הזוהר הקדוש מלמד
שהאור לעולם אינו נעלם
אלא נכנס למצב של הסתרה
הסתלקות זמנית
כדי לאפשר לנשמה לבנות כלים חדשים שיכילו אותו מתוך רצון עצמאי ואמיתי.
אין חושך שהוא העדר
אלא חושך שהוא מדרגה.
בזוהר (תרומה, דף קנ"ב) נאמר:
"וכול סטרין דא יאות, דא בשעתא דחשוכא, שריא שכינתא בגלותא, לאתנסא בר נש, וכד סליק ניסיונא – אתגליא אור דמארי עלמא."
כל הצדדים נכונים
גם בזמן החושך שורה השכינה בגלות
כדי לנסות את האדם.
וכשהסתיים הניסיון
מתגלה אור אדונו של עולם
החושך הוא לא "אין אור", אלא שכינה בלבוש דינים.
הנשמה רואה עצמה כנטושה
אבל האור שם
רק הפך לנסתר כדי שהאדם יזעק מעצמו, יחשוק, יתעורר
ויבנה כלי שיקבל אותו בהשוואת צורה.
הזוהר רומז שכאשר האדם נופל לתחושת אפסות וריק
זהו הרגע שבו השכינה הקרובה אליו ביותר.
דווקא השפל, תחושת חוסר האור, היא שיא הקירבה, כי משם יכולה לצמוח
"תשובה מהאהבה"
חזרה לאור מתוך ידיעה שהכול ממנו ואין עוד מלבדו.
לפי תורת אשל"ג
זהו מצב שנקרא "ירידה לצורך עלייה"
שבו הכלי מתרוקן כדי שיהיה מקום לאור גבוה יותר
כזה שלא יישבר בו.
תודעת משיח באה ללמד שאפילו החושך הוא אמצעי של האור
כי הקב"ה לא עוזב את האדם אף פעם
אלא מתלבש בהסתרה כדי לקרב את האדם לשורשו לא דרך קבלה
אלא דרך בחירה פנימית.
אם כך
כשאין באדם אור
יש בו הכנה עילאית לקבלת אור גדול יותר.
ויותר מזה:
כשהאדם נושא את החושך בענווה, בלי לרדוף אור חיצוני, הוא מגלה שהחושך
עצמו הוא אור בגוונא דיליה.
וכמו שנאמר בזוהר:
"במחשכים הושיבני זה תלמודה של משיח."
(איכה רבה, זוהר חדש)
דווקא מתוך החושך נבראת תודעת המשיח
לא האור שהאדם רואה
אלא זה שהוא מוכן לשאת באמונה
ולהפוך לכלי אלוקי גם מבלי להבין עדיין.
תמונה שממחישה את המסר
🛑 גוג ומגוג. יעקב. בלבול. משיח. יציאה.
בתמונה — רכב עם מדבקה: "המשיח", שלצידה שלט ברור: "יציאה".
מתחת, מספר לוחית: 70-541-70 — קוד פתוח למי שיש לו עיניים לראות.
🔢 70 — גימטריה של "בלבול". וכן גימטריה של 'גוג ומגוג'
🔢 541 — גימטריה של "ישראל".
המספר הזה לא מקרי.
זהו סיפור הירידה למצרים:
לא כ"ישראל", אלא כ"בני יעקב".
וכשיעקב יורד — הוא נושא עמו את הבלבול (70), ואת החיפוש. כידוע יעקב ירד עם 70 נפש למצרים
כי "יעקב" זה יבק + ע׳
👉 יבק – המקום שבו האדם נאבק עם עצמו, עם מלאך, עם מצבים, עם אמת חיה.
👉 גימטריה של יבק = 112 — צירוף של שם הוי"ה (26) עם שם א-להים (86).
זה החיבור בין הגלוי לנסתר, בין הרצון העליון לרצון הארצי.
ואם נלך עם זה עוד צעד —
משיח = 112 (אתבש) — זהו ההיפוך של כל הבלבול. זה האור שצומח מתוך ההסתרה.
—
🌄 העלות של השחר: לצאת מהבלבול
"ויאבק איש עמו עד עלות השחר" —
המאבק הפנימי עד שנבקע האור,
ועד שהאדם מגלה מי הוא באמת.
גימטריה מסתתרת של "עלות השחר" = 1237 —
רמז לעומק הנשמה, לסדר הגבוה שמתעורר רק אחרי מאבק.
—
🧭 "לך לך" — קריאה פנימית אל היעוד
אברהם שמע: "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך"
והוא הלך.
אבל לאן?
לרצון האותנטי ביותר שבתוכו.
הארץ = הרצון.
"אשר אראך" = הרצון שייתגלה לך רק אחרי שתעז ללכת, בלי לדעת.
—
🔥 מסר רוחני מהתמונה:
אתה רוצה לצאת מהבלבול?
רוצה לגלות את ה"ישראל" שבך?
רוצה לפגוש את המשיח שבתוכך?
לך בכל הכוח. כמו יעקב.
נאבק. נופל. קם.
והולך עם הקול הפנימי — גם אם הוא לא ברור עדיין.
רק אז תגלה שהיציאה —
הייתה תמיד מול העיניים שלך
התמונה מאת סאלי מור,
הטקסט בעזרת gpt
כל מראות העולם הזה
הם בסך הכל הסתרה
של עולם האמת.
האור
והמציאות
העליונה.
זה נדרש להתגלות רק בתוך האדם עצמו.
כל הדרמות
כל מה שמנסים
לחנך באדם
ולעצב באדם
לכפות באדם
מצד עולם הזה
הוא עבדות מוחלטת לשקר המוחלט.
ככל שאדם נרגש מהעולם הזה
הוא לגמרי חי בדמיונות של עצמו.
כאן זה רק מסלול רוחני למיטבי לכת .
להגיע להבנה הייחודית
שאני מסיים עם השקר אחת ולתמיד
ולעולם לא חוזר
לעוד גלגול טרגי
כזה או אחר.
כשאדם מחייה את האמת הזו הוא נגאל ממש כהרף עין.
"כָּל מַאן דְּמִתְבָּר בְּעָלְמָא דִּלְעֵילָא לָא בָּקִי, כִּי בַּחֲלוֹם יַחֲזֶה."
(זוהר ח"א קנב ע"ב)
כל מי שחי את העולם הזה כמוחשי ומוחלט כמו חי בתוך חלום.
הדרמות, הכבוד, הפחדים, הדאגות
הכל תעתוע שנועד להסיח אותך מהאמת הפשוטה
אין עוד מלבדו.
האדם שאינו רואה זאת נשאר בגלות הנפש.
אבל ברגע של ראייה פנימית הוא יוצא ממצרים.
הטבע החיצוני הוא שקר
וכל התרגשות ממנו
היא גניבת דעת הנשמה
הדרמה החיצונית היא עבודת פרעה
העסקת הנשמה במאבקים חסרי תכלית.
אבל כשאדם מתנתק מהרגש המזויף
ומבין שהכול תפאורה
הוא נכנס לתוך תודעת המשיח
שהיא בהירות מוחלטת
אין חוץ.
רק פנימיות.
ברגע הזה
כהרף עין
הוא נגאל מגלות השקר.
חיצוניות אינה קיימת באמת
המוח שולט על הלב
כשיש בו דעת של אמת
ככל שהאדם נמשך יותר לריגוש
למה שאמרו לו
למה ש"נכון" לפי החברה
הוא יותר עבד.
אבל כשהוא שב לדעת האלוקית שבו
כשהוא יודע שהלב שלו שייך לאור
הוא מפסיק להגיב
ומתחיל לברוא מציאות של אמת.
וכשזה קורה
הוא מפסיק לשוב בגלגול.
כי תכלית הגלגול כבר הושגה.
אין עוד מלבדך
אין דבר חוץ ממנו
ואף המציאות הנתפסת אינה אלא לבוש להסתר פניו
(דעת תבונות קמ"ז)
העולם הזה הוא מסך הסתרה
כדי שתחפש את פניך האמיתיות.
כל מה שמחנכים, מעצבים, כופים
הוא ניסיון ליצור זהות מזויפת.
אבל הנשמה שבך יודעת את המקור.
היא באה לעולם הזה רק כדי לגלות בעצמה שהיא לא שייכת לו.
ואז בא הרגע…
שאת מתעוררת באמת.
לא מחפשת תשובה
אלא הופכת את עצמך לתשובה.
לא מחכה לאור
אלא מחייה אותו מבפנים.
לא חוזרת בתשובה
אלא שבה אל האמת שבלב.
נגאל כהרף עין זה אומר
נגאלת מהשקר
"עולם הזה"
העולם הזה הוא מסכה
את/ה ה-מקור.
הדרמות אינן אמת אל תתעסק/י באף אחת מהן
תגובתך להן היא הבחירה בין גלות לגאולה.
החיצוניות לא תציל אותך.
תורת משיח לא מלמדת איך לשפר את החלום
אלא איך להתעורר ממנו.
בני העולם הזה
הם בחינת אוכלי מרור.
הם לא מגיעים לסעודת המלך
ששם אין עוד מלבדו
זה ההבדל בין חיי גלות לבין חיי גאולה
המרור מסמל את העבודה הקשה
המרירות, הסבל, ההצמדות לגוף ולדמיון
"כל עוד האדם מזוהה עם גופו ורגשותיו החולפים
הוא במצרים, בעבדות קשה, אוכל מרור"
המרור הוא תוצאה ישירה של חיבור לַשקר.
מי שדבק בעולם הזה כחזות הכול חי מרירות פנימית שאינה נרפאת.
הסעודה היא הארת הפנימיות
התענוג בנוכחות השם
גילוי התכלית של הנשמה
העונג האמיתי אינו אלא הדבקות בו יתברך
וכל עונג אחר הוא שקר
"אין עוד מלבדו אינה אמונה"
זו הנחת יסוד פנימית של הנשמה
כשאדם רק מאמין בזה הוא עדיין מחוץ להיכל.
אבל כשאדם חי את זה הוא כבר בתוך הסעודה.
צדיקים רואים את האמת
כי האמת נהיית מוחשית להם.
"דחיית המת המהלך הזה שצמוד להבלי העולם"
מושג "המתים בחייהם" בזוהר
"רשעים אף בחייהם נקראים מתים."
כשאדם צמוד להבלי הזמן, רכוש, דימוי, שליטה, תחרות, פחדים
הוא
מת
מהלך
מנותק מהחיים האמיתיים
שאינם אלא "חיים אלוקיים"
כל עוד הוא מחיה את העולם הזה – הוא לא מחיה את נשמתו.
סעודת המלך — היא מקום בתוכך שבו אין חוץ, אין דאגה, אין פרעה.
אכילת מרור — היא התמסרות לתודעה הישנה, הקליפתית, הדמיונית.
המשיח — לא בא לשכנע את אוכלי המרור להגיע לסעודה.
הוא פשוט מכין את השולחן למי שבחר לקום ממנה.
העולם הזה מציע לך מרור מצופה בזהב.
המלך מציע לך סעודה – אך הדלת נפתחת רק למי שלא בא עם מזוודות.
לא של אמונות. לא של פחדים.
רק עם לב פנוי.
קשור
