מסכת ציצית ספר מלאכי -עלון התעוררות (2) מסכת ציצית עם פירוש ספר ציצית חדש (1) פלאקאט ציצית
מסכת ציצית עם פירוש ספר ציצית חדש (1)
|
לטובת נשמת האשה הצדקת מרת יהודית עטיל קרמרסקי, בת הרה"ח ר' לוי זצ"ל נו"נ להס"ק משפאלע זי"ע נלב"ע ד' כסלו תשפ"ג – ת.נ.צ.ב.ה. |
עלון מס' 375 לימוד דף היומי דהתאחדות הקהילות על צניעות ויסודי הדת – ד' כסלו תשפ"ג – שנה שניה
ספר מלאכי / ציצית חלק א'
ספר מלאכי ומסכת ציצית
מרכבה לעלייה בקודש – לכל סעודות החול ובפרט ליום הזיכרון [יורצייט]
בו יבואר עצה נפלאה איך להפוך כל סעודה של ימות החול, ובפרט סעודת יום השנה [יום הזיכרון – יורצייט – יאָרצייט] של הנפטר, לסעודת סיום, שהיא כידוע סעודת מצווה – וזה על ידי עשיית סיום ספר מלאכי או מסכת ציצית לפני שאוכלים או שותים, כמו שנהג הצה"ק בעל השל"ה זי"ע שהי׳ לומד קודם שטעם כלום, (למד) מסכת כלה כי קלה, והוא לא היה רוצה ליהנות מהעולם הזה בלא סעודת מצוה כמו סיום מסכתא, או ברית מילה, או סעודת אירוסין ונישואין ולאו כל יומא אתרחש נשואין, לכן למד כל יום מסכת כלה. וכן נהגו הרבה צדיקים כמו הצה"ק רבי ר' מרדכי מנדבורנא זי"ע, ועוד. – ידוע מהספרים הקדושים שעל כל תענוג בעולם הזה, שלא בקדושה צריך האדם לאחר פטירתו לעבור חיבוט הקבר – כדי להסיר את הסטרא אחרא שדבקה בו, וזה על מנת לאפשר לנשמה להשתחרר מהגוף ולעלות, ולכן כדי להתקדש נהגו הרבה צדיקים שלא לאכול, אלא רק מסעודת מצוה, סיום מסכת, או ברית מילה ועוד. (כי בסעודת מצווה האדם מוגן והס"א לא יכולה לדבוק בו), לכן סידרנו ללמוד ספר מלאכי או מסכת ציצית, שהיא מסכת קצרה בת 22 פסקאות – שרומז לכ"ב אותיות של התורה הקדושה שמהן נארג עולם המלבוש העליון, שמלבוש הציצית כנגד עולם המלבוש.
הרוצה לעשות סעודתו סעודת מצווה כל ימי השנה, ילמד ספר מלאכי או מסכת ציצית, או שאר מסכתות קטנות, כמו מסכת כלה ועוד, וזה שווה לכל נפש שיכול כל אדם ללמוד מסכת זו בנקל במשך כמה דקות, ויהא לו בכל סעודה שאוכל – סעודת סיום מסכת, ויזכה בזה לבחינת קדושת האכילה שכל האכילה מתקדשת. וכן כשנותן תיקון לנשמה ביום השנה [האזכרה] של הנפטר [יארצייט], וכן יכול לעשות סיום מסכת כשעולה לציון ביום ההילולא, כמו שאמרו חז"ל שצריך לכבדם בחייהם ובמותם (קדושין ל"א). החסידים חוגגים את יום הזיכרון של צדיקיהם ועושים אותו ליום הלולא. ויש מהם שנוהגים כן גם ביום הזיכרון של אבותיהם, באמרם כי ביום זיכרון תעלה נשמת המתים למדרגה רמה בגן עדן (עי' נשמת חיים ח"ב כ"ז, מקורי המנהגים סי' צ"ח). ושותים יי"ש ביום הזיכרון אחר התפילה, לשמחת עילוי הנשמה. ויש האומרים להפך: כי ביום זה רע מזלם, לפיכך שותים יי"ש ואומרים "לחיים", להטיב המזל (מנהגי בית יעקב סי' קכ"ד). ומה טוב לנשמה שבכל השנה הראשונה עושים כל הילדים והנכדים סיום ספר מלאכי או מסכת לפני הסעודה, לטובת נשמת האב-האם זקינו וכו'. ובזה יקיימו וכבוד עשו לו במותו (דהי"ב ל"ב) – מלמד שהושיבו ישיבה על קברו (ב"ק ט"ז:) ופירש"י לעסוק שם בתורה ביום מותו. ובמסכת יבמות (קכ"ב). מביא רש"י מתשובות הגאונים: מצאתי… יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו, ובאים על קברו עם שאר העם, להושיב ישיבה שם, ואין לך ישיבה גדולה מזו שכל הבנים והנכדים גומרים כל יום של השנה הראשונה ועושים כל יום סיום נביא או מסכת (וכך ראוי לנהוג בכל שנה ביום היורצייט). [אני נוהג לתת (בל"נ) כל חודש סך של 10 ₪ לכל נכדיי הקטנים, מגיל 6 והלאה שילמדו את מסכת ציצית, לטובת נשמת להבחל"ח אאמו"ר רבי ישעיה זאב בן רבי משה אליהו זצ"ל, ולט"נ להבחל"ח
אימי והרבנית ע"ה, ובזה אני מקיים מצווה הכי הגדולה של כיבוד אב ואם, (ראה באריכות בסידור זוהר התפילה ספר ישועת ישראל, ספר היארצייט כהלכתו, הנהגות וענייני יארצייט, סדר הלימוד לעילוי נשמה, דף 59), ולכן מומלץ שכל אחד יאמץ הנהגה זו].
ואם ירגיל האדם עצמו בהנהגה זו למשך תקופה שכל סעודותיו תהיינה רק מסעודת מצווה, יראה בחוש איך שמתעלה ומתקדש בזה, היות שגופו דמו ובשרו ניזונים וגדלים מאכילות קדושות בסעודת מצווה, הרי הוא מזכך בזה את הנפש הבהמית וניצל מאחיזת הקליפות הנאחזים באכילה שמהם כל יצר הרע, שכוחו להיכנ לאדם ע"י תפיסתו באכילת היתר שקליפת נוגה, וממילא ישתנו ויתעלו כל מהות מידותיו ומוחו ודעתו והשגותיו בקודש, ויפתחו לבו ושכלו לעבודת השי"ת להשגת התורה הקדושה, שהכל תלוי ועומד על דרגת קדושת האכילה שאוכל האדם, וכמו שהאריכו כל ספרי היראה והחסידות, וכל זה מסוגלת כל מסכתא ובפרט מסכת ציצית העוסקת בענין שכתבה עליו התורה הקדושה שמסוגל להביא האדם להיזהר בלאו של "ולא תתורו אחרי לבבכם" ול"והייתם קדושים לאלוקיכם". וידוע מהספרים הקדושים שבחלק התורה הקדושה של כל מצווה ושל כל יו"ט וכדומה מונחים כל סגולות אור המצווה, ואם כן בוודאי שיש בלימוד מסכת זו כח סגולי עליון להעלות ולרומם את האדם לזכור את כל מצוות ה', ולהיות קדוש לאלוקיו ולהיות מקבל פני שכינה, (ים החכמה).
גודל מצוות ציצית שישראל לובשים, כי הוא לבושו של הקב"ה
במדרש רבה (שמות ח א) וז"ל: מלך בשר ודם אין לובשין לבושו, וישראל לובשין לבושו של הקב"ה, וכו'. ונתנו לישראל וכו'. ע"כ. (ראה באריכות בעלונים הבאים בע"ה).
סגולה לכל הישועות ולהיפטר מכל הצרות
סגולת קריאת ספר מלאכי או מסכת ציצית לפני שתייה ואכילת בוקר
זוכה לישועות גדולות בעולם הזה ובעולם הבא, זוכה: לקבלת פני שכינה. זוכה: לקדושת האכילה – כל סעודתיו בחול הם סעודות מצווה. זוכה: לקדש גופו ומחשבותיו – ויכול להגיע להשגה של רוח הקודש. זוכה: לבחינת "קדושים תהיו" ולא תתורו אחרי לבבכם וגו'. זכירת כל מצוות התורה. מוגן מכל רע ומשחית – ומעריות. זוכה: להינצל מחיבוט הקבר. זוכה: ליראת שמים גדולה.
מדה כנגד מדה
מבואר בש"ס, בזוהר הקדוש, במדרשים, ספרי קבלה, וספרי בעש"ט זי"ע, שכל העולם נידון במדה כנגד מדה ובשכר ועונש, ובשמים גוזרים לכל אחד, כמה זמן יחיה וכמה שמחה ונחת שיכול לקבל כל שנה ושנה, ומבואר באריכות בספרי מדה כנגד מדה כהלכתה, ועל ענין זה מיוסדים הספרים שכר ועונש מראשונים ואחרונים וספרי קבלה ועוד, ה' חלקים שחיברתי, ובמיוחד בחלק ז' המלוקט מראשונים ואחרונים ספרי קבלה ועוד. ולדוגמא ברש"י תהלים (כו): עם חסיד תתחסד – כלומר לפי שכן דרכיו לגמול מדה כנגד מדה, עכ"ל.
ובהתאם לסיפור הידוע מהבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שבא אליו יהודי ואמר לו שרוצה להתברך בזש"ק, וכבר 20 שנה שאין לו ילדים. שאל אותו הבעל שם טוב זי"ע מה אתה עושה, וענה לו שבכל מקום שהולך מתאספים אנשים סביבו ואומר להם דברי בדחנות וכו'. ענה לו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, זה סוד הדבר שאין לך ילדים, כי מן השמים נותנים קצבה של שמחה לשנה, ואתה כבר מבזבז כל השמחה שלך על בדחנות, ולא נשאר לך השמחה לילדים, אם תפסיק עם הבדחנות יהיה לך הרבה ילדים, וכך זכה שהיה לו בית מלא ילדים.
לפי הסיפור הזה אנחנו למדים שאי אפשר להנות מהעולם הזה בחינם, "אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה" כל דבר בא על חשבון משהו אחר. והיות והבן אדם מהסיפור הנ"ל כבר קיבל את מכסת הנאתו שנקצבה לו לאותה השנה, לכן אינו יכול לקבל הנאה מרצונו הכי פנימי, שהם הילדים שהוא חפץ.
ולפיכך, כשאנו אוכלים ומתענגים בפרט בימות החול מהסעודות ובפרט בשיעור מזון שהוא מעבר להכרח ולקיום, כל תוספת הנאה מהאוכל מקוזזת ממכסת ההנאה שנקצבה לנו בתחילת שנה, ובוודאי שהיא באה על חשבון הנאות ושמחות הרבה יותר חשובות שאנו חפצים לזכות בהם.
וכמובאר במדרש תנחומא (פר' נח סי' ג'), איתא שלא תמצא תורה שבע" אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל וכו', לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע" שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול וכו'.
וכלל גדול נאמר באבות דרבי נתן (פרק כח): רבי יהודה הנשיא אומר כל המקבל עליו תענוגי עולם הזה מונעים ממנו תענוגי עולם הבא וכל מי שאינו מקבל עליו תענוגי עולם הזה נותנים לו תענוגי עולם הבא.
ובזוה"ק (תרומה קמא): גּוּפוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא מִתְעַנְּגִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא מִתַּעֲנוּגֵי מִצְוָה וּסְעוּדוֹת שַׁבָּתוֹת וְחַגִּים וּזְמַנִּים – אוֹתָהּ רוּחַ טֻמְאָה לֹא יְכוֹלָה לִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי לֹא הִתְעַנְּגוּ מִשֶּׁלָּהּ כְּלוּם. וְהוֹאִיל וְלֹא נָטְלוּ מִשֶּׁלָּהּ, אֵין לָהּ רְשׁוּת עֲלֵיהֶם כְּלָל. אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא נֶהֱנֶה מִשֶּׁלָּהּ כְּלוּם.
ולכן כאשר אנו קוראים מסכת ציצית קודם הסעודה, או במהלכה, אזי כל הסעודה היא בבחינת סעודת מצווה, ואז אין שליטה לס"א עלינו, וכל ההנאה של הסעודה היא לא בחשבון, זה בבחינת כמו סעודת שבת, שמצווה להתענג על האוכל, והחשבון לא שולט שם.
ולכן מכך אנו רואים את החשיבות לקרוא את המסכת הנ"ל כל בוקר, והתענוג שנקבל מאכילה ושתיה כל יום לא יהיה בו על חשבון שום דבר אחר. כמו שאמר הבעל שם טוב על הפסוק "ה' צלך על יד ימינך". אין שום תנועה של אדם שהולכת לריק, אין שום דיבור של אדם שהולך לאיבוד, ואין שום השתדלות שלא נרשמת בשמים. ולכן צריך לדעת שלהעביר על המדות ולהידבק במידותיו של הקב"ה, הקב"ה משלם שכר מדה כנגד מדה ויכול להיות אפילו בדחייה של מספר שנים. אבל בסופו של דבר המעגל נסגר. וזאת סגולה נפלאה לשידוכים טובים כי הכל הולך אחרי המעשים.
עוד רואים מזה את גודל זכות סיום מסכתות וכן סיום ספר מלאכי, עזרא, ומסכת ציצית, שאם מסיימים אותם כל יום לפני האכילה ושתיה, אזי כל האכילות ושתיות שאוכלים ושותים יש להם חשיבות של סעודת מצוה, וכמו בסעודת שבת ויום טוב שמצוה להנות. [כי על אכילה שלא לשם שמים ובלי כוונה, בלי השתדלות של לימוד מסכת, מקבלים עונש חיבוט הקבר על כל הנאה והנאה שלא לשם שמים, כמבואר במסכת חיבוט הקבר, ראה ר"ח שער היראה פי"ג].
לכן, מי שרוצה שיושפעו עליו ישועות מן השמים, חן, חסד, רחמים, חיים ארוכים, מזונות מרווחים, סיוע מן השמים, בריאות הגוף, זרע חי וקיים, זרע שלא יפסוק ולא יבטל מדברי תורה, ויוושעו וינצלו מכל צרה ומכל חולאיים רעים. אבינו שבשמים, יהיה בעזרנו, כל זמן ועת, ישתדל לסיים כל יום את מסכת ציצית שלוקח לערך דקה וחצי עד שתיים, וכן סיום ספר מלאכי שלוקח 2.5 דקות, ותזכו בע"ה לכל הישועות והברכות.
מפעל הזוהר העולמי יוצא במבצע מיוחד וחשוב מאוד בהוצאת סיום ספר מלאכי ומסכת ציצית להפצה בחינם. בלימוד של כ-2 דקות ביום לפני הסעודה זוכים בע"ה להינצל מדיני חיבוט הקבר הקשים [כי האכילה מתקדשת מאד בסעודת מצווה]. סעודה לאחר לימוד ספר מלאכי או המסכת היא סעודת מצווה – קריאת ספר מלאכי או מסכת ציצית יכולה להיות מחולקת בשמחות כגון בר מצוות, חתונות, אירוסין, ימי הולדת וכו', ובפרט לימוד לעילוי נשמת נפטר בבתי אבלים, וביום האזכרה השנתי (יורצייט), ורצוי להדר בכל סעודות החול בשנה של הפרט בביתו, ובכל בתי מדרשיות ישיבות ות"ת – שאז כל האכילות מתקדשות לסעודות מצווה. כל המעוניין בעלונים או בהנצחה יתקשר לטלפון 054-8505928 ויזמין כל כמות שירצה בחינם.
פתח דבר לספר מלאכי
בלימוד סיום מסכת או נביא יש כוח סגולי עליון להעלות ולרומם את האדם לזכור את כל מצוות ה' ולהיות קדוש לאלוקיו, ולהיות מקבל פני שכינה (ים החכמה).
אם ירגיל האדם עצמו בהנהגה זו למשך תקופה שכל סעודותיו תהיינה רק מסעודת מצוה, יראה בחוש איך שמתעלה ומתקדש בזה, מכיון שכל מה שיאכל באותו יום מתקדש בזכות קריאת המסכת וכל מה שאוכל כל היום נחשבת לסעודת מצוה.
אדם שרוצה לתקן כל מה שאכל במשך חייו שלא היו סעודות מצווה אלא לשם תאוותו, בכדי לתקן את זה יעשה תשובת המשקל ויפיץ את מסכתות הללו ברבים. [ראה בהקדמה למסכת ציצית].
ספר קיצור הכוונות
בו מבואר הכוונות של כל תפילות השנה ע"ד האריז"ל וסדר שני של כוונות ע"ד גילוי היחוד מיסודו של רבנו הגדול איש האלוקים רבי משה חיים לוצאטו זצוק"ל – הרמח"ל זי"ע
ספר קיצור הכוונות – ענין האכילה וברכותיה:
ועתה אבאר לך עניני האכילה בין בחול ובין בשבת, וכונות ברכת המוציא וברכת המזון, וקידוש הב' סעודות של שבת, הכל על מתכונתו בס"ד:
דע, כי כל מה שאוכל האדם בשבוע, הרוב הולך לחיצונים, ואין בו רוחניות, כי אם בחלק ההכרחי למזון הנפש שלא תתפרד, וכל המותרות מוסיף כח ליצה"ר. אבל מה שאוכל בשבת הוא הכל רוחניות, אף על פי שיאכל יותר מן הצורך – נבלע באיבריו. ומה שאומרים, שג' ימים אחר שנקבר האדם, כריסו מתבקעת ואומרת טול מה שנתת בי, זהו כשעושים בחול כמו שבת ויו"ט, אבל אין הכונה מאכילת שבת ויו"ט כלל. וסבת כל זה הוא, כי האדם בכל מה שעושה מתקן, אפילו באכילה. שאל יחשוב אדם שהקב"ה רוצה שיאכל בעוה"ז להנאת גופו ולמלאות כרסו, אלא הוא לתקן. כי בזמן שאדה"ר עירב טוב ברע – נתקלקל הכל, ואפילו הדומם והצומח. וזה הערוב הוא – שמניצוצות של קדושה נתערבו בכל הדברים אפילו בדומם, כמש"ה, "ארורה האדמה בעבורך". לכן סידר הקב"ה בעולמו, שמן הדומם יצא הצומח, ומן הצומח יתקיימו הבעלי חיים באוכלם אותו, ובעל חי כשאדם אוכלו ישאר רוחני. והניצוצות שנאבדו בזמן אדה"ר, חוזרים לו במדריגות אלו. ונמצא, שבאכילה מרויח האדם ומוסיף כח לנשמתו, וזה על ידי הברכות שמברך על כל הנהנין, שעל ידי הברכה ההיא לוקחת הנפש ההיא חלקה הרוחני, והוא מזון הנפש. ולכן כל מה שאוכל האדם בחול יותר מן הראוי לקיום נפשו – נקרא "פרש חגיכם", ומוסיף כח אל החיצונים, ואינו אוחז להשלמת נפשו אלא המיעוט הצריך להתקיים. אבל מה שאוכל בשבתות וימים טובים – הכל הוא רוחניות, ונבלע באיברים כנ"ל.
ספר מלאכי
הקדמה
ספר מלאכי הוא ספר נבואה אחרון בקובץ תרי עשר ובכל חלקי הנביאים. של התנ"ך. ולכן בהיותו אחרון הוא מתקשר לדורינו דור אחרון של גאולה לפני ביאת משיח.
בגמרא במסכת מגילה הובאו שלוש דעות לגבי זהותו של מלאכי: א. מלאכי הוא מרדכי היהודי (ברם הגמרא דוחה דעה זו). ב. מלאכי הוא עזרא הסופר. ג. אין לזהות את הנביא מלאכי עם אדם אחר כלשהו.
תרגום יונתן, ובעקבותיו ראשונים נוספים, כרש"י ותוספות, סוברים שמלאכי הוא עזרא.
האברבנאל כתב שמלאכי חי לאחר עזרא, ולא מדובר על אותו אדם, וכן כתבו פרשנים נוספים (רד"ק, אבן עזרא). גם הרמב"ם מתייחס לעזרא ומלאכי כשני אנשים שונים. הזבחי אפרים אומר שרבי יוחנן חולק על הזיהוי של מלאכי כעזרא, והרמב"ם שפסק כמותו סובר גם הוא שאין קשר בין מלאכי לעזרא.
הדברי חכמים מסביר בשני אופנים כיצד הקביעה שמלאכי הוא עזרא מתיישבת עם עלייתו של עזרא לארץ ישראל רק בשנה השביעית לארתחשסתא: א. עזרא עלה לארץ ישראל עם זרובבל, העיד על מקום המזבח וירד חזרה לבבל, ורק בשנה השביעית לארתחשסתא עלה על מנת לשבת בארץ ישראל בקביעות. ב. עזרא העיד את עדותו בבבל, ושלח את עדותו משם לזרובבל ולשבי הגולה.
הרמב"ם (לפי הסבר הגרי"ז) סבר שעזרא שימש ככוהן גדול, אולם יש הסוברים שעזרא לא שימש ככוהן גדול, אם מפני שעלה לאחר יהושע בן יהוצדק, אם מפני שנולד מאלמנה, ואם מפני שהיה נשוי לשתי נשים
לדעת כמה מחכמי התלמוד מרדכי הוא מלאכי ונקרא שמו מלאכי (כלומר מלכי) אחרי שנעשה משנה למלך (מגילה ו) מרדכי זכה לכינוי "היהודי". חז"ל במסכת מגילה מסבירים כי זכה לכינוי זה כיוון שכפר בעבודה זרה, "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". כפירתו של מרדכי בעבודה זרה התבטאה בכך שלא השתחווה להמן..
"השם משמואל" משווה את מרדכי למשה רבינו. זכותו של מרדכי קיימת לדרות "כל מי שנותן את עצמו להיטהר ולהתקדש ולהיות שומר הברית, כידוע זכותו של מרדכי שומרת לו ומסעייתו"
ספר מלאכי עוסק רבות באהבת ה' ליעקב מול שנאתו לעשיו. ביזוי המקדש על ידי כהני התקופה, חטא נשואיי תערובות וכתוצאה מכך נטישת נשים עבריות.
[הספר עוסק ביח ה' לישראל אל מול יחסו לאדום, שמהווה כעין מבוא לספר. לאחר מכן מתחילה תוכחה לכהנים על כמה חטאים, על הזנחת וביזוי המקדש, והעונש הצפוי להם. השחתת הברית, נשיאת נשים נכריות מול גירושי נשים העבריות, לאחר מכן ממשיכה התוכחה, אך באופן כללי יותר. הנביא פונה אל העם שאינם ממלאים את מצוות המעשר, וטוענים שאין טעם בעבודת ה', וטענה זו תופרך ע"י יום ה' שיבוא "בוער כתנור" כשאז יענשו הרשעים והצדיקים יתוגמלו. ופסקת הסיום של הספר עוסקת בשמירה כללית של מצוות התורה].
אנו נוכחים שהנביא מתאר את תחלואי דורו, ויש קשר רב לתחלואים של דורינו, בענין מורא המקדש, שמירת הברית, צניעות, עבודה זרה, נשואיי תערובות, חלישות רבה והתרחקות מעבודת ה', ועוד.
כידוע הנביאים קשורים לספירות נצח- הוד. ונצח הוד הם רגלי השכינה. ובכך שאנו קוראים נבואותם, אנו בונים ומחזקים את רגלי השכינה. מרדכי הוא בחינת יסוד. שנראה כממשיך דרכו של הנביא מלאכי לגאולת ישראל, מרדכי ניסה להזהיר את עם ישראל להימנע מסעודתו של אחשוורוש, וע" הסוד בחינת סעודת גויים היא זווג אכילה של טומאה, וגם מלאכי נלחם מנשיאת נשים נכריות- שהיא בחינת זווג דטומאה.
רעיון ייחודי למלאכי הוא בואו של אליהו הנביא לפני יום ה', במטרה להכין את העם ליום הזה. אנו קרובים מאד לביאת משיח, ולכן יש כח גדול בעצם קריאה וסיום ספר נביא לזרז את הגאולה, להביא התעוררות לנרדמים בעבודת ה' בדורינו בתחינה לקבלת מלכות שמים, בנין בית המקדש ומלכות בית דוד. ובע"ה לזכות במהרה לבואו של אליהו מבשר הגאולה. אמן.
סיום ספר מלאכי
בו יבואר עצה נפלאה איך להפוך כל סעודה של ימות החול לסעודת סיום / סעודת מצווה – וזה ע"י עשיית סיום ספר מלאכי לפני שאוכלים או שותים.
סִיּוּם ספר מלאכי – הֲרֵינוּ לוֹמֵד לְטוֹבַת נִשְׁמַת פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עליו/עליה השלום
ספר מלאכי פרק א
(א) מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי: (ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: (ג) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר: (ד) כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹ וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם: (ה) וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל: (ו) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ: (ז) מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא: (ח) וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת: (ט) וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר ה' צְבָאוֹת: (י) מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם: (יא) כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת: (יב) וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ: (יג) וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר ה' צְבָאוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר ה': (יד) וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם:
מלאכי פרק ב
(א) וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים: (ב) אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב: (ג) הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת הַזֶּרַע וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו: (ד) וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: (ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: (ו) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: (ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא: (ח) וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: (ט) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה: (י) הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ: (יא) בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר: (יב) יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַיקֹוָק צְבָאוֹת: (יג) וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם: (יד) וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ: (טו) וְלֹא אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד: (טז) כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָ עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר ה' צְבָאוֹת וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ: (יז) הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט:
מלאכי פרק ג
(א) הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת: (ב) וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים: (ג) וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַיקֹוָק מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה: (ד) וְעָרְבָה לַיקֹוָק מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת: (ה) וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: (ו) כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: (ז) לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב: (ח) הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: (ט) בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: (י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי: (יא) וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת: (יב) וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת: (יג) חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: (יד) אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת: (טו) וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: (טז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: (יז) וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ: (יח) וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: (יט) כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: (כ) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: (כא) וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת: (כב) זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: (כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: (כד) וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.
סִיּוּם מַסֶּכֶת צִיצִית הֲרֵינוּ לוֹמֵד לְטוֹבַת נִשְׁמַת פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עליו/עליה השלום
מַסֶּכֶת צִיצִית
- הַכֹּל חֲיָבִין בְּצִיצִית, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בַּנָּשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא.
- כָּל קָטָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית, אָבִיו עוֹשֶׂה לוֹ צִיצִית.
- טַלִּית שֶׁהוּא מְכַסֶּה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ חַיֶּבֶת בְּצִיצִית.
- וְסָדִין, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַיְבִין.
- אַפִּיקַרְסִין [סמוך לגוף] פְּטוּרָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַיֶּבֶת.
- טַלִּית כְּפוּלָה חַיֶּבֶת בְּצִיצִית ר׳ שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.
- טַלִּית שְׁכוּלָה תְּכֵלֶת חַיֶּבֶת בְּצִיצִית
- כָּר שֶׁעֲשָׂאוֹ סָדִין, וְסָדִין שֶׁעֲשָׂאוֹ טַלִּית, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָיבִין.
- כְּסוּת הַלַּיְלָה וּפַרְסֵי הַמִּטָּה הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית. וְהַטִרִיגוֹן [בגד שיש לו ג' קרנות] וְהַפִּילֶגֶ [מין בגד משי] וּפוּכְלַתְרִין וְאַרְבִיקוּהַ וְאַנְטְנַה [כל אלה מיני בגדים שאין להם ד' כנפות] הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶּׁאֵין לוֹ אַרְבַּע כְנָפַיִם פָּטוּר מִן הַצִּיצִית.
- מִצְוַת צִיצִית, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבַּע חוּטִין שֶׁל אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שָׁלוֹשׁ חוּטִין שֶׁל שָׁלוֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית הִלֵּל שָׁלוֹשׁ שֶׁל שָׁלוֹשׁ, קְרוֹבִים לִהְיוֹת דִּבְרֵי אֵלּוּ כְּדִבְרֵי אֵלּוּ.
- שִׁיֵיר אֶת הַתְּכֵלֶת וְלֹא שִׁיֵיר אֶת הַלָּבָן, אֶת הַלָּבָן וְלֹא אֶת הַתְּכֵלֶת, מְעַכֵּב, שֶׁהַתְּכֵלֶת וְהַלָּבָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, רַבִּי אוֹמֵר: אֵינָן מְעַכְּבִין.
- אַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן מִצְוָה אַחַת הֵן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבַּע מִצְוֹת הֵן.
- הַצִּיצִית נִתְּנָה בְּתוֹךְ ג' אֶצְבָּעוֹת שֶׁל כְּנַף, יֶתֶר מִכָּאן פְּסוּלָה.
- נִתְּנָה בִּפְתִיל, פְּסוּלָה, בֵּין טֶפַח לִפְתִיל כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב פּוֹסֵל.
- קְצָצָהּ וְחִיבְּרָה, כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל. עֲשָׂאָהּ בִּפְנֵי עָצְמָה, כְּשֵׁרָה.
- הַלּוֹקֵחַ טַלִּית מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמִן הַכּוּתִי וּמָצָא בָּהּ תְּכֵלֶת, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה, וּמִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָה.
- טַלִּית שֶׁנִּטְּלָה אַחַת מִצִּיצִיּוֹתֶיהָ אוֹחֵז בָּהּ וְיוֹצֵא, נִטְּלוּ שְׁתֵּים מִכְסֵה כְּמִין טְרִיגוֹן, [מְשֻׁלָּשׁ (נגעים יב א)] נִטְּלוּ שָׁלוֹשׁ אָסוּר לְצֵאת בָּהּ.
- אֵין מַתִּירִין צִיצִית עַל הַמֵּת. אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית אוֹמֵר: מֻתָּר, אַבָּא אָמַר לִי, כְּשֶׁאָמוּת הִתִּיר לִי צִיצִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִשּׁוּם קְדֻשָּׁה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בָּהּ מִשּׁוּם קְדֻשָּׁה, אֶלָּא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ תַּכְרִיךְ לָמֵת וּמִרְדַּעַת לַחֲמוֹר.
- הַצּוֹבֵעַ טַלִּית לְעַצְמוֹ, אִם (לְכַסּוֹת) [לְנַסּוֹת] בָּהּ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה.
- צִבְעָהּ אַרְבַּע וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים פְּסוּלָה, שֶּׁאֵין צוֹבְעִין תְּכֵלֶת אֶלָּא בְּחִלָּזוֹן.
- חִלָּזוֹן לָמָּה הוּא דּוֹמֶה? בְּרִיאָתוֹ דּוֹמֶה לַדָּג, וְגוּפוֹ דּוֹמֶה לָרָקִיעַ. וְאֵינוֹ עוֹלָה אֶלָּא (לְשֶׁבַע) [לְשִׁבְעִים] שָׁנִים, לְפִיכָךְ דָּמָיו בְּיֹקֶר.
- הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שְׁזוּרָה פְּסוּלָה, שֶּׁאֵין לוֹקְחִין תְּכֵלֶת אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה.
הֲדָרָן עֲלָךְ ספר מלאכי/ מסכת ציצית/ וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ ספר מלאכי/ מסכת ציצית/ וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ ספר מלאכי/ מסכת ציצית/ וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמִי בַּר פָּפָּא נַחְמָן בַּר פָּפָּא אַחַאי בַּר פָּפָּא אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא רַפְרָם בַּר פָּפָּא רָכִישׁ בַּר פָּפָּא סוּרְחָב בַּר פָּפָּא אָדָא בַּר פָּפָּא דָּרוּ בַּר פָּפָּא. הַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹקֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם ספר מלאכי/ מסכת ציצית כֵּן תַּעַזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם בִּי (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".
קַדִּישׁ שֶׁל סִיּוּם מַסֶּכֶת
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדְתָּא, וּלְאַחֲיָאָה מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא יַתְּהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנָא קַרְתָּא דִּי יְרוּשְלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָה, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמַיָּא לְאַתְרָהּ, וְיַמְלִיך קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא. בְּרִיךְ הוּא.
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפֻרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.
| הרב שלום יהודה גראס
אבדק"ק האלמין בית שמש, ארץ הקודש
|
כל המעוניין בעלונים, בהפצה, בהנצחה, או לתרום – יתקשר לטלפון: 054-8505928
'
