הפצת חכמת הקבלה בכל העולם

והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפילו האומות ישמעו ויודו, כי יש חכמת אלקים בקרב ישראל.

גילוי הקבלה לכל העמים זהו גילוי אליהו

ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא מכונה תמיד בשם "גילוי אליהו".

וע"ד שאמרו ז"ל: "יהא מונח עד שיבא אליהו", וכן "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות". ולפיכך אמרו, שג' ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקע בשופר גדול וכו'.

גילוי הקבלה לכל העמים הוא תנאי לגאולה השלמה

ותבין רמזים האלו, שאין ענין השופר הזה, רק גילוי חכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחוייב לבא בטרם הגאולה השלימה.

ולזאת יעידו הספרים, שכבר נגלו עלידי בחכמה הזאת, שדברים העומדים ברומו של עולם נפרשו לעיני כל כמו שמלה, שזהו עדות נאמנה שאנו מצויים כבר על סף הגאולה, וכבר נשמע קול השופר הגדול, אם לא במרחקים, כי עדיין קול דממה דקה ישמע.

אכן התחלת כל גדלות הוא מוכרח לקטנות מתחילה, ואין קול גדול אם לא תקדים אותו דממה דקה, כי כן דרך שופר שקולו הולך וגדול. ומי עוד כמוני עצמי יודע שאיני ראוי כלל אפילו להיות רק שליח וסופר לגילוי סודות כאלו, ואצ"ל להבינם על שורשם. ולמה עשה ה' לי ככה? – אין זה אלא מפני שהדור ראוי לכך, שהוא הדור האחרון, העומד על סף הגאולה השלימה. ולפיכך הוא כדאי להתחלה של שמיעת קול שופרו של משיח, שה"ס גילוי נסתרות, כמבואר.

---

המאמר המלא

שפחה כי תירש גבירתה

דבר זה צריך הסבר גדול. וכדי שיהיה מובן לכל, אבחר לפרש הענין על פי המתגלה לנו מסיבה זו ונמשך אלינו כאן בהנהגת העולם הזה.

פנימיות וחיצוניות

והענין הוא, כי שורשים העליונים ממשיכים כחם בהשתלשלות עד לגילוי בענפיהם בעוה"ז (בעולם הזה), כמ"ש (כמו שכתוב) בביאור ענף ושורש. והנה העולמות בכללם נבחנים לפנימיות וחיצוניות, בדומה למשא כבד, שאין בכחו של מי להגביה ולטלטל אותה ממקום למקום, אז מטכסים עצה לחלק את המשא לחלקים קטנים, ואז מעבירים אותו בזה אחר זה.

כן בענין שלנו, להיות תכלית הבריאה הוא נפלא עד לאין ערך, כי ניצוץ קטן ודל, כמו נפשו של אדם, אפשר לו לעלות בהשגתו אל על יותר ממלאכי השרת, ע"ד שאמרו ז"ל על הפסוק, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שפרשו, שהמלאכים עליונים ישאלו לישראל, מה פעל אל?

התפתחות ישראל (פנימיות) בזה אחר זה

והנה כל ההפלגה הזאת תגיע אלינו רק על דרך ההתפתחות בזה אחר זה, בדומה להמשל הנ"ל, אשר גם המשא היותר כבד, האפשרות להגביה אותו, אם נחלקו לחלקים ולהגביה החלקים בזה אחר זה. ולאו דוקא התכלית הכללי מגיע אלינו כן, אלא אפילו התכלית הגופני, שהוא רק ענין מכין את התכלית הכללי, היא ג"כ באה אלינו בהתפתחות דרגתי לאטו.

ולפיכך נתחלקו העולמות לפנימיות וחיצוניות, שכל עולם ועולם יש בו הארות, המוכשרים לפעול בהתפתחות אטית, והם נקראים פנימית העולם.

התפתחות אומות העולם (חיצוניות) בבת אחת

ולעומתו יש הארות, המסוגלים לפעול רק בבת אחת. וע"כ כשמופיעים כאן בענפיהם שבעולם הזה ונתנים להם שליטה, אז לא לבד שאינם מתקנים, אלא המה גם מקלקלים.

וענין זה מכונה בדחז"ל בהשם פגה, עד"ש ז"ל בעצה"ד (בעץ הדעת) באדה"ר (באדם הראשון), שאכלו פגה. כלומר, שהוא באמת מאכל תאוה ונעים עד אין קץ, וגם עתידה לענג את האדם, אלא לעתיד ולא עתה, להיותו בדרך הגידול וההתפתחות. וע"כ דימו זה לפרי בטרם בישולו, כי גם התאינה, שהיא הפרי היותר מתוקה ונעימה, מ"מ (מכל מקום) אם יבא מי לאוכלה בטרם בישולה, יקלקל קיבתו וימות.

אכן יש לשאול, מי הוא הממשיך פעולה זו בעולם, כי נודע שאין פעולה בעולמנו, שתבוא בלי הכאה משורש העליון. ותדע, שזהו הנקרא אצלנו "שליטת חיצוניות", אשר הוכן בסו"ה (בסוד הכתוב): "זה לעומת זה עשה אלקים", שיש בו כח דוחף ומזרז אל גילוי הנהגה הפנימיות, עד"ש ז"ל: "הנני מעמיד להם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב".

פנימיות המה עם ישראל

ואחר שבארנו השרשים העליונים נבאר את הענפים שבעוה"ז. ותדע שענף הנמשך מהפנימיות המה עם ישראל, שנבחרו לפועלי התיקון והתכלית הכללי. ויש בהם אותה ההכנה, שיכולים להתפתח ולגדול, עד שיגיעו גם יניעו את האומות להגיע אל התכלית הכללי.

חיצוניות המה אומות העולם

והענף הנמשך מחיצוניות הם שאר האומות, שלא הוכנו בהם אותם הסגולות, שיהיו ראויים לקבל את דרכי התפתחות התכלית בזה אחר זה, אלא שמוכשרים לקבל את התיקון בבת אחת בכל מלואו, ע"ד שורשם העליון. ולפיכך בשעה שמקבלים שליטה משורשם, המה מחריבים את הסגולות שבבני ישראל וגורמים יסורים בעולם.

עבד ושפחה

והנה השורשים העליונים שנקראים "חיצוניות" ע"ד הנ"ל, נקראים בכללם בשם "שפחה" ו"עבד". והיינו להראות אשר אין ענינם ח"ו להזיק ולקלקל, כמו שנגלו לשטחיות העין, אלא המה משמשים ומשרתים להפנימיות, כמו העבד ושפחה המשמשים לאדונם.

שליטת החיצוניות היא בזה שישראל אינם דורשים עמקות בעבודתם

ושליטת החיצוניות האמורה נקראת בשם "גלות ישראל לבין אומות העולם", שמביאים בזה להאומה הישראלית יסורים, בזיונות וחורבנות באופנים וגוונים מרובים. אמנם למען הקיצור נבאר רק המתגלה מתוך מבט הכללי, שהוא התכלית הכללי, שהוא בענין העבו"ז (העבודה זרה) ואמונות תפילות בסו"ה "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", שהוא הרעל היותר נורא ומסוכן המשחית נפשות ישראל, להיותם מקרבים את הבליהם לדעת האנושי. כלומר, שאינם דורשים עמקות מרובה להבינם, ובזה משרישים את יסודות עבודתם ללבות בני ישראל. ואע"פ שאין איש ישראלי מוכשר לגמרי לקבל את הבליהם, מ"מ גורמים סוף סוף, שיקוץ וזוהמא עד לכפירה מגולה, עד שאומר כל אפין שוים ח"ו.

סיבה גניזת הקבלה

ומזה תבין ענין גניזת חכמת הנסתר מעיני החיצונים, גם מה שאמרו ז"ל: "אסור ללמד גוי תורה". ולכאורה יש סתירה לזה מתנא דבי אליהו, שאמר: "אפילו גוי, ואפילו עבד, ואפילו שפחה, שיושבים ועוסקים בתורה, שכינה עמהם". והאיך הורו ז"ל, שאסור ללמד גוי תורה?

ללמד גוי תורה

אכן הכוונה של תנא דבי אליהו הוא בגוי שנתגייר או עכ"פ שפירש את עצמו מעבודה זרה, דהיינו מאמונות התפילות. והכונה של חז"ל, היינו במי שלא פורש מע"ז (מעבודה זרה), אלא רוצה לידע מתורת ישראל וחכמתו, כדי לקבל ממנו חיזוק וכח לע"ז שלהם. ואם תאמר, מאי אכפת לנו, אם הגוי הזה נעשה בסיבת תורתינו הקדושה יותר אדוק בע"ז שלו, אם לא יועיל מה יזיק?

הבכיה של רשב"י

אכן ע"ז (על זה) בכה רשב"י בטרם שביאר איזה סוד חשוב בחכמת הנסתר, כמ"ש: "בכי ר"ש, ווי אם אימא, ווי אם לא אימא. אם אימא, ידעון חייביא למפלח למאריהון. ואם לא אימא, יאבדון חבריא מלא דא".

כי היה ירא, פן יגיע הסוד הזה לעובדי ע"ז, ויפלחו לע"ז שלהם בכח שכל הקדוש הזה, שזהו המאריך אתגלותינו ומביא לנו כל היסורים והחורבנות, כמו שאנו מוצאים עתה לעינינו, אשר חכמי האומות חקרו ודרשו את כל ספרי בני ישראל, ועשו בזה מטעמים לחזק אמונתם, דהיינו החכמה שלהם, הנקראת "תיאולוגיא".

שתי רעות בגילוי חכמת ישראל לאוה"ע (אומות העולם)

ושתי רעות עשו
א. כי מלבד שמתעטפים בטלית שלנו, ואומרים שכל החכמה ההיא הם מהשגת רוח הקודש שלהם, שהמעתיקים הללו קנו אצלם שם גדול על חשבוננו, אשר בזה מחזקים ודאי את תורתם המזויפת וקונים כח להכחיש את תורתינו הקדושה,

ב. אלא עוד רעה יותרגדולה הגיע לנו, כי המסתכל בתוך התיאולוגיה שלהם, מוצא בהם סברות וחכמה בעבודת ה', שנראים לו יותר כנים ואמיתיים מחכמה שלנו.

והוא מב' טעמים
הא' הוא משום שהמה חברה גדולה ונמצא ביניהם בלשנים גדולים ומובהקים, היודעים המלאכה ההיא, איך לקרב דברים שיהיו מקובלים על דעת אנשים הדיוטים. וענין בלשנות הוא מחכמות חיצוניות, שודאי הוא אשר חברה של שמונת אלפי מיליון איש יכולים להמציא בלשנים יותר גדולים ומרובים מן חברה שלנו, שהוא כמו חמשה עשר מליון איש. וכיון שכן, נכשל המסתכל בספריהם וקונה ספק, אולי הצדק עמהם ח"ו, או עוד יותר גרוע כמובן.

וטעם הב' הוא וזהו העיקר, כי חכמי ישראל מצניעים את חכמת הדת בחדרי חדרים ובכל האפשרות מרבים חכמי כל דור ודור להציע פשט פשוט אל ההמון, ודוחין אותו בכל התחבולות מן הרצון אפילו לבא ולמשש בחכמת הנסתר.

"ווי אי אימא"

ועושים זאת מפחד, שמא יפלו הדברים והחכמה לעובדי ע"ז, כמ"ש רשב"י: "אם אימא ידעון חייביא איך למפלח למאריהון", כי על דברים הפעוטים שגנבו מכלינו, אנו סובלים בזיון וקצף די מאד, אשר נפלטו אליהם אחר כלהשמירות המעולות.

סיבת הגניזה של הקבלה

ומזה מובן, מה שהיה לנו, אם חכמינו היה מגלים חכמת הנסתר לעין כל. ומתוך שאנו מצניעים, נמצא אשר האיש הפשוט שלנו, כל עוד שאינו כדאי למסור לו רזי תורה, הנה אין לו שום מושג כלל בחכמת הדת. וע"כ מובן מאליו, איזו התפעלות שאדם כזה קונה, בעת שמוצא טעמים וחכמה של מה בתיאולוגיה שלהם, שכל עיקרה אינו אלא קיבוץ של ידיעות גנובות מהנסתר שלנו בתוספות מטעמים ספרותיים. ואחר שרואה זה, אומר ומכחיש את תורתינו המעשית ואח"כ לכפירה לגמרי רחמנא ליצלן. (שפחה כי תירש גבירתה)

ודבר זה נקרא "שפחה כי תירש גבירתה", כי כל כח הגבירה, דהיינו שליטת הפנימיות, הוא בכח החכמה ודעת שלנו, בסו"ה "ונפלינו אני ועמך מכל העם, אשר על פני האדמה". ועתה קדמה השפחה ומתגאה בהמון, כי היא ירשה החכמה הזאת ח"ו. ותדע, שכחם זה הוא השלשלת, שבו כובלים את רגלי בני ישראל בהגלות תחת שליטתם.

כבלי הגלות

ונתבאר, שכל עיקר כבלי הגלות ותוקפם, הוא מחכמת התורה ורזיה, שהספיקו לגנוב ולשים בכליהם, אחר כל השמירות המעולות והגניזות שעשינו, שבזה מטעים ההמונים, שהמה ירשו את עבודת אלקים ומטילים ספק וגם כפירה בנפשות ישראל כנ"ל.

שופר של משיח

גאולה רק בכח הקבלה

ותדע שז"ס, שאין בני ישראל נגאלים, אלא אחר שיתגלה חכמת הנסתרבשיעור גדול, כמ"ש בזוהר: "בהאי חיבורא נפקין בני ישראל מגלותא". כי היה בזמן הלז תקוה לגאולה, שכתיבת הזוהר, שהתחילה בימי רשב"י, היתה בזמן גילוי בר כוכבא, שר"ע (רבי עקיבא) רבו של רשב"י אמר עליו: "דרך כוכב מיעקב". וכן אחר חורבן ביתר היה התקוה גדולה.

כתיבת הזהר וגניזתו

ומשום זה הרשה רשב"י את עצמו וגילה את חכמת הנסתר, דהיינו בספריו זוהר ותיקונים. אכן בשמירה גדולה, כי לא הרשה לכתוב דבריו, אלא לר' אבא, שיכול לגלות ברזא, שחכמי בני ישראל לבד יבינו הדברים וחכמי האומות לא יבינו, מפחד שמא ידעו חייביא למפלח למאריהן. ומשום זה תיכף שראו שעדיין הזמן מוקדם לגאולת ישראל, אז הצניעו אותו, שהיה בזמן רבנן סבוראי. כי אנו מוצאים הרבה מרבנן סבוראי, שכתבו ענינים בתוך הזוהר כנודע.

גילוי הקבלה – רצון ה'

והיה אמנם רצון השם שיתגלה, ע"כ נתגלגל הדבר עד אלמנת ר' משה די ליאון, שירשה הכת"י (כתב יד) מבעלה, וכנראה שלא גילה לה כלום מאיסור ההתגלות, וע"פ מקרה נתנה אותו למכירה כנודע.

צרות ישראל מגילוי הקבלה

אכן עד היום הזה גרם הדבר חורבנות מרובים בכרם בית ישראל מטעמים הנ"ל.

טובה מגילוי הקבלה

אכן אין לך רעה בלי טובה, וע"כ השליטה הזאת, שהאומות השיגו ע"י גניבת סודות התורה, גרמה ג"כ דחיפה גדולה להתפתחות הקדושה, אשר לפי השערתי הננו בדור עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חכמת הנסתר בהמון.

טובה א'

כי מלבד טעם הפשוט של "חיל בלע ויקיאנו", כי בזה יתגלה לעין כל מה בין בני לבין חמי וההבדל בין עיקר הגרעין ובין הקליפה העליונה, שקלפו ממנה כל חכמי האומות שבעולם, כי בטח ישובו כל מחנות ישראל, שכפרו בהתורה, ישובו להשי"ת ולעבודתו.

טובה ב'

הנה יש בזה עוד טעם, כי קבלה בידינו, שיש חיוב מוקדם להגאולה, אשר כל אומות העולם יודו לתורת ישראל בסו"ה "ומלאה הארץ דעה", דוגמת יציאת מצרים, שהיה חיוב מוקדם, שגם פרעה יודה לאלקים אמת ולמצותיו וירשה להם לצאת.

גאולה ע"י גילוי הקבלה לאוה"ע

וע"כ כתוב, שכל אחד מהאומות יחזיק באיש יהודי ויוליכהו לארץ הקדושה, ואינו מספיק מה שיוכלו לצאת מעצמם. ותבין אמנם, מהיכן יבא לאומות העולם דעת ורצון כזאת. תדע, שהוא ע"י הפצת החכמה האמיתית, שיראו בעליל אלקים אמת ותורת אמת.