ברצוני להביא בפניכם עניין קטן מתוך הזוהר של פרשת השבוע – פרשת ואתחנן, אשר מתחבר מאוד לעניין הגאולה ולתזמון שבו אנו אוחזים..
חשוב לציין שהדבר יהיה יותר ברור למי שמכיר את שעון הגר”א – אשר מקביל את ששת ימי הבריאה ל-6000 אלפי השנה, כאשר כל יום בבריאה הוא ‘כאלף שנים בעינך .
יום הינו אלף שנים.
היום הולך ‘ויהי ערב ויהי בוקר’, ולכן נפחית את 500 השנה של הלילה.
משכך, שנת ה’ת”ק הייתה תחילתו של יום שישי (שעה 6:00 בבוקר).
נחלק את ה-500 שנה הנותרים ל2, כיוון שמחציתם כבר עברו, מה שמותיר לנו 250 שנה – כלומר מחצית היום כבר עברה (3/4 מהיום השישי), והשעה 12:00 בצהריים התחילה בשנת ה’תש”נ.
נקח את שארית ה-250 שנה ונחלקם ב-6 השעות שנותרו לנו מאז צהרי יום השישי ועד לכניסת השבת -ונקבל – 41.66 (הספרה 6 נמשכת עד אינסוף, כלומר 41 ו-2 שליש).
כלומר כל שעה שווה 41 שנה ו-2/3 השנה. נכפיל 2/3 ב-12 החודשים ונקבל 8.
כלומר כל שעה שווה 41 שנה ו-8 חודשים.
בחישוב הדקות, נחלק 41 ו-2/3 (שווי שעה) ב-60 הדקות שיש בשעה, ונקבל 0.6944 (הספרה 4 נמשכת עד אינסוף). נכפיל ב-12 חודשי השנה ונקבל שכל דקה שווה 8.33 (הספרה 3 נמשכת עד אינסוף. כלומר 8 ושליש). שליש החודש – עשרה ימים.
כלומר כל דקה שווה 8 חודשים ועשרה ימים.
עכשיו אנו יכולים לכוון את השעון בצורה מדויקת. כאשר נכפיל את השווי של דקה (0.694444444) ב-36, נקבל 25.
כלומר שעה 12:36 התחילה בדיוק בראש השנה של שנת ה’תשע”ה.
שער נון ה-תשע”ו = 1237 – מסתתר) אגב. כדי ללמוד על שיטת המסתתר צריך לעקוב פוסטים קודמים רמזים על שנת הגאולה
מכאן נוכל להוסיף 8 חודשים ועשרה ימים בכל פעם שנרצה לכוון את השעון.
משכאן, החידוש שלכם שהוספתם עוזר עוד יותר להבין את השעון, כאשר חידשתם לי עם הגימטריאות, אשר עוזרות להבין עוד יותר את הנושא..
בשעה 12:36 התחילה השנה הנוכחית, אשר מבשרת את בואו של המשיח, אך כמו שהבאתם, ההתגלות תהיה רק בשעה 12:37.
הדקה ה-37 בשעה 12:37 התחילה ממש לפני כמה חודשים, בי’ באייר.
יחד עם האמור, ובהסתמך על מה שהעירו הגולשים לגבי התאריך י’ בטבת, אנו יכולים לחשב מתי תסתיים הדקה ה-37, ואנו רואים שבתאריך כ’ בטבת ה’תשע”ו תתחיל הדקה ה-38, וכרגע לפי זה אנחנו נמצאים בתוך דקת ההתגלות (אשר יקחו עוד כמה חודשים עד שתסתיים דקה זו), ומשכך הצפנים לגבי ההתגלות ב 1237 תקפים
עכשיו מתוך הזוהר של פרשת השבוע – פרשת ואתחנן..
אומר הזוהר הקדוש, דף ע”ר עמוד א’:
וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּסוֹף יוֹמַיָּיא, לְאָהַדְרָא לְיִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא קַדִּישָׁא, וּלְאַכְנְשָׁא לוֹן מִגָּלוּתָא. וּמַאן אִינּוּן סוֹף יוֹמַיָּיא, הַהוּא דְּהִיא אַחֲרִית הַיָּמִים. בְּהַאי אַחֲרִית הַיָּמִים, יִשְׂרָאֵל סַבְלוּ גָּלוּתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ד) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וּכְתִיב (דברים לא) וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. בְּאַחֲרִית הַיָּמִים דַּיְיקָא, וְדָא הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא. וְעִם אַחֲרִית הַיָּמִים דָּא, קַבִּילוּ עוֹנְשָׁא בְּגָלוּתָא. וּבְדָא יַעְבִּיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נוּקְמִין לְיִשְׂרָאֵל תְּדִירָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר כד) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. וּבְכָל אֲתָר דָּא הִיא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לְאָתָבָא לָהּ לְאַתְרָהָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה ב) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ’ וְגוֹ’ וְדָא הוּא יוֹם.
תרגום:
ועתיד הקדוש ברוך הוא בסוף הימים להחזיר את ישראל לארץ הקדושה ולכנס אותם מן הגלות. ומי הם סוף הימים? אותה שהיא אחרית הימים. באחרית הימים הזו ישראל סבלו את הגלות. זהו שכתוב, (דברים ד) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, וכתוב (שם לא) וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. באחרית הימים דוקא, וזו היא כנסת ישראל בגלות. ועם אחרית הימים הזו קיבלו עונש בגלות, ובזו יעשה הקדוש ברוך הוא נקמות לישראל תמיד. זהו שכתוב (במדבר כד) אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. ובכל מקום זאת היא, והקדוש ברוך הוא עתיד להשיבה למקומה. זהו שכתוב (ישעיה ב) והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ וגוק, וזהו יום.
ממשיך הזוהר:
וּמִדְּשָׁארֵי צֵל לְמֶעְבַּד בְּשֵׁירוּתָא דְּיוֹמָא אָחֳרָא, כְּמָה בְּזִמְנָא דְּאִתְחֲרִיב מַקְדְּשָׁא הֲוָה, וְנָטָה צֵל לְמֵיעַל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ירמיה ו) אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. יוֹם וְצֵל, הוּא סוֹף גָּלוּתָא. וְשִׁיעוּרָא דְּהַאי צֵל, שִׁית קְמָצִין וּפַלְגָּא. וּבְגוּדָל דְּמִשְׁחָא דְּבַר נָשׁ, גְּבַר בֵּין גּוּבְרִין. וְדוּכְרָנָא דְּהַאי רָזָא דְּבֵין חַבְרַיָּיא, דִּכְתִּיב, (איוב ח) כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ בְּגָלוּתָא, וְלָא הֲוֵינָא יַדְעֵי כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ, לְאַשְׁרָאָה לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלֵי אָרֶץ.
תרגום:
ומשהתחיל הצל להעשות בראשית היום האחר, היה כמו בזמן שנחרב בית המקדש, ונטה הצל להכנס. זהו שכתוב (ירמיה ו’) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. יום וצל הוא סוף הגלות, והשיעור של הצל הזה ששה קמצים וחצי וגודל של מידה של אדם, גבר בין גברים. והזיכרון של הסוד הזה שבין החברים, שכתוב (איוב ח) כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ. כי תמול אנחנו – בגלות, ולא היינו יודעים כי צל ימינו עלי ארץ, להשרות אותם הקדוש ברוך הוא עלי ארץ.
מתוך הדברים ניתן להבין שסוף הגלות יהיה כשיהיה את צילו של אותו היום – הצל של יום שישי. וכידוע, לפי המצאת השעונים המשוכללים, מדידת השעות הייתה נעשית תמיד באמצעות השמש, כך שהיו יכולים לדעת לפי הצל מה השעה.
אז אומר הזוהר – מדובר בשעה שבה השיעור של הצל יהיה – שישה קמצים וחצי וגודל של מידה של אדם, גבר בין גברים:
שישה קמצים – 6 שעות מהבוקר של היום – כלומר 12 בצהריים
וחצי – 12:30.
וגודל של מידה של אדם, גבר בין גברים – כלומר אחרי 12:30 נמתין עוד קצת זמן, כמו שאדם ממוצע אומר ‘עוד רגע’, ואז אנו ממתינים כ-5 דקות – אף כאן בגאולה.
ובעז”ה עכשיו, ב 12.37 יגיע המשיח.
וכיוון שהרמז הנ”ל המוזכר בזוהר אינו ברור בצורה מלאה, הרי שהביאו בזוהר דבר נפלא נוסף – מיד בהמשך לדברים הקודמים:
זוהר, פרשת ואתחנן, דף ע”ר עמוד ב’:
מַתְנִיתִין, לְכוֹן בְּנֵי נָשָׁא, מָארֵי דְּחָכְמְתָא, מָארֵי דְּסֻכְלְתָנוּ, קָלָא קָרֵי. מַאן מִנְּכוֹן דְּאִתְחַכָּם וְיָדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּרֵישָׁא חִיוָּורָא, אַתְקִין רֵישָׁא, רְשִׁימָא מֵעֵילָּא לְתַתָּא, וּמִתַּתָּא לְעֵילָּא. אַתְקִין סְטָר צָפוֹן, בְּעִטּוּרָא דְּקוּנָארִיתָא, בֵּיהּ רָשִׁים עוּמְקָא דִּתְהוֹמָא עִלָּאָה, דְּסָלִיק וְנָחִית בְּגַוֵּויהּ. נָחִית חַד דַּרְגָּא טְמִירָא, בְּאֶלֶף וַחֲמֵשׁ מְאָה רְשִׁימִין, דְּאֶלֶף וַחֲמֵשׁ מְאָה עָלְמִין. (דניאל ד) תְּחוֹתֵיהּ תַּטְלֵל חַד חֵיוַת בָּרָא, (דניאל ז) וְקַרְנַיִן עֶשֶׂר לָהּ. וַאֲרוּ עַיְינִין כְּעַיְינֵי אֱנָשָׁא לְחֵיוָתָא, וּפוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן. כַּד סַלְּקָא, אַזְלַא בִּימָמָא, טְמִירָא בְּלֵילְיָא. כַּד נַחְתָּא, טְמִירָא בִּימָמָא, וְאַזְלָא בְּלֵילְיָא. כַּד נַטְלָא, מִזְדַּעְזְעָן אַרְבַּע מַגְרוֹפֵי דַּאֲחִידָן בִּידָהָא. וְנַטְלִין עִמָּהּ שִׁתִּין פּוּלְסִין דְּנוּרָא, כָּל חַד חַרְבָּא שִׁנָּנָא עַל יְרֵיכֵיהּ.
תרגום:
משנה, לכם בני אדם, בעלי החכמה, בעלי התבונה, קול קורא: מי מכם שהתחכם ויודע, בשעה שהראש הלבן התקין הראש, רשום ממעלה למטה וממטה למעלה, התקין צד הצפון בעיטור של אגם מים, בו רשום העומק של התהום העליון שעולה ויורד בתוכו, ירדה דרגה טמירה אחת באלף וחמש מאות רישומים של אלף וחמש מאות עולמות. תחתיו בצלו חוסה חית בר אחת, (דניאל ז’) ולה עשר קרנים, ואלו עיניים כמו עיני אנוש לחיה, ופה מדבר גדולות. כשעולה, הולכת ביום, נסתרת בלילה. כשיורדת, נסתרת ביום, והולכת בלילה. כשנוסעת, מזדעזעים ארבע מגרפות שאחוזים בידיה. ונוסעים עמה ששים שבטי אש, כל אחד חרב שנונה על ירכו.
וטמונים במאמר זה סודות גדולים ורבים, ולא נפרטם, רק נדבר על המספרים המוזכרים בתוך המאמר:
הדרגה הראשונה מתבטאת ברישומים אשר מתראים במציאות של 1500 עולמות.
תחתיו בצילו חוסה חיית בר שלה יש 10 קרניים.
כשאותה חיה נוסעת ממקום למקום – נעים יחד איתה 60 שבטי אש
באותו הזמן מזדעזעים 4 מגרפות
לכל אחד משבטי האש יש 1 חרב על ירכו.
1500 עולמות
10 קרניים לחיה
4 מגרפות שמזדעזעות
60 שבטי אש
חרב אחת
סה”כ – 1575
ממשיך הזוהר בפסקה הבאה ואומר:
סָלִיק בִּרְעוּתָא, לְאַפָּקָא בַּר נָשׁ שַׁלִּיטָא לְתַתָּא. אַתְקִין בְּהַאי חֵיוָתָא חַד עַפְרָא דְּקִיקָא, כָּלִיל מִכֹּלָּא. נָשַׁב בֵּיהּ, אִתְפְּשַׁט בְּד’ סִטְרֵי עָלְמָא. וְד’ פּוּלְסִין אִתְגַּלְגָּלוּ, חַד לְעֵילָּא, חַד לְתַתָּא, חַד לַצָּפוֹן, חַד לַדָּרוֹם.
תרגום:
עלה ברצון, להוציא אדם שליט למטה. התקין בחיה הזו עפר דקיק אחד שכלול מהכל. נשב בו והתפשט בארבעת צדדי העולם. וארבע חתיכות התגלגלו, אחת למעלה, אחת למטה, אחת לצפון, אחת לדרום.
ונשאלת השאלה, כאשר אנו מפזרים משהו לארבעת הרוחות, מהו המרחק הרצוי שיהיה בינינו לבין אותו הדבר?
והתשובה ניתנה במשניות, במסכת בבא בתרא, פרק ב’ משנה ט’, כאשר נפסק להלכה שכאשר אנו רוצים להרחיק דברים מעיר מסוימת – הרי שאנו צריכים להרחיק 50 אמה לכל רוח.
4 רוחות * 50 אמה = 200
נוסיף את ה-1575 ממקודם והגענו ל-1 (אלופו של עולם) אשר יגאלנו ב-775
ומאמר הזוהר מסיים במילים הבאות:
וְאִינּוּן דְּלָא זָכָּאן, יְקוּמוּן לְאִתְדְּנָא בְּדִינָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דניאל יב) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם. וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיה סו) כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה עוֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ’ כֵּן יַעֲמוֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם. בָּרוּךְ יְיָ’ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ’ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן
תרגום:
ואותם שלא זוכים, יקומו להידון בדין של המלך העליון. זהו שכתוב (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. ואז כתוב (ישעיה סו) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עומדים לפני נאום ה’, כן יעמוד זרעכם ושמכם. ברוך ה’ לעולם אמן ואמן. ימלוך ה’ לעולם אמן ואמן.
ולוואי ונזכה להיות מהזכאים בדין ולא מאלו הנשלחים לחרפות ולדראון עולם, במהרה בימינו אמן.
חשוב לציין כי בפרשת השבוע בזוהר יש עוד סודות רבים ועמוקים, אך אין זה המקום (באתר אינטרנט) להיכנס לתוך עומקם של הספירות והסודות הרבים המוסתרים בזוהר, ולכן הבאתי רק את פשוטם של הדברים.
