מחבר: מערכת כי לה' המלוכה

רואים מהפסוקים שאם שאול לא היה חוטא במלחמת עמלק המלכות היתה נשארת אצלו ולא עוברת לדוד המלך, ולכאורה הרי ידעו כבר מבריאת העולם שהמלכות שייכת לבית דוד.

כתוב (ש"א יג, יג) "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יְהֹוָ"ה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין יְהֹוָ"ה אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ יְהֹוָ"ה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ יְהֹוָ"ה לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָ"ה". ומכאן רואים שאם שאול לא היה חוטא המלכות היתה נשארת אצלו "עד עולם" ולא עוברת לדוד המלך, וכפי שמבאר רש"י: "כי עתה" לפני עשותך זאת. "הכין ה' את ממלכתך עד עולם" שכשפוסקין לו גדולה לאדם, פוסקין לו ולדורותיו. וכן כתוב (ש"א טו, כח) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהֹוָ"ה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ". ולכאורה הרי ידעו כבר מבריאת העולם שהמלכות שייכת לבית דוד: כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (ב"ר ב, ד) "וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וכן כתוב (בראשית מט, ח) "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ: לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים". וְכֵן ‏מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ב"ר פא, א) יְהוּדָה הָיָה עָסוּק לִקַח לוֹ אִשָּׁה, וְהקב"ה הָיָה עוֹסֵק בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְכֵן ‏מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט וישב קמה) "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה" וְכוּ', אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּקֵּשׁ לַעֲבֹר וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְאָךְ שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַתַּאֲוָה, אָמַר לוֹ לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ יְהוּדָה, מֵהֵיכָן מְלָכִים עוֹמְדִים מֵהֵיכָן גּוֹאֲלִים עוֹמְדִים. וְכֵן ‏מָצִינוּ בַּזֹּהַר (לך לך עט.) "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו" מָה רָאָה אַבְרָהָם לְדַּבֵּק עִמּוֹ לוֹט אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁצָּפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעָתִיד לָצֵאת מִמֶּנּוּ דָּוִד. רוֹאִים שֶׁהַזֹּהַר מְפָרֵשׁ עוֹד בִּתְחִלָּה מַדּוּעַ לָקַח אַבְרָהָם דַּוְקָא אֶת לוֹט, בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. שֶׁצָּפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ דָּוִד. וְכֵן ‏מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ב"ר מא, ד) אָמַר רַבִּי יִצְחָק "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי" הֵיכָן מְצָאתִיו בִּסְדֹם. והוסיפו לי שכך רואים בגמרא (מגילה יד.) "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי". "רָמָה קַרְנִי", וְלֹא "רָמָה פַּכִּי", דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְקֶרֶן נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָן. ומבאר רש"י: רמה קרני ולא רמה פכי זו היא נבואתה, שנתנבאית על שאול ויהוא שלא תימשך מלכותן, במשיחת דוד ושלמה כתיב קרן השמן, ובמשיחת שאול ויהוא כתיב פך. ורואים שהכל היה ידוע מראש שדוד יהיה המלך ולא שאול.

והרלב"ג (ש"א יג, יג) הרגיש בקושיא ומבאר ש"עד עולם" הכונה 50 שנה בסוד עולמו של יובל, שהיתה צריכה להמשך מלכות שאול 50 שנה, ואחרי זה המלכות היתה עוברת לדוד. וכן החיד"א שואל את השאלה (חומת אנך ש"א יג, יג) "כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם". הקשו המפרשים דאיך יתכן זה דהיה מקים ממלכת שאול עד עולם והרי כתיב "לא יסור שבט מיהודה" והם לדרכם פנו. ואפשר דאם היה שומר מצות ה' אחרי מותו יהיה מלך משבט יהודה. ויונתן יהיה משנה למלך כמו שאמר יונתן עצמו לדוד "ואנכי אהיה לך למשנה". והמשנה יהיה לו גם כן בצד מה הוד מלכות שיהיה הוא וזרעו משנה למלך.

ונראה לבאר דברי החיד"א שאם שאול לא היה חוטא המלכות של דוד היתה יוצאת מתוך מלכות שאול באופן ששאול בעצמו היה ממליך את דוד שיהיה מלך אחריו, וכמו שיהיה לעתיד לבוא שמשיח בן יוסף יעביר את המלכות למשיח בן דוד, והסיבה ששאול היה אמור להמליך את דוד כפי שרואים בפסוקים שדוד היה חתנו, וה' עמו, ויהונתן הבן של שאול גם אמר במפורש שהוא רוצה להיות משנה למלך כשדוד ימלוך, וכן כלל ישראל רצו את זה כפי שרואים שם בפסוקים, ואז היה מתקיים הפסוק שנאמר על לעתיד לבוא שמלכות יוסף ובנימין ומלכות יהודה יהיו לעץ אחד: (יחזקאל לז, יט) "דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִ"ה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי". ובאופן הזה ששאול בעצמו ממליך את דוד שיהיה מלך אחרי פטירתו, זה בעצם המשך מלכות שאול באופן שהנכדים של שאול מעורבים במלכים של מלכות דוד לדורי דורות. וברגע ששאול חטא וחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן שלהם, הוא נענש שהפסיד את המלכת דוד שתהיה המשך המלכות שלו, וכפי שנראה שהמשך החטא הזה ממש היה השנאה שלו לדוד והנסיונות להורגו שוב ושוב, וניסה בכל כוחו למנוע מדוד מלהיות חתנו, כי הוא לא היה מעונין להיות עץ אחד עם דוד, וזה למרות שבתוך ליבו שאול ידע את הסוד ש"לא יסור שבט מיהודה" ודוד המלך הוא המלך האמיתי, כמו שכתוב מה שיהונתן אמר לדוד: (ש"א כג, יז) "וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן". והעונש של שאול היה שהוא מת ודוד קיבל את המלכות ישירות מה' בלי קשר לשאול. והוסיפו לי שזה מדוייק בפסוקים כששמואל אומר את ההבטחה של ה' לשאול, הוא אומר "כִּי עַתָּה הֵכִין יְהֹוָ"ה אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם", ולא כתוב שאול וזרעו, רק ממלכת שאול עצמו שתמשיך עד עולם, מה שאין כן בהבטחה לדוד נאמר דוד וזרעו: (תהילים פט, לו) "אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב: זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי".

מָצִינוּ בַּזֹּהַר (תזריע נא.) בְּעֵשָׂו כָּתוּב "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי" וְגוֹ', וַהֲלֹא כָּתוּב גַּם בְּדָוִד "וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי", אֶלָּא עֵשָׂו מִן זֹהַם הַזָּהָב נַעֲשָׂה, וְדָוִד בְּזֹהַר הַזָּהָב נִדְבַּק, בְּעֵשָׂו כָּתוּב בּוֹ "אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר" שֶׁהוּא בְּזֹהַם וּפְסֹלֶת הִתּוּךְ הַזָּהָב יָצָא. וּבְדָוִד כָּתוּב "עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי". ורואים שדוד ועמלק הם זה לעומת זה, מלכות דקדושה כנגד מלכות דקליפה. אדמוני כנגד אדמוני. וכן מובא בְּסֵפֶר 'שַׁעֲרֵי אוֹרָה' (השער השני הספירה התשיעית) הַר צִיּוֹן הוּא סוֹד אֵל ח"י, וְהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא סוֹד אדנ"י, שֶׁהוּא סוֹד יְרוּשָׁלַיִם. וְהַר עֵשָׂו הוּא הַצַּד הַמְקַטְרֵג מִצַּד שְׂמֹאל מִבַּחוּץ, וְהַסּוֹד: מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדּוֹר דּוֹר. וְזֶהוּ הַמְעַכֵּב בְּבִנְיַן הַר צִיּוֹן וּבְּבִנְיַן הַמִּזְבֵּחַ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן פּוּרְעָנוּתוֹ שֶׁל אֱדוֹם לְקַבֵּל הַנְּקָמָה מִמֶּנּוּ. וְאֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁיִּלְבְּשׁוּ בִּגְדֵי נָקָם הַרְרֵ"י צִיּוֹן, שֶׁהֵם הוי"ה צְבָאוֹת אֱלֹהִים צְבָאוֹת, וְיִתְיַשְּׁבוּ עַל הַר צִיּוֹן. וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין מוֹשִׁיעִים, אֵלּוּ הֵם הוי"ה אֱלֹהִים צְבָאוֹת, וְהַסּוֹד "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו", זֶהוּ עֲמָלֵק בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁיֵּשׁ לַה' בּוֹ מִלְחָמָה, וְהוּא הַמְקַטְרֵג כְּנֶגֶד הַר צִיּוֹן, וְהוּא סַמָּאֵל שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו שֶׁשָּׁלַח יָד בִּבְרִית שְׁלוֹמִים. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה, שֶׁהִיא סוֹד הַמַּלְכוּת, שֶׁהִיא סוֹד הַר הַמּוֹרִיָּה, שֶׁהִיא סוֹד יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהִיא סוֹד אדנ"י. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'אַהֲבַת יְהוֹנָתָן' (בלק) אִיתָא בַּ'מִּזְרָחִי' "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ", רֶמֶז לַמְשַׂחֲקִים בְּקֻבִּיָּא, וְהָעִנְיָן הוּא כְּשֶׁזֶּה נוֹפֵל וְזֶה קָם, עִנְיַן הַקֻּבִּיָּא הוּא כָּךְ כְּשֶׁתַּשְׁלִיכִי בְּכָל צַד שֶׁתִּרְצֶה וּתְחַשֵּׁב לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בְּיַחַד יַעֲלֶה מִסְפַּר ז'. אִם לְמַעְלָה הוּא א' אָז לְמַטָּה הוּא ו', אִם לְמַעְלָה הוּא ג' אָז הוּא לְמַטָּה ד' וְכֵן לָהֵפֶךְ. וְזֶהוּ כָּאן "וְיָרֹם מֵאֲגַג", הוּא מַלְכּוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, מִמֶּנּוּ יָרוּם מַלְכּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל דָּוִד הַמֶּלֶךְ. אִם א' שֶׁל אֲגַג נוֹפֵל לְמַטָּה, יִהְיֶה לְמַעְלָה ו' שֶׁל דָּוִד, וְאִם ג' שֶׁל אֲגַג נוֹפֵל לְמַטָּה, יִהְיֶה לְמַעְלָה ד' שֶׁל דָּוִד, וְכֵן בָּאוֹת ג' וְד' הַשֵּׁנִי. וְזֶה שֶׁכָּתַב "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ" שֶׁהוּא עֲמָלֵק, "בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ". וְרוֹאִים שֶׁהַמִּלְחָמָה שֶׁל מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה נֶגֶד מַלְכוּת דִּקְלִפָּה, הִיא דֶרֶךְ דָּוִד הַמֶּלֶךְ נֶגֶד אֲגַג, וְנִרְמֶזֶת בְּאוֹתִיּוֹת שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁהֵם מַקְבִּילִים בְּמִשְׂחַק הַקֻּבִּיָּא, שֶׁאִם אוֹתִיּוֹת דָּוִ"ד תִּהְיֶינָה לְמַעְלָה בַּקֻּבִּיָּא, אוֹתִיּוֹת אֲגַ"ג תִּהְיֶינָה לְמַטָּה, וְכֵן ח"ו לְהֵפֶךְ, כִּי כְּשֶׁזֶּה נוֹפֵל זֶה קָם, וְהַקֻּבִּיָּא תִּתֵּן תָּמִיד תּוֹצָאָה שֶׁל מִסְפַּר שֶׁבַע אִם נְחַשֵּׁב אֶת הַלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה יַחַד. וְכֵן מוּבָא בַּסֵּפֶר 'עֲקֵדַת יִצְחָק' (בלק) עַל הַכָּתוּב ""וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ" שֶׁצְּמִיחַת מַלְכוּת דָּוִד הִתְחִילָה אַחֲרֵי שֶׁשְּׁמוּאֵל הָרַג אֶת אֲגָג, וְשָׁאוּל הִפְסִיד אֶת הַמְּלוּכָה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָרַג אֶת אֲגַג. וְהוּא מְקַשֵּׁר אֶת הַמִּלְחָמָה הָרוּחָנִית בֵּין אֲגָ"ג לְדָוִ"ד בְּסוֹד הַקֻּבְּיָא בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ שֶׁמֵּבִיא רַבִּי יְהוֹנָתָן אַיְבְּשִׁיץ זצ"ל. וְכֵן מוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרָ"ן (ל) "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג", כִּי אֲגָג הוּא כְּלָלוּת הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק". וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י 'וַיְשַׁסֵּף חֲתָכוֹ לְאַרְבָּעָה'. וְכֵן אוֹתִיּוֹת הַגָּ"ג הֵן לִפְנֵי דָּוִ"ד, לְרַמֵּז עַל קְלִפַּת אֲגָג שֶׁמַּלְבִּישָׁה עַל דָּוִד מִבַּחוּץ. כִּי הָאוֹת ה' מִתְחַלֶּפֶת בְּא', וְכֵן נוֹסָף עַל הָא' שֶׁל אֲגָג עוֹד ד', לְרַמֵּז עַל חֲתָכוֹ לְאַרְבָּעָה.

והחטא של שאול שחמל על אגג הוא אותו חטא של רדיפת דוד, כי אם יש משהו של חמלה על עמלק זה אומר שאין כבוד לדוד המלך, וכמו שכתוב (ש"א טו, ט) "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם". וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (יומא כב:) בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁאוּל "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק", אָמַר וּמַה נֶּפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה, כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה. ורואים שבתוך ליבו הוא לא קיבל את ציווי ה' למחות את עמלק. וכן כשהוא ראה שדוד מתחיל להתרומם בעולם, הוא התחיל לשנוא אותו ולחרוש מזימות איך הוא יכול להורגו, וגם ניסה בכל כוחו למנוע מדוד להיות חתנו, היינו לרשת את המלכות ממנו כעץ אחד כדלעיל למרות שמשמים סבבו את זה בעל כורחו ממש. וכמו שכתוב (ש"א יח, ו) "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים: וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו: וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה וגו', וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב אֹתָהּ אֶתֶּן לְךָ לְאִשָּׁה אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת יְהֹוָ"ה וְשָׁאוּל אָמַר אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים וגו', וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה: וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם: וַיְצַו שָׁאוּל אֶת עֲבָדָיו דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וגו', וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים". וכן מצינו בגמרא (סנהדרין יט:) שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי יוֹסֵי, הֵיאַךְ נָשָׂא דָּוִד שְׁתֵּי אֲחָיוֹת בְּחַיֵּיהֶן, אָמַר לָהֶם מִיכַל אַחַר מִיתַת מֵרַב נְשָׂאָהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, קִדּוּשֵׁי טָעוּת הָיוּ לוֹ בְּמֵרַב שֶׁנֶּאֱמַר "תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים". מַאי תַּלְמוּדָא אָמַר רַב פָּפָּא מִיכַל אִשְׁתִּי, וְלֹא מֵרַב אִשְׁתִּי. מַאי קִדּוּשֵׁי טָעוּת, דִּכְתִיב "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ". אָזַל קַטְלֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מִלְוֶה אִית לָךָ גַּבָּאִי, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אָזַל יְהָבָהּ לְעַדְרִיאֵל, דִּכְתִיב "וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד, וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָׁה". אָמַר לֵיהּ אִי בָּעִית דְּאֶתֵּן לָךָ מִיכַל זִיל אַיְתִּי לִי מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. אָזַל אַיְתִּי לֵיהּ אָמַר לֵיהּ שָׁאוּל מִלְוֶה וּפְרוּטָה אִית לָךְ גַּבָּאִי. שָׁאוּל סָבַר מִלְוֶה וּפְרוּטָה דַּעְתֵּיהּ אַמִלְוֶה, וְדָוִד סָבַר מִלְוֶה וּפְרוּטָה דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה וכו'. וְרַבִּי יוֹסֵי הַאי "תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל" מַאי דָּרִישׁ בֵּיהּ, רַבִּי יוֹסֵי לְטַעֲמֵיהּ דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הָיָה דוֹרֵשׁ מִקְרָאוֹת מְעֹרָבִים, כְּתִיב "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת, וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי", וְכִי מִיכַל לְעַדְרִיאֵל נִתְּנָהּ וַהֲלֹא לְפַלְטִי בֶּן לַיִשׁ נִתְּנָה, דִּכְתִיב "וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ" וְגוֹ'. אֶלָּא מַקִּישׁ קִדּוּשֵׁי מֵרַב לְעַדְרִיאֵל, לְקִדּוּשֵׁי מִיכַל לְפַלְטִי. מַה קִּדּוּשֵׁי מִיכַל לְפַלְטִי בַּעֲבֵרָה, אַף קִדּוּשֵׁי מֵרַב לְעַדְרִיאֵל בַּעֲבֵרָה. 

ומכל זה רואים את המלחמה של שאול בדוד שמנסה להורגו ומנסה בכל כוחו למנוע ממנו מלהיות חתן המלך, למרות שהוא הבטיח שמי שיהרוג את גלית יהיה חתנו, הוא מתחמק מזה ועושה כל מה שאפשר לדחות ולמנוע את זה, והפסוקים חושפים את כל מה שהיה טמון עמוק בתוך ליבו של שאול השנאה הגדולה לדוד מה שהיה נסתר מכולם, ונחשף רק לדוד ויהונתן במעשה עם החיצים שעשו את הנסיון וכו'. וכפי שבארנו הכל אותו ענין, ברגע ששאול חמל על עמלק זה אומר שהוא לא מכיר במלכות דוד שהמציאות שלהם באה מתוך מחיית עמלק שהוא הלעומת זה של דוד. ולכן שאול נענש שהוא לא ימליך את דוד, ומלכות דוד לא תהיה המשך המלכות שלו, וכשדוד מתחיל להתרומם וה' מסובב את הדבר האמיתי שדוד צריך להיות חתן שאול כדי להמשיך את מלכות שאול, מה שקורה זה שמתגלה שנאה תהומית של שאול לדוד שנלחמת בכל זה, וכאן שאול בעצם הביא את העונש על עצמו שנעקרה מלכותו, וה' המליך את דוד בלי קשר למלכות שאול וכדלעיל.

ויש לשים לב למיכל בת שאול שהיא למעשה היתה צריכה להיות החיבור של שאול ודוד לעץ אחד בסוד היחוד השלם שיהיה לעתיד לבוא בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, מיכל היא אותיות כלים שמסמלים את מלכות בית דוד שהיא בבחינת נוקבא בסוד כלי. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (עירובין צו.) מִיכַל בַּת כּוּשִׁי הָיְתָה מַנַּחַת תְּפִלִּין. ורואים שהיא התחברה למצות תפילין שנקראים אות בסוד חיבור יסוד ומלכות, היינו חיבור שני העצים כדלעיל. ולמרות שהיא היתה אשה שפטורה ממצות תפילין היא היתה מנחת תפילין. והמעשה היה שבתחילה שאול הבטיח לדוד את מירב, ודוד קידש את מירב כפי שהבאנו מהגמרא שיש מחלוקת אם הקידושין האלו תפסו, וכשהגיע הזמן לתת את מירב לדוד ומירב לא רצתה, שאול התכחש להבטחה והסכים שתנתן לעדריאל, ואז באו כל ישראל לדרוש את כבודו של דוד ואת קיום ההבטחה, ומיכל אמרה שהיא רוצה להתחתן אם דוד כפי שהפסוק מעיד שהיא אהבה את דוד, ואז שאול הבין שאין לו ברירה והוא ניסה לגרום לדוד שיהרגו אותו, בזה שהוא התנה את הנישואין שדוד יהרוג מאה פלשתים, וכשדוד הרג את המאה פלשתים שאול נאלץ לתת לו את מיכל אבל מיד אחרי זה הוא ניסה להורגו כפשוטו, ואז מיכל הבינה את זה והיא הבריחה את דוד דרך החלון שיברח מאביה, וכאן רואים שמיכל אכן אהבה את דוד אהבת אמת ורצתה בטובתו וכפי שבארנו שהיא היתה צריכה להיות המלכה האמיתית שמחברת את עץ שאול לעץ דוד, 

אמנם בהמשך מובא שאחרי ששאול נהרג ואבנר המליך את דוד על כל ישאל והחזיר לו את מיכל בת שאול לאשה, היא זלזלה בדוד כשהיה מכרכר בכל עוז לפני ה', וה' העניש אותה, ונביא את לשונות הפסוקים שם: (ש"ב ו, טז) "וְהָיָה אֲרוֹן יְהֹוָ"ה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהֹוָ"ה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ וגו', וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהֹוָ"ה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהֹוָ"ה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהֹוָ"ה: וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ". ויתכן שבמעשה שם התגלה שיש לה עדין משהו מאביה והיא לא מקבלת את דוד עד הסוף, היינו שהיא חושבת שהיא יכולה להעביר עליו ביקורת, וכמו שהפסוק מגלה מה שהיה לה בלב: "וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ", ולכן דוד רמז לה בתשובתו שה' בחר בו ולא באביה, והיא צריכה להתבטל אליו ולצאת ממה שנשאר לה מאביה הענין שהיא יכולה להעביר ביקורת על דוד, ולכן העונש שהיא נענשה שלא יהיו לה ילדים מדוד שיעשו את העץ אחד להמשיך את המלכות לדורות הבאים, ובזה נגדע העץ אחד באופן סופי באותו דור והתקיים העונש של שאול בשלימות. וכפי שמצינו בגמרא: (סנהדרין כא.) אָמַר רַב עֶגְלָה זוֹ מִיכַל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ עֶגְלָה שֶׁחֲבִיבָה עָלָיו כְּעֶגְלָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי" וְגוֹ'. וּמִי הֲווּ לְמִיכַל בְּנֵי וְהָכְּתִיב "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ" וכו', עַד אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה הָיָה לָהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הָיָה לָהּ. ודברי הגמרא לכאורה קשים שפשטות הפסוק משמע שהיא קבלה עונש כבד שלא היו לה ילדים כלל עד שהפסוק רואה לציין את זה, ולפי דברי הגמרא זה עונש קל שמכאן ואילך לא יהיו לה עוד ילדים, ומבואר לדברינו שהכונה שלא היה לה את הילד שהיה צריך להמשיך את מלכות אביה יחד עם מלכות דוד לעץ אחד, את זה היא הפסידה וכפי שבארנו שטמון כאן עונש גדול מאד לה ולכל משפחת בית אביה. 

וכן בארנו במאמר 'צניעות האשה' שֶׁשַּׂר הַצָּבָא אֵצֶל שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ הָיָה אַבְנֵר בֶּן נֵר, והוא המליך את דוד על כל ישראל והעביר את המלכות מבית שאול לבית דוד, וּבִזְמַן שֶׁאַבְנֵר הָיָה שַׂר הַצָּבָא שֶׁל שָׁאוּל שֶׁשָּׁם מְעוֹרְרִים אֶת הַיִּחוּד מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, הַיְינוּ שֶׁתַּפְקִידוֹ לְהַשְׁפִּיעַ לַמַּלְכוּת, בִּבְחִינַת אַב נֵר, וּבָזֶה הוּא מְעוֹרֵר אֶת הַיִּחוּד נ"ר מִלְמַעְלָה, אָז הוּא הָיָה בִּבְחִינַת אַבְנֵר. וְאַחַר כָּךְ כַּאֲשֶׁר עָרַק לְמַחֲנֵה דָּוִד, נִהְיָה בִּבְחִינַת בֶּן נֵר, כֵּיוָן שֶׁשָּׁם מְעוֹרְרִים אֶת הַיִּחוּד נֵ"ר מִלְמַטָּה לְמַעְלָה, בִּבְחִינַת בֵּן שֶׁל הַנֵּר. וגם שם השתלשל שתוך כדי המעבר שהוא העביר את המלכות, יואב בן צרויה הרג אותו והיה קטרוג על החיבור בין בית שאול לבית דוד. 

וְכֵן מָצִינוּ שֶׁאַבְנֵר לָקַח אֶת פִּילֶגֶשׁ שָׁאוּל רִצְפָּה בַת אַיָּה, כַּמּוּבָא בַּכָּתוּב (ש"ב ג, ז) "וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי". וְרִצְפָּה בַת אַיָּה הָיְתָה גַּם פִּילֶגֶשׁ שָׁאוּל וְגַם פִּילֶגֶשׁ דָּוִד, בְּדוֹמֶה לְאַבְנֵר שֶׁהָיָה אֵצֶל שְׁנֵיהֶם. כַּמּוּבָא בִּירוּשַׁלְמִי (יבמות יב:) דָּוִד שֶׁנָּשָׂא רִצְפָּה בַת אַיָּה שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ". וְהַמַּעֲשֶׂה שֶׁאַבְנֵר לָקַח אֶת רִצְפָּה, הָיָה הַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ שֶׁל סִיּוּם מַלְכוּת שָׁאוּל. וְהַמְלָכַת דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, כַּמְּבֹאָר בַּפְּסוּקִים (ש"ב, ג), כל זה היה קשור עם רצפה שמסמלת את מקום הדריכה ששם המעבר של השפע מהיסוד למלכות. ולכן רצפה בעצמה היתה פילגש של שאול, ואחרי זה פילגש של אבנר, ואחרי זה פילגש של דוד, לסמל את שפע הרצפה והדריכה בעולמות שעובר ממלכות שאול שהיא יסוד למלכות דוד שהיא נוקבא, דרך אבנר שהוא המעביר, ולכן היא היתה הגורם והסיבה שבגללה אבנר העביר את המלכות לדוד, כשאיש בושת פגע בו ואמר לו שהיה אסור לו לבוא עליה.

ונביא דברי הרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות חקור דין ח"ד, פי"ז) והמשכילים יזהירו עם מה שאמר יהונתן לדוד "אתה תמלוך על כל ישראל ואנכי אהיה לך למשנה וגם שאול אבי יודע כן", כי הידיעה לא תאמר אלא בדברים האמתיים העתידים להתקיים על כל פנים, וגם שאול כשפייס את דוד אחרי כרתו את כנף המעיל במערה לאות שלא רצה לחבול בו אמר לו "ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל", והן שלש מלכיות לאדם לדוד ולמשיח כי ביד משיח לבדו תתקיים ממלכת ישראל כאמרם ז"ל שפירושו ממלכת שפלה היא חלק המשנה ותקם ביד משיח בעל המלוכה האמתית שיהיה המשנה נשמע אליו לגמרי, וכבר זכרנו כי היה יהונתן שמח וחפץ להיות לו למשנה, כי אמנם נפש יהונתן נקשרה בנפש דוד כקטן נתלה בגדול הוא שדוד מקונן עליו נפלאתה אהבתך לי, כי אין השכל סובל מדרך הטבע שיהיה בן המלך אוהב את עבדו עד שיושיבהו לרצונו על כסא אביו והוא יהיה לו למשנה, אלא אמר דוד מאהבת נשים אמותינו זו לזו שרחל מסרה סימנין ללאה ולא נתקנאה בירך אחותה משם התחילה אהבתך לי שלא היית מקנא בי והיה זה וזה מהפלא העליון שאין בו טעם ומשביע לכל חי רצון בלא קנאה ובלא תחרות, והוא אשר חפץ עשה שתושיב קטנה את הגדולה באפריון ותעשה לה שושבינות, וכן במשפט המלך להיות בנימין צעיר כונן ליהודה כסאו. וכפי שבארנו את עומק הענין מדוע באמת רחל מוותרת ללאה על יעקב, ומדוע יהונתן מוותר לדוד על המלכות, כי הם מבינים את רצון ה' בסוד חיבור שני המשיחים ושני העצים, ומי צריך להיות בראש, והם מסכימים לעשות את רצון ה' בשמחה ובטוב לבב. והוסיף הרה"ג ר' מ. שיפמן שליט"א שהמילים רחל מסרה את הסימנים ללאה בגימטריא קץ תשפ"ה שנזכה לחיבור רחל ולאה עץ יוסף ובנימין עם עץ יהודה.

וכעין זה מובא במאירי (הוריות יא:) משיחה זו שבארנו במלכים אינה אלא במלכי בית דוד אבל מלכי ישראל אין מושחין אותם בשמן המשחה וכו', ושאלו הראשונים למה כעס עליהם הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך עד שאמר לא אותך מאסו כי אם אותי, עד שהשיבו שלא שאלו לקיים המצוה אלא שקצו בשמואל הנביא, וכן כתבוה גדולי המחברים ולא יראה לי כן שהרי לא שאלו עד שנעשה שמואל זקן ומנה את בניו שלא היו ראויים לכך, ובפירוש כתוב "ויהי כי זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט", ועל זה נאמר "ויתקבצו כל זקני ישראל וגו' הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך שימה לנו מלך", הנה למדנו שבתם לבב ובנקיון כפים ומחכמה שאלו על זה והם לא כן היו ראויים להענש מיד ולא להעתר אליהם, ואף רבותינו אמרו זקנים שבאותו הדור כהוגן שאלו ועמי הארץ שביניהם קלקלו, רוצה לומר על שאמרו "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו", ומכל מקום לפשוטו של מקרא אף על הזקנים כעס ודרך כלל אמר "לא אותך מאסו כי אם אותי", אלא שנראין הדברים שמצד שנתנה המלוכה לשבט יהודה אפשר שלא היה באותו הפרק בשבט יהודה ראוי למלוך ולא היה ראוי למנות למלך הראשון רק באדם הגון ומעולה ביותר, והיה קשה לנביא על שלא נתאחרה הבקשה עד עמוד ביהודה ראוי למלוך, והיתה הנבואה להעתר להם להמליך מלך מלכות עראי עד היות ביהודה מי שראוי לכך ושב המלכות לאחזתו, וראה והבן הנה ביעדו יתברך לנביא את שאול למלך אמר "וה' גלה את אזן שמואל כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד", ולא אמר למלך, ובבאו לפניו אמר "הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצור בעמי", לא אמר ימלוך בעמי, וכאשר משחו אמר "משחך ה' על נחלתו לנגיד", סוף דבר לא יחס לו שם מלכות עד שחטא בקרבן העולה ונבאו בקריעת מלכותו וכו', ולמדנו שלא נמשח שאול אלא כממונה וכמחזיק במלכות כגזבר או כפקיד עד בא המלך אשר לו המלוכה מצד הירושה, ונמצא שלא היה אלא כממונה מצד שבט יהודה ועשאוהו מפני זה כאלו הוא בעצמו היה מאותו השבט, והראיה שהרי המליכוהו על הכל וכבר אמרו שאין ממנין בירושלים לעולם אלא ממלכי בית דוד, אבל ממנו ואילך שהיה מלך מזרע יהודה כל שהיו ממנין מישראל אפילו היו מתמנין מפי נביא על צד איזה צרך או על צד עונש שבט יהודה, מכל מקום לא היו מושחין אותו בשמן המשחה וכן לא היו ממנין אותו בירושלים, והוא שנאמר באחיה השלוני כשהמליך את ירבעם "ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד עבדי ולבנו אתן שבט אחד למען היותו ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלם".

וכן מובא ברמב"ן (בראשית מט, י) הכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל, והוא מה שאמר דוד "ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם" וכו', וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה, ולזה רמז הכתוב שאמר "אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי", שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם "וה' אלהיכם מלככם", והקב"ה אמר לו "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם", ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא, ומה שאמר הכתוב "נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם", שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם, וזה טעם "אל ישראל", אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה.

וכן מובא ברמ"ע מפאנו (שבתות ה' ח"ג) לעולם אין ראוי שיהיה נשיא אלא אחד ודאתי מיהודה, דכתיב "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", ואידך מבני בניה של רחל כעין אב בית דין שדרשו במסכת מועד קטן על יהונתן אצל אביו והוא יהיה לו למשנה אל הנשיא שזכרנו, ומה תוארו של זה המשנה ראוי שיהיה בחיר ה' למלך משוח מלחמה מלכותא בלא תגא מלך סתם, לפיכך לא נזכר לעולם בשאול לא כתר ולא כסא, אף לא בירבעם, ואולם גם המשנה הזה יהיה משוח ממש בשמן הקדש כשאול, וכמו שהיו מושחים בו גם כן כהן משוח מלחמה המדבר אל העם, ומסתברא נמי שמשיחת הנשיא לבדו תהיה כמין נזר, אך משיחת המשנה כמין כי, וכן כתיב בשאול "כי משחך ה' למלך", "כי" דוקא. וגדול כבודו מאד של דוד מלך ישראל כי הוא לבדו נמשח שלש פעמים וכלן בפרהסיא בשמן משחת קדש, אחד על ידי שמואל הרמתי בעשרה מישראל שמואל וישי ושמנה בניו ודוד מן המנין, שנית בחברון כשהומלך על יהודה תכף אחרי מות שאול, שלישית בחברון גם כן כשהומלך על כל ישראל, ומיד הלך לירושלים. 

הסדר הזה ששאול הוא המלך ראשון והוא מעביר את המלכות לדוד שהיא מלכות שצריכה להמשיך את מלכות שאול, זה הסדר על פי פנימיות התורה ששאול ומשפחתו הם בבחינת עטרת היסוד שמשפיעה לדוד שהוא בחינת יסוד הנוקבא ששם סוד המלכות האמיתית, כמובא בַּזֹּהַר (ויצא קנג:) יוֹסֵף וּבִנְיָמִין שְׁנֵי צַדִּיקִים הֵם, יוֹסֵף זָכָה לִהְיוֹת צַדִּיק לְמַעְלָה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַר אוֹת בְּרִית, בִּנְיָמִין הוּא צַדִּיק לְמַטָּה. הַיְינוּ שֶׁיּוֹסֵף מְסַמֵּל אֶת סְפִירַת הַיְסוֹד דַּרְכָּהּ מַשְׁפִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַשֶּׁפַע לִסְפִירַת הַמַּלְכוּת לִיהוּדָה שֶׁמַּעֲבִיר לְכָל הָאַחִים, וְשֶׁפַע זֶה עוֹבֵר דֶּרֶךְ בִּנְיָמִין שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד הַמְחַבֶּרֶת בֵּין הַיְסוֹד לַמַּלְכוּת. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'בֵּית עוֹלָמִים' לְהָרי"א חֶבֶר (דף קכח: ד"ה בחללא) שֶׁבִּנְיָמִין הוּא בִּבְחִינַת הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד. וְכֵן בִּנְיָמִין הוּא כְּנֶגֶד חֹדֶשׁ כִּסְלֵיו שֶׁמַּזָּלוֹ קֶשֶׁת הַמְסַמֶּלֶת אֶת הָעֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד. וְכֵן מוּבָא בְּ'סֵפֶר הַלִּקּוּטִים' לְהָאֲרִיזַ"ל (מקץ קטז) דַּע כִּי בִּנְיָמִין בְּגִימַטְרִיָּא נק"ב, שֶׁשָּׁם מְקוֹמוֹ בְּסוֹד מ"ן הַמִּתְחַבְּרִים עִם מ"ד, כִּי שָׁם מְקוֹם חִבּוּרָן. וְכֵן מוּבָא בְּ'אוֹצְרוֹת חַיִּים' לְהָאֲרִיזַ"ל (שער הנקודים פ"ד) שֶׁשָּׁאוּל הוּא בְּחִינַת עֲטֶרֶת יְסוֹד אַבָּא שֶׁבָּאָה לְהַשְׁפִּיעַ לַמַּלְכוּת, וְכֵן מוּבָא בְּמַאֲמַר 'אָדָם דַּאֲצִילוּת' (פרק שיבסר) שֶׁיְּהוֹנָתָן בְּנוֹ שֶׁל שָׁאוּל הוּא בִּבְחִינַת יה"ו, הַמְסַמֵּל אֶת הַשְׁפָּעַת אַבָּא וְאִמָּא, נָתָן שֶׁנּוֹתֵן וּמַשְׁפִּיעַ עַד לַמַּלְכוּת לְמַטָּה, וּמְבָאֵר הַ'לֶּשֶׁם' (שער הפונה קדים פרק מא) שֶׁיְּהוֹנָתָן מַשְׁפִּיעַ אֶת הַשֶּׁפַע שֶׁל שָׁאוּל שֶׁשַּׁיָּךְ לִבְחִינַת עֲטֶרֶת יְסוֹד אַבָּא לְדָוִד הַמְסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' יְהוֹנָתָן ג. שליט"א שֶׁיוֹנָתָן בְּגִימַטְרִיָּא הַכִּנּוּי שֶׁל מָרְדֳּכַי, מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ, כַּכָּתוּב (אסתר י, ג) "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ". וְגַם עַל יוֹנָתָן עַצְמוֹ כָּתוּב שֶׁאָמַר לְדָוִד, (ש"א כג, יז) "וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן". וכן יוסף שקשור למרדכי היה משנה למלך. 

כָּתוּב (דברים כז, כ) "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו". נִרְאֶה דְּלָכֵן יְסוֹד הָאִשָּׁה נִקְרָא "כְּנַף אָבִיו", דִּיסוֹד הָאִשָּׁה הוּא הֶמְשֵׁךְ יְסוֹד הָאִישׁ, וְהַיְסוֹד הוּא בִּבְחִינַת כָּנָף. כמובא בגמרא (חולין מו.) שֶׁסִּיּוּם חוּט הַשִּׁדְרָה בָּעוֹף הוּא בַּכְּנָפַיִם, וְסִיּוּם הַשִּׁדְרָה הוּא בִּבְחִינַת יְסוֹד. וְכֵן מָצִינוּ אֵצֶל רוּת (רות ג, ט) "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה". רוֹאִים שֶׁעִנְיַן הַנִּשּׂוּאִין הוּא בִּבְחִינַת פְּרִישַׂת כְּנָפַיִם. וּלְפִי זֶה נִרְאֶה לְבָאֵר מַדּוּעַ חָתַךְ דָּוִד אֶת כְּנַף מְעִילוֹ שֶׁל שָׁאוּל כְּשֶׁרָדַף אֶת דָּוִד לְהוֹרְגוֹ, וְאָז הָיָה רֶגַע שֶׁל חִבּוּר פְּנִימִי בֵּינֵיהֶם כְּשֶׁשָּׁאוּל קָרָא לוֹ בְּנִי וּבָכָה וְכוּ'. כִּי דָּוִד רָמַז לְשָׁאוּל עַל הַחִבּוּר הַפְּנִימִי שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם בְּסוֹד חִבּוּר הַמְשִׁיחִים שֶׁדָּוִד הוּא הוּא בְּחִינַת הַכָּנָף שֶׁל שָׁאוּל, הַיְנוּ שָׁאוּל הוּא בְּחִינַת עֲטֶרֶת הַיְסוֹד מִבִּנְיָמִין, וְדָוִד הוּא בְּחִינַת יְסוֹד נוּקְבָא שֶׁנִּרְמָז בְּכָנָף, לָכֵן דָּוִד בְּעַצְמוֹ הוּא סוֹד הַכָּנָף שֶׁל שָׁאוּל. לָכֵן הוּא חָתַךְ אֶת כְּנַף מְעִילוֹ לִרְמֹז לוֹ שֶׁהַכָּנָף שַׁיֶּכֶת לוֹ כִּבְיָכוֹל. וְלָכֵן כָּל זֶה הִשְׁתַּלְשֵׁל בַּמְּעָרָה שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת יְסוֹד הַנּוּקְבָא כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר 'בֵּאוּרֵי אַגָּדוֹת אֲפִיקֵי יָם' (ב"ב נח.) בְּשֵׁם הַגר"א שֶׁהַר מְסַמֵּל אֶת יְסוֹד הַזָּכָר, וּמְעָרָה מְסַמֶּלֶת אֶת יְסוֹד הַנְּקֵבָה, מְעָרָה מִלְּשׁוֹן עֶרְוָה. ונביא את לשונות הפסוקים: (ש"א כד, א) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי: וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים: וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים: וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָ"ה אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט וגו', וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ: וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי כֵן וַיֵּצֵא מֵן מֵהַמְּעָרָה וַיִּקְרָא אַחֲרֵי שָׁאוּל לֵאמֹר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ: הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ יְהֹוָ"ה הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ יְהֹוָ"ה הוּא: וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ וגו', וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ".

מוּבָא בְּ'אִמְרֵי פִּנְחָס' (שער ד) פּוּרִים הוּא יוֹם שֶׁל שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ שֶׁבּוֹ נִתְקַן מַה שֶּׁקִּלְקֵל עַל יְדֵי מִלְחֶמֶת אֲגָג, וְאֵין לְהַזְכִּיר בּוֹ אֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ. הַיְינוּ שֶׁמָּרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר עָשׂוּ תִּקּוּן בְּפוּרִים לִזְקֵנָם שָׁאוּל שֶׁחָטָא בְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. ולכאורה לפי דברינו שכל הקלקול של שאול היה שלא רצה להתחבר לדוד, איזה תיקון עשו מרדכי ואסתר בענין הזה, אמנם הם עשו מלחמה בעמלק, אבל היכן עשו חיבור למלכות בית דוד. ונראה לבאר שכיון שמה שהם עשו עורר בשמים את היחוד העליון להשפיע למלכות כידוע ב'שער הכונות' להאריז"ל על פורים, יש בזה תיקון על מה ששאול הסבא שלהם מנע את היחוד למעלה בסוד חיבור שני המשיחים שהם שני העצים. וכן מצינו בַּגְּמָרָא (מגילה יב:) רָבָא אָמַר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמְרָה לְאִידָךְ גִּיסָא רְאוּ מֶה עָשָׂה לִי יְהוּדִי וּמַה שִּׁלֵּם לִי יְמִינִי, מֶה עָשָׂה לִי יְהוּדִי דְּלָא קַטְלֵיהּ דָּוִד לְשִׁמְעִי, דְּאִתְיְלִיד מִינֵּיהּ מָרְדֳּכַי, דְּמִיקַּנֵּי בֵּיהּ הָמָן. וּמַה שִּׁלֵּם לִי יְמִינִי דְּלָא קַטְלֵיהּ שָׁאוּל לַאֲגָג, דְּאִתְיְלִיד מִינֵּיהּ הָמָן דִּמְצַעֵר לְיִשְׂרָאֵל. הַגְּמָרָא מְרַמֶּזֶת שֶׁנֵס פּוּרִים בָּא לָעוֹלָם בִּזְכוּת דָּוִד וְלֹא בִּזְכוּת שָׁאוּל, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁאוּל כַּבְיָכוֹל דָּאַג שֶׁהָמָן יִהְיֶה בָּעוֹלָם, וּבְלִי הָמָן לֹא הָיָה פּוּרִים. הַגְּמָרָא מְרַמֶּזֶת שֶׁהַכֹּל הִתְחִיל מִקִּנְאַת הָמָן בְּמָרְדֳּכַי, וּמִי שֶׁהֵבִיא אֶת מָרְדֳּכַי לָעוֹלָם הָיָה דָּוִד שֶׁלֹּא הָרַג אֶת שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹלַד מָרְדֳּכַי. וְלָכֵן בִּקְּשָׁה אֶסְתֵּר "יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדַת הַיּוֹם" כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר 'קְהִלַּת יַעֲקֹב' כַּדָּ"ת ר"ת כ"ד תַּכְשִׁיטִין, וְהֵם סוֹד כ"ד צֵרוּפֵי אדנ"י, וּבָהֶן מִתְקַשֵּׁט מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, וְשֵׁם זֶה [כד"ת] חָקוּק עַל מִצְחוֹ. הַיְינוּ שֶׁאֶסְתֵּר בִּקְּשָׁה את שֵׁם כד"ת שֶׁעוֹלֶה מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, כְּדֵי לִזְכּוֹת לַתִּקּוּן הַשָּׁלֵם. וְכֵן הַחֵטְא שֶׁל פּוּרִים שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעֻדַּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָיָה פְּגַם בַּשֵּׁם כד"ת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אסתר א, ח) "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ" עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ". וְכֵן רוֹאִים עוֹד קוֹדֶם לָכֵן שֶׁאֶסְתֵּר הִרְגִּישָׁה שֶׁשֵּׁם כד"ת לֹא נִמְצָא אִתָּהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אסתר ד, טז) "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי". מֵאִידָךְ בְּעִנְיָנֵי הַנָּשִׁים וְהַמַּלְכוּת דִּקְלִפָּה מֻזְכָּר כַּמָּה פְּעָמִים "כְּדָת" (אסתר א, טו) "כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי", (שם ב, יב) "מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדַת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ". לְרַמֵּז שֶׁהַשֵּׁם כד"ת הָיָה שָׁבוּי בַּמַּלְכוּת דִּקְלִפָּה בְּאוֹתוֹ זְמַן. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' א. י. שליט"א שֶׁהֲתָךְ הָיָה מְקַשֵּׁר בֵּין מָרְדֳּכַי לְאֶסְתֵּר לְהָבִיא אֶת הַיְשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל, דַּהֲתָךְ בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁם כד"ת כִּי הוּא הָיָה מִזֶּרַע דָוִד וְהֵאִיר בּוֹ הַשֵּׁם כד"ת, וְלָכֵן מוּבָא בַּתּוֹסְפוֹת (ב"ב ד.) שֶׁדָּנִיֵּאל נֶהֱרַג עַל יְדֵי הָמָן, כְּשֶׁרָאָה הָמָן שֶׁהוּא מְקַשֵּׁר בֵּין מָרְדֳּכַי לְאֶסְתֵּר. כִּי שֵׁם כד"ת לֹא הֵאִיר בְּאוֹתוֹ זְמַן כִּדְבֵאַרְנוּ, וְזֶה גָרַם לְהָמָן לְהִתְגַּבֵּר עַל דָּנִיֵּאל. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'אֱמוּנַת עִתֶּיךָ' (תשנ"ב ע' קכט) שֶׁדָּנִיֵּאל בְּגִימַטְרִיָּא הָמָן, כֵּיוָן שֶׁהוּא הָיָה הַלְּעֻמַּת זֶה שֶׁל הָמָן. וּלְפִי זֶה יִתָּכֵן לְבָאֵר מַה שֶּׁהֵבֵאנוּ מֵהָ'אִמְרֵי פִּנְחָס' שֶׁפּוּרִים הוּא תִּקּוּן שָׁאוּל וְאֵין לְהַזְכִּיר בּוֹ אֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁשֵּׁם כד"ת שֶׁל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד הָיָה חָסֵר בִּישׁוּעַת פּוּרִים. וְזֶה גוּפָא הַסִּבָּה שֶׁהָיָה חִסָּרוֹן בִּגְלַל שֶׁעָסְקוּ בְּתִקּוּן שָׁאוּל, וּכְשֶׁעוֹסְקִים בְּתִקּוּן אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לַשְּׁלֵמוּת. וְאֵין כַּוָּנָה חַס וְשָׁלוֹם שֶׁמַּלְכוּת בֵּית דָּוִד לֹא רָצְתָה לַעֲזוֹר אַדְּרַבָּה כְּפִי שֶׁאוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא שֶׁכָּל מְצִיאוּת מָרְדֳּכַי הָיְתָה בִּזְכוּת דָּוִד, וְכֵן דָּוִד הִתְפַּלֵּל עַל אֶסְתֵּר "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וְגוֹ'", אֲבָל לֹא הָיָה שַׁיָּךְ לְהָאִיר אֶת הֶאָרַת שֵׁם כד"ת שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה, כִּי הֶאָרָה זוֹ בָאָה בְּעוֹלַם הַתִּקּוּן לְאַחַר גְּמַר כָּל הַתִּקּוּנִים, וְשָׁם עֲדַיִן עָסְקוּ בְתִקּוּן שָׁאוּל. וְלָכֵן אֲנַחְנוּ עֲדַיִן עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (מגילה יד.) אַכַּתִּי עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֲנָן. 

תוספת על מאמר האמונה שהבאנו בשבוע שעבר.

מובא בספר 'אוהב ישראל' (פרשת נח) בשם הרב מורנו יחיאל מיכל מזלאטשוב והלא פלא גדול לחשוד את נח הצדיק שהיה מקטני אמנה בהשם יתברך, חס ושלום, ונראה לי דהנה תיבת אמונה יש לו שני פירושים. אחד כפשוטו האמנת הדבר שבודאי יהיה כך. עוד יש לומר אמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה" והוא לשון המשכה וגידול, כי באמונה יש כח זה שעל ידי האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא. היינו על ידי שהוא מאמין בהשם יתברך ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות. והנה נח הצדיק בוודאי האמין בשלימות בכל אשר דיבר אליו השם יתברך בכל לבבו ובכל נפשו בתמימות כדרכו הטוב מאז ומקדם. אך בדבר זה היה ירא להאמין באמונה שלימה בכל לבבו כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול, היינו על ידי שלימות אמונתו יומשך בוודאי מזה הבאת המבול. ולא היה יודע איך ליתן עצות בנפשו מה לעשות. וזהו שפירש"י מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין. רוצה לומר באמת היה מאמין רק שירא להאמין בשלימות כי אולי יהיה הוא הגורם לזה עד שדחקוהו המים והבן היטב, עד כאן בשם הרב. וצריך להבין איך הדברים מתחברים למה שמובא בלק"ת לְהָאֲרִיזַ"ל (תשא ע' קסז) על הַכָּתוּב (שמות לב, לב) "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" שֶׁמּשֶׁה הִתְפַּלֵּל לַה' שֶׁלֹּא יַשְׁמִיד אֶת כְּלַל יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם חַס וְשָׁלוֹם ה' יַשְׁמִיד זֶה יֵחָשֵׁב חֵטְא בִּשְׁבִילוֹ, כְּמוֹ שֶׁהַמַּבּוּל נֶחְשַׁב חֵטְא כְּלַפֵּי נֹחַ, וְזֶה שֶׁאָמַר אִם אַתָּה לֹא סוֹלֵחַ לָהֶם, "מְחֵנִי" יִהְיֶה זֶה שׁוּב חֵטְא בִּשְׁבִילִי כְּמוֹ "מֵי נֹחַ". וכאן רואים שהיתה טענה על נח למה לא התפלל על דורו עד שהמבול נקרא על שמו "מי נח". ואיך מבאר רבי יחיאל מיכל מזלטשוב זצ"ל שלנח היה דרגות גבוהות באמונה שהוא לא רצה לעשות מעשים שיכולים להמשיך את המבול למטה כי דאג לבני דורו, ולכאורה יש כאן סתירה. ועוד קשה שהרי אם חז"ל אמרו נֹחַ מְחֻסַּר אֲמָנָה הָיָה וגם אמרו אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם איך אפשר לבוא ולומר שיש כאן דרגות גבוהות של אמונה וכו', שזה נגד פשט דברי חז"ל כפי שמובא ברש"י שם: ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. 

ונראה לבאר שזה גופא הדרגה הנמוכה, שמצד אחד אף על פי שהוא מאמין בשלימות שזה הולך להיות אבל הוא לא מוכן לעשות פעולות שאולי יתנו לזה כח כיון שהוא דואג לבני דורו, וגם לקום ולעשות תפילות מיוחדות על בני דורו הוא לא עושה שמא הדבר הזה גופא ימשוך את המבול למטה ויתן לו כח, כי כל פעולה שעושים מתחברת לענין ונותנת לו כח בסופו של דבר, היינו הוא יושב על הגדר ונותן לה' לפעול לבד כביכול, מלבד מה שהוא מחויב מה שה' ציווה אותו לקום ולבנות תיבה ולהזהיר את בני דורו וכו', זה גופא הדרגה הנמוכה, כי ה' מצפה מהאדם שהאמונה תביא אותו לקום ולעשות מעשים בכל מה שאפשר לחיות את הדבר כמציאות עכשווית עוד לפני שזה קורה, וכמו אברהם שכבר צחק עוד קודם שהתחיל להתקיים, ומצד שני אברהם עומד בתפילה בכל כוחו לנסות להציל את אנשי סדום, כי הוא ידע שיש כח לתפילה להציל ועשה כל מה שאפשר בענין. כי הדרגה הגבוהה אומרת שאחרי שה' אמר את דברו הדברים בודאי יתקיימו עד הסוף בין אם אני יעזור ובין אם לא, וכל מה שעלי לעשות זה לפי מה שה' לימד אותנו להתפלל ולעשות תשובה ולעורר אחרים לקום ולעשות מעשים לבטל את הגזירה, וכל שאר החשבונות של שב ואל תעשה באים ממחוסר אמנה מדרגה נמוכה ולא מאמונת אברהם. וזה דומה גם בימינו לאלו שודאי מאמינים בנבואות אחרית הימים ומצפים לישועה, וגם עושים כל מה שמוטל עליהם להתפלל כל יום את נוסח התפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה על הגאולה שלש תפילות ביום כמו שנח בנה תיבה לפי ציווי ה', אבל לקום ולעשות מעשה של תפילות מיוחדות לבקשת הגאולה או כל כיוצא בזה בלימוד ספר הזוהר ושאר הדברים שחז"ל אמרו לנו שיצילו אותנו, את זה לא עושים, למרות שהנבואות מתקימות לעינינו ומלכויות מתגרות זו בזו וכו', בכל זאת הם מפחדים כמו נח לתת לזה כח, כי הגאולה היא דבר לא פשוט וכו', לכן יושבים על הגדר ולא עושים כלום כמו נח, כי זה הכי נח להם לברוח מהדבר הנורא.