-א י כב) "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ" (ישעיה סו כג) כבולעו כך פולטו והַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת ידו ועל קדקדו ולעתיד לבא היא אוצרו והקולר תלוי על צוארו, חטא הרבים תלוי בו, על רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ (שמות יב ט) אבל שאולה ירד ולא יעלה, גיהנם כלה והוא לא כלה והנזהר מחטא זה "מַחֲזֵה שַׁ-דַּי יֶחֱזֶה" (במדבר כד ד) והמחמיר בבדיקות כדין וכהלכה, תבוא עליו ברכה והבודק בכונה ובנחת ולֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ – וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת (ישעיה נא יד) וכל היד המרבה לבדוק הרי זה משובחת" עכ"ל המושך לבו של אדם" עד כאן דברי רבי דוד חיים חזן (וכבר מוזכר בשל"ה ובעוד ספרים שבדקו שוחטים מומחים ורק אחרי עשרות פעמים גילו את הפגימה וכו')

 

ועיין בספר ארץ חיים (סתהון) סימן ח"י ביו"ד בשם הדרכי תשובה בסימן ל"ט בשם ספר דעת תורה שהביא כתב יד וחתימת מרן רבי יוסף קארו בחומרת הדבר וכתב שבכל עיר שיש בה שני שוחטים לא יבדקו הסכין או הריאה בלי שניהם ביחד וגזרו על כך בגזירת נח"ש ומכל זה עולה שאין אפשרות לאכול מהשוחטים בשחיטה התעשייתית (בד"ץ ורבנות),

 

ובפרט שמתחילה להתגלות האמת והרב בן ציון חוכיימה זצ"ל (שגדולי הדור אמרו שהוא השוחט הכי טוב שהיה בדור) לפני פטירתו אמר שהרב אמנון יצחק שליט"א צודק בכל מלחמתו על הכשרות וכן הרב קנייבסקי מסכים לדברים ואני יודע שבבית דין 'יודעי בינה' התחילו לחקור את הדבר ועד עכשיו ראו וממשיכים לראות כמה דבריו צודקים.

 

[ויש עוד מה להאריך, אלא שדי בזה].

 

כה דברי הצעיר וזעיר

בין חכמי העיר

אביתר מלאכי.

 



'וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַבְּרָכָה'

לע"נ שלמה בן שמחה, יקוט ג'קלין בת גרציה, גרציה בת רינה, שמואל ורפאל בני יקוט ג'קלין ופנחס בן יקוט – מנוחתם עדן, תשובה שלימה לכל יוצאי חלציהם ויזכו להיות יראי שמים!

אליהו בן אורה ומרליז בת ברוריה – יזכו לזרע חי וקיים מהרה, ילדים יראי ה' זכים וטהורים עליה בתורה וביראת שמים.

תקוה בת רשל, אוריאל, מלכה, מירב – בני תקוה ולכל משפחת יפת; שיזכו לתשובה שלימה, בריאות וחכמה ולע"נ אלישבע בת חוה. ולע"נ כל הנשמות שנבראו מסוף העולם ועד סופו ובפרט לר' מחליאל בן מלכה ז"ל.

אלירז בן מזל ומוריס לזיווג הגון בתוך רווקי עם ישראל, רפואה שלימה לכל משפחת אזולאי, לעילוי נשמת כל מי שאין לו מי שיאמרו עליו קדיש.

שמואל בן דבורה ורחל בת מיכל וילדיהם: הדסה, נֹעם, אביגיל ואמנון יצחק – ינצלו ממלחמת גוג ומגוג, יזכו לחזור בתשובה שלמה וישלימו את תיקונם בגלגול זה, אושר, פרנסה וכל טוב.

לע"נ יצחק בן רבקה זצ"ל, שמחה בת אליז, ציון בן רחל מנוחתם עדן.

אבשלום בן דינה מישה, מיכאל יעקב ואוראל אהוד בני חגית – יזכו לבריאות איתנה, ילכו בדרכי ה' ולכל מילי דמיטב.

רפאל בן רונית וטליה בת חנה, אמנון יצחק ותהל בני טליה, משפחות אליהו והילדים: הודיה ועובדיה בני אפרת – יזכו לרפואת הגוף והנפש, חזרה בתשובה שלימה ושנזכה להתקשר בצדיק האמת באמת ולהנצל מאנשי השקר בתוך כלל ישראל.

ולע"נ חמתי חנה בת רומיה ע"ה ויה"ר שכל יוצאי חלציה יחזרו בתשובה שלימה במהרה ובפרט: עדי, אביב ועמית בני חנה ויזכו להיות יראי שמים!

 

ולקראת הדפסת 10,000 קונטרסים – יבורכו התורמים בכלל ובפרט:

ברכה והצלחה בגדול לגמ"ח: "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי" (חפשו בגוגל)! וכן ניתן להשיג את העלון הנפלא שיוצא כל ערב שבת: "שַׁלַּח לַחְמְךָ" בבתי הכנסת המובחרים ואו בשליחת בקשה במייל gamah.b.t@gmail.com‏. (א.א.)

 

להצלחת כל עם ישראל! (מ.ז.)

 

תודתנו נתונה מקרב לב לכל המסייעים בהוצאת קונטרס זה יה"ר שנזכה לגאולה ברחמים מתוך תשובה שלימה מהרה – אמן!

 

רפואה שלימה, בריאות איתנה ואריכות ימים ושנים:

ברכה בת חממה.

הודיה בת ריבה.

חני בת ג'וליה.

יוסף בן הוידה וסעידה בת חביבה.

יעל בת מזל.

ירדנה בת אסתר ציפורה, מיכאל בן שמחה.

עמירם בן אסתר.

שושנה בת דוד ונעמי.

שרה בת מרים.

שרה חיה בת אינס עדנה.

תומר מיכאלי בן רבקה.

 

– בתוך שאר חולי ישראל מהרה אמן!

 

לעילוי נשמת הנפטרים היקרים מנוחתם עדן ת.נ.צ.ב.ה.

אליס בת פרלה.

ויקטור בן מרים ושרלו, שרלו בן נג'מה, זנו כוכבה בת מסעודה, נג'מה בת נונה ויהושע.

זכריה בן שמעה.

יהודה בן סכר, אסתר ציפורה בת קדם, זכריה יחיא בן עודד, שמחה בת חנה, ניר חרזי בן יצחק, דינה בת חוה.

יצחק בן אסתר. איטו בת חנה.

ליזט לואיסה בת קמילה ואליהו אברהם בן רבקה וברוך.

מגן דוד בן יסקו.

סוסו יוסף בן נג'מה, מסעודה בת מרים.

עמרם בן זוהרה ושלמה בן תמר.

רחמים ומאיר בני יעקב, חנה בת ניסים, זכירה יחיא בן ניסים.

שושנה בת אסתר.

שמעון בן מסעודה.

לע"נ: רחל בת יעקב ושלום בן ניסים – וכל צאצאיהם שיזכו ליראת שמים אמונת חכמים אהבת התורה ודבקות בה' ויעסקו בתורה ובמצות בשמחה אמן.

 

כל הישועות:

אביה בת מזל – תזכה לזרע קודש חי וקים מהרה.

אדווה הודיה בת דיקלה – תזכה לחזרה בתשובה אמיתית.

אדם בן אבנר – יזכה להצלחה בלימוד עליה בתורה ויראת שמים וזרע בר קיימא.

אופיר בן חני ורחל בת סעידה – יזכו לבריאות, הצלחה וזרע בר קיימא.

אורה, יגאל, יזהר, גלעד, רונן, שרונה, רועי ושרון בני ברכה – יזכו לתשובה שלימה והצלחה בתורה ויראת שמים, שרון בן ברכה – זיווג הגון מהרה ועליה בתורה.

אושרי אשר בן רוזה וז'נט אדוה בת מזל – יזכו לזרע חי וקיים מהרה, ילדים יראי ה' זכים וטהורים, עליה בתורה ויראת שמים ויזכו להתקרב לצדיק האמת באמת.

א. בת י. –  ובעלה ד.ב.ע. יזכו לשלום, שמחה, בריאות, ולגדל ילדיהם לעבודתו יתברך!

אליהו ונטליה חן, טליה יניב שלום ותהילה בני נטליה – יזכו לבריאות שלמה עליה בתורה ויראת שמים ופרנסה ברוח ובנקל.

אלירן בן רונית רוחמה – יזכה להצלחה בחיים וחזרה בתשובה.

אפרת ונעמי בנות יעל – יזכו לזיווג הגון מהרה.

בן ציון בן חנה – יזכה הוא ומשפחתו לעלות בתורה ויראת שמים, עם כלל עם ישראל.

גלי פרדי בת מרים ולבנת בת רחל וילדיהם: שי שירה יהונתן ויפתח בני ליבנת – יזכו לאושר בריאות והצלחה בכל מעשי ידיהם ויזכו להתקרב לתורה ולמצות מתוך פרנסה ברוח ובנקל.

זהבית בת צביה – שתזכה לחכמה ויראת שמים, נחת ושמחה מהילדים.

חיים בן אלה – כל הישועות.

יהונתן בן רחל (רחלי) – זיווג הגון, פרנסה טובה ויתמיד בלימוד התורה.

יהונתן שלמה בן שולמית חוה – יזכה לחשק בלימוד התורה והתמדה, שולמית חוה בת שמחה – שתמשיך לגדל את ביתה על אדני התורה והיראה ברוב נחת ושלוה.

יונתן בן ענת ושרה בת מאירה – יזכו לזרע חי וקים מהרה, ילדים יראי ה' זכים וטהורים עליה בתורה ויראת שמים.

יעל בת אביה – תזכה להצלחה בכל הענינים.

יעל בת רחל – תזכה ליראת שמים, אמונת חכמים, אהבת התורה, דבקות בה' וזיווג הגון מהרה.

מרדכי בן צביה – יזכה להצלחה בלימוד התורה, יזכה להיות ת"ח וגומל חסדים.

משה בן יפעת – יזכה לזיווג הגון יראת שמים וס"ד.

משה בן שרה זהרה ובתיה בניה בת מרים וכל יוצאי חלציהם – יזכו לחזות במלכות ה' מלכות משיח בן דוד ובנין בית המקדש ולגאולה של כלל עם ישראל.

משפחת איתן – שתזכה לתשובה שלימה ויזכו לקבל פני משיח.

משפחת אמזלג – הצלחה ועליה רוחנית בתורה ויראת שמים, יזכו להדבק בצדיק האמת באמת, פרנסה בנקל. סמדר בת חנה – זיווג הגון מהרה, תשובה שלימה אמיתית.

מתן בן מזל טוב והודיה בת אסתר, נועה והלל מימון כהן בני הודיה – יזכו לגדול בתורה ויראת שמים תשובה שלימה ולזכות את הרבים.

נורית אפרת בת צביה – חזרה בתשובה שלימה, מיכל אמיר ומאור בני נורית אפרת – חזרה בתשובה שלימה, תמר וליאור בני לוסי לודמילה – שהקב"ה יגדלם לתורה ולמצות.

נחמיה בן יונה – יזכה לכל הישועות.

ענת בת מזל – תזכה לבריאות שלימה ואיתנה, לראות נחת מכל יוצאי חלציה.

צביה בת דינה, יצחק בן מרים, דנה, מרים, אפרת בת צביה, רועי בן דורית – יזכו לגלות את האמת ולחזור בתשובה שלימה וכל משאלות לבם יתמלאו לטובה.

שוהם בן יוסף וכוכבה, אדר בת אברהם ורחל – הצלחה בכל, בריאות, שלום בית, ילדים צדיקים, עוסקים בתורה ולזכות לחזור ולהחזיר בתשובה.

 

וזכות הצלת עם ישראל וזיכוי הרבים יעמוד לכל התורמים למילוי כל משאלות ליבם לטובה ולברכה וינצלו מכל צרה וצוקה ויזכו עם כל ישראל אחיהם לראות פני משיח צדקנו במהרה בימינו – אמן!

 

 

עריכה לשונית: ר' אביתר מלאכי הי"ו

הגהה: אבשלום ש.

תמלול: גב' יוכבד ט.

ניסוח והגהה לשונית: דניאל ה.

הערות מחכימות: ר' אליהו א.

גרפיקה לכריכה: אלירז ט.

 

אישור העו"ד לפרסם קונטרסי:

ותודה ענקית לעו"ד המוכשר: 'מתן שוק' שבסכום יפה של הכרות נענה בחפץ לב! לעבור על כל הקונטרס הנפלא הזה מתחילתו ועד סופו כדי להצילו מתביעות לה"ר וזכויות יוצרים J

וכך ברך ואיחל העו"ד היקר!

'לצעיר ולזעיר בין חכמי העיר שלום, עברתי על ההערות ואני שמח שבחרת ליישם את הערותינו ואני סבור כי הקונטרס ראוי לפרסום. כמובן שלעולם ועד אין ולא יכול להיות ביטחון מוחלט אולם לדעתי התיקונים מפחיתים באופן ניכר את החשיפה לטענות בגין לשון הרע או הפרת זכויות מצדדים שלישיים. אם וככל שבכל זאת יהיו נתמודד, נשתדל ובעזרת השם ננצח. חזק ואמץ, מתן'

[1]  אִם בַּעַל שֵׂכֶל הוּא – השוה לריב"ש שהביאו הרב שטרנבוך, לקמן עמ' 21.

[2]  וראה עוד בספרו חזון עובדיה (ימים נוראים עמ' רכז') אשר יצא בחריפות רבה נגד הרוב שמאכילים טריפות בערב כיפור וכן בספרו יחוה דעת (חלק ג' סימן נ')  הביא  בשם גדולי הפוסקים (החיד"א ועוד): שספרדי שמיקל כדעת הרמ"א בהלכות שחיטה – חייב כפרה!

נ.ב כוונתי בזה להראות שספרדים שלא בודקים אחד-אחד (וגם לא כשיטת הרמ"א כל 5) עוברים על זה וחייבים כפרה (הערת האברך א.מ. שליט"א).

[3]  את הקונטרס נתן לקבל במייל refaelyhu@gmail.com.

[4] חלק משמעותי מהציבור: למעט שחיטת חבורה של 'קהילות פז' ששם מוציאים מתוך מאה (100) עגלים בריאים מובחרים רק בין שלושה עד חמשה (3-5) עגלים בלבד! (3-5%) ואף לא העשרים עד העשרים וחמשה אחוז (20-25%) שאמר הרב עובדיה

[5]  וכל אחד (1) צריך להיות אמיתי עם עצמו כי ה' חוקר ובוחן כליות ולב וכלפי שמים יודעים אם מקפידים על הלכות שחיטה או לא ולא משנה איזו כשרות ועל שם איזה 'רב' או כל בד"ץ… אלא כל מעשינו יהיו לשם שמים! (הערת האברך א.מ. שליט"א).

[6] יש הטוענים: "שהאומר: 'שחלק משמעותי מהציבור אוכל טרף!' – מוציא לעז על עם ישראל!" אך לאור הנאמר כאן, מי שטוען כך – מוציא לעז על דברי הרב עובדיה… ועיין לקמן באורך על 'הוצאת לעז' (האם יש איסור הוצאת לעז? עמ' 124).

[7] [במוצאי שבת בלוין מבית המדרש 'היזדים' כרב המקדים ובפניו של הרב עובדיה יוסף ומדובר לפני הרבה שנים! כשהרב עובדיה היה מגיב אם דיברו מה שלא הסכים ומדשתק רב ושמע – שמע מינה שהסכים!! לדוגמא ראה מה שתקף את ר' ש. א. בענין הנסיעה לאומן בראש השנה… – הערת האברך ר' א.מ. שליט"א]

[8]  צומת הגידים – מחלה שיש בעופות, ראה לקמן עדות ופסק הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל בענין צומת הגידים ובתשובתו הנפלאה לראש כסא רחמים ר' מאיר מאזוז, עמ' 20.

[9] רבנות, כדאי לזכור את עדותו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל בענין 'אחריותם' של הרה"ר… ובנשימה אחת פסק: 'שהם עתידין ליתן את הדין!' (ערב כיפור תשסב')

[10] הרב משה שטרנבוך, נולד בשנת תרפ"ו 1926, בשנת תשנ"ב 1992 החל לפרסם את שו"ת תשובות והנהגות.

[11]  'המשכיל בוחר – בטוח מכל נזק!' השוה לעיל לדברי הרמח"ל בהקדמה עמ' 10.

[12] (תשובות והנהגות חלק ה' יורה דעה סימן רמא').

[13] (תשובות והנהגות חלק א' יורה דעה סימן תכא').

[14] אין לו עבודה! – ראה עדות הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל איך 'משגיח' מתנהג כעם הארץ ממש! (עמ' 29 'האם אפשר לאכול באולמות אירועים?')

[15] הרב מאיר בְּרַנְדְסְדוֹרְפֶר זצ"ל ה'תרצ"ד – ה'תשס"ט כ' אייר, חיבר את שו"ת קנה בשם.

[16] (שו"ת קנה בשם סימן לז.)

[17]  סכיני ימינו דקות מאוד! – ראה עדות הרב עובדיה יוסף ז"ל עד כמה הן דקות, עמ' 13. וכן פסק הג"ר שלום כהן רוט (פוניבז') במענה לתשובת ראש כסא רחמים ר' מאיר מאזוז

[18]  הסכין זה דאוריתא! – ואפילו יצחק אבינו ע"ה ביקש מעשו בכורו שיחדד הסכין יפה ולא יאכילנו נבלה! ראה להלן מה דיננו לעומתו, עמ' 58.

[19]  עם הארץ! – ראה עדות הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל בענין משגיח עם הארץ, עמ' 29.

[20] (דברי סופרים הלכות טרפות סימן לט' סעיף א')

[21] (שולחן ערוך יורה דעה סימן יח' סעיף יז' בשם רבנו יונה).

[22]  ראש בד"ץ – ראה עדות הרב יצחק הכהן רבין, שפרסם זאת!

[23]  דין מבטל איסור – ראה להלן פסקו של הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בענין זה בפירות וירקות הטעונים בדיקה ממש ולא מדגמית וכדומה, עמ' שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..

[24] הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל מבית מדרש חזון יעקב בירושלים וראה בהמשך פסק הרה"ג הרב חיים קניבסקי זצוק"ל על החיוב להגעיל כלים… עמ' 55.

[25] וכדי למנוע טעות ח"ו מאלה הטועים לדייק ממשפט כזה שכאילו הבד"ץ בסדר ואינם מבינים שהבעיות לא מתחילות ונגמרות בחֶלב ודם, ראינו לנכון לשבץ כאן את עדותו של אביו, הרב עובדיה יוסף זצ"ל בענין כשרות הבשר בהכשר בד"ץ שלדבריו הסומך עליהם: 'אין לו שכל!'

הרב עובדיה יוסף זצ"ל – עדות חשובה בנוגע לכשרות הבשר

״מה ״בד״ץ?״ אני אמרתי ״על בד״ץ בשר?!״ יש הכשר של בד״ץ – ואני לא אוכל אותו בשום אופן! הם מתירים נגד דעתו של מרן!! אתה יודע על ״בשר״ אתה אמרת, אתה לא אמרת ״בצל״ אתה אמרת ״בשר״. (צוחקים…)

כי בשר – יש בו בעיות!! שהם פוסקים להקל – נגד מרן, הבד״ץ! לכן לא תחשוב; אם אתה קנית משחיטה שיש עליה הכשר של בד״ץ – זה הכל בסדר 100%, לא כך.

מפני שיש למשל; ״סרכא הניטלת בהגבהה״ יש לה דין מיוחד, מה זה ״סרכא הניטלת בהגבהה״? כשכותבים 'חָלק', 'חָלק' זה אם אין סרכא בכלל – חלק לגמרי.

אבל הרבה פעמים יש סרכא דקה מאוד, סרכא דקה מאוד שצריך ״ניטלת בהגבהה״ מכניס את האצבע או עיפרון למטה ממנה ותנתק אותה – תכף מתנתקת.

אבל צריך להשגיח! בתנאי שהיא כל כך קלה מאוד, סרכא דקה מאוד, שהאבר שהיא היתה סרוכה אליו לא מתנענע, תופסים את הסרכא – שאר האבר עומד, מכובד האבר עומד במקומו והיא סרכא דקה מאוד. לפעמים סרכא יותר עבה, אם מתנענע האבר בשעה שסילקת אותה – טרף זה טרף. זה דעתו של מרן.

אבל, בספר ״בית דוד״ זה ספר של שכנזים לא שלנו, יש ״בית דוד״ של רבי יוסף דוד הגאון מסלוניקי הוא פוסק כמו מרן, אבל יש ספר ״בית דוד״ הלכות שחיטה של רבני אשכנזים. והוא לא פוסק כמו מרן, הוא אומר: ״לא! מנהגנו להקל״. טוב מנהגו להקל. הוא יכול לחלוק על מרן?! מה הוא שיחלוק על מרן?!

זבחי צדק פסק: ״שמי שזז מדברי מרן בדבר הזה – הוא מאכיל טריפות לישראל!״ כך כתב זבחי צדק כך כתב רבי דוד חזן – הראשון לציון לפני 120 שנה, כותב בספר תורת זבח. יש לו ספר הלכות שחיטה: ״שמי שפוסק נגד מרן – זה מאכיל טריפות לישראל!״

אז האשכנזים הם אומרים: ״יש לנו בית דוד. הם יש להם בית דוד לא פוסקים כמו בית יוסף הם בית דוד.

אז ממילא תדעו לכם: כל שכתוב ״חָלק״ והוא לא חָלק של מרן – לא סומכים עליו כלל!! זה לא ״חָלק״. זה יכול להיות שהתנענע האבר – והם לא אכפת להם! התנענע האבר, התנענע, אבל זה נקרא שמו ״סרכא הנטלת בהגבהה – כמאן דליתא דמיא!!!״ והם כותבים על זה 'חָלק' לכן… וזה קשה מאוד לסמוך עליהם!

וזה רק אנשים שהם אין להם שכל! אין להם דעת! חושבים: ״בד״ץ – ירדו מן השמים!״ והם סומכים ״רק על הבד״ץ״…

יש מקומות שלא שולחים בכלל משגיח! הם סומכים בעצמם על ה'רבנות'… בשביל לקבל איזה כסף… וזה הכל, זה הכל… אתם לא יודעים מה שיש שמה!!״

[26] מעשה שטן – ראה דברי הח"ח זיע"א, עמ' 47.

[27] ואפילו בשוגג צריך להזהר וכל שכן בימים הנוראים שנפרעים ממנו תחילה! כמבואר במשנה ברורה.

[28] מומר – וראה להלן פסקו של הבית הלל: 'בירור הסוגיא: מומר לתאבון או מומר להכעיס? מה דיננו? – תגלית!' עמ' 58

[29] שלא לענות אמן על ש"ץ אוכל נו"ט – ראה להלן פסקו של הגר"ח קניבסקי זצוק"ל, עמ' 53.

[30]  להתפלל במנין בפני עצמו – ראה פסקיהם של הגר"ש דבילצקי זצוק"ל עמ' 57 והגר"ח קניבסקי זצוק"ל עמ' 53.

[31]  אנשים אוהבי שקר שעומדים לימינו – ראה קונטרסי הצהוב 'קובץ מלוקט בבעיות השעה בעניני כשרות' כמה עדויות מזעזעות על כך! (תקציר מהספר 'האיש במסכה') על ענין נורא כזה בדורנו!! ניתן לקבלו במייל refaelyhu@gmail.com.

[32]  צריך לדחותו מהאומנות; כדברי ר"ח מצאנז – עמ' 36, הפרדס – עמ' 25 ופסק הרה"ר יצחק יוסף ועוד…

[33]  ואף אחד (1) לא מדבר על מכשולים…! גם כאשר הרה"ר יצחק יוסף מספר על בד"ץ שמיבא לארץ טרף – אך אינו טורח לגלות באיזה בד"ץ מדובר – ומה הועילו חכמים בתקנתן? ומה התועלת בסיפור הזה? וכי יש אחד שיגעיל את כליו או יפסיק לקנות מאותו בד"ץ עלום שם?! – משאכ"כ וד"ל ודו"ק.

[34]   אנשים אלימים – ראה פסקו של הרה"ר יצחק יוסף (ילקוט, קיצור, הלכות שחיטה) אודות דינו של שוחט גברא אלמא ובקונטרסי הצהוב הוכחנו אחד לאחד במה דברים אמורים! ניתן לקבלו במייל refaelyhu@gmail.com.

[35]  "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" – ראה שגם הרב עובדיה יוסף זצ"ל השתמש בפסוק זה כדי להמחיש את חומרת ואסון מאכלות אסורות בדורנו! עמ' 119 ובתשובת האברך א.מ. שליט"א בדבר שחיטה תעשיתית, עמ' 134.

[36]  גם מקורות נדירים אלו מהאברך היקר ר' אביתר מלאכי שליט"א.

[37]  שכל הציבור יאכל נבלות וטרפות, ראה מגלה עמוקות, של"ה, מהרש"ל, ב"ח, חתם סופר, עדות הרה"ר יצחק יוסף ועוד…

[38]  מעשה שטן – השוה לדברי החתם סופר, עמ' 34.

 [39] הקדמה לספר דבר בעתו, עמ' ג, ד"ה והנה התבוננתי בנפשי.

[40]  תיקון לאכילת טְרֵפָה באונס – 27 תעניות:

כן מובא בספר הקדוש שומר אמונים.

והעירני האברך ר' אביתר מלאכי שליט"א מספר עיר מקלט סימן ע"ד שציין הבן איש חי לגבי תיקון אכילת טרף: תשעים ואחד (91) תעניות. ועובדה שמרן הבן איש חי בחר להזכיר את זה ולא ציין לדברי הרמ"ע מפאנו זיע"א (רק 27 תעניות) כי צריך להבהיר גודל העוון.

וזה לשון הספר עיר מקלט (סימן עד'):

'שלא לאכול טְרֵפָה, לאו דוקא טְרֵפָה מה שנטרף בַּשָּׂדֶה אלא דברה תורה בהוה וכל הדומה לו שאינו יכול לחיות שנה כמו טריפות השדה הוא בכלל טְרֵפָה זו ובכלל לאו זה בשר קדשים שיצא חוץ לעזרה וכן עובר שיצא חוץ למעי אמו נכלל בלשון זה בַּשָּׂדֶה כלומר שיצא חוץ למחיצה כמו שדה שאין לו מחיצה.

כתב מהר"ם ז"ל: שיש ע' מיני טריפות כנגד ע' שרים הטורפים ב"ד של ע' שנה, פרוש: של שבעים שינויים אחר שהיא בַּשָּׂדֶה טרפוהו החיצונים ונשמתו של אדם פנימית לא תהנה מדבר חיצוני ח"ו "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל) לכלבים עַזֵּי נֶפֶשׁ.

ותיקון האוכל טריפות או שאר מאכלות אסורות יצום מנין מאכ"ל – צ"א יום ואז יהיה לו מלאך מֵלִיץ יושר'.

[41]  שוחט שהאכיל נו"ט – ראה להלן עדות הב"ח בזמנו, עמ' 68.

[42]  גם חידושים נוראים אלו קיבלתים מהאברך א.מ. שליט"א

 [43] [וכמו שהאריך בזהר הקדוש פרשת שמיני]

[44] (על פי ספר דבר בעתו ועיין שם עוד).

[45] הסיפור המקורי מתואר יותר בהפחדה על החומרה! בספר מגילת סתרים לרבנו האדמו"ר מקאמרנא זיע"א בדפוס החדש עמ' לא-לב.

[46] לתשומת לבם של המקפידים לרכוש 'בד"ץ': גם הונאה! וגם גזל!!

[47]  רב שאומר: 'שחלק משמעותי מהציבור אוכל נבלות וטרפות!' – השוה לדברי הרה"ר עובדיה יוסף זצ"ל שמעיד ופוסק שאוכלים ומאכילים נו"ט, עמ' 15 ועמ' 119.

[48] וראה לעיל פסקו של הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל בדבר החיוב להגעיל כלים! עמ' 29.

[49]  אפיקורוס, ראה להלן בדין 'מומר להכעיס', מעמ' 58 ואילך.

[50]  אפיקורוס – ראה פסקו של הגר"ח קניבסקי זצוק"ל לעיל מעמ' 55 ואילך (שאלה 6).

[51]  ראה עדותו של הרב מרדכי גלאי על 'השחיטה הכי מפוארת בעולם!'

[52] ראה עדות הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל איך הבד"ץ פוסל והרבנות ישר חותמת: 'כשר!' 'בענין מתן זריקות לעופות ומה עושה הרבנות?' עמ' 20.

[53] לעיל עמ' 57.

[54] לעיל עמ' 53.

[55] רואים שגם בתקופת הב"ח היו שנים שהאכילו במשך שנים נו"ט, הרי שלצערינו הרב ההיסטוריה מלאה ממאכילי נו"ט ואפילו באיצטלא דרבנן ובתקופת גדולי ישראל האמיתיים! וכדלעיל (בעל המגלה עמוקות, הרש"ל ועוד…).

[56]  הטרפות לכלבים – ראה עוד דין שוחט המאכיל נו"ט, עמ' 49.

[57] עיין לעיל עדות הב"ח על ב"ד שלמעלה, עמ' 67.

[58] עיין לקמן עמ' 79 ותראה כמה הסימונים של ה-E.

[59] הפך טענת אותו האיש שפרסם דבריו ברבים וב"ה שהכחישו מחבר הספרים בדיקת המזון כהלכה שליט"א והוכיח שכל דבריו הם טעות גמורה מדאורייתא! ואכמ"ל.

[60]  חשוב לצין: שגם מעשה זה הובא בספר 'אשרי האיש'.

 [61] תְּרִיפְּסָאִים (באנגלית Thrips)) היא סדרה של חרקים קטנים מעוטרי כנפיים. חרקי התריפס ניזונים ממגוון רחב של צמחים ובעלי חיים על ידי ניקוב חריר בהם ושתיית התוכן.

מינים רבים של תריפס נחשבים מזיק חקלאי מפני שהם ניזונים מצומח בעל חשיבות מסחרית כמו בגידולים תירס, בצל, פלפל, תות-שדה, מלון, מלפפון, חציל, שעועית, עגבנייה ואחרים. מינים אחרים ניזונים מחרקים אחרים כגון אקריות ונחשבים מועילים. מינים נוספים ניזונים מאבקה או נבגי פטריות.                       גודלן בדרך כלל זעיר עם אורך של עד מילימטר אחד (1 מ"מ) ואינם מיטיבי עוּף, אם כי הם יכולים להינשא למרחקים גדולים על גבי משב רוח.

בתנאים נכונים הם יכולים להתפתח בקצב אקספוננציאלי ולצור מושבות גדולות היוצרות מטרד לבני אדם.

ברישומים מדעיים תועדו יותר מ-5,000 מינים שונים של תריפס.       מבין המינים המוכרים בישראל כמזיקים פעילים נמנים: תריפס קליפורני, תריפס קיקיון, תריפס הפרחים המערבי, תריפס סורי, תריפס הפיקוס ותריפס הטבק.

[62]  רב שאומר שהכל טרף חוץ מהשחיטה שלו – השוה לדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל, לעיל עמ' 15 ולהלן עמ' 119.

[63]  לא סומך על הבד"צים;

  1. ראה פסקו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל שכל מי שסומך על בד"ץ כאילו ירד מן השמים – אין לו שכל! כי הם מאכילים טריפות נגד מרן הבית יוסף זיע"א בסרכות, רח"ל! עמ' 30.
  2. וכן כשנשאל הגר"ח קניבסקי זצוק"ל: 'האם מכיר כשרות?' ולא ענה: בד"ץ… עמ' 55 (שאלה 4).

[64]  הרב עובדיה יוסף זצ"ל – ראה 'הרב עובדיה יוסף זצ"ל: שאר החברות שקר וכזב בענין 'חָלָק בית יוסף!'' עמ' 15.

[65]  משקרים על גדולי ישראל:

  1. יש קונטרס בהרחבה האם יש מציאות לרמות רבנים? נתן לקבלו בשליחת בקשה למייל refaelyhu@gmail.com.
  2. (ואכן כך העיד הרה"ר יצחק יוסף, שכך עשו לאביו בענין ברכת 'שהכל' על הבמבה).

[66] נתן לקבל קונטרסו זבחי צדק בענין 'חָלָק בית יוסף' בשליחת בקשה למייל refaelyhu@gmail.com.

[67]  הרה"ר שלמה עמאר: בכל החוגים מאכילים טרף! ראה עמ' 16.

והנה לפנינו עדויות מהבד"צים שמעידים על חלק משמעותי שמאכילים טרף (בית יוסף, בני ציון, יורה דעה, בד"ץ עדה החרדית ועוד) הרי שירא שמים – "שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם" (משלי כב ה).

[68]  פלא יועץ, ערך שוחט – עמ' 41, ערך טרף – עמ' 43.

[69]  ערך הליכה:

וז"ל: 'והת"ח לא ישמע לקול מלחשים האומרים שכן דרכם של ת"ח גדולי ישראל שיוצאים כפעם בפעם קרית חוצות, כגון; ביום הששי או בליל מוצאי שבת או באיזה יום מימי הקיץ לטיל, האנשים האלה שלוחי דיצר הרע הם וגירי דילה, אף אתה אמר אליהם: 'הנח להם לגדולי ישראל שהם ידעו את אשר עשו וכונתם רצויה לשמים ואין אתנו יודע אלא מה שאמרה תורה (יהושע א ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" וכתיב (איוב ז יט): "לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי" ואמרו ז"ל: 'שאפילו על זמן כדי בליעת הרוק שואלים דין וחשבון לעוה"ב! אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה. ואין לך טיול טוב מבית המדרש שהוא פרדס לצדיקים וגורם להם לטיל בג"ע. וישא קל וחמר מאדם שהוא טרוד בפועליו או בחשבונותיו שאינו חושש לכבוד הבריות ואינו הולך בין אנשים ולא לטיל, כל שכן אנחנו ש: 'הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה' (אבות ב טו) "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ" (איוב יא ט) לו יחיה גבר שנין אלפין לא יספיקו לו והזמן יקר הערך וכל רגע שיפסיד הוא פסידא גדולה דלא הדרא. וכבר כתבו חכמי המוסר: שזה דומה למי שאומרין לו: 'קח לך אוצר גדול של זהובים ומנה אותם וכל מה שתמנה – יהיה שלך!' שלא ינום ולא יישן לא ייעף ולא ייגע להיות מונה והולך בכל כחו, על אחת כמה וכמה להרויח חיי העוה"ב ולעשות נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ ועל זה נאמר (משלי ב ד): "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה. אָז תָּבִין יִרְאַת ה'":

[70]  ערך ספר:

וז"ל: 'והן בכלל שיאחז בקנית ספרים וגם מקנית ספר תורה אל ינח ידו, כי קנית הספרים הוא כלל גדול בתורה, אי לת"ח כבר אמרו: 'כשם שאין אמן בלא כלים, כך אין חכם בלא ספרים' והספרים הם לנו לעינים ובלעדם לא ירים איש את ידו להיות מורה הוראות ודן דינים ואי לשאר עמא, כל אדם חיב כשעורו לקנות ספרים הרבה מפרושי התורה וספרי מוסר השכל וספרי דינים להיודעים בלשון הקדש וללועזים בלעז וספרי תנ"ך ומשניות וזהר הקדוש וכדומה וראוי לרדוף אחריהם "כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים" (שמואל-א כו כ) ולא לחוש במעה, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אהבת השי"ת ולא תשג אלא על ידי אהבת התורה כמאמר רז"ל (קידושין ל:): 'בָּרָאתִי יֵצֶהָ"ע וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין' וקרא כתיב (דברים ל יב-יג) על התורה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא" ואמרו רז"ל (ערובין נה.): 'מכלל שֶׁאִם בַּשָּׁמַיִם הִיא אוֹ מֵעֵבֶר לַיָּם — אַתָּה צָרִיךְ לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ':

פסק דין מהשמים- לאישה החרדית עם פאה נכרית- חילול שבת בפרהסיה, יין נסך, שחיטה עם צער בע"ח -חיוב מחאה- מי לה' אלי!- האדמור מהאלמין

 

להורדה

פסק דין חלק א יום ו' מנחם אב תשפ פסק דין לאשה החרדית פסק דין חלק ב יום ו' מנחם אב תשפ פסק בית דין על יין נסך פסק דין יום ג' מנחם אב תשפ עם הוספות 2 הגם יין נסך נשתה 3 עמודים פסק דין יום ה' מנחם אב תשפ 2 פסק הלכה - הרצחת וגם ירשת 3 עמודים פסק דין מכתב מן השמים (מתורגם) על גודל ענין של תוכחה - אור לד' תמוז עם ארמית

יהודה גראס

אבדק"ק האָלמין

 

בעהמח"ס: קובץ ספרי ארץ ישראל כ"ו חלקים, שמירת המצוות כהלכתן ח"ן חל', קובץ ספרי כשרות ג"ן חל', קובץ ספרי שחיטה כ"ו חל' קובץ ספרי פאה ל"ג חל’, קובץ ספרי שמירת שבת ד"ח, קובץ ספרי מקוואות ח"ח, שמירת הברית י"ח, דברי תורה עה"ת ז"ח,
קובץ ספרי סת"ם כ"ב חל’, קובץ ספרי קדושת ביהכ"נ י"ז חל’, שכר ועונש ו"ח, שו"ת זבחו זבחי צדק ג"ח, אור הזוהר ה"ח, ועוד.

קהל עטרת ישעי' האלמין F רחוב נחל לכיש 24/8 F רמת בית שמש 02-995-1191

ב"ה, כ"ד סיון תש"פ לס' "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה" (במדבר טז, כח),
פה עיה"ק בית שמש תובב"א

פסק דין – פיקוח נפש –

חיוב מחאהמי לה' אלי!

בא וראה מה שכתוב בספר זוהר דעת [קב הישר באידיש ח"ג פרק קב, ובעוד המון ספרים]

מכתב נורא, שקיבל הצדיק הגאון הקדוש

רבי מרדכי באנעטא זי"ע

מן השמים בענין מחאה ותוכחה, על שאינו מוכיח ומוחה על פירצת הדור וזה לשון קדשו:

 

אגרת קודש מן השמים

[מובאת בהרבה ספרים קדושים]

פתקא מן שמיא לרבינו הנשר הגדול, אשר דבריו נשמעים בשמים, הרב הדומה למלאך ה' צבאות, הגאון הקדוש והטהור רבינו מרדכי בנעט זי"ע, האב"ד ור"מ אבד"ק ניקולשבורג והמדינה.

אגרת להגה״ק רבי מרדכי באנעטה זי״ע

העתק אגרת שבא אל הגאון הקדוש רבי מרדכי באנעטה זי״ע והוא כעין פתקא מן שמיא.

‏(נמצא בסוף ספר שו״ת פרשת מרדכי,‏ וז״ל שם):‏

ב״ה, העתק מאגרת ישן נושן שנמצא אצל הרב הצדיק מו״ה ליב ז״ל אב״ד דק״ק קארלעסבורג,‏ ואמר שנכתב בשנת תק״פ,‏ ואמר שנמצא בלייפניק בזמן ההוא.‏ למעלה נכתב בזה״ל:‏

מכתב מפלוני אלמוני להרב הגאון מו״ה מרדכי בנעט זצ״ל,‏

בלשון תרגום וז״ל:‏ אל נשיא ישראל אב״ד דק״ק ניקלשבורג והמדינה.‏

ה'‏ עמך גבור החיל חביבי וידידי, מרדכי היהודי, איש ימיני, מסטרא דקדושה,‏ הנה יצאתי לקראתך כי הקב׳׳ה ובני הישיבה של מעלה שלחו אותי לתת לך שלום ולהודיעך: "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, מהזמן שפסלת לך ארבעה טורים, נגד ד'‏ אותיות הוי״ה ב״ה – בכן תעלה ותתנשא ותתרומם לפני כל בני ישיבת השמים, וכולם שולחים לך שלום, על שאתה עוסק תדיר בתורה ובפוסקים הקודמים,‏ ובפרט ברי״ף והרא׳׳ש והרמב״ם ‏ומרדכ"י,‏ שאתה מחבר אותם זה בזה.‏

[ואף על גב, שכמה זמן שנפרדת מהם לעסוק ביגיעה רבה כמו לפני זה, מחמת חולשא, מכל מקום, כיון שהלב שלך חוזר ליראת ה' ולתורתו, מרוב הטובה ואהבת הקב"ה התחזק עליך, לכן שלח אותי אצלך לעורר נפש רוח נשמה שלך. הלא ידעת אם לא שמעת,‏ איך גברה פרצות בישראל ואבדה אמונה,‏ ואפיקורסות מתגברת בכל יומא ויומא,‏ אין עיר שאין בה מהכת שלהם, יש בהם בגלוי, והרבה מהם בסתר,‏ תיפח רוחם,‏ ומכחישים בתורה שבכתב ושבע״פ,‏ ומזלזלים,‏ בדברי חז״ל,‏ ועל ידי כן התורה מתמעטת בכל עידן ועידן זמן וזמן,‏ וכמעט נתקיים דברי שמואל הקדוש [שבת קלח, ושם בשם רב]: עתידה תורה שתשתכח מישראל,‏ והמון עם כולם שיכורים מחמדת העולם הבלי הבלים,‏ וזו גרם שהתפשטה טומאה הרבה בעולם, והעולם נפגם הרבה, והתחזק סטרא אחרא, הס"מ וחיילותיו,והשכינה הקדושה כביכול בגלות גדולה,והתורה חוגרת שק ומתפלשת בעפר, וצוחת: וי וי רגזה הארץ, תחת עבד כי ימלוך, ושפחה תירוש גבירתה (משלי ל),ואין מלאך מליץ אחד מני אלף, אלו מגיני הדור, להשיב חמת המלך, מלך מלכי המלכים הקב׳׳ה, לקנאות קנאת ה'‏ צבאות, ולנקום נקמת ה'‏, באותם רשעים, כמו שעשה פנחס הקנאי וכו', ועכשיו אין מי שמשגיח בגודל גלות השכינה, "חרב ויבש" [ע"פ ישעיהו יט ה, ועיין תיקוני זוהר תיקון מג], הרבה, על מעשה רע של הרשעים, ואין מי שמקנא קנאת השכינה הקדושה,‏ ובני עליה המה מועטים.‏ וגם הגדולים וחכמי הדור לא משגיחים רק לעצמם בלבד,‏ לזכות עצמם בלחוד,‏ אבל לא לזכות את הדור לעורר תשובה בעולם, כמו שעשו מרדכי ואסתר בזמן אחשוורוש, ועבודתם כעבודת עבד לאדונו, שלא יראו לשאר אחיהם לעשות עבודה כמו שצריך, משום שלא חושב לכבוד אדונו.‏ וזו ממש יראה תחתונה, שלא כמעשה הבן לפני אביו, שמוסר נפשו רוחו ונשמתו בשביל אביו, ומסתכל (ודואג) שגם מאחרים יהיה כבוד לאביו, בגלל אהבה של אביו, וכבר נאמר בתורה "ואהבת את ה'‏" וכו'.‏ וכמו שפירש משה אמיתי: על פסוק "מה ה'‏ שואל" וכו'.‏ וכבר צווחו חז״ל (אבות א, ג): אל תהיו כעבדים [המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס] וכו'.‏ ומה ששגור בפיהם התירוץ: אין בדור הזה מי שיכול להוכיח,‏ משום שאין מקבלים תוכחה, וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע.‏ אכן ההתנצלות הזו – אינו כלום  הוא,‏ כמאמר חז״ל [שבת דף נד – נה] אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי.‏ ואף חייב אדם למסור את נפשו בשביל אהבת הקב"ה והשכינה, ובשביל אהבת עם ישראל, כמו שעשו משה רבינו ע״ה ומרדכי ואסתר ושאר קדושים, שמסרו נפשם למיתה בשביל ישראל,‏ והחזירו את העולם בתשובה שלא ישרף העולם בשלהבי הדין הקשה חלילה, כמו שאמר רשב״י ז״ל.

ואתה בני חביבי, ראה נא הנה נתתיך נגיד על עמי, גדולי הדור סרים למשמעתך, כל מנהיגי ונגידי העם, מפחדים ממך, ויש לאל ידך לעשות כרצון לבך,‏ ואף על פי כן אתה יושב דומם, "כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות" [תהילים לח טו], ללחום מלחמות ה'‏ ולמלוך ביד חזקה, על אותם רשעים שמחריבים את העולם.‏ וממך יראו שאר חכמי הדור ויושבים ושותקים,‏ ובינתיים האמונה ןהדת ישראל הלוך וחסור בסיבתך,‏ ועל זה עמדו הרבה מקטרגים לעומתך, ועמדו עליך בדין לפני הקב"ה,‏ אלו מיימינים ואלו משמאילים [סנגורים וקטגורים],‏ וכמעט  (כמו) שנגזר הדין עליך, אם לא שבני הישיבה של הרקיע (של מעלה) לימדו עליך זכות, בפרט יעקב דחילו [ירא] (הוא רבינו יעקב בעל הטורים זצ״ל)‏ ויוסף תנאי (הוא מרן בעל הבית יוסף זצ״ל)‏ ועמדו בעזרתך, ואמרו להציל אותך,‏ אלו היית יודעת חלק אחד מיני אלף אלפי אלפים תוקף צער גלות השכינה כביכול, וחורבות עולמות העליונים – בודאי היית מוסר עצמך למיתה כאחד מקדושים הקדמונים.

ואף הקב״ה בזכות תורתך – אוהב אותך והציל אותך מהדין,‏ והסכימו בישיבה של מעלה,‏ והקב"ה וכל בני הישיבה שלחו אותי, להודיעך שאתה הוא בסוד הגלגול נשמת מרדכי היהודי, וכמה דהוא לא דחיל משום אדם וכמו שהוא לא פחד משום אדם אפילו מפני המן הרשע,‏ כך אתה אל תפחד משום אדם שבעולם.‏

והנה אתה מתפלל תדיר להדריכך בדרכי התשובה והעבודה, ושלחו אותי ללמדך להועיל את המעשה אשר תעשה,‏ וזה יהיה לך לזכות לדורי דורות ולעולמי עולמים.‏ וכה תעשה: "לך כנוס את כל היהודים" אלו חכמי הדור שרים ומלכים,‏ מי הם המלכים? הרבנים היושבים על מדין בכל מקום ומקום, וקציני ונגידי ומנהיגי הדור שאתה מכיר בהם שהם סרים ליראת ה', למקום אחד ליום המוגבל,‏ וכשיהיו כולם יחד, תזעק לפניהם זעקה גדולה ומרה, בבכיה רבה על גלות השכינה כביכול, אשר כמה שנים נפלה ואין לה מנחם לה, ועל גלות התורה, ועל ביטול הדת, ועל התגברות השקר ואבדת האמונה,‏ ולעורר לבבם לקנאות קנאות ה'‏ צבאות,‏ ואנכי אהיה עם פיך והורתיך מה שתדבר (נוסח אחר: ואנכי אהיה שם עם פיך להורתיך מה שתדבר].‏

וכאשר ישמעו (נוסח אחר: שמעו) דברים אלו מפיך],‏ כולם יודו וישבחון לך,‏ ואפילו אותם גדולי הדור שאתה תחשוב שלא יפנו לדבריך, כמו משה עבדי מפ״ב [מפרשבורג, החתם סופר] ומשה מהיר מבודון,‏ ["משה מהיר מבודון" באור ישראל כתב שהכוונה לרבי משה מינץ מאובן ישן, שהיה אב"ד אובן ישן היא אובודה, מחשובי רבני הונגריה בדורו, מחותנו של החת"ס] אדרבה הם יהיה לך לעזרה גדולה,‏ ואתה תתגדל ותתרומם בליבם,‏ ויעשו לך כבוד גדול,‏ וכולם מקטן ועד גדול, יתלבשו עוז וגבורה, ויקבלו עליהם עול מלכות שמים באמת,‏ לקיים מה שאומרים בכל יום ויום שתים ושלוש פעמים "ואהבת" וכו' ולמסור נפש רוח ונשמה ביראה ואהבה, כדי להחזיר עטרה ליושנה ולקיים הדת על תילה.‏ ומה טוב אם יהיה בכניסתכם מאה רבנים והוא סוד בתיקון העולמות העליונים כידוע.‏ וה׳ עליכם יראה, ויתן בלבבכם עצה, כי המשפט לאלהים הוא,‏ ויתן לכם חן וחסד בעיני המלך והשרים לסמוך ידכם, לכוף כאגמון ראש רשעים,‏ וביד חזקה תמלוכו עליהם,‏ ולהכניע את האפיקורסים ותראו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים מה שיעשה ה'‏ לכם כמו בימים הראשונים.‏

 

וכל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים.‏ ע״י תקנות גזרות וחרמות גדולות כמו שנעשה כבר בימים קדמונים בכת ש״ץ ימ׳׳ש.‏ ואח׳׳כ תלכו בשלום רב כל אחד למקומו, איש חרבו על ירכו לייסר עירו,‏ וכל ישראל ישמעו וייראו,‏ וכולם יענו ויאמרו: "נעשה ונשמע",‏ וישובו אל ה'‏ בכל לבבם ובלב נפשם ובכל מאודם.‏ ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק,‏ והחלש יאמר גבור אני, לעשות רצון קונו,‏ ותמלא הארץ דעה לדעת את ה',‏ ובהתעוררות של מעלה, בעולם התשובה, היא בינה והוא יובל,‏ ומשם ישפע שפע רבה בכל הספירות מלכות שמים מלכות כל העולמים,‏ ומשם יבנה ויכונן מלכות בית דוד, ויצמח פורקניה ויקרב משיחא,‏ וימלוך בציון במהרה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל,‏ יהיה ה'‏ אחד ושמו אחד,‏ ואתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום,‏ ה'‏ עוז לעמו יתן ה'‏ יברך את עמו בשלום.‏ עכ״ל האגרת.‏

 

הרי לפנינו גודל חובת התוכחה ותיקון פירצת הדור, והחיוב להחזיר העם בתשובה, ואין לפטור עצמו מתוכחה, כי לפניהם מי גלוי, ובפרט כשמדובר מאותם היהודים שנטמעו ומטמן בכל יום ובכל שעה ורגע, ונשבין לבין האומות, ולבין החרדים שעושים הכל כמו פריצי אומות העולם בלי ידיעתם, מי יהין לומר שלא יקבלו תוכחה, וגם החיוב למסור נפשו בשביל אהבת השם והשכינה ובשביל אהבת ישראל, שלא ישרף העולם באש של הדינים הקשים חלילה.

לכן יהודים יקרים, תדעו שאנחנו לקראת הגאולה, אנחנו כבר בסוף, תעשו את הדבר הנכון, ותלחמו בכל האמצעים שרק תוכלו, לבער את העבודה זרה של הפיאה מקרב עמינו, ובכך להשקיט את מידת הדין על עם ישראל, ומעל כל העולם כולו.

כמו כן תשמעו את כל הדרשות בקו הישכם אוהבים את ה' 074-796-2328 – ובקו שומרי החומות 072-33-72-978 ותעבירו לרבי שלכם לשמוע את הדרשות גם כן.

ה' הטוב יהיה בעזרנו, ובזכות התוכחה, נזכה תכף ומיד ממש לגאולה שלימה בב"א. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

 [בקובץ אור ישראל, וז"ל: והנה מענין לענין כדאי להזכיר כאן דבר לא שגרותי ואף נדיר – אגרת שהי׳ נמצא ברשותו של הגאון רבי יהודה ליב קארלבורג, ונדפס בתור הקדמה לס׳ שו״ת פרשת מרדכי מהגאון האמיתי מוה״ר מרדכי בנעט זצ״ל אב״ד דק״ק נ״ש (ניקלשבורג. נדפס בשנת תרמ״ט במ. סיגעט ע״י בעל נכדו הגאון הרב אברהם יצחק גליק אב״ד טאלטשווא, חתנו של הג״ר שפתי ישנים ט ישעי׳ בענט אב״ד קאלוב ומחוזות סאבאלטש. בץ הג״ר מ״ב. ומשם בס׳ ״מעשיות מצדיקי יסוד עולם מהרב אליעזר שענקל (תרס׳׳ג) עמו׳ 11. וגם בס׳ פאר מרדכי מהרב ראובן פרבר עמו׳ 130 (ע״ד קץ הגאולה ואחרית הימים: ״אגרת שבא אצל הגאון רבי מרדכי, ואינם יודעים ממי בא האגרת והוא כעין ״פיתקא מן שמי׳…״) נכתב בשנת תק׳׳פ, ואם כי לא מיחסים אותה להגאון רי״ל קארלבורג, העובדה שהי׳ המכתב ברשותו (הבלעדית) מורה דקרוב לודאי הי׳ לו איזה שייכות (או ידיעה) בה, ובפרט כידוע שהגרי׳׳ל הי׳ בשעתו מן הלוחמים הגדולים והאבירים נגד המתחדשים לקנאות קנאת ה׳, ולנקום נקמת ה׳ ״כמה דעביד פנחס״, לכן משום חביבותא דמילתא מעתיקים אותה כאן, אם כי לא חדש הוא, אמנם חידוש כן הוא דהא לא מפורסם, ולהרואים יונעם, ומגלגלים זכות על ידי זכאי ה״ה הגרי׳׳ל קארלבורג ז״ל. והפלא ופלא שפע הענינים מתורת הנסתר המובאים והמרומזין כאן, שמגלה לנו יד וכוחות הרב שהי׳ להם לגדולי חכמי אשכנז בתורת הח׳׳ן. [המכתב הזה מובא בספר קב הישר באידיש בחלק שישי פרק קב].

מכתב מאליהו הנביא מהשמים – אחרי שנפטר ראו במפרשים וַיָּבֹ֤א אֵלָיו֙ מִכְתָּ֔ב מֵאֵלִיָּ֥הוּ הַנָּבִ֖יא לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה' אֱלֹקֵי֙ דָּוִ֣יד אָבִ֔יךָ תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־הָלַ֙כְתָּ֙ בְּדַרְכֵי֙ יְהוֹשָׁפָ֣ט אָבִ֔יךָ וּבְדַרְכֵ֖י אָסָ֥א מֶלֶךְ־יְהוּדָֽה: (דברי הימים ב פרק כא פסוק יב). וַיָּבֹ֤א אֵלָיו֙ מִכְתָּ֔ב מֵאֵלִיָּ֥הוּברש"י שם לאחר שעלה לשמים, בא לו כתב זה של נבואה זו, עכ"ל.

 ……………………………………………………………………………………………………………………………….

ספר

פסקי דין בבית דין של מעלה

חלק א'

פרק א'

מה שמצפה לרבנים המכשירים בבית דין של מעלה

על צער בעלי חיים ששחטו אותם עם סכין פגום

 מתורגם מאידיש מהמאמר בעיתון אלגעמיינר דזשורנאל,
על ידי כ"ק האדמו"ר מהאלמין שליט"א

 

געוואלד, אוכלים טריפות ואומרים שזה כשר!!

מאת: שמעון אריה שוורץ מלוס אנג'לס

המודעה הזאת נכתבה לפני כ – 40 שנה בארצות הברית, אחרי הרבה מודעות שהאדמו"ר מהאלמין כתב על השחיטה, ואז בא היהודי הזה וכתב את המאמר הזה.

סיפור נורא מבית דין של מעלה לאחד שהאכיל שנים רבות טריפה, ואיך שדנו אותו בבית דין של מעלה, ומה שעשו איתו מלאכי חבלה.

געוואלד, אוכלים טרף כמו שזה כשר, ראש בית דין, בעולם האמת. כתבה, אם אתה רוצה, אז זה לא חלום.

מת פתאום רבי פייבל, (פייביש) ראש בית דין עם (קלויסטר) קלסטר פנים יפה, זקן בצבע חום מבריק, גבוה, היה לו כובע שחור כמו 'סמט'. זה קרה בבוקר כשהלך לאכול ארוחת בוקר.

ר' פייבל, מילא את הפה מלא קיכל עם בצל מטוגן. (הוא מאוד אהב בצל מטוגן).

התקף הלב שלו הגיע, לפני שהרבנית הלכה לשכנים שיביאו רופא, ראש הבית דין, כבר שכב על המיטה עם הבגדים שלו, הכובע 'סמט' בצד, וחתיכות בצל מטוגן בין השפתיים הכחולות שלו, מת…

חדשות מהפטירה שלו עשו כנפיים בכל העיר, בלילה באו כל הרבנים הגאונים לבית המדרש של הנפטר, בכדי להספיד את האבדה הגדולה שהלכה ואיננה.

אלו הרבנים שבאו כעת, הם אותם רבנים, שכאשר היה בחיים, דיברו עליו סרה, וכל דבר לא טוב שאפשר לדבר עליו. כעת, באו, עומדים עם ראש כפוף, ופנים עצובות, בוכים על הנפטר.

הם מוכנים להראות בדרשות שהפטירה שווה לפחות כמו חורבן בית המקדש, ושכל כלל ישראל אשמים על הפטירה שלו בגלל העוונות שלהם.

כולנו נשארנו יתומים מהאבדה. למעלה למעלה היה הארון, שהיה עשוי מחתיכות עצים במקום מסמרים. שמיכה שחורה קצרה כיסתה את הארון. בצד אחד של השמיכה תפרו מגן דוד בכדי שידעו איפה הראש של הנפטר.

כמה פעמים מישהו אמר בקול גדול, מי שלא היה במקווה, שלא יגע בארון! אחד אחרי השני הרבנים המספידים הלכו לעמוד על יד הנפטר עם ניגון של 'איכה', והתחילו להגיד את כל המעלות והמידות הטובות של הנפטר.

כעת הייתה הזדמנות טובה לכל הרבנים להגיד את כל ההספדים שלמדו כל השנים, איך להספיד נפטרים. זה כבר בבטן שלהם שנים, ואף אחד לא רצה לוותר על ההספד שידע. בא אחד ואמר, כמו שאמרו כל המספידים, שהמעלה הכי גדולה של הנפטר זה התורה שלו. שהוא למד לבד, וגם עם אנשים אחרים. בשיעור שלו היה כזה אור גדול, עם פלפול וחריפות, מאיר כמו שמש, ממש בקיאות כמו אחד הגאונים. ואחר-כך המשיכו המספידים, איזה צדקות וענווה הייתה לו בדיוק כמו צדיקי הדור מאירופה (יורופ). צדיק נתפס בעוון הדור!

כך בכו הרבנים – חבל על דעבדין ולא משתכחין. שהוא יהיה מליץ יושר לכלל ישראל. ובלע המוות לנצח.

ההספדים לקחו הרבה זמן, והנפטר לא היה לו כוח לעצור אותם, אבל חשב, מתי הם יפסיקו כבר לדבר, עם הדמעות היבשות ברוח. סוף כל סוף הנפטר שומע את המכות החזקות של רגבי האדמה שנופלות על הארון. ההה סוף כל סוף סתימת הגולל, אומר המת ונאנח ברווחה. אבל תוך כדי דיבור, הוא שומע פתאום שבאה מכה חזקה על הארון, וצעקה גדולה. המלאך דומה הגיע, ושואל אותו מה שמך? פה ענה פייביש בן יאקיש. פייביש בן יאקיש הבית דין של מעלה קורא לך.

מישהוא, איזה צורה, מתחיל לצחוק, בצחוק מאוד חזק וחותך, שזה גרם שכל הדם שלו והגידים יקפאו, ר' פייביש פתאום מרגיש שלוקחים אותו באוויר במהירות גדולה מאוד, שהראש שלו התחיל להסתחרר מאוד, ופתאום הוא נהיה לבן לגמרי, ומול העיניים שלו בא משהו לבן-כמו אור הגנוז- ואז הוא רואה את עצמו בהיכל גדול כמו בית דין של מעלה. סביב שולחן גדול מאוד ועגול, מכוסה עם מפה יפה, יושבים הרבה זקנים, גדולי ישראל עם פנים מאוד עדינות ומבהיקות, ומסתכלים עליו בריכוז חזק, עם עיניים מאוד תקיפות, ועל יד הרבנים עמדו הרבה מלאכים טובים ורעים באויר היו תלויים המילים "עולם האמת".

ר' פייביש היה מאוד מבוהל ומפוחד והלך קרוב לשולחן, פתאום ראה את הרבי שלו-ונשם לרווחה. אבל תיכף ומיד, מישהוא הביא את ספר הזיכרון שלו, שיקראו משם את ההסטוריה של החיים שלו-של ראש הבית דין, הנפטר.

עבר עליו פחד ורעדה, בכל הגוף, כעלה נידף, פחד ר' פייביש. ומלאך הקטגור אמר את כל העבירות של ר' פייביש מחטאת הנעורים שהוא כבר מזמן שכח מזה, את כל העבירות שלו. הפנים שלו התחילו לבעור מבושה. והוא חיפש איך יכולים לכבות את זה. כשהמלאך סיים את ההקדמה של החיים שלו, התחילו לדפדף בספר העבה, והתחילו לעבור על ההיסטוריה של הרבנות שלו בארצות הברית. לפי הרקורד שלו, הוא היה 'הרב המכשיר', ו'מתיר איסורים'.

בעסק גדול מאוד, העיקר שהוא התעסק זה היה עם כשרות של בתי שחיטה וחנויות אטליזים, תחת ההשגחה שלו, ובכל מקום שנתן השגחה, נכנסה ברכה. בבתי השחיטה קרו דברים גדולים, ידוע ש-כי משמש בד' לשונות, קיא באידיש זה פרה, לבהמה אחת היו 4 'לשונות' היו 4 לשונות על כל בהמה, לבהמה הזאת היו 4 לשונות, וגם 5 כבדים, (לקחו מבשר טרף שחיטה של גוים, ושמו את הפלומבה על זה)

מה יודע השור הטיפש- אומרים לתת 4 לשונות ו-5 כבדים (הרב הטיפש נותן),

ובכלל, באופן כללי, כל בתי השחיטה וכל האטליזים, היתה להם הנאה ממנו. והשוחטים שלו, אנשים טובים, ידעו מה שרוצים מהם. העיקר ששמו את היד שלהם לבדוק את הבהמה בדיקת פנים, וקרעו את כל הסירכות, ואמרו שהבהמה גלאט כשר. ובדרך כלל היו 70-80-90 בהמות כשרות. ואם היה נחוץ גלאט אז הכל היה גלאט.

אם השוחט היה בטלן ולא יכול להוציא 70-90 כשר, אז ר' פייביש למחרת בבוקר, שלח אותו והחליף אותו עם מישהו אחר. מועמדים לא היו חסרים לו אף פעם. והמועמדים הכי טובים, השוחטים שהיו באירופה "כלי קודש" כמו חזנים, משמשים, מלמדים ואנשים שעזרו למלמדים עם הילדים הקטנים, שמשים של בתי כנסת ועוד.

האנשים האלו באו מהשואה-מהמחנות. לא היה להם אפילו מעט כסף ועוד יותר, לא היה להם אפילו מעט יראת שמים.

ובתור פרנציפ, בשביל כמה דולרים, מצאו בקלות שוחט עם הארץ קל שבקלים, ועל רגל אחת למד את האומנות של השחיטה, איך ששוחטים את הבהמות, ולחתוך צווארים של שוורים. יותר הם לא הצתרכו ולא ידעו, וכך נהיו מוכשרים, והיו מוכנים תיכף ומיד לעשות כל מה שהראש של בית השחיטה, והאטליזים רוצים.

הרבה פעמים קורה, גם כן שהמוכרים בבתי השחיטה לבדם, היה להם חותמות של כשרות, ועזרו לשים חותמות על טריפות – כשר. והעובד של השוחטים היה צריך לשים חותמות על הבהמות, על הלשונות ועל הכבדים.

המלאך המקטרג סיים לקרוא בספר הזה את הרקורד שלו הגדול ושואל את ר' פייביש, "מה אתה יכול לענות על זה?" "הכל פנטזיות כלום לא נכון, הכל המציאו השונאים שלו אלו שמקנאים בו" עונה הראש בית דין פייביש, לבית דין, בחוצפה.

"אם כן"- ראש בית דין של מעלה נתן צעקה – "יבואו כל העדויות עליו!" בתוך זה לקח ראש בית דין ופתח חוט של וילון גדול-אולי 200 מטר, ופייביש רואה פתאום משהו איום ונורא.

מרחוק ר' פייביש רואה אלפי בהמות עם צווארים שחוטים שרצים בטירוף, בחוזקה עם דם חם וטרי נוטף מהם כאילו שנשחטו כעת. העיניים האדומות של הבהמות היו כמו אש, בוערות מכעס. כל המחזות האלה, רצו ישר לראש בית דין, ר' פייביש. ר' פייביש עומד מכושף וקפוא כמו אבן, ופתאום הוא עוקר מהמקום שלו, ורץ מהר לשולחן של הבית דין וצועק "רבי, רבי, הצילו!!" אתה מודה פייביש בכל החטאים שלך? זה שאל אותו הרבי שלו – "כן רבי, רק הסר ממני את המוות הזה!! "עונה ר' פייביש.

הזקן הראש בית דין, שם את היד שלו באוויר, ופתאום ר' פייביש לא ראה כלום, הכל נעלם.

"ועכשיו תלמיד שלי, ספר לי איך נהיתה חוטא ומחטיא את הרבים" – אמר לו הראש ישיבה – "בעצם, מורי ורבי, אינני אשם, פגעי הזמן הביאו אותי לזה" ענה ר' פייביש, והמשיך, "תורה לבד, באמריקה אין פרנסה, אי אפשר עם תורה לבד. בכל מדינה יש רק כמה מקומות לרבנים שהם, ת"ח, בלי לדעת אנגלית, והמון עם רוצים דבר ראשון, רב עם הארץ שיודע לדבר טוב אנגלית ובן תורה. אבל דבר אחד האידישקייט של הקיבה, זה כן עובד. הם "משתגעים" עם הנאה כזאת כל כך גדולה, עם כל מיני בשרים., אם יש על זה הכשר, אפילו שזה בלוף, אבל אם יש על זה הכשר, הם אוכלים את זה".

"בגלל זה, כשר – פרודוקציה, זה ביזנס של מיליונים. והרבנים המכשירים מלקקים מזה שומן – מרוויחים מזה בגדול. אפילו שזה עצם לא כשרה…"

"אתה פושע עוכר ישראל," צעק הזקן," בשביל פרנסה ומותרות אתה היית מאכיל נבלות וטריפות, לעולם מלא, אפילו לבני ישיבה. והפכת אלפי בתים של יהודים, לבתים של נבלות וטריפות וטומאה, בהמות טמאות שמטמטמות את הלב והמוח"… "גיהנום כלה ואתה לא כלה!"

"אבל רבי יקר, למה אתה זורק את כל האשמה עלי? איפה הם השוחטים שלי? הם הרי עשו טריפות מתחת ידיהם, והבית דין שלי?

מי הם השוחטים שלך? שלא ידעו מה זה סירכא כסידרן, תרתי לרעותא, מורנא נוקבת מחיים.

ואפילו לא יכלו להעמיד את הסכין כמו שצריך. והרבה פעמים השוחטים, אפילו לא ידעו את 5 הלכות שחיטה.

בית דין: "אתה בכוונה לקחת את השוחטים האלה, ברמה הכי ירודה שאינם יודעים לשאול, כדי שלא ידעו בשחיטה בין ימינם לשמאלם. הבית דין שלך, הוא בית דין חצוף של קלים ולצים. אתה שילמת להם כסף כדי שיהיו "ילדים טובים".

  • כן, רבי אבל "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?"
  • בית דין: "בוודאי הם יקבלו את העונש שלהם שהכשילו את הרבים. אבל כעת אנחנו אוחזים איתך."

עכשיו אלפי שוורים, בכעס גדול, צעקו ורצו להיכנס בכל הכוח להיכל של בית דין של מעלה, בכדי לדרוס את ר' פייביש. פתאום הוא התחיל לרעוד… ולצעוק "עוד טענה אחת מורי ורבי, יש לי , אני למדתי אצלך שהרוב כשרות "אני לא צריך לקבל עונש לכל הכשרות שהיה תחת ההשגחה שלי…"

"אתה ליצן" – צעק הראש ישיבה – האם אתה לא יודע שהשתנה הטבע מזמן הגמרא, והיום אין כבר רוב "בהמות כשרות". ובוודאי לא יכולים להגיד, ואי אפשר להגיד את הכלל הזה אם הבהמה לא נשחטה כראוי, הבהמה נשארת בחזקת איסור… בהמה בחזקת איסור עומדת עד שנשחטה.

שקט גדול היה בהיכל בית דין, אחרי שהבית דין דיבר אחד עם השני, הוציאו פסק דין:

"פייביש בן יאקיש, העונש שלך שהיית מאכיל טריפות, זה שאתה צריך להתגלגל בכלב. חטא הרבים ילוו אותך לעולם ועד, ולא ניתן לך לעשות תשובה. ובאופן זה לא יהיה לך תקומה לעולמי עולמים".

המלאכי חבלה התחילו לצחוק בקול גדול ופתאום חטפו את ר' פייביש, והוא נעלם לאיזה מקום.

ספר

פסקי דין בבית דין של מעלה

פרק ב'

מה שמצפה לרבנים המכשירים בבית דין של מעלה

 

מה יהיה עם הרבנים האלה אחרי מאה ועשרים שנה

החיים על מיטת המת – ש. ארזי סיפור

השחר זה עתה עלה. ברחוב מתהלך הצדיק רבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, בלויית הגבאי בכיוון היציאה מהעיר.

תושבי ניקלשבורג עדיין נמים את שנתם, לאחר הערב השמח בה זכו להכתיר את הקדוש ר' שמעלקא כרב העיר. קבלת הפנים המרוממת, התורה העמוקה והברכות הרבות שהצדיק בירך את כל אחד – הגבי' אותם מעלה מעלה, כל אחד עלה על יצועו בדברי שבח לרבון העולמים, ששלח להם רב יקר כזה שיאיר להם את הדרך וידריך אותם בדרך התורה.

בניקלשבורג הי' המנהג שהרב החדש הנתקבל יושב בביתו עד שבת קודש ובשבת קודם תפילת מוסף באים כל אנשי הקהלה והוא עמהם, ואומר דרשה קודם מוסף, ואח"כ מתפללים מוסף והולכים לביתו לקידוש, וכאשר בא ביום ה' באו הלומדים דשם שיתן להם מראה מקומות באיזה מקום ידרוש, שיעיינו מקודם אמר להם תנו לי גמרא ויתנו לו, ובירר איזה ענין ואמר להם שבכאן ידרוש ועשה סימן באיזה דף (פאַר קנייטשט אין איין אָרט), והיו סבורים שבוודאי יראה לעשות שמה איזה חילוק עמוק, אך הוא לא פתח הגמרא עד יום השבת, וביום שבת היו הלומדים דשם מכינים עצמם בקושיות ובשאלות עצומות במקום הזה והוא צוה להביא הגמרא ושאל להם באיזה ענין אמרתי לכם שאדרוש והראו לו הגמרא שציין הדף ולקח הגמרא על הבימה והתחיל ללמוד גמ' עם פירש"י והקשה קושיא גדולה והראה איך שרש"י מתרץ זאת, ואח"כ עוד ועוד עד שסיים הדף גמ' והי' מתורץ כל הקושיות הלומדים והמפרשים, וכל מה שאפשר לדבר בענין זה והכל רמז ברש"י ושמחו כל הלומדים מאוד, ואח"כ באו לביתו, ותיכף בבואו לבהכ"נ אמר שרואה שתי וערב בבהכנ"ס ובדקו ולא מצאו כלום רק היה מנורה אחת כסף טהור שהיתה שוה הון רב והיה הצ' היראים אומרים בודאי נמצא במנורה איזה דבר והצד השני אמרו לא והוכרחו להשליש דמי התיקון מה שיוצרך על המנורה לעשותה מחדש וכתתו המנורה ומצאו בה שתי וערב, וביום א' כשהיה קהל גדול אצלו ראה דרך החלון שאשה אחת מולכת אווזים שחוטים, אמר קראו אותה אלי, ויקראו אותה, וישאלה מי שחט אלו האווזות, ותענה שוחט העיר, ושאל אותה: מה שמו, ואמרה: לא ידעתי, והיה שם קבוצת שוחטים, ושאל אותם האם אתם שחטתם האווזות ויאמרו לא, ויצוה לקרוא כל השו"ב מהעיר ובאו כולם ואמרו שלא שחטו היום האווזות לאשה זאת, ויאמר לה: את מרשעת תני הודאה, מי שחט האווזות, והתחילה לבכות ותאמר בבכיה מה אכחד אנכי בעצמי שחטתיו, וזה יותר מכ' שנים שאני שוחטת האווזות בעצמי, ותאמר להרב תנו לי תשובה, מה אפשר לך את מרשעת ליתן לך תשובה, כי זה כ' שנה שהאכלת כל העיר בשר טריפה, ויאמר לה: זה תשובתך לכי לבתך ועשי עצמך חולה נופלת במטה לערך שמונה ימים אחר כך תעשי עצמך מתה שיבואו החברא קדישא ויטהרו אותך כדין תורה ויניחו אותך בארון ויחפרו קבר ויהיה מוכן, וכאשר יביאו אותך אל בית העלמין יקראו לי ואבוא בעצמי, ותחרד מאוד שחשבה שיקברו אותה בחיים ואמר לה דעי שלא יקברו אותך, וכן הי' ועשתה עצמה חולה, ואח"כ עשתה עצמה מתה, ובאו הח"ק ויטהרו אותה, והניחוה בארון, וקראו לפני מת מצוה כמנהג, וכאשר באו לבית עלמין, וחפרו הקבר קראו לרב ונסע אל הבית עלמין, ומסתמא היה כל העיר דשם לראות מה המעשה אשר יעשה, וכאשר בא לשם צווה להניח אותה על הארץ לפני הקבר והוא עמד עצמו והרכין ראשו (כלפי מטה על המטה שלו) ערך חצי שעה, ואח"כ התחילו לעוף אווזות באויר עד שנחשך מאור היום מהריבוי האווזות ובאו כולם ויקראו אותה בחרטומיהן (כלומר ניקרו את מקוריהן בגופתה) עד שלא נשאר שום דבר מה לקבור (כלומר שהאווזות ניקרו/אכלואת כל גופתה), ונתקיים מה שאמר הרב שלא יקברו אותה.

איך אפשר לתאר את ההלם והבלבול ששרר אצל הקהל בראותם את המראה הזה: לא הי' צורך בדרשות ולא הי' חסר דברי תוכחה, בכדי לשבור את לבם של כולם לרסיסים… נהרות של דמעות מילאו את הבית עולם ואנשים נשארו על מקומם שעות ארוכות. ראו בחוש, שכל פעולה לא טובה מביא עונש בעקבותיה, ומכאן למדים ש"מרובה מדה טובה" – כמה שכר יינתן לאלה שעושים טובות ומקיימים תורה ומצוות שצוונו ריבון כל העולמים. (מספר כתבי הר"ר ישעי' שו"ב, אור ישראל, כדת של תורה).

ולכאורה למה באו האווזים ואכלו אותה?

ואפשר לתרץ כמבואר בשו"ע יו"ד (סימן כ"ה), שאסור להתעסק בקבורתם של מאכילי טריפות, אז האווזות עשו את כל העבודה.

תתארו לכם "הצדיק" הגדול "המקובל" יתגלגל בכלב, ואסור ללכת ללוותו לקבורה!!!

ל"צדיקים" האלה אתם שומעים?

זאת אומרת זכינו לרע-בנים – כלבים שהולכים על שתיים.

    

כל מי שבידו למחות נתפס באותו עוון!

אברך יקר! בוודאי הנך רואה את מידת הדין המתוחה וקריאות ההצלה של המשפחות האומללות, אנא, עצור לרגע וחשוב: אין בית בלי צרות, אין משפחה שלא מרגישה חרון אף, וכולם תמהים, "יש כל כך הרבה צדקה וחסד…. מה כבר נשאר לתקן?! על מה יש חרון אף כזה? הרי לא חשוד הקב"ה לעשות דין בלא צדק! מהו, אם כן, החטא החמור שפורץ את סכר הצדקה, התורה והחסד, באיזה חטא נגועים כל גווני הציבור החרדי – וכולם שותקים, ולא מוחים ולא מתקנים ולא נלחמים להסיר את מלאך המוות ממחננו "?

ידוע שפגימה הוא אותיות מגיפה, והמצב רק הולך ומחריף. גדולי ישראל מזהירים כי שחיטת ואכילת הטריפות מגבירה חרון אף ומחדירה מחלות נוראות ה"י בקרב הציבור. גם הפירות הנושרים הם מסיבה זו. הקב"ה דוחק בנו ודורש מהפכה בקדושת המחנה, ואנו מתעלמים! וכל מי שלא מוחה נתפס! עד מתי נחריש? כבר עלה המוות בחלוננו רחמנא ליצלן.

בכל המצוות אנו מהדרים חוץ מדבר אחד – כשרות, למרות שהם איסורי תורה חמורים שבעטיים חרב מקדשינו וגלינו מארצנו. כאן, משום מה, לא מחפשים את הלכתחילה. בחיזוק הכשרות לא שואפים להיות מהדרין שבמהדרין. על זה השטן מקטרג בשעת הדין: "מה שקל ונוח לך אתה עושה, ומה שקצת קשה לך (מפריע לתאוות שלך) אתה לא עושה"…

מי אמר? דע לך, שאין לסמוך אפילו על הבד"ץ, ואין בשר בהמה כשרה בעולם כולו! (הגרמי"ל לנדא)

בשכונות הפנימיות בריכוזים החרדיים כל התושבים חרדים! אם כן כיצד יתכן הדבר שמאכילים טריפות וחלב לכל בני ישראל ואין מוחה!

אין עבירה שמביאה חרון אף כמו שחיטת ואכילת טריפות וחלב ועדיין בנושא זה ישנה אטימות ושתיקה… וכולם נתפסים…

גם החילונים כבר כותבים שנכסים טונות של בשר מוברח מהערבים!

אברך יקר! הגיע הזמן לסלק את מלאך המוות הרוחני והגשמי ממחננו!, די לשחיטת ואכילת הטריפות שמטנפת את כל התורה והמצוות הנעשים על ידי האדם, ואין הקב"ה חפץ במצוות ההן, אלא רק במצוות הנעשות בקדושה (כמבואר באור החיים הקדוש ויקרא, יח עה"פ כמעשה ארץ מצרים וגו').

אלא מה, בוודאי אתה מצטדק, ואומר: "זה לא נוגע לי, אני סומך על הכשרות של הבד"ץ, לכתחילה שבלכתחילה. אצלי בבית לא נכנסים שבועונים, מחשבים, סרטים, עיתונים ואינטרנט."

על זה חייבים להשיב תשובה כואבת: יש מכשולות גדולות בכשרות שממש מאכילים טריפות וחלב לא שוחטים ולא בודקים כראוי.

הגיע הזמן שאתה תיקח את הנושא לידיך! גם עליך כוונו חכמים באמרם: 'כל מי שבידו למחות נתפס באותו עוון' . ח"ו, כי בנושא זה של הנהגת הבית בכשרות כל אב וכל בעל יכול למחות וחייב למחות! ואם אינו פוקד ובודק את ביתו שהכל בכשרות ובקדושה נקרא חוטא ומחטא ולא ינקה, רחמנא ליצלן!

כל אברך חייב ללמוד את ההלכות הבסיסיות מספר מוסמך כדי שיקיים חובתו למנוע מבני ביתו אכילת טריפות וחלב אנא, קנה לאשתך ולילדך רק עוף משחיטה קטנה וכשרה ואל תתפתה למוכרים בחנויות שאומרים שהכל כשר עשה מהפך למענך ולמען ילדיך, למען בריאות משפחתך, למען עתידך ועתיד עם ישראל כולו!

 

עין רואה ואוזן שומעת –

המשך דין תורה בבית דין של מעלה לאלו שמפיצים תורה ואידישקייט, ועושים הכנסות אורחים ומאכילים מאכלות אסורות

הרבי הגדול:כלל לא חשבתי על זה, כי לא היה לי זמן, כי הייתי עסוק בספרים שלי, ולהפיץ ספרי רבותינו הקדושים זי"ע.

בית דין: הלא בכל הדרשות, דרשת- שכל אחדיעשה זיכוי רבים ויפיץ את ספריך וזה עיקרהטפות המוסר לקהילתך, – זאת אומרת, שעל הענייניים שקשורים אליך ידעת היטב מה לעשות, ועל הפצת דברי הזוהר הקדוש לא חשבת כלום, וּמַעֲשֶׂה בְּקַלְמָן שֶׁהָלַךְ לַשִּׁיעוּרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְנִיסָה לִהְיוֹת יְהוּדִי טוֹב, אַךְ גַּם אָהַב אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאָמַר לְעַצְמוֹ חֲצִי חֲצִי, וְכָךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁיִּטְעַן בבי"ד שֶׁל מַעְלָה, [ראה לעיל בדף כג]…

הרבי הגדול: אני מודה ומתוודה, עשיתי טעות בחיים, ואבקש תסלחו לי!

בית דין: עכשיו אתה נזכר? עכשיו כבר מדי מאוחר, אין כאן לא מחילה ולא סליחה ולא כפרה, אבל יש כאן קבלת שכר ועונש!

בית דין: למה האכלת בשר טרף כל שבוע לכל התלמידים שלך?

הרבי הגדול: הכל היה עם הכשר הכי מהודר!

בית דין: הלא שמעת שכל הבשר טרף, ולמה לא נתת דברים אחרים ולא בשר, אם התלמידים שלך לא היו אוכלים בשר בהמה היו לומדים זוהר הקדוש ומחפשים את האמת!

הרבי הגדול: אני נתתי צדקה לאברכים לכבוד שב"ק, ומאשימים אותי על זה, זה נקרא עולם האמת?

בית דין: האמת לא נתת לכבוד שב"ק, נתת להגדיל הכבוד שלך. ב. תגיד לנו אם היית נותן לאכול בשר חזיר גם היית טוען שנתת צדקה?

ועוד, הלא היה לך מאות ספרים על הכשרות שקיבלת מהאדמו"ר מהאלמין, והוא מגלה ומוסר נפשו לגלות את האמת, וכמה מהאנשים שלך לא אוכלים רק משחיטה קטנה, ואתה גם לא אכלת בשר [ראה עלוני אור הזוהר # 867-1198 קובץ ספרים בעניני כשרות, נפש ישעיה על מאכלות אסורות, שחיטת ואכילת בשר הלכה למעשה שיש לך בבית שקיבלת מהאדמו"ר מהאלמין] ואיפה אתה היית?

הרבי הגדול: לא חשבתי על זה!

בית דין: לא מקובל בבית דין, היה עליך לבדוק ולחקור לפני שאתה מאכיל נבילות וטריפות לאנשים, אתה נושא באחריות על כל תלמידך שיצאו לתרבות רעה, על ידי שאכלו מאכלות אסורות, ותשלם ביוקר על זה! ועכשיו אתה הולך להיות מגולגל בכלב!

הרבי הגדול: אוי ווי!!! – איפה כתוב שעל מאכלות אסורות מתגלגלים בכלב?

בית דין: ביו"ד (סימן כ"ה), ובספר "ברית מטה משה" על הגדה של פסח [נדפס לפני 450 שנה] בדף האחרון וזל"ק: ועכשיו שאיתרע חזקתם ראינו למפרע שדבר זה החריב את ביתינו אשר עדיין לא נבנה בימינו, והשכינה בגלות עדיין בעונינו, וכאשר נמצא כמה קלקולים אשר אין להעלות על הספר כי קצר היריעה מלהשתרע, וכו'. ובפרט בשחיטת הכבשים מחמת צמרו קרוב הדבר לפשוע ולקלקל ומחמת שיש להם לשחוט הרבה אינו מדקדקים כ"כ וממהרים לשחוט וקרוב לוודאי שמאכילין נבילות וטריפות כאשר נתברר…ומי שיהי' מותמ' בדבר ולומר מה גבר בגוברין ומה יום מיומים ויקל בדבר הזה בוודאי מנהג אבותיהם בידם ששוחטים את דבריהם לאמר מי יתן לנו לאכול בשר ואל תקרא וְיִשְׁטְחוּ אֶלָּא וַיִּשְׁחֲטוּ שהיה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה על שבקשו לאכול בשר תאוה היינו בשר נחירה, ואבותינו חטאו ואינם, ואנחנו אם נעשה כמעשיהם לא טובים להיות נלכדים בעונם ח"ו, ואוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה: ואין לנו פה לדבר ומי יוכל להגיד ולספר מה שעבר עלינו עד כה שגרמו לנו השוחטים כמה רעות ולא ידעו ששחטו לעצמם בסכין פגומה כמו כן יהיה מיתתם בכלל נבילה וטרפה לכל הוא הקליפה רח"ל תשליך אותם, ומוכרח להיות מגולגל בכלב וכו' עיי"ש באריכות גדול. ובשמ"ח יו"ד (סימן כ"ה סעיף ד') ואסור להתעסק בקבורתם של מאכילי טריפות, ואתה נחשב למאכיל נבילות וטריפות שהאכלת את התלמידים שלך, [ועיי"ש במטה אשר ס"ק י"ב הסיפור עם הכלבים מירושלמי תרומות פ"ח ה"ג].

בית הדין: וכאן גם המקום להוכיח אותך על שלא הפצת את הזוהר ששם כתוב דברים חמורים מאוד על מאכלות אסורות והם גורמים לכמה דברים נוראים, א. כל מה שסובל האדם בעולם הזה הוא מפני שלא נזהר במאכלות אסורות (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב). ב. יוצא מרשות הקדושה ונכנס לרשות הסטרא אחרא (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב). ג. אוי להם ואי לנפשם כי לא יתדבקו בצרור החיים כלל ודנין אותו לאחר מיתתו כאדם מגועל, כי הקב"ה גועלו בעולם הזה ובעולם הבא (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"א). ד. מדבק נפשו בסטרא אחרא וגועל נפשו ורוחו, ורוח הטומאה שורה עליו (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב). ה. נעשה פני חיה רעה (זוהר הקדוש ח"ב דף קכ"ה). ו. כל מה שסובל האדם בעולם הזה הוא מפני שלא נזהר במאכלות אסורות (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב). ז. יוצא מרשות הקדושה ונכנס לרשות הסטרא אחרא (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב). ח. אוי להם ואוי לנפשם כי לא יתדבקו בצרור החיים כלל ודנין אותו לאחר מיתתו כאדם מגועל, כי הקב"ה גועלו בעולם הזה ובעולם הבא (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"א). ט. מדבק נפשו בסטרא אחרא וגועל נפשו ורוחו, ורוח הטומאה שורה עליו (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב). י. נעשה פני חיה רעה (זוהר הקדוש ח"ב דף קכ"ה).

בית הדין: וכן הנך מואשם על חורבן בית המקדש!

הרבי הגדול: למה? מה עוד עשיתי?

בית הדין: העון של מאכלות אסורות מעכב בנין בית קדשינו כמו שכתוב בספר האביב מהנוגע לדעת בדורנו וז"ל: ר' נתן אדלר ותלמידו ר' משה סופר מפרעשבורג מקובלים בנסתר, ר' נתן אדלר רצה לפסול השוחטים דפרנקפוט דמיין, ולהכניע חותם הסטרא אחרא ששורה על שוחטים פסולים בסוד על חרבך תחיה וגו' ואלמלא השיג כל רצונו בא משיח, אך הס"ם העמיד עליו רודפים קצבים והוצרך לברוח ותלמידי החת"ס רץ אחריו י' פרסאות. [וזה היה סוד ירידת הבעל שם טוב הקדוש לעלמא הדין ורמז על זה ב"זע"ם" תצעד ארץ, ראשי תיבות ז'ביחה ע'ירובין מ'קוואות].

ונסיים בקול הקורא, ליהודים הצדיקים"מי להשם אלי"

 המלחמה נגד רבני הערב רב – נעשה לנו שם

מעשה נורא מהחפץ חיים זצ"ל על הפסוק:

וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפו אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: (שמות לב כו)

בספר ליקוטי חפץ חיים (דף קס"ח) וזה לשונו:

רב אחד ביקר אצל החפץ חיים זצ"ל כשעמד לפניו שאלו החפץ חיים זצ"ל האם הוא כהן או ישראל? השיב לו הרב "ישראל" אני, אמר לו החפץ חיים "אני כהן