הודעות שתייגו‘פורים’

“וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא פּוּרִים תשע”ט. “לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא פֶּסַח תש”פ. | סוד החשמל

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, סוד החשמל

 עדכון 5.4.2019

הֶסְתֵּר גְּאֻלַּת בְּעִתָּ”הּ נִרְמֶזֶת בַּהֲסָרַת הַטַּבַּעַת.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה יד.) “וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ” אָמַר רַבִּי אַבָּא בַר כַּהֲנָא גְּדוֹלָה הֲסָרַת הַטַּבַּעַת יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִתְנַּבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, לֹא הֶחֱזִירוּם לְמוּטָב, וְאִלּוּ הֲסָרַת טַבַּעַת הֶחֱזִירָתַן לְמוּטָב. נִרְאֶה דְּלָכֵן יְשׁוּעַת פּוּרִים בָּאָה דֶּרֶךְ הֲסָרַת הַטַּבַּעַת שֶׁאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ נָתַן לְמָרְדֳּכַי, דְּמָצִינוּ בַּזֹּהַר (תיקונים כה:) שֶׁטַּבַּעַת מְסַמֶּלֶת אֶת הַיְסוֹד שֶׁבַּמַּלְכוּת, וּלְבִישָׁתָהּ עַל הָאֶצְבַּע מְסַמֶּלֶת זִוּוּג שָׁלֵם. וַהֲסָרַת הַטַּבַּעַת מֵאֶצְבָּעוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶצְבָּעוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי סִמְּלָה אֶת הַזִּוּוּג הָרוּחָנִי שֶׁהֵבִיא אֶת יְשׁוּעַת פּוּרִים.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ אֱלִיעֶזֶר שְׁלֹמֹה זוֹנֶנְשַׁיְין שליט”א שֶׁהֲסָרַ”ת אוֹתִיּוֹת הֶסְתֵּ”ר שֶׁבַּנְּקֻדָּה הַזֹּאת הָיָה הַהֶסְתֵּר פָּנִים הַגָּדוֹל שֶׁל פּוּרִים, כְּשֶׁאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הֵסִיר אֶת הַטַּבַּעַת לְהָמָן, וְאַחַר כָּךְ גִּלּוּי הַהֶסְתֵּר שֶׁזָּכִינוּ לוֹ בַּהֲסָרַת הַטַּבַּעַת לְמָרְדְּכַי, וּשְׁתֵּי הֲסָרוֹת טַבַּעַת אֵלּוּ הֵבִיאוּ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה. וְכֵן נִרְאֶה דְּטַבַּעַת הִיא מִלְּשׁוֹן טֶבַע שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁעוֹלַם הַטֶּבַע מְכַסֶּה עָלָיו. וְלָכֵן בַּטַּבַּעַת הִשְׁתַּלְשֵׁל הַהֶסְתֵּר פָּנִים וְהַגִּלּוּי פָּנִים בְּפוּרִים כְּשֶׁגִּלּוּ שֶׁגַּם הַטֶּבַע בְּגִימַטְרִיָּא אֱלֹהִים וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְלָכֵן גִּלּוּי הַהֶסְתֵּר בְּפוּרִים הִשְׁתַּלְשֵׁל דֶּרֶךְ הֲסָרַת הַטַּבַּעַת, בִּבְחִינַת הֲסָרַת הַהֶסְתֵּר שֶׁל הַטֶּבַע שֶׁנִּרְמָז בְּטַבַּעַת. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁצּוּרַת הַטַּבַּעַת כְּגַלְגַּל סָגוּר מְרַמֶּזֶת עַל הַהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁהַכֹּל מְכֻסֶּה וְסָגוּר וְלֹא רוֹאִים אֶת הָאוֹר. וְכֵן הֶסְתֵּר גְּאֻלַּת בְּעִתָּ”הּ נִרְמֶזֶת בַּהֲסָרַת הַטַּבַּעַת. כִּי גְּאֻלַּת בְּעִתָּהּ אוֹתִיּוֹת הַטֶּבַע, כִּי אוֹתִיּוֹת ט’ וְת’ מִתְחַלְּפוֹת, וְהִיא פּוֹעֶלֶת בְּתוֹךְ הַטֶּבַע בְּדוֹמֶה לְאוֹר הַפּוּרִים שֶׁפָּעַל בְּתוֹךְ הַטֶּבַע דֶּרֶךְ הֲסָרַת הַטַּבַּעַת עַד שֶׁנְּגַלֶּה אֶת אוֹר ה’ שֶׁמֵּאִיר בְּתוֹךְ הַטֶּבַע שֶׁהוּא אוֹר הַגְּאוּלָה הָעֲתִידָה שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר: (ישעיה מ, ה) “וְנִגְלָה כְּבוֹד הוי”ה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי הוי”ה דִּבֵּר” שֶׁיִּרְאוּ אֶת הָאֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹךְ הַגַּשְׁמִי. וְכֵן טַבַּעַ”ת בְּא”ת ב”ש בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ.

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁ48 פְּעָמִים נָבִיא עוֹלֶה 3024 וְ7 פְּעָמִים נְבִיאָה עוֹלֶה 476 יַחַד 3500. אִם נוֹסִיף לָזֶה אֶת הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל נֻסַּח הַפָּסוּק “וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן” יַחַד עִם הַמִּלִּים גְּדוֹלָה מ’, עַם הַ9 מִלִּים נְקַבֵּל 5779 הַשָּׁנָה שֶׁאָנוּ מְצַפִּים לְקֵץ בְּעִתָּהּ. וְכֵן 7 פְּעָמִים נְבִיאָה שֶׁעוֹלֶה 476 הוּא מִסְפָּר אֶחָד פָּחוֹת מֵהַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל בְּעִתָּהּ שֶׁעוֹלָה 477, כִּי הֲסָרַת הַטַּבַּעַת שֶׁמְּרַמֶּזֶת עַל גְּאֻלַּת בְּעִתָּהּ בְּסוֹד אוֹר הַפּוּרִים הִיא גְּדוֹלָה מֵהַ7 נְבִיאוֹת לָכֵן הִיא מִסְפָּר אֶחָד יוֹתֵר. וְכֵן טַבַּעַת אוֹתִיּוֹת טֵבֵת ע’ רֶמֶז עַל אֶסְתֵּר שֶׁנִּלְקְחָה בְּחֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁהוּא הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ, כִּי עֲשִׂירִי כָּפוּל שֶׁבַע עוֹלֶה ע’, וּמִזֶּה הִתְחִילָה לְהִתְרַקֵּם יְשׁוּעַת פּוּרִים. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁלָּכֵן הָיְתָה הֲסָרַת הַטַּבַּעַת יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, כִּי 48 וְעוֹד 7 עוֹלֶה נ”ה וְזֶה הַסּוֹד שֶׁהֲסָרַת הַטַּבַּעַת לְהָמָ”ן הָיְתָה יוֹתֵר מִנ”ה נְבִיאִים.

מַדּוּעַ גִּלּוּי הַהֶסְתֵּר בְּפוּרִים הָיָה בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה הַהֵפֶךְ מִצַּד הַקְּלִפָּה.

שָׁמַעְתִּי קֻשְׁיָא בְּשֵׁם הָאַדְמוֹ”ר מִטָּאלְנֶא שליט”א מַדּוּעַ גִּלּוּי הַהֶסְתֵּר בְּפוּרִים הָיָה בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה הַהֵפֶךְ מִצַּד הַקְּלִפָּה. הַיְינוּ מָרְדְּכַי פָּעַל בְּגָלוּי שֶׁלֹּא כָּרַע וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה, וְהִתְגָּרָה בְּהָמָן וְכוּ’. וְאֶסְתֵּר פָּעֲלָה בְּהֶסְתֵּר שֶׁאֵינָהּ מַגֶּדֶת אֶת עִמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ וּבָאָה בְּהֶסְתֵּר לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִפְעֹל לְבִטּוּל הַגְּזֵרָה. וּבְצַד הַקְּלִפָּה זֶה הָיָה לְהֵפֶךְ; שֶׁהָמָן פָּעַל בְּהֶסְתֵּר כַּמּוּבָא בַּפִּיּוּט ‘אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם וַיָּפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרֻמִּים: טָמַן בְּלִבּוֹ מַחְשְׁבוֹת עֲרֻמָּיו. וַיִּתְמַכֵּר לַעֲשֹוֹת רָעָה. וְגַם אֶת הָאִגְּרוֹת לַהֲרוֹג אֶת הַיְּהוּדִים הוּא כָּתַב בְּהֶסְתֵּר שֶׁלֹּא הוֹדִיעַ לְכָל הַמְּדִינוֹת שֶׁזֹּאת גְּזֵרָה בְּכָל הַמְּדִינוֹת, וְכִבְיָכוֹל שָׁלַח גְּזֵרָה לְכָל מְדִינָה בְּנִפְרָד. וְכֵן אֶת פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב שֶׁשָּׁלַח לָעָם הוּא רַק אָמַר לִהְיוֹת עֲתִידִים לַיּוֹם י”ג בַּאֲדָר בְּלִי לְגַלּוֹת אֶת הַגְּזֵרָה שֶׁל הַשְׁמָדַת הַיְּהוּדִים. וּמֵאִידָךְ זֶרֶשׁ פָּעֲלָה בְּגָלוּי וְאָמְרָה לוֹ לַעֲשׂוֹת עֵץ גָּבוֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה לִתְלוֹת אֶת מָרְדְּכַי בְּגָלוּי לְעֵינֵי כֻלָּם.

וְכֵן הֵעִיר חֲכַם אֶחָד שֶּׁרוֹאִים בַּמְּגִלָּה שֶׁאֶסְתֵּר פָּעֲלָה נֶגֶד הָמָן וּדְאָגָה שֶׁיִּתְלוּ אוֹתוֹ עַל הָעֵץ, וּמֵאִידָךְ זֶרֶשׁ פָּעֲלָה נֶגֶד מָרְדְּכַי וְאָמְרָה (אסתר ה, יד) “וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו”. וְכֵן מוּבָא מֵהרה”ג ר’ מֹשֶׁה יַעֲקֹב שליט”א שֶׁהַשֵּׁם אֶסְתֵּר מֻזְכָּר בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר 55 פְּעָמִים, וְהַשֵּׁם הָמָן מֻזְכָּר 54 פְּעָמִים וְרוֹאִים שֶׁהֵם אוֹתוֹ מִסְפָּר, וְאֶסְתֵּר הִיא אֶחָד יוֹתֵר כִּי הַקְּלִפָּה יוֹנֶקֶת מֵהַקְּדוֹשָׁה. וּמֵאִידָךְ אִם נוֹסִיף לַ54 פְּעָמִים הָמָן אֶת הַ4 פְּעָמִים שֶׁמֻזְכֶּרֶת זֶרֶשׁ נְקַבֵּל 58 פְּעָמִים, וְזֶה כְּנֶגֶד הַ58 פְּעָמִים שֶׁמֻּזְכָּר מָרְדְּכַי בַּמְּגִלָּה, שׁוּב אוֹתוֹ רֶמֶז שֶׁזֶּרֶשׁ יוֹנֶקֶת מִמָּרְדֳּכַי וְהִיא הַמַּקְבִּילָה שֶׁלּוֹ. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁנ”ח פְּעָמִים שֶׁכָּתוּב מָרְדְּכַי יַחַד עִם נ”ה פְּעָמִים שֶׁכְּתוּבָה אֶסְתֵּר מְרַמְּזִים עַל חֶנְנָ”הּ סוֹד “עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד”.

וְנִרְאֶה לְבָאֵר כֵּיוָן שֶׁגִּלּוּי הַהֶסְתֵּר הוּא לְגַלּוֹת אֶת הַהֶסְתֵּר שֶׁבַּגְּבוּרוֹת, כִּי חֵלֶק מִצִּמְצוּם הַגְּבוּרָה הוּא לְהַסְתִּיר כָּל דָּבָר וְלֹא לְגַלּוֹתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה הַזָּכָר הוּא חֶסֶד וְהַנְּקֵבָה הִיא גְּבוּרָה, לָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל הַהֶסְתֵּר בְּאֶסְתֵּר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּקְּלִפָּה מוּבָא בְּלק”ת לְהָאֲרִיזַ”ל (תצא ע’ רעה) שֶׁבַּקְּלִפָּה הַזָּכָר הוּא בִּבְחִינַת גְּבוּרָה, וְהַנְּקֵבָה הִיא בִּבְחִינַת חֶסֶד, לָכֵן הַהֶסְתֵּר הָיָה בְּצַד הַזָּכָר שֶׁל הָמָן. וְכֵן מוּבָא בָּ’עֵץ חַיִּים לְהַאֲרִיזַ”ל’ (שער מח ח”ב ע’ שעז) שֶׁבַּקְּלִפָּה הַנְּקֵבָה שׁוֹלֶטֶת עַל הַזָּכָר כִּי הִיא בְּחִינַת חֶסֶד שֶׁשּׁוֹלֵט עַל הַגְּבוּרָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (פנחס רלא:) שֶׁהַזָּכָר דִּקְלִפָּה הוּא בִּבְחִינַת כָּבֵד, וְהַנְּקֵבָה דִּקְלִפָּה הִיא בִּבְחִינַת יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד. כִּי יֵשׁ לָהּ יוֹתֵר שֶׁפַע מִמֶּנּוּ, וְהִיא מִתְגַּבֶּרֶת עָלָיו, וּמַשְׁפִּיעָה לוֹ רַק אֶת הַשִּׁירַיִם שֶׁלָּהּ. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (וישלח קעד.) שֶׁכָּל הַשְׁפָּעָה לַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מוֹצִיאָה קֹדֶם אֶת הַדִּינִים וְאַחַר כָּךְ בָּא הַשֶּׁפַע, וּבַקְּלִפָּה זֶה הַהֵיפֶךְ. וּמְבָאֵר הַ’מָּתוֹק מִדְּבַשׁ’ עַל פִּי הָ’עֵץ חַיִּים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (שער מ”ח) שֶׁלַּזָּכָר דִּקְלִפָּה יֵשׁ אוֹרוֹת רַק בַּשֵּׁשׁ סְפִירוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁלּוֹ, וְלַנְּקֵבָה דִּקְלִפָּה יֵשׁ אוֹרוֹת בְּכָל הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת שֶׁלָּהּ. וְכֵן הַנּוּקְבָא דִּקְלִפָּה שֶׁנִּקְרֵאת לִילִית בְּגִימַטְרִיָּא ב’ פְּעָמִים עֲמָלֵק שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַזָּכָר.

דָּבָר זֶה הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת שֶׁהַיִּשְׁמָעֵאלִים הַשַּׁיָּכִים לַיָּמִין דִּקְלִפָּה, מוֹנִים אֶת חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה שֶׁלָּהֶם לְפִי הַיָּרֵחַ הַמְסַמֵּל אֶת הַנְּקֵבָה, כֵּיוָן שֶׁהַנְּקֵבָה דִּקְלִפָּה הִיא בְּחִינַת יָמִין. וְצֶאֱצָאֵי עֵשָׂו הַשַּׁיָּכִים לַשְּׂמֹאל דִּקְלִפָּה, מוֹנִים אֶת חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה שֶׁלָּהֶם לְפִי הַחַמָּה הַמְסַמֶּלֶת אֶת הַזָּכָר, כֵּיוָן שֶׁהַזָּכָר דִּקְלִפָּה הוּא בְּחִינַת שְׂמֹאל. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (יבמות עח:) שֶׁבְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם הַוָּלָד מִתְיַחֵס אַחֲרֵי אָבִיו, אִם הָאַבָּא עַמּוֹנִי וְהָאִמָּא מִצְרִית הַוָּלָד עַמּוֹנִי וְכַדּוֹמֶה. וְלֹא כְּמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהַוָּלָד מִתְיַחֵס אַחֲרֵי אִמּוֹ, שֶׁאִם אָבִיו גּוֹי וְאִמּוֹ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ דִּין יִשְׂרָאֵל. נִרְאֶה דְּיִחוּס הוֹלֵךְ לְפִי צַד הַדִּין שֶׁהוֹלִיד אֶת הַוָּלָד, וּבְיִשְׂרָאֵל הָאִמָּא הִיא דִּין, וּבְאֻמּוֹת הָעוֹלָם הָאָב הוּא דִּין.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעֲתּוֹ וְגַם אֵצֶל מָרְדְּכַי מָצִינוּ אֶת שְׁלֹשֶׁת הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (שבת פז.) שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעֲתּוֹ וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעֲתּוֹ, וּפִירֵשׁ מִן הָאִשָּׁה, וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ מַאי דָּרֵשׁ “הַיּוֹם וּמָחָר” הַיּוֹם כְּמָחָר מַה לְּמָחָר לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם לֵילוֹ עִמּוֹ. וְלֵילֵיא דְּהָאִידְּנָא נָפֵק לֵיהּ שְׁמַע מִינָּה תְּרֵי יוֹמֵי לְבַר מֵהָאִידְּנָא. וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמוֹ דְּלָא שָׁרְיָא שְׁכִינָה עַד צַפְרָא דְּשַׁבְּתָא. וּפִירֵשׁ מִן הָאִשָּׁה מַאי דָּרֵשׁ נָשָׂא קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ אָמַר וּמַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא דִּבְּרָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם אֶלָּא שָׁעָה אַחַת וְקָבַע לָהֶם זְמַן אָמְרָה תּוֹרָה “אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה” אֲנִי שֶׁכֹּל שָׁעָה וְשָׁעָה שְׁכִינָה מְּדַבֶּרֶת עִמִּי וְאֵינוֹ קוֹבֵעַ לִי זְמַן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ דִּכְתִיב “לֵךְ אֶמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם” וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ “וְאַתָּה פֹּה עֲמוֹד עִמָּדִי”. שִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת מַאי דָּרַשׁ אָמַר וּמַה פֶּסַח שֶׁהוּא אֶחָד מִתרי”ג מִצְווֹת אָמְרָה תּוֹרָה “כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ” הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כָּאן וְיִשְׂרָאֵל מוּמָרִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר “אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ” וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ יִישָׁר כֹּחַךָ שֶׁשָּׁבַרְתָּ. וְשָׁמַעְתִּי מהרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁגַּם אֵצֶל מָרְדְּכַי מָצִינוּ אֶת שְׁלֹשֶׁת הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ. לְאַחַר שֶׁאֶסְתֵּר בִּקְּשָׁה לָצוּם שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וְיוֹם, מָרְדְּכַי הוֹסִיף עוֹד יוֹם אֶחָד מֵאוֹתָהּ סִבָּה שֶׁמֹּשֶׁה הוֹסִיף בְּמַתַּן תּוֹרָה, הַיְינוּ שֶׁהַיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיָה בְּלִי לַיְלָה כִּי הִתְחִילוּ מֵהַבֹּקֶר. וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בָּרַשַּׁ”שׁ (מגילה טו.) “וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי וְגוֹ'” אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁשָּׁב לְשַׂקּוֹ וּלְתַעֲנִיתוֹ וְזֶה הָיָה בְּיוֹם ט”ז דְּמָרְדֳּכַי הוֹסִיף יוֹם אֶחָד לְעַצְמוֹ. וְכֵן מוּבָא בְּחִדּוּשֵׁי הַגְרִי”ז (אסתר ח, טו) נִרְאָה דְּהִנֵּה עַל הַפָּסוּק “וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ” דָּרְשׁוּ חֲזַ”ל שֶׁשָּׁב לְשַׂקּוֹ וּלְתַעֲנִיתוֹ, וְהַיְינוּ דְּאַף דְּהָיָה לוֹ נִצָּחוֹן עַל הָמָן בְּכָל זֹאת שָׁב לְשַׂקּוֹ וּלְתַעֲנִיתוֹ כִּי מָרְדְּכַי לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ לְנִצְחוֹנוֹת עַל הָמָן אֶלָּא רַק לְבִטּוּל הַגְּזֵרָה עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא בָּטְלָה הַגְּזֵרָה לֹא הָיָה לִבּוֹ לְשִׂמְחָה עַל נִצְחוֹנוֹ הַפְּרָטִי.

וְכֵן הַדָּבָר הַשֵּׁנִי שֶׁמֻּזְכָּר עַל מֹשֶׁה שֶׁפָּרַשׁ מֵהָאִשָּׁה, מֻזְכָּר גַּם עַל מָרְדְּכַי שֶׁפָּרַשׁ מֵהָאִשָּׁה לְאַחַר הַשְּׁלֹשֶׁת יָמִים הָאֵלּוּ שֶּׁאֶסְתֵּר הָלְכָה לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (מגילה טו.) “אֲשֶׁר לֹא כַדָּת” אָמַר רַבִּי אַבָּא שֶׁלֹּא כְדָת, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּאוֹנֶס וְעַכְשָׁיו בְּרָצוֹן. “וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי”, כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱבַדְתִּי מִבֵּית אַבָּא, כָּךְ אֹבַד מִמְּךָ. וּמְבָאֵר רַשִׁ”י עַד עַכְשָׁו נִבְעַלְתִּי בְּאוֹנֵס. וְעַכְשָׁו מִכָּאן וָאֵילָךְ מִדַּעְתִּי. אָבַדְתִּי מִמְּךָ וַאֲסוּרָה אֲנִי לְךָ, דְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, וּבְרָצוֹן אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ.

וְכֵן הַדָּבָר הַשְּׁלִישִׁי שֶׁמֻּזְכָּר עַל מֹשֶׁה שֶׁשִּׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת מִדַּעְתּוֹ הָיָה גַּם אֵצֶל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה. כִּי הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת מְסַמְּלוֹת אֶת הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת, הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הָיוּ מַצָּב קָשֶׁה לְעַם יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה לַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁהָיוּ מַצָּב קָשֶׁה בִּגְלַל חֵטְא הָעֵגֶל. וְהָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁבָּהֶם בָּאָה הַיְשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל הָיוּ כְּנֶגֶד הַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁה’ סָלַח לְעַם יִשְׂרָאֵל עַל חֵטְא הָעֵגֶל. וְכֵיוָן שֶׁהָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת בִּטְּלוּ אֶת הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת יֵשׁ כָּאן בְּחִינָה שֶׁל שְׁבִירַת הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וּבִטּוּלָם. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהָרה”ג ר’ אַהֲרֹן לֵב הָאֲרִי שליט”א שֶׁהַכָּתוּב בְּמַתַּן תּוֹרָה (שמות יט, טז) “וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר” דּוֹמֶה לַכָּתוּב (אסתר ה, א) “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת”.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהָרה”ג ר’ זְאֵב פְרִידְמַן שליט”א שֶׁלְּאַחַר חֵטְא הָעֵגֶל נֶאֱמַר עַל מֹשֶה: (דברים ט, יח) “וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה’ כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לְהַכְעִיסוֹ”. וּלְאַחַר הַחֵטְא שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעֻדָּתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, נֶאֱמַר עַל מָרְדֳּכַי: (תרגום יונתן אסתר א, י) וּמָרְדְכַי צַדִּיקָא צַלֵי קֳדָם ה’ מִן יוֹמָא קַדְמָאָה דְמִשְׁתַּיָא עַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה דִּי הוּא שַׁבְּתָא, לַחְמָא לָא אֲכַל וּמוֹי לָא שְׁתָא.

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל’ (פרשת כי תשא) שְׁנֵי לוּחוֹת הָעֵדוּת, בַּמִּדְרָשׁ וְלָמָּה שְׁנַיִם נֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, נֶגֶד חָתָן וְכַלָּה, נֶגֶד שְׁנֵי שׁוֹשְׁבִינִים. הִנֵּה גִּלּוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹד שֶׁכָּתַב הָרַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת תֵּצֵא דִשְׁבִירַת הַלּוּחוֹת הָיוּ כְּחָתָן דִּתְבַר בְּתוּלִים דִּילֵיהּ, כִּי יָדוּעַ שֶׁנִּשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לֹא חָטְאוּ, וּמְפֹרָשׁ אָמְרוּ בַּגְּמָרָא לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתָהּ מַעֲשֶׂה אֶלָּא כְּדֵי לְהוֹרוֹת תְּשׁוּבָה. וּמָצִינוּ בַּגְּמָרָא שֶׁהָיוּ מְיַחֲדִים חָתָן וְכַלָּה בְּעֵדִים. וַהֲגַם שֶׁעַכְשָׁו אֵין הַיִּחוּד בְּעֵדִים, עִם כָּל זֶה עִקַּר הַיִּחוּד הָרִאשׁוֹן וְהַזִּוּוּג הוּא עַל יְדֵי שׁוֹשְׁבִינִים וּבְרֹב עָם וְהוּא פַּרְהֶסְיָא וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ הוּא בְּהֶסְתֵּר. וְגַם עֵת טְבִילָה מְחֻיֶּבֶת לְהַסְתִּיר. וְהָעִנְיָן הוּא יָדוּעַ, אָמְרוּ רַזַ”ל שֶׁאֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְלָזֶה לֹא אִכְפַּת לָן הַפַּרְהֶסְיָא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אַחֲרֵי כֵן שֶׁהַיִּחוּד הוּא שֶׁיָּבֹא לִידֵי לֵדָה אָז צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּהֶצְנֵעַ. עַל כֵּן לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הָיוּ בְּפַרְהֶסְיָא וְכִדְאִיתָא גַם בַּגְּמָרָא וּמִטַּעַם שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַעֲיָא מְהֵימְנָא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּלוּחוֹת שְׁנִיּוֹת אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ אָמַר הקב”ה אֵין לְךָ יָפָה מִן הַצְּנִיעוּת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַמִּדְרָשׁ נֶגֶד חָתָן וְכַלָּה וְנֶגֶד שׁוֹשְׁבִינִים וְהָבֵן. וְרוֹאִים שֶׁלּוּחוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁמֹּשֶׁה שִׁבֵּר הָיוּ בְּסוֹד שְׁבִירַת הַבְּתוּלִים שֶׁל בִּיאָה רִאשׁוֹנָה כְּמוֹ לֵיל הַנִּשּׂוּאִין שֶׁהַכֹּל נַעֲשֶׂה בְּפַרְהֶסְיָא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת הָיוּ יוֹתֵר בְּהֶצְנֵעַ כִּי הֵם מְסַמְּלִים אֶת הַיִּחוּד הַשֵּׁנִי שֶׁהַפַּרְהֶסְיָא שֶׁל לֵיל הַנִּשּׂוּאִין אֵינֶנָּה. וְכֵן אֵצֶל אֶסְתֵּר מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה יג.) “וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלוֹת”, קְרִי לָהּ “אִשָּׁה” וּקְרִי לָהּ “בְּתוּלָה” אָמַר רַב בִּקֵּשׁ לִטְעֹם טַעַם בְּתוּלָה טוֹעֵם. טַעַם בְּעוּלָה טוֹעֵם. וְרוֹאִים שֶׁהָיְתָה אֶצְלָהּ בְּחִינָה שֶׁל בְּתוּלָה וּבְעוּלָה שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת.

אִם נְחַשֵּׁב 33 יָמִים אֲחוֹרָה מִיּוֹם ט”ו נִיסָן שֶׁאֶסְתֵּר נִכְנְסָה לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זֶה יוֹצֵא בְּיוֹם י”ג בַּאֲדָר שֶׁאָז הָיְתָה הַפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת שֶׁהִיא נִקְרְאָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה י”ג:) “הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל”, תָּנָּא, כֵּיוָן שֶׁנָּפַל פּוּר בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, אָמַר, נָפַל לִי פוּר בַּיֶּרַח שֶׁמֵּת בּוֹ מֹשֶׁה רַבָּן, וְהוּא לָא יָדַע שֶׁבְּשִׁבְעָה בַאֲדָר מֵת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וּבְשִׁבְעָה בַאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה מַדּוּעַ שָׂמַח הָמָן מֵהַגּוֹרָל שֶׁיָּצָא עַל יוֹם י”ג בַּאֲדָר [יוֹם תַּעֲנִית אֶסְתֵּר], בִּגְלַל יוֹם ז’ בַּאֲדָר. וּבַסֵּפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לַ’חֲתַם סוֹפֵר’ מֵבִיא כַּמָּה פֵּרוּשִׁים עַל זֶה, אוֹ שֶׁיּוֹם י”ג בַּאֲדָר יוֹצֵא יוֹם ז’ בַּאֲדָר לִשְׁנַת הַחַמָּה לְפִי הַחֶשְבּוֹן שֶׁל אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁהָיְתָה שָׁנָה אַחֲרֵי הָעִבּוּר. וְעוֹד פֵּרוּשׁ מֵבִיא שָׁם (דרוש לז’ אדר שני) “וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם”, לִכְאוֹרָה אַדְּרַבָּא עַל יְדֵי זֶה שֶׁלֹּא הָיְתָה כְבָר אֶצְלוֹ זְמַן מְרֻבֶּה תִּגְדַּל אַהֲבָתוֹ אֵלֶיהָ וִיחַבְּבֶנָּה יוֹתֵר, וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ כִּי כְבָר בֵּאֲרוּ כָּל הַמְפָרְשִׁים שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּזְכָּר בַּמְּגִלָּה מֶלֶךְ סְתָם הַכַּוָּנָה עַל מֶלֶךְ עֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, וְאֶסְתֵּר הִרְגִּישָׁה בְּעַצְמָהּ שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם שֶׁהָיְתָה מְנֻדָּה וּמְרֻחָק מִמֶּלֶךְ עֶלְיוֹן וְגַם הָיְתָה מְרֻחָק מִמֶּלֶךְ הַתַּחְתּוֹן, וּתְשׁוּבָתָהּ זֹאת הָיְתָה בְּי”ג נִיסָן, נִמְצָא שֶׁהַתְחָלַת סִלּוּק רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיְתָה אָז שְׁלוֹשִׁים יוֹם כְּבָר הָיָה בְּי”ג אֲדָר, וּגְזֵרַת הָמָן לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג הָיָה גַם כֵּן מְיֹעָד לְי”ג אֲדָר הַבָּא, וְהִנֵּה מֵאַחַר שֶׁמֵּת מֹשֶׁה בְּז’ אֲדָר שָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלוֹ בְּי”ג אֲדָר, וְהָיָה הָמָן יוֹדֵעַ שֶׁאֲבֵלוּת הַצַּדִּיק יָגֵן עֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵגֵנוּ שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת שֶׁל מְתוּשֶׁלַח עַל דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁהִמְתִּין הקב”ה מִלְּהָבִיא הַמַּבּוּל עוֹד אַחַר הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה עַד שֶׁכָּלוּ יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מְתוּשֶׁלַח, וּלְכָךְ הוּצְרַךְ לִגְזוֹר גְּזֵרוֹת בַּיּוֹם שֶׁכָּלָה אֲבֵלוּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק וְעַכְשָׁיו בְּיוֹם י”ג אֲדָר יוֹם שֶׁכָּלָה אֲבֵלוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה דְמִקְצַת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ נִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְנַעֲשֵׂית כִּמְנֻדָּה לְמֶלֶךְ עֶלְיוֹן וּלְמֶלֶךְ תַּחְתּוֹן לָכֵן חָשְבָה שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּגְזֵרַת הָמָן וּמֻסְכָּם בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, לָכֵן שָׁלְחָה לוֹ וְהוֹדִיעַ זֹאת לְמָרְדֳּכַי כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי כֵן יִתְחַזְּקוּ וְיִתְאַמְּצוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְלָצוּם שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֵילוֹת כְּדֵי שֶׁיְרוּחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וְשָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אֲבִיגְדֹּר אוֹתִיּוֹת י”ג בַּאֲדָר וְזֶה מַרְאֶה שֶׁבֶּאֱמֶת הַיּוֹם הַזֶּה קָשׁוּר לְמֹשֶׁה שֶׁבּוֹ שָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלוֹ כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר הַ’חֲתַם סוֹפֵר’, וְלָכֵן הָמָן שָׂמַח מֵהַיּוֹם הַזֶּה דַּוְקָא. וְכֵן כָּתוּב (אסתר ד, יא) “וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם וגו’ לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת” וְאִם נְחַשֵּׁב 33 יָמִים אֲחוֹרָה מִיּוֹם ט”ו נִיסָן שֶׁאֶסְתֵּר נִכְנְסָה לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זֶה יוֹצֵא בְּיוֹם י”ג בַּאֲדָר שֶׁאָז הָיְתָה הַפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת שֶׁהִיא נִקְרְאָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, וְכֵיוָן שֶׁאֶסְתֵּר הִיא סֵמֶל לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהוֹלִידָה אֶת מֹשֶׁה בְּיוֹם ז’ בַּאֲדָר, וְאַחֲרֵי זֶה יֵשׁ בְּחִינָה שֶׁל 7 יְמֵי טֻמְאָה עַד י”ג בַּאֲדָר, וְעוֹד 33 יְמֵי טְבוּלַת יוֹם אָרוֹךְ לְזָכָר עַד ט”ו נִיסָן, וְעַד אָז נֶאֱמַר “בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע”, אֲבָל אַחֲרֵי זֶה הִיא יְכוֹלָה לַחְזֹר לֶאֱכוֹל בְּקָדָשִׁים לָכֵן אֶסְתֵּר נָגְעָה בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט בִּבְחִינַת נְגִיעָה בְּקֹדֶשׁ שֶׁהַשַּׁרְבִיט מְסַמֵּל.

וְלָכֵן כָּתוּב (שמות ב, ד) “וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ”. וּמְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא (מגילה יד.) שֶׁהָיְתָה מִתְנַבְּאָה כְּשֶׁהִיא אֲחוֹת אַהֲרֹן, וְאוֹמֶרֶת, עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁהִטִּילוּהוּ בַיְאוֹר, “וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ”, מַה יְּהֵא בְּסוֹף נְבִיאוּתָהּ. וְכֵן כָּתוּב (אסתר ב, יא) “וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ”. וּמְבָאֵר רַשִּׁ”י שֶׁעֲתִידָה לָקוּם לְהוֹשִׁיעַ לְיִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הָיָה מְחַזֵּר לָדַעַת מַה יְּהֵא בְּסוֹפָהּ.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (שבת פח.) דָּרַשׁ הַהוּא גְּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, בְּרִיךְ רַחְמָנָא דִּיהַב אוּרְיָין תְּלִיתַאִי, לְעַם תְּלִיתַאִי, עַל יַד תְּלִיתַאִי, בְּיוֹם תְּלִיתַאִי, בְּיַרְחָא תְּלִיתַאי. רוֹאִים שֶׁכָּל עִנְיְנֵי מַתַּן תּוֹרָה הָיוּ בְּסוֹד מְשֻׁלָּשׁ. תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, לְעַם מְשֻׁלָּשׁ, עַל יְדֵי שָׁלשׁ, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי. [בָּאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי לִבְרִיאַת הָעוֹלָם]. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (פסחים סח:) רַב יוֹסֵף, בְּיוֹמָא דַּעֲצַרְתָּא אָמַר, עָבְדוּ לִי עֶגְלָא תִּלְתָּא. אָמַר, אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָּרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא. רַב שֵׁשֶׁת, כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדַּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ, וְתָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא, אָמַר, חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, לָךְ קָרָאִי, לָךְ תָּנָאִי. וְרוֹאִים אֶת הַמִּסְפָּר שָׁלשׁ בְּמַתַּן תּוֹרָה. וְכֵן אֶמְצַע הָאוֹתִיּוֹת מְשׁוּלָשׁ בְּגִימַטְרִיָּא פּוּרִים שֶׁקִּבַּלְנוּ שׁוּב אֶת הַתּוֹרָה בְּמַדְרֵגַת הָאַהֲבָה, וְכִבְיָכוֹל מְשׁוּלָּשׁ מְרַמֵּז עַל ש”ם פּוּרִי”ם, הַיְינוּ הָאוֹת הָרִאשׁוֹנָה וְהָאַחֲרוֹנָה שֶׁל מְשׁוּלָשׁ מְרַמְּזוֹת עַל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבִּפְנִים שֶׁהֵן בְּגִימַטְרִיָּא פּוּרִים. כִּי הַפּוּרִים טָמוּן בְּתוֹךְ הַמְשֻׁלָּשׁ, וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל פּוּרִים הַמְשֻׁלָּשׁ כְּשֶׁחָל בְּשַׁבָּת, וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל מַאֲפֶה לְפוּרִים בְּצוּרַת מְשֻׁלָּשׁ. וְכֵן כָּתוּב (אסתר ה, א) “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת”. וְכֵן הֶאָרַת פּוּרִים בָּאָה מֵהֲתָךְ שֶׁהָיָה מְתַוֵּךְ בֵּין מָרְדְּכַי לְאֶסְתֵּר, וּמָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ערכין טו:) שֶׁתְּלִיתָאִי פֵּרוּשׁוֹ מְתַוֵּךְ, הַיְינוּ שָׁלִישׁ הַמְחַבֵּר בֵּין שְׁנַיִם.

מָצִינוּ קֶשֶׁר בֵּין מֹשֶה לְמָרְדֳּכַי בַּמִּדְרָשׁ (אסת”ר ו, ב) “אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשָׁן הַבִּירָה” אִישׁ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מָרְדֳּכַי שָׁקוּל בְּדוֹרוֹ כְּמֹשֶה בְּדוֹרוֹ, דִּכְתִיב בֵּיהּ “וְהָאִישׁ מֹשֶה עָנָו מְאֹד”. מַה מֹּשֶה עָמַד בַּפֶּרֶץ דִּכְתִיב “וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶה בְּחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ”, אַף מָרְדֳּכַי כֵּן דִּכְתִיב “דּוֹרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדוֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ”, מַה מֹּשֶה לִמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב “רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים”, אַף מָרְדֳּכַי כֵּן דִּכְתִיב “דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת”. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (אסת”ר ז, יג) חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמֹשֶה אֵי רוֹעֶה נֶאֱמָן כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבָטַלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת, אָמַר לוֹ מֹשֶה כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, אָמַר לוֹ יֵשׁ וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, אָמַר לוֹ לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה וַאֲנִי מִכָּאן וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הקב”ה, אָמַר לוֹ רוֹעֶה נֶאֱמָן כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ מֹשֶה אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם נֶחְתְּמָה מַה שֶּׁהָיָה הוּא, אָמַר לוֹ בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה, אָמַר לוֹ מֹשֶה רַבֵּינוּ לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי מִיָּד. הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי. וְרוֹאִים שֶׁמֹּשֶה פָּעַל בַּשָּׁמַיִם לְבַטֵּל אֶת גְּזֵרַת פּוּרִים, וּמִשּׁוּם כָּךְ מוּבָא בָּ’אַלְשֵׁיךְ’ לְכַוֵּן בְּמִצְוַת מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים לְעִלּוּי נִשְׁמַת מֹשֶה רַבֵּנוּ. וְכֵן מוּבָא בָּרמ”ד וָואלִי (אסתר) שֶׁ“אִישׁ יְהוּדִי” בְּגִימַטְרִיָּא מֹשֶה. וְכֵן מְגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁנִּקְרֵאת אִגֶּרֶת בְּגִימַטְרִיָּא משֶׁה רַבֵּנוּ. וּבְגִימַטְרִיָּא הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי. וְכֵן מְגִילַת אֶסְתֵּר בְּגִימַטְרִיָּא קַבָּלַת תּוֹרָה. וְכֵן פּוּרִים בְּגִימַטְרִיָּא הַר סִינַי. וְכֵן מוּבָא בְּשֵׁם הרה”ג ר’ יִצְחָק גִּנְזְבּוּרְג שליט”א שֶׁמָּרְדֳּכַי נִקְרָא מָר דְּרוֹר, מָ”ר ר”ת מֹשֶה רַבֵּנוּ, וּדְרוֹר מְרַמֵּז עַל מֹשֶה שֶׁבָּא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘אֹסְרִי לַגֶּפֶן’ (פורים ע’ ערה) שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמּשֶׁה נוֹלַד מָהוּל, הַיּוֹם בּוֹ הוּא הָיָה צָרִיךְ לִכָּנֵס בַּבְּרִית וְעָשׂוּ לוֹ הַטָּפַת דַּם בְּרִית חָל בְּפוּרִים.

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט שמות קסח) שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ מָלַךְ בְּאֶרֶץ כּוּשׁ אַרְבָּעִים שָׁנָה לִפְנֵי שֶׁהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכֵן מוּבָא בְּלק”ת לְהָאֲרִיזַ”ל (שופטים ע’ רסח) שֶׁצִּפֹּרָה נִקְרֵאת “הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית” דְּשָׁרְשָׁהּ הָיָה מִשֹּׁרֶשׁ משֶׁה מִבְּחִינַת כּוּשִׁי. וְכֵן מוּבָא מִבַּעַל הַ’שֵּׁבֶט מוּסָר’ בְּסִפְרוֹ ‘מִדְרַשׁ תַּלְפִּיּוֹת’ (ערך בתיה) בְּשֵׁם סֵפֶר ‘יַלְקוּט דָּוִד’ בְּשֵׁם הַזֹּהַר, שֶׁבַּתְיָה וְצִפּוֹרָה הָיוּ אֲחָיוֹת תְּאוֹמוֹת אֲסוּפוֹת, שֶׁאֻמְּצוּ עַל יְדֵי פַּרְעֹה וְיִתְרוֹ. וְיוֹצֵא שֶׁגַּם בַּתְיָה שֶׁהִצִּילָה אֶת מֹשֶה הָיְתָה כּוּשִׁית. וְכֵן מָרְדֳּכַי הָיָה נֶכֶד שֶׁל שָׁאוּל שֶׁנִּקְרָא כּוּשִׁי. כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (מועד קטן טז.) מֵהַכָּתוּב “עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי”. וְכֵן כּוּשִׁי בְּגִימַטְרִיָּא שָׁאוּל אוֹ פּוּרִים. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (קידושין מט:) עֲשָׂרָה קַבִּים שִׁכְרוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלוּ כּוּשִׁים. וְרוֹאִים קֶשֶׁר בֵּין הַכּוּשִׁים לַשִּׁכְרוּת שֶׁל פּוּרִים, וְכֵן אוֹתִיּוֹת כּוּשׁ נִמְצָאוֹת בְּשִׁכּוֹר. וְכֵן מָצִינוּ כּוּשׁ בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁאַחַשְׁוֵרוֹשׁ מָלַךְ “מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ”. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יְהוּדָה גּוֹלְד שליט”א שֶׁהַפּוּר שֶׁל פּוּרִים מְרֻמָּז בִּשְׁמָהּ שֶׁל צִפּוֹרָה שֶׁהִיא הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית.

כָּתוּב (אסתר ד, יד) “כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת”. וּמְבָאֵר רַשִּׁ”י “וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת”, וּמִי יוֹדֵעַ אִם יַחְפֹּץ בָּךְ הַמֶּלֶךְ לְשָׁנָה הַבָּאָה שֶׁהוּא זְמַן הַהֲרִיגָה, אִם תַּגִּיעִי לִגְדֻלָּה שֶׁאַתְּ בָּהּ עַכְשָׁו. “לְעֵת כָּזֹאת” שֶׁהוּא הָיָה עוֹמֵד בְּנִיסָן וּזְמַן הַהֲרִיגָה בַּאֲדָר לַשָּׁנָה הַבָּאָה. וְרוֹאִים שֶׁמָּרְדְּכַי מְרַמֵּז לְאֶסְתֵּר בְּנִיסָן שֶׁאֵין וַדָּאוּת שֶׁהִיא תִּשָּׁאֵר מִלְכָּה עַד אֲדָר הַבָּא שֶׁהוּא זְמַן הַגְּזֵרָה, לָכֵן הִיא חַיֶּבֶת לִפְעֹל מִיָּד, כִּי בִּשְׁבִיל הַזְּמַן הַזֶּה הַיְינוּ נִיסָן שֶׁהֵם עָמְדוּ בוֹ הִיא הִגִּיעָה לַמַּלְכוּת. וְשָׁמַעְתִּי מהרה”ג ר’ א. ר. שליט”א וְר’ א. י. שליט”א שֶׁלָּכֵן “לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא מְדֻיֶּקֶת פֶּסַח תש”פ, וּמֵאִידָךְ “וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא מְדֻיֶּקֶת פּוּרִים תשע”ט. הַיְינוּ רֶמֶז בָּרוּר שֶׁשְּׁנַת תשע”ט הִיא הַקֵּץ הָאֲמִתִּי שֶׁבּוֹ אָנוּ מְצַפִּים לְהַגִּיעַ לַמַּלְכוּת, כִּי אִם נְחַכֶּה לְשָׁנָה הַבָּאָה לְפֶסַח תש”פ בְּגִימַטְרִיָּא “לְעֵת כָּזֹאת” כְּבָר יַעֲבוֹר הַזְּמַן וְהוּא לֹא הַזְּמַן הָאֲמִתִּי שֶׁמְּיֹעָד לַמַּלְכוּת וְלֹא בִּשְׁבִילוֹ הִגַּעְנוּ לַמַּלְכוּת. וְכֵן “וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא כֶּתֶר מַלְכוּת. וּ”לְעֵת כָּזֹאת” בְּגִימַטְרִיָּא אֱמֶת לַאֲמִיתָהּ. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁ“לְעֵת כָּזֹאת” בְּמִלּוּי לָמֶ”ד עַיִ”ן תָּי”ו כַ”ף זַיִ”ן אָלֶ”ף תָּי”ו עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא 1335. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מהרה”ג ר’ צ. א. שליט”א שֶׁי”ד אדר ב’ בְּגִימַטְרִיָּא 221 שֶׁהִיא שְׁנַת תשע”ט מִסּוֹף הָאֶלֶף.

אֶסְתֵּ”ר ר”ת כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁנִּלְחָמוֹת בְּסוּרְיָא אִירַאן סוּרְיָא תּוּרְכִּיָּה רוּסְיָה. וְאִם נְחַשֵּׁב אַסְתִּי”ר נְקַבֵּל גַּם אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּלְחֶמֶת שָׁם.

שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁאֶסְתֵּ”ר ר”ת כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁנִּלְחָמוֹת בְּסוּרְיָא אִירַאן סוּרְיָא תּוּרְכִיָּה רוּסְיָה. וְאִם נְחַשֵּׁב אַסְתִּי”ר נְקַבֵּל גַּם אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּלְחֶמֶת שָׁם, וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בַּגְּמָרָא (חולין קלט:) אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן “וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר“. כִּי כְמוֹ שֶׁאַחֲרֵי אֶסְתֵּר זָכִינוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי, כָּךְ אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה בְּסוּרְיָא נִזְכֶּה לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיָּבֹא אַחֲרֵי נְפִילַת דַמֶּשֶׂק אוֹתִיּוֹת מִקְדָּשׁ, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (אוצר מדרשים אייזנשטיין מדרש רשב”י עמוד 556) וְזֶה לְךָ הָאוֹת כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁנָּפַל נִירוֹן מִזְרָחִי שֶׁבְּדַמֶּשֶׂק, נָפְלָה מַלְכוּת בְּנֵי מִזְרָח, [יִשְׁמָעֵאל] וְאָז תִּצְמַח הַיְשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יוֹסֵף מַרְצִיָאנוֹ שליט”א שֶׁ“הַסְתֵּר אַסְתִּיר” בְּגִימַטְרִיָּא 1336. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט”א שֶׁגְּאוּלַת פּוּרִים בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה 1335 עִם הַכּוֹלֵל, וּבְגִימַטְרִיָּא רְגִילָה עוֹלָה בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְכֵן מוּבָא בְּעַלּוֹן ‘כִּי לַה’ הַמְּלוּכָה’ שֶׁמְּגִלַּת אֶסְתֵּר עִם הַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ תשע”טוּבְמִלּוּי עוֹלֶה 3580 כְּמִנְיַן י’ פְּעָמִים מָשִׁיחַ. וּבְנוֹסָף הַדִּלּוּג הַיָּחִיד שֶׁל מְגִלַּ”ת אֶסְתֵּ”ר בַּתּוֹרָה מוֹפִיעַ בְּדִלּוּג שֶׁל 424 אוֹתִיּוֹת כְּמִנְיַן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד.

מִלּוּי אָזְנֵי הָמָן בִּתְמָרִים אוֹ שׁוֹקֹלָד אוֹ פֶּרֶג ר”ת שְׁנַת תש”פ.

מוּבָא בְּרַשִּׁ”י (תענית כט.) מִשֶּׁנִּכְנָס אֲדָר מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה, יְמֵי נִסִּים הָיוּ לְיִשְׂרָאֵל פּוּרִים וּפֶסַח. וְרוֹאִים שֶׁרַשִּׁ”י מַכְלִיל אֶת גְּאֻלַּת פּוּרִים וּפֶסַח יַחַד. וְכֵן לֵיל הַסֵּדֶר בְּגִימַטְרִיָּא פּוּרִים. וּלְפִי זֶה בְּפוּרִים תשע”ט אָנוּ מִתְחַבְּרִים לְפֶסַח תשע”ט שֶׁלְּפִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בְּנִיסָן זֶה כְּבָר פֶּסַח תש”פ, וְשָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁתש”פ ר”ת תְּהֵא שְׁנַת פּוּרִים, תְּהֵא שְׁנַת פֶּסַח, הַיְינוּ שֶׁכָּל הַשָּׁנָה יָאִיר הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים וּפֶסַח וְתִהְיֶה שְׁנַת גְּאֻלָּה. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת שֶׁמְּמַלְּאִים אֶת אָזְנֵי הָמָן בִּתְמָרִים אוֹ שׁוֹקֹלָד אוֹ פֶּרֶג ר”ת שְׁנַת תש”פ. וְכֵן פּוּרִים בִּלְשׁוֹן רַבִּים מְרַמֵּז עַל ב’ פְּעָמִים פּוּר, וְאִם נַחֲלִיף פּוּר פּוּר בְּאח”ס בט”ע נְקַבֵּל גמ”ו גמ”ו שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ אוֹתִיּוֹת גּוֹג וּמָגוֹג שֶׁאָנוּ מְצַפִּים שֶׁה’ יֵצֵא וְיִלָּחֵם בַּגּוֹיִם וְנִזְכֶּה לַגְּאֻלָּה. וְכֵן הָמָן הָאֲגָגִי נֶכְדּוֹ שֶׁל אֲגָג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, מְרַמֵּז עַל גּוֹג מֶלֶךְ הַמָּגוֹגוְכֵן יוֹם פּוּרִים יוֹם כִּיפּוּר עִם הָאוֹתִיּוֹת בְּגִימַטְרִיָּא תש”פ שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲזַ”ל שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא כְּפוּרִים. וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁהָמָן אוֹתִיּוֹת מָנָה, לָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל שֶׁעוֹשִׂים אָזְנֵי הָמָן וּמְמַלְּאִים אוֹתָם בְּמַטְעַמִּים, כִּי מָנָה מְסַמֶּלֶת אֹכֶל מְתֻקָּן כָּל צָרְכּוֹ, כַּמּוּבָא בַּסֵּפֶר ‘מֶשֶׁךְ חָכְמָה’ (שמות כט, כו) “וְהָיָה לְךָ לְמָנָה” הִנֵּה מָנָה יִקָּרֵא דָבָר הַמְתֻקָּן כָּל צָרְכּוֹ, כֵּן בְּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת צָרִיךְ לִהְיוֹת מְבֻשָּׁלִין.

כָּחוֹ”ל לָבָ”ן ר”ת כֻּלּוֹ חַיָּב וְלָבָן.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (סנהדרין צז.) אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין בֶּן דָּוִד בָּא, עַד שֶׁתִּתְהַפֵּךְ כָּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת. אָמַר רָבָא, מַאי קְרָא “כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא”. וְשָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ יח”ל שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשְׁלָה מִפְלֶגֶת כָּחוֹ”ל לָבָ”ן שֶׁנִּלְחֶמֶת בְּכָל הַקָּדוֹשׁ ר”ת כֻּלּוֹ חַיָּב וְלָבָן.

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘צִדְקַת הַצַּדִּיק’ (נֹב) חֲזַ”ל אָמְרוּ שֶׁבֶּן דָּוִד אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא בְּדוֹר שֶׁכֻּלּוֹ חַיָּב דְּיַעֲמִיד מֶלֶךְ קָשֶׁה כְּהָמָן שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וַדַּאי יִהְיֶה חָבִיב, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ חַיָּב וְיִתְהַפְּכוּ לְדוֹר חָבִיב עַל יְדֵי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְבִיאֵם לִתְשׁוּבָה, וְעַל כָּרְחֲךָ שֶׁשֹּרֶשׁ נִשְׁמָתָם מִמָּקוֹם גָּבֹהַּ יוֹתֵר מִכָּל הַדּוֹרוֹת. וְנִרְאֶה לְהוֹסִיף שֶׁחַיָּיב שֶׁמִּתְהַפֵּךְ לְחָבִיב הֵן אוֹתָן אוֹתִיּוֹת בְּהֶפְרֵשׁ שֶׁל 8 שֶׁמְּסַמֵּל אֶת עוֹלַם הַבִּינָה וְהַתְּשׁוּבָה. וּכְפִי שֶׁמְּבָאֵר שֶׁעַל יְדֵי תְּשׁוּבָה יִתְהַפְּכוּ מִחַיָּיב לְחָבִיב. וְכֵן עַל אוֹר הַחֲנֻכָּה שֶׁשַּׁיָּךְ לְמִסְפַּר 8 נֶאֱמַר בָּרַמְבַּ”ם (חִנּוּכָהּ ד, יב) מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה חֲבִיבָה עַד מְאֹד.

וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (פסיקתא רבתי לו) בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה אָמְרוּ אוֹיְבָיו וְשָׂרֵי הַמַּלְכֻיּוֹת בֹּאוּ וְנַשְׂטִין עַל דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁלֹּא יִבָּרְאוּ לְעוֹלָם, אָמַר לָהֶם הקב”ה אֵיךְ אַתֶּם מַסְטִינִים עַל הַדּוֹר הַהוּא שֶׁהוּא חָמוּד וְנָאֶה וַאֲנִי שָׂמֵחַ בּוֹ וַאֲנִי חָפֵץ בּוֹ וַאֲנִי אֶתְמֹךְ בּוֹ וְהֵיאַךְ אַתֶּם מַשְׂטִינִים עָלָיו הֲרֵינִי מְאַבֵּד אֶת כֻּלְּכֶם וּנְשָׁמָה אַחַת מֵהֶם אֵין אֲנִי מְאַבֵּד לְכָךְ נֶאֱמַר “כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר”.

רֶמֶז שֶׁקְּלִפַּת אִירַ”ן עֲרָבִ”י יוֹנֶקֶת מֵרַבִּי עֲקִיבָה

הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת שֶׁרוּחוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין אֱדוֹם לְפָרַס, הֵם סְבִיב מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא מֵיצָרֵי הוּרְמוֹז, הַמְרַמְּזִים עַל עִנְיַן הָרֶמֶז שֶׁבּוֹ תְּלוּיָה הַגְּאֻלָּה. הַמֵּצַר מִתְפַּתֵּל כְּמוֹ נָחָשׁ, כְּפִי שֶׁרוֹאִים בַּתְּמוּנָה לְקַמָּן. וְאוֹתִיּוֹת רֶמֶ”ז סְמוּכוֹת לְאוֹתִיּוֹת נָחָ”שׁ שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ. וְכֵן עָרֹד שֵׁם הַנָּחָשׁ, עוֹלֶה כְּמִנְיַן גִּימַטְרִיָּא. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ש. רֵיְיסְקִין שליט”א שֶׁמֵּצָרֵי הוּרְמוֹז נִקְרְאוּ כָּךְ עַל שֵׁם דֶּקֶל הַתָּמָר, שֶׁבְּפַרְסִית הוּא דוֹמֶה לְהוּרְמוֹז, וְתָמָר מְסַמֵּל אֶת הַתְּמוּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹרַת הָרֶמֶז.

שָׁמַעְתִּי מֵהָרה”ג ר’ יוֹסֵף סוֹפֵר שליט”א שֶׁרַבִּ”י עֲקִיבָ”ה בְּא”ט ב”ח יוֹצֵא שח”צ לתצח”נ וְהָאוֹתִיּוֹת שֶׁאַחֲרֵיהֶן הֵן תט”ק מאקט”ס, וְעוֹד פַּעַם הָאוֹתִיּוֹת שֶׁאַחֲרֵיהֶן הֵן אִירַ”ן עֲרָבִ”י. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁקְּלִפַּת אִירַ”ן עֲרָבִ”י יוֹנֶקֶת מֵרַבִּי עֲקִיבָה, כִּי הַחִלּוּפִים וְהַתְּמוּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּאוֹתִיּוֹת מְסַמְּלִים אֶת הַיְרִידָה לַקְּלִפָּה. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁרַבִּ”י עֲקִיבָ”א אוֹתִיּוֹת אִירַ”ן עֲרָבִ”י אִם נַחֲלִיף אֶת הָאוֹתִיּוֹת ק”ב שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא בְּאוֹתִיּוֹת נ”ר שֶׁל אִירַן עֲרָבִי, כִּי בְּרַבִּי עֲקִיבָא יֵשׁ שֵׁם יב”ק שֶׁהוּא ר”ת יִחוּד בְּרָכָה קְדֻשָּׁה, וְהַקְּלִפָּה הוֹפֶכֶת אֶת הָאוֹתִיּוֹת ק”ב לְאוֹתִיּוֹת נ”ר שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַזִּוּוּג דִּקְלִפָּה, וְהוּא מוֹצִיא אֶת הָאוֹת י’ שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת הַיִּחוּד דִּקְדֻשָּׁה שֶׁל שֵׁם יב”ק שֶׁנִּמְצֵאת בֵּין הַק’ לַב’ וְשָׂמָה אוֹתָהּ מִבַּחוּץ. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ כֵּיוָן שֶׁקְּלִפַּת אִירַ”ן עֲרָבִ”י יוֹנֶקֶת מִמֵּצָרֵי הוּרְמוֹז, הֵם יוֹנְקִים מִשֹּׁרֶשׁ תּוֹרַת הָרָז וְהָרֶמֶז שֶׁמְּקוֹרָהּ מֵרַבִּי עֲקִיבָא. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מנחות כט:) שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא הָיָה דּוֹרֵשׁ כִּתְרֵי הָאוֹתִיּוֹת בְּסוֹד תּוֹרַת הָרֶמֶז: עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘פְּרִי חַיִּים’ (קאמרנא) שֶׁעֲקִיבָ”א ר”ת עַמּוּדִים קְרָשִׁים יְרִיעוֹת בָּרִיחִים אֲדָנִים שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת חִבּוּר חֶלְקֵי הַתּוֹרָה. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁלָּכֵן הִשְׁתַּלְשֵל בִּטְבֶרְיָה רֹאשׁ עִיר שֶׁנִּלְחָם בַּקְּדֻשָּׁה בְּשֵׁם רוֹן קוֹבִי לְרַמֵּז שֶׁיּוֹנֵק וּמַעֲבִיר שֶׁפַע מֵרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁקָּבוּר בִּטְבֶרְיָה בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה שֶׁהוֹפֵךְ אֶת הַק”ב לְנ”ר.

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט אסתר תתרנו) בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיַּרְא [מָרְדֳּכַי] בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה רַעַשׁ וָרַעַד חָזָק מְאֹד וְקוֹל בֶּהָלָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, וּפַחַד וָרַעַד עַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ. וַיִּסְעוּ שְׁנֵי תַּנִּינִים גְּדוֹלִים זֶה לִקְרַאת זֶה לְמִלְחָמָה, וַיָּרוּצוּ לְקוֹלָם כָּל הָאָרֶץ, וְהִנֵּה בֵּינֵיהֶם גּוֹי אֶחָד קָטָן, וַיָּקוּמוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל גּוֹי קָטָן לְאַבֵּד זִכְרוֹ מִן הָאָרֶץ, וְהִנֵּה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם חֹשֶךְ וַעֲרָפֶל לְכָל הָעוֹלָם וַיֵּצֶר לַגּוֹי הַקָּטָן מְאֹד וַיִּצְעַק אֶל ה’, וְהַתַּנִּינִים נִלְחָמִים בְּאַכְזָרִיּוּת חֵמָּה. וַיַּרְא מָרְדֳּכַי וְהִנֵּה מַעְיָן אֶחָד עוֹבֵר בֵּין שְׁתֵּי הַתַּנִּינִים וַיַּפְרֵד בֵּין שְׁנֵיהֶם מִן הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר הָיוּ נִלְחָמִים, וַיִּגְדַּל הַמַּעְיָן וַיְהִי לְנַחַל שׁוֹטֵף כְּשֶׁטֶף הַיָּם הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ וְשׁוֹטֵף עַל כָּל הָאָרֶץ, וַיִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּאֶר עַל כָּל הָעוֹלָם וַיִּתְרוֹמֵם הַגּוֹי הַקָּטָן וְנַעֲשָׂה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּכָל הָאָרֶץ. וְ’הָאַבַּרְבַּנֵאל’ (‘מעיני הישועה’ יא, ח) מְבָאֵר אֶת מִלְחֶמֶת הַתַּנִּינִים שֶׁהִיא מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל. וְרוֹאִים בַּמִּדְרָשׁ שֶׁבֵּין אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל יֵשׁ מַעְיָן קָטָן שֶׁמַּפְרִיד בֵּינֵיהֶם, וּמְרַמֵּז עַל מֵיצָרֵי הוּרְמוּז. וּמִתְבָּאֵר עַל פִּי דְּבָרֵינוּ שֶׁמֵּיצָרֵי הוּרְמוּז מְסַמְּלִים אֶת מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁיֵּצֵא לֶעָתִיד לָבֹא מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. שֶׁהוּא מַעְיַן הָרֶמֶז שֶׁמְּחַבֵּר בֵּין הַפְּשָׁט לַסּוֹד, וּמִתְפַּשֵּׁט לֶעָתִיד לָבֹא, וְכֵן מֵיצָרֵי הוּרְמוֹז מְחַבְּרִים בֵּין הָאוֹקְיָנוּס הַהוֹדִי לַמִּפְרָץ הַפַּרְסִי, וְיֵשׁ כָּאן סֵמֶל לַיְסוֹד שֶׁמְּחַבֵּר בֵּין הַנֶּצַח וְהַהוֹד, כִּי הוֹדוּ שַׁיֶּכֶת לִסְפִירַת הַהוֹד, וּפָרַס הִיא בִּבְחִינַת נֶצַח דִּקְלִפָּה, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (יומא עז:) שֶׁגַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ הִכְנִיעַ אֶת דּוּבִּיאֵל שַׂר פָּרַס בַּשָּׁמַיִם עִם הַפָּסוּק “שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם”. וְהַבֵּאוּר כֵּיוָן שֶׁקְּלִפַּת פָּרַס הִיא בִּבְחִינַת נֶצַח דִּקְלִפָּה, מִתְגַּבְּרִים עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי הַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר, דְּהָנֵץ הוּא מִלְּשׁוֹן נֶצַח, שֶׁמִּתְנוֹצֶצֶת נְקֻדַּת הַנֶּצַח שֶׁל הַיּוֹם, בִּבְחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד שֶׁמֵּאִיר לְמַטָּה דֶּרֶךְ הַנֶּצַ”ח שֶׁמְּרַמֵּז עַל הָנֵ”ץ חַמָּה. וְכֵן אֵלִיָּהוּ קָשׁוּר לְשֵׁבֶט גָּד שֶׁמְסַמֵּל אֶת מִדַּת הַנֶּצַח. שֶׁלְּשֵׁבֶט גָּד הָיָה אֶת כֹּחַ הַנִּצָּחוֹן שֶׁל סְפִירַת הַנֶּצַח, וְהֵם הָיוּ יוֹצְאֵי צָבָא לְרַמֵּז שֶׁהֵם שַׁיָּכִים לַחֵצִי הָרִאשׁוֹן שֶׁל שֵׁם צְבָאוֹת שֶׁמְּסַמֵּל אֶת סְפִירַת הַנֶּצַח, וּמָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ב”מ פה:) שֶׁאֵלִיָּהוּ נִדְמֶה כְּדֹב שֶׁל אֵשׁ. וְכֵן פָּרַס קְשׁוּרָה עִם פּוּרִים שֶׁהוּא בְּחִינַת נֶצַח. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ צִיּוֹן דָּוִד סִיבּוֹנִי שליט”א שֶׁמֵיצָרֵי הוּרְמוֹז בְּגִימַטְרִיָּא הַכָּתוּב שֶׁנֶּאֱמַר לְעֵשָׂו: (בראשית כז, מ) “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ”, לְרַמֵּז שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

רוֹן קוֹבִי מְרַמֵּז בִּשְׁמוֹ שֶׁהוֹלֵךְ לִהְיוֹת רוֹן וְשִׂמְחָה בְּמִשְׂחַק הַקּוּבִּיָא

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘אַהֲבַת יְהוֹנָתָן’ (בלק) אִיתָא בַּ’מִּזְרָחִי’ “וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ”, רֶמֶז לַמְשַׂחֲקִים בְּקֻבִּיָּא, וְהָעִנְיָן הוּא כְּשֶׁזֶּה נוֹפֵל וְזֶה קָם, עִנְיַן הַקֻּבִּיָּא הוּא כָּךְ כְּשֶׁתַּשְׁלִיכִי בְּכָל צַד שֶׁתִּרְצֶה וּתְחַשֵּׁב לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בְּיַחַד יַעֲלֶה מִסְפַּר ז’. אִם לְמַעְלָה הוּא א’ אָז לְמַטָּה הוּא ו’, אִם לְמַעְלָה הוּא ג’ אָז הוּא לְמַטָּה ד’ וְכֵן לָהֵפֶךְ. וְזֶהוּ כָּאן “וְיָרֹם מֵאֲגַג”, הוּא מַלְכּוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, מִמֶּנּוּ יָרוּם מַלְכּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל דָּוִד הַמֶּלֶךְ. אִם א’ שֶׁל אֲגַג נוֹפֵל לְמַטָּה, יִהְיֶה לְמַעְלָה ו’ שֶׁל דָּוִד, וְאִם ג’ שֶׁל אֲגַג נוֹפֵל לְמַטָּה, יִהְיֶה לְמַעְלָה ד’ שֶׁל דָּוִד, וְכֵן בָּאוֹת ג’ וְד’ הַשֵּׁנִי. וְזֶה שֶׁכָּתַב “יִתֵּן ה’ אֶת אֹיְבֶיךָ” שֶׁהוּא עֲמָלֵק, “בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ”. וְרוֹאִים שֶׁהַמִּלְחָמָה שֶׁל מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה נֶגֶד מַלְכוּת דִּקְלִפָּה, הִיא דֶרֶךְ דָּוִד הַמֶּלֶךְ נֶגֶד אֲגַג, וְנִרְמֶזֶת בְּאוֹתִיּוֹת שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁהֵם מַקְבִּילִים בְּמִשְׂחַק הַקֻּבִּיָּא, שֶׁאִם אוֹתִיּוֹת דָּוִ”ד תִּהְיֶינָה לְמַעְלָה בַּקֻּבִּיָּא, אוֹתִיּוֹת אֲגַ”ג תִּהְיֶינָה לְמַטָּה, וְכֵן ח”ו לְהֵפֶךְ, כִּי כְּשֶׁזֶּה נוֹפֵל זֶה קָם, וְהַקֻּבִּיָּא תִּתֵּן תָּמִיד תּוֹצָאָה שֶׁל מִסְפַּר שֶׁבַע שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת אִם נְחַשֵּׁב אֶת הַלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה יַחַד. וְשָׁמַעְתִּי מֵהָרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל מִלְחָמָה בֵּין הַקְּדֻשָּׁה לַקְּלִפָּה בָּעִיר טְבֶרְיָה כְּשֶׁרֹאשׁ הָעִיר שָׁם רוֹן קוֹבִּי נִלְחָם בְּרַבָּנֵי הָעִיר וּבְכָל דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, וְנִרְמָז בִּשְׁמוֹ רוֹן קוֹבִּי שֶׁהוֹלֵךְ לִהְיוֹת רוֹן וְשִׂמְחָה בְּמִשְׂחַק הַקּוּבִּיָּא כְּשֶׁמַּלְכוּת בֵּית דָּוִד תְּנַצֵּחַ, וְלָכֵן זֶה מִשְׁתַּלְשֵׁל בָּעִיר טְבֶרְיָה שֶׁקְּשׁוּרָה עִם דָּוִד הַמֶּלֶךְ כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (שלח קעה:) זוֹ הַתְּכֵלֶת הִיא סוֹד שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְהַגָּוֶן שֶׁלָּהּ יוֹצֵא מִדָּג שֶׁהוֹלֵךְ בְּיַם כִּנֶּרֶת, וְעַל כֵּן כִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט ישעיהו תכט) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֶשֶׂר גָּלֻיּוֹת גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין. מִלִּשְׁכַּת הַגָּזִית לַחֲנֻיּוֹת. וּמֵחֲנֻיּוֹת לִירוּשָׁלַיִם. וּמִירוּשָׁלַיִם לְיַבְנֶה. וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא. וּמֵאוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם. וּמִשְּׁפַרְעָם לְבֵית שְׁעָרִים. מִבֵּית שְׁעָרִים לְצִפּוֹרִי. מִצִּפּוֹרִי לִטְבֶרְיָה. וּטְבֶרְיָה עֲמֻקָּה מִכֻּלָּם. כְּדִכְתִיב “וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי”. וּמִשָּׁם עֲתִידִין לְהִגָּאֵל. רוֹאִים שֶׁהַסַּנְהֶדְרִין גָּלוּ מִטְּבֶרְיָה וְיַחְזְרוּ לֶעָתִיד לָבֹא לִטְבֶרְיָה. וְכֵן רוֹן קוֹבִּי נִלְחָם בַּג”ר דֹּב קוּק שליט”א שֶׁנִּרְמָזוֹת בִּשְׁמוֹ אוֹתִיּוֹת קו”ק שֶׁדּוֹמוֹת לְדָּוִ”ד שֶׁמְּנַצֵּחַ אֶת אֲגָ”ג. וְכֵן שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הַג”ר דֹּב קוּק שליט”א שֶׁאָמַר שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל הַשֵּׁם מִפְלֶגֶת יֵשׁ עָתִיד, עַל הַקְּלִפָּה. לְרַמֵּז שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַגְּאֻלָּה שֶׁעָלֶיהָ אָמְרוּ חֲזַ”ל בַּמִּשְׁנָה הָאַחֲרוֹנָה בְּסֵדֶר טָהֳרוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק ש”י עוֹלָמוֹת. וְכֵן רַב הָעִיר הַג”ר אַבְרָהָם דֹּב אוֹיֶרְבָּךְ שליט”א עִם הַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא מַלְכוּת.

כְּמוֹ כֵן נִרְאֶה לְהוֹסִיף שֶׁרַבִּי יְהוֹנָתָן אַיְבְּשִׁיץ זַצַ”ל לֹא בֵּאֵר מַה קּוֹרֶה אִם הַקֻבִּיָּה נוֹפֶלֶת עַל מִסְפָּרִים שֶׁל 2 אוֹ 5 שֶׁמַּקְבִּילִים זֶה לָזֶה וְעוֹלִים יַחַד 7. וְלִכְאוֹרָה גַּם כָּאן הַמִּסְפָּר הַגָּבוֹהַּ 5 יְסַמֵּל אֶת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד וְהַמִּסְפָּר הַנָּמוּךְ 2 יְסַמֵּל אֶת עֲמָלֵק. וְכֵן מוּבָא בְּ’סֵפֶר הַלִּקּוּטִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (תהילים תלו) “גְּעַר חַיַּת קָנֶה”, וּכְשֶׁיַּחְתֹּךְ רֶגֶל זוֹ הַק’ שֶׁל קָנֶ”ה, יִשָּׁאֵר הִנֵּ”ה, בְּסוֹד “רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם”. וְזֶה סוֹד נְעִיצַת הַקָּנֶה בַּיָּם, רוֹצֶה לוֹמַר רֶגֶל זֹאת הַק’ נִתְאָרְכָה, וְנָעֲצָה בַּיָּם שֶׁהִיא ה’ תְּתָאָה, הַנִּקְרָא יָם, וְהוֹרִידָהּ לַחִיצוֹנִים. וְק’ שֶׁל זֹאת הַקָּנֶה שֶׁנִּתְאָרְכָה מֵהִנֵּה, הוּא שֶׁהֶעֱלָה שִׂירְטוֹן. רוֹצֶה לוֹמַר, קַו אָרֹךְ מִרֶגֶל הַק’. וְעָלֶיהָ נִבְנָה כְּרָךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי וְכוּ’, וּבָזֶה הַשִּׂירְטוֹ”ן יֵשׁ אוֹתִיּוֹת שָׂטָ”ן רְוָיָ”ה, לְמַעַן שְׂפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה, וְנִבְנְתָה צוֹר מֵחֻרְבָּנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם. וְרוֹאִים שֶׁאוֹתִיּוֹת הנ”ה שֶׁהֵן מִסְפָּרִים שֶׁל וְ50 מְסַמְּלוֹת אֶת הַנִּצָּחוֹן שֶׁל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וּמֵאִידָךְ אוֹתִיּוֹת בי”ב מְרַמְּזוֹת עַל בִּיבִין [בִּיּוּב בִּלְשׁוֹן חֲזַ”ל] שֶׁל עֲמָלֵק.

וְכֵן רוֹאִים שֶׁהַמִּלְחָמָה שֶׁל מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה נֶגֶד מַלְכוּת דִּקְלִפָּה, הִיא דֶרֶךְ דָּוִד הַמֶּלֶךְ נֶגֶד אֲגַג, לָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בַּקֻּבִּיָּא שֶׁתָּמִיד יוֹצֵא מִסְפַּר שֶׁבַע שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת. וְלָכֵן הָאוֹתִיּוֹת הַמַּקְבִּילוֹת שֶׁל דָּוִד מוּל אֲגַג הֵן אוֹתִיּוֹת ד’ מוּל ג’, הַיְינוּ אוֹתִיּוֹת דָּ”ג שֶׁמְּסַמֵּל אֶת נְקֻדַּת הַשְּׂחוֹק שֶׁבַּמַּלְכוּת. וְכֵן דָּוִד בְּגִימַטְרִיָּא ב’ פְּעָמִים דָּ”ג, וַאֲגָג בְּגִימַטְרִיָּא פַּעַם אַחַת דָּ”ג. וְכָן גָּ”ד נִרְמָז בַּכָּתוּב (תהילים עה, יא) “וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק”. הַיְינוּ שֶׁיִּהְיֶה אֲגַדֵּ”עַ לְגָ”ד, וְיָרוּם קֶרֶן הַדָּ”ג. וְכֵן שְׁמוֹת בְּנֵי דָּוִד נִרְמְזוּ בְּדָגִים; שְׁלֹמֹה נִרְמָז בְּדַג סַלַּמוֹן, וְאַבְשָׁלוֹם בְּדַג סוֹל. וְאַמְנוֹן הוּא שֵׁם שֶׁל דָּג. וְדָנִיֵּאל וַאֲדוֹנִיָּה נִרְמָזִים בְּדַג דֶּנִיס. וֶאֱלִיפֶּלֶט נִרְמָז בְּפִילֶט דָּגִים. וְכֵן דָּג בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי נִקְרָא נוּנָא. וּמוּבָא בְּרַשִּׁ”י (תהילים עב, יז) עַל הַכָּתוּב “לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ” שֶׁהַמַּלְכוּת הִיא בִּבְחִינַת נוּ”ן. יִנּוֹן לְשׁוֹן מַלְכוּת וּשְׂרָרָה כְּמוֹ “וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן”. וְכֵן דָּוִד הַמֶּלֶךְ נִקְרָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת נָגִיד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אוֹתִיּוֹת דָּ”ג נ’. וְכֵן הָאוֹתִיּוֹת לִפְנֵי נוּ”ן הֵן מה”מ ר”ת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁשְּׁמוֹ יִנּוֹן. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִנֶּכֶד הַמְקֻבָּל רַבִּי לֵוִי סְעַדְיָה נַחְמָנִי זצ”ל שֶׁאִמּוֹ חָלְמָה לִפְנֵי לֵדַת אָחִיו שֶׁהַבָּבָּא סָאלִי זצ”ל בָּא אֵלֶיהָ בַּחֲלוֹם וְאָמַר לָהּ שֶׁיִּוָּלֵד לָהּ בֵּן וְתִקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִנּוֹן, כִּי יִנּוֹ”ן אוֹתִיּוֹת הוי”ה, וּבָאָה לְאָבִיהָ הַצַּדִּיק וְסִפְּרָה לוֹ אֶת הַחֲלוֹם, וְאָמַר שֶׁהַחֲלוֹם אֲמִתִּי, כִּי אוֹת נ’ מִסְפָּרָהּ חֲמִשִּׁים כְּמוֹ אוֹת ה’ שֶׁמִּסְפָּרָהּ חָמֵשׁ, וְאָכֵן אוֹתִיּוֹת יִנּוֹ”ן הֵן אוֹתִיּוֹת הוי”ה, וְקָרְאוּ לַבֵּן יִנּוֹן.

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יַעֲקֹב מָטָר שליט”א שֶׁפּוּר בַּשָּׂפָה הַפַּרְסִית הוּא סוּג שֶׁל גּוֹרָל שֶׁעוֹשִׂים עַל יְדֵי מִשְׂחָק הַקֻּבִּיָּא, וְהָמָן שֶׁעָשָׂה פּוּר שֶׁנֶּהֱפַךְ לְפוּרֵנוּ הָיָה עַל יְדֵי מִשְׂחַק קֻבִּיָּא שֶׁהָפַךְ אֶת נִצְחוֹן עֲמָלֵק לַנִּצָּחוֹן שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל. וְנִרְאֶה שֶׁלָּכֵן יָצָא לוֹ יוֹם י”ג אֲדָ”ר שֶׁהֵן אוֹתִיּוֹת אֲבִיגְדֹ”ר שְׁמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁמֻּזְכָּר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, כִּי בְּאֶמְצַע אֲבִיגְדֹ”ר יֶשְׁנָן הָאוֹתִיּוֹת ד”ג שֶׁמְּנַצְּחוֹת אֶת עֲמָלֵק. וּבִפְרָט בְּחֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁמַּזָּלוֹ דָּגִים. הַיְינוּ בַּאֲבִיגְדֹר יֵשׁ ג”ד שֶׁמְּרַמֵּז עַל נִצְחוֹן אֲגָג לָכֵן הָמָן חָשַׁב שֶׁיְנַצֵּחַ, אֲבָל אוֹר הַפּוּרִים הָפַךְ אֶת זֶה, וְשָׂם אֶת הַד’ לִפְנֵי הַג’ וְעַם יִשְׂרָאֵל נִצֵּחַ. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘בֵּאוּרֵי אַגָּדוֹת אֲפִיקֵי יָם’ שֶׁמֹּשֶׁה הוּא בְּחִינַת דַּג הַלִּוְיָתָן: (ב”ב עָג.) וּפַרְעֹה הוּא הַתַּנִּין הַגָּדוֹל וְכוּ’ וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם נֶגְדּוֹ בַּקְּדֻשָּׁה בִּיסוֹד עִלָּאָה לִוְיָתָן דְּבָלַע כָּל נוּנֵי יַמָּא. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ צִיּוֹן דָּוִד סִיבּוֹנִי שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת מִשְׂחַק הַכַּלְכָּלָה הָעוֹלָמִית תַּחַת הַשֵּׁם דַּאוּ גּ’וֹנְס ר”ת ד”ג, וְג’וֹנְס בְּגִימַטְרִיָּא קוּבִּיָּא וּבְגִימַטְרִיָּא דָּוִיד הַמֶּלֶךְ. וְכֵן מִשְׂחָק עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.

דִּבְרֵי הַגְּרָ”א עַל ‘עַד דְּלָא יָדַע’ שֶׁנִּטְּלָה הַנְּקָמָה וְהַדֵּעָה שֶׁנִּתְּנוּ בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת “אֵל נְקָמוֹת ה'”. “אֵל דֵּעוֹת ה'”.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה יב.) שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי מִפְּנֵי מָה נִתְחַיְּבוּ שֹוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה, אָמַר לָהֶם אִמְרוּ לִי אַתֶּם, אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעֻדָּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. אָמַר לָהֶם אִם כֵּן שֶׁל שׁוּשָׁן יֵהָרֵגוּ שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא יֵהָרְגוּ, אָמְרוּ לוֹ אֱמוֹר לָנוּ אָתָּה, אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם. אָמְרוּ לוֹ וְכִי מַשֹּוֹא פָנִים יֵשׁ בַּדָּבָר [אֵיךְ זָכוּ לַנֵּס], אָמַר לָהֶם הֵם לֹא עָשֹוּ אֶלָּא לַפָּנִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה עִמָּהֶם אֶלָּא לַפָּנִים, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב “כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ”. וְרוֹאִים שֶׁכָּל הַחֵטְא שֶׁעָלָיו נִגְזְרָה גְזֵרַת פּוּרִים הָיָה חֵטְא רַק לְמַרְאִית עַיִן בִּלְבַָד, כִּי בְתוֹךְ לִבָּם לֹא הִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם, וְלָכֵן כָּל הַגְּזֵרָה מִלְכַתְּחִלָּה הָיְתָה רַק לְמַרְאִית עַיִן בִּלְבַָד לְעוֹרְרָם לִתְשׁוּבָה וּלְקַבֵּל הַתּוֹרָה מֵאַהֲבָה. וּמָצִינוּ בַּיְרוּשַׁלְמִי (שקלים יד.) רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן, בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים מָצִינוּ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם. בַּתּוֹרָה מִנַּיִן דִּכְתִיב “וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל”. בַּנְּבִיאִים מִנַּיִן דִּכְתִיב “אֵל אֱלֹהִים ה’ אֵל אֱלֹהִים ה’ הוּא יוֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדַע. בַּכְּתוּבִים מִנַּיִן דִּכְתִיב “וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם”. וְשָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁהֶאָרַת פּוּרִים קְשׁוּרָה עִם הַבְּחִינָה הַזֹּאת שֶׁהִתְרָחֲשׁוּ דְבָרִים בִּבְחִינָה שֶׁלֹּא יָדְעוּ וְלֹא הֵבִינוּ, גַּם הָמָן לֹא יָדַע שֶׁמֹּשֶׁה נוֹלַד בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, וְגַם עַם יִשְׂרָאֵל לֹא יָדְעוּ וְלֹא הֵבִינוּ שֶׁמָּרְדֳּכַי מִתְגָּרֶה בְּהָמָן כְּדֵי לְהַצִּילֵם, וְהֵם הִתְמַרְמְרוּ עַל מָרְדֳּכַי מַדּוּעַ הוּא מִתְגָּרֶה בְּהָמָן, וְרַק עַל מָרְדֳּכַי כָּתוּב (אסתר ד, א) “וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה”. וְלָכֵן רוֹאִים בַּפְּסוּקִים בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁהַיְרוּשַׁלְמִי מַזְכִּיר עַל הַחֲשִׁיבוּת שֶׁל מַרְאִית עַיִן אֶת הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל יָדַע הֵפֶךְ הָעַד דְּלָא יָדַע שֶׁהָיָה בְּפוּרִים: (יהושע כב, כב) “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּהוי”ה אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה”. הַמַּעֲשֶׂה שָׁם הָיָה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל לֹא יָדְעוּ וְלֹא הֵבִינוּ מַדּוּעַ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן, וְחָשְׁבוּ שֶׁהֵם רוֹצִים לַעֲבוֹד חַס וְשָׁלוֹם עֲבוֹדָה זָרָה, וְרָצוּ לָצֵאת לְמִלְחָמָה נֶגְדָּם, וְשָׁלְחוּ אֶת פִּנְחָס וְרָאשֵׁי הָעָם לִשְׁאוֹל אוֹתָם, וְהֵם אָמְרוּ שֶׁעָשׂוּ זֹאת כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁל עֵבֶר הַיַּרְדֵּן עִם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בִּשְׁבִיל קָרְבָּנוֹת. וְהַכָּתוּב הַזֶּה שֶׁהוּא הַיָּחִיד בַּתַּנַּ”ךְ שֶׁמֻּזְכָּרִים שֵׁשֶׁת שְׁמוֹת ה’ בִּרְצִיפוּת “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” בְּגִימַטְרִיָּא פּוּר, לְרַמֵּז שֶׁפּוּר הָמָן נֶהְפַךְ לְפוּרֵינוּ מִשּׁוּם שֶׁהָיָה מַהֲלָךְ שֶׁלֹּא יָדְעוּ, אַף שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת בְּאֹפֶן שֶׁיָּבִינוּ וְיֵדְעוּ, שֶׁיִּהְיֶה “וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל”. וְכֵן הַכָּתוּב שָׁם (יהושע כב, י) “וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה” ר”ת מג”ל שֶׁהֵן ר”ת מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר עַל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. וְהַשָּׁלִיחַ שָׁם לִבְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְשָׁאֳלָם מַדּוּעַ בָּנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ, הָיָה פִּנְחָס שֶׁהוּא אֵלִיָּהוּ שֶׁהָיָה הַשָּׁלִיחַ גַּם בִּגְאֻלַּת פּוּרִים לְהָבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם. וְכֵן הַכָּתוּב “וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם” מְרַמֵּז שֶׁצָּרִיךְ לִמְצוֹא שֵׂכֶל חָדָשׁ לִפְעוֹל בְּאֹפֶן שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ וְיָבִינוּ שֶׁעוֹשֶׂה טוֹב, וְלֹא בְּאֹפֶן שֶׁנִּרְאָה מוּזָר בְּעֵינֵי אַחֵרִים.

מוּבָא בַּשו”ע (או”ח תרצ”ה, ב) חַיָּב אֱינִישׁ לְבַסּוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דלא יֵדַע בֵּין אָרוּר הַמָּן לְבָרוּךְ מָרְדֳּכַי. וּבְּבֵאוּר הַגְּרָ”א שָׁם רוֹצֶה לוֹמַר בֵּין נִקְמַת הָמָן לִגְדֻלַּת מָרְדֳּכַי, וְהוּא מַה שֶּׁמּוּבָא גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דִּכְתִיב “אֵל נְקָמוֹת ה'”. גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר “כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'”, וְכֵיוָן שֶׁנִּטְּלָה הַדַּעַת לֹא יָדַע. וְרוֹאִים שֶׁהַסּוֹד שֶׁל עַד דְּלָא יָדַע בְּפוּרִים קָשׁוּר עִם הַדַּעַת וְהַנְּקָמָה שֶׁנִּמְצָאִים בֵּין שְׁמוֹת אֵ”ל לַהוי”ה, וְזֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁנִּרְמָז בַּפְּסוּקִים בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁנִּטְּלָה הַיְדִיעָה שֶׁקְּשׁוּרָה עִם שֵׁמוֹת אֵלּוּ. וְזֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁקָּרָה בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ שֶׁנִּטְּלָה הַנְּקָמָה שֶׁרָצוּ לִנְקוֹם בִּבְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אַחֲרֵי שֶׁהֵבִינוּ שֶׁנִּטְּלָה הַיְדִיעָה וְלֹא הֵבִינוּ אוֹתָם מַה שֶּׁהִתְכַּוְּנוּ בִּבְנִיַּת הַמִּזְבֵּחַ. וְהַהַמְתָּקָה הִיא בְּסוֹד שֵׁמוֹת “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” בְּגִימַטְרִיָּא פּוּר, כִּי מַכְנִיסִים אֶת הַשֵּׁם אֱלֹהִים שֶׁהוּא דִין בֵּין שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת אֵ”ל וַהוי”ה שֶׁמְּסַמְּלִים חֶסֶד וְרַחֲמִים, וְהֵם מַמְתִּיקִים אֶת הַדִּין. וְכֵן לְשׁוֹן הַגְּרָ”א בֵּין נִקְמַת הָמָן בְּגִימַטְרִיָּא הֶמְשֵׁךְ הַלָּשׁוֹן שֶׁלּוֹ לִגְדֻלַּת מָרְדֳּכַי. וְזֶה גַם הַמִּסְפָּר שֶׁל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְשֶׁל מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם אוֹ “מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים” שֶׁקְּשׁוּרִים עִם יְשׁוּעַת פּוּרִים. וְכֵן הַכָּתוּב (תהילים קיח, כז) “אֵל הוי”ה וַיָּאֶר לָנוּ” בְּגִימַטְרִיָּא מָרְדֳּכַי, וְהַפָּסוּק מְרַמֵּז שֶׁשֵּׁמוֹת אֵ”ל הוי”ה מַמְתִּיקִים אֶת שֵׁם אֱלֹהִים כְּמִנְיַן “לָנוּ”. וְכֵן א”ל פְּעָמִים הוי”ה בְּגִימַטְרִיָּא שֶׁמֶן זַיִת שֶׁקָּשׁוּר עִם מָרְדֳּכַי שֶׁנִּרְמָז בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה.

וְנִרְאֶה לְבָאֵר אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין נְקָמָה לְדֵעָה, שֶׁשְּׁנֵיהֶם קְשׁוּרִים עִם עֲטֶרֶת הַיְסוֹד שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים, שֶׁמּוֹשֶכֶת אֶת הַטִּפָּה מֵהַדַּעַת בִּבְחִינַת עַד דְּלָא יָדַע, וְהִיא גַם פּוֹעֶלֶת בִּבְחִינַת מְקַנֵּא וְנוֹקֵם, כִּי נְקָמָה, הִיא חֵלֶק מֵהַקִּנְאָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (נחום א, ב) “אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם הוי”ה”. וּמָצִינוּ בַּזֹּהַר (ויחי רמה.) כָּל מִי שֶׁאוֹהֵב וְלֹא קָשׁוּר עִמּוֹ קִנְאָה, אֵין אַהֲבָתוֹ אַהֲבָה, כֵּיוָן שֶׁקִּנֵּא הֲרֵי אַהֲבָה נִשְׁלֶמֶת, מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁצָּרִיךְ בֶּן אָדָם לְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַשֵּׁר עִמָּהּ אַהֲבָה שְׁלֵמָה. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘בֵּית עוֹלָמִים’ לְרי”א חֶבֶר (דף קמט. ד”ה ותאנא), שֶׁהַמִּלָּה קִנְאָה בְּגִימַטְרִיָּא יוֹסֵף, וּפִינְחָס הִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשׁ קִנְאָה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת יוֹסֵף הַיְסוֹד דִּקְדֻשָּׁה, כְּשֶׁקִּנֵּא עַל מַעֲשֵׂה זִמְרִי. עַיֵּן בְּ’שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (הקדמה לב) שֶׁפִּינְחָס הָיָה גִּלְגּוּל יוֹסֵף. וְלָכֵן הֶאָרַת פּוּרִים קְשׁוּרָה עִם אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, כִּי מָצִינוּ בַּזֹּהַר (כי תשא קצ.) שֶׁאֵלִיָּהוּ הוּא פִּינְחָס. וְאֵלִיָּהוּ הוּא בִּבְחִינַת יְסוֹד מַלְאַךְ הַבְּרִית. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט”א שֶׁאֵלִיָּה”וּ נִרְמָז בַּקִּנְאָה שֶׁל פִּינְחָס. (במדבר כה, יג) “תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. וְכֵן רוּחַ קִנְאָה בְּגִימַטְרִיָּא יְסוֹד וַעֲטָרָה. וְכֵן שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הרה”ג ר’ יִצְחָק גִּנְזְבּוּרְג שליט”א שֶׁנְקָמָ”ה ר”ת מְסִירוּת נֶפֶשׁ קִדּוּשׁ הַשֵּׁם.

בֵּאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘עוֹלַם הַשְּׁמִינִי’ מַדּוּעַ נְקָמָה הִיא חֵלֶק מֵהַקִּנְאָה, דְּמוּבָא בְּ’שַׁעַר הַפְּסוּקִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (בראשית כה) שֶׁנְּקָמָה בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה הִיא גַּם מִלְּשׁוֹן תְּקוּמָה, כִּי הִיא בָּאָה לְתַקֵּן אֶת הַשֵּׁנִי, וְכֵן רוֹאִים שֶׁשֵּׁם אֵ”ל שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַחֶסֶד פּוֹעֵל אֶת הַנְּקָמָה שֶׁהִיא תִּקּוּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים צד, א) “אֵל נְקָמוֹת ה’ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ”. וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁל קִנְאָה שֶׁבָּאָה לְתַקֵּן אֶת הַשֵּׁנִי. הֶאָרַת פּוּרִים בָּאָה לְתַקֵּן אֶת עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּזְכּוּ לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה מֵאַהֲבָה. וְכֵן פְּעֻלַּת הַיְסוֹד הִיא בִּבְחִינַת תְּקוּמָה כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר ‘פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים’ לָרמ”ק (שער טז פ”ו) שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב “וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי” מְרַמֵּז עַל קִשּׁוּי הַיְסוֹד שֶׁבָּא לְהַשְׁפִּיעַ לַמַּלְכוּת, דִּנְקָמָה וְקִנְאָה הֵן פְּעֻלּוֹת שֶׁבָּאוֹת מִמִּדַּת הַיְסוֹד הָרוּחָנִית שֶׁעִנְיָנָהּ לְהַשְׁפִּיעַ וּלְתַקֵּן אֶת הַשֵּׁנִי, לָכֵן כְּשֶׁיֵּשׁ פְּגָם בַּבְּרִית מִתְעוֹרֶרֶת בְּיוֹתֵר הַנְּקָמָה לִנְקוֹם נָקָם בְּרִית, כֵּיוָן שֶׁהַנְּקָמָה הִיא פְּעֻלַּת הַבְּרִית, וְלָכֵן הַקִּנְאָה וְהַנְּקָמָה שֶׁל פִּנְחָס שֶׁמִּשָּׁם לוֹמְדִים עִנְיָנֵי נְקָמָה הָיוּ עַל פְּגַם הַבְּרִית. וְכֵן קִנְאַת הַבַּעַל לְאִשְׁתּוֹ הִיא עַל הַבְּרִית. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁזֶּה הַסּוֹד בְּדִבְרֵי הַגְּרָ”א שֶׁגְּדוֹלָה דֵעָה וּגְדוֹלָה נְקָמָה קְשׁוּרִים עִם גְדֻלַּת מָרְדֳּכַי, כִּי עֲטֶרֶת הַיְסוֹד שֶׁמּוֹשֶכֶת אֶת הַטִּפָּה מֵהַדַּעַת מְבִיאָה אֶת קִשּׁוּי הַיְסוֹד שֶׁנִּהְיָה גָדוֹל. וְהִיא מַשְׁפִּיעָה אֶת הַקִּנְאָה וְהַנְּקָמָה לַמַּלְכוּת בְּאֹפֶן שֶׁנִּטְּלָה הַנְּקָמָה מֵהַיְסוֹד וְעָבָרה לַמַּלְכוּת. לָכן נִטְּלָה הַדֵּעָה וְנִטְּלָה הַנְּקָמָה. וְכֵן דֵּעָה נְקָמָה בְּגִימַטְרִיָּא מָרְדֳּכַי. וְכֵן הַמִּסְפָּר הַמִּסְתַּתֵּר בֵּין אוֹתִיּוֹת נָקָ”ם הוּא 110 כְּמִנְיַן שְׁנוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף הַיְסוֹד.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ברכות לג.) אָמַר רַבִּי אַמִּי גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר “כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'”, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר גָּדוֹל מִקְדָּשׁ שֶׁנִּתָּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר “פָּעַלְתָּ הוי”ה מִקְדָּשׁ אדנ”י'”. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה כְּאִלּוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו. דֵּעָה נִתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִתָּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. מַתְקִיף לָהּ רַב אַחָא קַרְחִינָאָה אֶלָּא מֵעַתָּה גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דִּכְתִיב “אֵל נְקָמוֹת ה'”. אָמַר לֵיהּ אִין בְּמִילְתֵיהּ מִיהָא גְּדוֹלָה הִיא. וּמְבָאֵר רַשִׁ”י בְּמִילְתֵיהּ מִיהָא גְּדוֹלָה הִיא בְּמָקוֹם שֶׁצְּרִיכָה נְקָמָה דָּבָר גָּדוֹל הוּא. וְרוֹאִים קֶשֶׁר בֵּין דֵּעָה לִנְקָמָה וּלְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כִּי בִּזְכוּת הֶאָרַת פּוּרִים שֶׁעוֹרְרָה אֶת הַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן בְּסוֹד דֵּעָה וּנְקָמָה, זָכִינוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁשָּׁם הָיָה יִחוּד קב”ה וּשְׁכִינְתֵּיהּ. וְנִרְאֶה דְּלָכֵן רַב אַחָא קַרְחִינָאָה אוֹמֵר אֶת הַמֵּימְרָא, כִּי הַשֵּׁם קֹרַח קָשׁוּר עִם יְשׁוּעַת פּוּרִים וְהַנְּקָמָה בְּהָמָן, כַּמּוּבָא בְּ’פִרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר’ (מט) רַבִּי פִּנְחָס אוֹמֵר שְׁנֵי עֲשִׁירִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד בְּיִשְׂרָאֵל, וְאֶחָד בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, קֹרַח בְּיִשְׂרָאֵל, וְהָמָן בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, קֹרַח שֶׁמָּצָא אוֹצָרוֹת שֶׁל זָהָב שֶׁל יוֹסֵף, וְהָמָן שֶׁלָּקַח כָּל אוֹצָרוֹת שֶׁל מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת כָּל אוֹצָרוֹת שֶׁל קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְרָאָה הַמֶּלֶךְ עָשְׁרוֹ וַעֲשֶׂרֶת בָּנָיו סוֹפְרִים וְכוֹתְבִין לְפָנָיו וְרָצָה הַמֶּלֶךְ לְגַדְּלוֹ וּלְרוֹמְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר “גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא” וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כָּל עַם וָעָם כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְפָנָיו וְכוּ’. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֶה עָשָׂה אֵלִיָּהוּ ז”ל נִדְמֶה לְחַרְבוֹנָא אֶחָד מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר לוֹ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ יֵשׁ עֵץ בְּבֵיתוֹ שֶׁל הָמָן מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר “וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן וְגוֹ’ וְאֵת אוּלָם הָעַמּוּדִים חֲמִשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וּשְׁלשִׁים אַמָּה רָחְבּוֹ” מִיָּד צִוָּה הַמֶּלֶךְ לִתְלוֹתוֹ וּכְתִיב “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן”, לָקַח הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל אֲשֶׁר לְהָמָן וְנָתַן לְמָרְדֳּכַי וּלְאֶסְתֵּר. וְרוֹאִים שֶׁהַמִּדְרָשׁ מְקַשֵּׁר אֶת קֹרַח וְהָמָן שֶׁהֵם שְׁנֵי הָעֲשִׁירִים שֶׁעָמְדוּ בָּעוֹלָם. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘חַיֵּי מוֹהֲרָ”ן’ (צ) עֲבוֹדָה שֶׁלִּי בְּפוּרִים הָיָה לְתַקֵּן פְּגַם קֹרַח, וּכְשֶׁנִּתְגַּלָּה לִי זֹאת הָיָה רָחוֹק בְּעֵינַי מְאֹד מַה סְּמִיכוּת יֵשׁ לְפוּרִים עִם קֹרַח עַד שֶׁעָזַר לִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְכוּ’ כִּי יֵשׁ דְּבָרִים סְתוּמִים מְאֹד בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְנִתְגַּלָּה לִי שֶׁאוֹתִיּוֹת פּוּרִים הֵם רָאשֵׁי תֵבוֹת “וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאֹשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא” בְּחִינַת קֹרַח. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (אסתר תתרנד) “וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד”, שֶׁמָּא תֹּאמַר קָרְחָה אֲנִי עוֹשֶׂה בְּמַלְכוּתְךָ מְפֻזָּרִים הֵם בְּכָל הָעַמִּים. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן שליט”א שֶׁמָּצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה טז.) שֶׁהָמָן הָיָה סַפָּר שֶׁל כְּפַר קַרְצוּם, מִמֵּילָא הוּא קָשׁוּר עִם קֹרַח שֶׁמְּרַמֵּז עַל קָרְחָה שֶׁמֹּשֶׁה עָשָׂה לַלְּוִיִּים לְסַפֵּר אֶת כָּל שַׂעֲרָם.

וְנַחֲזֹר לִרְאוֹת רְמָזִים נוֹסָפִים בַּפָּסוּק שֶׁהֵבֵאנוּ “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” יֵשׁ 22 אוֹתִיּוֹת. רֶמֶז עַל אוֹר הַפּוּרִים שֶׁקִּבְּלוּ בְּאַהֲבָה אֶת הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ 22 אוֹתִיּוֹתוְכֵן פּוּר אוֹ “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” בְּגִימַטְרִיָּא 22 פְּעָמִים אַהֲבָה לְרַמֵּז שֶׁזָּכוּ בְּפוּרִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ 22 אוֹתִיּוֹת מֵאַהֲבָה. וְכֵן אִם נְחַשֵּׁב ב’ פְּעָמִים פּוּר, כִּי פּוּרִים לְשׁוֹן רַבִּים עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא 22 פְּעָמִים שֵׁם הוי”ה. כי כל התורה שנתנה ב22 אוֹתִיּוֹת היא שמותיו של הקב”ה. וכן אלהים הוי“ה אלהים הוי“ה ר”ת בְּגִימַטְרִיָּא 22. וְכֵן אִם נְחַלֵּק אֶת האוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּ“אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” כְּנֶגֶד 22 אוֹתִיּוֹת, יוֹצֵא שֶׁהַשְּׁנֵי שֵׁמוֹת אֱלֹהִים מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת ג’ ד’ ה’ ו’ ז’ נ’ ס’ ע’ פ’ צ’ שֶׁבְּאוֹתִיּוֹת הָא’ ב’, וְהַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל ג’ ד’ ה’ ו’ ז’ נ’ ס’ ע’ פ’ צ’ עוֹלָה שע”ה נְהוֹרִין שֶׁיּוֹצְאִים מִשְּׁנֵי שְׁמוֹת א”ל בְּמִלּוּי וּמַמְתִּיקִים אֶת שְׁמוֹת אֱלֹהִים, וּכְפִי שֶׁמְּכַוְּנִים בְּבִרְכַּת ‘שֶׁעָשָׂה נִסִּים’ לִפְנֵי קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בְּפוּרִים לְהַמְשִׁיךְ ש”ע נְהוֹרִין מֵאֲרִיךְ לְהַמְתִּיק אֶת הַדִּינִים שֶׁיֵּשׁ בְּשֵׁם אֱלֹהִים הַנִּרְמָז בָּאוֹתִיּוֹת ש”ה שֶׁהוּא מִלּוּי שֵׁם אֱלֹהִים. וְהַש”ע נְהוֹרִין בִּשְׁלֵמוּתָם הֵם שע”ה נְהוֹרִין, כַּמּוּבָא בְּ’שַׁעַר הַפְּסוּקִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (יתרו קמח) שע”ה חֲסָדִים דִּכְלִילָן בְּחֶסֶד דְּעַתִּיק יוֹמִין, כַּנִּזְכָּר בְּאִדְּרָא רַבָּא וּכְנֶגְדָּם בַּחֹטֶם הָעֶלְיוֹן, אָרְכּוֹ שע”ה עָלְמִין, לִכְפּוֹת הַדִּינִים. וְכֵן אִם נְחַלֵּק אֶת האוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּ“אֵל אֱלֹהִים הוי”ה אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” כְּנֶגֶד 22 אוֹתִיּוֹת, יוֹצֵא שֶׁשְּׁנֵי שְׁמוֹת אֵ”ל מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת א’ ב’ ל’ מ’ וְעוֹלִים יַחַד כְּמִנְיַן חָכְמָה שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ הַחֶסֶד שֶׁנִּרְמָז בְּשֵׁם אֵ”ל. וְזֶה גַּם הַגִּימָטְרִיָּא שֶׁל מג”ל ר”ת מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר עַל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר כְּדִלְעֵיל. וְכֵן אִם נְחַשֵּׁב עַל דֶּרֶךְ זוֹ אֶת הַשְּׁנֵי שְׁמוֹת הוי”ה יַעֲלוּ בְּגִימַטְרִיָּא 1047 כְּמִנְיַן מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ י. פ. שליט”א שֶׁהִשְׁתַּלְשְׁלָה בְּגַשְׁמִיּוּת הַמִּלָּה פְּרוֹפּוֹרְצְיָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתִיּוֹת פַּרְצוּ”ף וְגַם ב’ פְּעָמִים אוֹתִיּוֹת פו”ר לְרַמֵּז שֶׁכָּל דָּבָר צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּפְּרוֹפּוֹרְצְיָה בִּבְחִינַת פַּרְצוּף לִרְאוֹת אֶת כָּל הַתְּמוּנָה, וְזֶה סוֹד הַמְתָּקַת הַדִּינִים שֶׁיֵּשׁ בְּפוּרִים, שֶׁהָאוֹר בָּא מֵעֲטֶרֶת הַיְסוֹד שֶׁכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הַג’ קַוִּים שֶׁנִּרְמָזִים בְּשֵׁמוֹת “אֵל אֱלֹהִים הוי”ה” וּמִמֵּילָא נִמְתָּקִים הַדִּינִים. וְלָכֵן בִּתְחִלָּה יֵשׁ עַד דְּלָא יָדַע שֶׁעֲדַיִן לֹא רוֹאִים אֶת כָּל הַתְּמוּנָה וַחֲסֵרָה הַדַּעַת שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת קַו הָאֶמְצַע שֶׁכּוֹלֵל אֶת הַכֹּל, וּבַסּוֹף כְּשֶׁרוֹאִים וּמְבִינִים זוֹכִים לְאוֹר הַפּוּרִים. וְלָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּפוּרִים שֶׁמִּתְחַפְּשִׂים וּמְשַׁנִּים אֶת הַפַּרְצוּף.

כָּתוּב (דברים לג, כ) “וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה’ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל” וּמְבָאֵר רַשִּׁ”י “וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ” רָאָה לִטּוֹל לוֹ חֵלֶק בְּאֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁהִיא רֵאשִׁית כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ. “כִּי שָׁם חֶלְקַת” כִּי יָדַע אֲשֶׁר שָׁם בְּנַחֲלָתוֹ חֶלְקַת שְׂדֵה קְבוּרַת מְחוֹקֵק וְהוּא מֹשֶׁה. “סָפוּן” אוֹתָהּ חֶלְקָה סְפוּנָה וּטְמוּנָה מִכָּל בְּרִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ”. וְרוֹאִים שֶׁשֵּׁבֶט גָּד רָצוּ נַחֲלָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כִּי רָצוּ לִהְיוֹת סְמוּכִים לִמְקוֹם קְבוּרַת מֹשֶׁה שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ”. וּבֵאֵר הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁשֵּׁבֶט גָּד רָצוּ לִהְיוֹת לְיַד הָעַד דְּלָא יָדַע שֶׁל קְבוּרַת מֹשֶׁה, וְלָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל לֹא יָדְעוּ וְלֹא הֵבִינוּ מַדּוּעַ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן, וְחָשְׁבוּ שֶׁהֵם רוֹצִים לַעֲבוֹד חַס וְשָׁלוֹם עֲבוֹדָה זָרָה, וְרָצוּ לָצֵאת לְמִלְחָמָה נֶגְדָּם, וְשָׁלְחוּ אֶת פִּנְחָס וְרָאשֵׁי הָעָם לִשְׁאוֹל אוֹתָם, וְהֵם אָמְרוּ שֶׁעָשׂוּ זֹאת כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁל עֵבֶר הַיַּרְדֵּן עִם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בִּשְׁבִיל קָרְבָּנוֹת. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ שֶׁבְּנֵי גָד אוֹתִיּוֹת דָּג וּקְשׁוּרִים עִם חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁמַּזָּלוֹ דָגִים, נִדְבְּקוּ בָּאוֹר שֶׁל פּוּרִים שֶׁהוּא הָאוֹר שֶׁל עַד דְּלָא יָדַע, וְלָכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלָה אֵצֶל מֹשֶׁה הַבְּחִינָה שֶׁל “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ” כִּי הֶאָרַת פּוּרִים הִיא הֶאָרַת מֹשֶׁה שֶׁזָּכוּ לְקַבֵּל הַתּוֹרָה מֵאַהֲבָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (אסת”ר ז, יג) שֶׁמֹּשֶה פָּעַל בַּשָּׁמַיִם לְבַטֵּל אֶת גְּזֵרַת פּוּרִים, וּמִשּׁוּם כָּךְ מוּבָא בָּ’אַלְשֵׁיךְ’ לְכַוֵּן בְּמִצְוַת מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים לְעִלּוּי נִשְׁמַת מֹשֶה רַבֵּנוּ. וְכֵן מֹשֶׁה הוּא בְּחִינַת נֵצַח, וּפוּרִים הוּא סוֹד נֵצַח בְּכַוָּנוֹת הָרַשַׁ”ש כַּיָּדוּעַ. וְכֵן שֵׁבֶט גָּד הֵם בְּחִינַת נֵצַח שֶׁבַּשְּׁבָטִים לָכֵן הֵם מְנַצְּחִים אֶת הַמִּלְחָמוֹת.

וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ קֶשֶׁר בֵּין מֹשֶה לְמָרְדֳּכַי (אסת”ר ו, ב) “אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשָׁן הַבִּירָה” אִישׁ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מָרְדֳּכַי שָׁקוּל בְּדוֹרוֹ כְּמֹשֶה בְּדוֹרוֹ, דִּכְתִיב בֵּיהּ “וְהָאִישׁ מֹשֶה עָנָו מְאֹד”. מַה מֹּשֶה עָמַד בַּפֶּרֶץ דִּכְתִיב “וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶה בְּחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ”, אַף מָרְדֳּכַי כֵּן דִּכְתִיב “דּוֹרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדוֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ”, מַה מֹּשֶה לִמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב “רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים”, אַף מָרְדֳּכַי כֵּן דִּכְתִיב “דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת”. וְכֵן מוּבָא בָּרמ”ד וָואלִי (אסתר) שֶׁ”אִישׁ יְהוּדִי” בְּגִימַטְרִיָּא מֹשֶה. וְכֵן מְגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁנִּקְרֵאת אִגֶּרֶת בְּגִימַטְרִיָּא משֶׁה רַבֵּנוּ. וּבְגִימַטְרִיָּא הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי. וְכֵן מְגִילַת אֶסְתֵּר בְּגִימַטְרִיָּא קַבָּלַת תּוֹרָה. וְכֵן פּוּרִים בְּגִימַטְרִיָּא הַר סִינַי. וְכֵן רוֹאִים בַּפָּסוּק שָׁם רְמָזִים עַל בְּחִינַת רֹאשׁ: “וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם” וּבֵאַרְנוּ שֶׁרֹאשׁ מְסַמֵּל אֶת הֶאָרַת פּוּרִים, כִּי עֲטֶרֶת הַיְּסוֹד נִקְרֵאת רֹאשׁ צַדִּיק, וְגַם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁקָּשׁוּר עִם הֶאָרַת פּוּרִים מָשְׁחוּ עַל הֲרֹאשׁ וְזֶה הָיָה בְּמִסְפָּרַיִם שֶׁל 500 עִם הַכְרֵעַ כְּמִנְיַן רֹא”שׁ. וְכֵן אָרוּר הָמָן אוֹ בָּרוּךְ מָרְדְּכַי בְּגִימַטְרִיָּא רֹאשׁ.

מָצִינוּ בַּזֹּהַר (ויחי רלד:) “הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם וְגוֹ”, רַבִּי יוֹסֵי שָׁאַל אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן מַדּוּעַ בְּמִלָּה זוֹ “וְאַגִּידָה”, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה בְּגִימֶ”ל דָּלֶ”ת בְּלֹא פֵּרוּד, וְזֶה הוּא סוֹד הַחָכְמָה שֶׁהֲרֵי זוֹ בְּזוֹ מִתְקַשְּׁרוֹת, וּמִי שֶׁמַּבְדִּיל אוֹתָם גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ מָוֶת. וְזֶה הָיָה חֵטְא שֶׁל אָדָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ יוֹ”ד לִפְעָמִים בֵּין גִּימֶ”ל לַדָּלֶ”ת, זֶה לֹא פֵּרוּד וְהַכֹּל קִשּׁוּר אֶחָד. נִרְאֶה דְּהַזֹּהַר מְרַמֵּז שֶׁקִּשּׁוּר הָאוֹתִיּוֹת גִּימֶ”ל לַדָּלֶ”ת הַיּוֹצֵר גַּד, אוֹ עִם יוֹ”ד, גִּיד, הוּא קִשּׁוּר הַיְסוֹד לַמַּלְכוּת דֶּרֶךְ הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד, וְכִדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל שׁוֹפָר’, שֶׁהָאוֹת דָּלֶ”ת מְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּלְכוּת. וְכֵן מוּבָא בַּזֹּהַר (שם רמד:) שֶׁהָאוֹת ג’ נוֹתֶנֶת וְהָאוֹת ד’ לוֹקֶטֶת. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (שבת קד.) אָלֶף בֵּית אֱלַף בִּינָה. גִּימֶל דָּלֶת גְּמוֹל דַּלִּים. מַאי טַעְמָא פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶל לְגַבֵּי דָּלֶת, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחֲרֵי דַּלִים. וּמַאי טַעְמָא פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּדַלֵית לְגַבֵּי גִּימֶל, דְּלִמְצִי לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ. וּמַאי טָעְמָא מְהַדֵּר אַפֵּיהּ דְּדַלֵית מִגִימֶל דְּלִיתֵּן לֵיהּ בְּצִנְעָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְסוֹף מִינֵיהּ. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘סוֹד הַשִּׂמְחָה’ מֵהָרַב גְּלָזֶרְסוֹן שליט”א (ע’ 70), שֶׁהָאוֹת ג’ מְסַמֶּלֶת אֶת ג’ הָאָבוֹת הַמַּשְׁפִּיעִים לָאוֹת ד’ הַמְסַמֶּלֶת ד’ אִמָּהוֹת. וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז הַזֹּהַר שֶׁיַּעֲקֹב בֵּרַךְ בַּלָּשׁוֹן וְאַגִּידָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתִיּוֹת גִּיד, לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַבְּרָכָה דֶּרֶךְ הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד. וְכֵן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּחֶטְאוֹ הִפְרִיד בֵּין הַגִּימֶ”ל לַדָּלֶ”ת, דְּחֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָיָה בָּעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘חַשְׁמַל דָּם’. וּלְפִי זֶה שֵׁבֶט גָּד מְסַמְּלִים בִּשְׁמָם אֶת הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד כְּמוֹ שֵׁבֶט בִּנְיָמִין, וּמִמֵּילָא הֵם קְשׁוּרִים לְהֶאָרַת פּוּרִים שֶׁהִיא הֶאָרַת מָרְדְּכַי מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין שֶׁמְּסַמֵּל אֶת עֲטֶרֶת הַיְסוֹד. וְכֵן מָצִינוּ מַחֲלֹקֶת בַּמִּדְרָשׁ (ב”ר עא, ט) אִם אֵלִיָּהוּ בָּא מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין אוֹ מִשֵּׁבֶט גָּד: פַּעַם אַחַת נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּדָּבָר אֵלּוּ אוֹמְרִים מִשֶּׁל גָּד וְאֵלּוּ אוֹמְרִים מִשֶּׁל בִּנְיָמִין, בָּא וְעָמַד לִפְנֵיהֶם אָמַר לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ מָה אַתֶּם נֶחְלָקִים עָלַי, אֲנִי מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחֵל. נִרְאֶה דְּלָכֵן טָעוּ בּוֹ שֶׁהוּא מִשֵּׁבֶט גָּד, דְּבִנְיָמִין וְגָד הֵם בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה, וְזֶה בְּחִינַת אֵלִיָּהוּ הַשַּׁיָּךְ לִבְחִינָה זוֹ. וְלָכֵן שָׁלְחוּ אֶת אֵלִיָּהוּ גַּם בִּישׁוּעַת פּוּרִים וְגַם בִּבְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְגַלּוֹת אֶת הַיְּדִיעָה וְאֶת יְשׁוּעַת פּוּרִים מִתּוֹךְ הַכִּסּוּי שֶׁל עַד דְּלֹא יָדַע כְּדִלְעֵיל. וְכֵן אֵלִיָּהוּ בְּגִימַטְרִיָּא הָר”ת שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף הַמְסַמֵּל אֶת הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁהַהֶפְרֵשׁ בֵּין מִסְפַּר אֵלִיָהוּ הַנָּבִיא לְמִסְפַּר מָשִׁיחַ הוּא מִסְפַּר רָחֵ”ל. לְרַמֵּז שֶׁרָחֵל מְחַבֶּרֶת אֶת אֵלִיָּהוּ לַמָּשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ אֲנִי מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחֵל. וְכֵן גָּד הַנָּבִיא הָיָה נָבִיא שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ בִּבְחִינַת עֲטֶרֶת הַיְסוֹד שֶׁמַּשְׁפִּיעָה לַמַּלְכוּת וְכֵן רוֹאִים שֶׁשֵּׁבֶט גָּד קִבְּלוּ נַחֲלָה בֵּין הַכִּנֶּרֶת לְיַם הַמֶּלַח בְּאֹפֶן שֶׁהֵם מְחַבְּרִים אֶת שְׁנֵי הַיַּמִים הָאֵלֶּה שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת לֵאָה וְרָחֵל כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמָר ‘רֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל’. וְכֵן גָּד מְסַמֵּל מַזָּל טוֹב כְּמוֹ סוֹד הַדָּגִים, כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ”י (בְּרֵאשִׁית ל, יא) “בָּגָד” בָּא מַזָּל טוֹב. וְכֵן גָּד הָיָה הַשְּׁבִיעִי בַּשְׁבָטִים וּמִסְפָּר שֶׁבַע מְסַמֵּל אֶת עֲטֶרֶת הַיְסוֹד.

מוּבָא בְּסֵפֶר ‘קוֹל אֵלִיָּהוּ’ (במדבר כב, יח) “ויען בלעם ויאמר וגו’ לא אוכל לעבור את פי ה’ אלקי לעשות קטנה או גדולה”, ויש לדקדק דהא אם קטנה לא יוכל לעשות ממילא מובן שמכל שכן גדולה לא יוכל לעשות, ולכאורה התבות “או גדולה” מיותרות, אמנם יבואר על פי דרשתם במדרש פליאה על הפסוק “וישם ה’ דבר בפי בלעם וגו'” חד אמר חכה הדא הוא דכתיב “מה אקוב וגו'”, וחד אמר רסן הדא הוא דכתיב “מה אזעום וגו'”. והנה לכאורה דברי המדרש הללו הם סתומים מאוד, אמנם יבואר דהנה החילוק בין רסן לחכה הוא, דחכה הוא מחט כפוף שנכנס בלשון הדג ודוקרו שלא יוכל להוציאו לחוץ. ורסן הוא להיפך שלוחץ את שפתי הבהמה דוחק עצום עד שמתוך הלחץ זו הדחק מוציאה לשונה לחוץ, כי באמת לשניהם הוצרך פעם לחכה לעצור לשונו בתוכו, ופעם לרסן להוציא לשונו לחוץ לדבר יותר, והוא כי תמיד היה חותר רק לקלל את ישראל כי באמת היה שונאם יותר מבלק, והנה ידוע דשם אלקים מורה על דין ותחילתו דהיינו “אל” הוא שם מדת החסד, והשם הוי”ה הוא רחמים, ותחילתו דהיינו י”ה מורה על דין כמו שכתוב “אשרי הגבר אשר תיסרנו יה”, והנה בלעם, רצה תמיד לעורר הדין על ישראל בהזכירו עליהם שמות המורים על דין, אבל הקב”ה החפץ חסד ברחמיו שם דבר בפיו בעת שרצה לקללם שלא יוכל להזכיר עליהם שמות הדין רק שמות הרחמים דהיינו כשהתחיל להוציא מפיו השם אלקים דהוא דין אז שם בפיו חכה לדקור בלשונו שלא יוכל לגמור כל השם רק התחלתו דהיינו שם אל דהוא חסד, וכשהיה רוצה להזכיר עליהם השם י”ה דהוא ג”כ דין, אז שם רסן בפיו להכריחו להוציא לשונו ולגמור את כל השם הוי”ה שהוא רחמים, וזהו שאמר “מה אקוב לא קבה אל”, פירוש איך אקוב אם זה השם אל אינו על הקללה ודין כי אם על חסד, דהיינו על ידי החכה אין ביכולתי לגמור השם אלקים, “ומה אזעום לא זעם הוי”ה” רוצה לומר איך אזעם אם זה השם של הוי”ה איננו מורה על זעם ורוגז, דהיינו על ידי הרסן אנכי מוכרח להזכיר רק השם הוי”ה, ואין ביכולתי להוציא מפי רק שתי שמות הללו חסד ורחמים, וזה שכתוב “הלא את אשר ישים ה’ בפי אותו אשמור לדבר”. והשתא יבואר הפסוק שהתחלנו בו, “אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי הוי”ה אלקי”, רוצה לומר שהם שמות רחמים ודין, לעשות קטנה רוצה לומר דהיינו משם הוי”ה לקצר באותיות ולומר רק השם י”ה, או גדולה דהיינו לומר השם אלקים, דכשאנכי מתחיל בשם אלקים לא אוכל לגמרו ולהגדילו, כי החכה והרסן עומדים לשטן נגדי, ומכריחים אותי פעם להאריך ופעם לקצר, היינו להקטין ולהגדיל. וביאר הרה”ג ר’ א. י. שליט”א כיון ששמות א”ל הוי”ה מסמלים את הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים, שהדעה והנקמה נתנו בין שמות אלו, וגם הפסוק “אל אלהים הוי”ה” כדלעיל, לכן ה’ שם רסן וחכה בפיו של בלעם שהיה בבחינת דעת דקליפה הלעומת זה של משה רבינו, והכריח אותו לומר שמות א”ל הוי”ה כדי לעורר את הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים שיכניע אותו ויהפוך את הקללה לברכה בסוד אוֹר הַפּוּרִים שזכינו ל”ונהפוך הוא”. כמובא בַּזֹּהַר (בראשית כה.) שֶׁבִּלְעָם וּבָלָק הָיוּ מִשֹּׁרֶשׁ בָּבֶל וַעֲמָלֵק, וּמְרֻמָּז בִּשְׁמוֹתָם בִּלְעָם, בָּלָק, אוֹתִיּוֹת בָּבֶל עֲמָלֵק, וְכֵן מוּבָא בְּתַרְגּוּם יוֹנָתָן (במדבר לא, ח) שֶׁבִּלְעָם גִּרָה אֶת עֲמָלֵק שֶׁיִּלָחֲמוּ בְּיִשְׂרָאֵל בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכֵן בִּלְעָם יָדַע לְכַוֵּן אֶת הרג”ע שֶׁל מִדַּת הַדִּין, ר”ת “רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק” שאמר בלעם בנבואתו. וְכֵן עֲמָלֵ”ק מְרֻמָּז בְּאוֹת שְׁלִישִׁית בַּכָּתוּב (במדבר כב, לט) “וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק”. וְכֵן הַכָּתוּב הַנֶּאֱמָר עַל בִּלְעָם (במדבר כב, כב) “וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ” בְּגִימַטְרִיָּא עֲמָלֵק. וְכֵן רֶסֶן וְחַכָּה הֵם כֵּלִים שֶׁצָּדִים בָּהֶם דָּגִים וּקְשׁוּרִים עִם הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים בְּחֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁמַּזָּלוֹ דָגִים. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (אסת”ר ז, יא) שֶׁהָמָן בָּחַר בְּחֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁמַּזָּלוֹ דָּגִים, שֶׁאָמַר כְּשֵׁם שֶׁהַדָּגִים בּוֹלְעִים כָּךְ אֲנִי בּוֹלֵעַ אוֹתָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשָׁע, דָּגִים פְּעָמִים נִבְלָעִין פְּעָמִים בּוֹלְעִים. וְכֵן הַשֵּׁמוֹת י”ה אֱלֹהִים שֶׁבִּלְעָם הִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְעוֹרֵר אֶת מִדַּת הַדִּין מוֹפִיעִים יַחַד בְּמָקוֹם אֶחָד בַּתַּנַ”ךְ בַּפָּסוּק שֶׁמְּדַבֵּר עַל מַתַּן תּוֹרָה: (תהילים סח, יט) “עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים”. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁעֲדַיִן הָיְתָה מִדַּת הַדִּין בִּבְחִינַת “סוֹרְרִים” כִּי לֹא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה מֵאַהֲבָה, עַד שֶׁזָּכִינוּ לְנֵס פּוּרִים שֶׁנִּצַּח אֶת עֲמָלֵק בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה שֶׁל הַכְנָעַת בִּלְעָם וְנִמְתְּקוּ שְׁמוֹת י”ה אֱלֹהִים, וְכֵן הִכְנִיעוּ אֶת עֲמָלֵק שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו “כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ”. וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁמָּרְדְּכַי נִקְרָא פְּתַחְיָה לְרַמֵּז שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ אֶת שֵׁם י”ה שֶׁעֲמָלֵק מְכַסֶּה עָלָיו.

הוֹסָפוֹת עַל מַאֲמַר “הָאֲחַשְׁתְּרָנִים”.

הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת נְחַשׁ הָאֲתָרִים.

הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת הַר אַחַת שְׁנַיִם.

הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת מַחֲנֵה רֵאשִׁית.

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה יג:) “הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל”, תָּנָּא, כֵּיוָן שֶׁנָּפַל פּוּר בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, אָמַר, נָפַל לִי פוּר בַּיֶּרַח שֶׁמֵּת בּוֹ מֹשֶׁה רַבָּן, וְהוּא לָא יָדַע שֶׁבְּשִׁבְעָה בַאֲדָר מֵת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וּבְשִׁבְעָה בַאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. וּמַקְּשִׁים הַמְפָרְשִׁים מַדּוּעַ אוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא וְהוּא לָא יָדַע שֶׁבְּשִׁבְעָה בַאֲדָר מֵת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֲרֵי הַגְּמָרָא אָמְרָה שֶׁהָמָן יָדַע שֶׁמֹּשֶׁה מֵת בַּאֲדָר וּמִשּׁוּם כָּךְ הוּא שָׂמַח. וּבֵאֵר הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁהָמָן יָדַע שֶׁמֹּשֶׁה מֵת בַּאֲדָר, אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁמֹּשֶׁה גַם נוֹלַד בַּאֲדָר, וְאִם הוּא גַם נוֹלַד זֶה אוֹמֵר שֶׁהַלֵּדָה מִתְגַּבֶּרֶת עַל הַמִּיתָה, הַיְינוּ שֶׁיֵּשׁ מַצָּב שֶׁל מִיתָה שֶׁהוּא דִין, לָכֵן הִצְלִיחַ הָמָן לִשְׁלוֹחַ אֶת הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד, אֲבָל הוּא לֹא יָדַע שֶׁיֵּשׁ גַּם לֵדָה שֶׁתִּתְגַּבֵּר עַל הַמִּיתָה וְתָבֹאנָה הָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁתִּתְגַּבֶּרְנָה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת וּתְבַטֶּלְנָה אוֹתָן, וְאֶת סוּג הַמִּיתָה הַזֹּאת הוּא לֹא יָדַע. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (אסתר ח, יד) “הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה” וְרוֹאִים שֶׁבָּאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים לִתְפּוֹס אֶת הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת כְּשֶׁעֲדַיִן תִּהְיֶינָה בַּדֶּרֶךְ וּלְבַטְּלָן מֵעִקָּרָא, בִּבְחִינַת לֵדָה שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת עַל הַמִּיתָה.

כְּשֵׁם שֶׁעֲמָלֵק מְנַסֶּה לְהִתְגַּבֵּר בְּכֹחַ מִיתַת מֹשֶׁה וְנִכְשַׁל, כָּךְ הוּא נִסָּה לְהִתְגַּבֵּר מִכֹּחַ מִיתַת אַהֲרֹן וְנִכְשַׁל, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (ר”ה ג.) “וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד” מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע, שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד, וּכְסָבוּר נִתְּנָה רְשׁוּת לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל. וּבַתּוֹסְפוֹת שָׁם (ד”ה וישמע) “וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד”, בַּמִּדְרָשׁ אָמְרִינַן דְּהַיְנוּ עֲמָלֵק.

וּכְמוֹ שֶׁאַחַר מִיתַת אַהֲרֹן שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה ה’ אָמַר לְמֹשֶׁה לִמְשׁוֹחַ אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וְגַם חָזְרוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד, כָּךְ לֵדַת מֹשֶׁה מִתְגַּבֶּרֶת עַל מִיתַת מֹשֶׁה מִכֹּחַ מָרְדֳּכַי שֶׁהוּא סוֹד שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְזָכִינוּ לְהִתְגַּבֵּר עַל הָמָן וַעֲמָלֵק. וְלָכֵן הָאֲחַשְׁתְּרָנִים מֻזְכָּרִים רַק בְּמִשְׁלוֹחַ הָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת כְּשֶׁהִגִּיעָה הַיְשׁוּעָה בִּזְכוּת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁ”הָאֲחַשְׁתְּרָנִים” אוֹתִיּוֹת מְשִׁיחַ”ת אַהֲרֹ”ן וְהֵם מְרַמְּזִים עַל מְשִׁיחַת אַהֲרֹן הַכֹּהֵן בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁקְשׁוּרָה עִם הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים, כִּי הֵם מְרַמְּזִים שֶׁשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מַמְשִׁיךְ גַּם אַחַר פְּטִירָתָם וְאֵינוֹ מַפְסִיק. וְלָכֵן “הָאֲחַשְׁתְּרָנִים” אוֹתִיּוֹת אֶ“ת נֵ”ר מָשִׁי”חַ שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה.

וְלָכֵן אוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא: (תענית כט.) אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנָס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה, כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנָס אֲדָר מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה. הַגְּמָרָא אוֹמֶרֶת כְּשֵׁם לְרַמֵּז שֶׁשְּׁנֵי הֶחֳדָשִׁים קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה, וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ שֶׁשִּׂמְחַת הַפּוּרִים בְּחֹדֶשׁ אֲדָר מְבַטֶּלֶת אֶת הָאֲבֵלוּת שֶׁל חֹדֶשׁ אָב, כִּי הִיא מַמְתִּיקָה אֶת מִיתַת אַהֲרֹן בְּחֹדֶשׁ אָב, בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה שֶׁל הָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁבִּטְּלוּ אֶת הָאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְהִמְתִּיקוּ אֶת מִיתַת מֹשֶׁה, וְהַכֹּל נִרְמָז בְּאוֹר הָאֲחַשְׁתְּרָנִים שֶׁל פּוּרִים שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הָאִגְּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת וּמְסַמְּלִים אֶת הָאוֹר שֶׁל פּוּרִים וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּדִלְעֵיל. וְכֵן אַהֲרֹן נִקְבַּר בְּהֹר הָהָר בְּגִימַטְרִיָּא חֹדֶשׁ אֲדָר פַּעֲמַיִם כִּי יֶשְׁנָם שְׁנֵי אֲדָרִים. לְרַמֵּז שֶׁחֹדֶשׁ אֲדָר מַמְתִּיק אֶת מִיתַת אַהֲרֹן. וּרְאֵה זֶה פֶלֶא: הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת נְחַשׁ הָאֲתָרִים כִּי הֵם מַמְתִּיקִים אֶת הִתְגַּבְּרוּת עֲמָלֵק בְּמִיתַת אַהֲרֹן שֶׁשָּׁם כָּתוּב: (במדבר כא, א) “וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד [שֵׁם שֶׁל נָחָשׁ שֶׁנִּקְרָא עָרוֹד] ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל”. וְכֵן הֵבֵאנוּ אֶת דִּבְרֵי הַגְּמָרָא: מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע, שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד.

וְכֵן הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת הַר אַחַת שְׁנַיִם שֶׁמְּרַמֵּז עַל הֹר הָהָר, כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ”י (במדבר לג, לט) “הֹר הָהָר” הַר עַל גַּבֵּי הַר כְּתַפּוּחַ קָטָן עַל גַּבֵּי תַּפּוּחַ גָּדוֹל. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁהָאֲחַשְׁתְּרָנִים מַמְתִּיקִים אֶת מִיתַת אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר. וְכֵן מוּבָא בְּרַשִּׁ”י (במדבר כ, כב) וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעָנָן הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וּמַשְׁוֶה אֶת הֶהָרִים שְׁלשָׁה נִשְׁאֲרוּ בָּהֶן; הַר סִינַי לַתּוֹרָה, וְהַר נְבוֹ לִקְבוּרַת משֶׁה, וְהֹר הָהָר לִקְבוּרַת אַהֲרֹן. וּרְאֵה זֶה פֶלֶא הַר סִינַי הֹר הָהָר הַר נְבוֹ בְּגִימַטְרִיָּא הָאֲחַשְׁתְּרָנִים שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת הַמְתָּקַת מִיתַת מֹשֶׁה בְּהַר נְבוֹ, וְהַמְתָּקַת מִיתַת אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר, וְהַמְתָּקַת מַתַּן תּוֹרָה בְּהַר סִינַי כְּשֶׁעַם יִשְׂרָאֵל קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה מֵאַהֲבָה בִּישׁוּעַת פּוּרִים. וְלָכֵן כְּשֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד שֶׁהָיוּ מְיַשְּׁרִים אֶת הֶהָרִים, הֵם חָזְרוּ אַחַר כָּךְ בְּסוֹד מְשִׁיחַת אֶלְעָזָר עַל יְדֵי מֹשֶׁה בִּבְחִינַת הֶאָרַת הָאֲחַשְׁתְּרָנִים שֶׁל פּוּרִים. וְכֵן הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת מַחֲנֵה רֵאשִׁית שֶׁמְּסַמֵּל אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרָאִים רֵאשִׁית שֶׁהִתְגַּלָּה לְאַחַר שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד שֶׁהָיוּ מְכַסִּים עֲלֵיהֶם, וּבָאוּ לְהִלָּחֵם מַחֲנֵה עֲמָלֵק שֶׁגַּם נִקְרָאִים “רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק”. וְאָז בָּא אוֹר הָאֲחַשְׁתְּרָנִים אוֹתִיּוֹת מַחֲנֵה רֵאשִׁית בִּבְחִינַת פּוּרִים לְהַחֲזִיר אֶת עַנְנֵי הַכָּבוֹד וּלְהִתְגַּבֵּר עַל עֲמָלֵק. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁאָב בְּשִׂמְחָה בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ. הַיְינוּ שֶׁעַל יְדֵי הַמְשִׁיחָה בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה אֶפְשָׁר לַהֲפוֹךְ גַּם אֶת חֹדֶשׁ אָב שֶׁיִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה. וְכֵן מַחֲשֶׁבֶת הָמָן הָיְתָה כֵּיוָן שֶׁמֹּשֶׁה הִסְתַּלֵּק בְּהַר נְבוֹ אוֹתִיּוֹת נ’ בּוֹ, חָשַׁב הָמָן שֶׁיֵּשׁ לְעַם יִשְׂרָאֵל חֻלְשָׁה בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בְּגִימַטְרִיָּא הַר בְּמִסְפַּר נ’, לָכֵן הוּא הֵכִין עֵץ גָּבֹהַּ נ’ אַמָּה לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי, וְלֹא יָדַע שֶׁמֹּשֶׁה גַם נוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה, לָכֵן פּוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵינוּ וְתָלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ הַנ’ הַזֶּה. וְכַבְיָכוֹל הַר נְבוֹ הוּא אֲדָר נ’ בּוֹ, כְּפִי שֶׁהֵבֵאנוּ שֶׁהַר בְּגִימַטְרִיָּא אֲדָר.

מָצִינוּ בַּזֹּהַר (ויקרא ח.) בּוֹא וּרְאֵה זֶה הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב לֹא זֻמַּן עַד אוֹתוֹ זְמָן שֶׁהָעֲבוֹדָה שֶׁלְּמַטָּה הָיְתָה עוֹלָה, וּפָגְשׁוּ זֶה בָּזֶה, זֶה הוּא שֶׁכָּתוּב “שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב” שֶׁמֶן לְמַעְלָה וּקְטֹרֶת לְמַטָּה אָז הוּא שִׂמְחַת הַכֹּל. וְכֵן מוּבָא בְּ’שַׁעַר הַפְּסוּקִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (שמיני קסא) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, כִּי מוֹחִין דְּאִימָא נִקְרָאִים קְטֹרֶת, וּדְאַבָּא נִקְרָאִים שֶׁמֶן. וְאָז רָצוּ לְהַקְטִיר קְטֹרֶת, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ מוֹחִין דְּאִימָא בַּנּוּקְבָא, וְעַל יְדֵי כֵן תַּחֲזוֹר פב”פ לְהִזְדַּוֵּג עִם זְעֵיר. וְזֶהוּ לְשׁוֹן קְטֹרֶת, לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת הַנּוּקְבָא בְּבַעֲלָהּ. וְנוֹדַע, כִּי הַמּוֹחִין דְּאִימָא, הַנִּקְרָאִים קְטֹרֶת, מְלֻבָּשִׁים תּוֹךְ נה”י דְּאִימָא. וְהֵם ג’ אהי”ה, דְּיוּדִי”ן, וַאֲלָפִי”ן, וְהֵהִי”ן. שֶׁהֵם בְּגִימַטְרִיָּא מַחְתָּ”ה. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (בהעלותך קנא.) וּמִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה עָמְדוּ בְּיַחַד לְשִׂמְחַת הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כז) “שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב”, וְעַל כֵּן לֹא נִקְרַב הַקְּטֹרֶת אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁשֶּׁמֶן הָיָה נִמְצָא. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘כַּד הַקֶּמַח’ (נר חנוכה) שֶׁהָיוּ בַּמִּשְׁכָּן שְׁמוֹנָה סוּגֵי רֵיחַ, אַרְבָּעָה בַּקְּטֹרֶת וְאַרְבָּעָה בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְרוֹאִים קֶשֶׁר בֵּין הַקְּטֹרֶת וְהַשֶּׁמֶן לַמִּסְפָּר שְׁמוֹנֶה. נִרְאֶה לְקַשֵּׁר קְטֹרֶת עִם שֶׁמֶן, דִּקְטֹרֶת עִנְיָנָהּ בְּשָׂמִים וְרֵיחַ, וּבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר ‘פֶּסַח קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ’, אֶת עִנְיַן הָרֵיחַ שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מַקִּיף, דְּהָאָדָם אֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵהָרֵיחַ בַּפְּנִימִיּוּת כְּמָזוֹן, רַק בַּחִיצוֹנִיּוּת בִּבְחִינַת מַקִּיף. וְרֵיחַ מִתְקַשֵּׁר עִם שֶׁמֶן שֶׁהוּא גַם בְּחִינַת מַקִּיף שֶׁצָּף עַל הַמַּיִם וּמְשַׁמֵּשׁ לְסִיכָה וְלֹא לִשְׁתִיָּה, כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאַמְרֵי חֲנֻכָּה. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (אחרי נח:) פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְדָרַשׁ “לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים”, זֶה הַפָּסוּק הִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ וְכָךְ הוּא, “לְרֵיחַ”, מַהוּ רֵיחַ, רֵיחַ הַקְּטֹרֶת, שֶׁהוּא דַּק וּמְעֻלֶּה וּפְנִימִי מֵהַכֹּל, וְכַאֲשֶׁר עָלָה אוֹתוֹ רֵיחַ לְהִתְקַשֵּׁר בְּאוֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחָה שֶׁל נַחֲלֵי הַמַּעְיָן, הִתְחַבְּרוּ זֶה בָּזֶה, וְנִקְשְׁרוּ בְּיַחַד, וְאָז הֵם שְׁמָנִים טוֹבִים לְהָאִיר, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר “לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים”, וְכוּ’, וּמִפְּנֵי שֶׁזּוֹ הַקְּטֹרֶת נִקְשֶׁרֶת בַּשֶּׁמֶן שֶׁלְּמַעְלָה, יוֹתֵר נֶחְשֶׁבֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל קָרְבָּנוֹת וְעוֹלוֹת. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (יומא ג:) ר’ יוֹנָתָן אוֹמֵר בֵּין “קַח לְךָ סַמִּים” וּבֵין “וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ”, מִשֶּׁל צִבּוּר, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר “קַח לְךָ”, כַּבְיָכוֹל מִשֶּׁלְּךָ אֲנִי רוֹצֶה יוֹתֵר מִשֶּׁלָּהֶם. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ מ. פ. שליט”א שֶׁמֹּשֶה נוֹלַד בִּשְׁנַת ב’ אֲלָפִים שס”ח, וּבַקְּטֹרֶת יֵשׁ שס”ח מָנִים לְשָׁנָה. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁבִּשְׁנַת שס”ח נוֹלַד מִי שֶׁיָּכִין אֶת הַשס”ח. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יוֹסֵף מֵאִיר סוֹפֵר שליט”א שֶׁהַנִּקּוּד שֶׁל תֵּבַת קְטֹרֶת, שְׁוָא חוֹלָם סֶגּוֹל ר”ת שס”ח.

וְיוֹצֵא מִכָּל זֶה שֶׁשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּקְטֹרֶת הוֹלְכִים יַחַד, לְפִי זֶה מְבֹאָר מַדּוּעַ יְשׁוּעַת פּוּרִים שֶׁקְּשׁוּרָה עִם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קְשׁוּרָה גַם עִם קְטֹרֶת, כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר ‘הַלִּקּוּטִים’ לְהָאֲרִיזַ”ל (וישלח ע’ צה) שֶׁי”א סַמְמָנֵי הַקְּטֹרֶת הֵם כְּנֶגֶד י”א אַלּוּפֵי עֵשָׂו, וּכְנֶגֶד הָמָן וְי’ בָּנָיו. וְכֵן פּוּר בְּגִימַטְרִיָּא י”א פְּעָמִים שֵׁם הוי”ה. וְזֶה גַם הַמִּסְפָּר שֶׁל מֵירָא דַּכְיָא. וְכֵן מוּבָא בַּשל”ה (ספר שמות דרוש לשבת זכור) שֶׁהָמָן הוּא בְּחִינַת הַחֶלְבְּנָה שֶׁבַּקְּטֹרֶת שֶׁרֵיחָהּ רַע, וְהִיא הַסַּמְמָן הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר בַּקְּטֹרֶת, וּמָרְדֳּכַי הוּא בְּחִינַת הַקְּטֹרֶת, לָכֵן הוּא בִּבְחִינַת מָר דְּרוֹר. וּמָרְדֳּכַי הָפַךְ גַּם אֶת הָמָן לְטוֹב, בָּזֶה שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הָמָן לָמְדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְּרַק, דְּעַל יְדֵי הַקְּטֹרֶת גַּם הַחֶלְבְּנָה נֶהֱפֶכֶת לְטוֹב. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘מְגַלֵּה עֲמֻקּוֹת’ (אופן קפט) שֶׁהָמָן בְּגִימַטְרִיָּא חֶלְבְּנָה. וְכֵן מוּבָא בְּשֵׁם הָרה”ג ר’ יִצְחָק גִּינְזְבּוּרְג שליט”א שֶׁמַּחְתָּה שֶׁל קְטֹרֶת, מְרַמֶּזֶת עַל “תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק”. וְכֵן הַס”מ נִרְמָז בְּ”סַמִּים”, וּ”מֹר” בְּגִימַטְרִיָּא עֲמָלֵק. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יוֹסֵף סוֹפֵר שליט”א שֶׁהַקְּטֹרֶת הָיְתָה מָנֶה לְכָל יוֹם, אוֹתִיּוֹת הָמָן. לְרַמֵּז שֶׁהִיא הוֹפֶכֶת אֶת בְּחִינַת הָמָן לְטוֹב. וְכֵן הַקְּטֹרֶת הָיְתָה פְּרָס בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם, וּמְרַמֶּזֶת עַל מַלְכוּת פָּרַס שֶׁשָּׁם הָיָה נֵס פּוּרִים. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘אֱמוּנַת עִתֶּיךָ’ (תש”ס ע’ קכב) שֶׁהַכָּתוּב (אסתר ט, א) “וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים” בְּגִימַטְרִיָּא הַכָּתוּב (שמות ל, א) “מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת”. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ, דִּבְפוּרִים זָכוּ לְ”וְנַהֲפוֹךְ הוּא” בִּבְחִינַת קְטֹרֶת, הֲפִיכַת הָרָע עַצְמוֹ לְטוֹב. וְכֵן כָּתוּב (שם ט, כב) “וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה” וְרוֹאִים שֶׁבְּפוּרִים זָכוּ לִבְחִינַת הַהֲפִיכָה. וְכֵן מָצִינוּ טַעַם מַהְפָּךְ עַל תֵּבַת “וְעָשִׂיתָ” בַּכָּתוּב (שמות ל, לה) “וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת”. לְרַמֵּז עַל הֲפִיכַת הָרָע לְטוֹב בַּעֲשִׂיַּת הַקְּטֹרֶת. וְכֵן שֶׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ יוֹסֵף סוֹפֵר שליט”א שֶׁהַהִפּוּךְ שֶׁל הַקְּטֹרֶת מְרֻמָּז בַּנִּקּוּד שֶׁל קְטֹרֶת; הַשְּׁוָא שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַשְּׂמֹאל הִתְהַפֵּךְ וְנִמְצָא בְּצַד יָמִין, וְהַסֶּגוֹל שֶׁמְּסַמֵּל חֶסֶד הִתְהַפֵּךְ וְנִמְצָא בְּצַד שְׂמֹאל. וְרַק הַחוֹלָם שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הָאֶמְצַע נִמְצָא בִּמְקוֹמוֹ בָּאֶמְצַע.

וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם’ שֶׁמָּרְדֳּכַי הוּא בְּחִינַת הָרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ שֶׁל הַקְּטֹרֶת שֶׁקָּשׁוּר עִם הַחֹטֶם, וְהָמָן הוּא בְּחִינַת הַחֲרוֹן אַף שֶׁיֵּשׁ בְּחֹטֶם, וְכַיָּדוּעַ שֶׁחַג הַפּוּרִים הוּא בְּחִינַת חֹטֶם, כַּמּוּבָא בְּפרע”ח לְהָאֲרִיזַ”ל (ר”ה תקנז) אֲדָר הוּא חֹטֶם הַזָּכָר. וְכֵן מוּבָא בַּ’שְּׂפַת אֱמֶת’ (ליקוטים לראש חודש אדר) וְזֶה עִנְיַן הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ, וְזֶה עַצְמוֹ הָיָה בִּקְרִיעַת יַם סוּף שֶׁנִּתְגַּבֵּר בְּחִינַת יְמִינְךָ עַל יְדֵי “בְּרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם” וְכוּ’, וְיֵשׁ לִרְמֹז “בְּרוּחַ אַפֶּיךָ” עַל חֹדֶשׁ אֲדָר סוֹד “וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ” רוּחַ הַבָּא מִן הַמֹּחַ לְהַחֹטֶם עַל יְדֵי זֶה נֶעֶרְמוּ מַיִם, שֶׁהוּא “מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים כוּ’ אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'”, כַּנּוֹדַע בְּדִבְרֵי הָאֲרִ”י ז”ל שֶׁחֹדֶשׁ אֲדָר חָטְמָא דִּדְכוּרָא. וְכֵן הַחֹטֶם דִּדְכוּרָא הוּא הַחֵלֶק הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאוֹת ו’, שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ הַחוֹתָם שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד שֶׁשַּׁיֶּכֶת לַחֵלֶק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הָאוֹת ו’. וּמָצִינוּ בַּזֹּהַר (תיקונים קמה:) שֶׁהַחוֹתָם הוּא בְּחִינַת חֹטֶם.

פְּטִירַת מָרָן הַגראי”ל שְׁטֵייְנְמַן זצוק”ל בְּעֶרֶב חֲנֻכָּה, וּפְטִירַת מָרָן הַגר”ש אוֹיֶרְבַּאךְ זצוק”ל בְּעֶרֶב פּוּרִים מְסַמְּלוֹת אֶת סוֹף תְּקוּפַת הַנֶּצַח וְהַהוֹד וְהַמַּעֲבָר לִתְקוּפַת יְסוֹד וּמַלְכוּת בְּהִתְגַּלּוּת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, סוד החשמל

הֵבֵאנוּ עַל מָרָן הַגראי”ל שְׁטֵיְנְמַן זצ”ל שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא תש”ח שֶׁאָז הִתְחִילָה מַלְכוּת הָעֵרֶב רַב וְשִׁבְעִים שָׁנִים שֶׁל חֶבְלֵי מָשִׁיחַ לַשִּׁיטָה הַמְאֻחֶרֶת בְּיוֹתֵר, וּמֵאִידָךְ רַבִּי אַהֲרוֹן יוּדָא לֵיבּ שְׁטֵיְנְמַן בְּגִימַטְרִיָּא תשע”ח שֶׁאָז מִסְתַּיְּמוֹת הַשִּׁבְעִים שָׁנִים. וְכֵן שֵׁם סִפְרוֹ אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מְרַמֵּז עַל הַשִּׁבְעִים שָׁנִים, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (משפטים קיט:) שִׁבְעִים הַקּוֹלוֹת שֶׁצּוֹוַחַת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר עַל בָּנֶיהָ, שֶׁהִתְחַזֵּק עֲלֵיהֶם הַקַּדְרוּת בַּגָּלוּת, בְּשִׁבְעִים הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת. בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְקַיֵּם בְּיִשְׂרָאֵל, “כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךְ ה’. וְעַל כֵּן נְקַוֶּה לָךְ ה’ אֱלֹהֵינוּ”. וּבָהֶם הָאַיֶּלֶת מַכְנִיסָה רֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ. הָרֹאשׁ הוּא צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. בֵּין בִּרְכֶּיהָ שֶׁהֵם נֶצַח וְהוֹד. וְנִשְׁבַּע לָהּ בּוֹ לִפְדּוֹת אֶת בָּנֶיהָ בַּבֹּקֶר, שֶׁהִיא אַרְיֵה, בֹּקֶר יָמִין שֶׁל אַבָרָהָם, מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד שֶׁיּוֹצֵא מִיהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ “גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה”. וּמִשּׁוּם זֶה “חַי ה’ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר”. וְכֵן מָרָן רַבֵּנוּ שְׁמוּאֵל בֶּן חַיָּה רִבְקָה עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַמִּלִּים וְהַכּוֹלֵל בַּמַּקְסִימוּם בְּגִימַטְרִיָּא תשע”ח, וְזֶה גַם הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל צִנְתּוּר לֵב שֶׁהוּא עָבַר כַּמָּה שָׁבוּעוֹת לִפְנֵי פְּטִירָתוֹ, וְהָר”ת שֶׁל שְׁמוּאֵל חַיָּה רִבְקָה הוּא שַּׁחַ”ר, בְּחִינַת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר,

 

רוֹאִים מֵהַזֹּהַר שֶׁהַתְּקוּפָה שֶׁל 70 שָׁנִים שֶׁל חֶבְלֵי מָשִׁיחַ קְשׁוּרָה עִם הַשְּׁכִינָה שֶׁמַּכְנִיסָה רֹאשָׁהּ בֵּין הַנֶּצַח וְהַהוֹד, וְנִרְאֶה שֶׁמָּרָן הַגר”ש אוֹיֶרְבַּאךְ זצוק”ל הָיָה בְּחִינַת נֶצַח, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (ברכות נח.) “וְהַנֵּצַח” זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, וּמִפְלַגְתּוֹ נִקְרֵאת הַפֶּלֶג הַיְרוּשַׁלְמִי, וּבִּפְרָט שֶׁהָיָה גָר בִּדְרוֹם יְרוּשָׁלַיִם, וְדָרוֹם הוּא בְּחִינַת יָמִין, הַיְינוּ נֶצַח שֶׁבַּנֶּצַח, וּבִשְׁכוּנַת שַׁעֲרֵי חֶסֶד שֶׁמְּסַמֵּל אֶת צַד הַיָּמִין וְהַחֶסֶד. וְכֵן הוּא הֵקִים אֶת מִפְלֶגֶת נֶצַח שֶׁאַחַר כָּךְ שִׁנּוּ שְׁמָהּ לְעֵץ. וְכֵן הַשֵּׁם שְׁמוּאֵל הוּא שֵׁם שֶׁל נֶצַח, כִּי שְׁמוּאֵל תִּקֵּן אֶת הַנֶּצַח כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (בראשית כא:) עַל הַפָּסוּק שֶׁשְּׁמוּאֵל אָמַר “וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם”. מָרָן הַגר”ש נִפְטַר בְּשַׁבָּת בָּהּ קָרָאנוּ אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה בָּהַפְטָרָה שֶׁל שַׁבָּת זָכוֹר, וּמֵאִידָךְ מָרָן הַגראי”ל שְׁטֵיְינְמַן זצוק”ל הָיָה בִּבְחִינַת הוֹד, כִּי הַשֵּׁם אַהֲרֹן מְסַמֵּל אֶת הַהוֹד, וְכֵן יְהוּדָה הוּא מִלְּשׁוֹן הוֹד כַּיָּדוּעַ הַקֶּשֶׁר שֶׁל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד עִם הַהוֹד, שֶׁדָּוִד בְּגִימַטְרִיָּא הוֹד וְכוּ’, וְלָכֵן מָרָן הַגראי”ל שְׁטֵיְנְמַן נִפְטַר בְּעֶרֶב חֲנֻכָּה, כִּי חֲנֻכָּה הִיא בְּחִינַת הוֹד, וּמָרָן הַגר”ש אוֹיֶרְבַּאךְ נִפְטַר בְּעֶרֶב פּוּרִים כִּי פוּרִים הוּא בְּחִינַת נֶצַח, וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁהִסְתַּיְּמָה תְּקוּפַת הַנֶּצַח וְהַהוֹד וְעוֹמְדִים לַעֲבוֹר בְּכָל רֶגַע לִתְקוּפַת הַיְסוֹד וְהַמַּלְכוּת בְּהִתְגַּלּוּת מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד.

וְלָכֵן רָאִינוּ שֶׁמָּרָן הַגָּאוֹן ר’ יוֹסֵף שָׁלוֹם אֶלְיָשִׁיב זצוק”ל שֶׁהָיָה בִּבְחִינַת יְסוֹד אִחֵד אֶת כָּל הָרַבָּנִים יַחַד בְּ‘וַעַד הָרַבָּנִים לְעִנְיָנֵי צְדָקָה’ כִּי צְדָקָה הִיא הַשְׁפָּעַת הַיְסוֹד, וּכְשֶׁמָּרָן הַגרי”ש אֶלְיָשִׁיב זצוק”ל נִפְטַר לֹא הָיָה מִי שֶׁיְאַחֵד אֶת הַנֶּצַח וְהַהוֹד וּפָרְצָה לְצַעֲרֵנוּ הַמַּחֲלֹקֶת, וְלָכֵן הָיְתָה הַמַּחֲלֹקֶת סְבִיב עִנְיָנֵי הַצָּבָא, כַּמּוּבָא בְּכַוָּנוֹת הָרַשַּׁ”שׁ שֶׁסְּפִירוֹת הַנֶּצַח וְהוֹד שֶׁמְּסַמְּלוֹת שְׁתֵּי רַגְלַיִם הֵן כָּל אַחַת חֲצִי שֵׁם צְבָאוֹת, וְיוֹצֵא שֶׁהַנֶּצַח נִרְמָז בְּאוֹתִיּוֹת צב”א שֶׁל שֵׁם צְבָאוֹת, אֲבָל חֲצִי מֵהָאוֹת א’ שַׁיֶּכֶת לַהוֹד, וּסְבִיב נוֹשֵׂא הַצָּבָא שֶׁאָמוּר לְאַחֵד אוֹתָם בָּזֶה הֵם נֶחְלְקוּ. וְכֵן גִּיּוּס אוֹתִיּוֹת יְסוֹד אִם נוֹסִיף כּוֹלֵל לָאוֹת ג’ שֶׁל גִּיּוּס לַעֲשׂוֹתָהּ ד’, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הָיָה יְסוֹד נֶחְלְקוּ סְבִיב עִנְיַן הַגִּיּוּס. וְכֵן הָרַב שְׁטֵיְנְמַן הָיָה בֶּן הַג”ר נֹחַ צְבִי. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ג. ט. שליט”א שֶׁמָּרָן הגראי”ל שְׁטֵיְנְמַן חַי 104 שָׁנִים, וּמָרָן הַגר”ש אוֹיֶרְבַּאךְ חַי 86 שָׁנִים יַחַד כְּמִנְיַן קֵץ.

וְכֵן שֵׁם צְבָאוֹת נִרְמָז בַּכָּתוּב (ישעי’ מ, א) “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה’ כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ”, וְהַפָּסוּק מְרַמֵּז עַל פְּטִירַת הַגר”ש אוֹיֶרְבַּאךְ מִדּוֹם לֵב אַחֲרֵי שֶׁעָבַר נִתּוּחַ לֵב פָּתוּחַ. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁהוּא בְּחִינַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהִיא לֵב הָעוֹלָם, וְהוּא קָשׁוּר עִם “לֵב יְרוּשָׁלַיִם”. וְכֵן לֵב יְרוּשָׁלִַם בְּגִימַטְרִיָּא שְׁמוּאֵל אוֹיֶרְבַּאךְ. וְכֵן שְׁמוּאֵל אוֹיֶרְבַּךְ אוֹתִיּוֹת אָבֹ”א כ”ו יְרוּשָׁלִַם, סוֹד שֵׁם הוי”ה שֶׁעוֹמֵד לְהִתְגַּלּוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. וְכֵן נִיתּוּחַ לֵב פָּתוּחַ בְּגִימַטְרִיָּא 1000 הַמִּסְפָּר שֶׁבּוֹ תְּלוּיָה הַגְּאֻלָּה, כַּמּוּבָא מֵהַגְּרָ”א שֶׁזֶּה בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִיד. וְזֶה גַם הַמִּסְפָּר שֶׁל קֵ”ץ לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁצ’ סוֹפִית הִיא בְּמִסְפַּר 900. וְכֵן שְׁמוּאֵל בֶּן רַבִּי שְׁלֹמֹה זַלְמָן בְּגִימַטְרִיָּא 1144 שֶׁהוּא נוֹטָרִיקוֹן שֶׁל הַמִּסְפָּר 424 כְּמִנְיַן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וְכֵן שְׁמוּאֵל אוֹיֶרְבַּאךְ אוֹ לֵב יְרוּשָׁלִַם בְּגִימַטְרִיָּא אָטוֹם וּבְגִימַטְרִיָּא אוֹרַיְתָא וּבְגִימַטְרִיָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּבְגִימַטְרִיָּא מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, וְכֵן שְׁמוּאֵל אוֹיֶרְבַּאךְ בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַמִּלִּים עוֹלֶה 1111 אוֹ תַּאֲרִיךְ אוֹ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן.

וְנָבִיא טַבְלָה בָּהּ רוֹאִים בְּאוֹתוֹ מִסְפָּר דִּלּוּג אוֹיֶרְבַּ”ךְ בְּעִתָּ”הּ לֵ”ב יְרוּשָׁלִַ”ם מִתְחַבֵּר לַמִּלָּה שְׁמוּאֵ”ל, וּמוֹפִיעַ פַּעֲמַיִם הַתַּאֲרִיךְ י’ אֲדָ”ר יוֹם הַקְּבוּרָה שֶׁל מָרָן.

וְנָבִיא אֶת לְשׁוֹן הַסֵּפֶר ‘מְאוֹר עֵינַיִם’ שֶׁמֵּבִיא מֵהַבעש”ט אֶת הַסּוֹד שֶׁל (ישעי’ מ, ב) “דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם” שֶׁהוּא סוֹד הַתְּפִלָּה מֵעֹמֶק הַלֵּב כְּדֵי שֶׁתִּתְקַבֵּל בְּשַׁעֲרֵי הַתְּפִלָּה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, וְכַיָּדוּעַ שֶׁמָּרָן הַגר”ש אוֹיֶרְבַּךְ זצוק”ל הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת נִפְלָאָה: (תהילים עט) “אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים וְגוֹ’ שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר וְגוֹ'” אָמַר הַבעש”ט שֶׁהַלֵּב הוּא בְּחִינַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הַגּוּף כְּמוֹ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם וְכַמְבֹאָר בַּסְּפָרִים. וְנוֹדַע שֶׁהַתְּפִלָּה נִקְרָא שְׁפִיכָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קב, א) “וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ וְגוֹ'”, וְנִקְרָא שְׁפִיכוּת הַנֶּפֶשׁ, וְנוֹדַע מַה שֶּׁאָמְרוּ “לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם” לֹא תֹאכְלוּ קוֹדֶם שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ עַל דִּמְכֶם נִמְצָא שֶׁנּוֹפֵל עַל תְּפִלָּה לוֹמַר לְשׁוֹן שָׁפְכוּ דָמָם. וְזֶהוּ שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַיִם שֶׁהוּא כִנּוּי לַתְּפִלָּה סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם פֵּרוּשׁ סְבִיב הַלֵּב שֶׁאֵין דִּבּוּרֵי תְּפִלָתוֹ יוֹצְאִין מִן הַלֵּב כִּי לִבּוֹ בַּל עִמּוֹ כָּאָמוּר רַק דִּבּוּרוֹ הוּא סְבִיב הַלֵּב וְלֹא מִתּוֹךְ הַלֵּב וְזֶהוּ סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר פֵּרוּשׁ שֶׁאֵין קוֹבֵר וְחוֹפֵר אֶת הַדִּבּוּר מִבְּחִינַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא הַלֵּב רַק מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב: וְזֶהוּ “נַחֲמוּ נַחֲמוּ” מִלְּשׁוֹן וַיִּנָחֶם ה’, לְשׁוֹן תְּשׁוּבָה וְהַכֶּפֶל הוּא עַל שְׁנֵי מַדְרֵגוֹת הַתְּשׁוּבָה תְּחִלָּה מִיִּרְאָה וְאַחַר כָּךְ מֵאַהֲבָה, וּמוֹרֶה הַפָּסוּק דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה בְּמַה שֶּׁקִּלְקְלוּ וְאוֹמֵר כִּי כָּעֵת אַחַר שֶׁתָּשׁוּבוּ הָעֵצָה הוּא דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם, “עַל” הוּא לְשׁוֹן “עִם” פֵּרוּשׁ דַּבְּרוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה עִם לֵב שֶׁלָּכֶם שֶׁנִּקְרָא יְרוּשָׁלַיִם, וְעַל יְדֵי זֶה “וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ” כִּי בְכָל מַה שֶּׁתִּקְרְאוּ וְתִתְפַּלְּלוּ תֵּלֵךְ הַתְּפִלָּה אֵלֶיהָ פֵּרוּשׁ אֶל יְרוּשָׁלַיִם הַנִּזְכָּר שֶׁשָּׁם שַׁעַר הַתְּפִלָּה כַּנּוֹדַע מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ “וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם” שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת צְרִיכוֹת לָבֹא עַד שַׁעַר שֶׁכְּנֶגֶד יְרוּשָׁלִַים וְאֵינָן בָּאִין לְהַשַּׁעַר שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם כִּי אִם אוֹתָן שֶׁבָּאוּ מִבְּחִינַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא הַלֵּב שֶׁנִּקְרָא כֵן כָּאָמוּר וְזֶהוּ כִּי עַל יְדֵי שֶׁתְּדַבְּרוּ עִם לֵב בְּחִינַת יְרוּשָׁלַיִם עַל יְדֵי זֶה קִרְאוּ אֵלֶיהָ תִּהְיֶה קְרִיאַתְכֶם בָּאָה אֵלֶיהָ אֶל הַשַּׁעַר שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.

 

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהו”ה אֱלֹהֵינוּ יהו”ה אֶחָד” בְּגִימַטְרִיָּא 1118

“כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַהוי”ה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” עִם הַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא 1118

פּוּרִים התשע”ח בְּגִימַטְרִיָּא 1119

לֵיל הַסֵּדֶר תשע”ח עִם הַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא 1118

גְּאוּלַת פּוּרִים עִם הַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא תשע”ח
בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ
עִם הַמִּלִּים בְּגִימַטְרִיָּא תשע”ח

[גימטראות אלו בסיוע הרה”ג ר’ יוסף שינברגר שליט”א ור’ אברהם אגשי שליט”א ור’ ציון דוד סיבוני שליט”א]

שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁפָּסוּק הַסִּיּוּם בְּמִזְמוֹר כ’ בִּתְהִלִּים שֶׁמְדַבֵּר עַל מִלְחֲמוֹת מָשִׁיחַ “הוי”ה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ” בְּגִימַטְרִיָּא הַפָּסוּק “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהו”ה אֱלֹהֵינוּ יהו”ה אֶחָד”, וְהַפָּסוּק לִפְנֵי זֶה “אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם הוי”ה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר” בְּגִימַטְרִיָּא בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי קְרִיאַת שְׁמַע וּבָרוּךְ שֵׁם הֵם סוֹד שֶׁל יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה שֶׁמְּנַצְּחִים אֶת הַמִּלְחָמָה. וְכֵן כָּאן הַפָּסוּק שֶׁל “ה’ הוֹשִׁיעָה” מְרַמֵּז עַל יִחוּדָא עִלָּאָה, וְהַפָּסוּק שֶׁל “אֵלֶּה בָרֶכֶב” שֶׁמְּסַמֵּל אֶת פְּעֻלַּת ה’ לְמַטָּה מְרַמֵּז עַל יִחוּדָא תַּתָּאָה. וְלָכֵן הַמִּסְפָּר שֶׁל הַפָּסוּק אוֹ שֶׁל בָּרוּךְ שֵׁם הוּא 1358 שֶׁמְּרַמֵּז עַל מִסְפַּר 358 כְּמִנְיַן מָשִׁיחַ כִּי הַפֶּרֶק מְדַבֵּר עַל יְשׁוּעַת הַמָּשִׁיחַ, “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ הוי”ה מְשִׁיחוֹ”, וְכֵן 1358 הוּא הַמִּסְפָּר שֶׁל הַכְּלָל בַּגְּמָרָא שֶׁמְּרַמֵּז עַל מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג שֶׁתִּהְיֶה בַּסּוֹף אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְבַסּוֹף, וְזֶה גַם גִּימַטְרִיָּא שֶׁל הַפָּסוּק שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַסּוֹף “כָּלוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי”. וְלָכֵן יֵשׁ בְּמִזְמוֹר כ’ 70 תֵּבוֹת כְּנֶגֶד שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁל חֶבְלֵי מָשִׁיחַ, כִּי כָאן נִרְמָז הַסִּיּוּם שֶׁל חֶבְלֵי מָשִׁיחַ וְהַנִּצָּחוֹן שֶׁל מָשִׁיחַ בַּמִּלְחָמוֹת. וְכֵן הַמִּסְפָּר הַמִּסְתַּתֵּר בְּכָל הַפָּסוּק “הוי”ה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ” הוּא עִם הַכּוֹלֵל 1335 הֵקֵּץ בְּסוֹף דָּנִיֵּאל שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה. וְכֵן כָּל פֶּרֶק כ’ עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא 16905 שֶׁהוּא הַמִּסְפָּר שֶׁל מ”ט פְּעָמִים מֹשֶׁה, כִּי מֹשֶה זָכָה בְּחַיָּיו לְמ”ט שַׁעֲרֵי בִינָה, וּבִשְׁעַת פְּטִירָתוֹ זָכָה לְשַׁעַר הַנ’ בְּסוֹד הַגְּאֻלָּה, וְכֵן הַפֶּרֶק הַזֶּה מְסַמֵּל אֶת מַצַּב הַגָּלוּת עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְשַׁעַר הַנ’. וְכֵן מִזְמוֹר ס”ז בִּתְהִלִּים שֶׁנִּכְתָּב בְּצוּרַת מְנוֹרָה וְהָיָה חָקוּק עַל מָגֵנוֹ שֶׁל דָּוִד שֶׁאִתּוֹ הָיָה מְנַצֵּחַ בַּמִּלְחָמָה, נִרְמָז בּוֹ סוֹד הַמִּסְפָּר מ”ט כְּמוֹ שֶׁמְכַוְּנִים אוֹתוֹ בִּימֵי סְפִירַת הָעֹמֶר.

וְעוֹד הוֹסִיף שֶׁרוֹאִים קֶשֶׁר בֵּין מִזְמוֹר כ’ לַפְּסוּקִים שֶׁל מִלְחָמָה בַּתּוֹרָה: (דברים כ, א) “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי הוי”ה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם”, וְזֶה דוֹמֶה לַפְּסוּקִים: “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ הוי”ה מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבורוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם הוי”ה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד. וְכֵן הֵבֵאנוּ שֶׁשְּׁמַע יִשְׂרָאֵל נִרְמָז בְּמִזְמוֹר כ’, וְגַם שָׁם כָּתוּב: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה”. וְכֵן הַכָּתוּב בְּמִזְמוֹר כ’ “הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד” בְּגִימַטְרִיָּא 1375, וְזֶה הַמִּסְפָּר שֶׁנִּרְמָז בְּאוֹתִיּוֹת “הַכֹּהֵן” שֶׁמַּנְהִיג אֶת הַמִּלְחָמָה בַּתּוֹרָה “וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֵּר אֶל הָעָם”, כִּי כ”ה פְּעָמִים נ”ה עוֹלֶה 1375. וְכֵן 1375 נִרְמָז בַּפָּסוּק “לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֱעֶשֶׂה”, כִּי א’ שע”ה עוֹלֶה 1375. וְכֵן 1375 בְּגִימַטְרִיָּא חֶסֶד גְּבוּרָה וְתִפְאֶרֶת שֶׁנִּכְלָלִים בַּכֹּהֵן. וְכֵן “מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבורוֹת” בְּגִימַטְרִיָּא הוי”ה פְּעָמִים ע”ד, סוֹד הַכָּתוּב שֶׁל מִדַּת הַבִּטָּחוֹן שֶׁבִּזְכוּתָהּ מְנַצְּחִים בַּמִּלְחָמָה, “בִּטְחוּ בַהוי”ה עֲדֵי עַד”. וְכֵן תֵּבוֹת אֵלּוּ “מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבורוֹת” ר”ת בַּקָּמִי”ם  סוֹד הַכָּתוּב (תהילים צב, יב) “בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים” וְהַמִּסְפָּר הַמִּסְתַּתֵּר שֶׁל “בַּקָּמִי”ם” הוּא 778. וְכֵן “יֵשַׁע יְמִינוֹ” בְּגִימַטְרִיָּא מַלְכוּת.

רמזים ממכירת מובילאי לאינטל בשושן פורים | ה’ משתעשע איתנו רק צריך להתבונן

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-התחזקות, כללי, תיעוד אירועים

רמז המשך לרמזים שראינו מובילאיי = 109 = דוד המלך (רגיל). הר החוצבים = 366 = המשיח בא (רגיל). 30 = יהודה (משיח מגיע משבט יהודה). 50 = חמישים שערי טומאה – וכן: דיברנו הרבה על המספר 3 – או 33 = גל – או 333 = שכחה – גם פורסם בשעה 3:03

 


עדכון קודם: הרמזים מאת: עמיחי, ור.מ, וי”ו : שימו ? לשני רמזים מדהימים (!) שהקב״ה נותן לנו ברוב חסדו. מובילאיי = 109 = ‘דוד המלך’ מחזור מכירות כולל של חברת מובילאיי בשנת 2016 – 358 מיליון דולר ! כמניין משיח= 358 !

ועוד רמז חזק שלושת המייסדים מחזיקים כל אחד ב-7 אחוז ממניות החברה סה״כ – 777 !


358 = משיח

108 = חק

הרמז והקשר בין 108 ל – 358 – ומערכות ההנחיה לרכב שמובילאי מפתחת
(גהינם = 108 כמניין ‘חק’ רמז או שתקבל את החוק, ה’ אחד ה’ אחד טוב ומטיב אין עוד מלבדו, שום כוח ומצב במציאות שלך בחיים שלך לא במקרה, הכל מכוון לפרטי פרטים תבין את זה, או שתחוש מצב פנימי של “גהנום = 108” – כמו שאמר רבי נחמן כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְארְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ, זאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הבא) וזה האור של משיח = 358 – זה מה שצריך להנחות אותנו כמו המערכת שמוביילאי מפתחת, הנחייה לרכבים, לא להתקע ולעשות תאונות, זה ההנחיה שלנו מאת ה’ תתעוררו תבינו, יש לכם עסק רק איתי תדברו רק איתי, זה המצפן שלכם לאושר אמיתי, זה כוח המושך אותנו לגאולה (משיח מלשון מושך)

מה זה שעשוע?

שימו לב: מי שהקים את החברה הוא אדם בשם שעשוע כמה יוצא לנו לשמוע שם משפחה שעשוע ?

והנה באותו בוקר של פרסום מוביילאי נשלחה כתבה מהעיתון י”א. אמנון שעשוע הופך למיליארדר ואהרון שעשוע שמוגדר אציל ונדיב נפטר.

הרמז כאן די ברור ה’ משתעשע איתנו כבר תקופה ארוכה מאד, וזה משתקף ברור דרך הרמזים

וזה קורה בשושן פורים בחודש השמחה והשעשוע חודש אדר חודש ההסתר,

כידוע ה’ משתעשע עם הלוייתן – וזה יהיה המאכל של הצדיקים לעתיד לבוא,

וכמו שנאמר אז ימלא שחוק פינו…. כשנבין שאין עוד מלבדו ואין שום כוח במציאות חוץ מהקב”ה ופתאום נחבר את כל הקצוות של האירועים שלנו בחיים, ונבין שה’ משתעשע איתנו והכל לטובה, אז נשמח שמחה גדולה מאד, וזה האור של פורים אור גלוי ההסתרה שהכל לטובה, ולכן נאמר משנכנס אדר מרבים בשמחה… למה דווקא משנכנס? התשובה היא כשאדם מבין שא’ דר שהקב”ה א’לופו של עולם נמצא איתנו {דר = גר} אז ממילא מרבים בשמחה אין שום סיבה להיות בעצב, כי הכל טוב ואין עוד מלבדו !!!!


ראו את דברי הרב גינזבורג בהקשר לשעשוע וחודש אדר
“משנכנס אדר מרבים בשמחה”, ואם כן מה יותר מתאים מאשר שחוש הנפש של חודש אדר – החוש השנים-עשר במספר, האחרון בסדרה! – יהיה חוש השחוק.
חוש שחוק נשמע כמו חוש הומור, אך לא מדובר בדיוק באותו דבר. חוש השחוק אינו מבטא רק את היכולת להבין ולספר בדיחות, אלא גם, ובעיקר, את היכולת להרגיש מאיזה מקום בנפש יש לצחוק. לעתים קרובות הצחוק נובע מחלקים מאוד מגושמים ונמוכים בנפש, ואז הוא לא מצחיק כלל אלא להפך, מעיד על האמת העצובה שאנו שקועים בעולם דימויים גס ודל. אך מצד שני, צחוק יכול לבקוע גם מהרבדים הגבוהים של נפשנו. במקרים אלו הוא מבטא את אחת ממעלותיו הגדולות ביותר של האדם, קרי – יכולתו להחליף נקודות מבט, עד כדי הסתכלות על העולם מבחוץ כביכול, כאילו בפעם הראשונה.
אכן, לפי הקבלה המקום הנעלה והפנימי ביותר בנפש מכונה “שעשועים עצמיים”, וכולו משחק ושחוק. הוא מבטא את החלק האלוקי ביותר בנשמה, ממנו היא משקיפה על המציאות ממעוף הציפור, וכמו ה’ בעצמו, עליו נאמר “יושב בשמים ישחק” (תהלים ב, ד), צופה במתרחש בעולם בשלווה ושעשוע. אפשר לומר שכל הצחוקים, גם הנמוכים, יונקים בשורשם ממישור זה. שכן, כל צחוק כרוך בחוויה מסוימת של גאולה – של התפרקות ממתח וחרדה, ועליה לנקודת מבט הרואה את הדברים בהקשר רחב וחיובי יותר (כאן ניכר גם הקשר בין חוש השחוק לבין שבטו, נפתלי, ששמו קשור ישירות בהתפרקות ממצוקה: “נפתולי א-להים נפתלתי עם אחֹתי – גם יכֹלתי”, בראשית ל, ח).  למאמר המלא לחץ כאן

שיעור חזק מאתמול מהרב עופר ארז בנושא: “כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְארְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ, זאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הבא”

ראו רמזים משנת תשע”ז בגלריה

עדכון 10.8.17

שימו לב: טראמפ משתמש בצמד המילים באיום על צפון קוריאה - ״זעם ואש״ (=424= משיח בן דוד = דונלד טראמפ) מילים שהושתלו במוחו בידי בורא עולם. רגע לפני הגאולה מאת: ע' דונלד הוא סוג של שליח האל. אז דונלד טראמפ השליח = 777
לחץ כאן לפתיחת התמונות הבאות

גלרית בשורת משיח

הקפצה #

אנו רואים "סדר" בבשורת הגאולה, הכל מתוכנן ומדוייק אתם גם רואים בשעון באקראיות שעות מסודרות? למשל 1:11 - 2:22 - 4:44 21:12 ? זה מרמז לך שהכל בשליטת הקב"ה גם מה שאתה עושה. 123 = ענג

ככה מקבלים שבת - שיודעים שהכל בשליטה של הקב"ה

הישועה תתגלה כשנבין שרק הקב"ה שולט בכל כולל בכל דיבור שאני שומע כולל כל הרגשה שאני מרגיש כולל כל טעם שאני טועם... שכינה בגימטריה שפה... הדיבור בין האנשים שם הבורא שוכן... המילוי - 156 = יוסף 566 = משיח בן יוסף - 28 = כח
לחץ כאן לפתיחת התמונות הבאות

גלרית רמזים תשע”ו

עדכון 11.2.2016

רמז מדהים ששלחו לנו - המראה את שליטת ה' בכל רובד ומימד, בדיוק של אלפית השניה... מענין שמשחק הכדור רגל - זה נותן לנו אפקט של דבר גשמי דבר נמוך שעומד על הארץ ומתגלגל וכולם צועקים - גולללל - גול = 39 - י-הוה אחד = 39 - בעצם הם צועקים ה' אחד. כי רק ה' מכוון את הגולים - וזה משתלשל בגשמיות במשחק מאד גשמי - שם גדולת ה' מוסתרת / גלויה
לחץ כאן לפתיחת התמונות הבאות
 

שיחזור ממצא של הרב וייסמנדל – בהקשר למגלת אסתר

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, צפונות בתורה

בשנים האחרונות זכו לפרסום כמה מתגליותיו של הרב חיים מיכאל דב וייסמנדל זצ”ל, שכונסו בידי תלמידיו בספר “תורת חמ”ד” [1]. תגליות אלה, מלפני כ-68 שנה, הן דוגמאות של מד”שים [מד”ש =מלה בדילוג שווה] היוצרים מבנים שאינם נראים כלל וכלל כאקראיים. הרב וייסמנדל לא התעניין במד”שים סתמיים. כאשר בדק ביטוי, או נושא שלם, כמד”שים, היה מתמקד בדילוגים שגודלם המספרי נגזר מאופי הביטוי או הנושא. בו זמנית אף הקפיד כי יימצא קשר ענייני מסוים בין המד”שים ובין הטקסט בו הם נמצאים. נדגים זאת באמצעות שחזור רעיון יוצא דופן של הרב וייסמנדל: ניסיון להראות כיצד ספר מן הנ”ך(נביאים, כתובים), מגילת אסתר, רמוז על ידי מד”שים בתורה. הרב וייסמנדל אמר, כי ביטויים מסוימים הקשורים למגילת אסתר מופיעים כמד”שים בדילוג של 12,111. מה פשר המספר המוזר הזה – 12,111? – זה מספרן של האותיות במגילת אסתר! אולם, לא ברור לאילו ביטויים התכוון [2]. עשרות שנים לאחר מכן, ניסיתי לשחזר דוגמא זו באמצעות מחשב מהיר. עבודתי נעשתה בספר בראשית. הרעיון הפשוט ביותר הוא לבדוק את הביטוי “מגלת אסתר” עצמו. חפשתי מפגש אפשרי בין “מגלת” ל”אסתר”, באמצעות הדילוג המסוים הזה. מתברר, שבכל התורה נמצאת רק פעם אחת ויחידה מלה שאותיותיה “אסתר” (אומנם בניקוד שונה). היא נמצאת בספר בראשית פרק ד’ פסוק י”ד:

“הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר … “

האות “מ” של המלה “מעל” באותו פסוק עצמו, היא האות הראשונה של מד”ש של המלה “מגִלת” (זה הכתיב המדויק של מלה זו) בדילוג של … כן, 12,111 אותיות! – כך שנוצר הצמד “מגִלת” -“אסתר“. ועוד מתברר, שהמלה “מגִלת” מופיעה בדילוג הזה רק פעם אחת ויחידה בספר בראשית! נכתוב את ספר בראשית כולו כטבלה ובה 12,111 טורים. על פני טבלה כזו המד”ש של “מגִלת” יופיע באופן אנכי ורצוף (שימו לב, כי לפנינו קטע מן הטבלה – הטורים מימין ומשמאל “נחתכו”): הידיעה שמגילת אסתר מתארת שלב אחד – חשוב מאד ודרמטי ביותר – במאבק ההיסטורי בין ישראל לעמלק, הביאה לבדיקה הבאה. ד”ר משה כ”ץ, חיפש את המלה “עמלק” בספר בראשית בדילוג של 12,111 אותיות. הוא מצא שקיים מד”ש אחד ויחיד כזה. מד”ש זה נמצא בקטע אחר מן הטבלה הקודמת, שבה 12,111 טורים: כאמור, זו ההופעה היחידה של “עמלק” בדילוג 12,111 בספר בראשית; היא מתחילה באות “ע” של “עמלק” הנזכר לראשונה בספר בראשית בכתוב: “- – – ויכו את כל שדה העמלקי – -” (י”ד, ז’), ומסתיים באות “ק” של האזכור השני של “עמלק” בבראשית: “ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק – – -” (ל”ו, י”ב). [עמלק מוזכר סך הכל 33 פעמים בספר בראשית.] נציגו המרכזי של עמלק במגילת אסתר הוא המן המפורסם לשמצה. לפי המגילה, המן היה בן המדתא האגגי. נתבונן שוב בטבלה שראינו: כאן הבחנתי בשם המדתא. זה שם אביו של המן, צאצא של אגג מלך עמלק. נשים לב לכך, כי למד”ש של “עמלק” נוסף “ל” השייכות בתחילתו, וכי אנו קוראים על פני הטבלה: “לעמלק” – המדתא”. בקריאה על פני כל הטבלה (כל ספר בראשית), במאוזן, במאונך או באלכסונים, נמצא השם המדתא בדיוק פעמיים, לא יותר! [זו דוגמא למבנה מתוכנן המתגלה באמצעות קריאה על פני טבלאות.]   בעקבות מציאת “המדתא”, חפשתי את השם “אגג“. נשוב ונתבונן בקטע נוסף מן הטבלה, שבה 12,111 טורים: זו ההופעה היחידה של אגג בדילוג 12,111 בספר בראשית. ה”א” של “אגג” משותפת ל”אלוףעמלק“! המונח “אלוף עמלק” (=מלך עמלק) נזכר פעם יחידה בספר בראשית. סומן כאן גם שמו של שאול, אשר נלחם נגד אגג ותפש אותו. [יש 8 מופעים כאלה של “שאול” כרצף אותיות בספר בראשית.] מתבקש עתה חיפוש אחרי השם המן עצמו. המן מופיע לא פחות מ-36 פעמים בדילוג המיוחד של 12,111 בספר בראשית. אכן, המלה המן היא רק בת שלוש אותיות, ושלשתן שכיחות (שלא כ”אגג” בו נמצאת האות הנדירה “ג” – פעמיים). לכן ידוע מראש, כי גם אם נמצא שם זה במקום “מתאים ביותר” – המובהקות הסטטיסטית לכך אינה צפויה להיות גבוהה במיוחד. לדוגמא, אצביע על הופעה כזו של המן, הנמצאת בקטע אחר של הטבלה דלעיל: כאן עובר המן דרך המלה “שִֹטְנָה” בכתוב. בכל התנ”ך נמצאת המלה “שִֹטְנָה” פעמיים בלבד: כאן, כשם הבאר אשר חפרו עבדי יצחק, ובספר עזרא, פרק ד’ פסוק ו’: “ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם.” לפי מסורת חז”ל היו אלה המן ובניו שכתבו שטנה זו[3]. [נעיר, כי קשר מיוחד זה בין המלה “שטנה” להמן, הביא כבר את רבנו יעקב “בעל הטורים” לכתוב: “שטנה – כנגד המן שכתב שטנה על ירושלם.”] יש להזכיר, כי ברשותו של הרב וייסמנדל לא היה מחשב פנטיום מתקפל בהסתתרו מן הנאצים בבונקר בברטיסלבה. כיצד ידע אודות רמזים חשובים בדילוג מיוחד זה? – אין אנו יודעים. אנשים רבים טועים בספירת אותיות כאשר הם מנסים למצוא מד”ש, שדילוגו כמאה אותיות בלבד. לצאת למבצע של ספירה ידנית של 12,111 אותיות, כמה פעמים … ואיך ידע שלא טעה? ושאלה אחרת: מאיפה להתחיל? הרי בוודאי שאי אפשר להעלות על הדעת שהוא השתמש כאן בתהליך של “ניסוי וטעייה” (trial and error)!

[לעדכונים נוספים על הממצאים של הרב וייסמנדל – הקש כאן.]

 

מקורות והערות

1. הרב חיים מיכאל דב וייסמנדל, תורת חמ”ד. יצא לאור ע”י ישיבת נייטרא, מאונט קיסקו, ניו יורק התשי”ח. בידי נמצאת המהדורה השניה, שיצאה לאור על ידי בני המחבר בשנת התשנ”ה. (חזור) 2. בספר תורת חמ”ד, ב”קונטרס מדרש האותיות” עמ’ ל”ט כותבים בני המחבר, כי בידם רמזים שנרשמו בראשי פרקים ע”י מר רוטנברג בשבתו ליד מיטת חוליו של הרב וייסמנדל בשוויץ. הם מודיעים כי כנראה נפלו טעויות בפרטים שונים. שם, בעמוד מ’, מובאת גם הדוגמא הקשורה למגילת אסתר:
א. מצויין שם, שמספר אותיותיה הוא 12,110. לפי ספירה שלנו, המספר הוא 12,111. אולם, דוקא נקודה זו אינה משנה: כידוע, גודל הדילוג לפי הרב וייסמנדל, במקרים רבים הוא מספר האותיות שדולגו. (למשל, הרב וייסמנדל הצביע על הופעה של המלה “תורה” בדילוג שווה של 49 אותיות מן ה”ת” הראשונה בתורה. להופעה כזו אני קורא תמיד “הופעה בדילוג שווה של 50 אותיות” – כלומר האות “ו” היא האות ה – 50 מן ה”ת”. שני הדברים נכונים.) לכן, מד”ש שדילוגו 12,110 לפי הרב וייסמנדל, הוא מד”ש שדילוגו 12,111 לשיטתי. ב. מצויין שם כי השמות “אסתר” ו”מרדכי” מופיעים בדילוג הנ”ל במקומות מסוימים בתורה. אולם, בדיקתנו העלתה שאין זה כך. (חזור)
3. ראה ילקוט שמעוני בעזרא פרק ד’, ובאסתר פרק א’. (חזור)  

איראן שיגרה אתמול 2 טילים שכתוב עליהם: “ישראל חייבת לימחק”, שזה שווה בגימטריה “כולנו חייבים לחזור בתשובה”. | סרטי סוד תורה

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, סרט, תיעוד אירועים

שוב אנו רואים התגרות בין פרס לישראל ושוב זה קורה כמו בעבר לפני פורים

לינק כשר

   

שוב מתעורר הקשר בין אובמה להמן – פרטים “אובמה נחש 4”בראק חוסין אובאמה

בעתה בגימטריה אתמול | גלרית ‘פורים’ + גלרית מספרים 2016

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-גלריות גימטריה, כללי, סוד האותיות והמספרים

גלרית “נס פורים” מיועדת למי שראה את הסרט המשיח פורים – הסתר אסתיר | לחץ להסבר גימטריות מקוצר |

עדכון יב אדר ב'

זה מול זה עשה אותם... מלחמת עמלק ישראל = 781 הנצחית מקבל תפנית ב התשע"ו = 781
לחץ כאן לפתיחת התמונות הבאות

גלרית 2016

עדכון 1.6.2016

מתי זו השנה? התשובה מסתתרת במסתתר !
לחץ כאן לפתיחת התמונות הבאות

רמזי פורים תשע”ז | סוד האותיות

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, סוד האותיות והמספרים, סרט, צפונות בתורה

עדכון יום א נוספו 2 גימטריות

336 = פורים

66 = בן דוד


שימו לב: גימטריות רגילות

פורים התשע”ז = 1118

בשבע שבע שבע = 1118

אלפיים שבע עשרה = 1118

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-הֹוָה אֱ-להֵינוּ יְ-הֹוָה אֶחָד = 1118

הגאולה האחרונה תחל בפורים הזה = 1118

גימטריות נוספות


 
סרט חזק “המשיח פורים” יצא בפורים תשע”ו אקטואלי לכל שנה …
בסרטון זה נראה מה התרחש בעשרה עשרה בטבת, ומה עומד להתרחש בפורים, מה מטרת הצפנים, נלמד על עניין ההסתרה שבתוך ההסתרה, נלמד על עניין שטות דקדושה – נראה גימטריות וצפנים חדשים. סרט מספר 15 בסדרת “משיח וגאולה בצפונות התורה” עדכוני גאולה גם בדף הפיסבוק
 

גלרית צפנים וגלרית פורים תשע”ו (כזכור תשע”ו ותשע”ז חד הם)

עדכון יב אדר ב'

זה מול זה עשה אותם... מלחמת עמלק ישראל = 781 הנצחית מקבל תפנית ב התשע"ו = 781
לחץ כאן לפתיחת התמונות הבאות

תמונה מס 1 - התשעו התשעו

אנו מחפשים בכל התורה התשע"ו התשע"ו - 10 אותיות! (זו שנה שהתחילו הרמזים לקבל צורה והתחיל תהליך הגאולה ב י' טבת ) (הסיכוי לקבל משהו הוא לא גדול) אנו מקבלים תוצאה אחת בלבד (דילוג 10318) והנה אנו רואים מסודר במקביל "משיח י-הוה" מה הסיכוי? 'זה לבד מאשר שזו שנת הגאולה' הפסוקים בטבלה מדברים בעד עצמם... הסבר לפסוק המסומן למעלה: הגאולה נמשלה ללידה, יש ששואלים תדיר: איך יכול להיות שהגאולה תבוא כעת בימינו עם כל הניסים הצפויים וכו' עם ישראל עדיין לא חזר בתשובה שלמה! וכו' וכו' ... הפסוק למעלה נותן את התשובה "ויאמר ה' למה זה צחקה שרה" ...? וכן ראו הפסוק למעלה "ההבטחה" שלא יהיה עוד מבול על הארץ.. תוספת שקיבלנו לצופן זה בתמונה הבאה..
לחץ כאן לפתיחת התמונות הבאות

גלרית בשורת משיח

הקפצה #

אנו רואים "סדר" בבשורת הגאולה, הכל מתוכנן ומדוייק אתם גם רואים בשעון באקראיות שעות מסודרות? למשל 1:11 - 2:22 - 4:44 21:12 ? זה מרמז לך שהכל בשליטת הקב"ה גם מה שאתה עושה. 123 = ענג

ככה מקבלים שבת - שיודעים שהכל בשליטה של הקב"ה

הישועה תתגלה כשנבין שרק הקב"ה שולט בכל כולל בכל דיבור שאני שומע כולל כל הרגשה שאני מרגיש כולל כל טעם שאני טועם... שכינה בגימטריה שפה... הדיבור בין האנשים שם הבורא שוכן... המילוי - 156 = יוסף 566 = משיח בן יוסף - 28 = כח
לחץ כאן לפתיחת התמונות הבאות

מאמר על עניין שטות דקדושה כי הקב”ה הוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולכן הכל כפתיים אצלו, והדרך להגיע לעצמותו היא על ידי ביטול הרצון, שלמעלה מטעם ודעת, ובחינה ומדרגה זו נקראת שטות. ולכן גם הנביא נקרא משוגע, כי התגלות הנבואה היתה בהפשטת הגשמיות – הפשטת הלבושים של המידות והשכל, ביטול הכוחות והחושים שלמעלה מטעם ודעת, כך שאין יצר הרע מתגבר עליו בשום דבר, שזהו תנאי הכרחי לנבואה (ע”פ “באתי לגני” ה’שי”ת). ולכן גם הרבי העיד על עצמו שהוא משוגע על משיח. ואשרי מי שזוכה להיות “משוגע דקדושה” ומזרז את ביאת המשיח. והעיקר, לא להתפעל מן המלעיגים… ומי שעוסק בקדושה למעלה מטעם ודעת, וזוכה להיקרא “משוגע” אשריו וטוב לו… לכן צריכים להמשיך השכינה למטה בעולם מלשון העלם והסתר ע”י שטותא דקדושה דוקא (הרבי, ספר המאמרים, באתי לגני, חלק ב’ עמ’ קכ”ב). שמחה כזו שכרה בצידה… היא פורצת גדר, בוקעת מחיצות ופותחת שערים. ועל ידי השמחה למטה מתגלה השמחה העליונה, ואז מתחברים ומתערבים ומתכללים יחד כל האורות העליונים, עד שאין שום הבדל בין מעלה ומטה, ימין ושמאל… וכמו מלך בשר ודם כשיוצא מגדרו ומהגבלותיו מתגלה לקטן וגדול בשווה… על ידי עבודתנו בשמחה אנו גורמים ל”יושב בשמים ישחק”, ואז קץ שם לחושך, ומחושך כפול ומכופל באים לאור גדול “והיה לך ה’ לאור עולם” (על פי שיחת הרבי – התוועדויות ה’תשמ”ח חלק ד עמ’ 2190-2192, אדמו”ר הזקן – ליקוטי תורה עמ’ 40).

להורדת תוכנת הרמז המשוכללת בעולם לחץ כאן

פוסט רמזים – צפנים – וחידושים על פורים | מתעדכן

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי, סוד החשמל, צפונות בתורה

עדכון יום ד

נוספו 4 תמונות שמראות את הקשר בין “משיח י-הוה = 384”  לפורים ..

שימו לב להצלבות בין המספרים 1537 – 384 

עדכון יב אדר ב'

זה מול זה עשה אותם... מלחמת עמלק ישראל = 781 הנצחית מקבל תפנית ב התשע"ו = 781
לחץ כאן לפתיחת התמונות הבאות

עדכון יום א’ נשלחו 2 רמזים חדשים

שלחו
++++++
על המדרש "כשיפול נירון מזרחי שבדמשק" מוזכר גם דרך כוכב מיעקב ( כוכב ממזרח)

נירון בגמטריה מדיוק-כוכב נבירו, גם גמטריה רוסים או סורים.

דבר נוסף ששלחו
++++++++
גנז הקב"ה את סודותיו בשמות הצדיקים
למשל הבן איש חי רבי יוסף חיים מבגדד
בן איש חי =אותיות באחישנה
יוסף חיים = מפסח
יוסף חיים=224 כלומר 22 לחודש הרביעי =אפריל תאריך שבו
חל ליל הסדר השנה
כלומר באחישנה מפסח שחל ב-22.4
בנוסף באחישנה =בן איש חי זה אומר גאולה לפני הזמן האחרון
שזה בעתה יוסף חיים =224 באחישנה 224 נוריד מ-6000
= 6000-224= 5776
מה זה אומר באחישנה בגשמיות בפועל זה אומר שמפסח הקרוב
אנחנו נראה חדשות והתפתחויות בכל העולם שכבר יהיה ברור שגאולה זה עניין של חודשים ולא שנים .

עדכון יום ג’ יד אדר א

מאת: צ - כידוע, הקלקול התחיל בחטא הנחש, אשר פיתה/הטעה ("הנחש השיאני ואוכל") את חוה והיא את אדה"ר. ומאידך, התיקון יהיה בגאולה  ע"י משיח(=358=נחש).  "משנכנס אדר מרבין בשמחה"-על חודש "אדר", אומר "המאור עיניים" שהשם אדר=   א'-דר, כלומר  שאלופו של עולם דר איתנו, כאן בתחתונים בחודש אדר. ממשיך ואומר "המאור עיניים", וכמו ששנינו במשנה(מגילה ו'):-"אין בין אדר הראשון לאדר שני, אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים" (שהם באדר ב').
שואל "המאור עיניים", ואם כן, מה ואיזה מעלה , אם בכלל, יש באדר א' ?                 עונה "המאור עיניים"-שאדר א' הוא בבחינת "צדיק גמור" אשר לא חטא מעולם, ולכן זכה שאלופו של עולם כבר דר בו/בתוכו, למרות שאין בו כל אירוע רשמי, ואפילו מתחילים להרבות בשמחה מראשיתו, כלומר כבר  מ-א' אדר...                                                       אך לעומתו, חודש אדר ב', אשר זכה לכל האירועים השמחים והפחות שמחים, שיחולו בו, הוא בבחינת "בעל תשובה", אשר מחמת עוונותיו גרש את אלופו של עולם, מלדור בדירה בתחתונים, ואולם בזכות התשובה, ניתן להחזיר את אלופו של עולם לדור איתנו בתחתונים. וכמאמר חז"ל (ברכות כד'):-"מקום שבעלי תשובה עומדין , אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", ומתרץ זאת כך "המאור עיניים":-"...אבל  "בעל תשובה" , הרי  הוא ממליך את הקב"ה למטה בעולם הזה,  וכופה את הסטרא אחרא יצר הרע תחת ממשלתו ,וזהו כבוד ושעשועים גדולים לפניו".  וזו הסיבה שקוראים מגילה...באדר ב', לרמוז לנו שעיקר התגלות כבוד שמים הוא ע"י בעלי תשובה, שהם בבחינת אדר ב', שעושים נחת רוח לפניו יותר מהצדיקים הגמורים, שהם בבחינת אדר א'. ואף ניתן להמשיך ולחזור בתשובה  כ"חותם חיצוני" שני ואחרון (גם לאחר "זאת חנוכה") , ולפני א' ניסן , ראש השנה מהתורה לחודשים. אומר לנו "המגלה עמוקות", מדוע האות ד' גדולה  בפסוק "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אח-ד", ומדוע האות ר' היא גדולה, וככתוב:-"כי לא תשתחוה לאל אח-ר".                   וככתוב במדרש (ויקרא רבה יט'):-           "...אם  אתה עושה  (את האות) "דלת"  כ"ריש" , אתה מחריב את כל העולם"...                                                    וכן, גם  בפסוק-"לא תשתחוה לאל אח-ר" , אם אתה עושה "ריש"  כ"דלת", נמצא שאתה מחריב את כל העולם כולו". ומאחר ואין הבדל בין האות ד' לאות ר', אלא ה"קוץ" שנמצא באות ד'- מתאמץ ה-ס"מ/היצר הרע להעביר את ה"קוץ" מהאות ד' במילה "אחד", ע"מ, חו"ח, שיהיה כתוב "אחר", ולהיפך,  להעבירו לאות ר' שבמילה "אחר" ע"מ שיצא "אחד"...                                                   כידוע,  כשחטא אדה"ר, התקלל ונאמר לו:-"וקוץ ודר דר תצמיח לך...".                      ומאידך, אצל עמלק כתוב:-"...מלחמה לה' בעמלק מדר דר".                                     וכידוע עמלק=240="אל אחר"="ספק".          הוא אותו הספק שמכניס בנו עמלק כל הזמן, ע"מ שלא נבחין בין האותיות  ד' ל-ר', כלומר בין "אח-ד"  ל"אח-ר".                                 מאוד מעניין, כאשר מפחיתים מהאות ר'(200) את האות ד'(4) מקבלים 196=קוץ (196=200-4) !!!                                         נישאלת השאלה, איך כל זה קשור לאדר/ים , לגאולה  ולשנת תשע"ו  ?                              כאשר חוה אמרה "הנחש השיאני"-למעשה, הוא הצליח להכניס בה את הספק ואת הכפירה בקב"ה, אשר ברא, כביכול, יש מאין ולכן אמרה "השיאני"  וכוונתה היתה "השיאני"=ה'-יש-אני , כלומר יש ה', אך יש גם אני...                                                    אומרים חז"ל שהיא פגמה בשני שמות של הקב"ה:-  "שדי",  "א-ד-נ-י"  ע"י שהחסירה/הוציאה מהם את האות ד' של "שדי"  ונישאר  "יש",  ואת ד' של   "א-ד-נ-י"  ונישאר "אין" ולכן אמרה  "השיאני"...                             בספר דברים כתוב (האזינו, לב', יב'):-"ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".                    רש"י:-"ה'-בדד ובטח נהגם במדבר".    "...רבותינו דרשוהו על העתיד".                  "...כן עשה להם וכן עתיד לעשות".(ל'שנת עשות/תשע"ו).                                         מעניין מאוד,  אדר=205,                      פעמיים אדר(א',ב')=410=דרור=בן עמרם(עם כוללים ואותיות)=קדוש=אררט (מזכיר ארור,אררה).
אדר=א'-דר=אלופו של עולם דר באדר. דר+דר=204+204=408=זאת=בן עמרם(עם האותיות)=קול, צום, ממון=חשק=אהבת= ר"ת-"היום אם בקולו תשמעו" !!!               "אדר"-בחודש זה יש לנו את הצירוף של האותיות  "דר/רד"  שהוזכרו בעמלק, או בעונש אדה"ר בהקשר לאדמה, או בהקשר למשרע"ה:- "לך  'רד' כי שחת עמך..." כלומר, בחודש/ים בו אנו קוראים את פרשת "זכור" וחוגגים את פורים, הניצחון על המן האגגי/העמלקי, יש לנו 'צירוף מקרים'(=776/תשע"ו), מעניין ,משום שנה מעוברת של שני אדר-פעמיים דר...                                  המילה "בדד"-גם מופיעה בפרשת "בלק", שם בלעם "התנבא" גם על 'אחרית הימים' (במדבר, כג'.ט'):-"כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם  ל'בדד'  ישכן ובגוים לא יתחשב".  שוב אנו רואים את צמד האותיות  'דד'( במילה 'לבדד').              המילה-"בדד"-ר"ת-"בכל דרכיך דעהו" , יש לנו כאן "דרך"=שנת דרך=224/5776/התשע"ו  ו'דעת'=474="ערב רב" (ועם האותיות)=477="בעתה", וכמובן שמזכיר לנו את חטא עץ הדעת , אדה"ר והנחש...            ועוד, במילה 'דוד' יש פעמיים ד'=דלת=434=משיח בן דויד...              באמצע המילה דוד יש את האות ו' המרמזת על 6 תכונותיו של משיח בן דוד ו/או על 6,  המייצג יסוד=יוסף, משיח בן יוסף...        קבלתי  מהרב פיש , אשר כתב לי כי הפסוק ה-5776(ה-תשע"ו) בתורה הנו בספר דברים (האזינו, לב', כד'):-"מזי רעב ...אשלח בם עם חמת זחלי עפר".  רש"י-"ארס נחשים ההולכים על גחונם על העפר".               ואולם, כאשר אנו סופרים למפרע, מהסוף(דברים) להתחלה(בראשית)-הרי שהפסוק ה-5776- הנו (בראשית, ג',יד'):-"ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת  ארור אתה מכל בהמה ומכל חית השדה, על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך". אנו רואים כי ה"נחש" , ה"עפר" ו"הגחון" מוזכרים בשני הפסוקים הנ"ל.                                          אנו מוצאים  בפסוק זה את המילים 'זאת=408, ארור(+1)=408, שניהם כמניין ב' פעמים 'דר' (קוץ  ו'דרדר,  או מ'דר  דר').   וכן מצינו במדרש (במדב"ר יד', יא'):-"אמר רבי פנחס, שני אויבים לא נאררו עד שהשלים עליהם שבעים (70) פסוקים, הנחש והמן הרשע . הנחש מ"בראשית"  עד ארור אתה מכל הבהמה"-שבעים פסוקים.  המן מ"אחר הדברים האלה גדל המלך" עד "ויתלו את המן"-שבעים (70) פסוקים, לתכלית שבעים נתלה על חמישים".   כלומר, שקללת הנחש היא עד 70 פסוקים, שהם כנגד 70 שנות חבלי משיח(=358=נחש) ולכן אם מפחיתים 5775=5845-5776,  כלומר,  כדברי האריז"ל ובהמשך, כדברי "בעל התניא" ו"החפץ חיים", הרי ששנת 5775 היתה שנת סוף שנת הברור (של הנחש), ושנת 5776 היא שנת המשיח !!! שישלים את תיקון חוה  ואדה"ר , חוה והנחש ובהמשך יתקן את כל הבריאה.                דברים שהובאו לעיל, בהקשר ל-70 השנים
מחזקים את דבריי, כי למדינת ישראל, במתכונתה הנוכחית , הוקצבו רק 70 שנות "חיים" כפי שהובא ב-2 הפסוקים הקשורים לנחש בבראשית ובדברים. ואולם, אני טוען ש-70 הם כנגד 70 שנות חייו של דוד המלך ע"ה, שנים, אשר הוקצו לו ע"י האדם הראשון(נחש/עץ הדעת..).                       וכידוע 70=ע'=עין=130, אלו השנים בהם קלקל אדה"ר עד שתיקן ושב לחוה ונולד להם  שת שהיה צדיק. והכל קשור למספר 70=ע'=עין=130...ולכן, משה לא נולד במצרים, אלא רק לאחר 130 שנים (ולאמו יוכבד שהיתה בת 130 בלידתו...).            וכאמור, במאמרי הקודם, שנת תשע"ח/778 הנה שנת הגאולה "בעתה" המתוכננת מראש, ואילו שנת תשע"ו/776 הנוכחית הנה שנת הגאולה "דאחישנה" וכו'... שניזכה לגאולה השלמה כבר בחודש אדר, בחן בחסד וברחמים רבים, אכי"ר.             ממני הקטון, המצפה לישועת ה' כל היום,בשו"ט,  ציון דוד סיבוני.

תוספת מאת. א
ציון, יש מספר דברים במאמר שלך שפשוט הדהימו אותי!!! אשריך! ישתבח שמו!!
מספר נקודות "משלי":
1. החפץ חיים אמר 5776=שנת בעתה. אז ככה שגם אם 5778 הייתה מתוכננת להיות בעתה לדעתי הפסק של החפץ חיים שהתפרסם ביטל את זה לחלוטין. ככה אני חושב ומקווה כמובן בע"ה – ושיהיה דאחישנה בתוך השנה כלומר לא בקץ השנה אלא במהלכה ובתשובת עם ישראל, כולל אלו הקוראים את עצמם חילונים.

דבר מעניין בעיני:
  1. ע' = 70. עין = 130. הפרש = 60. קיבלנו את המספרים 70/60, כלומר ה-130 עשוי מ 70 חיצוני ו-60 פנימי. 60=ס'. כלומר "עס" מעניין ש-"עס" במשולש זה 580, "חן" כפול 10 – ונח מצא חן בעיני יהו'ה. העין מסוגלת לראות את החומר והן היא עין רוחנית. ידוע שבחלק החיצוני של העין יש 70 חלקים, במשך הרבה שנים מדענים חשבו שרק 68 חלקים ובעשור האחרון התגלו 2 חלקים נוספים. (אני מדבר על הקרנית). ואילו החלק הפנימי של העין הוא החלק הקולט 'אור' (207) והחלק הזה בנוי מ 130,000,000 קולטני אור (פוטורספטורס) כלומר העין (130) היא כמו מצלמה של 130-מגה-פיקסל. כשאני אומר את המספרים האלו אני מדבר על מחקרים מדעיים שהתפרסמו כממוצע בעין האנושית. וירא ה' את האור. אנו רואים שה' מדבר על ראיה בהקשר של האור, כמובן שה' רואה הכל ואנו רואים רק את האור המצומצם של ספטרום הראיה של האדם. והנה המילה "וירא" היא "אור+י'" מבחינת האותיות (217) לדעתי זהו רמז לעשר הספירות.
 
והנה "אור עס" = 1776 במילוי דמילוי.
 
בברכה רבה,

חג המסכות? אכן ה’ מסתתר תחת מסכות, השנה בע”ה מקווים שהמסכה תוסר (לפחות חלקית)

תגובה שקיבלנו: במילה מצרים יש את האותיות מרצ שזה החודש הלועזי שנופל על חודש אדר העברי בנוסף כתוב בפרשת  שמות פרק ג  פסוק ח :
כי ידעתי את מכאביו וארד להצילו  מיד מצרים "  וארד  = אדר
אותם אותיות בסדר שונה  מה שמעניין גם משה חי 120 שנה
ואהרן חי 123 שנה יחד 120+123=243  שזה 24 לחודש השלישי כלומר מרץ התאריך הלועזי של פורים הקרוב  וגם 243=גמר =קץ =סיום ופורים נקרא גם גמר תיקון
האם הגאולה תהיה בפורים רק השם יודע
נחכה ונראה .

רמז יפה מאד - נשמח לקבל עוד רמזים


לוגו אתררמזי פורים התשע"ו בסרט המשיח פורים

רמזי גאולה מדהימים מפורים שנה שעברה - התשע"ה - בסרט אובמה נחש 4


וכן פורי"ם מרומז בכתוב (ישעי' יד, כז) "כִּי ה' צְבָאוֹת יָעָץ וּמִי יָפֵר וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה וּמִי יְשִׁיבֶנָּה", ורמזי סוד החשמל - מי שלא מבין קטע מומלץ לדלג לקטע הבא שאולי יבין אותו מצינו בזהר (תיקונים קמג.) קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן עַל רַגְלָיו, וְהֵרִים יָדָיו לְמַעְלָה וְשִׁבַּח אֶת רִבּוֹן הָעוֹלָם, וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, עֲשֵׂה לְמַעַן הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא בַּגָּלוּת, וְאִם הִיא בִּשְׁבוּעָה, הֲרֵי אַבָּא וְאִמָּא, שֶׁהֵם חָכְמָה וּבִינָה, יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת הַתָּרָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב יהו''ה צְבָאוֹ''ת יָעָץ וּמִי יָפֵר, אִם הַתַּלְמִיד נִשְׁבָּע, הָרַב יָכוֹל לַעֲשׂוֹת הַתָּרָה. וכידוע בכתבי האריז"ל שבפורים מאיר הארת אבא ואמא יותר מכל השנה. וכן שנת תשע"ו מרומזת באות שלישית בכתוב (אסתר ט, כב) "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". וְכֵן תשע"ו ר"ת הַכָּתוּב (תהילים נא, י)"תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ".

נסירה

וְכֵן בִּגְאֻלַּת פּוּרִים הָיְתָה תְּקוּפָה שֶׁל שָׁלֹש וָחֵצִי שָׁנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם 1335 יָמִים. מֵהַלַּיְלָה שֶׁנָּדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ בְּט"ז בְּנִיסָן שְׁנַת ג'ת"ה, עַד סִיּוּם גָּלוּת בָּבֶל וּתְחִילַת בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי בְּכ"ד בְּכִסְלֵיו שְׁנַת ג'ת"ט. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' יוֹסֵף מַרְצִיָאנוֹ שליט"א מִצָּרְפַת, שֶׁ"הַסְתֵּר אַסְתִּיר" בְּגִימַטְרִיָּא 1336, שֶׁהוּא זְמַן הַקֵּץ בְּדָנִיֵּאל,"אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלשׁ מֵאוֹת שְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה". וּמְרֻמָּז בַּכָּתוּב (אסתר ה, ה) "מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ". "וְתֵעָשׂ" אוֹתִיּוֹת תשע"ו. וְכֵן הַתֵּבָה שֶׁפּוֹתַחַת אֶת מְגִלַּת אֶסְתֵּר, "וַיְהִי", יַחַד עִם הַתֵּבָה שֶׁמְּסַיֶּמֶת אֶת הַמְּגִלָּה, "זַרְעוֹ" בְּמִלּוּי הָאוֹתִיּוֹתוָ"ו יוֹ"ד הֵ"ה יוֹ"ד זַיִ"ן רֵי"שׁ עַיִ"ן וָ"ו, בְּגִימַטְרִיָּא ה'תשע"ו. וְכֵן אִם נַכְפִּיל אֶת הַמִּלָּה מְגִלָּה כָּפוּל הֲדַסָּה, שְׁמָהּ שֶׁל אֶסְתֵּר, וְנוֹסִיף אֶת שְׁתֵּי הַמִּלִּים וְהַכּוֹלֵל נְקַבֵּל 5775. וּמְגִלָּה כָּפוּל הֲדַסָּה – אֶסְתֵּר, זוֹ הַכָּאָה פְּנִימִית בְּתוֹךְ הַמִּלִּים מְגִילַת אֶסְתֵּר, וּמְגַלָּה אֶת הַזְּמָן שֶׁהֵם מִתְחַבְּרִים. וְכֵן מָצִינוּ קֶשֶׁר בַּמִּדְרָשׁ בֵּין הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁלהֲדַסָּ"ה עִם הַכּוֹלֵל שֶׁעוֹלֶה ע"ה לַגְּאֻלָּה: (מדרש אבא גוריון ב, ילקוט בראשית סו) "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר". רַבָּנָן אָמְרוּ בַּת שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. ר' בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן אָמְרוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אַתְּ יָצָאתָ מִבֵּית אָבִיךָ כְּשֶׁהָיִיתָ בֶּן ע"ה שָׁנִים, חַיֶּיךָ אַף הַגּוֹאֵל שֶׁעָתִיד לַעֲמֹד מִמְּךָ עַל בָּנֶיךָ בְּמַדָּי לֹא תְהֵא אֶלָּא בַּת ע"ה שָׁנָה מִנְיַן הֲדַסָּ"ה. וְכֵן מוּבָא בְּעַלּוֹן 'כִּי לַה' הַמְּלוּכָה' שֶׁמָּשִׁיחַ בֶּן דָּוִיד אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא התשע"ו בְּגִימַטְרִיָּא 1335. וְכֵן מִלּוּי אוֹתִיּוֹת "הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ו. וְכֵן גְּאוּלָה שְׁלֵימָה התשע"ו בְּגִימַטְרִיָּא1211 שֶׁהוּא מִסְפָּרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ 358 יָשָׁר וְהָפוּךְ: 358 וְעוֹד 853. וְכֵן בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ בְּהתשע"ו יָשָׁר וְהָפוּךְ יוֹצֵא 11110 וְזֶה הַמִּסְפָּר שֶׁל מָשִׁיחַ חָמֵשׁ שֶׁבַע שֶׁבַע שֵׁשׁ בִּמְשֻׁלָּשׁ יָשָׁר וְהָפוּךְ. וְכֵן דָּוִי"ד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בְּגִימַטְרִיָּא ה'תשע"ו. וְכֵן הַיּוֹם הַנִּסְתָּר בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ו וְאִם נַחְשִׁיב אֶת ם' סוֹפִית בְּמִסְפַּר שֵׁשׁ מֵאוֹת נְקַבֵּל 1336 כְּמִסְפַּר הַקֵּץ שֶׁל דָּנִיֵּאל עִם הַכּוֹלֵל. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' צִיּוֹן דָּוִד סִיבּוֹנִי שליט"א שֶׁשְּׁנַת תשע"ו מְרֻמֶּזֶת בַּכָּתוּב (נחמי'ה ט, י) "כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה" וְכֵן בַּכָּתוּב (בראשית כז, יד) "וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו". וְכֵן בַּכָּתוּב (שמות כה, ט) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" וּבְרַשִּׁ"י שָׁם "וְכֵן תַּעֲשׂוּ" לְדוֹרוֹת. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' יוֹסֵף ד. שליט"א שֶׁשְּׁנַת תשע"ו נִרְמֶזֶת בְּנֹסַּח הַתְּפִלָּה 'אַתָּה תוֹשִׁיעֵנוּ אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן. כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד'. וְכֵן בַּכָּתוּב (ירמי' כג, ו) "וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וגו' בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח". וְהוֹסִיף הרה"ג ר' יוֹסֵף שֵׁינְבֶּרְגֶּר שליט"א שֶׁתשע"ו ר"ת נֹסַּח הַבְּרָכָה כְּפִי שֶׁמּוּבָא בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה (פ"א)"שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה בָּרוּךְ מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ". וְכֵן שְׁנַת תשע"ו מְרֻמֶּזֶת בַּכָּתוּב "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים".


 

המשיח פורים – פורים תשע”ו

אובמה נחש 4 – פורים תשע”ה

עדכון קודם

 

 מאת הר' גלזרסון

בצופן זה אנו רואים פרים + תשע"ו + משיח + {מרדכי + בן ישי (מקבילים!!)} שושןפורים תשעו


כידוע פורים, ישאר כחג גם לאחר "ביאת המשיח"(=776) משום שבחג זה קיבלו היהודים מרצון ובאהבה את התורה שבע"פ. לכן זהו חג אמת - שיש בו תם (תום=תמימות ושלמות). כידוע, שלמות=776/תשע"ו,,, ולכן, פורים (א) מת/תם = 776

לאחר ביאת המשיח זאת אומרת שנה הבאה תשע"ז = 777

לכן : פורים אמת = 777


סוד החשמל

מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (חולין קלט:) אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר". וּמְבָאֵר רש"י אֶסְתֵּר, "הַסְתֵּר אַסְתִּיר" בִּימֵי אֶסְתֵּר יִהְיֶה הֶסְתֵּר פָּנִים וּמְצָאֻהוּ צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת.

וְהוֹסִיף הרה"ג ר' יוֹסֵף מַרְצִיָאנוֹ שליט"א מִצָּרְפַת, שֶׁ"הַסְתֵּר אַסְתִּיר" בְּגִימַטְרִיָּא 1336, שֶׁהוּא זְמַן הַקֵּץ בְּדָנִיֵּאל, "אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלשׁ מֵאוֹת שְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה". וּמְרֻמָּז בַּכָּתוּב (אסתר ה,ה) "מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ". "וְתֵעָשׂ" אוֹתִיּוֹת תשע"ו.

 וְכֵן הַתֵּבָה שֶׁפּוֹתַחַת אֶת מְגִלַּת אֶסְתֵּר, "וַיְהִי", יַחַד עִם הַתֵּבָה שֶׁמְּסַיֶּמֶת אֶת הַמְּגִלָּה, "זַרְעוֹ" בְּמִלּוּי הָאוֹתִיּוֹת וָ"ו יוֹ"ד הֵ"ה יוֹ"ד זַיִ"ן רֵי"שׁ עַיִ"ן וָ"ו, בְּגִימַטְרִיָּא ה'תשע"ו.

 וְכֵן אִם נַכְפִּיל אֶת הַמִּלָּה מְגִלָּה כָּפוּל הֲדַסָּה, שְׁמָהּ שֶׁל אֶסְתֵּר, וְנוֹסִיף אֶת שְׁתֵּי הַמִּלִּים וְהַכּוֹלֵל נְקַבֵּל 5775. וּמְגִלָּה כָּפוּל הֲדַסָּה – אֶסְתֵּר, זוֹ הַכָּאָה פְּנִימִית בְּתוֹךְ הַמִּלִּים מְגִילַת אֶסְתֵּר, וּמְגַלָּה אֶת הַזְּמָן שֶׁהֵם מִתְחַבְּרִים.

 וְכֵן הַיּוֹם הַנִּסְתָּר בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ו וְאִם נַחְשִׁיב אֶת ם' סוֹפִית בְּמִסְפַּר שֵׁשׁ מֵאוֹת נְקַבֵּל 1336 כְּמִסְפַּר הַקֵּץ שֶׁל דָּנִיֵּאל עִם הַכּוֹלֵל.

 

הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבָּאוֹת אַחֲרֵי אוֹתִיּוֹת אֶסְתֵּ"ר הַיְינוּ אַחֲרֵי הַהֶסְתֵּר פָּנִים, כְּשֶׁמַּתְחִיל הַגִּלּוּי פָּנִים, הֵן תשע"ב. [כְּפִי שֶׁרוֹאִים בָּאֲרִיזַ"ל עַל שֵׁם אכדט"ם, שֶׁלִּפְנֵי א' נִשְׁאֶרֶת א', וְלִפְנֵי ם' סוֹפִית יֵשׁ מ' רְגִילָה, כָּךְ אַחֲרֵי ת' נִשְׁאֶרֶת ת'].

וְכֵן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמִּלִּים וְהָאוֹתִיּוֹת בְּגִימַטְרִיָּא ה'תשע"ב.

וְכֵן אוֹמְרִים בִּקְרוֹבֶץ לְפוּרִים: אֶת אֶסְתֵּר, גָּל מִמַּסְתִּיר לְגוֹאֵל. וְרוֹאִים שֶׁמְּגִלַּת אֶסְתֵּר מְגַלָּה אֶת הַהֶסְתֵּר וּמְבִיאָה אֶת הַגְּאֻלָּה.

 וְעוֹד נִרְאֶה לְהוֹסִיף אֶת דִּבְרֵי הָאֲרִיזַ"ל בְּסֵפֶר הַלִּקּוּטִים (ויחי קכא) אֶסְתֵּ"ר ר"ת סוֹף תּוֹךְ רֹאשׁ א'. בְּסוֹד "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר". הַיְינוּ שֶׁאֶסְתֵּר מְרַמֶּזֶת עַל כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ שֶׁשָּׁרְשָׁהּ בָּאוֹת א' שֶׁל "אָנֹכִי".

 כְשֵׁם שֶׁאַחַר אֶסְתֵּר זָכִינוּ לְשֹׁרֶשׁ בַּיִת שֵׁנִי, כָּךְ אַחַר אוֹתִיּוֹת אֶסְתֵּ"ר בְּתשע"ב, נִזְכֶּה לְשֹׁרֶשׁ הַבַּיִת הַשְּלִישִׁי אכי"ר.

עַיֵּן בְּסֵפֶר 'אִמְרֵי בִּינָה' עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁכָּתַב קֵץ עַל שְׁנַת תרס"ו, כֵּיוָן שֶׁהִיא אַחֲרֵי שְׁנַת הסת"ר, וְהִגִּיעַ הַזְּמָן לְגִלּוּי פָּנִים.

וְכֵן מָצִינוּ קֶשֶׁר בַּמִּדְרָשׁ בֵּין הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל הֲדַסָּ"ה עִם הַכּוֹלֵל שֶׁעוֹלֶה ע"ה לַגְּאֻלָּה: (מדרש אבא גוריון ב, ילקוט בראשית סו) "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר". רַבָּנָן אָמְרוּ בַּת שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. ר' בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן אָמְרוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אַתְּ יָצָאתָ מִבֵּית אָבִיךָ כְּשֶׁהָיִיתָ בֶּן ע"ה שָׁנִים, חַיֶּיךָ אַף הַגּוֹאֵל שֶׁעָתִיד לַעֲמֹד מִמְּךָ עַל בָּנֶיךָ בְּמַדָּי לֹא תְהֵא אֶלָּא בַּת ע"ה שָׁנָה מִנְיַן הֲדַסָּ"ה.

וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת בְּחֹדֶשׁ אֲדָר תשע"ד שֶׁהַמּוֹסָד הָרְפוּאִי שֶׁשְּׁמוֹ הֲדַסָּה עַל שֵׁם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, נִקְלַע לְמַשְׁבֵּר קִיּוּמִי חָמוּר וְחוֹשְׁשִׁים לִסְגִירָתוֹ.

 וְכֵן רוֹפֵא בַּאֲרָמִית הוּא אַסְּיָא, וַהֲדָס בַּאֲרָמִית אַסָּא.

 וְכֵן שְׁחִיקַת סַמְּמָנִין מָצִינוּ גַם בִּבְשָׂמִים וְגַם בִּרְפוּאָה.

 וְגַם בְּאֶסְתֵּר טָמוּן שֹׁרֶשׁ אַסָּא וְאַסְּיָא.

 וְכֵן פּוּרִים נִרְמָז בְּרוֹפְאִים.

 וּמְגִילָה מְרַמֶּזֶת עַל מְלֻגְמָא שֶׁפֵּרוּשָׁהּ רְפוּאָה.

 וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בָּרְפוּאָה חֹמֶר מְשַׁכֵּךְ כְּאֵבִים בְּשֵׁם מֹרְפְיוּם וּבוֹ אוֹתִיּוֹת פּוּרִים.

 וּבֵית הַחוֹלִים נִמְצָא בִּשְׁכוּנַת עֵין כָּרֶם רֶמֶז לְיֵין הַכֶּרֶם שֶׁל פּוּרִים. כִּי יַיִן וַהֲדָס הֵם מִסְפַּר עַיִ"ן.

 וְכֵן הַכָּתוּב שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַהֲדָסִים, "עֲנַף עֵץ עָבֹת" ר"ת ג' פְּעָמִים ע'.

 וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ויק"ר ל, יד) הַהֲדָס דּוֹמֶה לָעַיִן.

 וְהוֹסִיף הָרמ"ז שליט"א שֶׁמָּצִינוּ אֵצֶל אָסָא הַמֶּלֶךְ קֶשֶׁר מְיֻחָד לָרוֹפְאִים שֶׁנִּקְרָאִים אַסְּיָא, וְלַבְּשָׂמִים שֶׁנִּקְרָאִים אָסָא. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דבהי"ב טז, יב) "וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים וְגוֹ': וַיִּקְבְּרֻהוּ בְקִבְרֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ בְּעִיר דָּוִיד וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה".

 וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מגילה ד.) שֶׁאָסָא שִׁפֵּץ אֶת הֶעָרִים שֶׁהָיוּ מֻקָּפוֹת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. וְעָרִים אֵלּוּ קְשׁוּרוֹת בִּקְרִיאַת הַמְּגִלָּה בְּפוּרִים.

 וְהוֹסִיף הרה"ג ר' מֹשֶה לֶוִינְגֶּר שליט"א שֶׁהַפְּרוֹפֶסוֹר שֶׁנִּהֵל אֶת בֵּית הַחוֹלִים הֲדַסָּה שְׁמוֹ מוֹר יוֹסֵף, מוֹר מְרַמֵּז עַל מָרְדֳּכַי בַּגְּמָרָא (חולין קלט:) מָרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן דִּכְתִיב "מָר דְּרוֹר" וּמְתַּרְגְּמִינַן מֵירָא דַכְיָא. וְיוֹסֵף מְרַמֵּז עַל חֹדֶשׁ אֲדָרכַּמּוּבָא בְּסֵפֶר 'רְסִיסֵי לַיְלָה' לְר' צָדוֹק הַכֹּהֵן מִלּוּבְּלִין (אות מט ד"ה וזמנו) יב' חֳדָשִׁים כְּנֶגֶד יב' שְׁבָטִים, וַאֲדָר כְּנֶגֶד יוֹסֵף, לָכֵן יֵשׁ בּוֹ ב' אֲדָרִים, כְּמוֹ שֶׁיּוֹסֵף נֶחֱלָק לְב'. וּמַזָּלוֹ דָּגִים, עַל שֵׁם "וְיִדְגּוּ לָרֹב". וְכֵן מוֹר יוֹסֵף ר"ת וְס"ת פּוּרִי"ם. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים שֶׁעָשׂוּ י"ב חַלּוֹנוֹת כְּנֶגֶד י"ב שְׁבָטִים.

וְכֵן הַנֹּסַח שֶׁל בִּרְכּוֹת פּוּרִים, בָּרוּךְ אַתָּה יאהדונהי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִקְרָא מְגִלָּה: שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה: שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמָן הַזֶּה: בְּגִימַטְרִיָּא5773.

 וְהוֹסִיף הרה"ג ר' ד. לֵב שליט"א שֶׁפּוּרִים בְּדִלּוּג 773, הַמְרַמֵּז עַל פּוּרִים תשע"ג מְרֻמָּז בִּפְסוּקֵי הַגְּאֻלָּה בִּישַׁעְיָ' (נב, ט ואילך) פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם הוי"הֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ הוי"ה: כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".

 וְהוֹסִיף הרה"ג ר' ט. חַיְמוֹבִיץ שליט"א שֶׁכָּל הַפָּסוּק (אסתר א, ה) "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" עִם הַמִּלִּים הוּא בְּגִימַטְרִיָּא5776, וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בָּרוֹקֵחַ (הובא בתוספות השלם) שֶׁהַפָּסוּק הַזֶּה מְרַמֵּז עַל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה שֶׁמַּלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם יַעֲשֶׂה סְעֻדָּה לַצַּדִּיקִים, לָכֵן כָּתוּב "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה" כְּשֶׁיִּמְלְאוּ יְמֵי הַגָּלוּת.

 וְהוֹסִיף הרה"ג ר' אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט"א שֶׁהַכָּתוּב (אסתר ח, ב) "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי" בְּגִימַטְרִיָּא תשע"ה.

גלרית צפנים

תמונה מס 1 - התשעו התשעו

אנו מחפשים בכל התורה התשע"ו התשע"ו - 10 אותיות! (זו שנה שהתחילו הרמזים לקבל צורה והתחיל תהליך הגאולה ב י' טבת ) (הסיכוי לקבל משהו הוא לא גדול) אנו מקבלים תוצאה אחת בלבד (דילוג 10318) והנה אנו רואים מסודר במקביל "משיח י-הוה" מה הסיכוי? 'זה לבד מאשר שזו שנת הגאולה' הפסוקים בטבלה מדברים בעד עצמם... הסבר לפסוק המסומן למעלה: הגאולה נמשלה ללידה, יש ששואלים תדיר: איך יכול להיות שהגאולה תבוא כעת בימינו עם כל הניסים הצפויים וכו' עם ישראל עדיין לא חזר בתשובה שלמה! וכו' וכו' ... הפסוק למעלה נותן את התשובה "ויאמר ה' למה זה צחקה שרה" ...? וכן ראו הפסוק למעלה "ההבטחה" שלא יהיה עוד מבול על הארץ.. תוספת שקיבלנו לצופן זה בתמונה הבאה..
לחץ כאן לפתיחת התמונות הבאות

בראק חוסיין אובאמה – הקשר לפורים – להמן הרשע – ולמרדכי היהודי

נכתב על ידי מערכת כי לה' המלוכה ב-. פורסם ב-כללי

שימו לב לפלא כשאנו לוקחים את שמו המלא של אובאמה אנו מקבלים תוצאה של 502 בגימטריה שזה גימטריה של ארור המן = 502 ברוך מרדכי = 502  – זה לעומת זה

וכזכור

בראק אובאמה 358

משיח 358

זה לעומת זה ברא אותם

האם נצליח להפוך את החץ

המפתח להבנת עניין זה הנה האותיות

במ

שהם הפנימיות של המילה אובאמה

והאותיות אה הם הקליפה בחוץ

בם-זה בתוכו בתוך הקליפה

ודיברת בם!

הכל כעת עומד על חוט השערה

חוט השערה=603

בני ישראל=603

אם נתחבר לחוט על ידי “ודברת בם” ננצל

מאת: אדריאן אגסי

נאום נתניהו בקונגרס בערב פורים – רמזים משמים !! חובה להפיץ !

  ראו את ההרצאה זמן הגאולה צפון במילה בראשית

חלון הצאט
מערכת כי לה' המלוכה
צאט זה סגור למבזקים בלבד ולחברי vip המעוניין לכתוב כאן מתבקש לשלוח בקשה בטופס https://forms.gle/jd6LeHQpmahEHY95A
baruc
***** ישנם שני מצבים עיקריים שהאור יורד אל תודעת האדם.
.
**** מצב ראשון:
.
האור אמור לרדת בצורה קוהרנטית, בצורה ישירה כמו לייזר, בלי הפרעות. מעולם עליון, עד העולם הזה.
אך הבעיה מתחילה, כשאין ישורת בירידת האור, והוא לא מצליח להכנס לכלי.
האור יורד מעולם המחשבה, עובר לעולם הרגשות ואז יורד עד לעולם המעשה.
זאת אומרת, קודם המחשבה נוצרת אצל האדם, אחר כך המחשבה מייצרת רגש, ואחר כך מתחילה הפעולה הפיזית על ידי הנעת גוף האדם לעשות משהו בעולם הזה.
פעולה זו שהאור יורד אל הכלי, נקראת:: “הבורא יורד לדירה בתחתונים” , הבורא מוציא שמותיו, פעולותיו וכינוייו.
.
מכיוון ששם הבורא הוא : “אהבה” והבורא בעצמו אהבה, הבורא יפשט את אור “האהבה שבדעת” על ידי, שמות של אהבה, פעולות של אהבה, וכינויים של אהבה, שאנחנו הנבראים נצטרך לחוות אותם, על פי מרחקים שונים מעצמות האהבה… בין השאר נלמד מה זה “כעס מאהבה (אדם שכועס כי לא אוהבים אותו) , פחד מאהבה (אדם שמפחד לחיות חיים אוהבים) וכו’… נלמד אהבה, גם דרך , מה זה לא אהבה, ודרך מה זה כן אהבה. נלמד ונתנסה בכל האיוושות האהבה של שמות הבורא. על מנת שנדע כמה אנחנו יישיות של אהבה.
.
כאן בעולם הזה, אנחנו רק רואים את העולם של הסמלים שמתקבלים מתנועות תודעתיות של אהבה, שהנשמה עוברת בעולם העליון, ואז נחווה את ההקרנה של הדבר , כאן בעולם הזה.
.
הבעיה מתחילה כשהאדם:
.
חושב א’
מרגיש ב’
עושה ג’
יוצא שהאור שיורד ומשתלשל מהעולם העליון אל הכלי/הנברא, לא מצליח לקבל ירידה חדה לתוך תודעת האדם, ומתפזר לכל עבר.
.
על מנת שהאור ירד אל תודעת האדם, אדם צריך :
לחשוב א’
להרגיש א’
לעשות א’.
.
לדוגמה: אם אני רוחצת כלים, אני צריכה לחשוב על רחיצת הכלים, להרגיש את רחיצת הכלים, ולעשות את רחיצת הכלים.
אך רב האנשים, בזמן רחיצת הכלים, מחשבתם נודדת, לכל מיני מטלות אחרות, כמו להביא את הילדים לחוג. במקביל הם מרגישים איך הבן זוג מזלזל בדברים שהם עושים, ובמקביל הם עסוקים ברחיצת הכלים.
יוצא שהאור / הארה שצריכים לקבל דרך תנועות תודעתיות בעולם העליון, שכאן מתקבלות, כ”סמלים”, של אדם רוחץ כלים, לא מצליחים להיכנס לתודעת האדם.
בלשון של תודעת הנסתר ביהדות, אין קוהרנטיות.
.
מצב שני, זה שהאור לא ירד עד קומה שלמה.
.
**** ירידת האור לקומה שלמה, תעזור לאדם לחיות בהרמוניה.
.
בעיה שניה בהורדת האור אל הכלי, היא שדווקא האנשים הכי רוחניים, שעושים הגות, או מדיטציה, או מטפלים באחרים, נהיים בעצמם חולים.
.
בגלל שרב האור נשאר תקוע בתוך התודעה, ולא יורד לקומה שלמה, מכח הפוטנציאל, לפועל עצמו , במציאות חיי היום יום.
יוצא שהאור שהם משיגים אותו, באמצעות מדיטציות למשל, או טיפולים
baruc
***** תהליך פתיחת דלת העולם העליון על ידי ביעור חמץ פנימי , לפי תודעת הנסתר ביהדות. וזה קורה פעם בשנה, ורק יום לפני ליל הסדר (היום, ברגעים אלו, לכן כדאי להזדרז).
----------------------------------------------------------------------------
כמה חיכיתי שירד הלילה בכדי שאוכל להתחיל את פעולת ביעור החמץ התודעתי. האם ידעתם שרק היום, מתאפשר לכל אדם, ללא קשר בדרגת התודעה שלו, לחוות זמן תודעתי מיוחד מאד, שבו האדם יכול לפתוח דלת בין שני מימדים . דלת בין העולם הזה, לבין העולם העליון, בלי שהוא צריך לעשות עליה רוחנית.
רק היום זה קורה, ורק אחרי צאת שלושה כוכבים בשמים.

כמו שלמדנו, כל מה שרואים מחוץ לגוף, למעשה זוהי הקרנה גשמית של מה שנמצא בעולם העליון, עולמות עליונים, זה עמקי התודעה של הבורא.
לכן, כל דבר שקורה לנו במציאות, מתרחש לנו על התודעה. ובתודעת הנסתר, לומדים כיצד האלגוריתמים התודעתיים משפיעים לנו על ההקרנה הגשמית, שלה אנחנו קוראים מציאות.

***** ביעור חמץ באמצעות נר בחושך.
המטרה של ביעור החמץ התודעתי, הוא לחפש בעמקי ובנבכי תת המודע שלנו, את התנועות התודעתיות הנסתרות והחשוכות, שגורמות לנו, פחדים, חששות, כעסים, שפיטה, לשון הרע, וכל תנועה תודעתית שרחוקה על מד האהבה מהדרגה התודעתית הכי גבוהה, שהיא עצמות האהבה שלא תלויה בדבר.
התהליך של חיפוש החמץ והביעור שלו, הינו תהליך מאד פשוט, אך דורש ריכוז גדול, נוכחות, רצינות אך בעיקר ענוה.

*****
כיצד עושים את מציאת החמץ התודעתי בעמקי תת המודע.
את התהליך עושים בכל רחבי הבית , חוץ מהשירותים.

1. יש להדליק נר רגיל
2. לכבות את כל האורות בבית
3. להתחיל להסתובב ברחבי החדרים. לעבור חדר חדר, ללכת לפינות החדר, לעבור לאורך הקירות, להכנס למקומות הכי נסתרים בתוך החדר, לאור הנר, ותוך כדי התהליך עצמו, להכנס פנימה למחשבה הפנימית.
4. להחזיק את המילה "חמץ" במחשבה ולנסות להרגיש אילו הרגשות "מחסור" "פירוד" "פחד" "שקר" מתחילות להציף אותנו תוך כדי החיפוש עם אור הנר, בחדרים החשוכים.
5. ממשיכים בתהליך, עד שמרגישים שדמעות שחונקות את הגרון מתחילות לעלות מתוכינו. ממש לתת לדמעות לעלות ולהציף את כל גופינו, לשטוף את החמץ.
6. הדמעות עצמן שמגיעות מעמקי הנשמה שרוצה להרגיש נקיה, הן אילו שיפתחו את הדלת בין הממדים, ואור עצום ישטוף את התודעה שלנו, וינקה את החמץ הנפשי, התודעתי והרוחני.
7. לאחר תהליך הניקיון שיכול לקחת מינימום עשר דקות ועד כמה שאתם מרגישים שצריך. (מקובלים שדברתי איתם, ספרו שלפעמים זה לקח להם אפילו עד שעות הבוקר, עד שעלה האור ממש, כי הם נכנסים עמוק מאד, לבחון את העולם הפנימי שלהם שמקרין לעולם החיצוני, על כל דבר פעוט)
לאחר התהליך עם הנר והדמעות שהציפ
baruc
קצת טעימות מהסודות הנסתרים שקשורים לחג הפסח, לפי תודעת הנסתר הקדמונית ביהדות.
.
חג שמח לכולם.
קריעת ים סוף, זה התהליך התודעתי של קריעת ה"סוף" וההתגלות לאין סוף. כי קריעת ים סוף, נעשתה בתודעה. כשכתוב לנו בתנ"ך שבני ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר, אנחנו שואלים את עצמינו... איך? את המדבר הזה גומרים בשלושה ימי הליכה.

הסוד הוא, שזה לא ארבעים שנה במדבר, אלא ארבעים שערי תודעה, שהתודעה הקולקטיבית של עם ישראל, היתה צריכה לעבור, ולעלות מדרגת התודעה: ארבעים ותשע דטומאה... כאשר טומאה, זה מלשון "אטום".
מה שאוטם את התודעה, וקדושה, זה מה שמקדם את התודעה להתפתח לעבר מטרת האהבה והאחדות.

הכל זה עולם תודעתי וההקרנה מתקבלת כאן בגשמי, כתודעת חלקיק שהוקרסה. סוד קריעת ים סוף, זה שהגבול נפרץ והתבנית נשברת, והבורא מתגלה. וכאן אנחנו צריכים לתת מתן תוקף לנוכחות של הבורא בביתינו. זה היום שצריך להתבודד, אתם עם הבורא... להתפעם, ולהתאהב. השם המפורש של הבורא הוא: אהבה. כך כתוב לנו בספרי תודעת הנסתר.
אהבה זה לא לאבי דאבי, או אהבה בין גבר לאישה, כי בעולמות העליונים, אין פיזיקאליות ולא גופים.
אהבה זה הכח שמרכיב את כל היקום, מלשון א' הבה. שזה אומר, הכח שמחבר ושומר על תשתית רקמת האחדות שהכל בנוי בתוכה.

אם חס וחלילה, אדם פוגע ברקמת האחדות שכבר מתקיימת, על ידי לשון הרע, שיימינג, עצבות דטומאה, פחד דטומאה, כעסים, שפיטה וכו'. זה נקרא "עבודה זרה" , כי תנועות כאלו בתוך יישות אלוקית, זרים לה. כי אנחנו נבראנו בצלם אלוקים, שאין קשר לעצבות, כעסים, פחדים למהות שלנו שהיא אהבה.
לכן הבריאה שיש לה מערכת חיסונית לשמור על האחדות, תשלח יסורים לאדם, כמו מחלות, כאבים, תאונות, וכו'... על מנת לעצור את הנשמה, שתתבונן על עולם האשליה שהיא נותנת לו כח לנהל אותה.
ותגרום לנשמה לשאול שאלות ושהיקום ישלח לה תשובה.

זה מה שנקרא: "לחזור בתשובה" . האדם שואל, הבורא עונה תשובה. וכל שאלה, זה כלי להורדת אור שזה התשובה, עד שהאדם מזדכך על ידי שאילת שאלות יקומיות..
.
כל הגמרא מבוססת על שאלה ותשובה, ובעולם העליון, אנשים שחוו מוות קליני, מספרים על השאלה שהחזיקו בתודעתם, ומיידי חוו את התשובה, כי שם אין זמן ומרחב.
עד ששבו דרך המנהרה התודעתית של האור.

כשכתוב, שאסור לעשות פסל או תמונה, הכוונה, לא להגשים את העולם הזה, כי אין עולם פיזיקאלי, ולא לתת כח לסמלי האשליה שהמח מייצר לנו מאותות חשמליים, כי כלום לא נמצא באמת מחוץ לגופינו. זה הכל רק תודעה.
.
בשפת הקודש, לא רק מסתכלים על הויזואליה, אלא גם על הסאונד. זה משמעות של שם לפי הסאונד, או אותיות מתחלפות .
י. ה. ו. ה. מלשון התהוות
א. ה. ב. ה מלשון א' הבה התאהבות.
.
**
baruc
[10:24, 19/4/2019] ‪+972 52-657-5533‬: ** ישנם ארבעה סוגי תקשורת של הנברא עם הבורא
מדבר בתודעת הנסתר, זה מלשון דיבור. וזו דרגת תודעת נפש. הדרגה הנמוכה ביותר... דיבור זו הדרך שבא הנברא מתקשר עם הבורא

רוח- דרגת התפילה, האדם מתפלל לבורא

דרגת הנשמה - תקשורת דרך שירה. מקובלים רבים כתבו שירה, בינם לבין הבורא

. דרגת חיה - תקשורת דרך ניגון... מקובלים אחדים, עלו לעולמות עליונים והביאו משם ניגונים, ניגוני הבעל שם טוב, ניגוני אשלג וכו'

דרגת יחידה- דרך התקשורת היא ריקוד. זו כבר אומנות בפני עצמה, כי כאן נכנסים לעולמות עליונים דרך ריקוד, התבטלות, עשיית סלטות ותנועות תיקון על התודעה, תוך כדי הריקוד.
לרקוד עם הבורא, זה לקום בבוקר, ולהגיד לבורא, אני רוקד איתך. כל דבר שאתה שולח לי היום, אני פשוט מתנהל לפי מה ששלחת, מקבל באהבה, מתבונן ומוצא, מה רצית שאלמד היום שקשור לאהבה. דרך מה זה לא אהבה ודרך מה זה כן אהבה.

מי יתן ושישאר לנו האור אין סוף בתוך כל תא בתודעה המוקרסת שלנו גם כגוף וגם כנשמה כתודעת גל.
baruc
בבריאה חוק האיזומופריה עובד להפליא, והוא פועל מהגלקסיות הכי גדולות ועד החלקיקים הקוונטיים הכי קטנים , דבר אשר משמר את המכנה המשותף של שפת הבריאה על כל רבדיה. מבחינתי אין איפא ואיפא בין בני האדם. לא בגיל, ולא בתרגיל, לא בדת, לא בלאום, לא במגדר ולא במצב האישי או הסוציואוקונומי.
.
למדתי כבר למצוא את הבורא בכל אדם ואדם, ולראות השתלשלות של אירועים בטבע, מקבלים אפילו ביטוי בתוך התודעה הקולקטיבית והפרטית של האדם. לכן כשאני מדריכה לקוחות פרטיים, אחד על אחד, אני מתבוננת עליהם כעוד מלבוש של הבורא, רק בתצורה שונה. אין מולי אדם, אלא יישות אלוקית וזה הדבר היחיד שאני רואה, מרגישה וחווה.
.
כעת רק ניתן לאפשר לאותו אדם להזכר כיצד מתחברים לתודעה האלוקית, לעולם האמת, וכמה שיותר להתנתק מעולם האשליה.
.
כמה שעולים בתודעה, כך גם התרגום של המציאות של הכרה אנושית שהשתחלפה להכרה אלוקית, מקבלת תרגום בהתאם לדרגת התודעה שהיא נמצאת, ומובן שמגיעים איתו השגות תודעתיות, עם כל שלב ושלב. לי כבר מזמן אין אפשרות לראות את העולם כעולם פיזיקאלי, אלא אני כבר רואה את הכל כמחובר. אני רואה את הכל כרשת של אדוות, שפעולה אחת במקום ובזמן מסוים משפיעה על פעולה שניה במקום אחר בעולם ובזמן אחר. מדוע? כי הכל קשור להכל, וקוראי הפוסטים כבר למדו, שאפילו הנפרדות היא אשליה. כי אם אני אוריד את העור לכל האנשים בעולם, ואני אגע באדם אחד בלבד, כולם ירגישו כאילו אני נוגעת גם בהם, וכולנו מחוברים בניורוני האמפתיה במח.
.
.

******* "עלמא דשיקרא ועלמא דקשוט - עולם השקר ועולם האמת, לפי תודעת הנסתר ביהדות.
.
.
אנו חיים בתרגום של עולם אשלייתי לחושים שלנו, בתודעת הנסתר, בארמית זה נקרא: "עלמא דשיקרא" ולכן עושים המון טעויות בתפיסות החיים שלנו. שחלקן אפילו מסכנות חיים, או עושות נזקים רבים. מדוע ?
.
לבריאה יש המון חוקי אקסיומה שלמדנו עליהם בסמינרים של כיתות, וזה מתקשר כבר ללימוד : "עלמא דקשוט" - עולם האמת. שפועל לפי מערכת חיסונית של אחדות הבריאה.
.
חוקים כמו:
.
מה שאתה רודף אחריו יברח ממך
.
ממה שאתה בורח זה ירדוף אחריך
.
עולם הניגון על הקלידים הלבנים והשחורים
.
גילוי מתוך האפשרויות
.
מה שתזלזל בו, יזלזל בך
baruc
אין זמן ואין מרחב, הכל כתוב והרשות נתונה. כל המציאות מתקיימת בו זמנית, ולאדם יש יכולת לשוטט עם התודעה שלו, על כל עמודי הספר שנכתב מראש.
.
לאדם יש אפשרות לגרום למציאות להתיישר אליו, לפי דרגת האור האלוקי שהוא מחזיק, בדרגת האחדות שלו וקיום ואהבת לרעך כמוך. תודעת הייחוד.
.
הבורא הוא לא זה שמסתיר את עצמו, אלא האדם מסתיר את עצמו מהבורא- המון תלמידים חוו ניסים אחרי ניסים מעל הטבע, כשהבינו את זה.
.
לא אתם אילו שצריכים את הדברים, אלא הדברים צריכים אתכם, כי אתם ישות שעושה פוטוסינתזה לאורות אלוקיים, לקבל התגשמות.
.
. זכות הבחירה שיש לתודעה הקולקטיבית שמתאחדת, שיכולה על ידי אחדות או אי אחדות "להושיב את הבורא על כסא דין (גזירה) או כסא הרחמים (אחדות ואהבה).

.
שמץ מינהו
.
ועוד ועוד..
.
**** עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני
.
חוק אקסיומתי חשוב מאד הוא, שעולם פנימי מקרין לעולם חיצוני. אין באמת שני עולמות. יש רק עולם אחד פנימי, וכל תנועה שעוברת על האדם בתודעה, כאילו מסתכלת בתוך מראה שאנו קוראים לה: "מציאות" .
.
כל מה שקורה לאדם, זה רק השתקפות במראה שמאפשרת לנשמה שלנו, לראות מה מתחולל אצלה בפנים, ואילו תנועות הנפש של האדם עוברת, ואותן תנועות בתודעת האדם , מקבלות בסך הכל תרגום "ויזואלי". ממש כמו סמלים של אימוג'י בסלולרי..
.
אך זכרו, המציאות כלל לא נמצאת מחוץ לנו. המציאות נמצאת מאחורי הסמלים של האימוג'י.

למעשה הדעת של האדם מתחברת כל הזמן לתתי תודעות , ובהתאם לחיבור שהיא התחברה, זה התרגום והחוקים של התודעה שפועלים בדרגה שהתחברנו אליה, זו המציאות שנחווה.
baruc
***** מהם חלומות .

חלום זה בסך הכל , כיס תת תודעתי, שדעת האדם מטיילת בו, לרגעים מסוימים, וחווה שם תיקוני תודעה, של תנועות תודעתיות שהיא לא הספיקה לחוות בזמן העירות שלה. בחלום פשוט משלימים לדעת האדם, את תנועות התודעה שדעת האדם היתה צריכה לסיים לאותו יום.
דעת האדם, עוברת מסטאטוס של תודעה אחד לסטאטוס של תודעה שניה, בין מימדים ומציאויות מקבילות. (נדרש פוסט)
.
בדיוק כמו בחלום, אנחנו בטוחים שאנו חווים מציאות, ובטוחים שמפעילים את חמשת החושים שלנו, רואים, שומעים, וכו', כשלמעשה אנחנו ממש לא, וכשאנו מתעוררים אנו מגלים שהדעת שלנו, פשוט טיילה במציאות שהיתה "אשליה".

חלום לא נועד שיפרשו אותו, כי גם ככה הפירושים יהיו לפי האמת הסובייקטיבית של החולם או המפרש. חלום נועד להשלים תנועות תודעתיות שדעת האדם צריכה לעבור, ולכן, רב פרשני החלומות, מפרשים לפי האמת הסובייקטיבית של עצמם ולא לפי האמת האובייקטיבית של הבריאה. כי הדברים שרואים בחלום, זה כלל לא תואם לפירושים האמיתיים שתודעת האדם חווה.
ובתודעת הנסתר לומדים, שחלום זה בסך הכל הרהורי ליבו של האדם, שמקבלים סימליות, בסטאטוס של תודעה, שאין שם מרחב וזמן ולכן גם אין גבולות ויש ערבוב חושים.
כל מראה ויזואלי בחלום, זו תנועה תודעתית שאין קשר כלל לאיך שהסמל שלה נראה. ובהתאם לדרגת התודעה שדעת האדם נמצאת, אילו החלומות שהוא יחווה, כי זה בסך הכל בא לתקן לו את התודעה, ולא להעביר לו שום מסרים.

המון אנשים רצים לפרש את החלום דרך ספרים שעוסקים בנושא, או אנשים שמפרשים להם חלומות. אין קשר בין פירוש החלום לפי האמת הסובייקטיבית שהאדם מפרש, לפי האמת האובייקטיבית של הבריאה. המושגים של כסא שזה התכנסות התודעה או שולחן , שילוח אורות, ליוותן, ליווי , עז, נחישות ותעוזה, נחש, לנסות לראות בחשכה ולנחש... ואין קשר לפיתוי ומיניות למשל, כמו שמציגים בגלל פיתוי הנחש את חוה... , רצפה, חלון וכו'... הם שונים לחלוטין מסתם להגיד פירוש לפי מה שאנחנו חושבים...

.
מכיוון שחלומות הם תנועות תודעתיות, שמעצבים לנו את העולם הפנימי, תוך כדי שינה, ישנם מצבים שנראה את ההשפעה שלהם לאחר מכן, גם במראה של העולם החיצוני.

.

בחלומות מסרים גבוהים מגיעים כשהם רק בדרגה גבוהה מאד, כשרוח הקודש שורה על האדם.
לא פעם פנו אליי אנשים שאמרו לי שהם לא חולמים, או לא זוכרים חלום. אין אדם שלא חולם, כי אחרת זו יישות אלוקית שלא עוברת את המשך תנועות התודעה שהיא צריכה לעבור כאן. אם אדם לא זוכר את החלום, זה מעיד על כך, שהוא לא מזוכך במידותיו, ולכן משכיחים ממנו את החלום.
.
אומנם בחלום וגם במציאות, העין רואה שולחן, אך שולחן זה רק סמל האימוג'י של תנועה בתודעת האדם,
baruc
שנקראת : "שילוח" . וכסא זה סמל /אימוג'י , ממש כמו סמיילי בסלולרי, שמה שיוצר לנו את ההקרנה של הצורה שלו, זה התנועה התודעתית שנקראת: "התכנסות" ... הרי אפילו לפי המדע, אין אנו יודעים איך באמת נראה כסא, ואיך נראה שולחן, כי העין שלנו קולטת רק תנועות סיבוב של אלקטרונים שמתסובבים מסביב לגרעין האטום. לכן אנו רואים רק תוצאה של "הקרנה" בצורת כסא או שולחן, אך לא באמת יודעים איך נראה כסא או שולחן.
.
בתודעת הנסתר ביהדות, המקובלים כלל לא מסתכלים על העולם של האשליה ולא מנתחים סמלים, עבורם זה העולם של הסמלים שמתקבלים ממהירות האור של הפוטונים שמייצרים לנו "אשליה" שיש משהו לנגד עייננו, כשלמעשה אין באמת שום דבר מחוץ לגופינו. בתודעת הנסתר עובדים עם הרגשים , ההרגשים הם הקודים הרוחניים והתודעתיים שבונים לנו את ההקרנה שלה אנו קוראים "המציאות הפיזית."
.
בסמינר, כשאנשים עלו על הבמה וסיפרו את סיפורי חייהם, התלמידים למדו לעשות "הרגש הזולת" , דרגה תודעתית יותר גבוהה מיכולת "הרגש הזולת" נקראת: יכולת: "שמיעה רוחנית".
.
**** מהי שמיעה רוחנית.
.
שמיעה רוחנית, זו יכולת שיש לכל אדם, אך צריך להתחבר לתודעה שמאפשרת אותה.
.
למעשה אין קשר בשמיעה רוחנית , לחוש השמיעה.
.
כל דבר ביהדות, אפילו בכל תפילה, כשמופיעה המילה "שמע" , כמו "שמע ישראל" ... "נעשה ונשמע" ... אין קשר לחוש השמיעה, אלא למילה "משמעות".
.
חוש השמיעה הרוחנית, זה למעשה יכולת לסרוק. ממש כמו שיש לך ברקוד, או סקאנר, אתם יכולים לעמוד ליד משהו, או מישהו, ופשוט לסרוק אותו ולקבל מידע על הנשמה, על תנועות התודעה שהוא עובר, מדוע הוא תקוע בחייו, מה הדרך לממש את שיא הפוטנציאל , מה נכון לו, מה יקרה אם הוא יבחר בזה או בזה וכו'...
.
וזו יכולת שכל אחד ואחד יצטרך להגיע אליה, כי לשם התודעה של עם ישראל אמורה להגיע, ובקרוב מאד.
.
מה יקבע את הצלחת האדם ? זה החיבור של הדעת שלו אל התודעה הנכונה.
baruc
**** מה זה תודעה לפי המדע.
.
עד היום, המדע הכי עדכני לא יודע להגדיר מה זה תודעה. גם אם היתה פעם תאוריה שנקראת תורת המיתרים, שרב המורים הרוחניים שלא מעודכנים ממשיכים ללמד אפילו כעת, את מה שכבר הופרך מזמן, וכל שני וחמישי יש תאוריה אחרת, המדע לא מתקרב אפילו להסביר מה זה תודעה.
.
מדוע ? כי העולם הפיזיקאלי לא באמת קיים. אלא מה שמתקיים לפי המדע, זה רק הסתברויות של גלים פוטנציאליים, שעד שהאדם לא שם את תשומת ליבו על נושא מסוים, אותו גל, שזו אחת מהאופציות שמתקיימות בו זמנית, עדיין לא קיבל ביטוי מהכח אל הפועל.
.
כשעשיתי הרצאה באחת האוניברסיטאות, עמדתי על הבמה לפני המדענים, ופשוט נאלצתי לשים להם מול הפנים, את העובדה שהם הכי מפחדים ממנה, ולהגיד להם: "המלך הוא עירום" . אתם בודקים פיזיקאליות ועושים מחקרים, על מה שגדולי המדענים בכל הזמנים אמרו, אין באמת עולם פיזיקאלי, אז מה אתם בדיוק מודדים ?
.
מיותר לציין כיצד קיבלו את המסר הזה. אבל חלקם באמת ניגשו והתעניינו, להבין בתודעת הנסתר ביהדות, וחלקם הסתגרו. אחרת צריך לשנות את כל ספרות הפיזיקה ויש מצב שחלק אפילו יאבדו את מקומות העבודה שלהם.
.
למעשה, כמה שמתרחש תהליך אחישנה שהתלמידים והקוראים למדו על כך, כך אנו עדים לתופעה ולגילויים של המדע, שמיום ליום מתקרב יותר ויותר לידע שקיים בתודעת הנסתר ביהדות.
.
בתודעת הנסתר ביהדות, הידע הזה כתוב לנו כבר בזוהר. אם הכל בנוי מאטומים, וכל אטום בנוי מ99.999 אחוז חלל ריק, אז אין באמת חומר, והכל למעשה מחובר.
.
תתארו לכם כיצד מגיבים הלקוחות שלי, כשאני מסבירה להם שכל מה שהם עומלים ורודפים אחריו, לא באמת קיים באופן פיזיקאלי, וזה לא אני אמרתי, אני מביאה להם נתונים מדעיים. ועוד יותר כיצד הם מגיבים שהם נחשפים לעובדה, שחמישים מיליון איש שחוו מוות קליני, אמרו: נישארתי אותו אני. היישות הזו שחושבת ומרגישה, היא נצחית, רק החזירו אותי לחיים כי אמרו לי שהזמן שלי עדיין לא הגיע לעזוב את המימד הזה, או לא השגתי עדיין את מה שהייתי צריך לעשות כאן. אז הם גם מבינים, שאף אדם לא לוקח שום דבר איתו מכאן אחרי שהנשמה עוזבת את המימד הזה. וכשפותחים לנשמה ומגלים לה את מה שהיה נסתר ממנה, רובם בשוק, ששבעים שנה בממוצע, בזבזו את חייהם ברדיפה ופתחו תלות אחרי משהו שאין לו טעם והוא אשליה גמורה.
.
תתארו לכם את ההלם הראשוני שאני נמצאת עם אנשים שרובם חיים בתוך בריכות של כסף, מותגים, מכוניות מפוארות, בתים של המאיון העליון, יאכטות, ואז באה איזשהי ישראלית קטנה ונסתרת, ומיידעת אותם, שגם הגוף שלהם שהם משקיעים מאות אלפים לטיפוח שלו, גם הוא הקרשה של תודעה.
.
תתפלאו, אבל זה בדיוק מה שהם זקוקים לשמוע. כשח
baruc
אבל זה בדיוק מה שהם זקוקים לשמוע. כשחיים בכזה פאר , שלא באשמתם, אלא רובם הם יורשים ונכנסים למציאות הזו, כמה רגיעה הם מקבלים פתאום, שמישהו באמת מלמד אותם, כיצד העולם הזה עובד. ועוד יותר הם שמחים לדעת, שהם כאן בשביל מטרה מסוימת ויש להם יעוד רוחני ולא רק גשמי.
.
אז מבחינת המדע עד לא מזמן, המדענים חשבו שהמח מייצר תודעה. בזוהר אצלינו מוסבר כיצד התודעה למעשה מייצרת מח. ומיום ליום אנו עדים לכך, יותר ויותר.
אנונימי121629 IL
אנונימי126044 BR
אנונימי128601 IL
אנונימי131479 IL
אנונימי132095 IL
אנונימי132806 IL
אנונימי132819 IL
אנונימי133104 IL
אנונימי133123 IL
אנונימי133236 IL
אנונימי133362 IT
אנונימי133489 IL
אנונימי133617 IL
אנונימי133634 IL
אנונימי133681 DE
אנונימי133702 IL
אנונימי133710 IL
אנונימי133715 IL
אנונימי133738 IL
אנונימי133803 MD
אנונימי133809 IL
אנונימי133811 IL
אנונימי133813 IL
אנונימי133817 IL
אנונימי133823 IL
אנונימי133829 IL
אנונימי133842 IL
אנונימי133843 IL
אנונימי133847 IL
אנונימי133855 IL
אנונימי133858 IL
אנונימי133860 IL
אנונימי133865 IL
אנונימי133875 IL
אנונימי133876 IL
אנונימי133877 IL
אנונימי133878 IL
מס' משתתפים בצאט: 37