עשרה בטבת זו התחלת הגאולה מדברי הרבי מלובביץ

המקור זה משיחה שהרבי נתן בשבת פרשת ויחי שנת תשנ"ב 1992 מופיע בספר השיחות דבר מלכות

• עיקרי הדברים ("חודש העשירי הוא חודש טבת") למנין החדשים מחודש ניסן ("חודש של גאולה", ובחודש העשירי עצמו ביום העשירי, עשירי שבעשירי – "העשירי יהי' קודש" – שרומז על השלימות דגאולה העתידה שבה תהי' השלימות דעשר.

• ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו – שעשירי בטבת חל ביום השלישי בשבוע שהוכפל בו כי טוב:

• ויש להוסיף בביאור ענינו המיוחד של עשרה בטבת – הן בנוגע להתחלת החורבן דביהמ"ק והן ובעיקר בנוגע להתחלת (הגאולה ו)בנין ביהמ"ק

• הרבי מדבר ממש על ימינו אנו כי גם השנה עשרה בטבת זה ביום שלישי – וכמו שאז בי' טבת התחיל החורבן גם כיום תתחיל הגאולה בי' טבת בע"ה יתברך

• למשכילים: צפו גם בגלריות הגימטריה הוכחות שלא מתירות מקום לספק בנושא "גוג ומגוג התגלות משיח ועשרה בטבת" לחצו כאן לדף הגלריות הראשי

 השיחה המלאה

 משיחות ליל ויום* ג' פ' ויחי,עשרה בטבת (יהפך לשמחה) וש"פ ויחי, י"ד טבת ה'תשנ"ב

 א. פרשת ויחי היא סיום וחותם ספר ראשון (גם במעלה וחשיבות[1]) דחמשה חומשי תורה, ספר בראשית (גם מלשון ראש), הנקרא "ספר הישר", "ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים"[2]– "מעשה אבות סימן לבנים"[3] – שמהוה הוראה ונתינת-כח לכללות עבודת ה"בנים" (כל בנ"י) שמתחילה ב"ואלה שמות בני ישראל", ונמשכת בכל הד' ספרים שלאח"ז, ובכל כ"ד ספרי קודש דתורה נביאים וכתובים, עד ל"דברי הימים", דברי ימי בנ"י עד סוף כל הדורות.

 ומודגש בשמה ובתוכנה של הפרשה שבה מסיימים וחותמים ספר ראשון שבתורה:

 שם הפרשה – "ויחי יעקב"[4] – שכיון ש"יעקב" הוא "בחיר[5] האבות"[6], מהווים חיי יעקב הסך-הכל ד"ספר הישר", "ספר אברהם יצחק ויעקב", ועל ידו נמשכים לכל בנ"י[7] כל עניני האבות שב"ספר הישר" (וההמשכה עצמה היא באופן ד"ישר[8] יחזו פנימו"[9]), ועד שנעשה המעמד ומצב ד"ויחי יעקב" אצל כל בנ"י עד סוף כל הדורות.

 ותוכן הפרשה – ברכת יעקב לבניו[10](ולפנ"ז גם ברכתו לבני יוסף [11], "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"[12]) – המשכת (ברכה מלשון המשכה [13]) עניני יעקב לכל בניו, י"ב השבטים[14], שכוללים כל בנ"י עד סוף כל הדורות.

 ובלשון חז"ל[15]: "יעקב אבינו לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"[16]– שחיי יעקב הם חיים נצחיים עי"ז שנמשכים אצל זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, "זרעו בחיים", חיים אמיתיים ע"י לימוד וקיום התורה, "חיינו ואורך ימינו"[17], ענינו של יעקב, כמ"ש[18]"ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".

ובסיום קריאת פרשת ויחי שבה מסיימים וחותמים ספר ראשון שבתורה מכריזים "חזק חזק ונתחזק"[19] (כמנהג ישראל[20]) – ש"ויחי יעקב" מהוהחיזוק על העבודה דכל בנ"י עד סוף כל הדורות.

 וע"פ הידוע שפרשיות התורה שייכות במיוחד להזמן שבו קורין פרשיות אלה[21] – יש לבאר גם הקשר והשייכות דפרשת ויחי (סיום ספר ראשון שבתורה, ספר הישר, שמהוה נתינת-כח וחיזוק לעבודת בנ"י בכל הדורות) לעשרה בטבת, ובפרט בקביעות שנה זו, שעשרה בטבת חל ביום השלישי דפרשת ויחי, ויום הש"ק פרשת ויחי (שבו נעשה העילוי והשלימות ("ויכולו"[22]) דעשרה בטבת) הוא ביום י"ד טבת, ערב והתחלת ט"וטבת (שמתחיל במנחת שבת[23]), שבו "קיימא[24] סיהרא (דחודש טבת) באשלמותא"[25], כולל ובמיוחד השלימות דעשרה בטבת, כדלקמן.

 *כל המאמרים על פרשת ויחי

*דברי תורה לפרשיות התורה לכל השנה

 ב.  ובהקדם ביאור ענינו המיוחד של עשרה בטבת:

 בעשרה בטבת, א' מד' הצומות שחיובם מדברי סופרים[26], ישנו חומר לגבי שאר הצומות (ואפילו לגבי תשעה באב ש"לילו כיומו"[27], דלא כשאר הצומות שמדברי סופרים שהם רק ביום ולא בלילה[28]) בדוגמת הצום דיוהכ"פ שחיובו מן התורה – ש"אפילו הי' חל בשבת (בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי'[29], כולל גם משך זמן לאחרי החורבן, כשהי' ב"ד סמוך[30]שהיו מקדשין ע"פ הראי') לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו[31]בעצם היום הזה, כמו ביום הכפורים"[32].

 ויש לומר ההסברה בזה[33]:

 ד' הצומות נקבעו בגלל ד' מאורעות הקשורים עם החורבן שאירעו בהמשך זה לזה – ועל סדר המאורעות: בעשרה בטבת – "סמך מלך בבל . . על ירושלים והביאה במצור", בשבעה עשר בתמוז – "הובקעה ירושלים", בתשעה באב – "חרב הבית בראשונה ובשני'", ובשלישי בתשרי – "נהרג גדלי' בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת כו'"[34].

 וכיון שבעשרה בטבת היתה התחלת (כל המשך המאורעות של) החורבן, ובהתחלה יש תוקף גדול יותר לגבי ההמשך שלאח"ז ולפעמים גם לגבי סוף כל הענין, לכן יש בו חומר גדול יותר משאר הצומות הקשורים עם המשך וסוף החורבן.

 ומזה מובן גם בנוגע לענין הטוב שבצומות[35] – שעשרה בטבת הואההתחלה והפתיחה להענין הטוב שבכל הצומות (כדלקמן), שלכן, ה"ז ביתר שאת וביתר עוז מבשאר הצומות (כולל גם תשעה באב שבו נולד משיח צדקנו[36], התחלת הגאולה), כבכל פתיחת דבר חדש בעניני קדושה[37].

 ג.  וביאור הענין:

 יום התענית הוא (כלשון הכתוב[38]) "יום רצון לה'", כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה[39] ש"הצום הנרצה הוא יום רצון" – "עת רצון" בנוגע לעניןהתשובה[40], שעל ידה מבטלים החורבן והגלות ומביאים הגאולה – "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה . . ומיד הן נגאלין"[41].

 וענין זה (כוונת הצום בשביל התשובה שמבטלת החורבן והגלות ומביאה הגאולה) מודגש בעשרה בטבת יותר מבשאר הצומות:

 כש"סמך מלך בבל . . על ירושלים והביאה במצור" – עדיין לא פגעבירושלים עצמה (בהבתים שבה, ובודאי לא בהבית העיקרי, בית המקדש), ואפילו לא בהחומה שמקיפה ומגינה על ירושלים, שגם החומה היתה בשלימותה, ומלך בבל נשאר מחוץ להחומה (משא"כ במאורעות שלאח"ז שבגללם נקבעו שאר הצומות).

[אלא שעצם העובדה שהי' ביכלתו ועד שהקיף את החומה ועשה מצור על ירושלים, באופן ש"אין יוצא ואין בא"[42], ובמילא לא היו יכולים להכניס מזון לעיר וכו' – הו"ע בלתי-רצוי[43] עד לקביעת תענית].

והכוונה במאורע זה (מצור על ירושלים, אבל מצור בלבד, מבלי לפגוע בירושלים עצמה, אפילו לא בחומת ירושלים) היתה כדי לעורר את בנ"י לשוב בתשובה מיד[44], שעי"ז יתבטל הענין הבלתי-רצוי מתחלתו (ובמילא לא יבוא מזה המשך המאורעות הבלתי-רצויים דהחורבן והגלות).

ונמצא, שבעשרה בטבת מודגש ה"עת רצון" בנוגע לעבודת התשובה שמבטלת החורבן ומביאה הגאולה יותר מבשאר התעניות[45] – כיון שלא הי' בו ענין של חורבן בפועל (שהרי גם חומת ירושלים נשארה בשלימותה), כי אם דבר שיש בו כדי לעורר לתשובה, שעי"ז ישארו ירושלים וביהמ"ק בשלימות (שלילת החורבן).

ד.  ויש להוסיף בביאור ענינו המיוחד של עשרה בטבת – הן בנוגע להתחלת החורבן דביהמ"ק והן ובעיקר בנוגע להתחלת (הגאולה ו)בנין ביהמ"ק:

בהנוגע להמצור על ירושלים (בעשרה בטבת) מצינו בנבואת יחזקאל[46]"ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר גו' והיתהבמצור גו' אות היא לבית ישראל" ("שכך תבוא ירושלים במצור"[47]).

 ויש לומר, שבהסימן להמצור ע"י "ברזל" נרמז גם חורבן ביהמ"ק – כי, "ברזל" מושלל בביהמ"ק[48], כמ"ש[49] "והבית בהבנותו אבן שלמה גו' ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו"[50], כיון ששייך לחורבן ביהמ"ק, כדאיתא במדרש[51] "וזאת התרומה גו' זהב וכסף ונחושת[52] . . אבל ברזל אין כתיב כאן לא במשכן ולא במקדש[53]למה שנמשל בו אדום שהחריבוביהמ"ק"[54].

 והתיקון לזה ע"י ברזל דקדושה[55]:

 אמרו חז"ל[56] "כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח . . דכתיב[57] ארץ אשר אבני' ברזל, א"ת אבני' אלא בוני'", שזהו"ע ד"קשה עורף" למעליותא[58], החוזק והתוקף (ברזל) דעצם הנשמה[59], שעי"ז מבטלים הברזל דלעו"ז שהוא (קשיות העורף ד)היצה"ר[60].

 וענין זה שייך במיוחד לעשרה בטבת – כי, כוונת המצור (מצור בלבד, ללא פגיעה אפילו בחומת ירושלים) היתה לעורר על התשובה כדי שגם חומת ירושלים תשאר ותהי' בשלימותה(כנ"ל), וענינו בעבודת ה' – השמירה על שלימות התורה, "אני חומה זו תורה"[61], באופן של חוזק ותוקף ד"ברזל" דקדושה, "אבני' (בוני', תלמידי חכמים) ברזל".

 ויתירה מזה – שגם הכוונה והתכלית בהמשך המאורעות דהמצור עד לפעולת הברזל בחורבן ביהמ"ק (כיון שלא עשו תשובה כו'), היא, כדי שתהי' שלימות ה"ברזל" דקדושה בבנין ביהמ"ק השלישי:

 איתא במדרש[62] ש"זהב וכסף ונחושת" הם כנגד ג' האבות אברהם יצחק ויעקב – "זהב זה אברהם . . כסף זה יצחק . . ונחושת זה יעקב". וע"פ הידוע[63] שגם בתי מקדשות הם כנגד אברהם יצחק ויעקב, "אברהם שכתוב בו הר . . יצחק שכתוב בו שדה . . יעקב שקראו בית"[64], יש לומר, שזהב וכסף ונחושת הם כנגד ג' בתי מקדשות: זהב כנגד בית ראשון, כסף כנגד בית שני, ונחושת כנגד בית שלישי. וההסברה בזה[65] – שע"י יעקב שענינו תורה (כנ"ל ס"א), נעשה גם הבירור של "נחושת" (מלשון נחש[66], נחש הקדמוני, שהו"ע הקליפה, שבירורו ע"י "נחשת" דקדושה[67]), שעיקרו ושלימותו בביהמ"ק השלישי כנגד יעקב.

 ויש להוסיף, ש"נחושת" רומז גם על המעמד ומצב דזמן הגלות (לאחרי חורבן בית שני), ואילו השלימות דביהמ"ק השלישי מרומזת ב(הבירור ד"ברזל" דלעו"ז, שלמטה גם מ"נחושת"[68], שעי"ז באים ל)השלימות ד"ברזל" דקדושה:

 זהב וכסף ונחושת הם בסדר דמלמעלה למטה – שזהב הוא המשובח ביותר, כסף הוא למטה מזהב, ונחושת למטה גם מכסף. ומרומז גם בהר"ת שלהם: "זהב", ר"ת "זה הנותן בריא", "כסף", ר"ת "כשיש סכנת פחד", ו"נחושת", ר"ת "נתינת חולה שאמר תנו"[69].

 ועפ"ז י"ל, ש"זהב" מורה על (המשכן ו)בית ראשון שהי' בשלימות ("זה הנותןבריא"), ו"כסף" מורה על בית שני שחסרו בו חמשה דברים[70] (שלכן "יש סכנת פחד" שמא יהי' עוה"פ החסרון ח"ו דביהמ"ק כולו), ו"נחושת" (שלמטה מזהב וכסף) מורה על המעמד ומצב דזמן הגלות, שבגלל החסרון דביהמ"ק נעשים בנ"י במעמד ומצב של "חולה שאומר תנו", שזוהי הבקשה והדרישה מהקב"ה ליתן ("כל הנותן בעין יפה הוא נותן"[71]) את ביהמ"ק השלישי שיהי' בתכלית השלימות (גם לגבי המשכן ובית ראשון) – "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"[72], "בנינא דקוב"ה"[73], בית נצחי (שאין אחריו חורבן).

 ויש לומר, שמעלת הנצחיות דביהמ"ק השלישי (שלאחרי החורבן דבית ראשון ובית שני יבנה בית מקדש נצחי שאין אחריו חורבן) – מרומזת בהחוזק והתוקף ד"ברזל" דקדושה.

 ה.  ובסגנון דתורת הקבלה והחסידות:

 ידוע[74] ש"ברזל" ר"ת בלהה רחל זלפה לאה, ד' נשי יעקב שהן האמהות די"ב השבטים, וכנגדן יש גם ד' בחי' בנוקבא דקליפה, כמ"ש בעוג[75] "ערשו ערש ברזל", שהן הלעו"ז דד' האמהות שבקדושה.

 ולהוסיף, שגם סדרן של ד' האמהות שב"ברזל" (בלהה לפני רחל וזלפה לפני לאה, שפחה לפני גברתה) הוא הסדר דלעו"ז – "שפחה[76] כי תירש גברתה"[77].

 ויש לומר, שגם בקדושה ישנו הסדר ד"ברזל" – שפחה לפני גברתהלמעליותא:

 ובהקדם מעלת האמהות לגבי האבות, כמ"ש באברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", "שהי' אברהם טפל לשרה בנביאות"[78] – ע"ד ובדוגמת המעמד ומצב דלעתיד לבוא ש"נקבה תסובב גבר"[79], "אשת חיל עטרת בעלה"[80], שספירת המלכות תתעלה למעלה מכל הספירות (סוף מעשה במחשבה תחלה[81]), שמעין זה הי' אצל האבות, כמארז"ל[82] "שלשה הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העוה"ב, אברהם יצחק ויעקב, שנאמר בהם בכל מכל כל"[83].

 ועד"ז בנוגע למעלת השפחות לגבי הגבירות (בלהה לפני רחל וזלפה לפני לאה[84]), כמ"ש ברחל שנתנה שפחתה (בלהה) ליעקב "ואבנה גם אנכי ממנה"[85] – שהאמהות[86] הן בחי' מלכותדאצילות, והשפחות הן בחי' מלכותבירידתה לבי"ע, ועז"נ[87] "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה", שהאבות שבונים המלכות ע"י נישואיהם עם האמהות[88], לא רצו (מצד עצמם) לישא השפחות כיון שמאסו בהירידה לבי"ע (ענינם של השפחות), ואעפ"כ, דוקא ע"י נישואיהם עם השפחות (בחי' המלכות בירידתה לבי"ע) נעשה בנין ועליית המלכות בתכלית השלימות ("שפחה כי תירש גברתה" למעליותא)[89].

 ועד"ז יש לבאר גם בנוגע לביהמ"ק:

 מבואר בדרושי חסידות[90] הטעם שביהמ"ק הי' מאבנים דוקא (דלא כהמשכן שהי' מעצי שטים), ועד ש"אין בונין בו עץ בולט"[91] (משא"כ שקוע[92]) – כיון שהיתה בו מעיןהשלימות דלעתיד לבוא שספירת המלכות תהי' למעלה מז"א ("אשת חיל עטרת בעלה"), ולכן נבנה מאבנים, דומם, שמורה על ספירת המלכות, ולא מעצי שטים, צומח, שמורה על ז"א (אבל לא מברזל[93] שלמטה מאבנים, שמורה על ספירת המלכות בירידתה לבי"ע).

 ויש לומר, שבביהמ"ק דלעתיד לבוא[94]תתגלה מעלת המלכות (לא רק כפי שהיא באצילות, אלא גם ובעיקר) בירידתה לבי"ע, שתתבטא בהחוזק ותוקף (לא רק דאבנים, אלא גם) דברזל שהוא חזק יותר מאבנים, "ארץ (ספירת המלכות) אשראבני' ברזל", ע"ד מעלת השפחות לגבי האמהות (שלימות בנין ועליית המלכות) שמרומזת בהר"ת ד"ברזל"[95].

 ו. ואולי יש לומר, שהשלימות דברזל דקדושה שבביהמ"ק השלישי תבוא (לא רק בחוזק ותוקף הנצחיות, אלא) גם בכךשבנינו יהי' (לא רק מאבנים, אלא) גםמברזל, שהברזל עצמו יהי' חלק מהבנין דביהמ"ק עצמו:

 "ברזל אין כתיב . . במשכן ובמקדש. . שהחריב ביהמ"ק" – קאי על בית ראשון ובית שני שנחרבו ע"י ברזל; משא"כ מקדש העתיד, בית נצחי שלא שייך בו חורבן – לא שייך בו חשש מענין של ברזל דלעו"ז, כיון שלעתיד לבוא תתבטל מציאות הברזל דלעו"ז[96], ובמילא יכול וצריך להיות בנינו גם בברזל, כדי להדגיש את העילוי והשלימות דהפיכתהברזל[97] שהחריב ביהמ"ק לברזל שנעשה חלק בהבנין דביהמ"ק.

 ויש לומר, שמ"ש בדברי הימים[98](בנוגע לפעולתו של דוד בהכנת כל הדרוש לבנין ביהמ"ק) "הכינותי לבית אלקי הזהב לזהב והכסף לכסף והנחושת לנחושת הברזל לברזל גו'", "וברזל מאה אלף ככרים" – עיקרו ושלימותו במקדש העתיד[99] להבנות ע"י דוד מלכא משיחא[100], שבנינו יהי' (לא רק מזהב וכסף ונחושת בתכלית השלימות[101], אלא) גם מברזל[102].

 ז. עפ"ז יש לומר שענינו של עשרה בטבת הוא התחלת בנין מקדש העתיד בגאולה העתידה:

 אע"פ שהמצור דעשרה בטבת הי' התחלת המאורעות דחורבן ביהמ"ק, הרי, כיון שהכוונה בזה היא שלאח"ז ועי"ז יבנה מקדש העתיד[103], בית נצחי, נמצא, שהתחלת המאורעות דחורבן ביהמ"ק היא גם (ובעיקר) התחלת הבנין דמקדש העתיד.

 וענין זה מרומז בהסימן שניתן בשייכות להמצור דעשרה בטבת – "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל גו' אות היא לבית ישראל" – שהכוונה והתכלית של (התחלת) החורבן ע"י ברזל דלעו"ז, היא, כדי שלאח"ז תתגלה השלימות ד"ברזל" דקדושה בביהמ"ק העתיד[104].

 ח. ויומתק יותר – שהשייכות לגאולה העתידה מרומזת גם בתוכנו של הזמןדעשרה בטבת:

 חודש טבת הוא חודש העשירי[105]("חודש העשירי הוא חודש טבת"[106]) למנין החדשים מחודש ניסן ("חודש של גאולה"[107]), ובחודש העשירי עצמו ביום העשירי, עשירי שבעשירי – "העשירי יהי' קודש"[108] – שרומז על השלימות דגאולה העתידה שבה תהי' השלימות דעשר ("עלי עשור"[109], שירה עשירית[110], פרה העשירית ומנין העשירי[111], וכן בארץ ישראל – לא רק ארץ שבע אומות, אלא ארץ עשר אומות[112]).

 זאת ועוד: חודש טבת (כולל ובמיוחד העשירי שבו) הוא "ירח[113] שהגוף נהנה מן הגוף"[114] – שהגוף כביכול דלמעלה, מהותו ועצמותו ית', נהנה (כביכול) מהגוף (דלמטה) דכאו"א מישראל[115], שקאי (בעיקר) על המעמד ומצב דלעתיד לבוא, שאז הנשמה ניזונית מן הגוף[116], ויתירה מזה, הנאת העצמות כביכול מן הגוף.

 ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו – שעשירי בטבת חל ביום השלישי בשבוע שהוכפל בו כי טוב[117]:

 הפעם השני' (כפל) ד"כי טוב" היא בנוגע לבריאת "דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו"[118] – שזריעת הזרע כוללת ומהוה (גם)ההתחלה דצמיחת הפירות.

 ודוגמתו ביום השלישי שבו חל עשרה בטבת – שבקביעות זו מודגש ביותר שהתחלת החורבן והגלות היא התחלת הגאולה, ע"ד ובדוגמת הזריעה שכוללת ומהוה התחלת הצמיחה, כידוע[119]שהגלות נמשל לזריעה, כמ"ש[120]"וזרעתי' לי בארץ", שעי"ז נעשית הצמיחה בריבוי גדול יותר, כמארז"ל[121]"כלום אדם זורע סאה אלא כדי להכניס כמה כורין", ועד לתכלית הריבוי עדאין-סוף, "פירותיהן[122] ופירי פירותיהן עד סוף כל העולם"[123].

 ועי"ז מתגלה ונעשה שלימות הטוב[124]– "הוכפל[125] בו כי טוב" – הטוב דגאולה האמיתית והשלימה ובנין ביהמ"ק, גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי, גאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, כמ"ש[126] "ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו".

 ט. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות לפרשת ויחי – סיום וחותם ספר ראשון (הישר) שבתורה, והחיזוק ("חזק חזק ונתחזק") על כל הספרים שלאח"ז:

 כיון שסיום וחותם ספר ראשון שבתורה הוא במעמדם ומצבם של בנ"י בארץ מצרים ("ויחי יעקב בארץ מצרים", "ויישם בארון במצרים"), שמזה נעשההתחלת הגלות [כמודגש בההמשך בהתחלת ספר שמות[127] (שקורין במנחת שבת פרשת ויחי) "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", והמשכו בהתחלת שעבוד מצרים לאחרי ש"וימת יוסף . . ויישם בארון במצרים"[128]] – יש צורך בחיזוק על כל זמן משך הגלות, עד לעלי' מן הגלות אל הגאולה [ובלשון חז"ל[129] "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", שהירידה דהגלות היא בשביל העלי' דהגאולה], כמ"ש בסיום וחותם (כל כ"ד ספרי קודש) דברי הימים"ה' אלקי השמים . . פקד עלי לבנות לו בית בירושלים גו' מי בכם מכל עמו ה' אלקיו עמו ויעל", העלי' מן הגלות אל הגאולה לבנות ביהמ"ק נעלה יותר, כמ"ש "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", שקאי (גם ו)בעיקר על ביהמ"ק השלישי[130].

 ותוכן החיזוק על כל זמן משך הגלות הוא – "ויחי יעקב":

 יעקב, שענינו תורה, הוא קו האמצעי, בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה, מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין[131], היינו, שנמשך ויורד למטה כמו שהוא למעלה ללא שינויים, ועי"ז מתגלה תוקף מציאותו, מציאות אמיתית("תתן אמת ליעקב"[132]) ונצחית("יעקב אבינו לא מת"), ולכן, ממנו ועל ידו נמשך החיזוק לכל בנ"י על כל זמן משך הגלות, שגם בירידתם בגלות נעשה אצלם מעמד ומצב ד"ויחי יעקב", חיים אמיתיים ע"פ התורה, שבזה מודגשהתוקף האמיתיות והנצחיות דבנ"י, כפי שמתגלה בהעילוי והשלימות דגאולה האמיתית והשלימה, גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי, גאולה שלישית וביהמ"ק השלישי, הקשורים עם (השלישי שבאבות) יעקב[133] (כנ"ל ס"ד).

 ובפרטיות יותר:

 החיזוק על כל זמן משך הגלות עד להגאולה האמיתית והשלימה נעשה עי"ז ש"זרעו בחיים"[134] – כיון שהנצחיותדיעקב מודגשת ומתגלה ב"זרעו", ההמשך והקיום דזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות בהנהגתם בחיים בחיי יום יום בדרכיו של יעקב, ועי"ז מתגלה בפועל הנצחיות דהגאולה העתידה ומקדש העתיד שכנגד יעקב[135].

 וענין זה מודגש בהמשך הפרשה – "וישתחו ישראל על ראש המטה", "על שהיתה מטתו שלימה"[136], וברכתו לכל י"ב השבטים ("ויברך אותם כולם במשמע"[137]) – שבשלימות דכל י"ב השבטים (שכוללים כל בנ"י) נמשכת ומתגלה הנצחיות דחיי יעקב ("ויחי יעקב") עד סוף כל הדורות, שבכח זה יוצאים ועולים מן הגלות אל הגאולה הנצחית.