עדכון יום ה' נוספו 6 כתבות חדשות
יתרון האור
"כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ". הפירוש העמוק הוא שלאור יש יתרון, עוצמה מיוחדת, כאשר הוא יוצא דוקא מתוך החשך, "האור [היוצא] מן החשך". יותר מזה, האור היוצא מתוך החשך משמעותו שהחשך עצמו הופך לפתע להיות אור! זהו התיאור של הגאולה הבאה מתוך חשכת הגלות: נעשה חשוך יותר ויותר עד שבוקע האור והנה אנו רואים שהחשך עצמו מאיר.
יש מושג של "חשך עליון", עליו נאמר "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ" – זו דרגה כל-כך עליונה, הנמצאת מעל היכולת שלנו לראות. כל אור הוא סוג של גילוי, אבל מעל האור הגלוי נמצא הדבר עצמו, ה'עצם' שמבחינתנו הוא חשוך לגמרי, לא נודע כלל. ובכל זאת, הפלא של הגאולה הוא שאותו חשך עליון של הקב"ה יהפוך לאור עבורנו. זה קיצור תולדות העולם: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם"… חשך שנמשך עד הגאולה "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם [זו רוחו של מלך המשיח]. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר [אור הגאולה]".
ורמז יפה: המלה משיח במילוי אותיות – מם שין יוד חית – שוה בדיוק יתרון האור . זהו יתרון האור הבא מן החשך.
משיח מונה א'
באחת מנבואות הנחמה של ירמיהו הנביא נאמר "עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה אָמַר ה'" – כלומר, עוד יעברו עם ישראל והמנהיג בראשם, מלך המשיח (כמו שמפורש בתרגום יונתן שם).
למה המשיח מכונה "מונה"? כי הוא כל-כך אוהב את כל היהודים, עד שהוא מונה אותם שוב ושוב, כמו מי שמונה אבנים טובות ומרגליות. כמו מי שאוהב את התורה ומתייחס באהבה לכל אות שלה, כדברי חז"ל על ה'סופרים' שנקראו כך כי היו סופרים את אותיות התורה. כל יהודי הוא כמו אות בספר התורה, כרמז הידוע: ישראל ראשי תבות י ש ש שים ר יבוא א ותיות ל תורה (ואם חסרה אות אחת, ספר התורה פסול).
הכח העיקרי של המשיח הוא אמונה. אמונה רומזת לצירוף א מוֹנֶה , האות אל"ף רומזת למקום האמונה עצמה, הקשר העצמי לה' " אלופו של עולם". מי שקשור לדרגת ה-א הזו, הוא מונה את ישראל באהבה.
מונה-משיח ב'
אנחנו ממשיכים לעשות חשבונות לפי הפסוק "עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה", המדבר על מלך המשיח. מונה = 101, ואם המשיח הוא מונה אזי כדאי לחשב ולמנות את המספרים בדילוגים של 101, כלומר: משיח = 358, נפחית 101 ונקבל 257 – בגימטריא ארון וגם נורא. נפחית שוב 101 ונקבל 156, יוסף. נפחית שוב 101 ונקבל 55 (תחילת הסדרה) = הכל וגם כלה.
כעת נמשיך כלפי מעלה: משיח ועוד 101 = 459, בעל שם טוב (כמו שראינו בפעם הקודמת). ועוד 101 שווה 560, דעת אלהים. ועוד 101 שווה 661, אסתר.
כל המושגים הללו קשורים זה לזה ומלמדים זה על זה: יוסף הצדיק הוא אב-טיפוס של משיח (במיוחד משיח בן יוסף) ו אסתר המלכה היא מדת המלכות של המשיח שילמד את כולם דעת אלהים. ובמושגי הקבלה, יוסף הצדיק הוא הדמות של ספירת היסוד ("צדיק יסוד עולם"), ו אסתר המלכה שייכת לספירת המלכות, הנקראת כלה – כאשר מלך המשיח מייחד בשלמות את היסוד והמלכות. המושג נורא הוא גילוי האלוקות, כדברי יעקב אבינו "מה נורא המקום הזה" (הגילוי המגיע מלמעלה בתוך תחושת ה'יראה' של האדם), וגם ארון הברית מייצג את השראת השכינה.
כעת נחשב את סכום כל האיברים בסדרה עד אסתר: 55 ועוד 165 ועוד 257 ועוד 358 ועוד 459 ועוד 560 ועוד 661 = 7 פעמים משיח. וכיון שיש כאן שבעה איברים הרי הממוצע הוא משיח.
דרכו של אליהו
כאשר אנו קוראים את סיפורי אליהו הנביא בתנ"ך, לא ברור לנו שדווקא הוא צריך להביא את הגאולה. אפשר להתחיל כבר מהסיפורים על פינחס ("פינחס הוא אליהו"). יש הרבה מעשים גדולים, אירועים כבירים, הרבה מאבקים, הרבה מלחמות וקנאוּת. אבל זה לא כל כך פשוט, קנאות זה לא הכל… ובכל זאת, אחרוני הנביאים מגלים לנו שאליהו הנביא הוא הוא מבשר הגאולה, "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא".
בכל אחד מאתנו יש ניצוץ משיחי, ועלינו ללמדו מאליהו הנביא. יש לך דרך ארוכה בחיים, לפעמים רצופה מאבקים לא פשוטים. עליך לעבוד הרבה. אבל אחרי כל סיפורי החיים הנפתלים, בסוף יתגלה הניצוץ שבך. גם אתה תהיה כאליהו הנביא מבשר הגאולה.
אראנו נפלאות
הנביא אומר "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". מה הפירוש "אַרְאֶנּוּ"? מי יראה את מי ולמי? אומר הרב המגיד ממעזריטש: ה' מבטיח שבגאולה העתידה הוא יראה לנו את אותו שם שבו הוציאנו ממצרים, שם הוי', השם המפורש (שם העצם).
ביציאת מצרים אמר הקב"ה למשה רבינו שההוצאה תהיה בגילוי שם הוי', "וידעתם כי אני הוי'", לעומת האבות שאליהם היה רק גילוי שם "אל שדי". אם כך, ביציאת מצרים כבר היה גילוי של שם הוי', אבל יש כמה וכמה מדרגות בשם הוי' עצמו: יש שם הוי' גלוי, שבכוחו יצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה, ויש שם הוי' נעלם ונסתר שעוד לא התגלה.
בביאת המשיח, במהרה בימינו, יהיה גילוי פנימיות התורה בכוח שם הוי' הנעלם. "אראנו נפלאות" – את אותו הפלא של יציאת מצרים, גילוי שם הוי', נראה באופן נפלא הרבה יותר.
ישראל סבא
אתמול הבאנו את הפסוק "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". לפי הפשט, ה' מבטיח שיראה לעם ישראל נפלאות. אבל אדמו"ר הזקן מעמיק ומפרש: "אַרְאֶנּוּ" לישראל סבא. מה הכוונה?
ישראל הוא שמו של יעקב אבינו, ולפי הקבלה יש הבדל בין "ישראל זוטא [הקטן]" ל"ישראל סבא". כלומר, יעקב-ישראל מיוחד למדת התפארת, "תפארת ישראל". התפארת כוללת את כל מדות הלב, ומתבטאת אצלנו בהתעוררות רגשית (עד לרגש הכי פנימי של הרחמים). זהו "ישראל זוטא" – התעוררות הרגש של הקדושה. וזה כבר היה ביציאת מצרים!
אבל "ישראל סבא" הוא המדרגה של "פנימיות השכל" שמעל מדות הלב. על כך נאמר "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – ומפרשים חז"ל: "שמע ישראל, ישראל סבא", שמיעה-הבנה פנימית.
להשפיע באמת על פנימיות השכל – זו המדרגה של הגאולה העתידה בביאת המשיח. זו השפעה פנימית, מעל החוויה הרגשית החיצונית יחסית. על כך נאמר "אראנו נפלאות" – נפלאות ש'מזיזות' את המקום הפנימי ביותר בנפש.
קץ כל הקוצים
האם יש קשר בין קץ לקוץ? בין שתי מלים כל כך דומות צריך להיות קשר, במיוחד שניתן לכתוב קֹץ בכתיב חסר, בדיוק כמו קֵץ. אכן, קץ הגלות הוא גם קץ כל הקוצים המזיקים.
אם כך, ניתן לדרוש את הפסוק "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים", אל תקרי קֹצִים אלא קִצִים – אש טובה וקדושה אוכלת ומכלה את הקוצים הרעים ומביאה את הקץ הטוב.
מהי האש הזו? אחד הפירושים החשובים בקבלה למלה אש הוא ראשי תבות " א ל ש די", כמו שהקב"ה אומר למשה רבינו (כפתיחה לארבע לשונות של גאולה) "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי". השם הקדוש אֵל מבטא את הופעת מדת החסד של הקב"ה, כמו בפסוק "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם", ואילו השם הקדוש שַׁדָּי מבטא את ספירת היסוד (ההשפעה). לכן השילוב "אֵל שַׁדָּי" פירושו שכל החסדים נמשכים אל תוך ספירת היסוד, כמו צינור המסדר ומעביר את כל השפע הטוב, מגשים אותו במציאות.
הגילוי הגמור של החסדים במציאות הוא בגאולה השלמה, בביאת המשיח. לכן השם " א ל ש די" הוא האש האוכלת את הקוצים ומגלה את הקיצים.
באופן אישי, על כל אחד ואחת לגלות את שם "אל שדי" בתוך הנפש שלו, על ידי דבקות במדותיהם של האבות הקדושים שהקב"ה נגלה עליהם בשם זה: מדתו של אברהם אבינו – אהבת ה'. מדתו של יצחק אבינו – יראת ה'. ומדתו של יעקב אבינו – רחמים על הבריות. זהו גילוי הקץ בנפש, ומתוך זה יבוא הקץ הטוב לכל ישראל ולכל העולם. אהבה, יראה, רחמים – יצטרפו לשלהבת אש קודש שבזכותה הקב"ה יגאל אותנו ברחמים.
האם ה' מחשב קיצים
חז"ל מתחו ביקורת על מי שמחשב קיצים. אבל האם הקב"ה עצמו מחשב את הקץ?
בהגדה של פסח אנו אומרים "הקדוש ברוך הוא חישב את הקץ". משמעות החישוב הזה היתה לטובה – במקום 400 שנות גלות, כמו שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, היו בני ישראל במצרים רק 210 שנים (כלומר 190 שנים פחות, בגימטריא קץ ). "חישוב הקץ" של הקב"ה פירושו שהקץ עובר מרובד נעלם ונסתר לרובד גלוי יותר, הנהגה והשגחה בפועל.
אבל האם גם בגלות האחרונה, שאנו עומדים לקראת סופה ממש, הקב"ה מחשב את הקץ? חז"ל אומרים שהקץ האחרון לא התגלה, לא רק שלא התגלה לנו אלא גם לקב"ה עצמו. "לבא לפומא לא גליא" – הקץ נסתר ונעלם, ידוע רק ללבו של הקב"ה כביכול, כלומר לדרגה פנימית מאד, נסתרת מכל העולמות. עד שהקץ אינו מגיע בפועל, הוא נותר במסתרים וגם הקב"ה לא מחשב אותו. כשיגיע הקץ – הוא יופיע בבת-אחת, מדלג על שלב החישובים…
זו עצמה הסיבה שגם אנחנו לא עוסקים בחישובי קיצים. העיקר הוא "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה אם כל זה אחכה לא בכל יום שיבוא". אמונה טהורה בלי חישובים.
קץ הימין
המושג קץ מופיע במקורות בשתי צורות עיקריות: האחת "קץ הימים" והשניה "קץ הימין", כמו בפסוק החותם את ספר דניאל "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". לפי הפשט, ימין בארמית הוא ימים בעברית, כמו שכותבים המפרשים בספר דניאל, אבל הפירוש הפנימי הוא ש"קץ הימין" הכוונה באמת לצד ימין (כמוסבר בספר הזוהר ועוד).
מה הפירוש? מדוע שהימין יסתיים ויגיע לקיצו? הרי צד ימין מבטא את הצד הטוב, החיובי, החסד והאהבה, והגאולה היא כאשר הימין גובר!
אלא שכאשר מדברים על ימין יש בהכרח שמאל. בלשוננו, אין משמעות לימין בלא שמאל או שמאל בלא ימין. אבל יש דרגה גבוהה שבה גם השמאל הוא ימין – כמו שכתוב בקבלה על דרגת הכתר – שאין בה שמאל אלא הכל ימין! "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא".
במלים אחרות, הטוב שאנחנו מכירים הוא יחסי. קשה לנו להבין מהו טוב בלי רע רציני שנמצא לצדו, שמאל שמבליט את הימין, "זה לעומת זה עשה האלהים". אבל הטוב המוחלט, מעל המושגים שלנו, הוא טוב שכולל הכל – רק טוב, רק ימין ללא שמאל. זו המשמעות של "קץ הימין" – קץ וסוף לחלוקה ולמחלוקת בין ימין ושמאל. קץ לימין היחסי והתחלת לימין האמיתי, כולו ימין.
ומה הפירוש "קץ הימים"? יש סוף וקץ לימים כפי שאנחנו מכירים אותם. החיים שלנו מורכבים מימים, כך וכך ימים, כך וכך שנים (גם שנה נקראת ימים). אבל בעתיד המופלא מגיעים לחיים נצחיים. זהו "קץ הימים", קץ לימים הקצובים ותחילת הימים הארוכים.
ולסיום, בנוגע לחישובי קיצים: אפשר לפרש שהביקורת של חז"ל על חישובי קיצים מתייחסת ל"קץ הימים". אל תחשבו את הקץ הזה, הוא פשוט יקרה (כמו מי שמקיץ משינה). אבל את "קץ הימין" רצוי לחשב, כלומר לחשוב על המדרגה הזו של סוף הימין היחסי ותחילת הימין המוחלט, הכל ימין.
משיח נַאוּ
הרבי מליובאוויטש אהב את מלה באנגלית נַאוּ (now) – עכשיו. "אנחנו רוצים משיח עכשיו" – We want mashiach now. הרבי אף נתן רמזים במלה הזו לפי הכתיב העברי (תעתיק), נאו בגימטריא 57, כמו הצירוף של שני השמות הקדושים אל-הוי' , כפי שאומרים בהלל "אֵל הוי' וַיָּאֶר לָנוּ" – ה' יאיר לנו ויביא את המשיח עכשיו.
נחזור לשפה האנגלית עצמה. המלה נַאוּ (now) קרובה למלה נְיוּ (new), חדש, כיון שאותיותe,o קרובות ומתחלפות בתור אמות קריאה (vowles), בדומה לאותיות אהו"י בעברית.
מה הקשר? כדי להגיע למשיח עכשיו, נאו, צריכים להתחדש, להיות ניו.
מקובל היום לדבר על העידן החדש, ניו-אייג'. אכן, אנו צריכים להיות דור חדש ומתחדש. אם נדע להתחדש כראוי, משיח יבוא עכשיו. נאו-ניו.
מגאולה לגאולה
בכל יום בתפילה אנו אומרים "ברוך אתה ה' גאל ישראל" ומיד מתחילים תפילת שמונה עשרה, מה שנקרא בהלכה "לסמוך גאולה לתפילה". גם בתפילת שמונה-עשרה העיקר הוא הבקשה על הגאולה: "ברוך אתה ה' גואל ישראל". מה משמעות המעבר מ"גאל ישראל" ל"גואל ישראל"?
ההסבר הפשוט הוא שברכת "גאל ישראל" עוסקת בעבר, ה' גאל אותנו והוציא אותנו מצרים (זהו תוכן ברכת "אמת ויציב" בשחרית ו"אמת ואמונה" בערבית). וברכת "גואל ישראל" היא תפילה שה' יגאל אותנו עכשיו, בהווה. מתחילים בידיעה הוודאית, "אמת ויציב", שה' גאל אותנו וממשיכים בתפילה וזעקה על הרגע הזה ממש. בתפילה אמתית, מרגישים תוך כדי הזעקה שה' אכן גואל אותנו, ולכן יכולים לברך "גואל ישראל" (וודאי שאין זו ברכה לבטלה!). "גאל ישראל" הוא פעולה מלמעלה, ה' גאל אותנו; "גואל ישראל" הוא פעולה מלמטה, כמו העניין של התפילה שהוא "אתערותא דלתתא" בקריאה לה' שיגאל. ולבסוף, לאחר הקריאה מלמטה, ה' יבוא ו יגאל אותנו במהרה, בביאת המשיח.
במושגי הקבלה, הגאולה היא ספירת היסוד – דימוי של איש-זכר הגואל. ואילו התפילה היא ספירת המלכות – דימוי של אשה-נקבה הנגאלת. צריך לחבר את השנים, לסמוך גאולה לתפילה, לסמוך את מעשה ה' לתפילה שלנו "עד מתי?" – ואז הגאולה תגיע במהרה.
עת גאולה
מה עושה יהודי כשיש לו זמן פנוי, ללא טרדות? הכי פשוט והכי טוב: הוא יושב ולומד תורה, "והגית בו יומם ולילה". מלבד זאת, הוא מתפלל שחרית מנחה וערבית, , תמידין כסדרן. תורה ותפילה – אלו שני העמודים הממלאים בתוכן את סדר היום היהודי. אמנם יש עמוד נוסף, "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה [=תפילה, עבודה שבלב] ועל גמילות חסדים", אבל גמילות חסדים וכל המצוות המעשיות הן תוצאה ישירה מלימוד התורה (שהרי עלינו ללמוד על מנת לעשות). הכל תורה ותפילה.
אנו רגילים לתפילה וזמני תפילה, וגם את לימוד התורה מפסיקים כדי להתפלל. "לכל זמן ועת לכל חפץ" – עת ללמוד תורה ועת לעמוד בתפילה. אבל הדבר אינו כל כך פשוט (כמו שעולה מסוגיות הגמרא): מדוע באמת להפסיק את לימוד התורה הקדושה כדי להתפלל?
יש משהו בתפילה שמבטא "צורך דחוף" שאי אפשר בלעדיו, משהו שגובר על התורה הקבועה. הפסוק אומר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – לפעמים יש צורך כה חשוב, "עת לעשות לה'", שמצדיק להפר את כללי התורה הקבועים (כמו הכוח של חכמים ב"הוראת שעה"). כך גם הפסקת הלימוד כדי להתפלל היא בבחינת "הפרו תורתך", מפסיקים "עת תורה" ועוברים ל"עת תפילה". אבל מדוע? מה כל כך חשוב בתפילה?
עיקר התפילה הוא התפילה על הגאולה, "גואל ישראל". הקב"ה ברא את העולם שיגיע לתכלית, ביאת המשיח והגאולה השלמה – ועל זה אנו מתפללים. זו "עת לעשות לה'" שמצדיקה להפסיק את התורה, "הפרו תורתך". טוב ויפה ללמוד תורה, אבל חייבים להפסיק כדי לזעוק "עד מתי?", עד מתי המשיח אינו מגיע והבריאה אינה מגיעה לתכליתה. כל תפילה ממש מביאה את הגאולה. יותר מזה: בכל תפילה מתרחשת גאולה, "גואל ישראל".
רמז יפה לזה בגימטריא: משה רבינו אומר "ואתחנן אל ה'" – משה התפלל להכנס לארץ ולהביא את הגאולה. חז"ל אומרים שמשה התפלל 515 תפילות, כמו הגימטריא של המלה ואתחנן , וגם הגימטריא של המלה תפלה . בהמשך לזה, 515 הוא גם הגימטריא של עת גאולה . תפלה = עת גאולה. התפלה היא עת גאולה.
עד מתי
הרבי מליובאוויטש הדגיש את הקריאה "עד מתי?". המקור לביטוי הזה הוא בכמה מקומות בתנ"ך, אחד מהם בדברי ירמיהו הנביא "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר". אפשר לדרוש שירמיהו מתחנן לה' וצועק על הגאולה, עד מתי אחכה לראות את נס הגאולה ולשמוע את קול השופר, שופרו של משיח? כך גם מנבא ישעיהו על הגאולה "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ". אם כן, את ביאת המשיח אנו קולטים בשני החושים, הראיה והשמיעה, רואים את הנס ושומעים את קול השופר.
והנה רמז יפה: אם נחבר את המושגים נס ו- קול שופר נקבל 832, בגימטריא ארץ ישראל – ביאת המשיח וקיבוץ גלויות שלם לארץ ישראל. כעת נחלק את המספר 832 למרכיבים, ונגלה שהוא 32 כפול 26, כלומר כבוד פעמים הוי', "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ", כל ארצנו הקדושה, ארץ ישראל. שנזכה לראות את הנס ולשמוע את קול השופר במהרה בימינו.
רואים ושומעים
האם רואים את הגאולה או שומעים אותה? גם וגם. בפעם הקודמת הבאנו את דברי ירמיהו הנביא "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר", ודברי ישעיהו הנביא "כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" – רואים את הנס ושומעים את קול השופר.
המשמעות הפנימית של ראיית הנס היא ראיה-חוויה שהעולם הזה מתרומם (נס הוא דבר גבוה, מתנוסס מעלה). העולם הזה הוא "עולם תחתון" (התחתון ביותר מכל העולמות הנבראים!), ולפתע אנו מרגישים – ממש כמו ראיה חושית – שהמציאות כולה מתרוממת, נמצאים במקום אחר, מקום טוב וטהור ומאיר, העולם התעלה ולפתע אנו נושמים אויר פסגות מחיה נפשות. איזה נס מתנוסס!
ראיית-חווית הנס היא משהו נפלא, אבל צריך להשלים אותה בצד נוסף. הראיה מתייחסת תמיד למשהו חוץ ממני – אני רואה מראה נהדר, ואפילו "נשאב" לתוכו. אבל השמיעה מדגישה את הקליטה הפנימית בתוכי, אני שומע את הקול בתוך-תוכי. יותר מזה: כתוב שיש קול חיצוני שכולם שומעים ויש "קול פנימי שלא נשמע" ובכל זאת הנשמה שומעת אותו. אם כך, שמיעת קול השופר מבטאת את הגאולה המתרחשת בפנים, במעמקי הנפש. לא מספיק לראות את העולם מתעלה, צריך גם לחוש את השינוי הפנימי המתרחש בתוכי. זהו קול השופר – הקול הפנימי של ההשתפרות.
קץ האלף
בואו נחשב את הקץ. נעסוק בחישוב המלה "קץ". ראשית, נחשב כל אות בפני עצמה בגימטריא: ק = 100. צ = 90. זוג המספרים האלה הם הגילאים של אברהם אבינו (100) ושרה אמנו (90) כאשר נולד יצחק אבינו.
הקץ הזה, קץ שנות העקרוּת וההמתנה לילד היהודי הראשון, רמוז בשמו של יצחק עצמו, כמובא בפירוש רש"י: ה- צ של יצחק היא הגיל של שרה אמו, וה- ק היא הגיל של אברהם אביו. יצחק אותיות קץ חי . גם בהגדה של פסח אומרים "הקדוש ברוך הוא חשב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו… ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" – החשבון של ארבע מאות שנה מתחיל מהולדת יצחק, כאשר ה-400 מתחלקים ל- קץ (190) שנים עד שירדו למצרים, ו-210 שנים במצרים.
אבל יש אפשרות נוספת לחשב את המלה קץ. כיון שהאותיות הסופיות מחושבות לפעמים בערך שונה מאותיות הרגילות. כלומר, אחרי ת (400) מגיעות האותיות הסופיות לפי הסדר: ך, ם, ן, ף, ץ. לפי זה, הערך של ץ הוא 900, ואז קץ = 1000. בדרך הזו, ה"שידוך" בין האותיות ק-ץ הוא ממש מושלם, כי ק היא 10 ברבוע, וביחד עם ץ יש לנו 1000, 10 בחזקת 3. עשר הוא מספר של שלמות (כמו עשר האצבעות ועשר הספירות), עשר ברבוע מבטא שלמות (כמו כל מספר רבועי), ועשר בחזקת שלש מבטא שלמות ברמה גבוהה עוד יותר, "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה [לשון שלמות]".
הקשר בין המספר אֶלֶף לקץ מובן לפי מושג חשוב בקבלה: "אלף אורות". לעם ישראל ניתנו במעמד הר סיני אלף אורות, ולאחר מכן נלקחו מהם וניתנו רק למשה רבינו, אך בביאת המשיח נקבל אותם חזרה בשלמות. כתוב שהקב"ה הראה למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כל התורה שנפרשת לאורך הדורות ניתנה בתמצית למשה רבינו. והנה בגימטריא תלמיד ותיק = 1000, אלו אלף האורות שניתנו למשה רבינו ועתידים להתגלות בשלמות בגאולה. מסורת חסידית מוסיפה שהמושג "תלמיד ותיק" רומז למורנו הבעל שם טוב, שממנו מתחילה התנוצצות האור של המשיח, גילוי ה" קץ ". והרמז בגימטריא: תלמיד ותיק = ישראל בעל שם טוב = אֶלֶף.
קוף אחרי בן אדם
אנו עוסקים בחישובי קץ, מתבוננים במשמעות המלה קֵץ. מה אומרת האות קו"ף ומה אומרת האות צדי"ק, ומה אומרות שתיהן יחד?
האות קו"ף פירושה גם החיה קוֹף. האות צדי"ק רומזת, כמובן ל צדיק. הצדיק הוא האדם המושלם, אם כן הקו"ף שבאה אחרי הצדי"ק היא ממש "קוף אחרי בן אדם", הקוף עוקב אחרי האדם ומנסה לחקות אותו (copy).
מאמר חז"ל מופלא מתאר את היחס בינינו לאבותינו הצדיקים: "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם" – האשה היפה ביותר בעולם נראית כקוף לעומת שרה אמנו וכן הלאה. אם כן, האדם לא נוצר מהקוף אלא להיפך, אנו כקופים שנוצרו מבני אדם (אבולוציה הפוכה). לא מדובר רק על יופי גשמי אלא גם יופי רוחני: היחס בין אנשים פשוטים ("בינונים") לצדיקים הגדולים הוא כמו היחס בין קוף לאדם, הצדיק הוא "אדם" באמת ואילו אנחנו נראים לפעמים כמו חיקוי עלוב שלו.
האם טוב לחקות מישהו אחר? בדרך כלל לא. אם אתה לא במדרגה של הצדיק, אל תנסה לחקות אותו בחיצוניות. בגמרא מובאים דברי רבי שמעון בר יוחאי שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית בידי אחרים (ואין צורך לדאוג בכלל לפרנסה), ועל זה נאמר "הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם" – כלומר, ניסו לחקות אותו מבלי שהיו במדרגתו, ולכן לא הצליחו.
כעת נחזור למלה קץ. הקץ האמיתי הוא כאשר הקוף ילך באמת אחרי האדם. כאשר כולנו נלמד איך לחקות (ק) את הצדיק האמיתי (צ). זאת נלמד ממלך המשיח, שעליו נאמר "וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו", לחקות את דרכיו הטובים לא בחיצוניות אלא בפנימיות. יתירה מזו, גם הקופים על העצים ילמדו לחקות את בני האדם, "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
הקץ והתכלית
קץ ותכלית הן מלים נרדפות, אבל יש הבדל ביניהן. הביטויים "קץ הפלאות", "קץ הימין", "קץ הימים", "חישוב הקץ" – מבטאים בעיקר את קץ הגלות, קץ כל הדברים הרעים והמפריעים בזמן הגאולה וביאת המשיח. אבל התכלית של העולם היא עוד יותר מזה. אחרי ביאת המשיח ובניין המקדש, יש שלבים נוספים של התעלות העולם, העולם הבא ותחיית המתים (דברים רחוקים עוד יותר מתפיסתנו) – זו התכלית, היעוד והמטרה, שעבורם נברא העולם, "התאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", חיבור שלם של המציאות הנבראת עם הקב"ה.
במלים אחרות: הקץ פירושו ירידה למטה, הקב"ה יורד כביכול לגאול אותנו, מוריד אלינו את נשמת המשיח ואת בית המקדש. ואילו התכלית היא עלייה למעלה, העולם (ואנחנו בתוכו) הולך ומתעלה, עליה אחר עליה, דבקות אחר דבקות, התחתונים עולים מעלה והקב"ה דר בתוכם.
רמז לכך יש בלשון השגורה בספרי הקבלה והחסידות (ומקורה בספר הזוהר הקדוש) – "אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ, למטה מטה עד אין תכלית". אם אתה שואף למעלה מעלה, רק שאיפה לרוחניות ודבקות בה' מבלי להסתכל על העולם שלמטה, אז הקץ לא יגיע, "אין קץ" – כי הקץ פירושו שהקדושה העליונה יורדת למטה! לכן צריך להביט למטה, כמו שה' מסתכל למטה, "המשפילי לראות". לעומת זאת, אם אתה רק מסתכל למטה, אתה לא מגיע לתכלית, "אין תכלית", כי התכלית היא דבקות בה', התעלות אחר התעלות.
אם כן, צריך להכיר ולהכיל את שתי הנטיות: אנו רוצים להגיע מעלה מעלה, ורוצים להגיע מטה מטה. ביאת המשיח אל העולם היא ה"למטה" הכי טוב, וכל העליות אחר כך הן ה"למעלה" הכי נעלה.
הקץ המלא
אחד מחישובי הקץ, חישוב המלה קץ, הוא לחשב את המילוי של המלה. מילוי פירושו "לפתוח" כל אות ולחשב אותה בגימטריא. המילוי של האות ק הוא קוף (186), ומילוי האות צ הוא צדיק (204), וביחד 390. מה אומר המספר הזה? 390 מורכב מ-26 כפול 15. למספרים הללו יש משמעות רבה: 26 הוא הגימטריא של שם הוי', י-ה-ו-ה , ו-15 הוא הגימטריא של י-ה, החצי הראשון של שם הוי' שהוא גם שם בפני עצמו.
אם שני שמות ה' הללו "נפגשים" במספר הזה, כדאי שנחפש היכן הם נפגשים בתנ"ך. כך נגיע לפסוק מנבואת ישעיהו "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּ יָ-הּ הוי' צוּר עוֹלָמִים", שני השמות סמוכים זה לזה. ומפרשים חז"ל "בי-ה הוי' צור עולמים" – בשתי האותיות י-ה הקב"ה ברא את העולם ("צור עולמים", יצר את העולמים), באות י ברא את העולם הבא ובאות ה ברא את העולם הזה. שם הוי' (כמו שרגילים לכנותו הַוָיַה ) מורה על כך שהקב"ה מהווה, מקיים ומחיה את העולם בכל רגע, וזאת ע"י שתי האותיות י-ה.
יש כאן מסר לכל אחד. כמו שהקב"ה בורא את העולם הזה והעולם הבא, העולם הגשמי והעולם הרוחני, כך לכל אחד ואחת מאתנו יש את הכח ליצור-לברוא את העולם הגשמי והרוחני שלו. לדאוג לעולם הזה, לדאוג לגשמיות, לבריאות הגוף וכדו' (וזה בהחלט חשוב). ולדאוג לעולם הבא, לעסוק בתורה ובמצוות, לגלות את הנפש האלוקית שבנו, ולהאיר בה את העולם (לא רק את עצמנו). ככל שנעשה זאת כראוי, כך נגלה את שם י-ה ונהווה בו את העולם, ואז "נכפיל" את שם י-ה בשם הוי' ונביא את הקץ, קוף צדיק.
הקץ למטה
האם היצר הרע עצמו יכול להפוך לטוב? כמה שזה מופלא, התשובה היא כן. כך מובא בספר התניא (פ"ט) על פי דברי הזוהר והאר"י, שאצל הצדיק הגמור "הרע נהפך להיות טוב גמור, כמו יצר טוב ממש"!
איך זה קורה? מה שנקרא יצר הרע הוא כח אדיר שיש לו "לבושים" רעים, טמאים ומלוכלכים. הלבושים האלה הם כל התענוגים המפתים של העולם הזה, אותם הוא מציג לנו בשלל צבעים ומושך אותנו לכיוונם. אבל הצדיק הגמור הצליח להפשיט את היצר הרע מכל הלבושים שלו, "הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו", ואז היצר נשאר רק עצם הכח הטהור, ללא כל "לבוש" וציור רע. עכשיו הכח הזה בעצמו משמש את הצדיק הגמור לטוב! במקום יצר טוב אחד שיש לנו, לצדיק יש שני יצרים טובים.
מה פירוש המלה "רע"? בלשון הארמית, "רע" הוא למטה (כמו המלה "מלרע" שמציינת הטעמת מלה בסופה, בניגוד ל"מלעיל", למעלה). היצר הרע הוא זה שמושך אותנו למטה. בעולם הזה יש הרבה "למטה", והיצר מושך אותנו לשם, כמו אל תהום פעורה, בור בלי תחתית. לפי זה, מה קורה לאחר שמורידים מהיצר הרע את כל הלבושים שלו, והוא הופך להיות "טוב גמור"? הוא עדיין מושך למטה, אבל לא מושך אותנו לשקוע בבוץ, אלא מושך את כל הדברים הטובים הנמצאים בינתיים בעולמות עליונים, כאילו מרחפים באויר – למטה, שיתגלו במציאות ממש! שהמשיח יתגלה לעינינו, שתבוא הגאולה האמיתית והשלמה.
היצר הרע שעוד לא תוקן, מפתה לדברים רעים ממש, או סתם לשקוע בתענוגי העולם הזה. היצר הרע שכבר התחיל להיות מתוקן, גורם לצדיקים לחשב את הקץ, לנסות להוריד אותו למטה. אבל הצדיק הגמור ממש כבר לא יצטרך לחשב את הקץ, הוא פשוט יביא אותו למטה. צדיק גמור בגימטריא מלך המשיח.
הקץ בין הקיצים
מתי יבוא המשיח? הגמרא כבר הזהירה "תיפח רוחם של מחשבי קיצים". ובכל זאת, כמה וכמה מגדולי ישראל עסקו בחישובי קיצים! החל מרבינו סעדיה גאון ועד המלבי"ם.
הסיכון בחישובי קיצים מובן: הדבר עלול להוביל למשבר, עגמת נפש, אכזבה ויאוש, כאשר הקץ עבר והמשיח עדיין לא בא (כמו הרבה קיצים שכבר עברו). אך הצדיקים שעסקו בחישובי קיצים היו מוכנים לקחת על כתפיהם את הסיכון המסוים הזה, שניתן לעמוד על המשמר ולמנוע אותו. גם על נפילות אפשר להתגבר, "כי נפלתי קמתי".
אבל מדוע לעשות את זה? מה אפשר להרוויח מחישובי קיצים? באופן פשוט ניתן להסביר שהצדיקים כל-כך משתוקקים ומצפים לקץ הגאולה – כמו שכולנו צריכים להיות – עד שהם מצפים לראות את עקבי המשיח בכל יום, "אחכה לו בכל יום שיבוא". בדרך מליצה אפשר לומר שלכל אחד היצר הרע שלו: היצר הרע הנמוך הוא עבירות ותאוות, והיצר של הצדיקים הגדולים הוא לחשב את הקץ…
יותר בעומק, חישוב הקץ בא "לתפוס" את הגאולה, לתת לה אחיזה במציאות שלנו. כך הופך העניין של גאולה ומשיח למשהו שעוסקים בו, לומדים אותו ומשתעשעים בו (כמו כל דברי תורה, "תורתך שעשעי"). כך למשל, לקראת שנת ה'תשע"ה עסקנו בחישוב הקץ על פי הפסוק "ושבע המאות וחמשה ושבעים [775, תשע"ה]".
יש כאן דבר והיפוכו (פרדוקס): הרי האמת היא שאף אחד לא יכול למצוא ולגלות את הקץ! יעקב אבינו רצה לגלות את הקץ ונעלם ממנו, דניאל איש חמודות בקש לדעת את הקץ ונעלם ממנו, ובגמרא נאמר שהקץ ידוע רק ללבו של הקב"ה, "יום נקם בלבי". אם כן, לכאורה, ככל שנרבה בחישובי קיצים כך אנו דוחים את בוא המשיח, שהרי הוא לא יבוא בזמן שחשבנו שהוא יבוא! ובכל זאת, מחשבים את הקץ וחושבים עליו, העיקר לחשוב על המשיח. אל דאגה, גם אם נמלא את לוח השנים בחישובי קיצים, המשיח יבוא בנקודה כלשהי, "כלו כל הקיצים" (כלשון הגמרא) והוא יבוא בקץ האמתי שמסתתר בין כל הקיצים. ברגע אחד של היסח הדעת, "משיח בא בהיסח הדעת".
קץ חי