קטגוריה: כללי

“בחג הסוכות של השנה שעברה לא זכיתי ליטול לולב, לא הנחתי תפילין, בשמחת תורה לא רקדתי…” כשמשוחחים עם ר’ יוסף זוהר, אחד האנשים הפעילים ביותר בבית שמש בתחום הקירוב, אשר עומד בראש ישיבת ‘בני מלכים’ המיועדת לנערים שסטו מהדרך, נשמע קולו חנוק. הוא נזכר במצב בו הוא היה בתקופה זו, רק לפני כשנה, וקשה לו לדבר על כך. קשה לו, כי הסיבה לכך שהוא לא זכה לשמוח במצוות החג לא הייתה כי הוא לא הכיר אותן, או כי היה רחוק מהיהדות, אלא מכיוון שבאותם ימים הוא שכב בבית החולים הדסה עין כרם, אחרי פציעה קשה ורב מערכתית שנגרמה מתאונה קשה שעבר. “בדיוק לפני שנה, מספר ימים לאחר שמחת תורה, חזרתי ליהדות, למצוות. רק אז התחלתי להתחבר מחדש למצוות, להבין מה קורה איתי”, הוא אומר ונזכר בהכל.

השיחה עם ר’ יוסף מטלטלת. זהו לא רק סיפור של נס גלוי, אלא גם סיפור של חוויה מצמררת מהעולמות העליונים. של מלחמה אמתית על החיים, שבסופה יש החלמה פלאית וניצחון.

“זק”א רצו לכסות אותי”

“זה היה בתאריך ז’ באב”, הוא חוזר אל היום המשמעותי ביותר בחייו. “סיימתי את השיעור היומי הקבוע שלי ומיהרתי באופן בהול לבני ברק. אמא שלי ישבה שבעה באותם ימים על אחיה שנפטר בגיל צעיר ותכננתי לבוא לנחם אותה. מכיוון שהרכב שלי חנה בכביש 58 שהוא כביש ראשי שמוביל לבית שמש, ביקשתי מבחור שהכרתי שיסיע אותי ברכבו אל הכביש. לאחר שירדתי מהרכב, עברתי את הנתיב הראשון ולאחר מכן תכננתי לעבור גם את הנתיב השני ולהגיע לרכבי. באותו רגע הגיע רכב מסוג סקודה שנסע במהירות מופרזת, ופגע בי במלוא העוצמה”.

אתה זוכר את הרגע בו נפגעת?

“האמת היא שלא. אני רק זוכר שהוטחתי על הכביש והמחשבה הראשונה שחלפה במוחי הייתה על  בני הבכור שלמד באותם ימים בשיעור ב’ בישיבה. חשבתי מה הוא יעשה אחרי שאמות, כשלא אהיה כאן, וזהו. זה הזיכרון היחיד שיש לי”.

את יתר הדברים הוא שמע מפיו של הבחור שהסיע אותו ברכבו, שכן הוא נותר במקום וראה את התאונה מול עיניו המבועתות, ומפיהם של נהגים אחרים שחלפו באזור. מסתבר שברגע שהרכב פגע בו הועף ר’ יוסף לאוויר, ואז הוא נדרס פעם נוספת והוטח אל הנתיב הנגדי. אוטובוס שחלף במקום נעצר בחריקת בלמים ובכך חסם את התנועה. בינתיים הבחור שהביא את ר’ יוסף ברכבו אל הכביש, מיהר לעברו, תפס לו בלשון כדי שלא יבלע אותה, והזעיק את כוחות ההצלה.

הפרמדיק הראשון שהגיע למקום הוא יצחק לוינגר, אדם שמכיר את יוסף כבר שנים רבות. מאוחר יותר הוא סיפר לו שהעורק הראשי שלו נפגע וכל הראש שלו התנפח. “יצחק לוינגר אמר לי משפט שהמחיש לי יותר מכל את המצב בו הייתי”, נזכר ר’ יוסף ומצטמרר, “הוא אמר לי שלאחר שהוא שטף את הדם שלי מהידיים שלו שטיפלו בי, הוא קבר אותו באדמה, כי היה בטוח שאין סיכוי שאגיע לבית החולים, והוא צריך לקבור את הדם, כמו שקוברים דם של נפטר, לפי ההלכה. בהמשך, אחרי שהתעוררתי וכבר הבנתי מה קורה איתי, פגשתי במחלקה מישהו שחיבק ונישק אותי. הוא אמר לי: ‘אני נמנה על צוות רפואי שבדיוק עשה את דרכו באותו ערב של התאונה אחרי יום עיון, אל גוש עציון. כשעברנו במקום וראינו את התאונה, מיהרנו לטפל בך. אני לא מאמין שאתה חי’. רק אז הבנתי את הנס הגדול שהיה לי, כי הגיעו למקום השליחים הכי נכונים ברגעים הנכונים ביותר”.

אותו אדם גם סיפר לר’ יוסף שלקח זמן רב עד שהדופק חזר, ובשלב מסוים הגיעו זק”א למקום והתכוונו לכסות אותו. “איבדת שישה ליטרים של דם”, הוא אמר לו, “לא היה שום סיכוי, אבל ברגע שהדופק חזר, למרות שהיה איטי מאוד, מיהרנו אתך מיד לבית החולים”.

ר’ יוסף מציין שרבים מתושבי בית שמש, שהכירו אותו, סיפרו לו לאחר מכן שכבר הודיעו להם על כך שככל הנראה תהיה לוויה. אפילו אנשי הרווחה מהעירייה הגיעו לביתו כדי להכין את ילדיו הקטנים לחסרונו של האב. “יש לי ברוך השם תשעה ילדים שיהיו בריאים – הגדול בישיבה והקטנה הייתה אז בת חצי שנה. קשה לתאר את סיוט הבלהות שעבר עליהם באותם ימים”.

בית דין של מעלה

ברגע שהגיע ר’ יוסף לבית החולים, הסתערו עליו טובי הרופאים והוא הוכנס לניתוח חירום בהול, כשבני משפחתו יושבים בחדר ההמתנה וקורעים את השמיים בתפילות. “באותו זמן אמא שלי ציפתה לי בבני ברק, שכן הייתי אמור להגיע לנחם אותה, והיא כלל לא ידעה על מה שקורה”, מזכיר ר’ יוסף. “כך יצא שלבני משפחתי הייתה משימה כפולה, גם להיות אתי, וגם לשכנע את אמא שהכל בסדר, כי לא רצו להעמיס עליה ידיעות מיותרות. היא עודכנה בפציעתי רק לאחר שקמה מהשבעה”.

הרגעים הבאים זכורים לר’ משה באופן מבהיל עד אימה. “אני זוכר את עצמי שוכב על שולחן הניתוחים, כשאני מנותח על ידי רופא יהודים ושני אחים ערביים. אני יודע שהם ערביים למרות שהם לא מדברים, כי אני לא רואה רק את הגוף החיצוני שלהם אלא גם דברים מעבר לכך. אחר כך אני רואה את אשתי ואת אחותי הגדולה שיושבות בחוץ וקוראות תהילים. אני רואה אותן, למרות שהן מעבר לקיר.

“ואז אני מגיע למעלה, למקום שבו אני מתחיל להבין איך שמכל העבירות שעשיתי במשך כל השנים יוצאים מזיקים. אני קולט בבת אחת איך שלפעמים אנחנו עושים בעולם הזה מעשים שנראים לנו קטנים או לא משמעותיים, אנחנו מנסים להקטין אותם ולחשוב ‘מה כבר עשינו?’ אבל החטאים האלו בסופו של דבר מזיקים לנו, והאחריות כולה מוטלת עלינו”.

איך אתה רואה את הדברים האלו? מישהו אומר לך אותם?

ר’ יוסף מדבר כאחוז בתוך שרעפים: “בעולם הבא אין מושג של דיבור, אף אחד לא מדבר איתך. דיבור ככל הנראה שייך לעולם הזה, שם הכל מגיע רק ממחשבה, רוח ממללא, לא דבר גשמי. הגעתי למקום בו אני רואה ומבין הכל, ללא צורך לדבר”.

ר’ יוסף עוצר לרגע את דיבורו ומבקש לנוח. קשה לו להיזכר באותם רגעים. “אף פעם לא הייתי טיפוס מיסטי שמחפש כל מיני סימנים למה שקורה אחרי המוות או בעולמות העליונים, לכן כל כך קשה לי להיזכר במה שקרה שם. יש לי ממש חרדות מהדברים שראיתי”, הוא אומר בקול ייגע.

רגע נוסף של שתיקה, ואז הוא ממשיך לדבר: “אני רואה מול עיניי את החיים שלי, כמו בסרט. כמויות של מעשים שעשיתי במשך כל השנים. אני רואה איך שהתווכחתי עם אבא בגיל 14, איך שגנבתי מהמאפייה לחמנייה בגיל 17, עוד משהו שעשיתי בגיל 19… אני מתבייש לספר כאן את כל מה שראיתי, אבל אחד הדברים שאני רוצה לספר למרות שהוא מכאיב לי, זה שהיה לי משרד בסמוך לבית שמש, ובו מחשב. מידי פעם הזדמן לי להסתכל ביוטיוב ומצאתי את עצמי כשאני צופה להנאתי לעתים קרובות בכל מיני סרטונים, לפעמים במשך שעות. אני מאוד מתבייש לדבר על כך, אבל באותם רגעים ראיתי מול עיניי איך שמהצפיות הממושכות האלו נוצרים מזיקים, ואני זה שבראתי אותם. אגב, מאוחר יותר תמהתי בליבי איך ייתכן שעברתי את יום כיפור ובכל זאת נותרו העבירות. המענה היחיד שיש לי לכך הוא שכנראה אף פעם לא עשיתי תשובה אמתית, באופן פרטני, על כל אחד מהחטאים האלו”.

מצד שני, ר’ יוסף מציין שהוא זכה בימי חייו גם להרבה מעשים של זיכוי הרבים. החל משנות בחרותו, אז הוא סייע לבחורים בישיבה, וגם בהמשך, כאשר עסק בעזרה לחסרי ישע ובהצלת נפשות תועות. “אומר את האמת, במשך שנות חיי הייתי בטוח תמיד שהזכויות שאגיע איתן לעולם הבא יהיו אלו הנוגעות לעמלי בתורה, אך שם התברר לי שעזרה למסכנים היא דבר לא פחות חשוב. זכיתי לעזור לאנשים מבוגרים, ללוות אותם בקביעות לבתי כנסת ולטפל בהם. כשעזרתי להם תמיד לא הבנתי את החשיבות הגדולה שיש בכך, אך ברגעים בהם הייתי למעלה, קלטתי שברגע שאתה עוזר ליהודי, אתה בעצם עוזר לריבונו של עולם. פשוט ככה. באותם רגעים הבנתי באופן המוחשי ביותר שבורא עולם הוא אבא טוב ואוהב, אבל הוא גם בוס, והוא מצפה ממך שתבצע את התפקיד שלך ושלא תעביר סתם את החיים שלך לבטלה. אני חייב לציין שההבנה הזו פקחה לי את העיניים, כי אני אדם פשוט, תמיד חייתי את החיים בעולם הגדול, כמו שכולנו חיים. אף פעם לא הבנתי כמה כל מעשה שלנו הוא קריטי, כמה כוח יש לו”.

אחרי שראה את כל הטוב והרע, אומר ר’ יוסף שהוא מצא את עצמו לפני שלושה דיינים – “ראיתי בבירור שאלו הרב עובדיה, הרב מרדכי אליהו והרב פישר מהעדה החרדית. זה לא שהם היו עם זקן, גלימות וכובעים, הם גם לא היו עם הפנים הרגילות שלהם, אבל ראיתי שאלו הם. הם פסקו שאני צריך למות, אך בסופו של דבר היה דבר מה שהציל אותי והוביל לכך שארד בחזרה לעולם. אגב, כשהייתי שם הבנתי שיש אדם שאני מכיר היטב שעומד לעזוב את העולם ועוד שתי נשים שאף הן עומדות להסתלק. אשתי מספרת שלאחר שהתעוררתי השאלה הראשונה שלי הייתה מה עם אותו אדם, ממש נדנדתי עם זה, וכולם לא הבינו איך אני יודע שהוא נפטר”.

הדברים הללו מרטיטים ומבהילים. אני משערת שבוודאי שיתפת בהם רבנים ברגע שרק יכולת

“בוודאי, אחרי שחזרתי לעצמי סיפרתי על כך לרבי ומורי הרב יעקבזון מתפרח, וכן לרב אריאלי מישיבת ברכת ישראל. הם האמינו לי ואמרו לי שנבחרתי ככל הנראה להיות שליח כדי להחדיר יותר אמונה ואהבה בבורא עולם”.

הלב שמאחורי המוח

כאן יש לציין כי באותם רגעים בהם חווה ר’ יוסף את הרגעים המרטיטים האלו, המשיכו הרופאים לנתחו, כשהם מגדירים אותו כ”פצוע אנוש שנלחם על חייו”. לאחר שהוצא מחדר הניתוח הודיעו הרופאים למשפחתו כי חל שיפור במצבו, אך הוא “עדיין קשה ולא יציב”.

רק לאחר כחודש השתחרר ר’ יוסף מטיפול נמרץ והועבר למחלקה הכירורגית וכחודש נוסף חלף עד שהוא שב להכרה מלאה.

במשך כל הזמן הזה עומדת לצידו אשתו המסורה כשהיא עוקבת בדאגה ובתפילה אחר כל התפתחות. “הרגעים בהם בעלי התחיל לדבר היו מרגשים מאוד”, היא נזכרת, “אך הם גם היו מפחידים, כי לא ידענו מה הוא זוכר ומה נותר פגוע. העברתי מולו את הילדים שלנו – אחד-אחד. הוא זכר את כולם, מלבד התינוקת הקטנה. הוא בכלל לא זכר שהיא נולדה, היא ממש נמחקה ממנו. היינו צריכים לעשות ביניהם היכרות מחודשת”.

אשתו של ר’ יוסף מדגישה: “לאורך כל תהליך ההחלמה ראינו ניסים ענקיים שאי אפשר לתאר. היו לו שברים בגוף שפשוט התאחו מאליהם, ללא שום הסבר הגיוני. גם החזרה שלו לחיים הייתה מהירה ממש, אני זוכרת את היום בו העבירו אותו לשיקום. הרופא שקיבל אותו ביקש ממנו לרשום על גבי לוח את הפסוק הראשון בתנ”ך. הוא רצה לבחון לא רק את הזיכרון שלו אלא גם את שליטתו ויכולתו לבטא דברים בכתב. בעלי לקח טוש וכתב בשורה ישרה את הפסוק: ‘בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ’. הרופא לא האמין למראה עיניו”.

יש הסבר הגיוני למה שקרה כאן?

“אין לי הסבר הגיוני, אבל אני יכולה לספר דבר אחד: בבוקר שאחרי התאונה של יוסף, קיבלתי עשרות רבות של טלפונים מאנשים שכלל לא הכרתי. אחד אמר לי: ‘ברור שהוא יחזור לעצמו והכל יהיה בסדר, הוא כל כך עזר לי עם הילדים שלי’, עוד אחד אמר: ‘בזכותו ניצל שלום הבית שלי, הוא בטוח ישתקם’, פתאום שמעתי מכל כך הרבה מקומות על הנתינה הענקית של בעלי, שמעתי דברים שכלל לא הייתי מודעת אליהם, וזה הוכיח לי שיש לו זכויות כל כך רבות שבוודאי עמדו לו. בנוסף, גיליתי דבר מעניין מאוד – בעקבות הפציעה נוצרה מאחורי המח שלו צלקת בצורה ברורה מאוד של לב. התחושה שלי הייתה שהלב הענק שלו והנתינה האינסופית שלו, הם אלו שהגנו על המוח”.

ר’ יוסף כמעט אינו זוכר את תקופת האשפוז הראשונית. “הזיכרונות הראשונים שלי הם מכך שאני קשור בידיים וברגליים כדי שלא אזיק לעצמי ומצבי בכי רע, אך מאז ברוך ה’ המצב הלך והשתפר מיום ליום.  לאחרונה הגעתי למחלקה כי נותרו לי כמה חוטים מהניתוחים ורציתי שישחררו אותם. כשפגשתי את הכירורגים שטיפלו בי הם לא האמינו שאני הולך על הרגליים. הם מיהרו לקרוא למנהל המחלקה והוא אמר לי את המילים האלו: ‘קבעתי שאין לך פוטנציאל רפואי. מבחינתי היית צמח. לא ציפיתי שיהיה שינוי במצבך'”.

ומה אתך כיום – חזרת לשגרה מלאה?

“כן, ברוך ה’ חזרתי לשגרה רגילה ביותר. אני הולך, רץ, מסתובב, ממשיך לעמוד בראש הישיבה, לקרב בחורים ולהיות אב לילדיי. אבל מאז המקרה השתנו אצלי כל מיני דברים בפנימיות, ובעיקר בשמירת העיניים. אני לא מוכן בשום אופן להתעסק במחשבים, גם לא ברמה של שליחת מיילים, אני גם נזהר באופן קיצוני מגזל ומקומבינות שעלולות להתפרש בסופו של דבר כמו גזל. זה לא שאני פועל מתוך לחץ, אלא מתוך הבנה שהדברים האלו פשוט לא שווים אלא רק מזיקים. הם נראים ברגע הראשון כטובים, אך באמת גורמים לנו רק רע. גם הפכתי להיות ‘איש בית’ הרבה יותר מכפי שהייתי בעבר. אני מבין עד כמה שמשפחתי שווה עבורי יותר מכל”.