המעלה שבציפיה לימות המשיח, אינה בציפיה לטובה הגשמית שתהיה אז, אלא לענינים הרוחניים שיהיו אז, וכמו שכתב הרמב״ם (בסוף הל׳ מלכים והל, תשובה ספ״ט) שתאוות החכמים והנביאים לימות המשיח אינה למעלות הגשמיות שיהיו אז אלא למעלות הרוחניות, וכמפורט שם. ע״ש.וזה מפורש בדברי חז״ל בענין זה, שהמעלה בציפיה לביאת המשיח היא בציפיה לענינים הרוחניים שיהיו אז, וכגון במה שהועתק ברשימה הקודמת – שרצון הקב״ה היה שבנ״י יתבעו את בנין ביהמ״ק.ועל דרך זה בפסיקתא רבתי [מדרש שמדובר בו הרבה בעניני משיח וגאולה] פסיקתא ל״ד איתא:דבר אחר גילי מאד בת ציון [הנה מלכך וגו ], זה שנקרא מלך שעתיד הוא למלוך על דורות הראשונים ועל דורות האחרונים. והקדוש ברוך הוא מכריז להם לכל [צדיקי] דור ודור. אמר להם, צדיקי עולם אע״פ שדברי תורה צריכים הם עלי, [שחיכיתם] לתורתי ולא [חיכיתם] למלכותי. שבועה היא לפני שכל שחיכה למלכותי אני בעצמי מעיד בו לטובה, שנאמר לכן חכו לי נאום ה ליום קומי לעד (צפניה ג׳ ח׳), באבלים שנצטערו עמי על ביתי החרב ועל היכלי השמם, עכשיו אני מעיד בהם, שנאמר את דכא ושפל רוח (ישעיה נ״ז ט״ו). אל תהי קורא את דכא אלא אתי דכא. אלו אבלי ציון שהפילו את רוחם ושמעו את חרפתם ושתקו ולא החזיקו טובה לעצמם.