פברואר 2011 הוביל הרב יום-טוב אליאך קבוצה של 50 תלמידי תיכון אמריקאים לטיול בישראל. התחנה האחרונה של הטיול לפני שיצאו אל נמל התעופה היתה בית העלמין בהר הרצל.
כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, סיור בבית העלמין ומראה קבריהם של חיילים צעירים שהקריבו את חייהם, לצד שמיעת סיפורי גבורתם, הוא חוויה חזקה מאד.
"המקום שהכי קשה לי לבקר בו הוא הר הרצל. בגלל שבמקום שהצעירים יקברו את המבוגרים, המבוגרים קוברים את הצעירים", אומר הרב אליאך.
בשעה שהרב אליאך תיאר בפני התלמידים את ההקרבה שהקריבו נערים אלה, חיילים צעירים אלה ומשפחותיהם, לפתע ראה במרחק מטרים ספורים מהם זוג מבוגר שבכה על אחד הקברים.
"לפתע, כל מה שתיארתי – מה עובר על ההורים, המשפחה, היה לנגד עינינו. ראינו גבר ואישה, וזה היה ברור מאד שהם אבא ואמא שבאו לבקר את הקבר של בנם".
הוא ראה שעל המצבה יש תמונה של חייל ישראלי צעיר. שמה היה ארז דרעי.
ארז דרעי ז"ל
"אחד מאיתנו רכן קדימה ובקש מהאישה: 'תספרי לנו קצת על הבן שלך?'".
גברת דרעי מתחילה לספר להם שארז היה צנחן שנהרג בשנת 2006.
"רואים את פניהם של הילדים, כולם הרגישו כאב. כולם הבינו, עד כמה שאפשר בגיל הזה, איך הם
ואז היא מספרת להם משהו שמותיר אותם ללא מילים. היא אומרת:
"אתמול בלילה חלמתי חלום. ארז בא אלי, והוא אמר:
לא זכיתם להכניס אותי לחופה, אבל אני הייתי רוצה שתכניסו ספר תורה על שמי.
להכניס ספר תורה זה כאילו להכניס אותי לחופה".
והנה החלק הכי מפחיד. הוא אומר לה בחלום:
"לכו להר הרצל, יש אנשים טובים שם. יבואו אנשים טובים, והם יעזרו לך להכניס ספר תורה".
"משהו באישה הזו פשוט עורר בנו איזה חיבור, וכולנו כקבוצה החלטנו לקחת על עצמנו את הפרויקט הזה, לגייס כספים כדי לממן את ספר התורה הזה לזכר בנה", מספרת אחת מהמשתתפות בקבוצה.
"אחד מאיתנו רכן קדימה ואמר לה: 'בשנה הבאה בעז"ה אנחנו חוזרים עם ספר תורה כמו שחלמת'.
"זו היתה קבוצה של ילדים חילוניים וילדים דתיים, ילדים מבתי ספר פרטיים וילדים מבתי ספר ציבוריים. זה היה מוזר, אבל היינו כאילו אחוזי דיבוק ע"י הצורך לעשות זאת".
בשנה לאחר מכן, בפברואר 2012, הם חזרו עם ספר תורה חדש לחלוטין. הם נסעו למעלה אדומים, והאותיות האחרונות של ספר התורה נכתבו בחדרו של ארז.
"אני ממש בכיתי", מספרת אמו של ארז, "אני התרגשתי מאד, זה באמת עם ישראל איתנו".
אפשר היה להרגיש את ההתרגשות באוויר. כשהם סגרו את ספר התורה ויצאו לרחוב, אנשים התחילו לרקוד. היו שם חילונים, דתיים, אשכנזים, ספרדים. אפשר היה לראות בכל המרפסות – אנשים רקדו במרפסות. "כל סוג של יהודי שאפשר לדמיין היה מעורב בזה. אלה שתרמו את הכסף, אלה שהיו בסיור הראשון, סופר הסת"ם, אנשי התזמורת שנגנה, שני הרבנים הראשיים של מעלה אדומים, השוטרים שהיו ברחובות ושמרו על הסדר. אני בטוח שאף אחד מהם לא ישכח את היום ההוא לעולם. עם ישראל היה שם", אומר הרב אליאך.
"יהודי, גם שהוא נמצא במקומות רחוקים, כמו ארצות הברית – אין, הלב היהודי הוא לב אחד", אומרת אמו של ארז. "כל ישראל ערבים זה לזה. זה גוף אחד, נשמה אחת", מסכם הרב אליאך.